פתח את הפה   Open Your Mouth

פתח את הפה (דוקאביב 2019) קדימון

Docaviv 2019

 (Docaviv 2019) Trailer

קשה להיות זר בארץ בה לא נולדת, ארץ אליה הביאוך הורייך או הנסיבות. קשה שבעתיים להיות זר בארץ מולדתך.

It is hard to be a stranger in a country where you were not born, a country to which your parents or the circumstances brought you there. It's hard many times over to be a stranger in your homeland.

צפיתי היום בשני סרטים דוקומנטריים העוסקים בחייהם של אזרחי המדינה שאינם יהודים. האחד, לא משהו והשני מעולה שבמעולים. הראשון מתאר את חייה של זקנה ערביה נוצריה בישראל. זה היה יכול להיות סרט מעולה, לולא הביצוע הגרוע. ראשית, אני שונאת כשמטעים אותי. שמו של הסרט, "האחות של מוסוליני", כך שציפיתי לראות סרט על האחות של הרודן. אין לי מושג למה נתנו לסרט את שמו, מלבד לעשות צחוק מהצופים. היה לה אח ששמו היה מוסוליני, אז זה מוצדק? שנית, אני שונאת כשמציגים מישהי לא בשמה, אלא בשיוכה – האחות של, הבת של, הנכדה של וכו'. שלישית, היו חומרים מעניינים להראות, רק שלא עשו את זה טוב. לטעמי, זה סרט משעמם על סתם זקנה.

Today I watched two documentaries dealing with the lives of non-Jewish citizens in Israel. One is not so good and the other is really excellent. The first describes the life of an elderly Christian Arab woman in Israel. It could have been a great movie, had it not been for the poor execution. First, I hate when I am misled. The name of the movie, "Mussolini's sister", so I was expecting to see a movie about the tyrant's sister. I have no idea why they gave the movie its name, other than to make fun of the viewers. She had a brother whose name was Mussolini, so is that justified? Secondly, I hate being introduced to someone not by her name, but by her affiliation – sister of, daughter of, granddaughter of, etc. Third, there were interesting materials to show, only they didn't do well. For me, this is a boring movie about an old woman.

הסרט הדוקומנטרי השני, "פתח את הפה", מתעד שלושה נערים ערבים בני 12 מהעיר לוד (עומר, יזן ומוחמד), הנמצאים בשנתם האחרונה בבית הספר היסודי ולומדים לשיר בניצוחה של המורה לזמרה, אֵלָה נורודוביץ', יהודיה שעלתה ארצה מאזרבייג'ן. המצלמה עוקבת אחר המורה והנערים, מציגה את הקונפליקטים ביניהם, את ההתמודדויות עם השוני ומראה שיכולה להיות שביל מגשר, דרך של תקוה אפילו, לולא המציאות הקשה של האפליה של בה נוקטת הממשלה כלפי האזרחים הערבים.

The second documentary "Open Your Mouth", documents three 12-year-old Arab boys from the city of Lod (Omar, Yazan and Mohammed), who are in their final year of elementary school and learning to sing with the guidance of their singing teacher Ella Nurodowitz, a Jewish immigrant from Azerbaijan. The camera tracks the teacher and the boys, shows the conflicts between them, their coping with the difference and shows that there can be a bridging path, a way of hope even, if it were not for the harsh reality of the government's discrimination against the Arab citizens.

לטעמי, אחד התפקידים של סרט תעודי זה להראות את המציאות כפי שהיא, לא ליפות או לשנות אותה. הסרט הזה מראה את המציאות של ישראל, שאינה מדינת כל אזרחיה, שמפלה, שאינה הוגנת. זו ישראל שלא הכרתי, משום שמעולם לא גרתי במקומות מעורבים של יהודים וערבים ובחדשות לא מראים לנו את החיים שם כפי שהם. למרות שמדי פעם מראים לנו כתבות בטלויזיה על האלימות ברחוב הערבי, על הביוב שעדיין זורם ברחובות רבים, על העליבות של חייהם, זה לא ממש מחלחל. עובדה היא שיש פער עצום בין המגזר היהודי לזה הערבי. כשאני צופה בסרטים מהסוג הזה, של אפליה כלפי בני אדם, זה תמיד זורק אותי לתקופות שלפני קום המדינה, בה היה העם שלי, היהודי, מפוזר בתפוצות והופלה לרעה, שלא לדבר על השואה, בה נרצח חלק ניכר מבני עמי רק משום היותו יהודי.

In my opinion, one of the roles of a documentary is to show reality as it is, not to beautify or change it. This film shows the reality of Israel, which is not a state of all its citizens, that is discriminatory, and unfair. This is Israel I did not know, because I have never lived in mixed places of Jews and Arabs, and the news does not show us life there as it is. Although occasionally they show us on TV reports about the violence on the Arab street, about the sewerage that still flows in many streets, the misery of their lives, it doesn't really sink in. The fact is that there is a huge gap between the Jewish and the Arab sector. When I watch movies of this kind, of discrimination against humans, it always throws me back to the pre-state era, where my Jewish people were scattered in the Diaspora and discriminated against, not to mention the Holocaust, where a large part of my people was murdered only because they were Jewish.

כמו מיעוטים אחרים ברחבי העולם, הסובלים מאפליה והזנחה, כך גם במדינה היהודית שהיתה אמורה להיות שונה ממדינות הגויים ולנהוג בצורה הוגנת כלפי האחר, בעיקר כשהאחר הזה נולד וגדל פה כאזרח המדינה ומגיעות לו זכויות שוות. הסרט הזה מציג את פרצופם המכוער של מנהיגי המדינה שלא נהגו כראוי כלפי האזרחים הלא יהודים. גם כלפי האזרחים היהודים הלא אשכנזים נהגו בצורה מחפירה, ומבחינתי זה אותו הסיפור – של לנהוג איפה ואיפה במי שאינו שייך לחוג שלך. מגעיל!

Like other minorities around the world suffering discrimination and neglect, so is the situation in the Jewish state that was supposed to be different from the Gentile countries, and act fairly with the other, especially when this other was born and raised here as a citizen of the state and deserves equal rights. This film shows the ugly faces of state leaders who did not treat properly the non-Jewish citizens. The non-Ashkenazi Jewish civilians also were treated in a disgraceful manner, and to me this is the same story – of double standard with someone who does not belong to your circle. Disgusting!

לאורך כל הסרט הייתי מלאת כבוד למורה לזמרה, איך היא נוהגת בתלמידים בצורה שאני מודה שאינני מסוגלת. להחזיק חבורת נערים מתבגרים שהחשק שלהם להיות בשיעורים שלה שואף לאפס – זה דבר מדהים. לא כל אחד יכול להיות מורה, לא כל אחד יודע איך להגיע ללב התלמידים. לדעתי, זו מעלה נדירה. היא הזכירה לי את הסרטים על המורים במקומות קשים, איך הם נאבקים על כל תלמיד שלא ינשור, שיהיה טוב, שיתמיד. רק שכאן זה סרט דוקומנטרי, על המציאות כפי שהיא. כל הכבוד למורה כזו! היא ראויה לכל פרס!

Throughout the film, I was full of respect to the singing teacher, how she treats her students in a way that I admit I cannot. To manage a bunch of teenage boys whose desire to be in her classes aspires to zero – that's an amazing thing. Not everyone can be a teacher, not everyone knows how to get to the heart of the students. In my opinion, this is a rare virtue. She reminded me of the films about teachers in difficult places, how they struggle for their student not to drop out, for them to be good, to persevere. Only that here it is a documentary, about reality as it is. Well done to such a teacher! She deserves every award!

צפיתי בסרט הזה והלב כאב. עם כל השתדלותה של המורה לזמרה, עם כל המאמץ החינוכי שצוות בית הספר ובראשם המנהלת משקיעות בתלמידים, באים ארועים שהורסים להם את החיים. אחת הסצנות הקשות בסרט מראה את חגיגת חתונת אחיו של עומר, ההופכת משמחה לרגש קשה כלפי היהודים. החתונה התקיימה במגרש חניה בשכונה. כסאות פלסטיק ושולחנות מלאים בכל טוב הועמדו לטובת האורחים שהגיעו. ואז הגיעה המשטרה, חמושה ברובים כאילו מדובר בהסתערות על פושעים, כאילו אין אלה אזרחים רגילים, ופיזרה אותם. לא היתה שום הצדקה למעשה הנלוז הזה, מלבד להציק ולהרביץ לאזרחי המדינה שאינם יהודים. צפיתי בסצנה הקשה הזו וחשבתי על הילדים שחוו את החויה. מה חשבו כשראו את הוריהם וקרוביהם מועמדים בצד כמו פושעים? לי זה הזכיר מראות מסרטים על השואה. מזל שלא ירו בהם! אילו אזרחים הם יגדלו להיות עם השנאה הזו למי שמיצגים את השלטונות? איזו הזדהות יכולה להיות להם עם המדינה בה הם נולדו, שאמורה להיות המדינה שלהם? ומה עם כאב הלב, העלבון והכעס של אילו שהכינו את החגיגה?

I watched this movie and my heart ached. With all the efforts of the singing teacher, with all the educational effort that the school staff and the principal invested in the students, come events that ruin their lives. One of the difficult scenes in the movie shows the celebration of Omar's brother's wedding, which turns joy to hard feelings against the Jews. The wedding took place in a parking lot in the neighbourhood. Plastic chairs and tables filled with refreshments were placed for the arriving guests. Then the police arrived, armed with rifles, as if they were an raiding on criminals, as if they were not ordinary citizens, and dispersed them. There was no justification for this disgusting act other than harassing and beating up non-Jewish civilians. I watched this difficult scene and thought about the children who went through this experience. What did they think seeing their parents and relatives being put aside like criminals? It reminded me scenes from movies about the Holocaust. Lucky they weren't shot! What kind of citizens will they grow up to be with this hatred of those who represent the authorities? What identification can they have with the country in which they were born, which should be their country? And what about the heartache, insult and anger of those who prepared the celebration?

אני חושבת על עתיד המדינה שלי, על עתיד ילדי, נכדי ויוצאי חלציהם, על עתיד אזרחיה. איני אופטימית. זה רק הולך ומקצין, זה רק הולך ונעשה רע יותר ויותר. אין חזון, אין שוויון, אין רצון להיטיב עם העם, לאפשר חיים טובים פה. ניו זילנד צצה כל הזמן בראש כמקום לברוח אליו.

I think about the future of my country, about the future of my children, my grandchildren and their descendants, about the future of its citizens. I'm not optimistic. It's become radical, extreme, it's just getting worse more and more. No vision, no equality, no desire to benefit the people, to allow a good life here. New Zealand is constantly emerging as a place to escape to.

במשפט אחד:

ממליצה מאוד לצפות בסרט הדוקומנטרי החשוב הזה. אולי זה יעשה שינוי. אני יכולה רק לקוות.

In one sentence:

I recommend very strongly watching this important documentary. Maybe it will make a change. I can but hope.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: