ארכיון מחבר: שרון הר פז

מעבדת מלים, גם מאבדת… בעיקר, מתכתבת עם עצמי
Halluciating words, mainly losing them… Mostly corresponding with myself

סוכת שלומנו The Peace Sukkah

השכן הדתי מצא לנכון להקים את סוכתו השנה מאחורי הבנין. בחירה מוזרה, לטעמי. בשנים קודמות, זו היתה בחזית.

My religious neighbor saw fit to build his sukkah this year behind our building. A strange choice, in my opinion. In previous years, it was at the forefront.

"הגידי", שואלת ידידה שבאה לבקרני כאושפיזת דירתי, עת היא שוטפת את ידיה לאחר ביקורה בשירותים, "השכן שלך נורמלי?"

"איזה שכן?" אני שואלת חזרה. "כולם נורמליים, עד כמה שאני יודעת. מה קרה?"

"הבן אדם לא מצא מקום אחר להקים את סוכתו, מאשר מתחת לשירותים שלך? לא שמפריע לי ללוות את ביקורי בחדר הקטן בשירה ובתפילות, אבל אני תוהה איך לא מפריע לו להתפלל שם ולשמוע את המים היורדים."

"Say," asks a friend who came to visit me, as she washed her hands after visiting the bathroom, "is your neighbour normal?"

"Which neighbor?" I ask back. "Everyone is normal, as far as I know. What happened?"

"The guy did not find another place to build his sukkah, than under your bathroom? It doesn't bother me to accompany my visit to the little room with songs and prayers, but I wonder how it doesn't bother him praying there while hearing the flushing water."

אכן, נקודה נכונה. "האמת היא שלא חשבתי על זה", אני עונה לה. "לא יצא לי עדיין לשמוע אותו. אבל זו לא רק תחת השירותים שלי, אלא של כל הבנין. הוא שומע את כולם."

Indeed, a good point. "To be honest, I didn't think about it," I reply. "I haven't heard him yet. But it's not just under my bathroom, it's under the whole building's bathrooms. He hears them all."

סוכת השכן בחזית הבנין שלנו בשנים קודמות The neighbour's sukkah at the front of our building in previous years

סוכת השכן בחזית הבנין שלנו בשנים קודמות The neighbour's sukkah at the front of our building in previous years

"הדתיים הללו מוזרים, אני אומרת לך", כך היא אומרת לי. "הוא לא יכול להזיז עכשו את הסוכה, נכון? הוא תקוע עם קולות הניאגרות של הבנין עד סוף החג."

"These religious people are strange, I'm telling you," she tells me. "He cannot move the sukkah now, can he? He's stuck with hearing the toilets of the building until the end of the holiday."

"עד כמה שאני זוכרת מלימודי הרבנות שלי", אני מפגינה את בקיאותי במסורת, "מותר להזיז סוכה ממקומה. זה כמו לבנות סוכה מחדש. הרי למי שלא הספיק לפני, מותר לו לבנות סוכה במהלך חול המועד. כך, שאם קולות המים הקולחים יפריעו לו, הוא יוכל להזיזה."

"As far as I remember from my rabbinate studies, it is permissible to move a sukkah from its place. It's like building a sukkah again. After all, those who didn't have time before, are permitted to build a sukkah during Chol HaMoed (the intermediate days). So, if the sound of the running water disturbed him, he could move it."

"איני רואה איך זה לא יפריע לו", היא מעירה. "זה לערבב קודש בחול שבחולין." אני מהנהנת בראשי ומהרהרת בדבריה. 'חול שבחולין', אני חוזרת בראשי, 'חול שבחולין.' "בעצם, מה זה צריך להיות אכפת לי", אני שומעת אותה מבעד לשרעפי, "זה הוא שצריך לחשוב על זה."

"I don't see how it won't bother him," she observes. "This is holiness mix with profane secularism." I nod my head while thinking about what she said. 'Profane secularism,' I repeat in my head, 'profane secularism'. "Actually, why should I care?" I hear her through my thoughts, he's the one who should think about it."

"בשנים הקודמות", אני מזכירה לה, "הוא בנה את הסוכה בחזית, מתחת לחלון חדר השינה שלי ושל שאר השכנים. אולי העירו לו שהוא מפריע עם התפילות שלו ועם התקהלות כל האושפיזין שבאו לבקרו. לי זה לא הפריע במיוחד, הרי זה לא לתמיד, כמה ימים וזהו, זה עובר."

"In previous years," I remind her, "he built the sukkah on the front, under the window of my bedroom and the rest of the neighbours'. Perhaps they told him that he was disturbing them with his prayers and the gathering of all the Ushpizin who came to visit. It didn't bother me that much, it wasn't for good, a few days and that's it, it passes."

"העיקר הבריאות!" מכריזה הידידה משום שאין לה מה להעיר יותר בנושא.

אכן, העיקר הבריאות.

"Abi gezunt (The main thing is health)!" Announces my friend as she has nothing more to comment on the subject.

Indeed, Abi gezunt.

*******

בסוכות עלינו להיות שמחות, אז הנה שיר שמחה שעושה חשק לצאת במחולות.

On Sukkot we have to be joyful, so here is a song of joy that makes you want to rise on your feet and dance.

ורקה סרדוצ'קה – הכל יהיה בסדר

Verka Serduchka – Everything will be All Right

Вєрка Сердючка – Все будет хорошо

סוכות ה'תשע"ט Sukkot 5779

אני אוהבת את החג הזה: המשפחה מתכנסת בסוכה והשמחה השורה בה, מגיעה עד לב השמיים.

I love this holiday: the family congregates in the sukkah and the joy that prevails there, reaches the heart of heaven.

נינה:

איך שאני שמחה שעשינו את האקזיט הזה! 'שמחה' זו לא מלה – זה בלשון המעטה. בכל שנה בזמן הזה, היה אוכל לי את הלב שהעובדים שלי היו בחופשה חצי חודש בגלל החגים, אך היו מקבלים משכורת מלאה. עכשו אין לי את הבעיה הזו על הראש; הסינים, שקנו את המפעל, צריכים להתמודד עם זה. אני ממש לא סקרנית לדעת מה יקרה שם.

הילדים באו על טפם ובנו בחצר סוכה ענקית לתפארת, הכי גדולה בשכונה, כראוי למוניטין של משפחתנו שמארחת המון בחג הזה. הקייטרינג הוזמן בידי הכלות שלי, כך שלא הייתי צריכה לטרוח. הגיע זמני לנוח ולהניח לדור שלהם לקחת אחריות. העיקר שנהיה בריאים ושמחים.

Nina:

How glad I am that we executed this exit! 'Glad' is not a word – it's an understatement. Every year at this time, I used to eat my heart out because my employees had been on leave for half a month during the holidays, but they would have been paid a full salary. Now I don't have this problem on my head; the Chinese, who bought the factory, have to deal with it. I'm really not curious to know what will happen there.

The children came with their kids and built in the courtyard of a huge, magnificent sukkah, the largest in the neighbourhood, as required in keeping with the reputation of our family that hosts many people on this holiday. The catering was ordered by my daughters-in-law, so I did not have to bother. It is time for me to rest and let their generation take responsibility. The main thing is that we should be healthy and happy.

ג'ינה:

סוכות הוא אחד החגים החביבים על הקהילה, משום שהכל מתקבצים יחד כדי לבנות את הסוכה בחצר בית הכנסת, לקשטה ולפארה. נחמד לראות את הילדים הקטנים המתרוצצים בין הבונים וממלאים אחר ההוראות הניתנות להם. זה יוצר תחושה נעימה של קהילה מאוחדת, של המשכיות המסורת והטמעתה בדור הרך.

חג שמח לכל עם ישראל, בארץ ובתפוצות, שהחגים יעבור עלינו בשקט ושנהיה אך שמחים!

Gina:

Sukkot is one of the congregation's favourite holidays, because everyone gathers together to build the sukkah in the synagogue's courtyard, to decorate and ornament it. It is nice to see the little children running among the builders and following the instructions given to them. This creates a pleasant sense of a unified community, of the continuity of tradition and its assimilation into the young generation.

A happy holiday for our people, in Israel and the Diaspora, may the holidays pass quietly and may we be just happy!

מינה:

ידידה התקשרה לאחל לי חג שמח ולהזמין אותי לטוס איתה לליסבון בעוד שנתיים. היא בת 73 ומתכננת לעוד שנתיים. לא ידעתי מה להשיב. איני זוכרת שאי פעם במהלך חיי תכננתי משהו מעבר לשבוע הקרוב. אמרתי שעלי לחשוב על זה, משום שמעולם לא עמדתי בפני מצב כזה. זה חדש לי.

אחרי שניתקנו את השיחה, חשבתי שישנם אנשים המתכננים את חייהם לשנים קדימה גם בגילי. לי אין את זה. אני חושבת שזה משום שאני נמצאת במקום שנוח לי ואין לי צורך לצאת להרפתקאות. חוצמזה, אני שונאת לטוס ולא ממש ששה לבקר במקומות שצריך להגיע אליהם במיכל מעופף או במיכלית שטה, שאינו נוסע על כביש.

בנוסף, מה אני יודעת מה יהיה איתי בעוד שנתיים? אולי אמצא אהבה ותהיה לי בת זוג? לא שנראה לי סביר, אבל אולי אחליט פתאום שאני רוצה לגור זמן מה בסהרה ואצא ואממש את זה? שנתיים זה הרבה מאוד זמן בשביל להחליט עכשו.

Mina:

A friend called to wish me a happy holiday and to invite me to fly to Lisbon in two years' time. She is 73 and plans for another two years. I didn't know what to reply. I don't remember ever planning anything in my life beyond the coming week. I said that I have to think about it, because I never faced such a situation. This is new to me.

After we hung up, I thought there are people who plan their lives for years ahead even at my age. I don't have it. I think it's because I'm in a place where I'm comfortable and I don't need to venture out. Besides, I hate to fly and not really want to visit places that need to be reached by using a flying container or a floating tanker that does not drive on a road.

In addition, what do I know what will happen to me in two years? Maybe I'll find love and have a spouse? Not that it seems realistic to me, but maybe I'd suddenly decide that I want to live for a while in the Sahara, so I'd go and do it? Two years is a long time to decide now.

ירדנה ארזי וחנניה אברג'ל – את

Yardena Arazi & Hanania Abargil – You

הכן קשישיך לחג Prepare Your elderly for the Holiday

מירי אלוני – אל תשליכני לעת זקנה

Miri Aloni – Do not Dump me in my Old Age

 

האסקימואים היו שולחים את הזקנים שלהם למות בשלג. בסרט "שמש ירוקה" היו עושים מהם מזון. מה אנחנו עושין עם קשישינו, איך אנו נוהגין בהם?

The Eskimos used to send their elderly to die in the snow. In the film "Soylent Green" they made food from them. What do we do with our elderly, how do we treat them?

Soylent Green – What Happens to the Elderly

 

קישורים:

תופעה מכאיבה – דווקא בערב החג: בני משפחה מותירים את קרוביהם הקשישים בחדרי המיון/אתר דבר ראשון

פרופ' ישראל (איסי) דורוןדילמת האסקימואים (או: מדוע לא לשלוח את כל הזקנים למות על קרחון נודד?)/ אתר נאמני תורה ועבודה

שבת שלום וחג שמח Shabbat Shalom and Happy Holiday

לוחות הברית

Tablets of the Ten Commandments

 

יום ששי, מחר שבת ומחרתיים ערב חג הסוכות. לא היתה לי ברירה, אלא לצאת לקניות, משום שביום ראשון יהיה בלגן גדול.

It's Friday, tomorrow Saturday and the day after tomorrow the eve of Sukkot. I had no choice but to go shopping because Sunday would be a big mess.

הסוּפֶּר דוקא לא עמוּס כל כך, למרות שציפיתי שלא יהיה מקום לשים שם סיכה. או שאנשים ערכו את הקניות שלהם אתמול או שהם דוחים אותן ליום ראשון.

The supermarket was not so packed, though I expected there would be no place to put a pin anywhere. Either people did their shopping yesterday or they put them off for Sunday.

בדרכי לשם, אפשר היה להריח גויאבות מן העצים הספורים שעמדו עמוסי פרי. בסופר, זו השנה הראשונה בה הציגו גויאבות, אך הן נראו כל כך מסכנות ורקובות, שהקונים הפוטנציאליים משכו מהן ידיהם והן נותרו בתוך הארגזים. לא יודעת מה קרה לפרי האהוב עלי ולמה איני מצליחה למצוא גויאבות אכילות. היקום כנראה אינו מעונין שאהנה מזה.

On my way there you could smell guavas from the few trees that were loaded with fruit. At the supermarket, this was the first time for years they had displayed guavas, but they looked so wretched and rotten, that potential buyers pulled their hands out so the guavas remained in the crates. I don't know what happened to my favourite fruit and why I can't find edible guavas. The universe probably does not want me to enjoy it.

שאלתי את הירקן אם אין גויאבות טובות יותר והוא ענה שזה מה יש. התעלמתי מן המבט המזלזל שהלה שלח לעברי והמשכתי הלאה. לא הייתי במצב הרוח המתאים כדי להעמיק את הנושא איתו ולומר שחבל שהוא טרח להציגן מלכתחילה, משום שהן ממש לא נראות טוב. לוא הייתי במקומו – לא הייתי מקבלת סחורה כזו, בעיקר אחרי שהם מפרסמים באותיות של קידוש לבנה שהתוצרת שלהם מגיעה מן השדה אל הסופר תוך 24 שעות. הגויאבות הללו לא נקטפו אתמול, כך זה נראה בבירור.

I asked the greengrocer if there were no better guavas and he said that this is what he has. I ignored the dismissive look he sent towards me and moved on. I wasn't in the mood of deepen the subject with him and say that it's a pity he bothered to display them in the first place, because they really don't look good. If I had been in his place, I would not have received such merchandise, especially after they publish in very large letters that their products come from the field to the supermarket within 24 hours. It seems very clear that these guavas were not picked yesterday.

בפעם שעברה, היתה לי איתו תקרית אחרת: הם מכרו במבצע שלוש חבילות של עשבים (שמיר, פטרוזיליה ונענע) ב-10 ₪ במקום ב-3.90 ₪ היחידה, אך היו רק שתיים, כך שכדי לנצל את המבצע הייתי צריכה לקנות שתי חבילות נענע וחבילת שמיר, כי פטרוזיליה לא היתה בנמצא. כשהתלוננתי על כך בפניו, הוא דוקא היה אדיב ונחמד והתנצל על המחסור בעשב החשוב כל כך למרק ולסלט שלי.

Last time, I had another incident with him: they sold three packages of herbs (dill, parsley and mint) for 10 NIS instead of 3.90 NIS per package, but there were only two, so I had to buy two packages of mint and a package dill, because there was no parsley. When I complained about it to him, he was kind and nice and apologized for the lack of such an important herb to my soup and salad.

הייתי אז עם הנכדים והתפתחה בינינו שיחה על חינוך הדור הצעיר. כחובש כיפה שחורה, הוא התפלא מאוד לשמוע אותם מדקלמים את ברכות הקידוש ושהם בכלל יודעים דברים על יהדות, כשסבתם מסתובבת בסופר עם מכנסיים קצרים וחולצת טי קצרת שרוולים.

I was then with my grandchildren and a conversation developed between us about the education of the younger generation. As a someone who wears a black Kippa (yarmulke), he was very surprised to hear them reciting the Kiddush blessings and that they knew about Judaism at all, when their grandmother was strolling around the supermarket with shorts and a short-sleeved T-shirt.

"בחן את יהדותך", בחנתי אותו בבחינה שאני מעבירה את רוב הדתיים הנקרים בדרכי, בעיקר את אלה החושבים שיש להם בעלות על האמת הבלעדית ושאחרים אינם נחשבים בעיניהם. "האם אתה יכול לדקלם לי את עשרת הדברות?"

"עשרת הדברות?" הוא חזר אחרי כהד, מנסה להרויח זמן. נראה היה בעליל שאין הלה בקיא בהם, למרות שהיה צריך, הרי אלה אבני הדרך ביהדות, הנחיות המוסר העיקריות שלנו.

"עשרת הדברות!" הכרזתי. "האם אין כבודו זוכרן? כי אני יכולה לסייע לך בזה, גם הנכדים שלי יודעים אותם בעל-פה." אימצתי את כל כוח האיפוק שלי כדי לא לפרוץ בצחוק גדול למראה פניו המשתהות. ילדים חילוניים יודעים את עשרת הדברות! איזה פלא!

"Examine your Jewishness," I examined him with the test the I pass most of the religious people caught in my path, especially those who think they own the exclusive truth and that others are not worthy. "Can you recite the Ten Commandments to me?"

"The Ten Commandments?" He echoed back, trying to gain time. It was obvious that he was not familiar with them, even though he should have, as these are the milestones in Judaism, our main moral guidelines.

"The Ten Commandments!" I declared. "Doesn't your honour remember them? Because I can help you with this, even my grandchildren know them by heart." I took all my strength of restraint in order not to burst into a big laughter at the sight of his pausing face. Secular children know the Ten Commandments! What a wonder!

"חבר'ה", אמרתי לו, "אני נמנעת מלתת לך ציון הפעם, אך אני מטילה עליך לשנן את הדברות עד לפעם הבאה שניפגש, כי אבחן אותך. ממליצה לך לשננם גם לצאצאיך."

הוא הבטיח לי לעשות כן, אך היום לא טרחתי לבדוק את הדבר. לחושך מבטו המזלזל, הבנתי ששכח ממני לגמרי.

"Man," I said to him, "I avoid from giving you a grade this time, but I order you to memorize the commandments until the next time we meet, because I will test you, and I advise you to memorize them to your offspring too."

He promised me that, but today I did not bother to examine the matter. In dark of his contemptuous look, I realized that he had forgotten all about me.

22 מליון פאונד Twenty-Two Million Pounds

לייזה מינלי וג'ואל גריי – כסף מניע את העולם

Liza Minnelli and Joel Grey – Money Makes the World go Round

 

סוף-סוף זכתה בלוטו. שנים של ציפיות, תקוות, ייחולים, תכנונים וחלומות הגיעו אל קצן בזכיה הזו. איחלתי לה להספיק להגשים באמצעות הכסף הזה את כל מה שתכננה.

She finally won the lottery. Years of expectations, anticipations, hopes, planning and dreams have come to an end. I wished her to be able to fulfil with this money all that she had planned.

 

יום כיפור ה'תשע"ט Kippur 5779

עדי ארדהללויה

Adi Arad – Halleluiah

היום הזה עבר בשקט יחסי. לא פרצה עוד מלחמה.

This day passed relatively quietly. No war started.

נינה:

איך עברו 45 שנים ביעף. הייתי בסיני כשהמלחמה ה"בלתי צפויה" החלה. חיילת זרוקה הרחק מהבית, שנגזר עליה לעשות את יום כיפור בצבא. לא שהיה מה לעשות בבית חוץ מלשבת כל היום בבית הכנסת ולצום. בבסיס, הפכו את חדר האוכל לבית כנסת, עם עזרת נשים והכל. הרבה נשים לא היינו, רק אני ועוד שתי חיילות.

המלחמה תפסה אותנו עובדות בפרך להשתלט על ים המברקים שהגיעו והתריעו וזעקו, למרות שקולם לא ממש נשמע. אני התחלתי את המשמרת לבד, מכינה עצמי לקרוא ספר ולהתבטל, אך דקות ספורות אחרי ששלחתי את החיילת ממשמרת הלילה לנוח – התחיל המבול. אחרי שעה בה ניסיתי לעמוד בפרץ, וכשלא מצאתי את ידי ורגלי, הבנתי שעלי להזעיק את השאר, כי אחרת יהיה אסון.

היה אסון. גדול. אנחנו נשלחנו למחרת לעורף, אחרי שחיילי מילואים באו להחליף אותנו, כי אסור היה שבנות תהינה בחזית. מלא חבר'ה שהכרנו נהרגו לנו. הפצע, שבמהלך השנה מנסה להגליד – נפתח בכל פעם מחדש ביום כיפור. בכל פעם מחדש.

 

Nina:

How 45 years have elapsed. I was in Sinai when the "unexpected" war began. A soldieress thrown in the desert, away from home, who was sentenced to spend Yom Kippur in the army. Not that there was anything to do at home except of sitting all day in the synagogue and fasting. At the base, they turned the dining room into a synagogue, with women's gallery and everything. There were not many women, just me and two other female soldiers.

The war caught us working hard to take control of the huge amount of ​​telegrams that came and warned and shouted, even though their voices were not really heard. I started my shift alone, preparing myself to read a book to pass the time and laze, but a few minutes after I sent the soldier from the night shift to rest – the flood began. After an hour of trying to stand in the breach, when I could not find my hands and feet, I realized that I should call the rest, because otherwise it would be a disaster.

It was a disaster. A large one. We were sent to the hinterland the next day, after reserve soldiers came to replace us, because girls were not allowed to be in the war zone. A lot of the guys we knew were killed. The wound, which during the year tries to heal, opens every time on Yom Kippur. Every time anew.

 

ג'ינה:

המלחמה הקשה ההיא. לצערנו, לכל דור המלחמה שלו. כך נדונו בארץ אוכלת יושביה הלזו. לנו היתה הנוראה מכל. אני משתדלת להתרחק מהזכרונות ולחיות את החיים בהווה, אך אי אפשר להתעלם ממה שחוינו, ממה שהרס חלק גדול מהעם. בזמן המלחמה ואחריה, כשהביאו לקבורה שניה את אלה שנקברו בחופזה, נדמה היה שאין בית בישראל שהשכול לא פגע בו. היה קשה והצלקות עדיין איתנו, בעיקר אצל הדור שלי שאיבד רבים מבניו.

בבית הכנסת נשאנו תפילה לזכר הנספים במלחמה ההיא, הזכרנו נשמות טהורות ולימדנו את הדור הרך ואת הוריו שעם ישראל חי וחזק ואין לנצחו חס ושלום. זוגתי לא חותה ממש, היא לא שירתה בצבא, כמוני, אך זוכרת היטב את הימים הנוראים ההם, בהם חרדה יהדות הגולה לגורל עמנו.

שלא נדע עוד ממלחמות! גמר חתימה טובה על כל בית ישראל, בארץ ובתפוצות!

Gina:

That awful war. Unfortunately, each generation has its war. This is how we are doomed in the land of Israel, it's eating its inhabitants. We had the worst war. I try to stay away from the memories and live life in the present, but you can't ignore what we experienced, from what destroyed a large part of our people. During and after the war, when they buried the second time those who were buried hastily, it seemed that there was no home in Israel that the bereavement did not hit. It was hard and the scars are still with us, especially among my generation who lost many of its sons.

In the synagogue, we recited a prayer in memory of those who killed in that war. We mentioned pure souls and taught the young generation and its parents that the people of Israel are alive and strong and can't be conquered, God forbid. My lovely spouse didn't serve in the army, as I did, but she remembers well those terrible days when the Jews of the Diaspora feared the fate of our people.

May we never know anymore wars! Gmar Hatime Tova, may all the Jews be signed and sealed in the book of life, in Israel and the Diaspora!

מינה:

החארות הקטנות, קרי ילדי השכנים, העירו אותי גם היום באשמורת לא נכונה. יום כיפור! מה יש להם להכות בדלתי בשש וחצי בבוקר? מפאת קדושת היום, השתדלתי לחשוב מחשבות טובות, במקום הנזעמות שעלו בראשי נגדם.

אתמול, חויתי חויה מעניינת איתם. הם יצאו לתפילת כל נדרי עם אביהם, לא לפני שחבטו בדלתי עם משהו שנשמע לי כבימבה. כרגיל, התעלמתי ולא מצאתי לנכון להטריח את עצמי להעיר להם. הטרדת מנוחתי היא על ראשם של הוריהם. שמעתי איך הם יורדים במדרגות עם הגלגלים וחשבתי לעצמי שזה לא יתכן, הרי ההורים דתיים חרדים ולא הגיוני שהם ירשו לילדיהם לרכב על אופניים ביום כיפור.

טעיתי. הצצה מחלוני הראתה לי את האב הצועד בראש לכיוון בית הכנסת ואחריו רוכבים ילדיו. 'אוי וועי וגם געוואלד!' עלתה לי בראש המחשבה וכבר הושטתי את ידי להנציח את המחזה, אך ממש לפני שלחצתי על הלחצן במצלמת הנייד, עצרתי בעד עצמי. 'מפגרת', חלפה בראשי השמרני המחשבה, 'מה את מעבירה ביקורת? אז מה אם הם חרדים, אסור להם לאפשר לילדיהם לרכב על אופניהם גם ביום כיפור? מי את שתשפטי מה נכון להם? מי את שתלעגי להם? מי את שתתפלאי על דרכיהם?'

אני לומדת דברים חדשים על עצמי גם בגילי. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש.

 

Mina:

The little dreks (shits), aka the children of my neighbours, woke me up today in the wrong time period. Yom Kippur! What do they have to hit my door at half past six in the morning? Because of the sanctity of the day, I tried to think good thoughts instead of the fury I had in my head against them.

Yesterday, I had an interesting experience with them. They went to Kol Nidrei prayer with their father, not before they hit my door with something that sounded like a bimba. As usual, I ignored and didn't find it necessary to bother and tell them off. Their harassing me is on their parents' heads. I heard them walk down the stairs with the wheels and I thought to myself that this is not possible. The parents are ultra-orthodox and it makes no sense that they would let their children ride a bicycle on Yom Kippur.

I was wrong. A peek from my window showed me the father walking in the direction of the synagogue, followed by his children. 'Oy vey and Gevalt too!' The thought crossed my mind and I reached out to commemorate the scene, but just before I pressed the button on my mobile's camera, I stopped myself. 'Moron,' the thought crossed my conservative mind, 'What are you criticizing? So what if they are ultra-orthodox, aren't they allowed to let their children ride their bikes on Yom Kippur? Who are you to judge what is right for them? Who are you to mock them? Who are you to be surprised at their customs?'

I learn new things about myself even at my age. It amazes me every time anew.

 

הרבה פרופ' דליה מרקס – התפילה בחיי היהודים הרפורמים

Rabbah Dalia Marx – Prayer in the life of the Reform Jews

על הסליחה ועל המחילה About Forgiving and absolving

קולין האגרטי – לסלוח על הבלתי נסלח

Colleen Haggerty – Forgiving the Unforgivable

מהותו של יום כיפור הוא כפרת עוונות, בעיקר לכפר על חטאים שחטאנו זה לזה. האם אפשר לסלוח למי שפגעו בנו?

The essence of Yom Kippur is atonement for sins, especially to atone for sins that we have sinned against each other. Can we forgive those who hurt us?

 

קול נדרי (מקס ברוך) – התזמורת הפילהרמונית של וינה

Kol Nidrei (Max Bruch) – Vienna Philharmonic Women's Orchestra

זמן יש לי Time I have

פטרישיה קאאס – עם הזמן

Patricia Kaas – Avec Le Temps

 

בתקופתי, היה יותר זמן מאשר יש היום לדור שאחרַי. כאילו שהזמן התכווץ.

In my time, there was more time than there is today for the generation after mine. As if time had shrunk.

יום שכזה Such A Day

קיץ בישראל, המים חמים והשמש קופחת Summer in Israel, the water is hot and the sun is beating

קיץ בישראל, המים חמים והשמש קופחת Summer in Israel, the water is hot and the sun is beating

זה מאותם ימים בהם אינך רוצה להאזין לחדשות כדי לא לשמוע על כל אותם אסונות הקורים עכשו בעולמנו. לפעמים יש לי חשק פשוט להיות בת יענה ולהתחפר בתוך העולם שלי ולא לצאת ממנו עד יעבור המבול. מזל שאני יכולה להתנתק.

It's one of those days when you don't want to listen to the news so as not to hear about all the disasters that are happening now in our world. Sometimes I just want to be an ostrich and bury myself in my world and not leave it until the flood passes. Lucky I can detach myself from what's happening.

אצלנו, פיגוע דקירה, אדם נרצח. בעולם, רצח עמים, הוריקנים, טייפונים, ציקלונים ושיטפונות. למי יש כח לכל אלה? למה אין מנהיגינו פועלים לכונן עולם טוב יותר?

Here, in Israel, a stabbing attack, a man was murdered. In the world, Genocide, Hurricanes, typhoons, cyclones and floods. Who has power for all of these? Why are not our leaders working to establish a better world?

חפירה מעמיקה על סערות בחיי

An in-depth exploration of storms in my life

המקומות בהם היינו The places where we were

הסודות של סטונהנג' – מסר עתיק

The Secrets of Stonehenge – An Ancient Message

אני אוהבת את הפינה שלי, את ד' אמותי ומעולם לא היו לי שאיפות לתור את העולם. אני אמנם יהודיה, אך יצר הנדודים ממש לא בדמי.

I love my corner, within my own world, and I never had ambitions to explore the world. Indeed, I am a Jew, but the desire to wander is really not in my blood.

אף שאני ישראלית גאה, אני חשה בנוח בכל מקום מסביר פנים אליו אני נקלעת. לא שנקלעתי למקומות רבים בעולם. זאת, משום שאני מעדיפה לחיות במקום אחד, כמה שיותר זמן ובלי לזוז ממנו. אין לי את התשוקה לנכוח במקום מסוים או לבקר בעולם. אני בהחלט מסתפקת בצפיה בסרטים דוקומנטריים המתארים את המקומות שמסקרנים אותי.

Although I am a proud Israeli, I feel comfortable in every welcoming place I find myself in. I did not find myself in many places in the world. This is because I prefer to live in one place for as long as possible and without moving from it. I do not have the desire to be in a certain place or to visit the world. I am content with watching documentaries that describe the places that intrigue me.

"אני אשת העולם", היא פותחת כשאני מבקשת ממנה לתאר את עצמה.

"אשת העולם?" אני תוהה באוזניה ובלבי אני כבר יודעת שזה לא ילך לשום מקום.

"כן", היא עונה, "אין מקום מעניין בעולם בו לא ביקרתי. אני נוהגת לטוס פעמיים בשנה למקומות שנראים לי מעניינים. השנה, לדוגמא, ביקרתי ב…" במשך קרוב לשלוש שעות אני מקשיבה רוב קשב לתאוריה המעניינים. היא יודעת לספר ואני מרותקת. זוגיות לא תצא מזה, אבל סיפורים מעניינים דוקא כן.

"I'm a woman of the world," she starts when I ask her to describe herself.

"A woman of the world?" I wonder aloud, knowing in my heart that it's not going anywhere.

"Yes," she replies, "there is no interesting place in the world where I didn't visit. I fly twice a year to places that seem interesting to me. This year, for example, I visited…" For nearly three hours I listen attentively to her interesting descriptions. She can tell stories and I'm fascinated. A relationship will not come out of it, but interesting stories would.

 

סטונהנג' מנקודת הראות של מצלמתי

Stonehenge from my camera's point of view