ארכיון קטגוריה: הוזה מלים Hallucinating Words

לפעמים לעת ערב  Sometimes in the Eevening

לפעמים, לעת ערב Sometimes, in the evening

לפעמים, לעת ערב   Sometimes, in the evening

 

לפעמים, לעת ערב,

אני חשה ערגה, געגועים.

לפעמים, לא תמיד.

לפעמים אני שוכחת.

Sometimes, in the evening,

I feel longing, yearning.

Sometimes, not always.

Sometimes I forget.

 

האויר עומד מלכת, דממה מעיקה בחזה The air is standing still, an oppressive silence in my chest

האויר עומד מלכת, דממה מעיקה בחזה   The air is standing still, an oppressive silence in my chest

לפעמים, לעת ערב,

האויר עומד מלכת,

דממה מעיקה בחזה,

אני רואה אותך.

 

Sometimes, in the evening,

The air is standing still,

An oppressive silence in my chest,

I see you.

 

בטרם רד הליל Before nightfall

בטרם רד הליל   Before nightfall

 

לפעמים, לעת ערב,

בטרם רַד הליל,

את באה אלי,

ממלאת משאלות.

 

Sometimes, in the evening,

Before nightfall,

You come to me,

Fulfilling my wishes.

 

את באה אלי, ממלאת משאלות You come to me, fulfilling my wishes

את באה אלי, ממלאת משאלות   You come to me, fulfilling my wishes

*******

נטאלי Nathalie

ז'ילבר בקו – נטאלי

Gilbert BécaudNathalie

 

"הי, החיים לא עד כדי כך כבדים", לחש באוזני הקול הנשי הערב מבעד למוזיקה הרועשת. הסבתי את ראשי והבטתי בה באלם קול, לבי מאיץ פעימותיו. "חייכי קצת", הבזיקה לעברי שיניים צחורות. שפתי נמתחו מעט, אך לא חשתי שמחה כפי שאולי הייתי אמורה. היתה זו הפעם הראשונה מאז הניתוח למעלה שיצאתי להציג עצמי בפומבי ולא היה לי קל. אמנם הכאבים והקשיים הראשוניים היו מאחורי, אך דרך ארוכה עדיין עמדה בפני במסלול אותו התוויתי לעצמי מאז הגעתי להחלטה לאחד את הגוף והנפש.

"Hey, life is not so heavy," whispered the pleasant feminine voice in my ears above the noisy music. I turned my head and stared at her mutely, my heart speeds up its beatings. "Smile a tad," she flashed at me her white teeth. My lips stretched a little, but I felt no joy, as I would probably should. It was the first time since my operation at my top body part that I went out to display myself in public and it was not easy for me. Although the initial pains and difficulties were behind me, but there was still a long way in front of me at the path I have delineated to myself since I came to the decision to unite my body and mind.

ועתה, אשה מסחררת עמדה מולי, עיניה מזמינות אותי לצאת אל החיים. עד כה לא העזתי. תקוות וציפיות מילאו את מה שלא יכולתי לכנות חיים. עדיין לא. הייתי רק באמצע התהליך של התאמת גופי לאשה שבי.

And now, a dizzying woman stood in front of me, her eyes inviting me to meet life. I did not dare till now. Hopes and participations filled what I couldn't call life. Not yet. I was just in the middle of the process of adjusting my body to the woman in me.

"בא לך לרקוד?" ידה לופתת את ידי והיא מושכת אותי אחריה אל רחבת הריקודים. בא לי לרקוד, אני רק לא בטוחה שהרגליים שלי מסוגלות לכך. היא מניחה בנחישות את ידי על מותניה וכורכת את שלה סביב עורפי. המוזיקה מתפוצצת לי באוזן ושתינו נעות בהתאמה. פניה בגובה מחשוף שמלתי, שפתיה מרפרפות-מתחככות בבד. פטמותי מגיבות. איך לא… גלי חום מתפשטים בגופי.

"Fancy dancing?" Her hand grasps mine and she drags me after her to the dancing floor. I do fancy, but I'm not sure my legs are capable to do so. Determinedly, she puts my hands on her waist and wraps hers around my nape. The music blows my ears up and both of us move coordinatingly. Her face reaches the décolletage of my dress, her lips fluttering-rubbing the cloth. My nipples react. How could they not… Waves of heat spread in my body.

"בואי." שוב היא מושכת אותי אחריה, הפעם לקומה מעל. נקישות עקבינו נבלעות בשטיח המצפה את המדרגות. היא עוצרת לרגע, מניחה לידי וחולצת את נעליה. "מי שהמציא את נעלי העקב ודאי לא היה לטובתנו, הנשים", היא מנמקת. אני מהנהנת בהסכמה, אך איני מעיזה לעשות כמוה, אפילו שממש לא נוח לי. אף פעם לא היה. הצורך להיות יותר אשה מזו הממוצעת, עדיין מפעם בי. הצורך להוכיח שאני באמת אשה. למי, בעצם? אני יודעת מי אני, למה אני צריכה לשכנע את זולתי? נו ברור – כמו כל אחד מאיתנו, אני צריכה אישור לקיומי. אף אחד לא חי בתוך בועה.

"Come." Again, she drags me with her, this time to the floor above. The clicks of our heels are swallowed up by the carpet covering the stairs. She stops for a minute, let go of my hand and removes her shoes. "Surely, the person who invented the heels was not in our favour, us women," she explicates. I nod agreeably, but am not daring to do the same, even if I'm not at all comfortably. I never was. The need to be more of a woman than the average one, still urges in me. The need to prove that I really am a woman. To whom, really? I know who I am, why do I need to convince others? Well, it is obvious – like each of us, I need approval to my existence. Nobody lives in a bubble.

בועה. מוזיקה חרישית מקדמת את פנינו, הקלה לאוזניים שחוו את שסאן בקומה מתחת. מרבצי ישיבה מפוזרים באולם האפלולי. צללים נעים על הקירות. לחישות. אני מבחינה בגופות שרועים, מתפתלים. חמדה נישאת באויר. היא צונחת על ספה פינתית. אני עומד-דת נטועה על מקומי, מבטי הבוהה נעוץ מעל ראשה, בקיר. היא טופחת בהזמנה על המושב לידה ואני מאלצת את רגלי להתקפל.

A bubble. Low music welcomes us, a relief to the ears that experienced the blast at the floor underneath. Low sits are scattered in the dim hall. Shadows budge on the walls. Whisperings. I notice lying bodies, twisting. Desire is in the air. She drops on a corner sofa. I stand rooted in my place; my ogle gaze is pinned to the wall, above her head. Invitingly, she pats on the seat beside her and I force my legs to fold in.

מלצרית מניחה לפנינו כד מיץ תפוזים ושתי כוסות. ביד בוטחת היא מוזגת לנו ומניחה אותנו לנפשנו. אני מתרכזת במשקה שבכוסי ומערה אותו אל קרבי לאט, מנסה להרגיע את הרעד המטלטל את נשמתי. אברי נוקשים. אני שומעת איך היא מניחה את כוסה וחשה את ידה הטופחת על זרועי. אני נפנית אליה. פוגשת בעיניה. כה רכות. ממיסות.

A waitress puts a jar of orange juice and two glasses in front of us. She pours us with a steady hand and leaves. I concentrate in my drink and sip it slowly, trying to calm down the tremble that shakes my soul. My limbs are stiff. I hear how she is putting her glass and feel her hand patting my arm. I turn to her. Meeting her eyes. So soft. Melting.

"את כל כך סקסית", היא אומרת לי, קולה צרוד. איני מוצאת את לשוני. זו נבלעת לה בפיה בנשיקה המסחררת את ראשי. ידיה נוטלות את שלי ומצמידות אותן אליה. אני חשה את חזה המלא נלחץ אל כפותי. אשה. רוצה לשקוע בתוכה. פיה עוזב את שלי, אצבעותי מנחות את שפתיה אל חזי שעוצב ביד מנתח אמן. התחושה מהממת. מעל ומעבר לכל מה שפינטזתי במהלך שנות הסבל והכמיהה. וואו, האשה הזו באמת רוצה אותי! ואני אותה… אך… שוב ה-אך המוכר הזה. החשש מפני המבט בעיניה… ההפתעה… הרתיעה… אולי אפילו סלידה… מה אני צריכה את זה? לא! אני אומרת לעצמי בתקיפות, הודפת את כוונותיה הטובות. אולי פעם אמצא די עוז בלבי ללכת עד הסוף. אני ניתקת ממנה וקמה על רגלי. מזל שהידקתי היטב, כי הדם השוצף בתוכי עלול היה לחשוף…

"You are so sexy," she says to me, her voice hoarse. I can’t find my tongue. It was been swallowed in her mouth with a kiss that dazzles my head. Her hands take mine and tighten them to her. I sense her full breast pressed to my palms. A woman. I want to sink into her. Her mouth leaves mine, my fingers direct her lips to my breasts, shaped by a master surgeon. The sensation is amazing. above and beyond everything I fantasized during the suffering and yearning years. Wow, this woman really wants me! And I want her… But… Again, this familiar but. The fear from the look in her eyes… The surprise… The reluctant… Perhaps even repulsion… What do I need it for? No! I firmly say to myself, pushing away her good intentions. Perhaps someday I’ll find enough courage in me to go all the way. I'm cutting myself off her and stand up on my feet. Lucky, I tightened it properly, since the streaming blood in me might revile…

"מה קרה?" עיניה התוהות שולחות אלי ניצוצות. מסנוור לי. אני לא מסוגלת. עדיין לא. מוקדם לי מדי. "הֵי", זרועותיה נכרכות סביבי, "לאן את בורחת?" חמימות מגעה מפיסה קמעא את פחדי, אך הצורך להתחפר בתוך תוכי פנימה עז יותר. אני מלכסנת אליה מבט מהסס ופונה לנוס על נפשי.

"What happened?" Her wondering eyes sending sparkles at me. It blinds me. I can’t. Not yet. It's too soon for me. "Hey," her arms wrap around me, "where are you running to?" Her warm touch settles my fear a little, but the need to bunker inside of me, is stronger. I glance at her a slanted hesitant gaze and turn to flee for my life.

אויר הלילה הקריר משיב לי קצת את הנשימה. אוקטובר בפריז. מגדל אייפל מנצנץ במרחק. לקחת מונית או ללכת ברגל? הנעליים אינן מתאימות לכך, אך הצעידה עשויה להועיל לי.

The cool night's air restores my breath a little. October in Paris. The Eiffel Tower flickers in the distance. Should I take a cab or walk? My shoes are not suitable, but the walking could do me good.

"לא מועיל לברוח", שוב היא. "אני יודעת היטב מה עובר עלייך. גם אני הייתי במקום שאת נמצאת בו עכשו." עיניה נצמדות לשלי, אינן מניחות לי להשפילן. ידה על כתפי חמה כל כך, כמעט חורכת את העור. "החששות, ההיסוסים, הפחד מהמעבר ממש. וזה לא נעלם. כמו הצלקות. תזכורת תמידית… אבל החוכמה היא לדעת להשלים ולחיות עם זה. והדגש הוא על לחיות."

"Running is not helpful," she again. "I know very well what you are going through. I was also in the place you are in now." Her eyes cling to mine, not letting me lower them. Her hand on my shoulder is so hot, almost burning the skin. "The anxiety, the hesitations, the fear of the actual transform. And it does not disappear. Just like the scars. A permanent reminder… But the wisdom is to accept and know how to live with it. And the emphasis is on live."

התרגשות מציפה את לחיי בארגמן. וואו! אשה כמוני! שרוצה אותי! שתקבל אותי איך שאני! "את… זאת אומרת… עברת את זה? הכל?" לראשונה הערב אני מוצאת את קולי.

חיוך עולה על שפתיה, היא מישירה אלי מבט יציב, בוטח. "רוצה לגלות?" קולה מתגרה.

רוצה-רוצה-רוצה-רוצה… כמיהה משתוללת בי. רוצה-רוצה-רוצה-רוצה… אני מניחה לה להוביל אותי אחריה. רוצה-רוצה-רוצה-רוצה…

Excitement flashes my cheeks with crimson. Wow! A woman like me. Who wants me! Who will accept me as I am! "You… I mean… Have you gone through all of it? Everything?" I find my voice for the first time this evening.

A smile rises on her lips, she directs her firm, steady gaze towards me. "Would you like to find out?" Her voice is teasing.

I-do-want-want-want… A yearning is going wild in me. I-do-want-want-want… I let her lead me after her. I-do-want-want-want…

ז'אק ברלרוזה

Jacques Brel – Rosa

ואחרי זה And After That

אדמה ואש – זכרונות

Earth & Fire – Memories

ואחרי זה, נתעורר.

נלטף, נתכרבל,

נאהב.

ואחרי כל זה –

נשים דברים בפרופורציה

אריק רודיךאחרית

And after that, we'll wake up.

We'll caress, snuggle up,

Love.

And after all that –

We'll put things in proportion

Arik Rudich – Acharit (Apocalypse)

 

Gabbie Hanna – Medicate

 

בשלב כלשהו At Some Point

היהודיםקח אותי

HaYehudim – Take Me

בשלב כלשהו,

הייתי רוצה

מאוד רוצה

לקבל את חיי בחזרה

At some point

I would like

Very much

To get my life back

היה לילה. היה קר. היה חשוך. מזה מספר שבועות שהיא חשה תעוקה בחזה. היא הלכה להבדק כדי לשלול מחלה כלשהי, בעיקר כזו הקשורה ללב. לא נמצאו כל ממצאים פתולוגיים. הלב שלה תקין, רק שבור.

It was night. it was cold. It was dark. For several weeks now, she had felt a tightness in her chest. She went to get checked in order to rule out any disease, especially one that was related to the heart. No pathological findings were found. Her heart is normal, just broken.

היא לא יכלה להרדם. חסרת מנוחה, הסתובבה בדירה הקרה, מנסה להרגיע את לבה הפצוע. הגשם שניתך הלם על הגג והיא התפללה שזה יעמוד בעומס ולא יתמוטט על דירתה. רק זה עוד חסר לה – שהדירה שלה תהפוך לבריכה. היא הדליקה את תנור החימום אותו כיבתה קודם לכן כי היתה בטוחה שתצליח להרדם. לעולם אינה הולכת לישון כשהתנור דולק, משום שאינה רוצה להתעורר ולגלות שאינה יכולה כבר להתעורר. היא רצתה לחיות. היו לה עוד דברים שרצתה לחוות בטרם תעלם למקום ההוא ממנו אין חוזרים. לפחות לא בגלגול הזה.

She could not fall asleep. Restless, she walked around in the cold apartment, trying to calm her wounded heart. Heavy rain was pounding on the roof and she prayed that it would withstand the load and not collapse on her apartment. All she needed now was her apartment to become a pool. She turned on the heater she had turned off before because she was sure she could fall asleep. She never goes to sleep when the heater is on, because she does not want to wake up and find she can't wake up anymore. She wanted to live. She had things she wanted to experience before she disappears to that place from which there was no return. At least not in this incarnation.

כוס תה צמחים וכמה עוגיות ניחמו לזמן קצר, אך לא סייעו לה לישון. ידעה, שבשלב כלשהו תצטרך לחזור למיטה ולנסות להרדם. יום עבודה מתיש, ממנו לא היתה לה אפשרות לחמוק, חיכה לה למחרת. כמה שנאה את הלילות הלבנים הללו, שלאחריהן כמעט ולא היתה מסוגלת להתעורר בבוקר ובקושי לקום, אך לא יכלה לעשות דבר נגדם.

A cup of herbal tea and a few cookies consoled for a short time, but did not help her sleep. She knew that at some point she would have to go back to bed and try to fall asleep. An exhausting day's work, from which she could not escape, awaited her the next day. How she hated those white nights, after which she could hardly wake up in the morning and barely get up, but she could do nothing against them.

במשפט אחד:

הבוקר הגיע מהר מכפי שקיוותה שיבוא.

In one sentence:

The morning came faster than she had hoped it would come.

לא הכל היה רע Not Everything Was Bad

Mary Lambert – Body Love

ימיה האחרונים לא היו קלים, לא לה ולא לסביבתה שלא ידעה איך להתמודד עם מצבה ההולך ומתדרדר.

Her last days were not easy, neither for her nor for her surroundings, which did not know how to cope with her deteriorating situation.

העיניים שלה הלכו ושקעו, אפשר היה לראות את העייפות משתקפת מהן. אני מניחה שהיה לה די. כך הרגשתי. היה לי קשה לשחרר, אך לא היתה לי ברירה, אי אפשר היה לראות אותה סובלת יותר. עשיתי את אשר הייתי צריכה לעשות. נתתי לה ללכת.

Her eyes sank, you could see the fatigue reflecting in them. I guess she had enough. That's how I felt. It was hard for me to let go, but I had no choice, I couldn't see her suffer any more. I did what I had to do. I let her go.

לא הכל היה רע, הרהרתי, בעודי מחזיקה בידה, מעבירה לה את תחושותי. היו לנו עימותים לא קלים, גם לא מעטים. לא עבר יום בלי ריב, בלי איזו הערה ארסית שלה כלפי. אני חושבת שזו היתה דרכה להתגונן, לעבות את החומה סביב לבה כדי לא לחוש את שחשה כלפי, בתה עצמה ובשרה. יחד עם זאת, היו רגעים של אחדות, של משפחה, גם אם זו היתה שבורה לרסיסים.

Not everything was bad, I thought, holding her hand, passing her my feelings. We had difficult confrontations, not a few. Not a day passed without a quarrel, without her venomous comment against me. I think that was her way of defending herself, thickening the wall around her heart so as not to feel what she felt about me, her own daughter, her flesh and blood. At the same time, there were moments of unity, of family, even if it was broken to pieces.

מתוך "לפעמים צריך בכח", רומן שלי בכתובים]

[From "Sometimes You Need to use Force", my novel, a working progress]

 

 

ראיתי אותה I Saw Her

הביטלס – ראיתי אותה עומדת שם

The BeatlesI Saw Her Standing There

ראיתי אותה. היא חשבה שלא הבחנתי בה, אך אני כן.

I saw her. She thought I had not noticed her, but I did.

תחזית מזג האויר אמרה שיהיה נעים. אכן, היה נעים, חמים. למרות שהשמש היתה מכוסה דוק של עננים, לא היה קר, היה נעים. לא נשבה רוח לצנן, כך שהיה חמים ונעים.

The weather forecast said it would be nice. Indeed, it was nice, warm. Although the sun was covered with a veil of clouds, it was not cold, it was nice. There was no wind to cool, so it was warm and pleasant.

ופתאום, ראיתי אותה. גל של כפור שטף לי את כל הגוף, מקצות אצבעותי ועד לקצוות שערות ראשי. מאחורי המשקפיים הכהים ששתינו הרכבנו, אי אפשר היה לראות את העיניים, אך את הבעות הפנים המופתעות – בהחלט כן. זה היה להרף עין ומיד התאוששנו וכל אחת השתלטה על עצמה והפנתה את מבטה לכיוון סתמי, כאילו לא הבחנו זו בזו.

And suddenly, I saw her. A wave of frost swept my whole body, from my fingertips to the tip of my head. Behind the dark glasses we wore, we could not see the eyes, but the surprised expressions on our faces – definitely yes. It was for an instant and we immediately recovered and each took control of herself and turned her gaze at an unspecified direction, as if we did not notice each other.

היה נעים, היה חמים, אך לי היה קר נורא.

It was nice, it was warm, but I felt terribly cold.

 

האמהות והאבות – ראיתי אותה שוב

The Mamas & the PapasI Saw Her Again

שום מקום Nowhere

מקום על המטאטא

Room on the Broom

היא צצה לה משום מקום, ככה פתאום. מציבה את שתי מזוודותיה על הרצפה אחרי ששחררה אותן מהמטאטא עליו היו תלויות, הביטה בי במבט מחויך שאמר 'הנני'.

She came out of nowhere, just like that, suddenly. Placing her two suitcases on the floor after she released them from the broom on which they hung, she looked at me with a smiling gaze that said 'here I am'.

הנה היא, אמרתי לעצמי, בכבודה ובעצמה. זה היה הזוי. לגמרי. הקשר בינינו ניתק לפני יובלות ופתאום, ככה, היא מופיעה פה כאילו לא עבר זמן רב, כל כך הרבה זמן. מוזר, אמרתי לעצמי, מאוד מוזר. למה היה נדמה לי שאינה כבר בין החיים? שום דבר לא היה ברור לי.

Here she is, I said to myself, in person. It was hallucinatory. Completely. The connection between us broke off ages ago and suddenly, just like that, she appears here as if it wasn't a long time that passed, such a long-long time. Strange, I said to myself, very strange. Why did I think she was not among the living? Nothing was clear to me.

הדלת היתה פתוחה עדיין ואני עמדתי שם, עדיין מחזיקה בידית, איני מאמינה למראה עיני. "את יכולה לסגור את הדלת", אמרה בקולה הנחרץ שרדף אותי במשך השנים בהן חיפשתי אחריה, "איני הולכת לשום מקום."

The door was still open and I stood there, next to it, still holding the handle, unable to believe my eyes. "You can close the door," she said in her firm voice, which haunted me over the years when I searched for her. "I'm going nowhere."

ניקול קרואזי – לעולם לא אעזוב אותך

Nicole Croisille – I'll never leave you

עונת מעבר Transition Season

בנה של אפרודיטה – אביב, קיץ, חורף וסתו

Aphrodite's Child – Spring, Summer, Winter and Fall

אדי האדמה הגיעו אל אפה ברגע שפתחה את הדלת. אדי הגשם המהוסס שירד על הארץ במשך כל הלילה ומדי פעם השבית את שנתה.

The fumes of the earth reached her nose as soon as she opened the door. The fumes of the hesitant rain that had fallen on the ground all night long and from time to time woke her up.

הכיני נפשך לחורף, היתה נוהגת להזהיר את עצמה עם בוא הסתו, עונת המעבר שכלפיה לא היו לה טענות מיוחדות, בהיותה מתונה בדרך כלל, אך זו גם בישרה את בוא החורף השנוא עליה. היא לא אהבה חורף, וזאת, בלשון המעטה. היא שנאה את מזג האויר העגמומי, הלח, האפור, החשוך ובעיקר – לא יכלה לסבול את הקור. זה נהג לחלחל אל תוך עצמותיה, מנתב דרכו אל תוך-תוכה, גורם לה להסתגר בתוך עצמה.

Prepare yourself for the winter, she used to warn herself at the coming of autumn, the transition season for which she had no particular complaints, since it was usually mild, but it also heralded the arrival of the winter she hated. She did not like winter, to say the least. She hated the bleak weather, the damp, the grey, the dark, and most of all – she could not stand the cold. It would seep into her bones, channelling into her, making her shut herself up.

 

 

ואז באו הכלבים Then the Dogs Came

ליל שלושת הכלבים – אחד

Three Dog Night – One

הנהמה שהגיע מן השמיים לא היתה נעימה. התכרבלנו זו בתוך זו, מקוות לטוב. התחזית לא היתה טובה כלל.

The growl from the sky was not pleasant. We curled up in each other, hoping for the best. The outlook was not good at all.

הבוץ היה בלתי נסבל, חודר מבעד לבגדים ומדביק אותם לעור, אך לא היה לנו מקום מסתור אחר. שמחנו שמצאנו את המקום הזה, גם אם היה רטוב ולח ולא נעים. ריח צחנה נישא באויר. בהתחלה, התקשינו מאוד לנשום וחשבנו כבר למצוא מקום אחר להתחבא בו, אך היינו עייפות עד מוות ולא נותרה בנו טיפת כוח לנוע הלאה. נשארנו. נרדמנו.

The mud was unbearable, penetrating through the clothes and gluing them to the skin, but we had no other hiding place. We were glad we found this place, even if it was wet and humid and unpleasant. There was a stench in the air. At first, we had a hard time breathing and we were thinking of finding another place to hide, but we were tired to death and there was not much strength left in us to move on. we remained. We fell asleep.

ואז באו הכלבים ומצאו אותנו.

Then the dogs came and found us.

 

ליל שלושת הכלבים – אמא אמרה לי לא לבוא

Three Do NightMama Told Me Not to Come

פתגמים Proverbs

יהודה פוליקר – הזמן המתקתק

Yehuda Poliker – The Ticking Time

 

"ואם נולדת בכלל מחוץ לעדר –

אתה שייך לעצמך, זה לא מעט"

(יהודה פוליקר, מתוך "הזמן המתקתק")

"And if at all you were born outside the herd –

You belong to yourself, that's quite a bit"

(Yehuda Poliker, from "The Ticking Time")

 

פתגמים רבים היא למדה בתקופה הקשה ההיא. ממש מלא. אך עם פתגמים אמנם אפשר ללכת למכולת, אך אי אפשר לקנות איתם דבר. את זאת ועוד למדה על בשרה.

Many proverbs she learned during that difficult period. Quite a lot. But with proverbs one can go to the grocery store, but one can't buy anything with them. She learned this and more first-hand.

 

בתמצית:

אני אוהבת פתגמים. יש בהם חן רב, תחכום, חוכמה, חוכמת חיים והם מעשירים את השפה. אני ממש אוהבת פתגמים.

 

In essence:

I love proverbs. They have great charm, sophistication, wisdom, practical sense and they enrich the language. I really like proverbs.