ארכיון קטגוריה: להתכתב עם עצמי Corresponding with Myself

נובמבר 2019 November

מירי מסיקה – נובמבר

Miri Mesika – November

נובמבר זה חודש שאין לי אליו סימפטיה כלל. דברים לא טובים קרו בחודש הזה לי ולעם שלי.

November is a month I have no sympathy to it at all. Bad things happened to me and my people this month.

בילדותי, נובמבר היה מאופין בגשם שבישר את החורף. העגמומיות של מזג האויר התערבבה עם מצב הרוח העגום הכללי של העם ששרידיו ניסו לבנות את המדינה וגם להבנות בה, לבנות חיים טובים לעצמם ולמשפחותיהם. רוב העם השתדל לחיות בטוב על אף הטרגדיות שחוה.

As a child, November was characterized by rain that spelled winter. The gloominess of the weather mingled with the general sad mood of the people whose relics were trying to build the country and also rebuild themselves, to build a good life for themselves and their families. Most of the people endeavored to live well despite the tragedies they have experienced.

בשנים האחרונות, מאז ההתחממות הגלובלית, נובמבר הוא חודש שחון, יבש. זה חודש המאופין בשריפות הן בארץ והן בעולם. מאוסטרליה מדווחים על שריפות שטרם נראו כמותן. שריפות גם בקליפורניה, אך זה חזון נפרץ אליו כבר התרגלנו. מונסון קשה בבנגלה דש, שמישהו הסביר לי כי היתה לזה השפעה על השריפות באוסטרליה. מזכיר לי את משק כנפי הפרפר בחלק מסוים של העולם שמשפיע על חלק מרוחק מאוד משם.

In recent years, since global warming, November has been an arid, dry month. This is a month which is characterized with fires in both Israel and the world. Australia reports about fires have not yet been seen. Fires in California, too, but this is a common phenomenon we have become accustomed to. A severe monsoon in Bangla Dash, which someone explained to me that it had an effect on the fires in Australia. Reminds me of the butterfly's wing-clap at a certain part of the world that affects a very remote part from there.

במשפט אחד:

היה יכול להיות נחמד לוא אפשר היה לדלג על החודש הזה, אבל כך היינו מזדקנות מהר יותר.

In one sentence:

It might have been nice if this month could be skipped, but then we would have gotten older faster.

עלה נושר   A Falling Leaf

איווה קסידיעלי שלכת

Eva CassidyAutumn Leaves

מה מסמל בעיניכן עלה נושר?

What does a falling leaf symbolize to you?

כשאני חושבת על עלה נושר, זה בדרך כלל במונחים של סתו, שלכת, נבילה, קמילה. מישהי אמרה לי שאצלה זה אחרת לגמרי. מבחינתה, עלה נושר מסמל התחדשות, פינוי מקום לעלים אחרים לצוץ, לפרוח, לגדול.

When I think of a falling leaf, it's usually in terms of autumn, fall, withering, wilting. Someone said to me it was completely different for her. For her, a falling leaf is a symbol of regeneration, freeing space to other leaves to emerge, to bloom, to grow.

במשפט אחד:

נשים שונות, דעות מגוונות, מגוון את החיים ועושה אותם מעניינים.

In one sentence:

Different women, diverse opinions, diversifies life and makes it interesting.

צעדים, צעדים Steps, Steps

שעון צעדים Step watch

שעון צעדים   Step watch

בריאות זה דבר שיש לשמור עליו בכל גיל, על אחת כמה וכמה בגיל מתקדם. פעילות גופנית חשובה לשמירה על הבריאות.

Health is something that must be maintained at any age, especially at an advanced age. Exercise is important for maintaining health.

במסגרת השמירה על הבריאות, התחילו לצוץ כל מיני מדדים אישיים. מה שהיה פעם מדד במסגרת הביקור אצל הרופא, הפך להיות זמין ושוה לכל נפש. המציאו לנו את השעונים המודדים את נתוני הבריאות שלנו.

As part of maintaining health, all sorts of personal measures began to emerge. What was once measuring during your visit to the doctor, became available and equal to everyone. They invented for us watches that measure our health data.

אחרי תקופה ארוכה בה הפסקנו להשתמש בשעוני יד והטלפון הסלולרי הפך להיות, בין השאר, גם השעון שלנו, חזר זה האחרון לחיינו. פתאום, עונדים הכל מרצון על פרקי ידיהם התקנים שמרגלים אחריהם ומודדים את צעדיהם ואת רוב הקורה בחייהם.

After a long time when we stopped using wristwatches and our cellphone became, among other things, our watch too, the later returned to our lives. Suddenly, everyone is willingly wearing on their wrists devices that spy on them and measure their steps and most of what happen in their lives.

אני מדור שקשה לו (שלא לומר במפורש 'בלתי אפשרי') לעשות כמה פעולות בעת ובעונה אחת. אני אישית מעדיפה מכשירים שונים לפעולות שונות. לדוגמא: לא תמצאנה אותי מרכיבה משקפיים עם עדשות מולטיפוקל. אני מעדיפה משקפיים נפרדים: רגילות לראיה למרחוק, משקפי שמש, משקפי קריאה ומשקפיים לעבודה על המחשב. באותה מידה, אני מעדיפה את הסלולרי שלי למטרה בה הוא יועד מלכתחילה – להיות טלפון נייד. כשהוסיפו את המצלמה, לא השתמשתי בה כלל. אי אפשר היה להשוות את התוצאות למצלמות הרגילות. אחר כך הגיעה מהפכת המצלמות הדיגיטליות, שהיתה מאוד מבורכת בעיני ושינתה את חיינו, העשירה אותם בכך שלא הגבילה אותנו בפילמים של 36 תמונות. הדור שלי זוכר איך היה וכמה השינוי מבורך.

I'm of a generation who has a hard time (not to say explicitly 'impossible') to do several activities at once. I personally prefer different devices for different acts. For example: you won't find me wearing glasses with multifocal lenses. I prefer separate glasses: regular for remote vision, sunglasses, reading glasses, and glasses for working on the computer. Equally, I prefer my cellphone to its intended purpose – to be a mobile phone. When they added the camera, I didn't use it at all. The results could not be compared to regular cameras. Then came the digital camera revolution, which was very welcome for me and changed our lives, enriched them by not limiting us to 36 photos' film. My generation remembers how and how much the change has been blessed.

Truth about smart watches and why I don't wear one

אין לי פייסבוק בטלפון, אין לי סקייפ ושאר אפליקציות. כשאני צריכה לנווט למקום כלשהו (לעתים רחוקות למדי), אני מתקינה ווייז וכשאני חוזרת הביתה, אני מסירה אותו. אין לי צורך להיות מנוטרת כל הזמן. אני מקוה שההסרה של האפליקציה מסירה גם את הניטור של מקומי. לוא היו מפתחי האפליקציות מסתפקים בהגבלתן לייעודן ולא היו מבקשים את הסכמתי לפלישה לתוך כל התכנים שעל הסלולר שלי, ניחא; אבל אין זה כך. למה יש לאפליקציה כלשהי צורך לרגל אחרי כל התכנים שבסלולר מלבד לעקוב אחרינו?

I don't have Facebook on my phone, I don't have Skype and other apps. When I have to navigate somewhere (quite rarely), I install Waze and when I return home, I remove it. I don't have to be monitored all the time. I hope the removal of the app also removes monitoring my location. If the app developers were satisfied with limit them to their purpose, and would not ask for my consent to invade to all the content on my cellphone, ok; but that is not the case. Why does any app need to spy on all the content on the cellphone besides to follow us?

השעונים העוקבים אחרינו יקרים למדי. ישנם גם חיקויים, כמובן, שאינם הכי טובים, אך לפחות אפשר להשתמש בהם למטרות מסוימות כמו מדידת צעדים למטרות פעילות גופנית. מה שמרגיז אותי, זה שצריך לחבר את השעון לסלולר משום שהשעון אינו יכול לעבוד בפני עצמו, אלא צריך להיות מחובר לאפליקציה שיש להעלות בסלולר. האפליקציה רוצה כמובן לחדור לכל התכנים בסלולר וכאן אנחנו מגיעות שוב לחדירה לפרטיות שאין לה כל הצדקה. כל מה שאני רוצה, זה למדוד את הצעדים שאני עושה ולבדוק את השעה, לא יותר מזה. אין לי שום צורך לענות לסלולר עם השעון, כי בשביל זה יש לי את הסלולר, לא כך? נשגב מבינתי למה עלי לשאת איתי את הסלולר כדי לענות לצלצול באמצעות השעון. שימציאו שעון שעושה את מה שעושה הסלולר וסגרנו גם את הפינה הזו.

The watches that follow us are quite expensive. There are also imitations, of course, that are not the best, but at least they can be used for certain purposes such as measuring steps for exercise purposes. What bothers me is that it needs to connect the watch to the cellphone since the watch cannot work on its own, but should be connected to an app that needs to be uploaded to the cellphone. The app, of course, wants to penetrate to all the content on the cellphone and here we come again to an intrusion into privacy that has no justification. All I want is to measure the steps I make and check the time, nothing more. I have no need to answer a call on the cellphone with the watch, because for that I have the cellphone, don't I? It's beyond my comprehension why do I have to carry my cellphone with me to answer the call with the watch. They would come up with a watch that does what the cellphone does and we could close that corner, too.

Xanes B05 Fitness Band – Unboxing and First Impressions – Don't Buy This

בחבורה שלנו, אנחנו משוות את הביצועים של השעונים שלנו וכמובן את מספר הצעדים שאנחנו עושות מדי יום. קניתי שעון שעלה לי 21 ₪. ברור שבמחיר הזה אי אפשר לקבל משהו משוכלל, אבל לפי הפרסומת, זה היה התקן שהתאים לצרכים שלי. כל מה שרציתי, שזה יראה לי את השעה וימדוד את צעדי, לא מעבר לזה.

In our group, we compare the performance of our watches and of course the number of steps we make each day. I bought a watch that cost me 21 NIS. Obviously, at this price, you can't get anything elaborate, but according to the advertisement, it was a device that suited my needs. All I wanted was for it to show me the time and measure my steps, not more than that.

אי אפשר היה להפעיל את השעון בלי להעלות את האפליקציה שלו בסלולר. זה לא היה קל. בהתחלה, סרבה האפליקציה לעלות על הסלולר הישן שלי (זה אסוס זן 5 מ-2015) וכבר שקלתי לעשות זאת באמצעות סלולר מתקדם יותר של חברה, אך פתאום, יום אחד, סתם כך, זה החליט בכל זאת לעלות אצלי. יופי. אחר כך די התעצבנתי שאי אפשר היה לכוון את השעון, כי אני מעדיפה את שיטת 24 השעות, אבל הנחתי לזה, העיקר שזה מדד לי את הצעדים.

It was impossible to turn on the watch without uploading its app on a cellphone. It was not easy. Initially, the app refused to upload on my old cellphone (it's Asus Zen 5 from 2015) and I had already considered doing it through a more advanced cellphone of a friend, but suddenly, one day, just like that, it decided to upload. Great. Then I was quite annoyed that the watch could not be adjusted because I prefer the 24-hour method not the AM/PM, but I let it go, the main thing was that it measured my steps.

דבר נוסף שמרגיז אותי (ואני אשה רגועה בדרך כלל), זה הצורך להטעין את הדבר הזה, כמו גם התקנים אחרים, ביניהם הטלפון הסלולרי. מאוד מטומטם! לא ברור לי למה אי אפשר לתכנן את הדברים הללו – כמו גם את הסלולרי – להטען באמצעות השמש או אור אחר. למה שלא יהיה במכשירים הללו קולטן אור שישאיר אותם טעונים כל הזמן ללא הצורך המעצבן להטעינם? הנה חומר למחשבה עבור מְפַתְחוֹת. אני בטוחה שהטכנולוגיה קיימת ואפשר לישמה. יתכן שתעשיית הסוללות תעלם, אך למה שזה יפריע לנו בשאיפתנו להתקדם?

Another thing that annoys me (and I am a generally a calm woman), is the need to charge this thing, as well as other devices, including cellphones. Very dumb! It is not clear to me why these things – as well as cellphones – can't be designed to be charged using the sun or other light. Why not have a light receptor on these devices that keeps them charged all the time without the annoying need to recharge them? Here is a thought for developers. I'm sure the technology exists and can be implemented. The battery industry may be gone, but why should it hinder us in our aspiration to move forward?

לפני יומיים החליט השעון להפסיק לתקשר עם האפליקציה, כאילו שיש לו רצון משלו. לא אכפת לי שהאפליקציה אינה אוספת את המידע עלי, על זה אני הרי מוותרת, אבל מה שמרגיז – שבלעדיה אי אפשר לסנכרן את השעה בשעון. אז עכשו זה מודד לי את הצעדים, אך אינו מראה לי את השעה המדויקת. שיהיה. כשזה ימות, אין לי כוונה לקנות אחר תחתיו.

Two days ago, the watch decided to stop communicating with the app, as if it had its own will. I don't care that the app doesn't collect my information, which I do pass, but what's annoying – without it you can't sync the time on the watch. So now it measures my steps, but doesn't show me the exact time. Let it be. When it dies, I have no intention of buying another one.

במשפט אחד:

דברים חדשים ומעניינים נכנסים אל תוך חיינו, טכנולוגיות חדשות מומצאות כדי להקל עלינו ולשכלל את חיינו. למה צריך גם לעקוב ולרגל אחרינו באמצעותם?

In one sentence:

New and interesting things come into our lives, new technologies are invented to make our lives easier and better. Why should the developers need also follow and spy on us with them?

הרמזור התחלף לאדום   The Traffic Light Turned Red

בהמתנה לחציית הכביש Waiting to cross the road

בהמתנה לחציית הכביש   Waiting to cross the road

רמזורים מעולם לא היו ידידותיים לנו, בני האדם, בעיקר לא בגיל מתקדם.

Traffic lights have never been friendly to us, humans, especially not of advanced age.

היא עמדה בקצה המדרכה, מחכה לאור האדום ברמזור שיתחלף לירוק כדי שתוכל לחצות את הכביש. מהכרותה עם הרמזור הזה, אותו פגשה מספר ניכר של פעמים במהלך חייה (מאות, אולי אפילו אלפים) על בסיס יומי, ידעה שיהיה לה זמן די והותר כדי לחצותו ואפילו להספיק להגיע בזמן כדי לחצות את הרמזור השני. בענין הרמזור השני, זה היוה קצת בעיה. תמיד היתה מספיקה לחצות גם אותו באור ירוק וזה אפילו התמהמה מעבר לכך, אך ביום ראשון השבוע, עם החלת שעון החורף, נדמה לה שגם הרמזור התקצר.

She stood at the edge of the sidewalk, waiting for the red light at the traffic light to turn green so she could cross the road. From her acquaintance with this traffic light, which she had met a considerable number of times during her life (hundreds, maybe even thousands) on a daily basis, she knew she would have enough time to cross it and even have time to cross the second traffic light. For the second traffic light, that was a bit of a problem. She always managed to cross it with the green light, too, and it was even more delayed, but on Sunday this week, with the application of winter time, the traffic light seemed to be shortening as well.

תחילה חשבה שהאשמה בה, משום שאולי לא חצתה מהר מספיק, אבל תמיד הלכה באותו הקצב ותמיד היה לה מספיק זמן לחצות. ביום שלמחרת, החליטה לבדוק. מה שהיתה עושה שנים בצורה בלתי מודעת, היתה צריכה לתזמן. בדרך כלל, אנחנו חוצות את הכביש במודעות למה שקורה מסביב כדי לא להפגע חס ושלום, אבל יחד עם זאת אנחנו עושות זאת באופן אוטומטי, איננו צריכות לחשב כל צעד ושעל. בעיקר לא כשיש רמזור שמורה מתי לחצות ומתי לחכות לתורנו.

At first she thought she was to blame, because she may not have crossed fast enough, but she always followed the same pace and always had enough time to cross. The next day, she decided to check. What would have been unconscious for years had to be scheduled. Usually, we cross the road in awareness of what's going on around us so as not to get hit by a car or something, but at the same time we do it automatically, we don't have to calculate every step of the way. Mostly not when there is a traffic light which indicates when to cross and when to wait for our turn.

פגשתי אותה עת עמדה על קצה המדרכה בנסיונה הרביעי לתזמן את הרמזור. עוד מרחוק הבחנתי בה כשהיא חוצה את הכביש בכיוון שלי וציפיתי לראותה מתקדמת לעברי. לא הבנתי מדוע הסתובבה וחיכתה לרמזור כדי לחצות שוב. קיויתי שלא קרה לה משהו ששיבש לה את הלך המחשבה. בגילנו, אי אפשר לדעת, דברים קורים. "הַיי", אמרתי לה עת הגעתי אליה, "אנה מועדות פני יהודיה?"

היא סובבה אלי את פניה. "הֵי, הַיי", ענתה במאור פנים והסבירה לי את ענין הרמזור שהתקצר. האמת, ביום ראשון, כשהלכתי לצפות בסרט, נראה היה לי שהרמזור השתנה, אך משום שאני חוצה אותו פעם בשבוע בדרכי לקניות בדרך כלל ולפעמים לסרט, לא הקדשתי לזה מחשבה רבה. ידעתי שהיא משתמשת במעבר החציה הזה הרבה יותר ממני.

I met her when she was standing at edge of the sidewalk in her fourth attempt to schedule the traffic light. I spotted her from the distance as she crossed the road in my direction, expecting to see her coming toward me. I couldn't understand why she turned around and waited for the traffic light to cross again. I hoped nothing had happened to her that disrupted her mindset. At our age, you never know, things happen. "Hey," I said when I reached her, "where does a Jewish woman heading?"

She turned her face to me. "Hey, hi," she replied brightly, explaining to me about the traffic light that had been shortened. The truth was, on Sunday, when I went to watch a movie, it seemed to me that the traffic light had changed, but because I cross it once a week, usually on my way shopping, and to the movie from time to time, I didn't give it much thought. I knew she uses this crosswalk much more than I did.

הרמזור התחלף לירוק והיא נטלה את זרועי כדי לחצות יחד. אני רגילה לצעוד מהר יותר, אך התאמתי את צעדי לאלה שלה. לא מיהרתי לשום מקום והיתה זו מן הסתם מצוה לסייע לאשה בת 85 לחצות את הכביש. "את רואה?" אמרה בעצבנות עת הגענו למחצית מעבר החציה והאור ברמזור התחלף לאדום, "זה לא היה ככה לפני כן! תמיד הייתי מספיקה לחצות בזמן!"

אכן, צדקה. גם אם היינו צועדות בקצב שלי, לא היינו מספיקות לחצות. "יואו! זה מסוכן!" קראתי כשבקושי הצלחנו להגיע למדרכה השניה בטרם עברה לידינו מכונית במרחק קצר מאוד מאיתנו. צעד אחד פחות – ומי יודעת היכן היינו יכולות להיות! זה ענין של שניות, שבגיל מסוים אין אותן.

The traffic light turned green and she took my arm to cross together. I'm used to walking faster, but I've adjusted my steps hers. I didn't rush anywhere and it was probably a Mitzvah to help an 85-year-old woman cross the road. "You see?" She said nervously as we reached half the crossing and the light at the traffic light changed to red, "it hasn't been like that before! I've always managed to cross in time!"

Indeed, she was right. Even if we were marching at my pace, we would not have crossed on time. "Yow! It's dangerous!" I cried out loud as we were barely able to reach the second sidewalk before a car passed near us in very short distance. One less step – and who knows where we could be! It's a matter of seconds, which at a certain age you don't have them.

ממתינה לאור שיתחלף   Waiting for light to change

ממתינה לאור שיתחלף   Waiting for light to change

מקשקשים הרבה על ריבוי תאונות הדרכים ועל כך שילדים וקשישים צריכים להזהר הכי, אבל עושים מעט מאוד למען מניעתן. לדוגמא: למה שלא יהיה חיישן בכביש שימנע מהרמזור להתחלף כל עוד יש מישהו במעבר החציה? במקום הזמן הקצוב והקצר מדי להולכי הרגל, אפשר להתאים את משך הרמזור הירוק לצורך האמיתי. אם יש חיישנים ברכב שמתריעים כשזה מתקרב מדי לרכב אחר או למקור סכנה כלשהו, מדוע אי אפשר לסדר חיישנים מתאימים ברמזורים? מצלמה ברמזור יכולה לזהות שמאן דהיא מנסה לחצות את הכביש ולהאריך את משך הזמן בטרם יתחלף הרמזור. משהו ממש פשוט שאומת ההי-טק יכולה לפתח בזמן קצר. זה הרי על בסיס הטכנולוגיה שכבר קיימת, אין כאן צורך להמציא את הגלגל.

There is a great deal of prattling about the multiplicity of road accidents and that children and the elderly should be most careful, but do very little to prevent them. For example: why not have a sensor on the road that will prevent the traffic light from changing as long as there is someone at the crossing? Instead of the limited short time for pedestrians, the duration of the green traffic light can be adjusted to the real need. If there are sensors in a vehicle that alert when it gets too close to another vehicle or source of danger, why can't appropriate sensors be arranged at traffic lights? A traffic light camera can detect when somebody is trying to cross the road and extend the time before the traffic light changes. Something really simple that the high-tech nation can develop in no time. This is based on the technology that already exists, there is no need to invent the wheel here.

זה אינו הרמזור המסוכן היחיד. אין רמזור בטוח, כולם מסוכנים לבני אדם בכל הגילים, לא רק בגילנו, אלא גם בגיל פחות מתקדם. לרוב, אין לנו מספיק זמן לחצות בשלום. עדיין, לא הכל נוהגים. עדיין, ישנם אנשים שאוהבים ללכת ברגל במקום להשתמש במכונית או ברכב מנועי כלשהו. עדיין, ישנם אנשים רבים החוצים כבישים וזה מאוד מסוכן להם.

This is not the only dangerous traffic light. There is no safe traffic light, all of them are dangerous to humans of all ages, not just our age, but also at a less advanced age. Usually, we don't have enough time to cross safely. Still, not everyone is driving. Still, there are people who like to walk rather than use a car or any motor vehicle. Still, there are many people crossing roads and it is very dangerous for them.

במשפט אחד:

היינו חייבות להשיב את נפשנו בקפה ועוגה אחרי מה שחוינו.

In one sentence:

We had to get our souls back with coffee and cake after what we have been through.

מרק חמים, קפה טעים   Warm Soup, Nice Coffee

מרק אפונה עם חתיכות לחם Pea soup with pieces of bread

מרק אפונה עם חתיכות לחם   Pea soup with pieces of bread

זה תמיד קורה בבת אחת, אין לנו ממש סתו, לא עונת מעבר אמיתית. פתאום קריר אחר הצהרים, פתאום קר בלילות.

It always happens all at once, we don't really have an autumn, not a real transition season. Suddenly it's chilly in the afternoon, suddenly it's cold at night.

בשלוש וחצי אחר הצהרים, מתחיל להיות קריר. בשבוע שעבר זה היה ארבע וחצי וחמים למדי. נדמה שהמעבר לשעון החורף בתחילת השבוע קרר לנו את מזג האויר. למרות זאת, אין חוסכים בהפעלת המזגנים, מה שמעצבן אותי מאוד. גם כך אני סובלת מהקור, למה להקפיא כשאין בזה צורך?

By three thirty in the afternoon, it's getting chilly. Last week it was five thirty and pretty warm. It seems as though the shift to the winter clock in the beginning of this week has cooled the weather for us. However, there is no saving in operating the air conditioners, which annoys me very much. I suffer from the cold anyhow, why freeze when there is no need?

מעבר לרחוב, היכן שהסופרמרקט נמצא, יש מתחם קניות ובתי קפה. אני נוהגת לסעוד שם את לבי לפני הקניות. לא מפריע לי שזה בגפי. בדרך לקניות אחר הצהרים, התלבטתי אם להכנס לבית קפה ולפנק את עצמי במרק חמים. הרוח שנשבה די בחוזקה שכנעה אותי שכדאי לי לעשות כן. לפעמים אני מקשיבה גם לרוח.

Across the street where the supermarket is, there is a shopping complex and cafés. I usually dine there before shopping. It doesn't bother me it's by myself. On my way shopping this afternoon, I contested whether to go into a café and indulge myself with warm soup. The wind that was blowing pretty hard convinced me that I should do it. Sometimes I listen to the wind, too.

אגרולאני מדבר אל הרוח (כיסוי לקינג קרימזון)

EggrollI talk to the wind (King Crimson cover)

הקרירות של הרחוב המשיכה גם בתוך בית הקפה, אך בלי הרוח הנושבת. השעה היתה ארבע ובית הקפה היה ריק. מחזה לא רגיל בשעה זו. לקח לי קצת זמן להבין למה. לפני שבועיים פורסם כי שני אנשים הורעלו בעקבות אכילת טונה בסניף של הרשת בתל אביב. האסימון ירד לי כשהמגש הגיע ועליו מנשר המסביר כי אין לרשת כל קשר לזו שפועלת בתל אביב. זה אותו שם, זכיינים אחרים. לקוחות אינם מבחינים ביניהם. גם אני לא זכרתי. איני יודעת איך הייתי נוהגת לוא זכרתי.

The chill of the street continued inside the café as well, but without the blowing wind. It was four o'clock and the café was empty. An unusual sight at this hour. It took me a while to figure out why. Two weeks ago, it was reported that two people were poisoned by eating tuna at the chain's Tel Aviv branch. It dawned on me when the tray arrived with a manifesto explaining that the chain has nothing to do with the one operating in Tel Aviv. It's the same name, other franchisees. Customers do not distinguish between them. I didn't remember either. I don't know how I would act if I would remember.

הודעה ללקוחות Message to customers

הודעה ללקוחות   Message to the customers

רציתי משהו חמים. הזמנתי מרק אפונה. זה היה לא הכי טעים שבעולם, אך בגדר בסדר. לא אחת יצא לי בעבר לטעום מרקים טעימים במסעדות, זה לא הגיע לקרסוליים של ההם. הם מפרסמים שהם מכינים את זה מחומרים טבעיים בלבד וללא תוספים משמרים. אולי זה נכון, הרי אין לי אפשרות לבדוק את זה, אך המרק שאני מכינה בבית טעים לי הרבה יותר. רשמתי לעצמי להמנע בעתיד מגחמות כאלה ולהצמד אל המרקים שלי.

I wanted something warm. I ordered pea soup. It wasn't the most delicious, but ok. More than once I had tasted delicious soups in restaurants before, this soup was significantly inferior to those. They advertise that they make it from natural ingredients only and without preservatives. Maybe it's true, I can't check it, but the soup I make at home tastes a lot better to me. I noted to myself to avoid such whims in the future and stick to my soups.

בזמן שחיכיתי שהמרק יתקרר מעט, זה הגיע רותח, אכלתי את הכריך שהזמנתי – עם חתיכות אבוקדו ועגבניה. איני אוהבת לחם יבש, לא מרוח והכריך שהוגש היה כזה. ציפיתי שהאבוקדו יהיה ממרח, לא חתיכות, או שלפחות הלחם יהיה מרוח במשהו. רשמתי לעצמי לבקש הסבר מדוקדק יותר לפני שאני מזמינה פה. אולי אדיר את רגלי בעתיד. לא היה לי טעים במיוחד. הכריכים שאני מכינה בבית טעימים לי יותר.

While I was waiting for the soup to cool down a little, it came hot, I ate the sandwich I ordered – with slices of avocado and tomato. I don't like dry bread, not shmeared and the sandwich served was like that. I expected the avocado to be spread, not pieces, or at least the bread should be shmeared with something. I made a note of asking for a more detailed explanation before ordering here. Maybe I'll stay away from this place in the future. It was not very tasty. The sandwiches I make at home taste better to me.

קפה ועוגה   Coffee and cake

קפה ועוגה   Coffee and cake

איני נוהגת לאכול קינוחים בארוחות מהסוג הזה, בעיקר לא אחרי מרק, אך התחשק לי קפה והרי אי אפשר לשתות קפה בלי עוגה ליד, נכון? נחמה פורתא מצאתי בקפה הטעים ובעוגת הקנמון הנקראת גם 'דניש'. אני אוהבת עוגות שמרים כאלה. אמי נהגה להכין אותן בלי לשייך אותן למדינה כלשהי. קראנו לזה 'עוגת שמרים' כשזו היתה נאפית בצורת עיגול בתבנית עם החור באמצע. כשאמי היתה יוצרת עוגות אישיות, הן נקראו 'שושנות'. הן העוגות והן השושנות היו מלאות בשוקולד בתוספת קנמון שהעניק להן מרקם, טעם וריח משגעים. כבת לאופה של העיירה, ידעה אמי להוציא תחת ידיה דברי מאפה משובחים ביותר.

I don't usually like to have desserts at this kind of meals, especially not after a soup, but I felt like coffee and one can't have coffee without a cake aside, right? I found a little solace with the delicious coffee and cinnamon cake also called 'Danish'. I love yeast cakes like that. My mother used to make them without associating them with any country. We called it 'yeast cake' when it was baked in a circle-shaped baking dish with the hole in the middle. When my mother used to make personal cakes, they were called 'roses'. Both the cakes and the roses were filled with chocolate plus cinnamon which gave them a wonderful texture, taste and scent. As a daughter of the town's baker, my mother knew how to make excellent delicious pastries.

 

במשפט אחד:

קריר, חבל שהמרק החמים לא היה טעים כל כך.

In one sentence:

It's chilly, too bad the warm soup was not so tasty.

ללמוד להעניק   Learn to Give

ערימת מתנות   A stack of presents

ערימת מתנות   A stack of presents

אינך נולדת עם התכונה הזו של חמלה לזולת, של רצון להעניק. זו תכונה נרכשת.

You are not born with this attribute of compassion for others, of a will to give. This is an acquired trait.

אלה מאיתנו שגורלם שפר עליהם, מציפים את ילדיהם בכל טוב, בין השאר בצעצועים. התוצאה היא שגדל דור שאינו יודע להעריך את השפע בו הוא טובל, עד כדי זלזול אפילו. הדור הזה רואה את הוריו הקונים וקונים וקונים ואינם מפסיקים לעשות כן. כשמשהו מתקלקל – זורקים אותו וקונים חדש. פעם, היו מנסים לתקן. היום, התיקון יקר וזול יותר לקנות חדש. כשבגד נקרע – זורקים וקונים חדש. למה ללכת לתופרת שגובה עבור עבודתה מחיר ששוה למחירו של בגד חדש או יקר יותר ממנו?

Those of us who are lucky, are flooding their children with all the best, including toys. The result is that a generation that does not know how to appreciate the abundance it immerses, to the point of even contempt. This generation sees its parents buying and buying and buying and does not stop doing so. When something breaks down – it's being thrown away and a new one is bought. In the past, they were trying to fix it. Today, to repair is more expensive and it's cheaper to buy a new one. When a garment is ripped – it is thrown away and a one new is bought. Why go to a seamstress who charges for her work a price equal to the cost of a new garment or more expensive?

אחת הדרכים להלחם בתופעה הלא רצויה הזו היא פשוט להמנע מלקנות. ישנם אנשים שיש להם בארון בגדים אותם מעולם לא לבשו ועם התויות עדיין עליהם. בגדים, שלעולם גם לא ילבשו כנראה. אנשים אוספים ומלקטים וצוברים ללא שום הצדקה. בילדותי, לא היה לנו מספיק והיינו צוברים כל מיני דברים שיכולנו לצבור. לאמי היה פתגם: "אם זה לא רוצה לאכול – אז שיהיה". למרות זאת, היא צברה רק דברים שחשבה שתצטרך אותם ביום מן הימים, שהם יהיו שימושיים. הדור שלי כבר צבר אוספים של כל מיני דברים: ספרים (היו לנו ספריות שלמות בבית), תקליטים (היו לנו ארונות מיוחדים להם), חתימות של מפורסמים, קלפים עם דמויות מפורסמות וכן הלאה.

One way to combat this unwanted phenomenon is to simply avoid buying. Some people have a wardrobe that they never wore and with the labels still on them. Clothes that will probably never be worn. People are collecting and accumulating and gathering without justification. In my childhood, we didn't have enough and we used to accumulate all kinds of things we could gather. My mother had a saying: "If it doesn't want to eat – let it stay." Despite this, she only accumulated things that she thought she would someday need them, that they could be useful. My generation collected collections of all kinds of things: books (we had entire libraries in our houses), records (we had special cabinets for them), celebrity signatures, cards with famous characters and so on.

עוד ערימת מתנות   Another stack of presents

עוד ערימת מתנות   Another stack of presents

במשפט אחד:

מומלץ ללמד את הטף להעניק מהשפע שיש להם.

In one sentence:

It is advisable to teach our children to give away items from the wealth they have.

חגיגת יום הולדת  80 Birthday Celebration

חגיגה במסעדה   Celebration in the restaurant

חגיגה במסעדה   Celebration in the restaurant

היא בודאי ניחשה, אולי אפילו ידעה, אך שיחקה את המשחק יחד איתנו.

She must have guessed, maybe even knew, but played the game with us.

יש גיל, שלחגוג אותו זה לפעמים נס. נס שהגענו עד הלום. 80 זה גיל כזה. כשאת מגיעה לגבורות – כל הכבוד לך! ישנן כאלה המגיעות לגיל הזה כשהן עדיין בכושר, שהגיל לא נראה יותר מדי כבד עליהן למרות שהן לא עשו כל מיני שיפוצים. ישנן כאלה שעשו שיפוצים והן נראות… יותר טוב לולא היו נראות. איני אוהבת את השיפוצים הללו שנועדו למחוק את סימני הגיל אותם הרווחנו ביושר בדרך כלל.

There is an age that celebrating it is sometimes a miracle. A miracle that we have reached this point. 80 is such an age. When you reach this age – well done! There are those who reach this age when they are still fit, that age does not seem too heavy on them even though they have not done all kinds of renovations. There are some that have been overhauled and look… It would be better if they hadn't. I don't like these renovations designed to erase the age signs that we earned honestly usually.

אני מביטה על כל אותן כוכבות קולנוע בנות ה-80 שנראות צעירות מרחוק, אך כשמתקרבות אליהן, אפשר לראות את הקטסטרופה. על הידיים שאי אפשר למתוח את העור עליהן, על הפנים שכל הבעה טבעית מחוקה מהן, על הרגליים. אני מביטה בידידותי וכל קמט שהן נושאות עליהן נראה מצוין. אשה בת 80 אינה אמורה לְהֵרָאוֹת "מגוהצת". את מראה הגיל אי אפשר לעצור. אין צורך לעצור. לדעתי ולטעמי, אין מראה יותר מרנין מאשר אשה השלמה עם הגיל שלה ועם המראה שלה.

I look at all those 80-year-old movie stars who look young from afar, but when you approach them, you can see the catastrophe. On the hands that the skin can't be stretched on, on the face that every natural expression is erased from, on the legs. I look at my friends and every wrinkle they carry on them looks great. An 80-year-old woman is not supposed to look "ironed." The look of age cannot be stopped. No need to stop. In my opinion and taste, there is no more delightful sight than a woman who is complete with her age and appearance.

השולחן ערוך, עוד מעט נזמין The table is set, soon we will order

השולחן ערוך, עוד מעט נזמין   The table is set, soon we will order

במשפט אחד:

חגגנו בכיף את יום הולדתה השמונים של נינה. עד מאה ועשרים!

In one sentence:

We celebrated Nina's 80th birthday with a lot of fun. Till one hundred and twenty!

סימני הסתו Autumn Signs

חתלתול בחצר A kitten in the yard

חתלתול בחצר   A kitten in the yard

בישראל אין ממש סתו, יש סימני סתו, מעין דוגמיות. גם האביב כנ"ל. הקיץ נמשך ונמשך עד שמגיע החורף בבת אחת.

There is no real autumn in Israel, we have autumn signs, like samples. Spring is the same. Summer goes on and on until winter comes all at once.

ככה זה. מה שאנחנו מכנות סתו, זה למעשה קיץ בתוספת של ענני נוצה בשמיים. השמש זורחת אצלנו במשך שמונה חודשים שלמים בשנה וגם בחורף, מבעד לקור, ישנם ימים שטופי שמש. לרוב, השמש קרה, מה שאנחנו מכנים "שמש שקרנית", אך לפעמים הימים אלה יכולים להיות גם חמימים. אז, כיף לצאת החוצה ולחוש את קרניה על הפנים וללבוש פחות שכבות.

that's how it is. What we call autumn is actually summer with the addition of feather clouds in the sky. The sun shines in Israel for eight whole months a year and in winter, through the cold, there are sunny days as well. Usually, the sun is cold, what we call "a liar sun," but sometimes these days can be warm, too. Then, it is pleasant to go outside and feel its rays on the face and wear less layers.

מזה ארבעה ימים מנבאים לנו גשם ושטפונות. מזה ארבעה ימים שאיני מכבסת למרות שיש לי שתי מכונות. אני מחכה שהגשם יגיע, יעבור ויפנה דרך לימים חמים יותר. שום דבר. אין גשם בעיר בה אני גרה. עדיין, סימני הסתו נמצאים איתנו בצורה של רוח קרירה יותר בלילות, אך כזו שעדיין אינה מצריכה לסגור חלונות, עדיין אפשר לישון עם חלונות פתוחים. הציפורים החולפות מעלינו בשמיים בלהקות גדולות מבשרות שהחורף קָרֵב, אך אי אפשר לדעת מתי זה באמת יגיע.

For four days we have been predicting rain and floods. For four days I have not been turning on the washing machine even though I have two machines. I'm waiting for the rain to come, pass and make space for warmer days. Nothing. There is no rain in the city where I live. Still, autumn signs are with us in the form of a cooler breeze at nights, but such that we don't have to close windows yet, we can still sleep with open windows. The birds passing above us in the sky in big flocks herald the approaching winter, but it is impossible to know when it will actually come.

חתלתול בחצר   A kitten in the yard

חתלתול בחצר   A kitten in the yard

החלטתי לנצל את יום השמש החמים ויצאתי בצהרים לסעוד את לבי במסעדה שאני אוהבת, שם אני יכולה גם לשבת בנחת עם המחשב הנייד ולכתוב אחרי שאני מסיימת את הארוחה. בדרך, פגשתי מלא אנשים שאני מכירה. בדרך כלל, אני הולכת ברחוב ואיני פוגשת אף מכרה וגם לא מכר. היום, למרבה הפתעתי, כאילו החליטו הכל לצאת באותה שעה ובדרך בה הלכתי. כמובן שזה הזכיר לי את בעיות הדרך במתמטיקה שלא ממש אהבתי כשניסיתי להבין מה רצו אז המורים מחיי. משועשעת, חשבתי לעצמי שיכולתי ליצור מלא תרגילים מהפגישות הללו. הנה דוגמא: יסמין יצאה בשתים-עשרה מהבית, התעכבה חמש דקות לדבר עם השכן, פסעה במהירות (במקרה שלה זה היה באיטיות) של מטר בשעה. אני יצאתי מדירתי בשתים-עשרה ורבע, התעכבתי במשך רבע שעה לצלם חתלתול שראיתי בחצר, שלמזלי רבץ במקומו על השביל ולא זז, רק יילל חלושות, כשאמו מביטה בי ממרחק-מה, אחר כך הלכתי בנחת במהירות של צעד בשניה. מתי נפגשנו?

I decided to take advantage of the hot sunny day and went out at noon to lunch out at a restaurant I like, where I can also sit leisurely with my laptop and write after I finish my meal. Along the way, I met many people I know. Usually, I walk down the street and I don't meet any acquaintances. Today, to my surprise, it was as if everything had decided to go out at the same time and walk in the same way I was going. Of course it reminded me of the math problems I didn't really like when I was trying to figure out what did the teachers want from my life. Amused, I thought I could create many exercises from these meeting. Here's an example: Jazmin went out of her house at twelve, was held up for five minutes talking to a neighbour, walked at the speed (in her case, it was slow) of a meter per hour. I left my apartment at twelve-fifteen, stopped for fifteen minutes to photograph a kitten I saw in the yard, who fortunately was lying down on the path and didn't move, just meowed weakly, as his mother was looking at me from a distance, then I took a leisurely stride at the speed of a pace per second. When did we meet?

"היי", קראה מכרה במאור פנים. נראה ששמחה לראותני. "מה נשמע?" האשה לצדה שלחה לעברי חיוך קטן. לא הכרתי אותה, אך היא עוררה את סקרנותי.

"הכל בסדר", עניתי לה, שולחת חיוך רחב אל שתיהן, "איך אצלך?" הבטתי אל האשה שלצדה, מנידה לה בראשי לשלום.

"כרגיל", ענתה המכרה.

החויתי להן להמשיך בדרכן, אך המכרה התעניינה אנה מועדות היו פני. "לאכול צהריים", עניתי וכמובן שלא יכולתי בלי שאלה משל עצמי: "לאן הולכות יהודיות?" הבחנתי בחיוך שעל פניה של האשה השניה.

"Hi," said an acquaintance of mine with a warm welcome. It seemed she was happy to see me. "What's up?" The woman beside her gave me a small smile. I didn't know her, but she intrigued my curiosity.

"Everything is fine," I replied, smiling widely at both of them, "how are you?" I looked at the woman beside her, shaking my head to greet her too.

"As usual," my acquaintance replied.

I gestured them to continue on their way, my acquaintance was interested to know where was I going. "To have lunch," I replied, and of course I couldn't without a question of my own: "Where are you Jews heading?" I noticed a smile on the other woman's face.

"אני צריכה להוציא את הנכדה שלי מהגן", ענתה המכרה, "אבל גיזלה פה התכוונה ללכת הביתה. אולי היא תרצה להצטרף אלייך?" היא הגניבה מבט אל גיזלה לבדוק את הבעת פניה. הלה רק חייכה בשקט, מהנהנת בראשה.

"בכיף", עניתי ודי בשמחה, כשלבי מקפץ לו בפנים. "בא לך?" הלה חייכה שוב וגם הנהנה. למרות שלא אמרה דבר, הבנתי שהיא רוצה. "אני שרון", הצגתי את עצמי אחרי שנפרדנו מהמכרה והתחלנו לצעוד לעבר המסעדה. שוב החיוך וההנהון. מדהים, אמרתי לעצמי, איך אפשר לתקשר בלי מלים.

"I need to get my granddaughter out of the kindergarten," answered my acquaintance, "but Gisela here intended to go home. Maybe she would like to join you?" She a glanced briefly at Gisela to check her expression. Gisela just smiled quietly, nodding her head.

"With pleasure," I replied, quite happily, with my heart bouncing inside. "Do you feel like?" She smiled again and also nodded. Despite saying nothing, I realized she wanted to. "I'm Sharon," I introduced myself after we said goodbye to my acquaintance and started walking toward the restaurant. Again the smile and the nod. Amazing, I told myself, how it's possible to communicate without words.

במהלך הארוחה לא דיברנו הרבה. מדי פעם היא שלחה אלי מבטים, שהייתי שמחה לומר 'חומדים', אך הם לא היו כאלה, לצערי. אני בהחלט אוהבת לדבר, להתרועע, ללמוד על זולתי, אך גם מתאימה את עצמי לנסיבות. לא הצקתי לה יותר מדי. אני מקוה. רוב הארוחה עברה עלינו בשתיקה נעימה, כשגיזלה מביעה מדי פעם את הערכתה לטעמו של האוכל בהמהומים שבעי רצון כשהיא מחייכת לעברי. האשה מהמהמת, חשבתי לעצמי, נמנעת מלהביע את הצד שלי במלים שבהחלט היו לי.

During the meal we didn't talk much. Occasionally, she sent me glances, which I was happy to say, 'coveting', but they were not, unfortunately. I definitely like to talk, socialize, learn about others, but also adapt myself to the circumstances. I didn't bother her too much. I hope. Most of the meal passed in pleasant silence, with Gisela occasionally expressing her appreciation for the taste of the food in the contented hums while smiling towards me. The woman is humming, I thought to myself, refrained from expressing my side with the words I definitely had.

בדיעבד, סיפרה לי המכרה שגיזלה בישנית וכי היא די התפלאה על שהסכימה לבוא איתי. לא יכולתי שלא להתפלא שאשה עם סימני סתו עליה, כמוני, עדיין יכולה להיות בישנית. נפלאות דרכי הנשים. נפלאות בהחלט.

In retrospect, the my acquaintance told me that Gisela was shy and that she was quite surprised she went with me. I couldn't help but wonder that a woman with autumn sings on her, like me, could still be shy. The wonderful ways of women. Absolutely wonderful.

Manuela Mameli's Jazz.Samba.Project – Autumn leaves

במשפט אחד:

ישנם אנשים הממעטים לדבר. גם נשים נמנות עליהם.

In one sentence:

There are people who don't talk much. Women, too, are among them.

הציפורים החלו בנדודיהן   The Birds Started Migrating

להקת ציפורים נודדות A flock of migratory birds

להקת ציפורים נודדות   A flock of migratory birds

בסך הכל הלכתי להפגש איתה בבית קפה. חצי שעה לאחר השעה בה קבענו להפגש, עדיין לא הצלחתי להגיע.

I just went to meet her at a café. Half an hour after the time we set up to meet, I still couldn't make it.

איני נוהגת לאחר לפגישות, להפך – אני תמיד מקפידה להקדים ברבע שעה. זאת, כדי להתמקם ולהכין את עצמי. איני מאלה הבאות באיחור, ממש לא. אם זה קורה – זה אומר לי בדרך כלל שעלי להמנע מלהפגש שוב. נשים (ממש ספורות!) שלפגישה איתן אחרתי, התגלו מאוחר יותר כלא מתאימות לי בכלל. אני מתחילה להאמין שהיקום רוצה את טובתי ומכוון אותי נכונה. השאלה הבסיסית שלי היא למה לוקח לו זמן רב כל כך להכווין לכיווני מישהי מתאימה במקום לשלוח לי אותה ודי. האם רוצה היקום שאחיה בגפי? האם חושב היקום שזה מה שמתאים לי?

I don't tend to be late for meetings or dates, on the contrary – I always make sure to arrive fifteen minutes earlier. This is to settle down and prepare myself. I'm not a person who comes late, really not. If this happens – it usually tells me that I should avoid meeting again. Women (very few!) I was late to meet with them, were later found to be totally unsuitable for me. I am beginning to believe that the universe wants my best interest and directs me in the right way. My basic question is why does it take so long to direct towards my direction someone appropriate instead of just sending her to me. Does the universe want me to live alone? Does the universe think that's what suits me?

להקת ציפורים נודדות נוספת  Another flock of migratory birds

להקת ציפורים נודדות נוספת   Another flock of migratory birds

הייתי בדרכי לבית הקפה כדי לפגוש אותה. הרחוב התנהל כרגיל, התנועה היתה רגילה. כהרגלי, שקעתי בהרהורים בזמן שצעדתי בדרך. חשבתי על שעיר שונה כל כך ממקום כפרי, בעיקר בתנועתיות שבה. גם השקט שונה. גם הרעש. כשגרתי בקציר, היה רוב הזמן שקט, אך היה גם רעש, כי החיים הרי מהותם רעש. אוטובוס אינו עובר בשקט. מכונית אינה עוברת בדממה. כלב, גם אם הוא שקט רוב הזמן, הרי שמדי פעם הוא נושא קולו בנביחה.

I was on my way to the café to meet her. The street was conducting normally, the traffic was as usual. As usual, while I was walking along the road, I submerged into reflections. I thought that a city is so different from a rural place, especially in its movements. Also the silence is different. So is the noise. When I lived in Katzir, most of the time it was quiet, but there was also noise, because life is essentially noise. A bus does not pass quietly. A car does not pass in silence. A dog, even if it is quiet most of the time, occasionally rises its voice in barking.

רבע שעה של הליכה מתונה בין ביתי לבין בית הקפה, מרחק ממש קצר. חלפו חמש. הציפורים, חשבתי. בקציר, נהגתי לשבת על הצוק הצופה לואדי ערה ולצפות בציפורים, במעופן המרהיב, מעורר ההשתאות. מעולם לא קינאתי בהן ולא רציתי לעוף כמותן או להוציא רשיון טיס, אך לראותן עפות, דואות, מרחפות – זה מראה מקסים ביותר. ישבתי במשך זמן רב לצפות בהן.

A fifteen-minute walk between my house and the café, a really short distance. Five passed. The birds, I thought. In Katzir, I used to sit on the cliff overlooking Wadi Ara and watch the birds with their spectacular, astonishing flight. I've never been jealous of them and didn't want to fly like them or get a pilot's license, but to see them flying, soaring, hovering – it's a very charming sight. I sat there for a long time watching them.

הרמתי עיני אל השמיים. לא ציפיתי למראה המרהיב. זה לא מטוס שחולף מעל ומרעיש את קיומו בטרם הוא מגיע מעלייך, אלה ציפורים, להקה ענקית. מבעד לרחשי העיר אי אפשר לשמוע את משק כנפיהן כמו שיכולתי בשקט של הצוק בקציר. זה מאותם רגעים בהם את רוצה שתהיה לך מצלמת-דרך מוכנה ומזומנה, אך למרות שרכשתי לי אחת – עדיין לא למדתי לתפעל אותה. זה יקרה בזמן המתאים, אני מניחה. מיהרתי להוריד את התיק שעל גבי ולדוג את הטלפון הנייד כדי לצלם. החסרון של התיקים הללו, שאין להם תאים ואת צריכה לפשפש בין הדברים המפוזרים בו כדי למצוא משהו שאת צריכה. לוקח זמן. גם מעצבן.

I looked up at the sky. I didn't expect the spectacular sight. This is not a plane that passes above your head and rattles its existence before it reaches you, these are birds. A huge flock. Through the sounds of the city you can't hear their wing-claps like I could with the silence of the cliff at Katzir. It's from those moments when you want to have a ready and able Go Pro camera, but even though I bought one – I still haven't learned how to operate it. It will happen at the right time, I guess. I quickly took my bag of my back and fished the cell phone to take a photo. The disadvantage of these bags, is that they have no compartments and you have to rummage through the stuff scattered in it to find something you need. Takes time. Also annoying.

עוד להקת ציפורים נודדות   Another flock of migratory birds

עוד להקת ציפורים נודדות   Another flock of migratory birds

די נדהמתי מהמהירות בה הצלחתי למצוא את הסלולרי, לעורר אותו לחיים ולצלם כמה תמונות בטרם הספיקה להקת הציפורים להעלם באופק המאדים לקראת השקיעה. הייתי מרוצה מהתוצאות והמשכתי בדרכי, אך כמה שניות לאחר שהכנסתי את הטלפון לתיק – הופיעה להקה נוספת, שוב בשקט. הייתי בנקודת תצפית די טובה – הבנינים ברחוב הזה היו נמוכים, כך שיכולתי לצלם ולצלם. במשך שעה תמימה. שכחתי מבית הקפה ומהפגישה.

I was pretty amazed at the speed I was able to find my cell phone, bring it to life and take some photos before the flock of birds could disappear in the redden horizon which was preparing for the sunset. I was pleased with the results and continued on my way, but a few seconds after putting the phone in the bag – another flock appeared, also quietly. I was at a pretty good vantage point – the buildings on this street were low, so I could take photos upon photos. For a full hour. I forgot about the café and the meeting.

להקת ציפורים נודדות מעל העיר  A flock of migratory birds over the city

להקת ציפורים נודדות מעל העיר  A flock of migratory birds over the city

במשפט אחד:

החשכה ירדה ולא יכולתי יותר לצלם. נזכרתי להתקשר כדי להתנצל. היא לא ענתה.

In one sentence:

It became dark and I couldn't take any more photos. I remembered to call to apologize. She didn't answer.

אחרי החגים ה'תש"פ   After the Holidays 5780

עפרה חזה – התחדשות אחרי החגים

Ofra Haza – Regeneration After the Holidays

זהו, החגים מסתיימים היום ו'אחרי החגים' מתחיל ממחר. יש לנו המון עבודה להשלים אחרי שדחינו את הכל לאחרי החגים.

That it, the holidays end today and 'after the holidays' starts tomorrow. We have a ton of work to do after we postponed everything to after the holidays.