ארכיון מחבר: Sharon Har Paz

מעבדת מלים, גם מאבדת… בעיקר, מתכתבת עם עצמי Processing words, also losing… Mostly, corresponding with myself

אמרו שיש רגיעה   They Said there was Cease-fire

אמרו שיש רגיעה, אז אמרו. מתי קרה שמה שאמרו אכן התרחש?

They said there was a Cease-fire, so they said. When did what they say actually happen?

The Israel-Palestine conflict: a brief, simple history (Vox)

פאריז 13 בנובמבר  2019  Paris November 13

November 13: Attack on Paris

אנשים עמדו ברחובות בשקט, זוכרים. אני רגילה לטכסי הזכרון בארץ, לזכר השואה ולזכר חללי צה"ל, עם שתי דקות הצפירה. פה לא היו סירנות, היה שקט.

People were standing in the streets quietly, remembering. I am used to the memorial ceremonies in Israel, the Holocaust memorial and the IDF fallen, with the two minutes siren. Here there were no sirens, it was quiet.

ביאטריס ואני עמדנו דומעות, איננו מסוגלות לעצור בעד הדמעות לזלוג לנו מהעיניים. אנחנו רגשניות. חשבתי על הטילים הנופלים בזמן הזה על המדינה שלי, על בני עמי שאינם יכולים לעמוד זקוף, אלא מכונסים בתוך המקלטים, מתפללים לטוב, ששום טיל לא ייפול עליהם. התפללתי למענם.

Béatrice and I stood tearfully, unable to stop the tears from running out of our eyes. We are sentimental. I thought about the missiles that fell at this time on my country, on my people who can't stand upright, but gather in their shelters, pray for the good, that no missile will fall on them. I prayed for them.

Paris Attacks Aftermath & Manhunt (Sky News)

במשפט אחד:

לזכור בפאריז את הטרור.

In one sentence:

Remembering terrorism in Paris.

שוב טילים על ישראל  Again, Missiles on Israel

Rockets fired at Israel (DW News)

בסך הכל יצאתי מהארץ לגיחה קצרה לפאריז. ביאטריס הזמינה אותי לבלות איתה בנעימים שם.

Overall, I left the country for a short break to Paris. Béatrice invited me to spend a lovely time with her there.

ברכבת, בדרך לשדה התעופה, לא האזנתי לחדשות. אני משתדלת כמה שפחות להתעצבן מהמצב המחורבן בארץ עם ראש ממשלה ושרים מושחתים הנאחזים בכסאותיהם משל היו אלה קרנות המזבח. הבידוק עבר במהירות, משום שלא היתה לי כבודה רבה ועד לרגע העליה למטוס הייתי עסוקה בקריאה, מתעלמת מהרעש שמסביב. הייתי בתוך הבועה שלי, עם אוזן כרויה לכריזה לעלות למטוס.

On the train, on my way to the airport, I didn't listen to the news. I try as little as possible to get annoyed by the drek situation in Israel with this corrupt prime minister and his ministers clinging to their chairs seeking refuge by seizing the corners of the altar. The security check passed quickly because I didn't have much luggage and till the time I boarded, I was busy reading, ignoring the surrounding noise. I was in my bubble, with my ear attentive to the announcement to board the plane.

ברגע שהמטוס עזב את השרוול, התחיל מחול השדים כשהתבשרנו על התקפת הטילים על ישראל. ההרגשה הראשונה שעלתה בי, היתה שאני נמצאת בתוך קופסא מעופפת שטיל עלול להגיע אליה. חוסר אונים מוחלט. ההמראה עברה בשלום וכל הנוסעים נצמדו לחדשות ולא זזו מהן במשך כל חמש שעות הטיסה. בדרך כלל, בזמן טיסה אני צופה בסרט, אוכלת, מצלמת מלא תמונות מהחלון. הפעם, אף אחד לא הביט החוצה. עיני כולם היו דבוקות למסכים.

As soon as the plane left the cuff, the demon dance began as we were notified of the missile attack on Israel. The first feeling that struck me was that I was in a flying box that a missile might reach. Absolute helplessness. Take-off was safe and all passengers clung to the news and did not move during the entire five hours of flight. Usually, during a flight, I watch a movie, eat, take many photos from the window. This time, no one looked outside. All eyes were glued to the screens.

ביאטריס פגשה אותי בנמל התעופה הצרפתי, עיניה מביעות את דאגתה. "שוב סיבוב מלחמה?" אמרה, כורכת את זרועותיה סביבי, מנסה לנחם.

"עוד אלימות מצד החארות הטרוריסטים", השבתי לה. לא שיחה שגרתית בין נשים שנפגשות כדי לבלות בנעימים זו עם זו.

Béatrice met me at the French airport, her eyes expressing her concern. "War round again?" She said, wrapping her arms around me, trying to comfort.

"More violence from the drek terrorists," I replied. Not a routine conversation between women who meet to enjoy their time together.

Hananya Naftali – Israel is on High Alert for War

במשפט אחד:

אין לי מושג איך יעבור עלינו השבוע הזה.

In one sentence:

I have no idea how will this week pass upon us.

הפחים ניצחו   The Bins Won

הצעה היכן למקם את השלט An offer where to place the sign

הצעה היכן למקם את השלט   An offer where to place the sign

ישנם מאבקי כוח מיותרים, חבל שהם קיימים.

There are unnecessary power struggles, too bad they exist.

פעמים רבות, יותר מדי, אני נתקלת בדברים שאיני יכולה להסביר לעצמי את ההגיון שלהם, משום שאין להם כזה. נכון שאני מאותגרת ברמות קשות וישנם דברים רבים אשר נשגבים מבינתי, אבל דברים פשוטים אני עוד מסוגלת להבין. לפעמים אני גם מפתיעה את הסביבה (אך לא את עצמי) ביכולתי לבוא עם פתרונות הגיוניים ופשוטים לבעיות שהסתבכו לשוא.

Many times, too many, I come across things that I can't explain to myself their logic because they have none. It is true that I am very much challenged and there are many things that are beyond my grasp, but simple things I can still understand. Sometimes I also surprise the surrounding (but not myself) with my ability to come up with logical and simple solutions to problems that have become complicated in vain.

בהתחלה שמו שלט לציין שזה בית ספר של חב"ד. לפני שתלו אותו, לא הביטו סביב, לא התחשבו בסביבה ולא שמו לב שהפחים היו שם קודם, הרבה לפני השלט. אמנם, כשתלו את השלט, לא היו פחים לפניו, משום שאלה היו בצד, במסגרת השיפוץ הכללי של בית הספר לקראת פתיחת שנת הלימודים. כמו כן, האנשים שתכננו היכן לתלות את השלט, היו חדשים בבית הספר הזה, משום שהוא עבר מרשת אחת לאחרת, זו הנוכחית, של חב"ד. הללו לא ידעו שהפחים היו שם קודם לכן ולכן לא תכננו נכון את מיקום השלט.

At first, they put a sign to indicate that it was a Chabad school. Before they hung it, they didn't look around, didn't take into consideration the surrounding, and didn't notice that the bins were there before, long before the sign. Indeed, when they hung the sign, there were no bins in front of it because they were on the side, within the general renovation of this school towards the start of the school year. In addition, the people who planned where to hang the sign were new to this school because it has moved from one network to another, the current one, of Chabad. These people did not know that the bins had been there before and so they had not planned correctly the location of the sign.

בפעם הראשונה בה ראיתי היכן מיקמו את השלט, ידעתי שנפלה כאן טעות בתום לב. יחד עם זאת, אפשר לתקן דברים כשטועים, לא ככה? לא ממש ששתי לצלם, אך איך יכולתי לעמוד בפיתוי? הרבי הצטלם כל כך יפה, סיפר סיפור מעניין (מבחינתי) על היחס העיוור של חסידיו השוטים אליו בלי לראות גם את הסביבה או להתחשב בה, כפי שהם נוהגים לעשות. פרסמתי את הצילום הזה בכמה רשתות חברתיות וזכיתי לתגובות מתפעלות איך תפסתי את הרגע המיוחד הזה של הרבי המהרהר על הנוף שלפניו או עוצר את נשימתו בשל הריח העולה מהפחים עליהם מינו אותו להשגיח וכנראה גם לטפל.

The first time I saw where the sign was placed, I knew a bona fide mistake had occurred. At the same time, things can be fixed when somebody is wrong, isn't it? I wasn't rejoice taking the photos, but how could I resist it? The Rebbe was so beautifully photographed, telling an interesting story (for me) about the blind attitude of his foolish followers without seeing either the environment or considering it, as they usually do. I posted this photo on several social networks and gained admiring responses how I caught this special moment of the Rebbe pondering the landscape before him or holding his breath due to the smell coming from the bins which they appointed him to watch and probably to look after as well.

משום שלא הייתי בסוד העניינים, אין לי מושג מה הלך שם, אם הנהלת בית הספר או הממונים על הנושא דיברו עם אנשי הפחים וביקשו מהם להניחם במקום אחר, שלא תחת אפו של הרבי; אם אנשי הפחים סרבו והתעקשו למקם את הפחים במקום שמיקמו, דוקא מול הרבי; אם רבו ביניהם ומי אמר מה למי. אני יודעת שהיו ימים בהם היו הפחים מרוחקים מעט מהשלט, אך אלה היו מעטים מאוד. ברוב הימים היו הפחים צמודים לרבי.

Because I was not in on the secret, I have no idea what went on there, if the school administration or the superiors of the subject talked to the bins people and asked them to place them somewhere else, not under the Rebbe's nose; if the people of the bins refused and insisted on placing the bins where they were placed, specifically against the Rebbe; if they quarrelled and who said what to whom. I know there were days when the bins were a bit far from the sign, but these were very few. On most days, the bins were close to the Rebbe.

אין שלט No sign

אין שלט   No sign

לפני מספר ימים עברתי שם ופתאום שמתי לב שהשלט הוסר, הורידו את הרבי מלהשגיח על הפחים! לא ברור לי למה לא תלו את השלט בצד השני של השער. הרי יש שם מקום למכביר והפחים בצד השני. כמו שכתבתי, לא ברור לי ההגיון שבהסרת השלט במקום לתלותו במקום אחר. האם אין צורך לציין את מטרת הבנין?

A few days ago, I passed there and suddenly I noticed that the sign was removed, the Rebbe was taken down from looking after the bins! It is unclear to me why the sign was not hung on the other side of the gate. After all, there is aplenty room and the bins are on the other side. As I wrote, it is unclear to me the logic of removing the sign instead of hanging it elsewhere. Is it not necessary to indicate the purpose of the building?

במשפט אחד:

זה התחיל בתור שלט חגיגי לציון מטרת הבנין, בית ספר של חב"ד. זה הובס, הפחים ניצחו.

In one sentence:

It started as a festive sign marking the purpose of the building, a Chabad school. It was defeated, the bins won.

נובמבר 2019 November

מירי מסיקה – נובמבר

Miri Mesika – November

נובמבר זה חודש שאין לי אליו סימפטיה כלל. דברים לא טובים קרו בחודש הזה לי ולעם שלי.

November is a month I have no sympathy to it at all. Bad things happened to me and my people this month.

בילדותי, נובמבר היה מאופין בגשם שבישר את החורף. העגמומיות של מזג האויר התערבבה עם מצב הרוח העגום הכללי של העם ששרידיו ניסו לבנות את המדינה וגם להבנות בה, לבנות חיים טובים לעצמם ולמשפחותיהם. רוב העם השתדל לחיות בטוב על אף הטרגדיות שחוה.

As a child, November was characterized by rain that spelled winter. The gloominess of the weather mingled with the general sad mood of the people whose relics were trying to build the country and also rebuild themselves, to build a good life for themselves and their families. Most of the people endeavored to live well despite the tragedies they have experienced.

בשנים האחרונות, מאז ההתחממות הגלובלית, נובמבר הוא חודש שחון, יבש. זה חודש המאופין בשריפות הן בארץ והן בעולם. מאוסטרליה מדווחים על שריפות שטרם נראו כמותן. שריפות גם בקליפורניה, אך זה חזון נפרץ אליו כבר התרגלנו. מונסון קשה בבנגלה דש, שמישהו הסביר לי כי היתה לזה השפעה על השריפות באוסטרליה. מזכיר לי את משק כנפי הפרפר בחלק מסוים של העולם שמשפיע על חלק מרוחק מאוד משם.

In recent years, since global warming, November has been an arid, dry month. This is a month which is characterized with fires in both Israel and the world. Australia reports about fires have not yet been seen. Fires in California, too, but this is a common phenomenon we have become accustomed to. A severe monsoon in Bangla Dash, which someone explained to me that it had an effect on the fires in Australia. Reminds me of the butterfly's wing-clap at a certain part of the world that affects a very remote part from there.

במשפט אחד:

היה יכול להיות נחמד לוא אפשר היה לדלג על החודש הזה, אבל כך היינו מזדקנות מהר יותר.

In one sentence:

It might have been nice if this month could be skipped, but then we would have gotten older faster.

נפילת חומת ברלין   The Fall of the Berlin Wall

Konrad H. Jarausch – The rise and fall of the Berlin Wall

30 שנים עברו, כאילו היה זה אתמול. זה מאותם מאורעות שנחרתים בזכרון, גם אם התרחשו במדינה אחרת.

30 years have passed, like it was yesterday. This is one of those events engraved in memory, even if it happened in another country.

Why German divisions remain, 30 years after fall of the Berlin Wall

 

הזקנה במסדרון   The Old Lady in the Corridor

301

הזלזול של הממשלה באזרחים ובעיקר בקשישים, זו שערוריה מזעזעת. למרות זאת, אף אחד לא קם ומתקומם ומעיף את מי שאחראי על המחדל הנורא הזה.

The government's disrespect for our citizens and especially the elderly is a shocking scandal. Despite this, no one gets up to rebel and kick out those who are responsible for this terrible disaster.

בתי החולים מתפקעים, עולים על גדותיהם, וזאת עוד בטרם התנפל עלינו החורף עם השפעות ושאר המחלות הנלוות לזה. כבר עכשו חוזים לנו חורף לא קל, למרות שנובמבר עכשו ואין סימן לגשם או לקור. עדיין קצת קריר, לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו.

Hospitals are bursting, overflowing, and this even before winter has hit us with the flu and other ailments due to it. It is already forecasted a cold winter, even though it's November now and there is no sign of rain or cold. Still it's a bit chilly, not something one can't cope with.

זה לא התחיל עכשו, ההזנחה של הממשלה את אזרחי המדינה, אך אין שום הצדקה שהממשלות האחרונות בראשות אותו אחד מושחת לכך שהן לא עשו את המוטל עליהן ולא עבדו כמו שאנחנו מצפים מהן. האזרחים אדישים, למה? אין לי מושג איך זה שאף אחד אינו יוצא לרחוב להפגין נגד ההזנחה הפושעת הזו המופנית נגדו עצמו. לעיתונאים אין אומץ לצאת ולומר את האמת בריש גלי. הגענו למצב שאלה שאמורים להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה ולהתריע על מה שקורה בממשלה ובכנסת, הפכו להיות פודלים צייתניים כאילו שהפכנו להיות דיקטטורה. זה מה שקורה כשאותו מושחת נמצא בראש הממשלה המושחתת הזו ואיש אינו פועל להורידו מהכסא יחד עם חבר מרעיו.

It did not start now, the government's neglect of the citizens, but there is no justification for the recent governments, led by that same corrupted one, didn't do their job and didn't work as we expect of them. The citizens are indifferent, why? I have no idea why nobody doesn't go out on the street to protest against this criminal neglect directed against ourselves. Journalists have no courage to come out and tell the truth out loud. We have come to a situation where those who should be the watchdogs of democracy and alert us to what is happening in the government and the Knesset, have become obedient poodles as if we have become a dictatorship. This is what happens when the same corrupt is in the head of this corrupted government and no one is acting to remove him from his reign along with his malicious ministers.

בצעירותנו, אין אנו חושבים יותר מדי על העתיד, על אבטחת זקנתנו, על שנוכל להזדקן בכבוד ולא להזדקק לטובות ולחסדים מאף אחד חס ושלום. אנו חיים את חיינו מתוך עצימת עיניים לגבי מה יקרה לנו כשנזדקן, עת לא נוכל לעבוד ולפרנס את עצמנו. כשאנו מגיעים לגיל הזה, כשזה קורה, פתאום אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה ואין אנו מבינים איך ולמה זה קרה. החסכונות שלנו ירדו לטמיון בגלל התנהלות הממשלה שלא דאגה לשמור על ערכם. פתאום, הביטוח הלאומי נמצא בחסר אקטוארי; פתאום, קופות החולים אינן עומדות במילוי צרכי מבוטחיהן; פתאום, בתי החולים כורעים תחת נטל הצובאים בשעריהן; פתאום… שערוריה אחר שערוריה ואף אחד אינו מתכוון לתקן את הטעון תיקון ובדחיפות. בראש המפלגה שאמורה להיות חלופה לזו שבשלטון, עומדים ארבעה שמוקים שאין לנו מושג מה הם מתכוונים לעשות לטובתנו אם יגיעו לשלטון. בראש מפלגות נוספות שאמורות גם הן להוות אלטרנטיבה, עומדים שמוקים נוספים. אני חוששת שלאף אחד מהן אין שום תוכנית לתיקון מצבנו וחמור מכך – לאף אחד מהם ולתומכיהם לא אכפת. אין אף אשה ראויה בראש מפלגה שתוביל לעידן אחר, חדש, טוב יותר.

In our youth, we don't think too much about the future, to secure our old age, to be able to age in dignity and not to need any favours and mercy from anyone G-d forbid. We live our lives turning a blind eye as to what will happen to us when we will be old, when we wouldn't be able to work and support ourselves. When we get to that age, when it happens, we suddenly face a broken trough, and we don't understand how and why it happened. Our savings went down the drain because of the government's conduct that did not managed properly to keep their value. Suddenly, Social Security is in short calculating insurance risks; suddenly, the HMOs don't meet the needs of their insureds; suddenly, hospitals are under the burden of masses at their gates; suddenly… Scandal after scandal and no one intends to repair what needs to be fixed and urgent. At the head of the party that is supposed to be an alternative to the one in power are four shmucks who have no idea what they intend to do to our advantage if they come to power. Other parties that are supposed to be alternative to are headed by more shmucks. I'm afraid none of them have a plan to remedy our situation and worse – none of them and their supporters care. There is no proper woman at the head of any party that will lead to a different, new, better era.

במשפט אחד:

ישראל לקראת סוף 2019, מצב חרא, אין שום צדיק בסדום הזו.

In one sentence:

Israel towards the end of 2019, drek situation, there is no righteous in this Sodom.

מתי ידעת ? When did You Know

לא ידעתי שאני לסבית עד שפגשתי אותך

I Didn’t Know I Was Gay Until You

אחת השאלות שלסביות שואלות זו את זו בשלב כלשהו היא "מתי ידעת?" והכוונה היא כמובן מתי ידעת שאת לסבית.

One of the questions Lesbians ask each other at some point is "when did you know?" and the intention is of course when did you know you were a lesbian.

זו שאלה כל כך נפוצה, כל כך שגרתית. אף הטרוסקסואל אינו שואל את זוגתו (או הטרוסקסואלית את בן זוגה) מתי ידעה זו שהיא הטרוסקסואלית. אנחנו שואלות זו את זו, משום שהחיברות שאנו עוברות משחר ילדותנו אינה מאפשרת לנו לדעת שיש דבר כזה שאשה אוהבת אשה אחרת ואיש יכול לאהוב איש ולא להחשב כחריג. אולי בדור הנוכחי של הנכדים שלנו זה נפוץ יותר, אולי הם יכולים לראות בגן שלהם שתי אמהות או שני אבות.

It's such a common question, so routine. No heterosexual asks their spouse when did they know they were heterosexuals. We ask each other, because the socialization we have from the dawn of our childhood don't allow us to know that there is such a thing where a woman loves another woman and a man can love a man and not be considered an unusual. Maybe in the current generation of our grandchildren it is more common, maybe they can see in their kindergarten two mothers or two fathers.

בכל פעם ששאלתי מישהי "מתי ידעת?" מעולם לא קיבלתי את השאלה "מתי ידעתי מה?" כתשובה. היה ברור למה התכוונתי ולא היה צורך להרחיב. כל אחת מהנשאלות זכרה מתי ידעה, מתי הבינה שהיא לסבית. כל אחת מהנשאלות זכרה היטב שידעה חשש מהרגע הראשון שהידיעה הזו חדרה למוחה. רבות חוו פחד נורא. זה לא היה פשוט. החברה לא הכילה אותנו כשהיינו צעירות. אני בספק אם היום זה קל יותר.

Whenever I asked someone "when did you know?" I never got the question "when did I know what?" as an answer. It was clear what I meant and no need to elaborate. Each of the respondents remembered when she knew, when she realized she was a lesbian. Each of the respondents remembered very well that she experienced worry from the first moment that this news penetrated her mind. Many experienced terrible fears. It wasn't easy. Society did not contain us when we were young. I doubt today is easier.

אולי החברה תקבל היום יותר מבתקופה שלי את מי שתספר שהיא לסבית, בעיקר הדור הצעיר יותר, דור ילדינו, גם אלה שלא ממש נתקלו בכאלה פנים אל פנים. אולי חרב הפיטורין לא תונף בגלוי מעל לראשה, ילדיה לא ילקחו ממנה. זאת, בעקבות חוקים שמגנים עלינו, אך תמיד אפשר להתענות למאן דהיא אם רוצים. בישראל השוביניסטית, בה אין ייצוג הולם לנשים באף שטח חשוב בחיינו, כולל בפוליטיקה (אולי בעיקר בפוליטיקה!) אנחנו לא נחשבות כל כך. פחות יקבלו הומואים, משום שעדיין, בחברה שלנו, 'הומו' זה בגדר קללה. שמענה אוהדי קבוצות כדורגל ולא רק אותם.

Maybe today society will accept more than in my days those who will tell she is a lesbian, especially the younger generation, the generation of our children, even those who have not really encountered a face to face with such. Maybe the dismissal sword wouldn't openly fly over her head, her children wouldn't be taken away from her. This is due to laws that protect us, but she could always be harassed if somebody wants to do so to her. In Chauvinist Israel, where there is no adequate representation of women in any important area of ​​our lives, including in politics (maybe especially in politics!) we don't count much. Homosexuals are less accepted because still, in our society, 'homo' is a curse. Hear football team fans and not just them.

ג'ואן ארמטריידינג – אותי עצמי אני

Joan ArmatradingMe Myself I

BBC Documentary 2019

במשפט אחד:

מתי ידענו?

In one sentence:

When did we know?

לפעמים לעת ערב  Sometimes in the Eevening

לפעמים, לעת ערב Sometimes, in the evening

לפעמים, לעת ערב   Sometimes, in the evening

 

לפעמים, לעת ערב,

אני חשה ערגה, געגועים.

לפעמים, לא תמיד.

לפעמים אני שוכחת.

Sometimes, in the evening,

I feel longing, yearning.

Sometimes, not always.

Sometimes I forget.

 

האויר עומד מלכת, דממה מעיקה בחזה The air is standing still, an oppressive silence in my chest

האויר עומד מלכת, דממה מעיקה בחזה   The air is standing still, an oppressive silence in my chest

לפעמים, לעת ערב,

האויר עומד מלכת,

דממה מעיקה בחזה,

אני רואה אותך.

 

Sometimes, in the evening,

The air is standing still,

An oppressive silence in my chest,

I see you.

 

בטרם רד הליל Before nightfall

בטרם רד הליל   Before nightfall

 

לפעמים, לעת ערב,

בטרם רַד הליל,

את באה אלי,

ממלאת משאלות.

 

Sometimes, in the evening,

Before nightfall,

You come to me,

Fulfilling my wishes.

 

את באה אלי, ממלאת משאלות You come to me, fulfilling my wishes

את באה אלי, ממלאת משאלות   You come to me, fulfilling my wishes

*******

לא להאמין   Unbelievable

ישנם מצבים בחיים בהם איני מאמינה למראה עיני או למשמע אוזני. לא להאמין!

There are situations in life where I can't believe my eyes or my ears. It's Unbelievable!

Alex & Co – Unbelievable

איני שונאת גברים באופן גורף. איני שונאת במסות. אני פוגשת מדי פעם גברים שאני מחבבת מיד, כאלה שהם בבחינת 'ידידי כאח לי', שהופכים להיות ידידַי. מעבר לידידות הרי אין סיכוי, אני עדיין לסבית 😊

I don't hate men comprehensively. I don't hate in masses. I occasionally meet men I like immediately, in the sense of 'my friend like a brother', who become my friends. Beyond friendship, chances are thin, I'm still a lesbian 😊

מדי פעם אני נפגשת בחארות שאי אפשר שלא לתעב. אחד כזה פגשתי אתמול. זה מסוג המפגשים שאין לי מושג למה הם קורים ומה רוצה ממני היקום שאלמד. אני הרי מאותגרת. ישבתי לי בנחת על ספסל בגן, ממתינה לחברה שתבוא כדי שנחליט יחד היכן נסעד את ארוחת הצהרים. חתיאר מגעיל עובר בשביל, עוצר ונועץ בי את עיניו במשך זמן רב. לא ממש מפריע לי, משום שעיני היו נעוצות בתוך הנייד, קוראות בספר. זה מה שאני עושה בדרך כלל בזמן שאני ממתינה.

Occasionally, I meet shit that one can't help but loathe. One of those I met yesterday. It's the kind of meetings I have no idea why they happen and what the universe wants from me and what should I learn. After all, I'm challenged. I sat leisurely on a garden bench, waiting for a friend to come so we could decide together where are we going to have lunch. A disgusting old male walks the path, stopping and staring at me for a long time. Not really bothering me, because my eyes were fixed on my cellphone, reading a book. This is what I usually do while I wait.

"סליחה", פונה אלי האיחס, "אפשר להפריע לך?" להפריע לי? אין סיכוי! לי אין מפריעים. אני מתעלמת ממנו וממשיכה לנעוץ את עיני במסך. הוא מתישב לידי, מושיט את ידו ונוגע בזרועי. זה לא מגע תמים של אדם בודד המבקש חברה.

אני מושכת מיד את ידי ונועצת בו מבט חד. "מה אתה רוצה? למה אתה נוגע בי?" אני משתדלת לשמור על קור רוחי ואיני מרימה את קולי. עדיין.

הוא מביט בי ממושכות ואומר: "אתן, הנשים, אינכן טלית שכולה תכלת."

"Excuse me," the yuck turns to me, "can I interrupt you?" Interrupt me? Not a chance! I take no interruptions. I ignore him and keep staring at the screen. He sits down next to me, reaches out and touches my arm. It is not an innocent touch of a lonely person seeking company.

I pull my hand straight away and stare at him sharply. "What do you want? Why are you touching me?" I try to keep myself calm and I don't raise my voice. Yet.

He looks at me for a long time and says: "You, women, are not so innocent."

האמת, לא היה לי מושג מה לענות לו. לקח לי זמן לחשוב למה אמר את זה, כי לא היה לזה שום הקשר, סתם משפט שהוא פלט לחלל העולם בלי שום משמעות. לא הבנתי מה רצה ממני. זה לא משפט שמתחילים איתו עם אשה. זה משפט דוחה, שלילי, מעורר סלידה. מה אני עונה לו? החלטתי לא להגיב. הרמתי את הנייד אל עיני והמשכתי לקרוא, כאילו אויר לידי ולא קרציה נדבקת.

Truthfully, I had no idea what to answer him. It took me a while to think why he said it, because it had no connection, just a sentence he blurted out into space without any meaning. I didn't understand what he wanted from me. This is not a sentence to make a pass at a woman with. It's a repulsive, negative, disgusting statement. What do I answer him? I decided not to respond. I lifted my cellphone to my eyes and continued to read, as if there's air next to me and not a sticking tick.

"אני לא מבין", הוא ממשיך לדבר אלי, "את לא רוצה לדבר איתי?" שתיקה כהסכמה, אמרתי לעצמי, אולי הוא יבין את הרמז וילך לעזאזל? המשכתי בשלי, מתעלמת ממנו לגמרי. לא התכוונתי לזוז מהספסל. אם שוב יעז לגעת בי, הכנתי את עצמי לנקוט בהליך אלים שילמד אותו לקח. אין כמו קצה הסנדל (אזור קשיח מאוד) כדי לשתק מאן דהוא על ידי בעיטה בחלציו.

"I don't understand," he continues to speak to me, "don't you want to talk to me?" Silence as consent, I told myself, maybe he will understand the hint and go away to hell? I continued with my reading, completely ignoring him. I didn't intend to move off the bench. If he dares touching me again, I prepared myself to take a violent procedure to teach him a lesson. There is nothing like the tip of the sandal (a very stiff area) to paralyze a man by kicking his loins.

"אוי-אוי-אוי!" שמעתיו אומר, "קשה זו!" הוא התרומם לאט על רגליו והחל לזוז משם. לאט מדי לטעמי.

"Boy Oh Boy!" I heard him say, "this woman is tough!" He slowly rose to his feet and began to move away. Too slow for my liking.

קרייג דייויד – לא להאמין

Craig DavidUnbelievable

במשפט אחד:

אין לי כוח לזכרים המגעילים הללו!

In one sentence:

I have no power for these disgusting males!