ארכיון מחבר: Sharon Har Paz

מעבדת מלים, גם מאבדת… בעיקר, מתכתבת עם עצמי Processing words, also losing… Mostly, corresponding with myself

כמה אפשר ? How Much is it Possible

גילברט או'סאליבן דבר לא התחרז

Gilbert O' Sullivan Nothing rhymed

הימים קשים. גם הלילות. מזה למעלה משלושה חודשים הם קשים. 1,107 חולים חדשים מאתמול בישראל. שיא חדש שאין מה להתגאות בו.

The days are hard. The night as wrong. For more than three months they have been difficult. 1,107 new patients since yesterday in Israel. A new record that has nothing to be proud of.

כמה אפשר לסבול מנהיגות מושחתת, מסואבת, שאין לה ולא כלום עם טובת העם? איך זה שהעם עדיין יושב בשקט ואינו מסלק את אלה מעל פנינו? איך זה שבכלל ישנם עדיין כאלה שתומכים בה? זוהי ישראל, נשלטת בידי אפס מושחת ומשחית, ששלושה כתבי אישום תלויים מעל לראשו (הרביעי כנראה בדרך), עשיר מאוד, המוצץ את לשדה של האומה ומה עושה האומה? מאומה!

How much can we endure a corrupt, despicable leadership, which does nothing good for the people? Why is it that the people are still sitting still and not removing those from us? Why is it that there are still some who still support it? This is Israel, ruled by a corrupt and damaging zero, with three indictments hanging over his head (the fourth probably on its way), very rich, sucking the nation's essence of life, and what is the nation doing? Not a thing!

אפשר רק לקנא ולראות בעיניים כלות את מה שמתרחש במדינות בהן נשים מנהלות את העניינים. איך דברים נעשים בצורה מושכלת, חכמה ונבונה, ולא בשליפות ולפי גחמות של מלחכי הפנכה סביבן. אין להן כאלה. אני עוקבת בדבקות אחר כינוסי העיתונאים היומיים אותן עורכת ראש ממשלת ניו זילנד, הגב' ג'סינדה ארדרן, שעונה בסבלנות וברצינות לשאלות העיתונאים. אצלנו אין דבר כזה. לנו יש רודן. אני מלאת התפעלות על תבונתה, על התנהלותה החכמה ועל איך שהיא הביאה את בני עמה למצב שבו הם נמצאים. היא עברה סקטור אחר סקטור ונתנה פתרונות יצירתיים וחכמים כדי שהאנשים יוכלו לקיים את עצמם ואת בני משפחותיהם וכדי שהכלכלה לא תקרוס.

One can only envy and follow desperately after what is going on in countries where women are in charge. How things are done wisely, smartly and cleverly, and not acting unthinkingly and by the flatterers around them. They have none. I adhere closely to the daily press conferences conducted by New Zealand Prime Minister, Ms Jacinda Ardern, who patiently and seriously answers the journalists' questions. We have no such thing. We have a tyrant. I admire her intelligence, her smart conduct and how she brought her people to where they are. She went from one sector to another and provided creative and smart solutions so people could sustain themselves and their families, and keep the economy from collapsing.

ובישראל? אנשים קורסים, אנשים רעבים ללחם, אנשים לא ממש יודעים מה לעשות. אבל הפוליטיקאים יודעים ועוד איך – הם יודעים איך לדאוג לעצמם ואיך למלא את כיסם הפרטי. האזרחים אינם מעניינים אותם כלל וכלל. אני תוהה כמה עוד אפשר לסבול את המצב הזה. זה הרי יתפרץ בסופו של דבר. טוב לא יצמח לנו מזה.

And in Israel? People collapse, people starve, people don't really know what to do. But the politicians know, you bet – they know how to take care of themselves and how to fulfil their own pockets. The citizens don't interest them at all. I wonder how much more this situation can be endured. It will eventually erupt. No good is going to come out of this.

אחרי התוצאות המאכזבות של הבחירות בפעם השלישית תוך כשנה וחצי, אמרו אנשים טיפשים שתקום כבר ממשלה ולא משנה איזו. עד כמה טיפשים ועיוורים מסוגלים אנשים להיות? כנראה שאין לזה גבול. מפארים את האפס העומד בראש הממשלה כאילו יש לו איזושהי כריזמה. אין לו כלום, זה נוכל ערמומי שמסובב אנשים בכחש. הטיפשים קונים את מה שהוא מוכר להם. הטיפשים רעבים עכשו. ומה הם עושים?

After the disappointing results of the elections in the third time in about a year and a half, stupid people said a government should be set up no matter what or which. How stupid and blind can people be? Apparently, there is no limit to that. The glorify the Prime Minister as if he has some charisma. He has nothing, he's a cunning crook who misleads people. The fools buy what he sells them. The fools are hungry now. And what do they do?

במשפט אחד:

אנחנו עם למוד סבל. למה עלינו לסבול עוד? איזו סיבה יש לזה?

In one sentence:

We are a nation that knows what suffering means. Why should we suffer more? What reason is there for that?

ההצעה   The Proposal

ג'יל מגיד – ההצעה

Jill Magid The Proposal (Trailer)

כשאתן שומעות את המלה "הצעה", מה זו מעלה בראשכן? איזה סוג של הצעה?

When you hear the word "proposal", what does it bring to your mind? What kind of proposal?

כשמישהי אומרת לי "יש לי הצעה", אני ישר חושבת בהשראת סרטי הסנדק: 'הצעה שאין לסרב לה'. ישנם דברים שנטמעים בך וקשה להשתחרר מהם.

When someone says to me "I have an offer", I immediately think inspired by the Godfather films: 'An offer that they can't refuse'. There are things that assimilated in you and it is hard to let go of them.

גם בסוף הסרט הדוקומנטרי המצוין של ג'יל מגיד "ההצעה", בו צפיתי אמש, חשבתי על סרטי הסנדק. הסרט הזה עוסק בארכיון העצום שהשאיר אחריו הארכיטקט האמן לואיס ברגאן, זוכה פרס פריצקר היוקרתי בשנת 1980, והנחשב לאדריכל המקסיקני החשוב ביותר במאה ה-20. זה אינו סרט על עבודתו של האיש, אלא על הטבע האנושי, בעיקר על הצורך בשליטה, שאישית, זה דבר שאיני מסוגלת להבין. זאת אומרת, אני יודעת שיש דברים כאלה, שמעתי וקראתי עליהם ואף חויתי כזאת מאחרים, אך קשה לי להבין זאת.

Also at the end of Jill Magid's excellent documentary "The Proposal", which I watched last night, I thought about the Godfather movies. This film is about the huge archive left by the architect Luis Barragán, winner of the prestigious Pritzker Architecture Prize in 1980, and considered the most important Mexican architect of the 20th century. This is not a film about his architectural work, but about human nature, especially the need for control, which, personally, is something I cannot understand. I mean, I know there are such things, I've heard and read about them, and even experienced such from others, but it's hard for me to understand it.

Foros 2020: Jill Magid – The Proposal

הסרט מספר סיפור מרתק ובלתי נתפש כמעט בצורה מותחת מאוד. כל הכבוד לעושות במלאכה! ברגאן הרווק וחשוך הילדים, נפטר ב-1988 והוריש את האוסף העסקי העצום שלו (13,000 שרטוטים ורישומים, 7,500 תצלומים וכן 11,000 נגטיבים ושקופיות) לשותפו העסקי. כשזה נפטר, עבר האוסף לאלמנתו וזו חיפשה לו קונה. משום מה, לא נמצא אף גורם ציבורי או פרטי במקסיקו שהביע ענין ברכישת האוסף החשוב. אלמנת השותף סיפרה, שלפיכך נאלצה לפנות לקונים פוטנציאליים מחוץ למקסיקו. בזמן הזה הציע Rolf Fehlbaum, יו"ר מפעל הרהיטים "Vitra" השוויצרי, אירוסין לבת זוגו, פרדריקה זנקו. במקום טבעת, ביקשה ממנו זו את האוסף של ברגאן. וכך היה: האיש רכש לזוגתו את האוסף, שכלל גם את זכויות היוצרים והקנין הרוחני, תמורת 2.5 מיליון דולר. האוסף הוחזק בבונקר בבאזל ובעלתו מנעה מאחרים, כולל אזרחים מקסיקניים, כל גישה אליו. זה הזכיר לי את ספרה המצוין שלאיין ראנד, כמעין המתגבר, בו אחד המליונרים החזיק במרתף ביתו אוסף נדיר של פריטים אותם רכש להנאתו הפרטית ומנע מאחרים לראותו. לפעמים החיים קורים כמו בספרים ובסרטים ולפעמים זה להפך.

The film tells a fascinating and almost unimaginable story in a very interesting way, like a thriller. Well done to the creators! Barragán, single and childless, passed away in 1988 and bequeathed his vast business collection (13,000 sketches and drawings, 7,500 photographs as well as 11,000 negatives and slides) to his business partner. When the partner passed away, the collection was left to his widow and she was looking for a buyer. For some reason, no public or private entity in Mexico has expressed an interest in purchasing this important collection. The partner's widow said she had to contact potential buyers outside Mexico. During this time, Rolf Fehlbaum, chairman of Swiss furniture factory "Vitra", proposed his partner to get engaged, Frederica Zanco. Instead of a ring, she asked him to buy her Barragán's collection. And so it was: the man purchased the collection for his spouse for 2.5 million dollars, which also included the copyright and the intellectual property. The collection was kept in a bunker in Basel and its owner prevented others from accessing it, including Mexican citizens. It reminded me of Ayn Rand's great book The Fountainhead, where one of the millionaires kept in his basement a rare collection of items he purchased for his private enjoyment and prevented others from seeing it. Sometimes life happens like in books and movies, and sometimes it's the other way around.

ג'יל מגיד הגתה רעיון יוצא דופן במטרה לחלץ את האוסף מידי פרדריקה זנקו ולהביאו אל העם המקסיקני, אליו זה שייך. הסרט המעניין הזה מתאר את פעילותה בנושא. ממליצה בכל פה לצפות בו ולהתרשם. אחד הסרטים הממש מקסימים, מרתקים, יוצאי דופן על אופי בני האדם. זה זמין לצפיה, יחד עם עוד כמה סרטים מרתקים, עד סוף החודש באתר של דוקוסטרים.

Jill Magid came up with a remarkable idea in purpose of releasing the collection from Frederica Zanco, and bringing it to the Mexican people, to which it belongs. This interesting film describes her activities on the subject. Highly recommend watching it and be impressed. One of the really charming, fascinating, extraordinary documentaries about human nature. It is available for viewing, along with some other fascinating documentaries, until the end of this month on the Docostream website.

Armando Chávez Lectures on Luis Barragán

במשפט אחד:

"שלא כמו הוודאות של המוות, נותרת המורשת תמיד כשאלה פתוחה" (ג'יל מגיד)

השאלות המוסריות המעניינות המועלות בסרט:

האפשרויות והמגבלות של האמנות.

מה קורה לאחר מותו של אמן?

למי נתונה הבעלות על העבודות שאמן משאיר אחריו, האם רק למליונרים, גם אלו קנו את אלה בכסף מלא?

איזו זכות יש לאדם אחד על עבודתו של אמן מבחינת הסתרה מהציבור, פשרנותו הבלעדית ואי מתן גישה לאחרים ללמוד אודותיה?

In one sentence:

"Unlike the certainty of death, legacy always remains as an open question" (Jill Magid)

The interesting moral questions raised in this film:

The possibilities and limits of art.

What happens after the death of an artist?

Who is the owner of the works an artist leaves behind, is it only to millionaires, even if they bought it for the full price?

What right does one person have to the work of an artist in terms of concealment from the public, his exclusive interpretation and not allowing others access to learn about it?

Additional reading:

The Architect Who Became a Diamond By Alice Gregory, The New Yorker site

Tug of War Stretches Architect’s Legacy by Randy Kennedy, The New York Times site

הטמטום של פייסבוק   The Idiocy of Facebook

Carole Cadwalladr – Facebook's role in Brexit and the threat to democracy

אולי היתה לו כוונה טובה לצוקרברג כשהקים את פייסבוק, אך התוצאה לא ממש משביעת רצון, לא אצל האנשים הרגילים, שאינם מחפשים ריב ומדון.

Zuckerberg may have had good intentions when he founded Facebook, but the result is not quite satisfactory, not for the ordinary people, who are not looking for quarrels.

קיבלתי אתמול דוא"ל אוטומטי ממרכז המשאבים לעסקים בפייסבוק, המביע את דאגתו לעסקים בזמן הקשה הזה ומציע מספר עצות איך להתנהל ימים האלו. העצות הללו כל כך מטומטמות, שקשה לתאר. מה שכן, התקוה שם, בפייסבוק, היא מן הסתם להביא עסקים חדשים במקום הענקיות שהפסיקו לפרסם אצלם ובצדק. בפייסבוק חושבים שאנחנו מטומטמים. אז אנחנו לא.

I received an automated email from the Facebook Business Resource Center yesterday expressing its concern for business in this hard time, and offering some tips for how to conduct these days. It's hard to describe how dumb these tips are. Facebook thinks we're dumb. No, we're not.

היה לי קישור ישיר של הבלוג הזה לאחד העסקים שלי בפייסבוק – קציר מלים הוצאה לאור, שהיה פעיל מאוגוסט 2010, כמעט 10 שנים. ב-16.3.20 פרסמתי את הרשומה הזו ואז פייסבוק חסמו את הקישור בטענה שהפרסום שלי (מהבלוג) מנוגד לכללי הקהילה. לא עזרו כל הפניות שלי אליהם (לפחות 10!); עובדה – שלושה חודשים וחצי מאז, עדיין הקישור חסום. התעלמות מוחלטת מצדם. חקרתי קצת בנושא והבנתי שמדובר פה באלגוריתם מטומטם שפועל עצמאית בהתאם לתכנות שלו, כך שאין סיכוי שאי פעם זה יחזור לקדמותו והקישור יופעל. אני מניחה שהציור בראש הרשומה לא מצא חן בעיני האלגוריתם הטיפש.

I had a direct link from this blog to one of my Facebook businesses – Word Harvest Publishing, which was active for almost 10 years, since August 2010. On 16.3.20, I published this post and then Facebook blocked the link, claiming that my post (from this blog) was violating community rules. None of all my applies to them (at least 10!) didn't help; fact – three months and a half later, still the link is blocked. A complete ignoring by them. I did some research on the subject and realized that this is a stupid algorithm that operates independently according to its programming, so there is no chance that it will ever return to normal and the link will be activated. I guess the stupid algorithm didn't like the drawing at the top of my post.

נשים שולטות

את זה הלוגריתם המטומטם של פייסבוק פסל   This was rejected by stupid Facebook logarithm

חלה ההתדרדרות עצומה בשיח בפייסבוק, משום שהאלגוריתם פועל להעצמת ההתבטאויות הגסות והמתלהמות. מאן דהוא בהנהלת פייסבוק מצא ששיח מתלהם, גסות רוח והתבטאות לא מכבדת של הזולת, מגבירים את הענין של אנשים ומושכים אליהם את תשומת לבם. איני יכולה לדבר בשם כל האנשים שמרגישים וחושבים שהם טובים, אך נראה לי שרבים מאיתנו מעדיפים שיח נעים, מכבד, מקבל, מנומס, כזה שנעים לקיים, גם אם דעת הזולת שונה לגמרי משלנו. אפשר להחליף דעות, אפשר שיהיו חילוקי דעות, אך אין צורך בשום התבטאות גסה. ממש אין צורך. אני מקוה ומיחלת בכל לבי שתקום פלטפורמה לאנשים טובים, כזו שאפשר יהיה לשתף את דעותייך בלי שיעוטו עלייך כל מיני מחרחרי ריב ויהפכו דיון לקרב, גם אם זה של מלים מוקלדות.

There has been tremendous deterioration in the discourse on Facebook, because the algorithm works to empower rude and raging speeches. Someone at Facebook management found that fiery discourse, rudeness and disrespect for others increases people's interest and attracted their attention. I cannot speak for all people who feel and think they are good, but it seems to me that many of us prefer a nice, respectful, accepting, polite discourse, one that is pleasant to hold, even if the opinion of others is quite different from ours. It is possible to exchange opinions, there may be disagreements, but no crude expressions are required. There is absolutely no need for it. I sincerely hope that a platform for good people will be created, such that people could share their opinions without getting pounced by all kinds of warmongers who turn each discussion into a fight, even if it is typed words.

אני שמחה על שכמה חברות גדולות ומשפיעות הסירו את הפרסומים שלהם מפייסבוק. מה שלא הולך בהגיון ובטוב, כנראה יצליח על ידי פגיעה בכיס של הטייקון. אולי זה יביא לשינוי בהתנהלותו. אני אמנם מאותגרת, אך לא כל כך טפשה, כך שאני יודעת שהחברות שעשו זאת פעלו מתוך האינטרסים שלהם ולא מתוך אלטרואיזם. זה אמנם חבל, אך אף חברה עסקית גדולה לא הגיעה להיות כזו בדרך של אלטרואיזם. אם הן לא היו דורסות את הזולת ודורכות על גווייתו – איך הן היו מתקדמות ומגיעות לאן שהגיעו?

I'm happy that some big and influential companies have removed their advertisements from Facebook. What does not go with sense and good intention, will probably succeed by hitting the tycoon's pocket. Maybe it will change his behaviour. I am challenged, but not so stupid, thus I know that the companies that did it, worked out of their own interests rather than altruism. This is a shame, but no big business company came to be such by altruism. If they had not crushed others and stepped on their corpses – how would they have progressed and get to where they are?

בזמנו, כשמייקרוסופט התחילה להכנס לשוק אם מעבד התמלילים שלה, וורד, היא דרסה את כל מעבדי התמלילים שהיו ברחבי העולם. וורד, בתחילת דרכה היתה נוראה כתוכנה. התרגום לעברית וממנה היה גרוע מאוד, כמו התרגום שיש בפייסבוק. זה בלשון המעטה, משום שאין מלה יותר חזקה מזו. לפני וורד, היתה בישראל תוכנת עיבוד תמלילים נפלאה בשם QText, שהיתה ממש מעולה. כל מה שהיה על מייקרוסופט לעשות, זה להטמיע את QText בתוך וורד, במקום לדרוס אותה. היה אולי רווחי פחות בטווח המיידי, כי לקנות את QText היה אמור לעלות בכסף, אך הרווח היה גדול יותר במבט לעתיד, משום ששיתוף הפעולה היה יכול להניב תוכנה עוד יותר מצוינת. וורד לא ממש טובה. זו תוכנה בקושי בינונית בעברית.

At the time, when Microsoft began to market its word processor, Word, it was destroying all the word processors around the world. Word, at the beginning, was terrible as a software. The translation to and from Hebrew was very bad, like the translation on Facebook these days. This is an understatement, because there is no more powerful word than bad. Prior to Word, Israel had a wonderful word processing software called QText, which was really excellent. All Microsoft had to do was assimilate QText with Word, rather than ruin it. It might have been less profitable in the immediate term because buying QText was supposed to cost money, but the profit was greater in the future aspect, because collaboration could have yielded even more excellent software. Word is not really good. This software is hardly medium in Hebrew.

עד כמה מצוינות ונפלאות שהן תהיינה, אין לעסקים קטנים סיכוי מול החברות הגדולות הדורסניות. יחד עם זאת, גם הגדולות לא נשארות עימנו לנצח, לשמחת רבות מאיתנו, כולל אני. תקוותנו היא שבמקום הגדולות, הרעות והמזיקות, תקומנה חברות טובות שתפעלנה הן למען הרווח שלהן, אך לא רק בשביל זה, אלא גם כדי להיטיב עם העולם. אני מקוה שזה יתגשם ובמהרה בימי.

As great and wonderful as they might be, small businesses have no chance against the big companies. At the same time, the big ones too don't stay with us forever, much to the delight of many of us, including myself. Our hope is that in the place of the great, bad and damaging, good companies will be created that will work for their own profit, but not only for this, but also for the good of the world. I hope that comes true soon.

הטמטום של פייסבוק

במשפט אחד:

אנחנו זוכרות איך אימפריות שחשבו שתחיינה לנצח – נפלו. גם פייסבוק לא יינָקֶה. גם סופו יגיע ונקוה שבקרוב תקום פלטפורמה נקיה ונעימה, שלא תפעל בשרירות לב.

In one sentence:

We remember how empires that thought they would live forever fell. Facebook won't be an exception. Its end will also come, and let's hope that soon a clean and pleasant platform will establish, such that won't work arbitrarily.

סיום שנת הלימודים ה'תש"פ   End of the school year 2020

השכלה מתחילה בגיל הרך Education begins in early childhood

השכלה מתחילה בגיל הרך   Education begins in early childhood

30 ביוני 2020. שנת הלימודים הסתיימה היום. הילדים לא ממש חגגו.

June 30, 2020. The school year is over today. The children didn't quite celebrate.

איזו שנה מוזרה היתה זו! התחילה רגיל, חצי השנה הראשונה התנהלה כשורה ואז… אז הגיעה הקורונה והפכה את החיים שלנו לחלוטין, אבל ממש לגמרי. השנה הסתיימה בצורה שונה לגמרי משנים קודמות.

What a strange year it was! It started out normally, the first half year went well and then… Then the corona came and turned our lives completely, but totally. The year ended entirely differently to previous years.

בגלל הקורונה אי אפשר בכלל לנשום לרווחה. סכנת ההדבקה עדיין קיימת ואף אחת מאיתנו אינה מעוניינת להיות שפנת נסיון במגיפה הזו. אף אחת אינה רוצה להדבק, גם לא בגילים צעירים יותר, משום שזו מגיפה עלומה, עדיין אין יודעים עליה כמעט דבר. עדיין חוקרים ואי אפשר לדעת אם ימצא לה חיסון בכלל.

Because of the corona it's impossible to be relieved at all. The danger of infection is still present and none of us want to be a guinea pig in this pandemic. Nobody wants to get infected, not even at younger ages, because it's an obscure pandemic, almost nothing is known about it yet. It's still investigated and it's impossible to know if any vaccine for it will be found.

מכינה שיעורים

מכינה שיעורי בית   Preparing my homework

הילדים אמנם סיימו היום את שנת הלימודים, אך עדיין לא יצאו לחופש. הם מתחילים מחר קייטנה עד סוף החודש לפחות ואולי גם במהלך אוגוסט. פשוט, אין להם סידור אחר, משום שהוריהם צריכים לעבוד. בדרך כלל, בשנים כתיקונם, יוצא חלק מהאוכלוסיה לחופש בתקופה הזו, רבים אינם עובדים ביולי, שדה התעופה עמוסים לעייפה וטיסות רבות מאוד יוצאות ומגיעות מדי יום. הכל מושבת עכשו. אף אחד אינו יוצא לחו"ל, גם משום שהכלכלה על הפנים פה. בתקופה זו של חוסר ודאות כלכלית, אנשים מעדיפים לשמור על כספם ולא לבזבזו על מותרות. חופשה בחו"ל אכן נחשבת למותרות.

The children did finish the school year today, but have not went on vacation yet. They are starting summer day camp tomorrow until the end of July at least, and maybe during August too. Simply, they have no other arrangement, because their parents have to work. Usually, in normal years, some of the population goes on vacation during this period, many don't work in July, the airport is heavily daily crowded with many departing and arriving flights. Everything is cancelled now. Nobody goes abroad, also because the economy here is very bad. During this period of economic uncertainty, people prefer to keep their money and not spend on luxury. Vacation abroad is considered luxury.

ישנם חודשיים להערך לקראת שנת הלימודים הבאה, אך כפי שנראה מהברדק בו מתנהלת הממשלה הכושלת שלנו, אין תכנון לעתיד וחוסר הודאות עדיין בעינו. שמעתי היום כמה מנהלות ומורות שהביעו את מורת רוחם ממה שקורה, איך שהדברים אינם מתנהלים. בניגוד להתנהלות המופתית של ראש ממשלת ניו זילנד, גב' ארדרן, ועוד כמה ראשי ממשלה נשים ברחבי העולם, הדואגות לאוכלוסייתן באמת, מה שמעניין את ראש ממשלת ישראל זה עד כמה יכול הלזה לסחוט את אזרחי המדינה. אנשים גוועים ברעב, אנשים אינם מסוגלים לכלכל את עצמם ואת בני ביתם, אך מה שמאוד חשוב לאפס הזה העומד בראש הממשלה הרעה הזו, זה איך לקבל מליון ש"חים כהחזרי מס מקופת המדינה, שאמורה להיות הקופה של כולנו. לזה ימצא הכסף, אך לעזור לעמך המשוועים לאוכל – אין.

We have two months to prepare for the next school year, but as we can see from the mess that our failed government is conducting, there is no planning for the future and uncertainty still remains unchanged. I heard a few school principals and teachers today expressing their disapproval of what is happening, the way things are not managed well. Contrary to the exemplary conduct of the New Zealand Prime Minister, Ms Ardern, and several other female Prime Ministers around the world who really care for their population, what interests the Israeli Prime Minister is how much he can extort the citizens of this country. People are starving, people are unable to feed themselves and their families, but what matters to this zero who heads this evil government is how to get a million shekels as tax returns from the state coffers, which should be the coffers of us all. For this the money will be found, but to help your people craving food – there is none.

סיום כתה א' Graduating first grade

                                       סיום כתה א'   Graduating first grade

במשפט אחד:

הילדים סיימו היום את שנת הלימודים, אך ממחר ממשיכים במסגרות שלהם. העתיד לוט מאוד בערפל וחוסר הודאות פשוט נורא.

In one sentence:

The children in Israel have finished the school day today, but tomorrow they continue in their educational systems. The future is very shrouded in fog, and the uncertainty is just awful.

סטונוול 1969, העולם היום   Stonewall 1969, the World Today

50 שנים לסטונוול – סרט דוקומנטרי

Stonewall at 50 – Documentary

איך שהזמן עף בין אם נהנות ובין אם לאו. איך שהזמן רץ. אתמול מלאו 51 שנה למחאות שהתחילו בסטונוול.

How time flies whether we have fun or not. How time runs. Yesterday marked 51 years for the protests that began at Stonewall.

יום אחד את מתעוררת. יום אחד את מגלה שהתחושות המוסתרות שחשת מתחת לפני השטח, שלא ידעת להסביר אותן, מתנקזות אל אותה מלה שלא ממש הבנת, שלא ידעת איך להתיחס אליה. מדהים איך, אחרי שההבנה נוחתת עלייך, את מרגישה שכל עולמך חרב עלייך, שאינך יודעת מה לעשות מכאן והלאה. למה כל העולם נגדך? אולי בכלל אין טעם לחיים האלה שנכפו עלייך?

One day you wake up. One day you find that the hidden sensations that you have felt beneath the surface, that you couldn't explain, accumulate to that word you didn't quite understand, that you didn't know how to relate to. It's amazing how, after understanding lands on you, you feel like your whole world had collapsed on you, that you don't know what to do from here on. Why is the whole world against you? Maybe there's no point in this life forced on you?

דברים רבים קורים, דברים רבים משתנים. החברות שלך מתרחקות, הסביבה לועגת לך, המשפחה מנדה אותך. מה את אמורה לעשות?

Many things happen, many things change. Your friends are turning away, your surrounding ridicules you, your family banishes you. What are you supposed to do?

Stonewall Forever – A Documentary about the Past, Present and Future of Pride

"האפשרות לממש בגלוי אהבה עם בת זוג, להקים איתה משפחה, לא היתה קיימת בזמן ההוא", סיפרה ביאטריס על החוויות שלה, "אז מה יכולנו לעשות חוץ מלהתחתן עם גבר או פשוט להשאר רווקות כביכול ולחיות יחד בסתר?" היא גרה רוב חייה בחו"ל, בפאריז שבצרפת.

"גם אצלנו זה היה כך", סיפרה הנסיכה שגדלה וחונכה בארץ, "רק שמעולם לא עלה על דעתנו לגור עם מישהי. מעולם לא חשבנו שאפשר לקיים משק בית משותף עם אישה, גם אם זה בהסתר. לפחות לא בצעירותנו. רק בסביבות גיל 40 של הדור שלי, הבנו שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם לשוא על כלום."

"The possibility of openly having love with a female partner, having a family with her, didn't exist at that time," Béatrice told her experiences, "so what could we do besides marry a man or just stay single and live together secretly?" She has lived abroad most of her life, in Paris, France.

"It was the case with us, too," told the princess who was raised and brought up in Israel, "but it never occurred to us to live with another woman. We never thought we could have a shared household, even if it's hidden. At least not in our youth. Only around the age of 40 of my generation, we realized that life was too short to spend it in vein on nothing."

צפיתי אתמול בסרט הדוקומנטרי של יוצר הסרטים מהאיטי, ראול פק, "אני לא הכושי שלכם". מומלץ מאוד! סרט מטלטל, למרות שהדברים ידועים, אך מציג שוב את המצב העגום של הכושים בארצות הברית. הסופר ג'ימס בולדווין מתאר בסרט את חוויותיו כמי שחי וגדל באמריקה הגזענית, שלא השתנתה עד עצם היום הזה, גם אחרי הנשיא האמריקני השחור (שלא עשה דבר למען אֶחָיו, אך זה נושא אחר). הוא מתאר את שנות המצעדים והמחאות נגד הגזענות, השנים בהן היה עד למה שארע לחבריו: מדגר אוורס, מרטין לותר קינג הבן ומלקולם אקס.

I watched yesterday the documentary by Haitian filmmaker Raoul Peck, "I'm Not Your Negro". It is highly recommended! A shaky movie, though the facts it brings are known, but once again portrays the dismal state of Negroes in the United States. Author James Baldwin describes in this film his experiences as living and growing up in racist America, which has not changed to this day, even after the Afro-American president (who did nothing for his brothers, but that is another issue). He portrays the years of marches and protests against racism, the years he was a witness to what happened to his friends: Medgar Evers, Martin Luther King, Jr., and Malcolm X.

יש בי כאב גדול ואמפתיה רבה כלפי כל מי שחוו את החוויות הנוראיות הללו, שהסיכויים שלהם להתקדם בחיים ולהיות שוים – פחותים עד כדי אפסיים. כך גם עם הקהילה שלנו. במקום שהדברים יתנהלו בצורה טבעית, רגילה, אנחנו צריכים לצעוד כדי להכריז על קיומנו ונראותנו ולמחות כדי שאי פעם יחוקקו חוקים לטובתנו, כאילו שאין אנו בני אדם רגילים שכל החוקים הרגילים אמורים להיות איתנו.

There is a big pain in me and great empathy for anyone who has experienced these horrible experiences, whose chances of moving forward in life and being equal – are less than zero. The same goes with our community. Instead of things going natural, normal, we have to march in order to proclaim our existence and visibility, and protest so that laws will ever be passed in our favour, as if we are not ordinary human beings that all ordinary laws should be with us.

 

קורין אלאל – זן נדיר

Korine Alal – Zan Nadir (A Rare Species)

במשפט אחד:

דברים השתנו אמנם מאז סטונוול 1969, אך יש לנו עוד דרך רבה לפנינו כדי להגיע לחיות חיים שווים. אנחנו עדיין צריכות להמשיך ולצעוד.

 

In one sentence:

Things have changed since Stonewall 1969, but we still have a long way ahead of us to get to live an equal life. We still need to keep marching.

 

אוכל, ביגוד, תרבות Food, Clothing, Culture

קלאודיה רודן – על תרבות ואוכל

Claudia Roden – About culture and food

תמיד חשבתי ואני עדיין סבורה שאוֹכל, ביגוד וגג מעל הראש צריכים להיות עבור כולנו ללא הבדל כלשהו. על כולנו להיות מסוגלות לאכול לשובע, לכסות את גופנו מפני פגעי מזג האויר ושתמיד יהיה לנו מקום נוח להניח בו את הראש.

I always thought and I still do that eating, clothing, and roofing should be for all of us, with no difference whatsoever. We should all be able to eat for satiety, cover our bodies against weather ravage, and always have a comfortable place to rest our heads.

בתקופה בה גידלתי את ילדי והאכלתי אותם, עדיין לא פרצו אל חיינו תוכניות הבישול בטלויזיה. אני שמחה שלא נחשפתי לאלה ובהצצה פה ושם לכמה מהן בימינו, שמחתי עדיין בעינה. איני מוצאת בהן שום טעם וענין. בתקופתי, יצאו לאור כמה ספרי בישול מעולים שמהם למדתי מתכונים בסיסיים ומהם הרכבתי את התפריט המשפחתי. תמיד אהבתי לבשל. אהבתי גם להוסיף את המגע שלי למתכונים שבספרים. לדוגמא: אם מדובר במרקים או במאכלים כמו פלפלים ממולאים, הייתי שמה רבע מכמות הפלפל השחור והמלח המומלצים. אף פעם לא אהבתי מלוח או חריף. אותו הדבר לגבי המתוקים – רבע מכמות הסוכר והביצים. מעולם לא הבנתי למה צריך לעוגה 8 ביצים אם אפשר להסתפק בשתיים שמחזיקות את העוגה יפה מאוד. שנים לאחר מכן, למדתי שגם בלי ביצים יוצאת עוגה לתפארת ואין צורך להקריב עבור כל מאכל שהוא את הדור הבא של העופות.

At the time I was raising my children and feeding them, cooking programmes on TV had not yet broken into our lives. I'm happy that I wasn't exposed to these and with a peek here and there on some of them nowadays, my happiness remains unchanged. I find no taste and interest in them. During my time, there were several excellent cookbooks released, from which I learned basic recipes upon which I assembled the family menu. I always loved to cook. I also liked to add my touch to the recipes in the books. For example: if it was soups or foods like stuffed peppers, I would put a quarter of the recommended amount of black pepper and salt. I never liked salty or spicy. The same goes for the sweet – a quarter of the sugar and eggs. I never figured out why a cake needs 8 eggs if you can make do with two that hold the cake very nicely. Years later, I learned that even without eggs, a cake comes out great, and there is no need to sacrifice the next generation of poultry for any dish what so ever.

אוכל, מבחינתי, זה לקיום הגוף, שלא נהיה רעבות. אני אוהבת לקשט את המאכלים שלי כדי לשמח את העין הרואה לפני שהם נבלעים בפי, אך יחד עם זאת, איני חושבת שצריך לעשות ענין גדול מאוכל. אוכלות כשרעבות, לא כדי להתנחם על משהו שחסר לנו. אוכל אינו אמור להוות תחליף לשום דבר, רק להשביע את הבטן הרעבה.

Food, for me, is for the sake of sustaining the body, so we won't be hungry. I like to decorate my foods in order to please the eye that sees it before they are swallowed in my mouth, but at the same time, I don't think that we should make an issue out of food. Eat when hungry, not to take comfort for something we lack. Food should not be a substitute for anything, just to satisfy the hungry stomach.

בקשר לביגוד, אין לי מושג למה יש צורך במליון זוגות נעליים או סוגי בגדים. למה אי אפשר ללבוש בגד יותר מפעם אחת, למה לא גם עשרים ויותר? כמה זוגות נעליים שוכבות אצלכן בארון כאבן שאין לה הופכין? למה בכלל קניתן אותן? כי היה לכן כסף? כי התחשק לכן? למה להחזיק דברים שאין משתמשים בהם?

About clothing, I have no idea why a million pairs of shoes or types of clothes are needed. Why can't you wear a garment more than once, why not twenty times or more? How many pairs of shoes do you have in your closet, such that you don't use? Why did you even buy them? Because you had money? Because you felt like it? Why keep things that are not used?

"צ'מעי", אמרה הנסיכה שהציצה מעבר לכתפי אל מסך המחשב, "מה שכתבת נכון לך, לא מוכרח להיות נכון גם לאחרות."

"נכון", הסכמתי איתה, "אבל אני תמיד כותבת על מה שנכון לי ואף פעם איני מטיפה ללכת בדרכי. מבחינתי, שכל אחת תעשה מה שטוב ומתאים לה."

"יופי!" הנסיכה היתה מאושרת. אני תמיד שמחה שהיא מאושרת.

"Listen," said the princess, who peered over my shoulder at the computer screen, "what you wrote is right for you, it must not be true for others."

"True," I agreed with her, "but I always write about what's right for me and I never preach to go my way. For me, everyone may do what's best for her."

"Great!" The princess was happy. I'm always glad when she's happy.

במשפט אחד:

אוכל וביגוד אינם תרבות, אלא צרכים שיש לספק לכל ואין לעשות מהם ענין יותר מדי. אמנם יש אוכל וביגוד פולקלוריסטי, אך זה משהו אחר לגמרי.

In one sentence:

Food and clothing are not culture, but needs that must be fulfilled and not made issue out of it. Although there is folkloristic food and clothing, but this is something else entirely.

לחפש, אולי למצוא   Search, Maybe Find

יס – אהבה תמצא את הדרך

Yes Love Will Find A Way

בחיפושיה אחר פרנסה, היא הגיעה למקומות עליהן לא חלמה מעולם. גם בלי לחלום, את עשויה להגיע למקומות שלא היית מסוגלת להעלותם על הדעת.

In her search for making a living, she reached places she never dreamed of. Even without dreaming, you may end up in places you couldn't imagine.

"צ'מעי, למצוא את עצמך באישון לילה בתחנת רכבת בארץ זרה אחרי שזו שהיתה צריכה לאסוף אותך, הבריזה לך, ממש לא נעים", אמרה לי הנסיכה פעם. אני מנסה לדמיין לעצמי איך ההרגשה, אך לא ממש יכולה. למזלי הרב, לא חויתי. כל אלה שנסעתי אליהן, גם אם זה היה לארץ זרה, עמדו בדיבורן ופגשו אותי. אני מנסה לא לחשוב ולא לדמיין מה הייתי עושה לולא באו לאוספני. "זה לעמוד עם המזוודות שלך, לסרוק את האולם ולנסות למצוא את דרכך בין כל לוחות הזמנים הכתובים בשפה זרה לך. לא חויה רצויה."

"Listen, finding yourself in the middle of the night at a train station in a foreign country after the one who had to pick you up, stood you up, is really unpleasant," the princess once told me. I'm trying to imagine how it feels, but can't really. Fortunately for me, I haven't experience such. All those I travelled to, even if it was to a foreign country, kept their word and met me. I try not to think or imagine what I would have done if they hadn't come to get me. "It's standing with your luggage, a few suitcases, scanning the hall and trying to find your way through all the schedules written in a foreign language to you. Not a desirable experience."

אני, שאינני אוהבת לזוז מביתי, מצאתי את עצמי יוצאת למקומות אחרים. זה קרה מספר פעמים – ספורות, לא רבות. אף אחת מהפעמים הללו לא הניבה את מה שחיפשתי; עובדה, אני עדיין בגפי. היום, בגילי, אחרי התפרצות הקורונה, זה כבר לא יקרה. אין שום דבר שבעולם, שום אישה שבעולם, שתזיז אותי מדירתי. אם יקרה ואמצא מישהי, היא תצטרך לבוא אלי. אני לא מתכוונת לזוז ממקומי. "אז מה עשית?" שאלתי את הנסיכה. זה סיפור שהיא אף פעם לא סיפרה לי.

I, who do not like to move from my home, found myself going out elsewhere. This happened several times – a few, not many. None of these times yielded what I was looking for; fact, I'm still on myself. Today, at my age, after the Corona eruption, it will no longer happen. There is nothing in the world, no woman in the world, to move me from my apartment. If it happens and I'd find someone, she'll have to come to me. I'm not going to move from where I am. "So what did you do?" I asked the princess. This is a story she never told me.

"היה לי מזל", השיבה הנסיכה. "היו לי חברות שגרו בארץ ההיא, כך שחיכיתי עד הבוקר כדי לצלצל אליהן והן הנחו אותי איזו רכבת לקחת כדי להגיע אליהן. זה לקח לי חצי יום, כי הן גרו בקצה השני מהמקום בו הייתי."

"וואו!" דמיינתי לעצמי איך הנסיכה מנסה לא להרדם כל הלילה כדי לא להפקיר את מטענה ליד זדונית. לא קל, הנחתי. "באמת מזל! האם שמעת מאותה אישה שהיית צריכה לפגוש ולא הופיעה לך?"

"לא. ניסיתי ליצור איתה קשר, אך היא לא ענתה. כאילו התנדפה. היתה כלא היתה." עיניה של הנסיכה היו נטועות אי שם בחלל.

"מוזר", אמרתי. "מאוד משונה. גם מאוד לא נעים."

"I was lucky," the princess replied. "I had friends who lived in that country, so I waited until morning to call them and they instructed me which train to take to get to them. It took me half a day, because they lived at the other end of the place I was."

"Wow!" I imagined how the princess was trying not to fall asleep all night so as not to abandon her charge to malicious hand. It wasn't easy, I assumed. "Really lucky! Did you hear from that woman you were supposed to meet and didn't show up?"

"No. I tried to contact her, but she didn't answer. She seemed to evaporate. As if she had never been." The princess's eyes were planted somewhere in space.

"Weird," I said. "Very strange. Very unpleasant as wrong."

הנסיכה חייכה. "אלה החיים. את מחפשת כדי למצוא את שאהבה נפשך. לפעמים הדרך מלאת חתחתים. לפעמים היא קצרה, לפעמים ארוכה. לפעמים את גם מוצאת."

הבטתי אל המקום בו היתה לפני אלפית השניה. 'לפעמים את גם מוצאת', הדהדתי את סוף דבריה. הלואי!

The princess smiled. "This is life. You are looking to find the one your heart loves. Sometimes the road is full of challenges. Sometimes it is short, sometimes long. Sometimes you find too."

I looked at where she was a millisecond ago. 'Sometimes you find, too', I echoed the end of her words. I wish!

YES – Owner of a Lonely Heart

במשפט אחד:

כל חיינו אנו מחפשות את שאהבה נפשנו, כל חיינו. לפעמים אנו ברות מזל למצוא אותה.

In one sentence:

All our lives we seek to find the one our heart loves, all our lives. Sometimes we are lucky to find her.

מה שהיה היה   It will never be the same

עוזי נבון ומכרים – מה שהיה היה

Uzi Navon & the Acquaintances – What's done is done

החיים אינם חוזרים למסלולם. החיים לא יחזרו למסלולם כפי שאני רואה זאת. לפחות לא לגבי.

Life does not return to normal. Life will not return to normal as I see it. At least not for me.

הקורונה הזו שינתה את חייהם של רבים, סיימה חיים של רבים ועד שלא יצליחו למגר אותה, איני רואה שינוי באורח חיינו, למרות שרבים מתעלמים מהסכנה שהנגיף הזה טומן בחובו. מוזר לי שברגע שהממשלות למיניהן התירו את הרסן, פתחו את המרחב הציבורי, ישנם ציבורים רבים שאינם ממושמעים הפורקים כל עול כאילו שהקורונה אינה סכנה איומה המלוה אותנו כל העת. מדהימים אותי אלה המתיחסים למגיפה הזו בכזו קלות ראש. איני יכולה להבין את האדישות שלהם.

This Corona has changed the lives of many, ended the lives of many, and until it will be eradicated, I don't see a change in our way of life, although many ignore the danger that this virus hides within. It is strange to me that once the governments have unleashed the curb, opened the public space, there are many disciplined publics that throw off the yoke as if the Corona is not a terrible danger that escorts us all the time. Those who take this pandemic so lightly amaze me. I cannot understand their indifference.

מבחינתי, גם אם ישנן הנחיות הנראות כל כך מופרכות ולא הגיוניות, כאלה שרואים בבירור את הכסף המניע אותן ולא ההגיון ו/או רצון אמיתי לשמור על בריאות הציבור, אני עדיין מעדיפה לנקוט באמצעי הזהירות המירביים שאני נוקטת ולא לזלזל. מדובר כאן בענין של חיים ומוות, בסכנה אמיתית ומוחשית של הדבקה באחת המגיפות הכי נוראיות שראינו מזה מאה שנים. מדובר כאן במשהו שעדיין לא הצליחו לפענח ואין לדעת אם ומתי זה יקרה, כי המדע עדיין מתמודד עם זה. אני מאוד לא מאמינה בתאוריות קונספירציה למיניהן בקשר לקורונה, למרות שישנן כמה תאוריות אחרות שאני נוטה להאמין להן. לא נראה לי הגיוני שכל מנהיגי העולם התאחדו בועידה בנושא שינוי האקלים בפאריז או בכנס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס או כל כינוס אחר, והחליטו יחד לזייף מגיפה כדי להשתלט על העולם ו/או להשליט דיקטטורות על אזרחיהם. המגיפה הזו אמיתית והיא מפילה חללים רבים מאוד.

For me, even if there are guidelines that seem so unrealistic and illogical, such that we can clearly see the money that drives them and not the logic and/or genuine intent to maintain public health, I still prefer to use the utmost precautions I take and not degrade the situation. This is a matter of life and death, a real and tangible danger of being infected with one of the most terrible pandemics we have seen in a century. This is something that has yet to be resolved and it is unclear if and when it will happen, because science is still coping with it. I do not believe in many conspiracy theories regarding the Corona, although there are some other theories that I tend to believe. It makes no sense to me that all world leaders have joined in the Climate Change Conference in Paris or the Economic Forum Conference in Davos, or any other convention, and decided together to forge a pandemic to take over the world and/or rule dictatorships over their citizens. This pandemic is real and causes the deaths of very many.

איני רואה את עצמי חוזרת לשבת בבתי קפה ומסעדות. גם לפני הקורונה לא ממש אהבתי לאכול במקומות ציבוריים בהם איני מכירה את אלה שמכינים לי את האוכל, אך לא היתה אז סכנת הנגיף. היום אין שום סיכוי שאוכל במקום ציבורי. מבחינתי, גם ימי הביקורים בקולנוע תמו עבורי. אין שום סיכוי שאשב שוב בכסאות בהם ישבו אנשים זרים, בעיקר במקומות סגורים בהם אנשים נושפים זה על זה. אין יותר נסיעות בתחבורה הציבורית מבחינתי. איני יכולה לדמיין את עצמי נוגעת במקומות בהם נגעו אנשים זרים, אולי נגועים בנגיף, שלא לדבר על לשבת במקומות האלו. במקום מסעדות, אאלץ לבשל בעצמי. לא ממש נורא, הרי זה מה שעשיתי בארבעת החודשים האחרונים בהם הסתגרתי בדירתי והשתדלתי למעט לצאת החוצה. מזל שאני אוהבת לבשל, אך גם לולא אהבתי, לא הייתי מסכנת את חיי באכילה בחוץ. אין לי מושג איך לפתור את בעיית התחבורה, איך אתנייד בעתיד. אני מניחה שאצטרך לרכוש מכונית, מה שלא בריא לכדור הארץ, אך זה ימנע ממני להדבק. כאן עולה השאלה החשובה: האם, בשמירה על בריאות הפרט, שוה לנו לחבל בכדור עליו אנו חיים? כנראה שנידונו לכליה.

I don't see myself going back to sit in cafés and restaurants. Even before the Corona I didn't really like to eat in public places where I didn't know those who prepared me the food, but there was no danger of the virus then. Today there's no way I would eat in a public place. For me, the days of visiting the cinema are over. There is no way I'm going to sit again in the chairs where strangers were sitting, especially in closed spaces where people exhale on each other. No more trips on public transport for me. I can't imagine touching places where strangers touched, maybe infected with the virus, let alone sitting in those places. Instead of restaurants, I'll have to cook myself. Not really bad, after all, that's what I've been doing for the past four months, where I've closed myself up in my apartment and tried to go outside as less as possible. Lucky that I love to cook, but even if I didn't love it, I wouldn't risk my life eating outside. I have no idea how to solve the transportation problem, how to go places in the future. I guess I will have to buy a car, which is not healthy for the earth, but it will keep me from getting infected. Here the important question arises: is it worth, while keeping one's health, to sabotage the earth we live on? We are probably doomed.

Greta Thunberg Was Predicted By The Simpsons Years Ago

במשפט אחד:

מה שהיה היה, שום דבר לא יחזור לקדמותו.

In one sentence:

Whatever our life was, nothing would come back to normal, it will never be the same.

היא לא אהבה מֶלוֹן   She didn't like Melon

Grow Melons from Seed

אנשים שונים, טעמים שונים, על זה אין מה להתווכח. כל אחת וטעמה היא.

Different people, different tastes, there's nothing to argue about. Each one has their own taste.

אני אוהבת פירות – הן של חורף והן של קיץ. פירות טעימים לי מאוד. פירות החורף עושים כיף בחך ומחממים את הגוף ואת הנפש במזג האויר הקר. פירות הקיץ העסיסיים מרוים את הצמאון וכיף לאכול אותם ישר מהמקרר במזג אויר חם. כמו גלידה, אך הרבה יותר בריא.

I love fruit – both winter and summer. Fruit is very tasty to me. Winter fruits make great taste to the palate and warm the body and soul in the cold weather. The juicy summer fruits are slaking thirst and it is fun eating them straight out of the fridge on hot weather. Like ice cream, but much healthier.

אני אוכלת פירות בתור ארוחה, לא בתור קינוח. מעולם לא היה לי את הקטע של לקנח ארוחה במשהו מתוק. ארוחה, מבחינתי, זו ארוחה ודברים מתוקים אני אוכלת לחוד, בנפרד מכל ארוחה שהיא. אני חשה שזה לא טוב לי לעיכול לערבב סוגים שונים של מאכלים שאינם משלימים זה את זה. אחר הצהריים, בין 4 ל-5, אני אוהבת להכין לעצמי צלחת עם פירות. בחורף זה תפוח, בננה ותפוז או קלמנטינה – או שלמים או חתוכים לסלט פירות. המיץ שנשאר בתחתית הצלוחית מרוה מאוד. בקיץ אני חותכת פלחי אבטיח או מלון. פעם אלה ופעם האחרים. לעולם איני אוכלת את שני הסוגים יחד. לא נראה לי שהטעמים משלימים זה את זה.

I eat fruit as a meal, not as a dessert. I've never had the bit of finishing a meal with something sweet. A meal, for me, is a meal and sweet things I eat separately, apart from any meal. I feel it is not good for me to digest different types of foods that are not complementary. In the afternoon, between 4 and 5, I like to make a plate of fruit for myself. In winter it is apple, banana and orange or clementine – either whole or cut into a fruit salad. The juice left at the bottom of the saucer is very satisfying. In the summer, I cut watermelon or melon into slices. Once this and another time the other. I never eat both types together. The flavours don't seem to complement each other.

אחר הצהריים ישבתי על המחשב בסקייפ, מולי מישהי חדשה שיצרה איתי קשר באתר ההכרויות בו שתינו מנויות. היא נראית נחמדה. שפת הגוף שלה בסדר. היא צלחה בהצלחה את השאלות שלי לגבי התחביבים שלה, אורחות חייה (חשוב לי שתהיה צמחונית, כמוני) ושטחי ההתעניינות שלה. אני שמחה תמיד לגלות שטחי התעניינות מגוונים, משום שזה פותח לי את הראש כדי להכיר דברים שלא הכרתי, הרי לא הכל למדתי במהלך חיי.

I sat in the afternoon at the computer on Skype, in front of me someone new who contacted me on the dating site where we both subscribed. She looks nice. Her body language is fine. She successfully managed my questions about her hobbies, her lifestyle (it's important for me that she would be vegetarian, like me) and her areas of interest. I am always happy to discover diverse areas of interest because it opens my mind to knowing things I did not know. After all, I did not learn everything during my life.

עשינו הפסקה. היא הלכה להכין קפה ואני חתכתי מלון לפלחים, העברתי לקערה ונשאתי אותה לחדר העבודה, להמשך שיחתנו שהיתה מעניינת עד כה.

אני נועצת את המזלג בפלח מלון ומציגה אותו לפניה. "רוצה?"

אני רואה את מבט ההפתעה והתעוב על פניה. "לא, תודה!" היא אומרת בקול תקיף. "אני לא סובלת מלון!"

עכשו הפנים שלי הופכים להפתעה גמורה. "איך אפשר לא לאהוב מלון?" איני יכולה שלא לתהות. בדרך כלל אני שומרת תהיות כאלה לעצמי, אך זה יצא ממני בלי שהספקתי לרסן את זה.

"עובדה!" היא מתעקשת.

We took a break. She went to make coffee and I sliced half a melon, put it in a bowl and carried it to the study, to continue our chat that had been interesting so far.

I stick the fork in a piece of melon and present it to her. "Wants to?"

I see the look of surprise and loathing on her face. "No thanks!" She says firmly. "I can't stand melon!"

Now my face becomes a complete surprise. "How can you not like melon?" I can't help but wonder. I usually keep such questions to myself, but it came out of me without being able to restrain it.

"Fact!" She insists.

How to Prune Watermelon Plants

במשפט אחד:

אין לי כוח למי שאינה סובלת מלון.

In one sentence:

I have no strength for anyone who can't stand melon.

פתאום את מבינה   Suddenly You Understand

Billy Ocean Suddenly

פתאום את מבינה שיכול להיות אחרת,

פתאום את מבינה שגם דממה יכולה להיות מבורכת.

פתאום את,

פתאום היא,

פתאום אתן.

פתאום את אמרת את זה,

פתאום היא אמרה את ההוא,

פתאום.

פתאום הכל מתהפך,

פתאום הכל לא הולך,

פתאום את רוצה ככה,

פתאום היא רוצה אחרת,

פתאום אתן בפאזה מופרדת.

פתאום את מבינה שהיא אינה יכולה להיות אחרת,

פתאום את מבינה שהדממה ביניכן ניכרת.

פתאום.

Suddenly you understand that it can be different,

Suddenly you understand that silence can be blessed too.

Suddenly you,

Suddenly she,

Suddenly you two.

Suddenly you said this,

Suddenly she said that,

Suddenly.

Suddenly everything is reversed,

Suddenly, everything is not going well,

Suddenly you want it like this,

Suddenly she wants it differently,

Suddenly you are in a separated phase.

Suddenly you realize she can't be any different,

Suddenly you realize that the silence among you is evident.

Suddenly.

 

אוליביה ניוטון-ג'ון וקליף ריצ'ארד – פתאום

Olivia Newton-John & Cliff RichardSuddenly