ארכיון קטגוריה: הוזה מלים Hallucinating Words

אקונומיקה נגד הקורונה   Bleach Against the Corona

קרן אן ובארדי ג'והנסון – הבלדה על ליידי וציפור

Keren Ann & Barði Jóhannson – La Ballade of Lady and Bird

אמרו שאקונומיקה יכולה לחסל את נגיף הקורונה, אז שתיתי ליטר כדי להתחסן. אני נוהגת בדרך כלל למלא אחר עצות והוראות.

They said bleach could eliminate the Corona virus, so I drank a litre to get immunized. I usually follow advices and instructions.

הנסיכה עמדה על קצה הצוק, גבה אלי, מביטה אל הים שלמרגלותיה. "ברוכה הבאה!" אמרה לי בקולה השקט. זה בקושי נשמע על רקע רחש גלי הים הסוער.

"ברוכה הנמצאת", עניתי בלי להבין היכן אני נמצאת ולמה אני פה. 'זה ודאי חלום', אמרתי לעצמי, 'זה מן הסתם חלום, זה לא אמיתי'. הרי אנחנו בהסגר, אסור להיות בחוץ, גם לא בחוף הים.

The princess stood on the edge of the cliff, her back towards me, she was looking down to the sea at her feet. "Welcome!" She said to me in her quiet voice. It could hardly be heard with the noise of the stormy sea waves in the background.

"Thank you!" I answered without understanding where I was and why I was here. 'It's a dream', I said to myself, 'it's probably a dream, it's not real'. After all, we're in quarantine, it's forbidden go be outside, not even at the beach.

"הם אפילו לא טרחו לנסות להציל אותך", העירה הנסיכה, מבטה נעוץ הרחק אל מעבר לאופק הכחול. 'מה להציל, איך להציל, למה להציל?' חלף הרהור במוחי, 'על איזה להציל היא מדברת?'

"להציל אותך, את מה שנשאר ממך, החיאה היו צריכים לעשות לך ולא עשו." 'החיאה? לכבוד מה? מה כבר קרה שהיו צריכים לעשות החיאה?' ישנם דברים שהם מעבר לבינתי. ניסיתי להתקרב אליה.

"הֵי!" היא הרימה את ידה בתנועת עצירה, גבה עדיין מופנה אלי, "עלינו לשמור על מרחק של שני מטרים זו מזו, שכחת?"

"אבל…" התחלתי, אך לא ידעתי מה רציתי לומר. לא היה לי שום מושג על אילו שני מטרים היא דיברה.

"They didn't even bother trying to save you," the princess remarked, her gaze set far beyond the blue horizon. 'What to save, how to save, why to save?' A thought went through my mind, 'what save is she talking about?'

"Save you, what is left of you, resuscitation should have been done to you and not done." 'Resuscitation? what for? What happened resuscitation should have been done? " There are things that are beyond my understanding. I tried to get closer to her.

"Hey!" She raised her hand in a stop motion, her back still facing me, "we have to keep two meters apart, did you forget?"

"But…" I began, but I didn't know what I wanted to say. I had no idea what two meters she was talking about.

השמש עמדה באמצע השמיים, שולחת את חומה אל האדמה, מנסה לאזן. לא היה קר, אך הים היה סוער מאוד והרוח שנשבה בחוזקה הטיחה את שערותי בפני. בקושי יכולתי לראות את השביל ממנו באתי ושהוליך אל קצה הצוק. המקום הזה היה זר לי. מעולם לא הייתי פה. מעולם לא שאפתי גם להיות פה. אם כבר ים, אז על החוף, למטה, במקום שאין בו צוקים ובעיקר לא כזה גבוה. הראש שלי הסתחרר מלהביט למטה. עמדתי במרחק בטוח ממנה. לא ידעתי לאמוד את שני המטרים עליהם דיברה, אך היא לא אמרה דבר כשהגעתי אל קצה הצוק, כך ששיערתי שזה בסדר.

The sun stood in the middle of the sky, sending its wall to the ground, trying to balance. It was not cold, but the sea was very windy and the strong wind blowing my hair to my face. I could barely see the path I was coming from and which led to the edge of the cliff. This place was foreign to me. I've never been here. I've never wanted to be here either. If it is already a sea, then on the beach, down below, where there is no cliffs and not so high. My head spun from looking down. I stood at a safe distance from her. I didn't know the two meters she was talking about, but she didn't say anything when I reached the edge of the cliff, so I figured it was okay.

Ameerah The Sound of Missing You

"למה עשית את זה?" שאלה הנסיכה, מצדדת אלי את מבטה, אומדת את מצבי. "אין בזה הגיון כלל!"

הרוח הטיחה את עצמה על אוזני, אך עדיין הצלחתי לשמוע את דבריה של הנסיכה. 'עשיתי מה? השמה תעזור, על מה היא מדברת?' מעולם לא אהבתי רמזים. מעולם לא הצלחתי להבין אותם. אני מאותגרת, כך שרמזים אינם הצד החזק אצלי. זו הסיבה שאיני מתחברת אל השטויות של העידן החדש. כל מיני אנשים יכולים לפרש כל מיני דברים שקורים ומי צודק? מי באמת יודע מה באמת קורה? למה להאמין למישהו אחד ולא לרעהו? לאף אחד הרי אין בעלות על האמת המוחלטת. ראיתי במבטה שהיא מודאגת. החזרתי לה מבט שואל. 'מה את דואגת?' חשבתי במוחי. לא היה טעם שאטרח לדבר, כי הנסיכה הרי יכולה לשמוע את המחשבות שלי.

"Why did you do this?" Asked the princess, staring at me from the corner of her eyes, estimating my condition. "It makes no sense at all!"

The wind slammed into my ears, but I could still hear the princess's words. 'I did what? The goddess will help, what is she talking about?' I never liked clues. I could never understand them. I'm challenged, so hints aren't the strong side of me. This is why I don't connect with the nonsense of the New Age. All kinds of people can interpret all kinds of things that happen and who is right? Who really knows what's really going on? Why believe a certain person and not the other? No one, after all, has ownership on the absolute truth. I saw in her gaze that she was worried. I gave her a questioning look. 'What are you worried about?' I thought in my mind. There was no point in bothering to talk, because the princess could hear my thoughts.

יש לי פחד גבהים. לעמוד על הצוק הזה לא היה לי קל וכל הזמן רציתי להתרחק משם, אך רגלי כמו היו נטועות באדמה ולא איפשרו לי להזיז את עצמי. "אני לא מבינה אותך, ממש לא מבינה", אמרה הנסיכה, מתקרבת אלי יותר ויותר. היא לא אמרה שני מטר? היא עטפה אותי בחיבוקה, מאמצת אותי קרוב אליה. הנחתי את ראשי על כתפה הרכה. אין לי מושג למה, אבל חשתי שדמעות זולגות מעיני. לא היתה לי שליטה על זה. אני אמנם בוכה בקלות מכל סרט או שיר שמרגשים אותי, אך לא היתה מוזיקה (לפחות לא כזו שהגיעה לאוזני) ולא צפיתי בסרט. רק הגלים המתנפצים אל הצוק והאופק הרחוק השתקפו בעיני. היא ליטפה את גבי לאט, מניחה לדמעותי לזלוג על כתפה, שותקת.

I have a fear of heights. Standing on this cliff was not easy for me and all the time I wanted to get away, but my feet were planted in the ground and would not allow me to move. "I don't understand you, I really don't understand," said the princess, drawing closer and closer to me. Didn't she say two meters? She wrapped me in her hug, holding me close. I rested my head on her soft shoulder. I have no idea why, but I felt tears trickle down from my eyes. I had no control over it. While I easily cry from any movie or song that excite me, there was no music (at least not one that came to my ears) and I did not watch any movie. Only the waves crashing onto the cliff and the distant horizon were reflected in my eyes. She stroked my back slowly, letting my tears flow down her shoulder, silent.

קולדפליי – ויוה לה וידה [פרטי האלבום]

Coldplay Viva La Vida [album info]

במשפט אחד:

עמדנו כך אולי שעות. לזמן לא היתה משמעות.

In one sentence:

We stood like that for hours maybe. Time had no meaning.

Lady & Bird full album

 

הארייט הסרט   Harriet the Movie

קולדפליי – חיי היומיום

ColdplayEveryday Life

משחר האנושות, ישנם כתמים שאי אפשר למחות, כמו השמדות עם, סחר בבני אדם, התעללות בכדור הארץ ועוד כהנה וכהנה. השאלה היא אם אנו לומדים מהם ומשתפרים או שאנחנו מבצעים פשעים חדשים.

From the dawn of humanity, there are stains that can't be wiped out, such as genocide, human trafficking, abusing our globe, and more. The question is whether we learn from them and improve or we commit new crimes.

סרטים שנעשים על ארועים הסטוריים אינם תמיד משקפים את המציאות, אלא משקפים את נקודת המבט של המספר. נעשו מספר סרטים על תקופת העבדות בארצות הברית, אך רובם היו מנקודת המבט של האדם הלבן ואלה לא החמיאו כלל לעבדים, אלא הציגו אותם באור מאוד גרוע כעצלנים, נרפים, חסרי נאמנות, גנבים ובעיקר – כאלה שאינם רוצים לחיות עבדים ומעדיפים לברוח או למות, מה שגורם לאדוניהם נזקים כספיים, כמובן – הם הרי שילמו עבור ה"סחורה".

Movies made about historical events don't always reflect reality, but reflect the narrator's perspective. A number of movies were made about the period of slavery in the United States, but most of them were from the white man's point of view, and didn't flatter the slaves at all, but portrayed them very poorly as lazy, sluggish, unfaithful, thieves and especially – such as don't want to live as slaves and prefer to escape or die, which causes their masters financial damages, of course – they paid for the "goods".

African American Lives A Way Out of No Way 2of4

"אוהל הדוד תום" היה הספר הראשון שעסק בנושא העבדות ומאוחר יותר נעשה סרט על פיו. הבעיה בספר היתה שהוא נכתב בידי אשה לבנה, הארייט ביצ'ר סטואו. אף שהיתה בעד ביטול העבדות, עדיין היא היתה לבנה שמעולם לא חוותה את עול העבדות, כך שהכתיבה שלה נבעה מהתבוננות מהצד, לא מהתנסות אישית. זה כמו שסופרים גברים כותבים ספרים על נשים מנקודת המבט שלהם כפי שהם חושבים שאשה חושבת ומתנהגת. לא ממש אמין.

"Uncle Tom's Cabin" was the first book dealing with the issue of slavery and later a movie was made based on it. The problem with the book was that it was written by a white woman, Harriet Beecher Stowe. Although she was in favors of abolishing slavery, she was still a white person who had never experienced the burden of slavery, so her writing derived from observation, not by personal experience. It's like when men authors write books about women from their perspective as to ehat they think a woman thinks and behaves. Not really reliable.

הארייט (סרט 2019) מאחורי הקלעים

Harriet (2019 movie) Behind the Scenes

הסרט "הארייט", בו צפיתי אתמול עם חברות, נעשה מתוך נקודת המבט של אישה שחורה, שפחה, שנולדה למשפחת עבדים ונידונה להיות משועבדת עד יום מותה. הסרט הוא ביוגרפיה של הארייט טאבמן, שברחה מעבדות בשנות ה-50 של המאה ה-19. לאחר שהצליחה לברוח ולהגיע למקום מבטחים, הפכה הארייט לאחת ממשחררות העבדים המצליחות בתולדות ארה"ב. תחת השם והדמות הסודית "מוזס", היא היתה אחראית לשחרורם של עשרות עבדים במבצעי בריחה נועזים ומסוכנים. לימים הפכה לאישה הראשונה שפיקדה על גדוד במלחמת האזרחים האמריקאית. את הסרט ביימה הבמאית קאסי למונס.

The movie "Harriet", which I watched yesterday with my girlfriends, was made from the perspective of a black, slave woman, born to a family of slaves and sentenced to be enslaved until her death. The film is a biography of Harriet Tubman, who escaped slavery in the 1850s. After escaping and getting to a safe place, Harriet became one of the most successful slave liberators in U.S. history. The movie was directed by Kasi Lemmons.

Harriet Tubman: Underground Railroad Animation

אחרי הסרט, התישבנו בבית קפה, כהרגלנו, כדי לדבר עליו ועל החוויות שעברנו בזמן הצפיה. מישהי השוותה את סבלם של השחורים בארצות הברית לזה של היהודים בתקופת השואה. אני יכולה לומר שבזמן הסרט לא יכולתי שלא לחשוב על סבלם של בני משפחתי ושאר השורדים והנספים בשואה. יחד עם זאת, איני אוהבת השוואות לגבי סבל, כי איך אפשר לעשות זאת? מבחינתי, לא מתקבל על הדעת לחשוב שסבלו של מאן דהוא דומה או שונה, שהוא יותר או פחות מזה של מישהו אחר. סבל הוא סבל הוא סבל ואף אחד אינו רשאי לגרום סבל לזולתו.

After the movie, we sat in a café, as we usual do, to talk about it and the experiences we had while watching. Someone compared the suffering of blacks in the United States to that of the Jews during the Holocaust. I can say that while watching the movie, I couldn't help but think of the suffering of my family members and the other survivors and murdered in the Holocaust. However, I don't like comparisons of suffering, because how can we do this? For me, it is unacceptable to think that somebody's suffering is similar or different, that it's more or less than anyone else's. Suffering is suffering is suffering and no one is allowed to cause suffering to another.

Harriet Tubman: A Maryland Story

הסרט הוא סיפור מעניין, בעיקר משום שזה מבוסס על דמות אמיתית, אשה. איני אוהבת ביוגרפיות בדרך כלל, בעיקר לא של גברים, אך אני מאוד מתעניינת בכאלה של נשים, בעיקר מהעבר. הוא טוב בעיקר משום שהוא עוסק בנושא העבדות, מספר סיפור שראוי להיות מסופר. יחד עם זאת, התחושה שהסרט הותיר בי, היא שזה עוד סרט על עבדות, לא משהו שעורר בי התפעלות או התפעמות. סרט שבלוני, שגרתי, בבחינת 'צפיתי, הבנתי, המשכתי הלאה'. איני בטוחה שתשארנה לי סצנות שאזכור ממנו. אין לי מושג בעשיית סרטים, כך שאיני יכולה להציע סצנות חזקות יותר שתעשינה עלי רושם בל ימחה ושתשארנה חקוקות בזכרוני. מה שכן, בחיפושים שלי ביוטיוב אחר סצנות מהסרט, מצאתי אחת מאוד חזקה (אם כי מדכאת מאוד), בה נמכרות שתי אחיותיה של הארייט ומופרדות מהמשפחה. משום-מה, הסצנה החשובה הזו לא נכללה בסרט בו צפינו אמש. כמו כן, כל מאמצי למצוא שוב את הקטע הזה ביוטיוב, עלו בתוהו, כאילו דמיינתי את זה ואני לא, כי עוד כמה חברות אמרו שראו את הקטע וגם הן לא מצאו אותו היום. מוזר מאוד!

The movie is an interesting story, mostly because it is based on a real character, a woman. Generally, I don't like biographies, especially of men, but I am very interested in women's biographies, especially women from the past. The movie is good mainly because it deals with the issue of slavery, telling a story that should be told. At the same time, the feeling the film left me with, was that it is another movie about slavery, not something that aroused excitement or astonishment in me. A stereotypical, routine movie, in the sense of 'I watched, I understood, I moved on'. I'm not sure it will leave me with scenes to remember. I have no idea about making movies, so I can't offer more powerful scenes that would leave an unforgettable impression on me and such that would stay engraved in my memory. However, in my search on YouTube for scenes from the movie, I found one very powerful (albeit very depressing), in which both Harriet's sisters are sold and separated from the family. For some reason, this important scene was not included in the movie we watched last night. Moreover, all my efforts to find this section on YouTube again failed, as if I had imagined it and I didn't, because a few other friends said they had seen it, and they too didn't find it today. very weird!

Harriet Tubman: Soldier of Freedom

במשפט אחד:

סרט טוב, שגרתי, על עבדות. כדאי לראות.

In one sentence:

A good, routine movie about slavery. Worth watching.

הכל ענין של אהבה It's All About Love

פינאטס וחברים שרים "קרוב אלייך" (שיר של הקרפנטרז)

Peanuts Gang Singing "Close to You" (The Carpenters' song)

הכל ענין של אהבה, היא אמרה בקול שלא יכולתי לדמיין שזה מסוגל להביע אהבה.

It's all about love, isn't it? she said in a voice that I couldn't imagine is able to express love.

לפעמים רושם ראשוני אינו אמיתי. זה אינו מיצג את מי שאנחנו באמת. בפגישה ראשונה אנשים מתרגשים, עושים שטויות, אומרים דברים לא ענייניים, אינם במיטבם. תִלי-תִלים של שטויות נכתבו איך לעשות רושם ראשוני חיובי ומלא אנשים עשו מזה מלא כסף. איני מאמינה בהצגות. אני מאמינה שאנו מתנהגים בהתאם למה שאנחנו ומי שעושה תרגילים – זה מתגלה בסוף וחבל.

Sometimes a first impression is not real. It does not represent who we really are. At the first meeting people get excited, do silly things, say irrelevant things, are not at their best. Stacks of nonsense were written about how to make a positive first impression and many people made a lot of money from it. I don't believe in pretending. I believe we act according to what we are and those who manipulate – it is exposed at the end, and that's a pity.

פינאטס וחברים שרים "יותר מֵרֶגֶש" (שיר של להקת בוסטון)

Peanuts Gang Singing "More Than A Feeling" (Boston's song)

אם הפגישה הראשונה אינה אסון טוטלי, אני נותנת הזדמנות שניה. לרוב האוכלוסיה מגיעה הזדמנות שניה, זו דעתי וכך אני פועלת. לעתים די רחוקות, אם לא הצלחתי לסנן את המועמדת כהלכה באמצעות פגישה וירטואלית פנים אל פנים בסקייפ – ההזדמנות השניה היא כבר בפגישה בעולם האמיתי. לפעמים זו מתגלה כאסון, אך לפחות אני שלמה עם העובדה שנתתי לה את ההזדמנות הנוספת.

If the first meeting is not a total disaster, I give it a second chance. Most of the population deserves a second chance, that's my opinion and that's how I operate. Rarely, if I could not filter properly the candidate through a face-to-face virtual meeting on Skype – the second opportunity is already in the real-world meeting. Sometimes it turns out to be a disaster, but at least I am at peace with the fact that I gave her another chance.

פינאטס וחברים שרים "פיסה מלבי" (שיר של ג'אניס ג'ופלין)

Peanuts Gang Singing "Piece of My Heart" (Janis Joplin's song)

במשפט אחד:

הכל ענין של אהבה.

In one sentence:

It's all about love.

תפילה   Prayer

Gabrielle Aplin – The Power of Love

 

בין רגעי הפחד והאימה,

הדברים אינם מסתדרים.

אני נושאת את עיני השמימה

בחוסר אמונה מוחלט,

אך עם תקוה שיהיה בסדר.

 

אני אופטימית. אני אופטימית.

את יודעת שאני אופטימית.

אופטימיות אינה טפשות,

זו תקוה, זו תמימות, זו שאיפה לטוב.

אפשר לבנות עולם יפה עם אלה.

 

'הלואי!' אני צועקת בתוך לבי,

'הלואי! הלואי! הלואי!

הלואי שהדברים יסתדרו!'

את הדברים שאני אומרת בלחש –

אני שומרת ביני לבין עצמי.

Between moments of fear and horror,

Things don't work out.

I look up to the sky

in complete disbelief,

but with hope it will be alright.

I'm optimistic. I'm optimistic.

You know I'm optimistic.

Optimism is not stupidity,

it's hope, it's innocence, it's an aspiration for good.

we can build a beautiful world with these.

'I wish!' I scream inside my heart,

'I wish! I wish! I wish!

I wish things would work out!'

The things I say in a whisper –

I keep to myself.

טבעת   A Ring

סטינג ורופוס ויינרייט – כרוך סביב אצבעך

Sting and Rufus WainwrightWrapped around your finger

מערסלת אותך בתוך זרועותי

הצמאות, הכמהות, הנכספות…

ענפים דקים, גרומים,

צפים, מצטופפים.

אלייך אני רוצה,

אלייך.

קופסא של אושר

ממתינה.

הטבעת

בפנים.

קיי די לאנג – כמיהה תמידית

k.d. langConstant Craving

Swinging you in my arms,

My thirsty, yearning, craving arms…

Slender, thin brushwood

Float, crowd together.

To you I desire,

To you.

A box with happiness

Awaits.

The ring

Is inside.

הפוליס – כרוך סביב אצבעך

The Police – Wrapped Around Your Finger

בוקר קריאת שירה   Morning of Poetry Reading

מיכל בת-אדם קוראת לאה גולדברג: "אם תיתן לי חלקי"

Michal Bat-Adam reads Leah Goldberg: "If you give me my part"

בית הקפה המה מאוד. יום שישי נעים, שמש חמימה מלטפת, היה עמוס.

The café was very crowded. A pleasant Friday, caressing warm sun, it was busy.

בפנים היה נורא: גם קר בגלל המזגן שהופעל במלוא המרץ, גם צפוף מאוד עד כי אי אפשר היה לזוז ובעיקר – רועש מאוד. אנשים לא יכלו לדבר בשקט משום שאחרים צעקו זה אל זה במקום לשוחח בצורה ראויה. ראויה בעיני ובעיני חברותי, אך מן הסתם לא בעיני הצורחים. זה ענין של תרגול, לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו. פשוט, שכל אחד יקח על עצמו לדבר בקול סביר במקום לעלות עם האוקטבות ואז לא יצטרך שכנו להתגבר עליו. היה נחמד לוא היה עובר מלצר ומשקיט את הצורחים. ממש כמו שאנו עושות עם ילדים קטנים: "אין צורך לצרוח כלפי, אני ממש לידך ואני עדיין שומעת היטב. אין צורך להגביר את קולך". המלצר יכול לומר לסועד: "חבל על מיתרי קולך. ישמעו אותך היטב גם אם תנמיך את קולך. אני מאמין שאינך מעונין שכל בית הקפה ישמע את דבריך, נכון?"

It was awful inside: also cold because of the full-blown air conditioner, also very crowded until it was impossible to move, and mostly – very noisy. People couldn't speak quietly because others yelled at each other instead of talking properly. Properly to me and my friends, but probably not to the screamers. It is a matter of practice, not something that cannot be overcome. Simply, everyone should take it upon themselves to speak in a reasonable tone instead of going up with the octaves and then his neighbour wouldn't have to contend with him. It would be nice if a waiter would pass by and quiet the screamers. Just as we do with little children: "There is no need to scream at me, I am right next to you and I still hear well. No need to increase your voice." The waiter can say to the diner: "It's a pity for your vocal cords. You will be heard well even if you lower your voice. I believe that you don't wish the whole café to hear your words, do you?"

ישבנו בחוץ. היה שם מרווח יותר. אחד המלצרים הציע להביא לנו מזגן נייד, אך הצלחנו לשכנע אותו שטוב לנו עם השמש הנעימה וכי לא חם לנו. בחרנו בבית קפה הנמצא במתחם בו אסור לעשן, גם לא לעוברים והשבים. אמנם מתחם פתוח, אך הוא אסור לעישון בכל-כולו, כולל בפינותיו.

We sat outside. It had more room there. One of the waiters offered to bring us a portable air conditioner, but we managed to convince him that we were fine with the pleasant sun and that we were not hot. We chose a café that is placed in a compound where smoking is not allowed, even not for passers-by. Although it's an open space, but smoking is totally forbidden, including in its corners.

סיפרתי להן על ערב קריאת השירה בו נכחתי אמש וזה עורר נימים רדומים אצל כמה מהן. "למה לא סיפרת? הייתי שמחה לבוא!" קראה אחת באכזבה. "גם אני!" קראו האחרות. הרגעתי אותן שנאמר לי כי יהיו ערבים נוספים כאלה ואשמח לשלוח להן הזמנות. אנחות רווחה נשמעו ושתיים מהן הוציאו מתיקיהן ספרונים קטנים. "אולי נעשה בוקר קריאת שירה?" אמרה אחת מהן. "בדיוק מה שחשבתי!" הביעה השניה את שמחתה. היה מעניין!

I told them about the evening of poetry reading which I attended last night and it evoked hidden cords in some of them. "Why didn't you tell me? I'd love to come!" Exclaimed one in disappointment. "Me too!" Called the others. I soothed them by reassuring that I was told there would be more evenings like that and I will be happy to send them invitations. There were sighs of relief and two of them took out little booklets. "Maybe we'll do a morning poetry reading?" Said one of them. "Exactly what I thought!" The other expressed her joy. It was interesting!

חי בסרט: מיכל בת-אדם

Living in a movie: Michal Bat-Adam

במשפט אחד:

אני מאמינה שהתחלנו מסורת מעניינת – בוקר קריאת שירה. נחמד לקבל את פני השבת בפעילות כזו.

In one sentence:

I believe we started an interesting tradition – morning of poetry reading . It is nice to welcome the Shabbat with such activity.

ערב קריאת שירה Poetry Reading

Jane Hirshfield – Poetry Reading

 

מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לשמוע קריאת טקסטים, אם זו שירה או ספרות בכלל. אין כמו מלים הזורמות אל האוזן כדי לשמח את הנפש.

Ever since I can remember myself, I have loved to hear reading texts, be it poetry or literature in general. There is nothing like words flowing to the ear to make the soul happy.

 

Sharon Olds – The Poetry of the in-between

בארץ, אין תרבות של קריאה בקול – לא בבית הספר ולא במקומות אחרים. הפעם הראשונה בה ראיתי שיש דבר כזה, שאפשר לקרוא טקסטים לפני קהל, היה בסרט זר (נראה לי שזה היה בריטי). היתה שם סצנה בה התאספו אנשים בחנות ספרים והקשיבו לסופרת קוראת קטעים מספרה. כמובן שלאחר מכן היא חתמה על הספר. פעם היתה תרבות. בחו"ל, לא בארץ. אצלנו לא היו דברים כאלה ואם היו – הם לא הובאו לידיעתי, למרות שמאוד התאמצתי לדעת עליהם.

In Israel, there is no culture of reading aloud – neither in school nor elsewhere. The first time I saw such a thing, that texts could be read in front of an audience, was in a foreign movie (I think it was British). There was a scene where people gathered in a bookstore and listened to a writer reading excerpts from her book. Of course, she later signed the book. There used to be a culture. Abroad, not in Israel.

 

במקרה נקלעתי הערב לערב קריאת שירה, ממש במקרה. הגלריה בה הוצגה התערוכה בה השתתפתי, ארחה את הערב הזה וכך הסתבר לי ולעוד כמה אנשים שיש דבר כזה בחדרה, ערבי שירה. חיות – לומדות. שלא לדבר על מתעדכנות. היה נחמד לשמוע משוררים קוראים משיריהם, כמו גם במה חופשית לקהל לעלות ולהשמיע מפרי מקלדותיהם.

I happened unintentionally to be at a poetry reading tonight, just by chance. The gallery in which the exhibit I participated was displayed, hosted this poetry reading and so me and some other people found out that there is such a thing in Hadera, poetry reading evenings. You live – you learn. Not to mention you are being updated. It was nice to hear poets read their songs, as well as a free stage for the audience to come up and read the fruit of their keyboards.

 

המשוררת שרון אולדס קוראת

Poet Sharon Olds reads

 

במשפט אחד:

היה מעניין, כן ירבו!

 

In one sentence:

It was interesting, may there will be more!

 

How to Give a Great Poetry Reading

שלושה שירי אהבה   Three Love Poems

עידן רייכל – היד החמה

Idan Raichel – Ha'Yad Ha'Chama (The Warm Hand)

 

יָדֵךְ הָחַמִימָה

 

יָדֵךְ הָחַמִימָה

חוֹפֶנֶת אֶת פָּנַי,

מַבָּטֵךְ כֹּה רַךְ,

אוֹהֵב?

אֶל נָא תִּיתְּנִי לַהִיגָּיוֹן

לְהִשְׁתַּלֵּט עַל אַהֲבָתֵךְ,

כִּי אוֹתָךְ כֹּה אוֹהַב

וּמָה אִכְפַּת לָנוּ מֵאֲחֵרִים…

מָה לָנוּ הָאֲחֵרִים?

עידן רייכל וזהבה בןאהבה כזו

Idan Raichel & Zehava Ben – Ahava Ka'zo (A Love Like This)

 

Your Warm Hand

Your warm hand

cups my face,

your gaze so soft…

loving?

Don't let your logic

to take over on your love

because you I love so much

and what do we care about others…

What about the others?

ההוליס – האויר שאני נושם

The HolliesThe Air That I Breathe

 

אֲוִיר

 

מַעֲבִירָה אֲוִיר מִיָּד לְיַד,

בֵּין יָדַי – חִידָלוֹן.

מְרַחֶמֶת עַל עַצְמֵנוּ.

גּוּפִי – חִידוּדִין-חִידוּדִין.

 

מָה הָיִית אוֹמֶרֶת, לוּא

הָיִיתִי מַעֲבִירָה אָהֲבָה

עַל חֶלְקַת כְּתֵפֵךְ,

מָקוֹם בּוֹ נִפְגָּשׁ צַוָּוארֵךְ הַצָּחוֹר,

הַבַּרְבּוּרִי,

עִם עֶצֶם הַבְּרִיחַ?

 

יָדִי מַחְלִיקָה בָּאֲוִיר,

מַתְוָה אֶת מִתְאָר גּוּפֵךְ,

כְּמֵהָה…

2 צ'לוס – אריה על מיתר סול (י. ס. באך)

2CELLOSAir on the G String (J. S. Bach)

Air

Moving air from one hand to the other,

between my hands – nullity…

I pity us.

My body shivers, trembles.

What would you say, if

I would caress love

across your smooth shoulder,

Where your white, swanlike neck

meets the collarbone?

My hand slides in the air,

Sketches your body contour,

Yearning…

Trijntje OosterhuisThe look Of Love

מָה יֵשׁ לִי בִּשְׁבִילֵךְ

 

"תִּרְאִי מָה יֵשׁ לִי בִּשְׁבִילֵךְ",

הוּא אָמַר.

הוּא אָמַר וְצָחַק.

לֹא הָיִיתִי מְעוּנְיֶינֶת.

 

"רְאִי מָה יֵשׁ לִי בִּשְׁבִילֵךְ",

הִיא אָמְרָה.

הִיא אָמְרָה וְחִיְּיכָה.

הָיִיתִי מְאוֹד מְעוּנְיֶינֶת.

KimberoseIt's probably me

What I Have for You

"Look what I have for you,"

he said.

He said and laughed.

I was not interested.

"Look what I have for you,"

she said.

She said, smiling.

I was very interested.

יהודית רביץבאה מאהבה

Yehudit Ravitz – Ba'a Me'Ahava (She Comes from Love)

לפעמים לעת ערב  Sometimes in the Eevening

לפעמים, לעת ערב Sometimes, in the evening

לפעמים, לעת ערב   Sometimes, in the evening

 

לפעמים, לעת ערב,

אני חשה ערגה, געגועים.

לפעמים, לא תמיד.

לפעמים אני שוכחת.

Sometimes, in the evening,

I feel longing, yearning.

Sometimes, not always.

Sometimes I forget.

 

האויר עומד מלכת, דממה מעיקה בחזה The air is standing still, an oppressive silence in my chest

האויר עומד מלכת, דממה מעיקה בחזה   The air is standing still, an oppressive silence in my chest

לפעמים, לעת ערב,

האויר עומד מלכת,

דממה מעיקה בחזה,

אני רואה אותך.

 

Sometimes, in the evening,

The air is standing still,

An oppressive silence in my chest,

I see you.

 

בטרם רד הליל Before nightfall

בטרם רד הליל   Before nightfall

 

לפעמים, לעת ערב,

בטרם רַד הליל,

את באה אלי,

ממלאת משאלות.

 

Sometimes, in the evening,

Before nightfall,

You come to me,

Fulfilling my wishes.

 

את באה אלי, ממלאת משאלות You come to me, fulfilling my wishes

את באה אלי, ממלאת משאלות   You come to me, fulfilling my wishes

*******

נטאלי Nathalie

ז'ילבר בקו – נטאלי

Gilbert BécaudNathalie

 

"הי, החיים לא עד כדי כך כבדים", לחש באוזני הקול הנשי הערב מבעד למוזיקה הרועשת. הסבתי את ראשי והבטתי בה באלם קול, לבי מאיץ פעימותיו. "חייכי קצת", הבזיקה לעברי שיניים צחורות. שפתי נמתחו מעט, אך לא חשתי שמחה כפי שאולי הייתי אמורה. היתה זו הפעם הראשונה מאז הניתוח למעלה שיצאתי להציג עצמי בפומבי ולא היה לי קל. אמנם הכאבים והקשיים הראשוניים היו מאחורי, אך דרך ארוכה עדיין עמדה בפני במסלול אותו התוויתי לעצמי מאז הגעתי להחלטה לאחד את הגוף והנפש.

"Hey, life is not so heavy," whispered the pleasant feminine voice in my ears above the noisy music. I turned my head and stared at her mutely, my heart speeds up its beatings. "Smile a tad," she flashed at me her white teeth. My lips stretched a little, but I felt no joy, as I would probably should. It was the first time since my operation at my top body part that I went out to display myself in public and it was not easy for me. Although the initial pains and difficulties were behind me, but there was still a long way in front of me at the path I have delineated to myself since I came to the decision to unite my body and mind.

ועתה, אשה מסחררת עמדה מולי, עיניה מזמינות אותי לצאת אל החיים. עד כה לא העזתי. תקוות וציפיות מילאו את מה שלא יכולתי לכנות חיים. עדיין לא. הייתי רק באמצע התהליך של התאמת גופי לאשה שבי.

And now, a dizzying woman stood in front of me, her eyes inviting me to meet life. I did not dare till now. Hopes and participations filled what I couldn't call life. Not yet. I was just in the middle of the process of adjusting my body to the woman in me.

"בא לך לרקוד?" ידה לופתת את ידי והיא מושכת אותי אחריה אל רחבת הריקודים. בא לי לרקוד, אני רק לא בטוחה שהרגליים שלי מסוגלות לכך. היא מניחה בנחישות את ידי על מותניה וכורכת את שלה סביב עורפי. המוזיקה מתפוצצת לי באוזן ושתינו נעות בהתאמה. פניה בגובה מחשוף שמלתי, שפתיה מרפרפות-מתחככות בבד. פטמותי מגיבות. איך לא… גלי חום מתפשטים בגופי.

"Fancy dancing?" Her hand grasps mine and she drags me after her to the dancing floor. I do fancy, but I'm not sure my legs are capable to do so. Determinedly, she puts my hands on her waist and wraps hers around my nape. The music blows my ears up and both of us move coordinatingly. Her face reaches the décolletage of my dress, her lips fluttering-rubbing the cloth. My nipples react. How could they not… Waves of heat spread in my body.

"בואי." שוב היא מושכת אותי אחריה, הפעם לקומה מעל. נקישות עקבינו נבלעות בשטיח המצפה את המדרגות. היא עוצרת לרגע, מניחה לידי וחולצת את נעליה. "מי שהמציא את נעלי העקב ודאי לא היה לטובתנו, הנשים", היא מנמקת. אני מהנהנת בהסכמה, אך איני מעיזה לעשות כמוה, אפילו שממש לא נוח לי. אף פעם לא היה. הצורך להיות יותר אשה מזו הממוצעת, עדיין מפעם בי. הצורך להוכיח שאני באמת אשה. למי, בעצם? אני יודעת מי אני, למה אני צריכה לשכנע את זולתי? נו ברור – כמו כל אחד מאיתנו, אני צריכה אישור לקיומי. אף אחד לא חי בתוך בועה.

"Come." Again, she drags me with her, this time to the floor above. The clicks of our heels are swallowed up by the carpet covering the stairs. She stops for a minute, let go of my hand and removes her shoes. "Surely, the person who invented the heels was not in our favour, us women," she explicates. I nod agreeably, but am not daring to do the same, even if I'm not at all comfortably. I never was. The need to be more of a woman than the average one, still urges in me. The need to prove that I really am a woman. To whom, really? I know who I am, why do I need to convince others? Well, it is obvious – like each of us, I need approval to my existence. Nobody lives in a bubble.

בועה. מוזיקה חרישית מקדמת את פנינו, הקלה לאוזניים שחוו את שסאן בקומה מתחת. מרבצי ישיבה מפוזרים באולם האפלולי. צללים נעים על הקירות. לחישות. אני מבחינה בגופות שרועים, מתפתלים. חמדה נישאת באויר. היא צונחת על ספה פינתית. אני עומד-דת נטועה על מקומי, מבטי הבוהה נעוץ מעל ראשה, בקיר. היא טופחת בהזמנה על המושב לידה ואני מאלצת את רגלי להתקפל.

A bubble. Low music welcomes us, a relief to the ears that experienced the blast at the floor underneath. Low sits are scattered in the dim hall. Shadows budge on the walls. Whisperings. I notice lying bodies, twisting. Desire is in the air. She drops on a corner sofa. I stand rooted in my place; my ogle gaze is pinned to the wall, above her head. Invitingly, she pats on the seat beside her and I force my legs to fold in.

מלצרית מניחה לפנינו כד מיץ תפוזים ושתי כוסות. ביד בוטחת היא מוזגת לנו ומניחה אותנו לנפשנו. אני מתרכזת במשקה שבכוסי ומערה אותו אל קרבי לאט, מנסה להרגיע את הרעד המטלטל את נשמתי. אברי נוקשים. אני שומעת איך היא מניחה את כוסה וחשה את ידה הטופחת על זרועי. אני נפנית אליה. פוגשת בעיניה. כה רכות. ממיסות.

A waitress puts a jar of orange juice and two glasses in front of us. She pours us with a steady hand and leaves. I concentrate in my drink and sip it slowly, trying to calm down the tremble that shakes my soul. My limbs are stiff. I hear how she is putting her glass and feel her hand patting my arm. I turn to her. Meeting her eyes. So soft. Melting.

"את כל כך סקסית", היא אומרת לי, קולה צרוד. איני מוצאת את לשוני. זו נבלעת לה בפיה בנשיקה המסחררת את ראשי. ידיה נוטלות את שלי ומצמידות אותן אליה. אני חשה את חזה המלא נלחץ אל כפותי. אשה. רוצה לשקוע בתוכה. פיה עוזב את שלי, אצבעותי מנחות את שפתיה אל חזי שעוצב ביד מנתח אמן. התחושה מהממת. מעל ומעבר לכל מה שפינטזתי במהלך שנות הסבל והכמיהה. וואו, האשה הזו באמת רוצה אותי! ואני אותה… אך… שוב ה-אך המוכר הזה. החשש מפני המבט בעיניה… ההפתעה… הרתיעה… אולי אפילו סלידה… מה אני צריכה את זה? לא! אני אומרת לעצמי בתקיפות, הודפת את כוונותיה הטובות. אולי פעם אמצא די עוז בלבי ללכת עד הסוף. אני ניתקת ממנה וקמה על רגלי. מזל שהידקתי היטב, כי הדם השוצף בתוכי עלול היה לחשוף…

"You are so sexy," she says to me, her voice hoarse. I can’t find my tongue. It was been swallowed in her mouth with a kiss that dazzles my head. Her hands take mine and tighten them to her. I sense her full breast pressed to my palms. A woman. I want to sink into her. Her mouth leaves mine, my fingers direct her lips to my breasts, shaped by a master surgeon. The sensation is amazing. above and beyond everything I fantasized during the suffering and yearning years. Wow, this woman really wants me! And I want her… But… Again, this familiar but. The fear from the look in her eyes… The surprise… The reluctant… Perhaps even repulsion… What do I need it for? No! I firmly say to myself, pushing away her good intentions. Perhaps someday I’ll find enough courage in me to go all the way. I'm cutting myself off her and stand up on my feet. Lucky, I tightened it properly, since the streaming blood in me might revile…

"מה קרה?" עיניה התוהות שולחות אלי ניצוצות. מסנוור לי. אני לא מסוגלת. עדיין לא. מוקדם לי מדי. "הֵי", זרועותיה נכרכות סביבי, "לאן את בורחת?" חמימות מגעה מפיסה קמעא את פחדי, אך הצורך להתחפר בתוך תוכי פנימה עז יותר. אני מלכסנת אליה מבט מהסס ופונה לנוס על נפשי.

"What happened?" Her wondering eyes sending sparkles at me. It blinds me. I can’t. Not yet. It's too soon for me. "Hey," her arms wrap around me, "where are you running to?" Her warm touch settles my fear a little, but the need to bunker inside of me, is stronger. I glance at her a slanted hesitant gaze and turn to flee for my life.

אויר הלילה הקריר משיב לי קצת את הנשימה. אוקטובר בפריז. מגדל אייפל מנצנץ במרחק. לקחת מונית או ללכת ברגל? הנעליים אינן מתאימות לכך, אך הצעידה עשויה להועיל לי.

The cool night's air restores my breath a little. October in Paris. The Eiffel Tower flickers in the distance. Should I take a cab or walk? My shoes are not suitable, but the walking could do me good.

"לא מועיל לברוח", שוב היא. "אני יודעת היטב מה עובר עלייך. גם אני הייתי במקום בו את נמצאת עכשו." עיניה נצמדות לשלי, אינן מניחות לי להשפילן. ידה על כתפי חמה כל כך, כמעט חורכת את העור. "החששות, ההיסוסים, הפחד מהמעבר ממש. וזה לא נעלם. כמו הצלקות. תזכורת תמידית… אבל החוכמה היא לדעת להשלים ולחיות עם זה. והדגש הוא על לחיות."

"Running is not helpful," she again. "I know very well what you are going through. I was also in the place you are in now." Her eyes cling to mine, not letting me lower them. Her hand on my shoulder is so hot, almost burning the skin. "The anxiety, the hesitations, the fear of the actual transform. And it does not disappear. Just like the scars. A permanent reminder… But the wisdom is to accept and know how to live with it. And the emphasis is on live."

התרגשות מציפה את לחיי בארגמן. וואו! אשה כמוני! שרוצה אותי! שתקבל אותי איך שאני! "את… זאת אומרת… עברת את זה? הכל?" לראשונה הערב אני מוצאת את קולי.

חיוך עולה על שפתיה, היא מישירה אלי מבט יציב, בוטח. "רוצה לגלות?" קולה מתגרה.

רוצה-רוצה-רוצה-רוצה… כמיהה משתוללת בי. רוצה-רוצה-רוצה-רוצה… אני מניחה לה להוביל אותי אחריה. רוצה-רוצה-רוצה-רוצה…

Excitement flashes my cheeks with crimson. Wow! A woman like me. Who wants me! Who will accept me as I am! "You… I mean… Have you gone through all of it? Everything?" I find my voice for the first time this evening.

A smile rises on her lips, she directs her firm, steady gaze towards me. "Would you like to find out?" Her voice is teasing.

I-do-want-want-want… A yearning is going wild in me. I-do-want-want-want… I let her lead me after her. I-do-want-want-want…

ז'אק ברלרוזה

Jacques Brel – Rosa