ארכיון מחבר: שרון הר פז

מעבדת מלים, גם מאבדת… בעיקר, מתכתבת עם עצמי
Halluciating words, mainly losing them… Mostly corresponding with myself

הדיבר החמישי The Fifth Commandment

The Fifth Commandment (2008) Official Trailer

 

כמה שלא נשתדל, עדיין יש לנו את הדימוי של האחר בראש כפי שאנחנו רואות אותו ולא כפי שהוא באמת. כך גם אנו מתיחסים אליו.

No matter how hard we try, we still have the image of the other in our head as we see them and not as they really are. That's how we treat them too.

את חושבת 'דתיים', את רואה את הלבוש שלהם, את המנהגים שלהם ובעיקר את המצוות שהם מצווים לקיים ובלי חריגה כלשהי. ומנגד, את רואה את ההמצאות והחידושים שלהם ואומרת לעצמך שהם לא השתנו ותמיד יש להם דרכים לעקוף את מה שאין הם רוצים לבצע. אפשר גם לראות את זה כהתאמתם לחיים המודרניים.

You think 'religious people', you see their attire, their customs and especially the commandments they are commanded to uphold and without any deviation. On the other hand, you see their inventions and innovations and tell yourself that they have not changed and always have ways to get around what they don't want to do. This can also be seen as their adaptation to modern life.

אני עולה במדרגות, חוזרת מטיול בעיר. בדרך כלל שקט בשעה זו של היום, אך הפעם רעש והמולה: ילדי השכנים הדתיים עומדים לפני דלת דירתם ובוכים בעוד אמם נוזפת בהם. הגדול, בן 5, יורק על אחיו הקטן ממנו, בן ה-3.5 ומוציא מלים מפיו שלא חשבתי שילד דתי יודע אותם. אני בהלם. הלכה התדמית שלהם בעיני.

I go up the stairs, back from a walk in the city. It is usually quiet at this time of day, but this time there is noise and tumult: the children of my religious neighbours stand in front of their apartment door and cry while their mother scolds them. The eldest, 5, spits on his younger brother, who is 3.5 years old, and utters words from his mouth that I didn't think a religious child knew. I'm shocked. Their image I had in my mind of them, has gone.

"די!" צורחת עליו האם, "מספיק עם זה!"

החצוף הקטן מביט בה ומתחיל לירוק גם עליה וצועק בחזרה: "חוצפנית אחת! את לא תגידי מה לעשות!"

אני רואה איך האם מאדימה ונראה לי שלולא נוכחותי, היא לא היתה חוסכת את שבטה ממנו. שתינו מחליפות מבט ואני מתקרבת לאוזנה ושואלת אותה בקול נמוך אם מותר לי להעיר הערה בונה. היא מחוה בידה לאישור.

"Enough!" His mother yells at him, "enough already!"

The little impudent looks at her and starts to spit at her too and yells back: "You cheeky!  You won't tell me what to do!"

I see the mother reddening and I think that if it were not for my presence, she would not have spared her rod from him. The two of us exchange a glance and I approach her ear and ask her in a low voice if I may make a constructive comment. She gestures in approval.

"הגד נא, קטנצ'יק", אני פונה אל הגדול תוך שאני מלטפת את ראשו מעל הכיפה השחורה שהוא חובש, "לא סיפרת לי בשבוע שעבר שאתה כבר יודע לקרוא?"

הינוקא מהנהן בראשו ואומר בגאוה: "בטח! הרבה מלים!"

כשסיפר לי על כך בשבוע שעבר, הוא דקלם בפני את אותיות הא'-ב' חמש פעמים ברצף. לי יש סבלנות והתכוננתי לעוד, אך אמו באה לעזרי וקראה לו הביתה. הפעם, בטרם יתחיל בדקלומו, הקדמתי לשאול: "יכול להיות שכבר לימדו אתכם את עשרת הדיברות?" ידעתי שכן, משום שאמו סיפרה לי על כך לפני יומיים.

"Tell me, little one," I turn to the oldest, caressing his head above the black kippah (yarmulke) he wears. "Didn't you tell me last week that you can read?"

The infant nods and proudly says: "Sure! Lots of words!"

When he told me about it last week, he recited the ABCs five times in a row. I have patience and prepared myself for more, but his mother came to my rescue and called him home. This time, before he begins his recitation, I ask him in advance: "Can it be that you have already been taught the Ten Commandments?" I knew he was, because his mother told me about it two days ago.

"בטח!" הוא עונה בבטחון ומתחיל לדקלם כשהוא זוקף את אגודלו:

" אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ…" הוא מהסס ונושא את עיניו אל אמו. זו מעודדת: "אֲשֶׁר… הוֹצֵאתִיךָ…" הפספוס ממשיך: "מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". הוא מצרף את אצבעו לאגודל הזקוף ושוב נושא את עיניו אל אמו, אך אני מקדימה אותה ומדקלמת: "לֹא יִהְיֶה לְךָ…" והוא ממשיך: "אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל…" הוא מהסס לרגע וממשיך: "וְכָל-תְּמוּנָה."

"יפה מאוד!" אני עושה את עצמי כמתלהבת. מה לעשות, צריך לעודד, למרות שזה ממש לא הקטע שלי. "מה הדיבר השלישי?" כידוע, יש לי סבלנות. אני מחכה שיגיע לחמישי.

האמה מצטרפת לחברותיה והוא מדקלם ברצף: "לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא." קמיצה נכנסת לשרות ו"זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ." אני מחכה לדיבר הבא.

"Sure!" He answers confidently and begins to recite as he raises his thumb:

"I am the Lord thy God…" He hesitates and looks up at his mother. She encourages: "Which have… brought thee…" The infant continues: "Out of the land of Egypt. He adds his finger to his erect thumb and again looks up at his mother, but I precede her and recite: "Thou shalt have no…" And he continues: "Other gods before me.      Thou shalt not make unto thee any graven…" He hesitates for a moment and continues: "And no image."

"Very nice!" I make myself look excited. What to do, you have to encourage, even though it's really not my thing. "What is the third commandment?" As you know, I have patience. I wait for him to get to the fifth.

The middle finger joins its friends and he recites in a sequential manner: "Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain." The ring finger comes into service and "Remember the Sabbath day, to keep it holy." I wait for the next commandment.

"כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ!" הוא מכריז בקול רם ומביט באמו, מחכה כנראה למחיאות כפיים מצדה.

"אתה יודע מה זה אומר?" אני שואלת בסקרנות אמיתית כדי להבין מה לימדו אותו.

"זה… זה…" אני רואה את הגלגלים במוחו עובדים במרץ כדי להזכר מה דחסו לו על הדבר הזה. "זה…"

"Honour thy father and thy mother!" He declares in a loud voice and looks at his mother, presumably waiting for applause from her.

"Do you know what that means?" I ask with genuine curiosity to understand what they have taught him.

"It's… it's…" I see the wheels in his mind working hard to remember what they were cramming him about this thing. "It's…"

טוב, נו, אני אמנם אישה סבלנות, אך אין לי את כל היום ולכן אני מזרזת את העניינים: "האם זה אומר שכאשר אתה אוכל במבה או שוקולד, אתה מכבד בהם את אמא ואבא?"

"כן", הוא משיב מיד, אך אני רואה שהמחשבות עדיין מתרוצצות לו מתחת הכיפה.

אני בטוחה שאין הוא חושב שזה לא הגיוני, משום הבמבה לא היתה קיימת בעת מעמד מתן הדיברות. הוא רק בן חמש, לא ממש בקיא בהיסטוריה של התנ"ך. אני מנסה שוב: "לא הסבירו לכם מה פירוש 'לכבד' בדיבר הזה?"

Well, nu, I'm a patient woman, but I don't have the whole day, so I speed things up: "Does that mean that when you eat Bamba or chocolate, you treat Mom and Dad too?"

"Yes," he replies immediately, but I can see that the thoughts are still running under his Kippah.

I'm sure he does not think it makes no sense, because the Bamba didn't exist at the time of the giving of the commandments. He is only five years old, not really familiar with the history of the Bible. I try again: "Didn't they explain to you what it means to 'honour' in this commandment?"

בתמצית:

השקעתי. הסברתי. נהניתי לראות איך אמו נדהמת מכך שחילונית כמוני יודעת את עשרת הדברות בעל פה. הוא התנצל והבטיח לא לנהוג יותר בחוצפה כלפי אמו (כלפי אביו הרי אינו מעז). לא היה לי זמן להאריך את השיעור ולדון גם ביחסו כלפי אחיו הצעיר ממנו. אני צופה שההזדמנות המתאימה עוד תיקרה בדרכנו.

In Essence:

I invested. Explained. I enjoyed seeing his mother amazed that a secular woman like me knew the Ten Commandments by heart. He apologized and promised not to behave more brazenly toward his mother (toward his father, he does not dare). I had no time to extend the lesson and discuss his attitude toward his younger brother. I expect that the right opportunity will occur at some point.

אם תמונה If A Picture

Breadif

התמונות שלה בפרופיל החמיאו לה מאוד. אם אפשר להתאהב במישהי על סמך תמונתה – אז היא המקרה.

Her photos in her profile complimented her very much. If you can fall in love with someone based on her picture – then she's the case.

אני מקבלת בסביבות עשר פניות ביום לאישור חברות בפייסבוק. זה משום שאני משחקת ב"פארם טאון" ואנשים מחפשים שכנים. יש לי 4366 "חברות/ים" (נכון לערב זה) שאיני מכירה אף אחת מהן ממש. עם כ-30 מהן אני מדי פעם בקשר לגבי המשחק ועם ארבע אני מדי פעם מחליפה לייקים על הפוסטים שאנחנו מעלות בעמוד שלנו. אין לי ברשימה אף לא ישראלי/ת אחת שמשחקת את המשחק, מדהים מבחינתי.

I get about ten friends' requests a day to approve on Facebook. That's because I play in Farm Town and people are looking for neighbours. I have 4366 "friends" (as of this evening) that I don't really know. With about 30 of them I infrequently relate regarding the game, and with four I occasionally switch likes on the posts that we upload on our page. I don't have a single Israeli on the list who plays the game; I find it amazing.

אחרי שאני בודקת את העמוד של הפונות אלי (אני בדרך כלל מאשרת נשים), אני ממהרת לחסום אותן במסנג'ר כדי לא לקבל מהן כל מיני שטויות לא רצויות. אף פעם אי אפשר לדעת מה הן עלולות לשלוח לי וגם אין לי צורך כלל בוירוסים למיניהם. אין לי כוונה לפתח איתן שיג וגם לא שיח על עניינים אישיים. אם ישנם נושאים הנוגעים למשחק שהן רוצות לשאול אותי עליהם – הן יכולות לעשות כן באמצעות המעטפה למעלה המיועדת לכך. אין צורך במסנג'ר בשביל אלה.

After I check the page of those who approach me (I usually approve only women rarely men), I quickly block them in Messenger so as not to get all sorts of unwanted nonsense from them. You never know what they might send you and also, I don't need any viruses at all. I have no intention of developing any conversation with them or any discussion about personal matters. If there are issues concerning the game that they want to ask me about, they can do so with the envelope on top intended for that purpose. No need Messenger for these.

אישרתי מישהי על סמך פעילותה במשחק, כפי שזו התבטאה בעמוד שלה. לא היה לי זמן לרדת לעומק ולבחון את הפרופיל שלה ביסודיות. אישרתי ושכחתי ממנה. זמן מה לאחר מכן, נראה לי שזה היה חודשיים או אפילו שלושה – פתאום התחלתי לקבל ממנה לייקים על הפוסטים שהעליתי בעמוד שלי, אך אחרי זמן-מה זה הפסיק. נחמד לקבל לייקים. לקח לי עוד חודש וכשהתפנה לי זמן, התפניתי לבדוק יותר לעומק את הפרופילים של אלה שברשימת ה"חברים" שלי. אני עושה זאת מדי פעם כדי לנפות את אלה שאינם משחקים. אין לי ענין ב"חברים" סתם אם אין הם משחקים במשחק.

I confirmed someone based on her activity in the game, as it was expressed on her page. I didn't have time to go into depth and examine her profile thoroughly. I confirmed and forgot about her. Sometime later, it seemed to me that it had been two or even three months – I suddenly began to get likes from her on the posts I had posted on my page, but after a while it stopped. Nice to get likes. It took me another month and when I had time, I took the time to look more closely at the profiles of those on my "friends" list. I do this from time to time to delete those who are not playing. I have no interest in "friends" if they don't play the game.

התמונות שהיא העלתה בעמוד שלה סיפרו סיפור מרתק על אישה מעניינת המנהלת חיים לא שגרתיים. הפעילויות שהיא מעורבת בהן מתועדות בצורה מרתקת. הייתי מוקסמת. יותר מאלף תמונות היו שם וכל אחת מהן מדהימה, הן בסיפור שמאחוריה והן בצורת הצילום ובתיאור של הנושא המצולם. וכמובן שלא יכולתי לא לשים לב לאיך שהיא נראית. לא משנה מה לבשה – גם אם זה היה רק חולצת טי פשוטה ומכנסיים קצרים – היא היתה מקסימה. מאוד מקסימה.

The photos she put on her page told a fascinating story about an interesting woman who leads an unusual life. The activities she is involved in are documented in a captivating way. I was fascinated. More than a thousand pictures were there and each was amazing, both in the story behind it and in the form of photography and in the description of the photographed subject. And of course, I could not help noticing how she looked. No matter what she was wearing – even if it was just a plain t-shirt and shorts – she was charming. Very charming.

מבחינתי, פארה פוסט המנוחה היתה התגלמות היופי. האישה מהפייסבוק אינה בלונדינית, אלא בעלת שיער לבן, טבעי, חלק. פניה טבעיות, חרושות קמטים חינניים שבאים עם הגיל ומלאות הבעה. פנים מעניינות. היא מצאה חן בעיני מאוד. בתמונות שהיא העלתה, לא ראיתי אותה עם גבר כלשהו. היו תמונות בהן היתה מצולמת בגפה, חלק בחברת אנשים נוספים וחלק בחברת נשים. חשבתי שאין לי מה להפסיד אם אצור איתה קשר. מי יודעת, אולי גם היא לסבית? על לצעוד יחד לעבר השקיעה עוד לא חלמתי, זה היה מוקדם מדי.

For me, the late Farah Fawcett was the epitome of beauty. The woman on Facebook is not blond, but has white hair, natural, smooth. Her face is natural, lined with graceful wrinkles that come with age and are expressive. Interesting face. I liked her very much. In the photos she posted, I didn't see her with any man. There were photos in which she was photographed alone, part with other people and some in a company of women. I thought I had nothing to lose if I contacted her. Who knows, maybe she's a lesbian too? I had not yet dreamed of walking together toward the sunset, it was too early.

שלום, ג'אניס,

מדי פעם, כשיש לי זמן, אני לוקחת את הזמן כדי לעבור ביסודיות על העמוד של חברותי במטרה להכירן קצת יותר טוב, בעיקר אלה הטורחות לקרוא את הפוסטים שלי ועושות עליהם לייק (תודה רבה-רבה-רבה מאוד על שהן עושות זאת!).

עברתי על התמונות שלך ומצאתי שהן מעניינות מאוד. שהיתי באנגליה לפני מספר שנים ואהבתי אותה ואת האנשים אותם פגשתי, אם כי לא את מזג האויר הקר מדי לטעמי. העליתי כמה אלבומים משם וחשבתי שאולי יהיה לך מעניין לעיין בהם.

לונדון

סטונהנג'

ברייטון ביץ'

קינגסטון אפון טיימז

אשמח לקבל את התרשמותך.

בברכה,

שרון.

Hello Janice,

From time to time, when I have the time, I take the time to go through my list friends' walls in order to get to know them a bit better, especially those who are kind read my posts and put like on them (TYTYTYVVVM for doing this!).

I went through your photos and found them very interesting. I stayed in England a few years ago and loved it and the people I met, though not the weather that was too cold for my taste. I posted a few of albums from there and thought you might find it interesting to review them.

London

Stonehenge

Kingston Upon Thames

Brighton Beach

I'd appreciate your feedback.

Regards,

Sharon.

לחצתי על "שלחי" ובמקום שזה ישלח, קיבלתי הודעה שהיא חסומה אצלי ולכן איני יכולה לשלוח לה. שחררתי את החסימה ושלחתי שוב. עברו מספר ימים ושום דבר לא קרה, שום תגובה ממנה. החלטתי לנסות שוב, אולי שכחה לענות לי.

שלום, ג'אניס, אני תוהה אם הקישורים ששלחתי לך עבדו ויכולת לראות את האלבומים שלי. יהיה נחמד לדעת מה את חושבת עליהם.

אם גם הפעם היא לא תגיב – אניח לה. אין לי כוונה לרדוף אחר הרוח.

I clicked "Send" and instead of sending it, I received a message that she was blocked and therefore I couldn't send it to her. I unblocked her and sent it again. A few days passed and nothing happened, no response from her. I decided to try again, perhaps she forgot to answer me.

Hello Janice, I wonder if the links I sent worked and u had a chance to see my albums. It would be nice to know what u think about them.

If she does not respond this time too, I'll leave it. I have no intention of pursuing the wind.

חודשים עברו. הפריע לי שהיא לא ענתה לי, אך לא התכוונתי להטרידה. מדי פעם נהגתי לבדוק את הפרופיל שלה כדי לראות מה חדש אצלה. ראיתי שהיא העלתה תמונות מחופשתה באי הפסחא. זה מקום שריתק אותי מאוד וחלמתי לבקר בו והנה, היא היתה שם. חבל שלא איתי… חשבתי שזו הזדמנות. עשיתי לה לייק והגבתי שבדרך כלל איני אוהבת לתור את העולם פיזית, שאני מעדיפה לעשות זאת באמצעות ערוצי גאוגרפיה ותעודה, אך מכל המקומות בעולם, הייתי רוצה לבקר במקום הזה, ממש לבקר, למרות שזה די טלטול להגיע לשם. אני עדיין מחכה לתגובתה.

Months passed. It bothered me that she didn't answer me, but I had no intention to bother her. From time to time I used to check her profile to see what was new with her. I saw that she had posted photos of her holiday on Easter Island. It was a place that fascinated me very much and I dreamed of visiting it, and here she was there. A shame she was not with me… I thought it was an opportunity. I put like on her post and commented that I usually don't like to travel around the world physically, that I prefer to explore the globe with geography and documentary channels, but from all placed, I would like to visit this place, actually visit, even though it's not so easy to get there. I'm still waiting for her to respond.

BreadMake It with You

שמש עמומה A Dim Sun

שמש עמומה A Dim Sun

שמש עמומה A Dim Sun

מזה מספר ימים מאיימים עלינו החזאים בגשם לסירוגין. אנחנו עדיין מחכות בציפיה שזה יתרחש.

For several days the weather forecasters have been threatening us with alternately rain. We are still waiting for this to happen.

תחזית מזג האויר הפכה להיות משוכללת יותר מאשר בשנים עברו ואפילו די מדויקת מדי פעם. יחד עם זאת, ישנם ימים בהם אני אומרת לעצמי שלוא היה החזאי מסיט את עיניו מן המכ"ם ושולח מבט קצר מעבר לחלון – היה מוצא שיש פער גדול בין מה שהמפה הסינופטית מראה לו לבין מה שמתרחש במציאות.

The weather forecast became more advanced than in past years and even quite accurate from time to time. However, there are days when I say to myself that if the weatherman had turned his eyes away from the radar and cast a brief glance over the window – he would have found a big gap between what the synoptic map shows him and what is happening in reality.

ממש לא התחשק לי, אבל לא היתה לי ברירה אלא לרדת למכולת הקרובה כי נגמר לי הקוטג' ומי שאינה טורחת בערב שבת – לא יהיה לה מה למרוח על הלחם בשבת. השמש היתה עמומה, מכוסה בדוק של עננים שלא נראה היה כי מסוגלים הם להמטיר דבר. הרוח נשבה בעוז וחשבתי שכולה עשר דקות, מה יכול לקרות כבר בזמן הזה וכשאחזור – אוריד את הכביסה שהראתה סימנים של התיבשות, שבעזרת הרוח יתקצר התהליך.

I really didn't feel like it, but I had no choice but to go down to the grocery store nearby because I was out of cottage cheese. Those who don't bother on Friday night – would have nothing to spread on their bread on Shabbat. The sun was dim, covered with a veil of clouds that didn't seem to have been able to pour anything. The wind blew hard and I thought it was just ten minutes, what could happen at this time, and when I came back – I would take of the line the laundry that showed signs of drying up, that with the help of the wind the process will be shortened.

עשר דקות. לרדת את הקומה המפרידה בין דירתי לבין הכניסה, לצאת מהבנין, לפנות שמאלה (ימינה זה לפחי הזבל), להכנס למכולת השוכנת בבנין השכן, לפתוח המקרר, להוציא הקוטג', לשלם ולחזור. כמה זמן זה כבר יכול לקחת? אהיה לארג'ית ואוסיף דקה למקרה שאתקל בשכן ושנינו נכיר זה בנוכחותה של זו ולהפך. אני אגיד בחיוך "קאק ג'לה" ("מה נשמע" בשפתו של הלה), הוא יענה בעברית, "הכל בסדר, לאט-לאט", ראשנו יתנדנדו מעלה ומטה לאישור וכל אחת תמשיך בדרכה. זה לא יגיע לשתי דקות.

Ten minutes. To get off the floor that separates my apartment from the entrance, to get out of the building, to turn left (on the right are the garbage cans), to enter the grocery store which is in the next building, to open the refrigerator, to take out the cottage cheese, to pay and go back. How long can it take? I'll be large and add a minute in case I come across the neighbour and we both show our recognition in each other's presence. I'll say with a smile, "Kak Jella" ("what's up" in his language), he'll answer in Hebrew, "Everything's okay, slowly-slowly," and our heads will swing up and down for approval. It won't come to two minutes.

ברגע בו הושטתי את ידי אל המקרר כדי להוציא את הקוטג', כבה האור בחנות למספר שניות וקול רעם אדיר הרעיש את האוזניים. שילמתי, אך נשארתי בחנות עד יעבור זעם. הגשם העז שניתך ארצה לא איפשר להוציא את קצה האף אם רצית להמנע מלהרטב עד לשד עצמותייך. הזעם עבר אחרי רבע שעה. לא היתה שום אפשרות להציל את הכביסה.

As soon as I reached the refrigerator to take out the cottage cheese, the light went out in the store for a few seconds and a loud thundering noise rattled the ears. I paid, but stayed in the shop until the storm passed. The heavy rain that fell down didn't allow to let out the tip of your nose if one wanted to avoid getting wet to the bones. The storm passed after fifteen minutes. There was no way to save the laundry.

זעם ניתך ארצה An angry storm pours down

זעם ניתך ארצה An angry storm pours down

אני לא טובה בזה I'm not Good at It

נכד בועט בכדור A grandson kicking a ball

נכד בועט בכדור A grandson kicking a ball

כשהייתי צעירה, נהגתי להתעקש לרדת לשורשי כל דבר שלא הצלחתי להבין. עכשו, כשאני צעירה ובשלה יותר ואחרי שהתנסיתי בדבר או שניים בחיי, אני נוהגת לשים דאודורנט כשאנשים מתבטאים בפני בצורה סתומה. אין לי כוח לשטויות.

When I was young, I used to insist on going down to the roots of everything I could not understand. Now, being younger and more mature, after having experienced a thing or two in my life, I just put deodorant when people express themselves in a vague way. I have no patience for nonsense.

איפה הכדור ? Where is the ball

איפה הכדור ? Where is the ball

אחר הצהרים, יצאתי עם הנכדים לגינה הציבורית שמשמשת גם כגן שעשועים עם המתקנים המשעשעים שהוצבו בה. אני אוהבת לשחק איתם בכדורגל ברוגע. זאת אומרת, הם מתרוצצים עם הכדור במלוא המרץ ואני עומדת בנחת בשער, מחכה שיגיעו להפציץ. מדי פעם אני משתדלת לעצור את הכדור כדי שלא יהיה שקוף מדי שאני מאפשרת להם להבקיע רוב הזמן.

In the afternoon, I went out with my grandchildren to the public garden, which also serves as a playground with its amusing facilities. I like to play football with them calmly. I mean, they're running around energetically with the ball and I'm standing relatedly at the goal, waiting for them to come and bomb. Every once in a while, I try to catch the ball so it won't be too transparent that I let them score most of the time.

נכד מחזיק בכדור A grandson olding a ball

נכד מחזיק בכדור A grandson olding a ball

"לא השתנית", אומר קול מוכר מאחורי. אני מסתובבת לבדוק מי זו ותוך כדי כך חוטפת גול. הנכדים שלי אינם מתחשבים בעובדה שגבי היה מופנה אליהם ולכן לא יכולתי לראותם בועטים את הכדור לעבר השער. לא נורא. העיקר שהם צוהלים ונהנים על שהם מנצחים אותי. "שלך?" היא שואלת ומחוה בראשה לעברם. "חמודים!"

"You haven't changed," says a familiar voice behind me. I turn around to see who it is and get a goal. My grandchildren don't take into account the fact that my back was turned to them so I could not see them kicking the ball towards the gate. Never mind. The main thing is that they are rejoicing and enjoying themselves for beating me. "Yours?" She asks, gesturing toward them. "Cuties!"

אני מחייכת אליה די במבוכה, שותקת. אין לי מה לומר לה. פעם, לפני שנים רבות, היינו שכנות והיא היתה שורצת אצלי על בסיס יומי. הילדים שלנו היו חברים טובים. אחר כך היא עברה דירה ועדיין היינו בקשר, אם כי כבר לא יומי. תמיד תהיתי איך, כשהייתי מתקשרת אליה, היא היתה תמיד עסוקה, אך כשהיא היתה מתקשרת אלי במרווחי זמן הולכים וגדלים, תמיד הייתי מפנה לה זמן, תמיד. עד שהיא הפסיקה להתקשר מסיבותיה היא שלא היו לי ברורות. גם אני הפסקתי, כי כמה את יכולה להתקשר לשוא?

I smile at her rather embarrassed, silent. I have nothing to say to her. Once, many years ago, we were neighbours and she used to hang at my place on a daily basis. Our children were good friends. Then she moved and we were still in touch, though not daily anymore. I always wondered how, when I called her, she was always busy, but when she called me at increasing intervals, I always made time for her, always. Until she stopped calling for her own reasons which were not clear to me. I stopped calling her too, because how much can one call in vain?

הנכד מפזז The grandson is dancing

הנכד מפזז The grandson is dancing

"מה קורה איתך?" היא שואלת בזמן שאני מותחת את שרירי כדי להדוף כדור שמתעופף לי ליד הראש. יש להם בעיטות חזקות לנכדי ואין הם חסים עלי. נרקיסי, בן ה-11, קולט ברגלו את הכדור שהדפתי ושולח בעיטה אדירה אל השער. אני מחליטה לא לסכן את חיי ומניחה לכדור לחורר את הרשת. "שבע!" הוא מכריז בארשת נצחון. לאחרים יש פחות גולים, אבל טרם סיימנו, כך שיש להם עוד סיכוי להדביק אותו.

"What's up with you?" She asks as I stretch my muscles to fend off a ball that flies past my head. They have strong kicks, my grandchildren, and they don't go easy on me. 11-year-old Narkisy catches the ball that I pushed away and sends a huge kick to the goal. I decide not to risk my life and let the ball pierce the net. "Seven!" He announces triumphantly. The others have fewer goals, but we have not finished yet, so they have a chance to catch up.

הנכדה מפזזת The granddaughter dances

הנכדה מפזזת The granddaughter dances

"אני מבינה שאת עסוקה", היא אומרת ממרחק בטוח כשכדור נוסף נורה לעברי וכלנית מכריזה בשמחה גדולה, "יששששש! שש!!!"

"I understand that you are busy," she says from a safe distance when another bullet is fired at me and Calanit announces with great joy, "Yessssss! Six!!!"

 

*******

בדרך הביתה, אחרי שהחזרתי את הנכדים הצוהלים והמרוצים להוריהם, חשבתי שאולי כדאי שאתקשר אליה כדי לבדוק אם ישנה אפשרות לחידוש הקשר בינינו. היו לנו שיחות מרתקות אז, אולי אפשר להחיות אותן. אחרי הכל, יש לנו מלא מכנים משותפים, שטחי ענין רבים ששתינו חולקות. ממש לפני שהרמתי את הטלפון כדי להתקשר, נזכרתי בשיחה האחרונה בינינו, שהיתה ממש קצרצרה.

"למה אינך מתקשרת?" שאלה אז.

"מה למה? בכל פעם שאני מתקשרת אלייך, את עסוקה ואין לך זמן לדבר איתי", עניתי. "כמה, את חושבת, אני יכולה לדפוק את הראש שלי בקיר? למה את לא שומרת על קשר ומתקשרת לעתים תכופות יותר?"

"את יודעת שאני לא טובה בזה", ענתה.

"זהו, שאני ממש לא יודעת. מבחינתי, את פשוט לא רוצה לשמור על קשר, אז עזבי. אין לי כוח לצביעות."

"את מכעיסה אותי!" אמרה. "למה את מדברת אלי ככה?"

ניתקתי ומאז לא שמעתי ממנה. עד היום, עת צצה לי באופן לא צפוי.

On the way home, after returning the joyous and contented grandchildren to their parents, I thought to call her in order to see if we could renew our relationship. We had fascinating conversations back then, maybe they could be revived. After all, we have many common grounds, many areas of interest that we both share. Just before I picked up the phone to call, I remembered our last conversation, which was very short.

"Why don't you call?" She asked then.

"Every time I call you, you're busy and you don't have time to talk to me," I replied. "How much, you think, can I bang my head against the wall? Why don't you keep in touch and call more often?"

"You know I'm not good at it," she replied.

""Well, I don't know really. As far as I'm concerned, you don't want to keep in touch, so leave it. I don't have the strength for hypocrisy."

"You're making me angry!" She said, annoyance in her voice. "Why are you talking to me like that?"

I hung up and I never heard from her since. To this day, when it popped up so unexpectedly.

החלטתי לא להתקשר.

I decided not to call.

סלט בצד Side Salad

סלט salad

קערית סלט 15 ₪  Salad bowl 15 NIS

הבוקר התחיל בנעימים, למרות שאמש הזהירו התחזיות מפני גשם שצפוי לרדת ויעצו לנו להכין את המעילים.

The morning started off pleasantly, although last night the forecasts warned against expected rain and advised us to prepare our coats.

מבט חטוף מבעד לחלון הציג בוקר נאה, שמש חמימה, כמה ענני נוצה פזורים בשמיים המחייכים ותחזית ליום שרצוי לתלות בו כביסה. מיהרתי לכבס ולתלות בטרם צאתי מהבית לפגישה עם מישהי בענייני עבודה. לא לקחתי איתי מעיל למרות עצת החזאית.

A quick glance through the window displayed a nice morning, a warm sun, a few feather clouds scattered in the smiling sky, and a forecast of suitable day for hanging laundry. I hurried to wash and hang before I left the house for a meeting with somebody about work. I didn't take a coat with me despite of the weatherman's advice.

לבקשת הלקוחה הפוטנציאלית, נפגשנו במסעדה שהיא בחרה, כזו המגישה מנה אחת של אוכל פשוט מאוד המבוסס על חומוס, טחינה, פול ותוספות של עשבים ותבלינים. אני אוהבת אוכל פשוט.

At the request of the potential customer, we met at a restaurant of her chose, such that serves one simple dish based on hummus, tahini, vicia fava (aka ful in Arabic) with extras of herbs and spices. I like simple food.

לפי נסיוני, מגישות מסעדות מהסוג הזה גם סלט ירקות וצ'יפס. בדרך לשם, דמיינתי את ריח הירקות הטריים בסלט הטעים החתוך דק-דק כמו שאני אוהבת ואת הצ'יפסים הבשרניים שאני מעדיפה לאכול ללא תוספות כלשהן, אולי קמצוץ מלח, אך בלי שום קטשופ.

According to my experience, such restaurants also serve vegetable salad and fries. On the way there, I imagined the smell of the fresh vegetables in the finely sliced tasty salad as I like and the fleshy fries I prefer to eat without any additives, perhaps a pinch of salt, but no ketchup.

התאכזבתי. אין מכינים צ'יפס בחומוסיה הזו. "איך אפשר לאכול צלחת של חומוס וטחינה (בסדר, עם תבלינים), אך בלי צ'יפס?!" קוננתי בפני המלצר.

"אפשר להכין לך סלט אם את רוצה", ענה המלצר.

"בסדר, תודה!" הסכמתי, מדמיינת את עסיסיות הירקות החתוכים דק-דק.

I was disappointed. They don't prepare fries in this hummus restaurant. "How can one eat a dish of hummus and tahini (okay, with spices), but without fried chips?!" I complained to the waiter.

"We can make you a salad if you want," replied the waiter.

"Ok thank you!" I agreed, imagining the juiciness of the thinly cut vegetables.

המלצר חזר תוך דקות ספורות והניח בחגיגיות את הצלוחית על השולחן. הוא לא אמר דבר, גם לא איחל לנו תאבון. בהיתי בפרוסות הירקות כשהמראה מסרב להקלט לי במוח ולהצטייר אצלו וגם לא אצלי כְּמָה ששתינו (המוח ואני) מכירות כ'סלט'.

"מה זה?" עצרתי אותו מלהפקיר את שולחננו.

"רצית סלט", ענה.

"זה לא סלט!" קבעתי.

"זה הסלט שלנו!" התעקש החצוף.

"אם זה הסלט שלכם, אז אתה יכול לקחת את זה בחזרה, כי אין לי כוונה לאכול מזה וכמובן לא לשלם על זה!" הכרזתי.

"את לא חייבת לאכול", ענה עז-הפנים, "אך משום שהזמנת – תצטרכי לשלם על זה."

The waiter returned in a few minutes and festivity placed the saucer on the table. He said nothing, nor did he wish us any appetite. I stared at the slices of vegetables, the sight refused to be perceived in my brain and be portrayed in it and also not in me as what the both of us (the brain and I) recognize as a salad.

"What is this?" I stopped him from abandoning our table.

"You wanted salad," he replied.

"It's not a salad!" I ruled.

"It's our salad!" The insolent insisted.

"If it's your salad, then you can take it back because I have no intention of eating it and of course not paying for it!" I stated.

"You don't have to eat," replied the impertinent, "but because you ordered – you'll have to pay for it."

שאפתי אויר עמוק פנימה והתכוונתי להכנס בו ובאבות-אבותיו שמן הסתם היו כמוהו עזי-מצח, אך בטרם הספקתי להוציא הגה מפי – התערבה הלקוחה הפוטנציאלית ואמרה לי: "זה בסדר, אני אקח את זה". אין לי בעיה עם זה, אמרתי לעצמי, את גם תשלמי על זה.

I breathed in deeply and intently intended to pounce on him and his forefathers who must have been brash like him, but before I could utter a word, the potential client intervened and said, "It's okay, I'll take it." I have no problem with that, I told myself, you'll pay for it, too.

סיכום:

צלחת החומוס, הטחינה והפול (כולל העשבים והתבלינים) עלתה 30 ₪, הסלט – 15 ₪. היא אכן שילמה עליו.

Summary:

The plate of hummus, tahini and ful (including the herbs and the spices) cost 30 NIS, and the salad – 15 NIS. She did pay for it.

פתאום נהיה שקט Suddenly Silence

בילי ג'ואל – לא אנחנו התחלנו את האש

Billy JoelWe Didn't Start the Fire

יומיים של מתח, קולות קרב, פיצוצים, פגיעות, פצועים, טראומה. יומיים של שוא.

Two days of tension, sounds of battle, explosions, injuries, wounded, trauma. Two days of nothing.

אחרי הרעשים והמראות הקשים, פתאום נהיה שקט. השאלה היא עד מתי, כי בטחון שיהיה שקט – אין.

After the noise and the harsh sights, suddenly it became quiet. The question is for how long, because there's no guarantee for peace.

מדינת ישראל המודרנית. נובמבר 2018. כבר מזמן, אך בימים האלה ביתר שאת, אין ממשלה ראויה בישראל, החמאס הישר בעיניו עושה ומנהיגיו שולטים בנו.

The modern State of Israel. November 2018. A long time ago, but in these days more intensely, there is no proper government in Israel, Hamas does as its leaders saw fit and rules over us.

טילים על ישראל Missiles on Israel

ענני נוצה Feather clouds

ענני נוצה Feather clouds

איך נראה יום שמתחיל עם שמיים בהירים בהם שטים עננים קלים בתפזורת? תכננתי לכבס ולתלות כביסה אחרי שבימים האחרונים מנעו זאת ממני טפטופי גשם לפרקים.

How does a day that begins with a clear sky in which light clouds float in bulk look like? I planned to wash and hang my laundry after the last few days prevented me to do so due to dripping rain occasionally.

אתמול, בשעה זו, הייתי עסוקה מעל ראשי ולא שמעתי חדשות. הלכתי לישון בלי לדעת על המתרחש בחוטף עזה ועל הטילים שעפו שם. קמתי לבוקר עמוס של עיסוקים בהם הייתי טרודה, כולל כביסה ונקיון הדירה. יום שני טיפוסי. בחדשות התעדכנתי רק אחר הצהרים, סמוך לשעה חמש, אחרי שביאטריס סימסה לי את דאגתה למתרחש בארץ. היא ניסתה להתקשר אלי בסקייפ, אך משום שלא הדלקתי את המחשב, לא ראיתי את איתותיה. אין לי שום אפליקציות בסלולרי מלבד דוא"ל, משום שאני מעדיפה להתנהל דרך המחשב ולא דרך הטלפון הנייד.

Yesterday, at this hour, I was busy over my head and did not hear the news. I went to bed without knowing what was happening in the Gaza Strip Surrounding and the missiles that were flying there. I got up to a busy morning with a lot of work, including laundry and cleaning the apartment. A typical Monday. I got to catch up with the news only in the afternoon, around five o'clock, after Béatrice texted me her concern for what was going on in Israel. She tried to call me on Skype, but because I didn't turn on my computer, I did not see her signals. I don't have any applications on my cellular other than email, because I prefer to conduct through the computer rather than the mobile phone.

מיהרתי להדליק את המחשב כדי לצפות בערוץ החדשות, שהיו ממש רעות. מטחי טילים מסיביים על ישראל קידמו את פני על המסך, פיצוצים ויירוטים של מערכת כיפת ברזל, פגיעות ישירות במקומות מיושבים שהמערכת פספסה, בבתים שיושביהם ניצלו בנס רק בזכות העובדה שהם היו בממ"ד ולא נטלו סיכונים. כרגיל, אנחנו חיים על נִסים.

I quickly turned on the computer to watch the news, which were really bad. Massive barrage of missiles on Israel greeted me on the screen, explosions and interceptions of the Iron Dome system, direct hits in populated areas where the system missed, homes whose residents were miraculously saved only by the fact that they were in the security room and did not take any risks.

הספקתי לקפל את הכביסה שהתיבשה ולסדר בארון. עוד מעט אלך לישון. אני מקוה שיהיה לילה שקט ושלא אתעורר לבוקר קשה יותר מהבוקר.

I managed to fold the dry laundry and put it in the closet. I'm going to bed soon. I hope for a quiet night and that I won't wake up to a morning more difficult than this morning.

דברים מהלב Things from the Heart

כשדברים נעשים מהלב, הם נכנסים הישר אל לב הזולת. כשדברים נעשים באהבה, הם מתקבלים באהבה ועושים טוב לזולת. כך זה כשדברים נעשים מהלב.

When things are done from the heart, they go straight to the heart of others. When things are done with love, they are accepted with love and do good to others. That's how it is when things are done from the heart.

אמי זצ"ל נהגה לומר שילדים הם שמחה גדולה, אך נכדים הם הריבית המתוקה. צדקה, הצדקת. אני חוֹוָה זאת בכיף גדול.

My mother, of blessed memory, used to say that children are a great joy, but grandchildren are the sweet rate of interest. She was so right. I experience it with great pleasure.

בתור סבתא, אחד התענוגות הגדולים שלי זה להביא להם מדי פעם מתנות שיעשירו את עולמם. אני משתדלת לקנות להם צעצועים התפתחותיים, מעוררי ענין וסקרנות, ספרים חשובים בהתאם לגיל שלהם ותמיד מחפשת רעיונות חדשים, לא שגרתיים.

As a grandmother, one of my greatest pleasures is to bring them gifts that will enrich their world. I try to buy them developmental toys, such that stimulate interest and curiosity, important books according to their age, and I'm always looking for new ideas, unconventional.

בדרך כלל, אני חיה לי בכיף, בלי להיות כבולה לשום דבר, אך כשזה מגיע למתנות לנכדי האהובים, אני מעדיפה להכין מראש, להקדים מחשבה מעמיקה למעשה, כדי שבבוא העת (ימי הולדת, חגים), תהיינה המתנות מוכנות. איך נהגה ביאטריס לומר: "טוב, יש לך זמן, אשרייך." אכן, אשרי שיש לי זמן, על אף כל עיסוקי האחרים, כי מה יותר חשוב לסבתא מנכדיה המהממים?

Usually, I live happily, without being tied to anything, but when it comes to gifts to my beloved grandchildren, I prefer to prepare in advance, to think deeply ahead, so that when the time comes (birthdays, holidays) the gifts will be ready. How Béatrice used to say: "Well, you have time, you're blessed". Indeed, I am blessed to have time, despite of all my other activities, because what is more important to a grandma than her amazing grandchildren?

לפני מספר חודשים, חיפשתי משהו מיוחד לפרויקט המשפחתי שתכננתי. אני מבורכת ולכן צצה לי פרסומת בפייסבוק של "אלבומים מעוצבים בעבודת יד" ממש בזמן המתאים. תכננתי להכין אלבום שורשים למשפחה, כדי שההסטוריה המשפחתית תשמר. איך מתואר בשמואל א' פרק ט' לגבי שאול, שיצא לחפש את האתונות ומצא את המלוכה – כך אצלי. חיפשתי אלבום שורשים ומצאתי, בנוסף אליו, את האוצר הבלום של אלבומי פעילות לנכדים. איזה כיף לי!

A few months ago, I was looking for something special for the family project I was planning. I am blessed; therefore, I bumped into an add on Facebook of "Handcrafted Designed Albums" exactly at the right time. I planned to make a family roots album, so that the family history would be preserved. How is it described in Samuel 1 chapter 9 regarding Saul, who went out to look for the donkeys and found the monarchy – the same with me. I looked for a roots album and found, in addition to it, the treasure of many activity albums for my grandchildren. I am blessed!

לסיכום:

אם אתן מחפשות דברים מיוחדים, מעניינים ומעשירים לכל הגילים, אני ממליצה בכל פה לגלוש לאתר שלה ולהתרשם מהמבחר הגדול של דברים שהיוצרת יוצרת מהלב. החויה שלי כלקוחה, חיובית ביותר. אני מרוצה מאוד-מאוד מהתוצאות של מה שהזמנתי. העבודה ממש מעולה, הרעיונות מדהימים וההקפדה של היוצרת על הדברים הכי קטנים – יוצרים את הכיף להעניק דברים נפלאים מהלב למי שאוהבות בכל הלב.

In conclusion:

If you are looking for special, interesting and enriching gifts for all ages, I warmly recommend to browse her site and be impressed by the great selection of things that the creator creates from her heart. My experience as a customer is very positive. I am very pleased with the results of what I ordered. The work is really great, the ideas are amazing and the meticulousness of the creator on the smallest things – create the fun to give wonderful things from the heart to those you love with all your heart.

קישורים:

ספר פעילות בצורת כבאית

ספר פעילות מדהים בצורת כבשה

ספר פעילות בצורת קטר

ספר פעילות בצורת תפוז

מרבה רגליים מדהים לגיל הרך

ספר פעילות לתינוק/ת

Links:

Activity book in the shape of a fire-engine

Amazing activity book in the form of a sheep

Activity book in the shape of a locomotive

Activity book in the shape of an orange

Amazing centipede for pre-schoolers

Activity book for a baby

לא מוכנה Not Ready

הכנת החופה (Preparing the Chuppah (canopy

הכנת החופה (Preparing the Chuppah (canopy

היא תפסה אותי לא מוכנה. זה קורה לי לעתים די קרובות. הרי איני מקדישה את זמני להכנות בפני הלא נודע. יש לי דברים חשובים יותר על סדר היום שלי.

She caught me unprepared. It happens to me quite often. After all, I don't devote my time to making preparations for the unknown. I have more important things on my agenda.

"מה דעתך להתחתן?" השאלה באה ממקום לא צפוי. זה אף פעם לא עלה על הפרק, לפחות לא אצלי. זאת אומרת, אני אוהבת אותה, שמחה מאוד על חיינו המשותפים, אך להתחתן? למה שארצה לחיות בבית סוהר?

"What do you think about getting married?" The question came from an unexpected place. It never came up, at least not by me. I mean, I love her, I'm very happy with us living together, but getting married? Why would I want to live in a prison?

"או-ק-יי", היא אומרת לאט, פניה נפולות כשאני ממשיכה לשתוק מחוסר מלים מתאימות (זה לא קורה לי הרבה) ומתחילה לסגת. "אני רואה שאת לא בענין." אני מקוה בכל לבי שהיא לא טרחה והכינה טבעת, כי זה ממש לא יהיה נעים.

"O-ka-y," she says slowly, her face drooping as I keep silent for lack of appropriate words (it does not happen to me much) and begins to retreat. "I see you're not in it." I hope with all my heart that she didn't bother and buy a ring, because it wouldn't be pleasant.

"למה חשוב לך להתחתן?" אני תוהה. השאלה הזו מעולם לא נבחנה בינינו וזו הזדמנות להבין את נפשה.

"תמיד חלמתי על זה", היא משיבה. "תמיד ראיתי את עצמי עומדת תחת החופה בשמלה לבנה מדהימה…" הקול שלה נחלש והיא מביטה בי במבוכה, מבוישת.

"Why is it important for you to get married?" I wonder. This question has never been examined between us and this is an opportunity to understand her soul.

"I always dreamed about it," she replies. "I always saw myself standing under the Chuppah (canopy) in an amazing white dress…" Her voice weakens and she looks at me in embarrassment, sheepish.

במשפט אחד:

איך אפשר למנוע מאישה אהובה לעמוד תחת חופתה בשמלה לבנה מדהימה? לא היה לי לב לעשות כן.

In one sentence:

How could one prevent a beloved woman from standing under her Chuppah (canopy) in a gorgeous white dress? I did not have the heart to do so.

תחת החופה (Under the Chuppah (canopy

תחת החופה (Under the Chuppah (canopy

רק חצופים ! Only Rude and Cheeky

רוי אורביסון – רק הבודדים

Roy OrbisonOnly the Lonely

רק חצופים אינם מתחשבים בזולת, רק כאלה החושבים רק על עצמם ובלי שום שמץ של התחשבות בזולת מעיזים לפלוש למרחב המחיה של הזולת.

Only the rude and cheeky are not considerate of others, only those who think only of themselves and without any trace of consideration for others dare to invade another's living space.

איני נוהגת ללעוג למנהגי הזולת, מגוחכים ומטומטמים ככל שיהיו. אני גורסת שכל אדם ודעתו הוא, כל אשה ומנהגיה היא. כל זאת, בתנאי בל יעבור, שהזולת עם מנהגיו המשונים לא יהין לכפות אותם עלי. מעולם לא הבנתי וכנראה כבר לא יקרה שאצליח להבין למה מעז מאן דהוא לכפות את עצמו על הזולת שאינו מעונין בכך.

I don't use to make fun of other people's customs, ridiculous and stupid as they may be. I believe that every person is entitled to have their own mind and habits. All this, on an inescapable condition, that people with their strange customs would not dare to force them on me. I have never understood and probably it will not happen that I would be able to understand why someone is daring to impose himself on others who do not want to.

נתניה, תחנת האוטובוס בשדרות גיבורי ישראל, ליד בנין מס' 12, יום רביעי לפני יומיים, 14:48. עוד מרחוק, לפני שהאוטובוס מתקרב לתחנה, נשמע קול שאון נורא שמתגבר ככל שאנו מתקרבים אליה. האוטובוס עוצר במקביל לתחנה, כי אינו יכול אחרת ואני יורדת ממנו אל גהנום של רעש נורא.

Netanya, bus station on Giborei Israel Boulevard, near Building No. 12, Wednesday two days ago, 14:48. From a distance, before the bus approached the station, there was a terrible noise that was getting louder as we approached. The bus stops parallel to the station, because it can't do otherwise, and I get of it into a hell of terrible noise.

רוי אורביסון וקיי די לאנג – לבכות

Roy Orbison & k.d. langCrying

במקום בו אסור לחנות, בתחנת האוטובוס, חונה טנדר כשהוא חוסם מהאוטובוסים לעצור בתחנה, ולפניו מרקדים שני גברים לקול מוזיקה רועשת ביותר המחרישה את אוזני כל העוברים והשבים. אני ממש לא רוצה לדון בנושא של מה עושים שני המשוגעים הללו במקום לעבוד כדי לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. איני מעוניינת לפתוח דיון על אורח חייהם הטפילי וכיוצא באלה. אין לי ענין במה עושה הזולת. מה שכן, יש לי ענין רב בבריאות אוזני ובחדירה למרחב שלי. לא ברור לי איך מרשים להם לכפות את עצמם עלינו במרחב הציבורי.

At the bus stop, where it's not allowed to park, a pickup truck is parked, blocking the buses from stopping at the station, while in front of it two men dance to the sound of such loud music that deafens the ears of all passers-by. I really don't want to discuss the issue of what these two lunatics do instead of working to support themselves and their families. I don't want to discuss their parasitic way of life and so forth. I have no interest in what the other does. What I do have, is a great interest in the health of my ears and penetration into my space. I don't know how they are allowed to impose themselves on us in the public sphere.

במשפט אחד:

זה נפסק בשלב כלשהו, אין לי מושג מתי ואיך או אם המשטרה הוזמנה כדי לקנוס אותם על הרעשה ללא רשיון במרחב הציבורי. מס' הטנדר: 78-454-56

וביערת הרע מקרבך!!!

In one sentence:

It stopped at some point, I have no idea when and how or if the police was called to fine them for unauthorized noisemaking in the public space. Number of pickup truck: 78-454-56

You must purge the evil from among you!!!