ארכיון קטגוריה: והגית Illuminate

ההצעה   The Proposal

ג'יל מגיד – ההצעה

Jill Magid The Proposal (Trailer)

כשאתן שומעות את המלה "הצעה", מה זו מעלה בראשכן? איזה סוג של הצעה?

When you hear the word "proposal", what does it bring to your mind? What kind of proposal?

כשמישהי אומרת לי "יש לי הצעה", אני ישר חושבת בהשראת סרטי הסנדק: 'הצעה שאין לסרב לה'. ישנם דברים שנטמעים בך וקשה להשתחרר מהם.

When someone says to me "I have an offer", I immediately think inspired by the Godfather films: 'An offer that they can't refuse'. There are things that assimilated in you and it is hard to let go of them.

גם בסוף הסרט הדוקומנטרי המצוין של ג'יל מגיד "ההצעה", בו צפיתי אמש, חשבתי על סרטי הסנדק. הסרט הזה עוסק בארכיון העצום שהשאיר אחריו הארכיטקט האמן לואיס ברגאן, זוכה פרס פריצקר היוקרתי בשנת 1980, והנחשב לאדריכל המקסיקני החשוב ביותר במאה ה-20. זה אינו סרט על עבודתו של האיש, אלא על הטבע האנושי, בעיקר על הצורך בשליטה, שאישית, זה דבר שאיני מסוגלת להבין. זאת אומרת, אני יודעת שיש דברים כאלה, שמעתי וקראתי עליהם ואף חויתי כזאת מאחרים, אך קשה לי להבין זאת.

Also at the end of Jill Magid's excellent documentary "The Proposal", which I watched last night, I thought about the Godfather movies. This film is about the huge archive left by the architect Luis Barragán, winner of the prestigious Pritzker Architecture Prize in 1980, and considered the most important Mexican architect of the 20th century. This is not a film about his architectural work, but about human nature, especially the need for control, which, personally, is something I cannot understand. I mean, I know there are such things, I've heard and read about them, and even experienced such from others, but it's hard for me to understand it.

Foros 2020: Jill Magid – The Proposal

הסרט מספר סיפור מרתק ובלתי נתפש כמעט בצורה מותחת מאוד. כל הכבוד לעושות במלאכה! ברגאן הרווק וחשוך הילדים, נפטר ב-1988 והוריש את האוסף העסקי העצום שלו (13,000 שרטוטים ורישומים, 7,500 תצלומים וכן 11,000 נגטיבים ושקופיות) לשותפו העסקי. כשזה נפטר, עבר האוסף לאלמנתו וזו חיפשה לו קונה. משום מה, לא נמצא אף גורם ציבורי או פרטי במקסיקו שהביע ענין ברכישת האוסף החשוב. אלמנת השותף סיפרה, שלפיכך נאלצה לפנות לקונים פוטנציאליים מחוץ למקסיקו. בזמן הזה הציע Rolf Fehlbaum, יו"ר מפעל הרהיטים "Vitra" השוויצרי, אירוסין לבת זוגו, פרדריקה זנקו. במקום טבעת, ביקשה ממנו זו את האוסף של ברגאן. וכך היה: האיש רכש לזוגתו את האוסף, שכלל גם את זכויות היוצרים והקנין הרוחני, תמורת 2.5 מיליון דולר. האוסף הוחזק בבונקר בבאזל ובעלתו מנעה מאחרים, כולל אזרחים מקסיקניים, כל גישה אליו. זה הזכיר לי את ספרה המצוין שלאיין ראנד, כמעין המתגבר, בו אחד המליונרים החזיק במרתף ביתו אוסף נדיר של פריטים אותם רכש להנאתו הפרטית ומנע מאחרים לראותו. לפעמים החיים קורים כמו בספרים ובסרטים ולפעמים זה להפך.

The film tells a fascinating and almost unimaginable story in a very interesting way, like a thriller. Well done to the creators! Barragán, single and childless, passed away in 1988 and bequeathed his vast business collection (13,000 sketches and drawings, 7,500 photographs as well as 11,000 negatives and slides) to his business partner. When the partner passed away, the collection was left to his widow and she was looking for a buyer. For some reason, no public or private entity in Mexico has expressed an interest in purchasing this important collection. The partner's widow said she had to contact potential buyers outside Mexico. During this time, Rolf Fehlbaum, chairman of Swiss furniture factory "Vitra", proposed his partner to get engaged, Frederica Zanco. Instead of a ring, she asked him to buy her Barragán's collection. And so it was: the man purchased the collection for his spouse for 2.5 million dollars, which also included the copyright and the intellectual property. The collection was kept in a bunker in Basel and its owner prevented others from accessing it, including Mexican citizens. It reminded me of Ayn Rand's great book The Fountainhead, where one of the millionaires kept in his basement a rare collection of items he purchased for his private enjoyment and prevented others from seeing it. Sometimes life happens like in books and movies, and sometimes it's the other way around.

ג'יל מגיד הגתה רעיון יוצא דופן במטרה לחלץ את האוסף מידי פרדריקה זנקו ולהביאו אל העם המקסיקני, אליו זה שייך. הסרט המעניין הזה מתאר את פעילותה בנושא. ממליצה בכל פה לצפות בו ולהתרשם. אחד הסרטים הממש מקסימים, מרתקים, יוצאי דופן על אופי בני האדם. זה זמין לצפיה, יחד עם עוד כמה סרטים מרתקים, עד סוף החודש באתר של דוקוסטרים.

Jill Magid came up with a remarkable idea in purpose of releasing the collection from Frederica Zanco, and bringing it to the Mexican people, to which it belongs. This interesting film describes her activities on the subject. Highly recommend watching it and be impressed. One of the really charming, fascinating, extraordinary documentaries about human nature. It is available for viewing, along with some other fascinating documentaries, until the end of this month on the Docostream website.

Armando Chávez Lectures on Luis Barragán

במשפט אחד:

"שלא כמו הוודאות של המוות, נותרת המורשת תמיד כשאלה פתוחה" (ג'יל מגיד)

השאלות המוסריות המעניינות המועלות בסרט:

האפשרויות והמגבלות של האמנות.

מה קורה לאחר מותו של אמן?

למי נתונה הבעלות על העבודות שאמן משאיר אחריו, האם רק למליונרים, גם אלו קנו את אלה בכסף מלא?

איזו זכות יש לאדם אחד על עבודתו של אמן מבחינת הסתרה מהציבור, פשרנותו הבלעדית ואי מתן גישה לאחרים ללמוד אודותיה?

In one sentence:

"Unlike the certainty of death, legacy always remains as an open question" (Jill Magid)

The interesting moral questions raised in this film:

The possibilities and limits of art.

What happens after the death of an artist?

Who is the owner of the works an artist leaves behind, is it only to millionaires, even if they bought it for the full price?

What right does one person have to the work of an artist in terms of concealment from the public, his exclusive interpretation and not allowing others access to learn about it?

Additional reading:

The Architect Who Became a Diamond By Alice Gregory, The New Yorker site

Tug of War Stretches Architect’s Legacy by Randy Kennedy, The New York Times site

מונסון סרט דוקומנטרי Monsoon Documentary

מונסון (2014) קדימון

Monsoon (2014) Trailer

סרטים על הטבע ריתקו אותי מאז ומתמיד. אחד מהם זה הסרט דוקומנטרי מונסון.

Movies about nature have always fascinated me. One of these is the Monsoon documentary.

אחד היתרונות שיש חברות ממקומות שונים בעולם, הוא לימוד דברים חדשים שאין מלמדים באף בית ספר על מנהגי המקום. הקיץ האחרון באוסטרליה היה מהקשים ביותר מבחינת השריפות. זה היה נורא! למדתי מחברתי האוסטרלית החביבה, שבגלל ההתחממות הגלובלית, היה איחור במונסון ביבשת אסיה, זה גרם לאיחור בגשמים באוסטרליה, מה שייבש אותה והיווה קרקע פוריה לשריפות. הא בהא תליא, כמו רוב הדברים בעולמנו.

One of the advantages of having friends from different parts of the world is learning new things that no school teaches about local customs. Last summer in Australia was one of the most difficult in terms of fires. It was awful! I learned from my lovely Aussie friend, that due to global warming, there was overdue monsoon on the continent of Asia, it caused late rain in Australia, which dried it up and became fertile ground for fires. One depends on the other, like most things in our world.

Australia: Eye of the Storm – Monsoon

בסרט הדוקומנטרי על המונסון בהודו, נגלה לפני עינינו עולם שלם שאין אנו חושבות עליו ביומיום. בכלל, אין אנו חושבות יותר מדי על שאר העולם כשאנו מרוכזות בדלת אמותינו במקום להתעניין יותר במה שקורה מעבר לכך. מה שקורה מעבר לעולם המצומצם שלנו משפיע גם עלינו. הייתי תלמידה טובה ושקדנית למדי בבית הספר. אז עוד היה מעניין ללמוד. איני זוכרת שלמדתי על המונסון ועל השפעותיו על העולם. זה לא שהמונסון לא היה, רק לא לימדו עליו, לפחות לא את הכיתה שלי. חבל, כי זה מעניין.

In this documentary about the monsoon in India, we discover a whole world that we do not think about every day. In general, we do not think too much about the rest of the world as we concentrate on our narrow surrounding instead of being more interested in what goes on beyond that. What happens beyond our limited world also affects us. I was a good and pretty diligent student at school. It was more interesting to learn then. I don't remember learning about the monsoon and its effects on the world. It's not that the monsoon wasn't at that time, it just wasn't taught, at least not in my class. Too bad, because it's interesting.

מלבד המסע המרתק בסרט על פני כמה מקומות ברחבי הודו כדי להמחיש מה עושה חסרונו של המונסון לחקלאות, איך חוזים אותו, איך מתיחסים אליו ועוד, משופע הסרט בקטעים פיוטיים מענגים. הנה הפתיח:

המונסון מגיע. אפשר לחוש את האויר החם והלח הנושב מעל הים הערבי. המונסון מגיע להודו בכל שנה כמו אל קדום, זורע כאוס וחורבן, ובורא חיים.

Apart from the fascinating journey in the film across several places across India to illustrate what the lack of monsoon does to the agriculture, how it is forecasted, how it's been related, and more, the film abounds with delightful poetic sections. Here's the introduction:

Monsoon is coming. You can feel the hot humid air going up blowing of the Arabian Sea. Monsoon comes to India every year like some ancient god rioting chaos and destruction, and creates life.

מונסון סרט דוקומנטרי (חלק 1)

Monsoon Documentary (part 1)

*******

מונסון סרט דוקומנטרי (חלק 2)

Monsoon Documentary (part 2)

הסרט מסתיים בטקסט הבא:

קוצר הקיום עלי אדמות מסתכם בתוך נוף כמו זה, ואתה חש כל כך קטן בתוך התמונה הגדולה. וזה בדיוק הפרדוקס: שלמרות שהאדם כה קטן, העניק לו האל כוח אדיר אותו הוא יכול לנצל לדברים טובים.

The film ends with the following text:

The shortness of existence sums out in a scenery like that one, and you feel so small in the scheme of things. And that's precisely the paradox: that although man is small, God bestowed hi a tremendous power which he can use for good things.

במשפט אחד:

מדהים להיווכח בכל פעם מחדש עד כמה אנחנו תלויים בחסדי כוחות הטבע האדירים.

In one sentence:

It's amazing to realize again and again how much we depend on the mercy of the mighty forces of nature.

הסרט השמח   The Happy Film

הסרט השמח – קדימון

The Happy Film – Trailer

סרטים דוקומנטריים על אמנות תמיד סקרנו אותי. זה פותח את הדעת לדברים מעניינים.

Documentaries about art have always intrigued me. This opens our mind to interesting things.

"הסרט השמח" זה סרט דוקומנטרי על המעצב סטפן סגמייסטר, שלא היה מרוצה כל כך מחייו ולכן החליט לנסות לשנות אותם ואת עצמו. פסיכולוג הסביר לו שאדם יכול לשנות את עצמו באמצעות שלוש שיטות (או שלוש גישות): מדיטציה, טיפול פסיכולוגי ותרופות פסיכיאטריות. סגמייסטר יצא למסע אותו הוא מתעד בסרט במשך שנה, כשהוא מקדיש רבעון לכל שיטה ובסוף כל תקופה הוא בודק מה השתנה אצלו מבחינת מדד האושר.

"The Happy Film" is a documentary about designer Stefan Sagmeister, who was not at all pleased with his life and so decided to try to change them and himself. A psychologist explained to him that a person could change oneself through three methods (or three approaches): meditation, psychological therapy, and psychiatric medication. Sagmeister went on a journey that he has been documenting in the film for a year, devoting a quarter to each method and at the end of each period he examines what has changed for him in the measure of happiness.

Stefan Sagmeister: Beauty vs. utility

דברי הפסיכולוג בסרט: "אושר אינו מגיע מכך שתשיג את מבוקשך. זה לא בא מבפנים. זה מה שהבודהיסטים והסטואיים אמרו לנו: 'שנה את עצמך ותמצא אושר'. יש בזה אמת מסוימת, אך אני חושב שדרך חשיבה נכונה יותר על האושר האנושי, שהאושר מגיע במציאת מערכות היחסים הנכונות. בינך לבין הזולת, בינך לבין עבודתך ובינך לבין דבר שהוא גדול יותר ממך."

The psychologist's words in the film: "Happiness doesn't come from getting what you want. It doesn't come from within. That's what the Buddhists and the Stoicisms told us: "Change yourself and find happiness". There's some truth in it, but I think the more correct way of happiness comes from getting the right kind of relationships. Between yourself and others, between yourself and your work, and between you and something that is larger than yourself."

Stefan Sagmeister: Bring the personal and the human into design

המסע שהוא עובר מרתק מאוד גורמים לתאים האפורים של הצופה לבדוק את עצמו מולם. זה מרתק. זו אינה צפיה פסיבית, לפחות לא מבחינתי, אלא צפיה פעילה מאוד, של ההשוואה בין מה שאני צופה בו, הדברים המתרחשים על המסך לבין מה שאני חושבת על מה שאני רואה וגם מה שנאמר. איך נקודת הראות שלו, השקפת העולם שלו, תואמת או לא את שלי ואת זו של סביבתי. הוא אוסטרי, אני ישראלית עם המטען הרגשי הכבד שאני נושאת כלפי העם הזה (וגם הגרמני, מן הסתם) שהוציא מקרבו את הצורר הכי נורא בכל ההסטוריה של העם שלי. הוא חי וביקר בכמה מקומות בעולם, אני כמעט ולא. ישנם דברים דומים מאוד, ישנם דברים שונים מאוד.

The journey he goes through is very fascinating and cause the viewer’s grey cells to check herself in accordance with them. It's very fascinating. This is not a passive viewing, at least not for me, but a very active one, of the comparison between what I watch, the things that are happening on the screen, and what I think of what I see and also what is said. How his point of view, his worldview, matches or not with mine and that of my surrounding. He is an Austrian, I am an Israeli with the heavy emotional baggage I carry towards his people (and the German, too) who has brought out the most terrible bitter enemy in all of my people's history. He lived and visited several places in the world, I barely did. There are very similar things, there are very different things.

אמרותיו וכותרות העבודות שלו המובאים בסרט חכמים מאוד ולהלן כמה מהן:

החיים יהיו טובים יותר בעתיד זה טיפשי. אני צריך לחיות עכשו. עכשו זה הכי טוב.

חברתי מריה אומרת שהאושר האמיתי זה להפסיק לדאוג לאושר שלי ולדאוג לאושרם של אחרים במקום זאת.

הניסיון להראות טוב מגביל את חיי.

כל מה שאני עושה תמיד חוזר אלי.

ניהול יומן מסייע להתפתחות אישית.

עשה את הצעד הראשון. היה גמיש יותר.

יש לי אומץ וזה תמיד עובד בשבילי.

כולם חושבים תמיד שהם צודקים.

זה כמעט בלתי אפשרי לְרַצות את כולם.

His sayings and the titles of his works brought in the documentary are very smart, and here are some of them:

Life will be better in the future is stupid. I have to live now. Now is better.

My friend maria says that the real happiness is to stop worrying about my own happiness and worry about the happiness of others instead.

Trying to look good limits my life.

Everything I do always comes back to me.

Keeping a diary supports personal development.

Make the first step. Be more flexible.

Having guts always works out for me.

Everybody always think they are right.

It's pretty much impossible to please everybody.

Stefan Sagmeister: The power of time off (Ted Talk, 5.10.2009)

במשפט אחד:

זה סרט מעניין מאוד, מעשיר, נהניתי מאוד מהעבודות המקסימות שלו. עושה טוב על הנשמה למרות שכותרת הסרט אומרת: "הסרט הזה לא יסב לכם אושר".

In one sentence:

This is a very interesting, enriching film, I really enjoyed his lovely work. It's doing good to the soul though the title of this film says: "This movie won't make you happy".

חיבוק ראשון First Hug

ביחד לבד (דוקאביב 2019) קדימון

Alone Together (Docaviv 2019) Trailer

אחד הדברים הנוראים שהורה יכול לעולל לצאצאו זה לנוטשו. מבחינתי, אין על זה סליחה.

One of the horrible things a parent can do to his offspring is abandon. For me, this is unforgivable.

לכל אחד מאיתנו נסיבות החיים שגורמים לנו לנהוג כפי שאנו נוהגים, את זה אפשר להבין. מה שאי אפשר להבין, זה איך הורה יכול לנטוש את ילדו עצמו ובשרו. איני מדברת על נסיבות מצערות כגון ילדים הנולדים כתוצאה מאונס. מבחינתי, עדיף לעשות הפלה, כי זה נורא שעל האם לחיות עם התזכורת התמידית למה שחוותה ואחר כך, כשהתינוק גדל, עליו לחיות עם הידיעה על הנסיבות הטרגיות של היווצרותו. אין פה שום דבר של "קדושת חיי העובר" בהשוואה לקדושת חיי האם ורווחתה הנפשית.

Each of us have the circumstances of life that make us behave the way we do. That can be understood. What can't be understood, is how a parent can abandon his child, his own flesh and blood. I'm not talking about unfortunate circumstances such as children born of rape. For me, it is better to have an abortion because it is terrible that the mother has to live with the constant reminder of what she experienced and then, as the baby grows, he must live with the knowledge of the tragic circumstances of his formation. There is nothing here about the "sanctity of the foetus life" compared to the sanctity of the mother's life and her mental well-being.

"First Hug" Nurtures Abandoned Babies in Israeli Hospitals

ילדים ננטשים בבתי חולים אחרי שהם נולדים. ישנן לזה סיבות שונות. יש הנוטשים משום שאינם יכולים להתעמת עם העובדה שנולד ילד עם נכות ואין הם רוצים לטפל בו. מעולם לא הבנתי זאת: זה הילד שלך, זה מה שיצא ממך, איך את לא מטפלת בכל האהבה שיש ליצור אנוש לצאצאו? יש הנוטשים כי פתאום לא בא להם לטפל בילד. יש הנוטשים כי… ישנן סיבות רבות. אף אחת מהן אינה מוצדקת, גם אם נולד ילד כתוצאה מאונס. אם לא עשית הפלה, אם החלטת לא להפסיק את ההריון – האחריות עלייך לטפל. כשזה נולד – אין יותר תרוצים, צריך לטפל! אסור לנטוש!

Children are abandoned in hospitals after they are born. There are various reasons for this. Some abandon because they cannot confront the fact that a child with a disability was born and they don't want to treat him. I could never get this: it's your child, that's what came out of you, how do you not treat it with all the love that human creature has for his offspring? Some abandoners suddenly don't want to take care of their child. Some abandon because… There are many reasons. Neither is justified, even if a child is born as a result of rape. If you have not had an abortion, if you decided not to terminate the pregnancy – it's your responsibility to take care of it. When it's born – no more excuses, you have to take care! Abandonment is forbitten!

First Hug (English trailer)

הכרתי הורים שלקח להם זמן "להתרגל" לילדם אחרי שזה נולד. זאת אומרת, תשעת חודשי ההריון או נגיד ששת חודשי ההריון, כי בדרך כלל מגלים בחודש השלישי, לא הספיקו להם להתרגל לעובדה שיהיה להם ילד, שהם עומדים להיות הורים? ובעיקר היום, עם האולטרסאונד והבדיקות וכל ההכנות, לא מצליחים להתחבר לילד הצומח ברחם? מישהי אמרה פעם: "הטרוסקסואלים מולידים ילדים כי הם יכולים ולפעמים זה 'פנצ'ר' כי הם לא תכננו להכנס להריון, אבל אצל הורים חד מיניים הילדים תמיד נולדים מתוך אהבה, מתוך רצון לקבל אותם, כי אצלנו זה מצריך תכנון לפני שנכנסים לזה".

I knew parents who took time to "get used" to their child after it was born. It means that the nine months of pregnancy, or the six months of pregnancy, as people usually find out in the third month, weren't enough time for them to get used to the fact of having a child, that they were going to be parents? And especially today, with the ultrasound and the tests and all the preparations, they fail to connect with the child growing in the womb? Someone once said: "Heterosexual parents give birth to children because they can, and sometimes it is a 'puncher' because they did not plan to become pregnant, but in same-sex parents the children are always born out of love, with a desire to have them, because for us it requires planning before going into it".

כתבה בתאגיד השידור הישראלי על מאות התינוקות הננטשים כל שנה בישראל

כמה טרגדיות היו נחסכות בעולם לוא הורים היו מקבלים עליהם את האחריות לגדל את ילדיהם באהבה. כמה עוגמת נפש היתה נחסכת לוא ההורים היו מבינים שאין דבר חשוב יותר מטיפול הולם בילדיהם – לא עבודה, לא עיסוקים אחרים, לא שום דבר אחר. ילדת, הולדת – קחו אחריות! אל תאמללו את יוצאי חלציכם!

How many tragedies would be spared in the world if parents had taken upon themselves the responsibility of raising their children with love. How much anguish would have been spared if parents had realized that there is nothing more important than proper care for their children – no work, no other occupations, nothing else. You gave birth, you fathered – take responsibility! Do not cause your offspring sorrow, don't make them miserable!

הסרט הדוקומנטרי "ביחד לבד", עוקב אחרי אשה בת 49, מתנדבת בעמותת "חיבוק ראשון", ששולחת מתנדבות ומתנדבים לחבק תינוקות שננטשים בבתי חולים. שלוש מאות תינוקות ננטשים מדי שנה, שלוש מאות נשמות שנגרעת מהן אהבת הורים. הסרט עשוי היטב, מרגש עד דמעות, מכאיב מאוד, כי הלב דואב לראות את היצורים התמימים הללו שלא עשו רע לאף אחד ומן הסתם גם לא בחרו לבוא לעולם, מתמודדים עם הקשיים שהחיים הללו זימנו להם.

The documentary "Together Alone", follows a 49-year-young woman who volunteers at the "First Hug" association, which sends volunteers to hug babies who were abandoned in hospitals. Three hundred babies are abandoned every year, three hundred souls that derive from parental love. The film is well-made, moving to tears, very painful, because the heart aches to see these innocent creatures who have done no harm to anyone, and probably didn't chose to come to the world with the difficulties that this life has caused them.

נטישה זה לא רק ברחוב": הלב השבור של התינוקות העזובים

לראות את האישה הרחומה הזו, רוית, איך היא מטפלת בתינוקות הנטושים, איך היא יוצרת תקוה עבורם, למרות ההתחלה העגומה שלהם בעולם, ממש מחמם את הלב. המצלמה מלוה את חייה ואת כמה מאלה הסובבים אותה, הן במחלקת הילודים והן בעמותה הדואגת להאכיל אנשים שהחיים התאכזרו אליהם. עושה טוב בלב לראות את החמלה העוטפת את אלה הזקוקים לה.

Seeing this compassionate woman, Ravit, how she takes care of the deserted babies, how she creates hope for them, despite their sad beginning in the world, is really heart-warming. The camera accompanies her life and some of those around her, both in the new-born ward and in the association she volunteers to feed people whose lives have been cruel to them. It warms the heart to see the compassion that wraps those who need it.

The Impact of Early Emotional Neglect

חיבוק, כמה חשוב המגע לרך הנולד. כמה חשוב להעניק אותו. לפי סיפורים של אנשים בוגרים שננטשו בילדותם, זה תמיד מלוה אותם, זה כמו נכות שאי אפשר להתגבר עליה. יחד עם זאת, המגע עם התינוקות הנטושים מאפשר להם לשרוד. חשוב מאוד לעשות זאת.

A hug, how important the contact for the new-born is. How important it is to give it. According to stories of older people who were abandoned in childhood, it always accompanies them, it's like an insurmountable disability. At the same time, contact with the abandoned babies allows them to survive. It is very important to do so.

ביחד לבד – מה המוטיבציה לחבק תינוקות נטושים (ראיון עם היוצרות)

Together Alone – What Is the Motivation to Embrace Abandoned Babies (Interview with the filmmakers)

במשפט אחד:

כל הכבוד ליוצרות, מיה טיברמן וכנרת חי-גילאור (תסריט ובימוי) ולשאר העוסקות במלאכה על מה שיצרו!

In one sentence:

Well done to the creators, Maya Tiberman, Kineret Hay-Gillor (script and direction) and the others for what they created!

פתח את הפה   Open Your Mouth

פתח את הפה (דוקאביב 2019) קדימון

Docaviv 2019

 (Docaviv 2019) Trailer

קשה להיות זר בארץ בה לא נולדת, ארץ אליה הביאוך הורייך או הנסיבות. קשה שבעתיים להיות זר בארץ מולדתך.

It is hard to be a stranger in a country where you were not born, a country to which your parents or the circumstances brought you there. It's hard many times over to be a stranger in your homeland.

צפיתי היום בשני סרטים דוקומנטריים העוסקים בחייהם של אזרחי המדינה שאינם יהודים. האחד, לא משהו והשני מעולה שבמעולים. הראשון מתאר את חייה של זקנה ערביה נוצריה בישראל. זה היה יכול להיות סרט מעולה, לולא הביצוע הגרוע. ראשית, אני שונאת כשמטעים אותי. שמו של הסרט, "האחות של מוסוליני", כך שציפיתי לראות סרט על האחות של הרודן. אין לי מושג למה נתנו לסרט את שמו, מלבד לעשות צחוק מהצופים. היה לה אח ששמו היה מוסוליני, אז זה מוצדק? שנית, אני שונאת כשמציגים מישהי לא בשמה, אלא בשיוכה – האחות של, הבת של, הנכדה של וכו'. שלישית, היו חומרים מעניינים להראות, רק שלא עשו את זה טוב. לטעמי, זה סרט משעמם על סתם זקנה.

Today I watched two documentaries dealing with the lives of non-Jewish citizens in Israel. One is not so good and the other is really excellent. The first describes the life of an elderly Christian Arab woman in Israel. It could have been a great movie, had it not been for the poor execution. First, I hate when I am misled. The name of the movie, "Mussolini's sister", so I was expecting to see a movie about the tyrant's sister. I have no idea why they gave the movie its name, other than to make fun of the viewers. She had a brother whose name was Mussolini, so is that justified? Secondly, I hate being introduced to someone not by her name, but by her affiliation – sister of, daughter of, granddaughter of, etc. Third, there were interesting materials to show, only they didn't do well. For me, this is a boring movie about an old woman.

הסרט הדוקומנטרי השני, "פתח את הפה", מתעד שלושה נערים ערבים בני 12 מהעיר לוד (עומר, יזן ומוחמד), הנמצאים בשנתם האחרונה בבית הספר היסודי ולומדים לשיר בניצוחה של המורה לזמרה, אֵלָה נורודוביץ', יהודיה שעלתה ארצה מאזרבייג'ן. המצלמה עוקבת אחר המורה והנערים, מציגה את הקונפליקטים ביניהם, את ההתמודדויות עם השוני ומראה שיכולה להיות שביל מגשר, דרך של תקוה אפילו, לולא המציאות הקשה של האפליה של בה נוקטת הממשלה כלפי האזרחים הערבים.

The second documentary "Open Your Mouth", documents three 12-year-old Arab boys from the city of Lod (Omar, Yazan and Mohammed), who are in their final year of elementary school and learning to sing with the guidance of their singing teacher Ella Nurodowitz, a Jewish immigrant from Azerbaijan. The camera tracks the teacher and the boys, shows the conflicts between them, their coping with the difference and shows that there can be a bridging path, a way of hope even, if it were not for the harsh reality of the government's discrimination against the Arab citizens.

לטעמי, אחד התפקידים של סרט תעודי זה להראות את המציאות כפי שהיא, לא ליפות או לשנות אותה. הסרט הזה מראה את המציאות של ישראל, שאינה מדינת כל אזרחיה, שמפלה, שאינה הוגנת. זו ישראל שלא הכרתי, משום שמעולם לא גרתי במקומות מעורבים של יהודים וערבים ובחדשות לא מראים לנו את החיים שם כפי שהם. למרות שמדי פעם מראים לנו כתבות בטלויזיה על האלימות ברחוב הערבי, על הביוב שעדיין זורם ברחובות רבים, על העליבות של חייהם, זה לא ממש מחלחל. עובדה היא שיש פער עצום בין המגזר היהודי לזה הערבי. כשאני צופה בסרטים מהסוג הזה, של אפליה כלפי בני אדם, זה תמיד זורק אותי לתקופות שלפני קום המדינה, בה היה העם שלי, היהודי, מפוזר בתפוצות והופלה לרעה, שלא לדבר על השואה, בה נרצח חלק ניכר מבני עמי רק משום היותו יהודי.

In my opinion, one of the roles of a documentary is to show reality as it is, not to beautify or change it. This film shows the reality of Israel, which is not a state of all its citizens, that is discriminatory, and unfair. This is Israel I did not know, because I have never lived in mixed places of Jews and Arabs, and the news does not show us life there as it is. Although occasionally they show us on TV reports about the violence on the Arab street, about the sewerage that still flows in many streets, the misery of their lives, it doesn't really sink in. The fact is that there is a huge gap between the Jewish and the Arab sector. When I watch movies of this kind, of discrimination against humans, it always throws me back to the pre-state era, where my Jewish people were scattered in the Diaspora and discriminated against, not to mention the Holocaust, where a large part of my people was murdered only because they were Jewish.

כמו מיעוטים אחרים ברחבי העולם, הסובלים מאפליה והזנחה, כך גם במדינה היהודית שהיתה אמורה להיות שונה ממדינות הגויים ולנהוג בצורה הוגנת כלפי האחר, בעיקר כשהאחר הזה נולד וגדל פה כאזרח המדינה ומגיעות לו זכויות שוות. הסרט הזה מציג את פרצופם המכוער של מנהיגי המדינה שלא נהגו כראוי כלפי האזרחים הלא יהודים. גם כלפי האזרחים היהודים הלא אשכנזים נהגו בצורה מחפירה, ומבחינתי זה אותו הסיפור – של לנהוג איפה ואיפה במי שאינו שייך לחוג שלך. מגעיל!

Like other minorities around the world suffering discrimination and neglect, so is the situation in the Jewish state that was supposed to be different from the Gentile countries, and act fairly with the other, especially when this other was born and raised here as a citizen of the state and deserves equal rights. This film shows the ugly faces of state leaders who did not treat properly the non-Jewish citizens. The non-Ashkenazi Jewish civilians also were treated in a disgraceful manner, and to me this is the same story – of double standard with someone who does not belong to your circle. Disgusting!

לאורך כל הסרט הייתי מלאת כבוד למורה לזמרה, איך היא נוהגת בתלמידים בצורה שאני מודה שאינני מסוגלת. להחזיק חבורת נערים מתבגרים שהחשק שלהם להיות בשיעורים שלה שואף לאפס – זה דבר מדהים. לא כל אחד יכול להיות מורה, לא כל אחד יודע איך להגיע ללב התלמידים. לדעתי, זו מעלה נדירה. היא הזכירה לי את הסרטים על המורים במקומות קשים, איך הם נאבקים על כל תלמיד שלא ינשור, שיהיה טוב, שיתמיד. רק שכאן זה סרט דוקומנטרי, על המציאות כפי שהיא. כל הכבוד למורה כזו! היא ראויה לכל פרס!

Throughout the film, I was full of respect to the singing teacher, how she treats her students in a way that I admit I cannot. To manage a bunch of teenage boys whose desire to be in her classes aspires to zero – that's an amazing thing. Not everyone can be a teacher, not everyone knows how to get to the heart of the students. In my opinion, this is a rare virtue. She reminded me of the films about teachers in difficult places, how they struggle for their student not to drop out, for them to be good, to persevere. Only that here it is a documentary, about reality as it is. Well done to such a teacher! She deserves every award!

צפיתי בסרט הזה והלב כאב. עם כל השתדלותה של המורה לזמרה, עם כל המאמץ החינוכי שצוות בית הספר ובראשם המנהלת משקיעות בתלמידים, באים ארועים שהורסים להם את החיים. אחת הסצנות הקשות בסרט מראה את חגיגת חתונת אחיו של עומר, ההופכת משמחה לרגש קשה כלפי היהודים. החתונה התקיימה במגרש חניה בשכונה. כסאות פלסטיק ושולחנות מלאים בכל טוב הועמדו לטובת האורחים שהגיעו. ואז הגיעה המשטרה, חמושה ברובים כאילו מדובר בהסתערות על פושעים, כאילו אין אלה אזרחים רגילים, ופיזרה אותם. לא היתה שום הצדקה למעשה הנלוז הזה, מלבד להציק ולהרביץ לאזרחי המדינה שאינם יהודים. צפיתי בסצנה הקשה הזו וחשבתי על הילדים שחוו את החויה. מה חשבו כשראו את הוריהם וקרוביהם מועמדים בצד כמו פושעים? לי זה הזכיר מראות מסרטים על השואה. מזל שלא ירו בהם! אילו אזרחים הם יגדלו להיות עם השנאה הזו למי שמיצגים את השלטונות? איזו הזדהות יכולה להיות להם עם המדינה בה הם נולדו, שאמורה להיות המדינה שלהם? ומה עם כאב הלב, העלבון והכעס של אילו שהכינו את החגיגה?

I watched this movie and my heart ached. With all the efforts of the singing teacher, with all the educational effort that the school staff and the principal invested in the students, come events that ruin their lives. One of the difficult scenes in the movie shows the celebration of Omar's brother's wedding, which turns joy to hard feelings against the Jews. The wedding took place in a parking lot in the neighbourhood. Plastic chairs and tables filled with refreshments were placed for the arriving guests. Then the police arrived, armed with rifles, as if they were an raiding on criminals, as if they were not ordinary citizens, and dispersed them. There was no justification for this disgusting act other than harassing and beating up non-Jewish civilians. I watched this difficult scene and thought about the children who went through this experience. What did they think seeing their parents and relatives being put aside like criminals? It reminded me scenes from movies about the Holocaust. Lucky they weren't shot! What kind of citizens will they grow up to be with this hatred of those who represent the authorities? What identification can they have with the country in which they were born, which should be their country? And what about the heartache, insult and anger of those who prepared the celebration?

אני חושבת על עתיד המדינה שלי, על עתיד ילדי, נכדי ויוצאי חלציהם, על עתיד אזרחיה. איני אופטימית. זה רק הולך ומקצין, זה רק הולך ונעשה רע יותר ויותר. אין חזון, אין שוויון, אין רצון להיטיב עם העם, לאפשר חיים טובים פה. ניו זילנד צצה כל הזמן בראש כמקום לברוח אליו.

I think about the future of my country, about the future of my children, my grandchildren and their descendants, about the future of its citizens. I'm not optimistic. It's become radical, extreme, it's just getting worse more and more. No vision, no equality, no desire to benefit the people, to allow a good life here. New Zealand is constantly emerging as a place to escape to.

במשפט אחד:

ממליצה מאוד לצפות בסרט הדוקומנטרי החשוב הזה. אולי זה יעשה שינוי. אני יכולה רק לקוות.

In one sentence:

I recommend very strongly watching this important documentary. Maybe it will make a change. I can but hope.

ילדי האשראם   The Ashram Children

ילדי האשראם (דוקאביב 2019) קדימון

The Ashram Children (Docaviv 2019) Trailer

ישנם הורים שלא אכפת להם מילדיהם, אלא רק מעצמם. עצוב. לא טוב. לפעמים עולה המחשבה שאולי צריך לחנך להורות לפני שעושים ילדים. מחשבה.

There are parents who do not care about their children, but only themselves. Sad. Not good. Sometimes the thought arises that maybe a need to educate a parent before having children is in order. A thought.

אתמול והיום צפיתי בשני סרטים דוקומנטריים המתארים הורים ויחסם לילדיהם. על האחד, "להקת הזאבים" (The Wolfpack) אני בוחרת לא לכתוב, משום שהוא עשוי גרוע ואני מעדיפה לכתוב על דברים שעשו לי טוב או שעניינו אותי ואיני מוצאת טעם בכתיבת ביקורת שלילית כשאין לי אפשרות לסייע בתיקון יצירה כלשהי. חוצמזה, זה הרי ענין של טעם. הסיפור דוקא מעניין, אך הביצוע לא טוב, לדעתי.

Yesterday and today I watched two documentary films depicting parents and their attitude towards their children. About one of the, "The Wolfpack" I choose not to write, because it is poorly made and I prefer to write about things that have done me good or interest me, and I find no reason in writing negative criticism when I can't help fixing the creative piece. It's a matter of taste. The story is interesting, but the implementation is not good, in my opinion.

השני, ממש מעולה. עשוי היטב, קולח, מרתק, מעלה מחשבות על מה שמתואר בסרט, מפעיל כמה תאים אפורים – כל מה שסרט טוב עושה. במקרה זה, זהו סרט דוקומנטרי על ילדים שגדלו באשראם אחרי שהוריהם סחבו אותם איתם לשם בלי לחשוב על מה שזה עושה לילדיהם. אפשר להבין, אם כי לא לסלוח על חוסר האחריות שבדבר, את ההורים שנהו אחר הגורו וחשבו שזה טוב להם. רק מה, הם לא טרחו לחשוב אם זה גם טוב לילדים. אולי חשבו שזה כן טוב לילדים, אולי פשוט התעלמו והתרכזו בעצמם ב"התקדמותם הרוחנית האישית".

The second one, really excellent. Well made, fluent, engaging, raises thoughts of what is portrayed in the movie, activates some grey cells – everything a good movie does. In this case, this is a documentary about children growing up in an Ashram after their parents schlepped them there without thinking about what it does to their children. One can understand, though not forgive the irresponsibility involved, the parents who followed their guru and thought it was good for them. But they didn't bother to think if it was good for the kids too. Maybe they thought it was good for the children, maybe they just ignored and concentrated on "their personal spiritual progress".

אחת האמרות בסרט, אותה מלמד הגורו היא: "בלעדי, שום דבר אינו קיים". מה אפשר להסיק מאמרה כזו? מה משמעותה? הזכיר לי את "אני חושב, משמע אני קיים" של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט. בזמן הצפיה בסרט, לא יכולתי להמנע מלחשוב על הנזקים שהורים גורמים לילדיהם, אולי לא במודע. לשאלתו של הבמאי, יהונתן אופק, למה הם לקחו את הילדים לאשראם, הִצְדיקה אמו את המעשה באומרה ש"ילדים מתחנכים לפי הוריהם: ילדים דתיים מתחנכים לפי הדת, חילוניים בצורה חילונית והורים בודהיסטים מחנכים את ילדיהם לבודהיזם". אפשר לקבל את זה ואפשר גם לא. ענין של השקפה חינוכית.

One of the sayings in the movie, which the guru teaches is: "Without me, nothing exists." What can be concluded from such saying? What does it mean? It reminded me of "I think, therefore I am" by French philosopher René Descartes. While watching the movie, I couldn't help thinking about the damage that parents are causing to their children, maybe not consciously. Asked by director Jonathan Ofek why they were the children taken to the Ashram, his mother justified the deed by saying that "children are educated by their parents: religious children are educated according religion, secularly in a secular way, and Buddhist parents educate their children to Buddhism." You can accept it and also not. A matter of educational viewpoint.

אחת המרואיינות, שהיתה עם יהונתן אופק באשראם, תארה זאת כך: "אנשים היו שואלים: מה המטרה שלי בחיים? והגורו היה אומר: המטרה שלכם בחיים היא להבין את הטבע האמיתי שלכם. שאתם אינכם הגוף שלכם, אינכם המוח שלכם, אתם מעבר לזמן, למרחב ולסיבתיות. אתם ידע טהור, שלוה טהורה, מודעות אמיתית ומודעות טהורה. הדרך היחידה בה תוכלו להגיע למציאות הזו, היא דרך הכוונה של גורו אמיתי. משימתו של המחפש את הדרך היא למצוא גורו אמיתי. ותפקידו של מחפש הדרך היא לאהוב ולשרת את הגורו האמיתי. ודרך האהבה הזו תגיע לטבע האמיתי שלך."

One of the interviewees, who was with Jonathan Ofek in the Ashram, described it like this: "People would ask: What is my purpose in life? And the Guru would say: Your purpose in life is to realize your own true nature. That you are not your body, you are not your mind. You are beyond time, space, and causality. You are pure knowledge, pure peace, true consciousness and pure consciousness. The only way that you can come to this reality is through the guidance of a real guru. It is the seeker's job to find a real guru. And it is the seeker's job to love and serve the real guru. And through that love you'll reach your own nature."

מעולם לא אהבתי כַּתוֹת, מעולם לא נמשכתי למקומות בהם קיימת הֵרַרְכְיָה, בהם אין שוויון בין בני האדם, בהם סוגדים למאן דהוא שאין לו שום יתרון על פני אחר. כולנו היינו אמורים להיוולד שוים וחבל שאין זה כך. בין השאר, אך הכי-הכי, מה שהרתיע אותי זה הנסיונות לפתות אנשים לתוך הכתות הללו בדיבורים על "אהבה" ועל "קבלה", כשבפועל, כשמאן דהוא נכנס כבר לתוך אלה, מתברר שהמלתעות שננעצו בו הן כאלה של פחד, אימה וטרור. תמיד יש את האיומים הללו שאם יחדל מלקיים את המצוות, הציוויים, ההוראות וכו' – יבולע לו. כשאורח חיים מושתת על הטלת אימה ואיומים – ההגיון הבריא אומר שאסור להיות במקום החולה ההוא. לכולנו מגיע לחיות חיים של אהבה, כיף, משמעות והגשמה עצמית, אך בלי להזיק לזולת.

I have never liked cults, I have never been drawn to places where there are hierarchies, where there is no equality between people, where they worship somebody who has no advantage over others. We were all supposed to be born equal and it's a pity that this is not the case. Among other things, but most of all, what has deterred me is the attempts to lure people into these cults by talking about "love" and "acceptance," while, in fact, when somebody has already entered these cults, it turns out that the premolars imbedded in them are those of fear, horror and terror. There are always these threats that if somebody stops complying with the commandments, decrees, instructions, etc. – it will be detrimental for them. When a way of life is based on dread and threats – sound logic means that one must not be in that sick place. We all deserve to live a life of love, fun, meaning and self-fulfilment, but without harming others.

רובנו מושפעות מהמאורעות אותם אנו עוברות בחיינו. ישנן כאלה המשנות את אורח חייהן, כאלה המכות על חטא על מה שעשו, כאלה הבאות בטענות להוריהן על מה שאלה עוללו להן וישנן כאלה שאינן מתחרטות על דבר ומנסות להצדיק את מהלכיהן/התנהגותן/חשיבתן וכו'. מותר לכל אחת מאיתנו לעשות את הטעויות שלנו, על זה לא תמיד ישנה שליטה, אך לפני שאנו עושות מהלך כלשהו שעשוי/עלול להשפיע על הילדים שלנו, ראוי ורצוי להקדים מחשבה למעשה. דברים שאולי מתאימים לנו בשלב מסוים בחיינו, לא בהכרח מתאימים לצאצאינו. אמנם לכל אחת הזכות לממש את חייהן, אך כשיש ילדים, אנו מוכרחות לקחת אחריות ולחשוב על טובתם. להיות הורה זה לא משהו שנעשה כך סתם. המשמעות של להיות הורה היא להנחיל לילדייך את המורשת שלך, את מה שאת מאמינה בו, אך בד בבד עם הדאגה לרווחתם – הן הגופנית והן הנפשית.

Most of us are affected by the events we go through in our lives. There are some who change their way of life, some who express remorse for what they have done, some who criticise their parents for what they have done to them, and some who regret nothing and try to justify their moves/behaviour/thinking, etc. Each one of us is allowed to make mistakes, not always about one has control over it, but before we make any move that may affect our children, it is better and needed to think thoroughly before doing. Things that may be right for us at some point in our lives, may not be right for our offspring. While everyone has the right to self-fulfilment in their lives, when we have children, we must take responsibility and think about their good. Being a parent is not something that's done offhandedly. Being a parent means bequeathing your children your legacy, what you believe in, but at the same time with concern for their wellbeing – both physically and mentally.

במשפט אחד:

ממליצה לצפות בסרט הדוקומנטרי החשוב הזה וללמוד ממנו.

In one sentence:

I recommend watching this important documentary and learn from it.

להזדקן ביחד   Growing Old Together

אהובי, אל תחצה את הנהר (2013) קדימון

My Loveת Don't Cross That River (2013) Trailer

ישנם זוגות שמזדקנים יחד בחן. מעניין מה הסוד שלהם.

There are couples who age gracefully together. I wonder what their secret is.

הסרט הדוקומנטרי הקוריאני "אהובי, אל תחצה את הנהר", מתאר זוג מקסים (יו בן ה-98 וקאנג בת ה-90) החי יחד במשך 76 שנות נישואים והם עדיין אוהבים זה את זו. הסרט צולם במהלך 15 החודשים האחרונים לחייהם המשותפים ומתאר את שיגרת חייהם, כשברקע מרחפת ההכרה המעציבה שפרידתם קרובה.

The Korean documentary "My Love, Don't Cross that River", depicts a lovely couple (98-year-old Hugh and 90-year-old Kang) have lived together for 76 years of marriage and they still love each other. The movie was filmed over the last 15 months of their shared life and describes their routine, with the saddening recognition hovering in the background of their close separation.

הסרט עשוי היטב, עוקב באהבה אחר הזוג האוהב וגורם לך להרהר על מזלם ששפר. הם מתיחסים זה לזו בכבוד, באהבה, בתמיכה, בהקשבה – המרכיבים המסייעים לחיים נעימים ביחד.

The movie is well-made, lovingly follows the loving couple and makes you reflect on how fortunate they were to have each other. They treat each other with respect, love, support, attentiveness – the components that help make life enjoyable together.

אהבתי מאוד את הסרט. הוא מענג, מפעיל את התאים האפורים ואת ההשוואה המתבקשת של חיי הצופה לעומת חיי הזוג הזה וזוגות אחרים שזכו לחיות חיים טובים ונעימים יחד.

I liked the movie very much. It delights, activates the grey cells, as well as the obvious comparison of the viewer's life compared to this couple's life and other couples who have lived a good, pleasant life together.

במשפט אחד:

זוג שחי יחד במשך 76 שנים – בהחלט השג מרשים.

In one sentence:

A couple living together for 76 years – definitely an impressive achievement.

My Love Don't Cross That River (full movie on YouTube)

לגלות את ויויאן מאייר   Finding Vivian Maier

לגלות את ויויאן מאייר (2013) קדימון

Finding Vivian Maier (2013) Trailer

אני אוהבת לצלם. יש מעין קסם שקשה לי להסביר בתפיסת רגע מסוים.

I love taking photos. There is a kind of magic that I find difficult to explain in the perception of a particular moment.

אני מתעניינת מאוד בעבודותיהן של אמניות, בעיקר צלמות. מישהי דיברה איתי לפני מספר ימים על "שפה צילומית", והסבירה שמשמעה פיתוח סגנון יחודי. אני יודעת שישנם אמנים שאפשר להבחין מיד בעבודותיהם שאלו שלהם ולא של מישהו אחר. איני בטוחה בזה לגבי עצמי. אני אוהבת לצלם הכל – טבע, נופים, אנשים. איני נוהגת להשתמש בתוכנות לעיבוד תמונות, אלא מעדיפה את התמונות שלי כפי שיצאו. זאת גם הסיבה שאני מעדיפה לצלם אנשים בלי שירגישו שהם מצולמים. אולי זו השפה הצילומית שלי.

I am very interested in the art works of artists, especially photographers. Someone talked with me a few days ago about "photographic language", explaining that it means developing a unique style. I know that there are artists who can immediately be discerned for their work and not anyone else's. I'm not sure about myself. I love to photograph everything – nature, landscapes, people. I don't use image processing software, but prefer my photos as they came out. This is also why I prefer to photograph people without them noticing that they are being photographed. Maybe that's my photographic language.

הצילומים של ויויאן מאייר (1926-2009)

Vivian Maier's photographs (1926-2009)

סרטם הדוקומנטרי המצוין והמרתק של ג'ון מאלוף וצ'ארלי סיסקל על הצלמת ויויאן מאייר מתאר את חייה של אישה שאהבה לצלם והרבה: היא צילמה למעלה מ-150,000 צילומים במהלך חייה. היוצרים לא הצליחו לגלות מדוע היא בחרה לעבוד כאומנת ולא התפרנסה ממכירת צילומיה. זה אולי ישאר בגדר תעלומה. היא צילמה בעיקר ברחוב ומתויגת כצלמת רחוב. צילומיה מרתקים מאוד.

John Maloof and Charlie Siskel's excellent and fascinating documentary on photographer Vivian Maier depicts the life of a woman who loved to photograph and lots: she took over 150,000 photos during her lifetime. The filmmakers failed to discover why she chose to work as a nanny and did not make a living from selling her photographs. It may remain a mystery. She mainly took photos on the street and is labelled as a street photographer. Her photographs are very fascinating.

העלאת דיוקנה של האמנית הפרטית ויויאן מאייר למסך הגדול

Bringing a portrait of private artist Vivian Maier to the big screen

אהבתי מאוד את הסרט. זה עשוי היטב כמו סרט מתח – החל מרכישת התבה מעזבונה של הצלמת במכירה פומבית, דרך הגילוי של האוצר הבלום ובסופו של דבר ההצלחה לעלות על עקבותיה ולמצוא מהיכן הגיעה. מאוד מרתק!

I liked the movie very much. It's well made like a thriller – starting with the acquisition of the case from the estate of the photographer at a public auction, through the discovery of the treasure, and in the end, the success to trace where she came from. Very fascinating!

לגלות את ויויאן מאייר: עם יוצר הסרט צ'ארלס סיסקל

Finding Vivian Maier: with Filmmaker Charles Siskel

במשפט אחד:

היתה צלמת בשם ויויאן מאייר. היא צילמה מספר בלתי נתפש של תמונות. היא לא רצתה לפרסם את צילומיה בחייה. היא לא מכרה אף צילום שלה ושימשה אומנת למחייתה.

In one sentence:

There was a photographer by the name Vivian Maier. She took an unimaginable number of photos. She did not want to publish her photographs during her life. She did not sell any of her photographs and served as a nanny for her living.

ההתגלות של הילמה אף קלינט   Behind the Visible: Hilma af Klint

ההתגלות של הילמה אף קלינט (2020) קדימון

Beyond the Visible: Hilma af Klint (2020) Trailer

לאורך כל ההסטוריה למדנו שנשים הושתקו ואיפשרו רק לגברים להשמיע את קולם. לא עוד.

Throughout history we have learned that women have been silenced and only men were allowed to sound their voices. No more.

אנחנו מתחילות לגלות, גם אם זה לאט מדי, שתמיד היו נשים יוצרות, רק שלא התיחסו אליהן ברצינות ודחקו אותן הצדה. מדי פעם מתגלה עוד יוצרת, עוד מישהי שלא זכתה בימי חייה להכרה לה היתה ראויה. אני שמחה שלפחות הן זוכות להכרה בימינו. לעולם לא מאוחר מדי.

We are beginning to discover, even if it is too slow, that there were always creative women, only not to be taken seriously and they were pushed aside. From time to time, another woman creator is revealed, another woman who has not won the recognition she deserved during her lifetime. I'm glad that at least they are being recognized in our days. It's never too late.

הילמה אף קלינט – חלוצת האבסטרקט

Hilma af Klint: Abstract Pioneer

הסרט הדוקומנטרי המצוין והמרתק של היוצרת הלינה דירשקה על האמנית הילמה אף קלינט מפתיע ומרגיז כאחד. מפתיע – ואפילו מדהים – לגלות את יצירותיה שהיו למעשה פריצת דרך. היא האמנית הראשונה שיצרה אבסטרקט ולא וסילי קנדינסקי, כפי שמצוין בכל הפרסומים על המושג אמנות מופשטת. מרגיז –הנה, עוד אמנית שלא נתנו לה את הבמה הראויה לה והכתירו גבר במקומה.

Halina Dyrschka's documentary about the artist Hilma af Klint is both surprising and annoying. Surprising – and even amazing to discover her works that were actually breakthroughs. She was the first artist to create abstract art, not at all Wassily Kandinsky, as noted in all publications on the concept of abstract art. It's annoying – here, another artist who wasn't given the stage she deserved and a man was crowned in her place.

הכרנה את האמנית – הילמה אף קלינט

Know the Artist: Hilma af Klint

אהבתי את הציטוטים בסרט מיומניה של הילמה אף קלינט, בהם תעדה האמנית את תהליך העבודה על יצירותיה.

ברגע זה אני מודעת, תוך כדי חיי בעולם, שאני אטום ביקום, בעל אינסוף אפשרויות להתפתחות, ואני רוצה לחקור את האפשרויות האלה.

ברצוני לרכוש תובנות לקיומנו על פני האדמה ביחס למרכז היקום. ככל שאנו מגלים את פלאי הטבע, אנו מודעים יותר לעצמנו.

I liked the quotes in the movie from Hilma af Klint's diaries, where the artist documented the process of her works. Right now, I am aware, while living in the world, that I am an atom in the universe, with endless possibilities for development, and I want to explore these possibilities.

I want to gain insights about our existence on earth in relation to the center of the universe. The more we discover the wonders of nature, the more aware we are of ourselves.

האגודה למחקר פילוסופי: הסיבוכים של הילמה אף קלינט

The Philosophical Research Society: The Complications of Hilma af Klint

משפט מפתח מהסרט:

מחשבה מגבשת את היקום לצורות גאומטריות. למדי להתעלם מהפחד, כי בלי הרצון להאמין בעצמך, לא יצא טוב. איננו כאן לנצח.

A key phrase from the movie:

Thought shapes the universe into geometric shapes. Learn to ignore the fear, because without the desire to believe in yourself, good won't come out. We are not here forever.

Halina Dyrschka talks about Beyond the Visible: Hilma af Klint

פאלפ   Pulp

פאלפ: סרט על החיים, מוות וסופרמרקטים (פסטיבל דוקאביב 2014)

Pulp: A Film about Life, Death and Supermarkets (Docaviv Festival 2014)

 

המוזיקה של שנות ה-80 וה-90 לא ממש עניינה אותי, בעיקר לא של להקות שהיה לי קשה להבין את מִלות שיריהן. מלמולים באנגלית לא ממש מובנים לי, כישראלית שאינה דוברת את השפה.

The music of the 80s and the 90s wasn't really my cup of tea, especially not of the bands I had a hard time understanding the lyrics of their songs. Murmurs in English are not really clear to me, as an Israeli who does not speak the language.

 

אני אוהבת סוגים רבים של מוזיקה חוץ מכמה ז'אנרים שאיני מסוגלת לשמוע. אופרות אינן הקטע שלי, גם לא מחזות זמר. בעיקר, אני אוהבת רוק כבד ומוזיקה מלודית, עד כמה שזה מנוגד. בשנות ה-80 נכנס הפאנק אל חיינו פה, בישראל, וזה ממש לא מצא חן בעיני. מה שאיני אוהבת, אני משתדלת להתעלם ממנו. כך יצא שאין לי ידע כלשהו על להקות שעשו חיל בשנים ההם. מוזיקה משקפת בדרך כלל את הדור בו היא נוצרת, כך שהמוזיקה של פאלפ ודומיה לא היתה נעימה לאוזני.

I like many types of music except of some genres I can't hear. Opera is not my thing, nor musicals. Mostly, I love heavy rock and melodic music, even if it is contradicted. In the 1980s, funk came into our lives here, in Israel, and I really didn't like it. What I don't like, I try to ignore. It turned out that I have no knowledge of bands that succeeded in those years. Music usually reflects the generation in which it is created, so Pulp's music and the like were unpleasant to my ears.

פאלפ – האנשים הפשוטים

Pulp – Common People [lyrics]

 

מדי פעם היה מגיע לאוזני שיר מהרדיו של הלהקות הללו. הייתי מקשיבה, כי אני משתדלת להקשיב ולבדוק בטרם אני חורצת משפט על משהו. היו שירים נחמדים פה ושם, אך לא כאלה שחדרו לי לנשמה. בשירים שאינם בשפה שלי ובכאלה שאי אפשר להבין את המלים של אלה ששרים, המוזיקה היא שעושה לי את זה או לא. אם המוזיקה אינה נוגעת בי, אז לא אקשיב לזה שוב. לדוגמא: אני אוהבת מאוד מוזיקה ברזילאית למרות שאין לי מושג מִמִלות השירים.

Occasionally, a song of these bands would come to my ears from the radio. I listened, because I try to listen and check before I pass my judgment on something. There were nice songs here and there, but not ones that infiltrated my soul. In songs that are not in my language and in those that the words cannot be understood by those who sing, it is music that does it to me or not. If the music doesn't touch me, then I won't listen to it again. For example: I love Brazilian music very much, even though I have no idea what the lyrics mean.

פאלפ – משהו השתנה

Pulp – Something Changed [lyrics]

 

הסרט הדוקומנטרי הזה מתאר את המופע האחרון של הלהקה בעיר שלהם, היא שפילד, והוא עשוי היטב. הקטע של להבין את הלהקה ואת המנהיג אותה היה מרתק. הבמאי פלוריאן אביכט עשה עבודה מצוינת בשילוב להיטי הלהקה בתוך הסיפור על אותה הופעה, כולל קטעים מהעבר. אהבתי מאוד. מאותם סרטים מצוינים שמשאירים בי משקע חיובי וכיף שלמדתי דברים חדשים. מומלץ ביותר!

This documentary portrays the band’s latest show in their city, Sheffield, and is well made. The bit of understanding the band and its leader was fascinating. Director Florian Habicht did a great job combining the band's hits within the story about that show, including excerpts from the past. I really loved. It is from those great movies that leave me with the good feeling that I learned new things. Highly recommended!

פאלפ – עזרו לזקנים

Pulp – Help the Aged [lyrics]

 

משפט מפתח מהסרט:

דמייני שאת מתעוררת מחר וכל המוזיקה נעלמה.

 

A key phrase from the movie:

Imagine waking tomorrow and all music has disappeared.