ארכיון קטגוריה: להתכתב עם עצמי Corresponding with Myself

ליל הסדר ה'תש"פ   Pessach Seder 2020

Epic Orchestra – Viva La Vida (Coldplay song)

 

הענן השחור שעמד בשמיים בדיוק ממול לחלוני עת העליתי את התריס הבוקר, נראה מאיים. בכל זאת, קיויתי לטוב. ואכן, אחרי כחצי שעה זה נעלם ומזג האויר האיר לנו את פניו לאורך כל היום.

The black cloud that stood in the sky just across from my window when I lifted the shutter this morning, looked menacing. Still, I hoped for the best. Indeed, after about half an hour it disappeared and the weather was nice to us throughout the whole day.

אנחנו נמצאות כבר ביום ה-27 להסגר שהוטל עלינו מאימת הקורונה. מאחר הצהריים היה עוצר כללי, אף אחד אינו רשאי לעזוב את ביתו. זה ערב פסח הכי מוזר שחויתי אי פעם ואני הרי חויתי כבר כמה סדרים בחיי. בלי להיות דתית ובלי להאמין בשטויות שיש לנו למעלה חבר דמיוני ששולט עלינו ועל הכל וקובע לנו מה עלינו לעשות ומה לא, אני עדיין אוהבת לחגוג את החגים ולהנות מהיחודיות שלהם. אני בהחלט אוהבת להדליק נרות לכבוד השבת, למען האוירה וללא קשר לדת.

We are already on the 27th day of the quarantine imposed on us by the terror of the Corona. From this afternoon, there was a general curfew, no one was allowed to leave their home. It is the strangest Pessach eve I have ever experienced and of course I have already experienced some Seders in my life. Without being religious and without believing in the nonsense that we have an imaginary friend above who controls us and everything and tells us what to do and what not, I still like celebrating the holidays and enjoy their uniqueness. I absolutely love lighting candles for Shabbat, for the sake of the atmosphere and regardless of religion.

"לא ברור לי", מפקפקת הנסיכה במניעי, "אם אינך מאמינה בדת, למה את מקיימת את טקסיה?"

אני מביטה בה באי אמון. איך היא יכולה לשאול אותי שאלה כזו? "אני יהודיה", אני מסבירה לה בסבלנות. "נולדתי יהודיה ולא משהו אחר, אז אני חוגגת את החגים היהודיים, מה לא ברור לך?"

"כן, זה ברור לי", היא עונה בקוצר רוח, "אבל לחגים יש משמעות דתית. איך את יכולה להתעלם מכך?"

"עובדה שאני יכולה", אני מסבירה שוב את שהיא אמורה להבין מאליה. "אני לא מאמינה בדברים הללו – לאכול את זה, לעשות את ההוא בדיוק כפי שמאן דהוא החליט פעם כשנחה עליו הרוח או סתם מתוך איזושהי גחמה. יחד עם זאת, נחמד להדליק נרות לקראת השבת, להרגיש שאני שייכת לעם שלי, שיש אנשים נוספים שעושים כמוני, גם אם זה בנוסחים שונים. ישנם כאלה המאמינים שיש בורא עולם, ישנם כאלה המאמינים במפץ הגדול וישנם כמוני, שאינן מאמינות בכלום, כמו שאת כבר יודעת." נאמתי לה הרבה מאוד על מה שאני חושבת – לא מאמינה, חושבת. "נחמד לדעת שאנחנו מקיימות את הטקסים הללו, אם זה מתוך אמונה או בלעדיה."

"I don't get it," the princess doubts my motives, "if you don't believe in religion, why are you practicing its rituals?"

I look at her in disbelief. How can she ask me such a question? "I'm Jewish," I patiently explain to her. "I was born Jewish and not something else, so I'm celebrating the Jewish holidays, what's is there no to get?"

"Yes, this part I do get," she replies impatiently, "but the holidays have religious significance. How can you ignore it?"

"A fact that I can," I explain again the obvious she should already know. "I don't believe in these things – eat this, do that exactly as somebody once decided when he was inspired or just like that, out of some whim. However, it's nice to light candles for the Shabbat, to feel that I belong to my people, that there are other people who are doing the same, even if it's in different versions. There are some who believe there is a Creator, some who believe in the Big Bang, and there are like me who don't believe in anything, as you already know." I lectured her a lot about what I was thinking – not believing, thinking. "It's nice to know that we are performing these rituals, whether it is by faith or without it."

אני יכולה לשער שהנסיכה יודעת דברים שונים מאשר אלה הידועים לי, היא הרי חיה במרחב/ים אחר/ים (יכול להיות יותר מאחד, מי יודעת?), אבל כמובן שאין היא יכולה להעביר לי את מה שהיא יודעת או חווה. מעולם לא דיברנו על אורח חייה, היא מעולם לא שיתפה אותי בחוויותיה. פעמים אחדות ניסיתי לשאול אותה איך זה אצלה, אך בכל פעם שהוצאתי את המלים מדל שפתי או אפילו חשבתי על הנושא, היא היתה נעלמת באחת, כאילו זו שאלה אותה אסור לי להגות אפילו, אז הפסקתי עם זה. מעולם לא עלה על דעתי להבריח אותה ממני ועכשו, כשאני חושבת על זה, אולי זה יכול להיות רעיון טוב אם היא תופיע לי במצבים לא רצויים, כמו כשביאטריס איתי. היא עושה זאת לא מעט, אין לי מושג למה. היא לא חולת שליטה או משהו כזה. יכול להיות שאין לה שליטה על מועדי ביקוריה. זו עוד נקודה שמעולם לא יכולתי לקבל עליה תשובה. איך שאני רואה ומבינה את זה, מי שטרם עבר לשם, אינו יכול לדעת מה קורה שם ומי שכבר שם, אינו יכול להעביר את המידע הזה אלינו. ככה זה כנראה.

I assume that the princess knows different things to what I know, she lives in another space or other spaces (could be more than one, who knows?), but of course she can't pass on to me what she knows or experiences. We never talked about her lifestyle, she never shared with me her experiences. Several times I tried to ask her what it was like for her, but every time I took the words out of my mouth or even thought about the issue, she would disappear at once, as if it was a question I shouldn't even cogitate, so I stopped it. It never occurred to me to drive her away from me, and now, thinking about it, it might be a good idea if she appeared in unwanted situations, like when Béatrice is with me. She does this quite a bit, I have no idea why. She is not a control freak or something like that. She may not have control over the dates of her visits. This is another point I could never get an answer for. The way I see and understand it, those who have not yet moved there, cannot know what is going on there, and those who are already there, cannot pass on this information to us. That's what it looks like.

היא אף פעם אינה מתווכחת איתי במובן של לשכנע אותי להאמין בצד שלה. אין לי מושג מה היא חושבת בתוכה פנימה, אולי אינה מסוגלת לחשוב או אינה מסוגלת להעביר אלי את מחשבותיה. מעולם לא היתה לה אמירה פסקנית כלשהי. היא שואלת שאלות והרבה, שומעת את התשובות, אך אף פעם אינה מביעה את עמדתה. ככה זה איתנו. היא שואלת, אני עונה את מה שאני חושבת, היא מקשיבה. אפילו אינה מאשרת את דברי או מסכימה עימם. לדוגמא (אחת מני רבות מאוד!): אחד הדברים שמשגעים אותי, זה המשפט: "זה מה שרוצה בורא עולם". איני יכולה שלא לשאול את עצמי למה שהחבר הדמיוני של המאמינים בו ירצה להרע ליצורים שהוא כביכול ברא. למה שהיוצר הזה לא יכוון את העולם כדי שיהיה טוב וצודק לכל? פעם, קוננתי באוזניה על הדבר הזה. תגובתה היתה משיכת כתפיים ואמירה ניטרלית לגמרי: "לכל אחד הזכות להאמין במה שהוא מוצא לנכון". הסכמתי עם אמירתה זו, אך עדיין זו חידה בעיני.

She never argues with me in the sense of convincing me to believe in her side. I have no idea what she is thinking inside her, maybe she's unable to think or unable to pass her thoughts on to me. She had never had a decisive saying. She asks questions and lots of them, hears the answers, but never expresses her views. That's how it is with us. She asks, I answer what I think, she listens. She does not even approve or agree with my words. For example (one of very many!): one of the things that drives me crazy is the sentence: "This is what the Creator wants." I can't help but ask myself why the fanciful friend of those who believe in him would want to harm the creatures he supposedly created. Why shouldn't that creator direct the world so that it would be good and fair for all? Once, I lamented about this to her. Her response was a shrug and a completely neutral statement: "Everyone has the right to believe what they think is right." I agreed with her statement, but it is still a mystery to me.

החיים שלנו מתנהלים ביומיום בלי לראות את המשפחה כמעט. ההזדמנויות להתאסף יחד ולהפגש פנים אל פנים, בתנאי שגרים קרוב, כמובן, הן בשבתות ובחגים. אם אין גרים קרוב, משתדלים להפגש באמצעות המדיות הדיגיטליות. איזה מזל שאנו חיים בעידן טכנולוגי המאפשר את המפגשים הללו. הערב, זו הפעם הראשונה אי פעם שהעם היושב בציון חווה ריחוק משפחתי כזה. מעולם, בכל הזמנים הקשים שעברו עלינו פה, בארץ, לא קרה שלא יערך סדר. כולנו כאחד יושבין מסובין, גם אם אנחנו נמצאים בתורנות בצבא, במשטרה, בארגונים שונים – ממש בכל מקום. סדר זה סדר, זה תמיד נערך ותמיד בצותא.

Our everyday life goes on almost without seeing the family. The opportunities to gather together and meet face-to-face, provided we live close, of course, are on Saturdays and holidays. If we don't live close by, we try to meet via the digital media. How lucky we are to live in a technological age that enables these meetings. This evening, is the first time ever that the people living in Zion have experienced such family remoteness. Never, in all the difficult times that he went through here, in Israel, it never happened that he would not conduct the Seder. All of us are participating as one, even if we are on duty in the military, in the police, at various organizations – really everywhere. A Seder is a Seder, it is always led, and always together.

מלבד בסדרים המשפחתיים, יצא לי לא פעם להשתתף בסדרים שונים, אפילו בחו"ל. גם אם היו לזה נוסחים שונים מעט מזה שזכרתי מבית הורי, עדיין זה היה ביסודו אותו הסדר שאמותינו ואבותינו ערכו במהלך הדורות לזכר אותה יציאת מצריים שהוציאה אותנו מעבדות לחרות. תמיד ישבנו יחד, תמיד קראנו את ההגדה – מי את כולה, מי רק חלק ממנה – ותמיד קינחנו ב"אחד מי יודע" וב"חד-גדיא", גם אם לא לכולם היתה סבלנות לשיר את השירים הללו עד סופם. כוס היין שייחדנו לאליהו הנביא והדלת שפתחנו לכבודו. לחשוב על האנוסים, בעיקר בספרד ובפורטוגל, או על תקופות קשות אחרות בהסטוריה של עם ישראל בהן נאלצנו להסתיר את זהותנו ובכל זאת ערכנו את הסדר כמיטב יכולתנו כדי לשמר את המסורת. זו הסיבה שחשוב לי לשמר את המסורת של העם שלי עד כמה שאני יכולה. מסורת, לא דת.

Apart from the family Seders, I often found myself participating in various Seders, also abroad. Even if it had slightly different formulas than I remembered from my parents' home, it was still the same Seder that our ancestors did over the generations in memory of that Exodus from Egypt which got us out of slavery to freedom. We always sat together, always read the Haggadah – some all of it, sone only part of it – and we always chanted "Echad Mi Yode'a" ("Who Knows One") and "Chad-Gadya" (one little kid-goat), even if not everyone had the patience to sing these songs to the end. The glass of wine we set for Elijah the Prophet and the door we opened to welcome him. I'm thinking of the Anusim, mainly in Spain and Portugal, or about other hard periods in the history of the Jewish people in which we had to conceal our identity, and yet made the Seder the best we could in order for us to keep our tradition. That's why it's important for me to keep utmost the tradition of my people. Tradition, not religion.

הלילה הזה חגגנו את הסדר באמצעות המדיה הדיגיטלית מחוסר ברירה ובגלל האיסור להפגש. למרות שלי אישית אין אמון בפעולותיו ובהוראותיו של הנאשם בפלילים העומד בראש הממשלה הזמנית וגם לא בחבר מרעיו, ואיני סבורה שהללו פועלים לטובת הציבור שלנו, הרי שעד שלא אדע אחרת, אין לי כוונה להסתכן. אני רואה את מה שקורה בעולם ולא הייתי רוצה לראות את זה קורה גם פה. מרגע שהעוצר נכנס, לא ראיתי שום נפש חיה ברחוב שלנו. בדרך כלל, מוצף הרחוב בערבי שבתות וחגים בהמון רב של דתיים היוצאים אל בית הכנסת וחוזרים ממנו. היום כלום. הכל, לפחות במרחב המחיה שלי, היו ממושמעים. מדהים ומשמח. הלואי ונעבור את הרעה הזו במהרה.

This night we celebrated the Seder through digital media for lack of choice, and because of the ban on meeting. Although I personally do not trust the actions and instructions of the criminal defendant who heads the provisional government and also his colleagues, and I do not believe that these act for the benefit of our population, I have no intention of risking myself. I see what's happening in the world and I wouldn't want to see that happening here either. From the moment the curfew came into force, I saw no soul alive on our street. Usually, the street is flooded on Saturdays and holidays with a large number of religious people going to the synagogue and coming out of it. Today gurnisht, nothing. All, at least in my living space, were obedient. It was amazing and joyful. I wish that we'll go through this bad time soon.

 

במשפט אחד:

חגגנו כמיטב יכולתנו.

In one sentence:

We celebrated the best we could.

שביס   Snood

מסכה מאולתרת משביס A makeshift mask from a snood

מסכה מאולתרת משביס   A makeshift mask from a snood

הקורונה הזו מלמדת אותי דברים חדשים על עצמי שמעולם לא נתתי עליהם את דעתי. זה טוב? זה רע? אין לי מושג. זה פשוט לימוד.

This Corona teaches me new things about myself that I never thought of. It is good? Is it bad? I have no idea. It's just learning.

תכננתי לצאת לקניות ביום ראשון, אך לא כל כך התחשק לי. היו לי ירקות עד היום, בשביל הסלט של הבוקר, אז החלטתי לחכות עם זה. כמה שפחות להתחכך עם החוץ – עדיף, אם רוצה לשרוד. האמת, גם היום לא התחשק לי כלל לצאת לשדה הקרב; בכל זאת, זה ענין של חיים ומוות וממש לא בא לי להדבק בשום דבר. יחד עם זאת, כשאין ברירה – אז אין ברירה. הממשלה הודיעה אתמול שמהיום בארבע אחר הצהריים יוטל עלינו עוצר, אין יוצא ואין בא. אי לכך, שינסתי מותני, התחמשתי, התמגנתי ויצאתי לשדה של המרכולית כדי ללקט את הירקות הנחוצים לי.

I had planned to go shopping on Sunday, but I didn't feel like it so much. I had vegetables until today, for this morning's salad, so I decided to wait with that. As less as rubbing with the outside – it's healthier, if you want to survive. To be honest, today too I didn't feel like going out on the battlefield at all; yet, it is a matter of life and death and I really didn't want to get infected by anything. However, when there is no choice – then there is no choice. The government announced yesterday that at 4 pm today, we will be imposed a curfew, nobody comes in and nobody goes out. Therefore, I buckled down, armed myself, protected myself and went out to the field of the grocery store to collect the vegetables I needed.

סלפי בקניות Selfie at shopping

סלפי בקניות   Selfie at shopping

מאז החלה הקורונה, למדתי שלא איבדתי את כישורי ההתארגנות שלי שהיו לי לעזר כשגידלתי את ילדי. לאחר שהם התבגרו ועזבו את הבית, לא הייתי זקוקה לכישורים הללו כמעט, אלא אך מספר פעמים ממש מועט. הפעם הלפני האחרונה היתה כשעברתי דירה והצלחתי להתארגן עם מזל רב מאוד: תוך שבועיים ממציאת הדירה, כבר נמצאתי בה עם כל חפצי. היה לי ממש מזל למצוא בזמן הקצר הזה אורזת, שְׁלֶפֶּרִית ומנקה שהתאריכים שבהם הן היו פנויות הסתדרו כמו בתשבץ. הפעם האחרונה שבה נזקקתי לכישורי ההתארגנות, היתה כשהקורונה התחילה ויחד עם חברותי מצאנו את עצמנו בבעיה: אסרו על הזקנים לצאת מהבית, אלא במקרים דחופים, אך לא נתנו לנו פתרון יעיל כדי שלא נצטרך לצאת משם. אמנם יכולתי להעזר בבני ובכלתי לצורכי קניות וכאלה, אך משום שהיה צורך לסייע לחברות, לא היה טעם שהם יסחבו בשבילי ואצא בכל זאת כדי לקנות לאחרות. כך יצא שהתארגנו כדי לעזור זו לזו וזה עבד מצוין. עד שבוע שעבר, עת התהדק הסגר. בכל זאת, טיכסנו עצה והסתדרנו.

Since the Corona began, I have learned that I have not lost my organizing skills that came to my aid when I was raising my children. Once they got older and left home, I didn't need these skills almost, but only in very few times. The last time was when I moved and managed to get organized with very much luck: within two weeks of finding the apartment, I was already there with all my stuffs. I was really lucky to find in this short time a packer, a mover and a cleaner (all women) that the dates they were vacant integrated like in a crossword puzzle. The last time I needed my organizing skills was when the Corona began and together with my friends we found ourselves in a problem: the elderly were forbidden to leave their house except in urgent cases, but without giving us an effective solution so we didn't have to go out. Although I could be helped by my son and daughter-in-law for shopping and such, but because there was a need to help my friends, there was no point for them schlepping for me while I had to go out anyway to shop for others. So we got organized to help each other and it worked fine. Until last week, when the closure tightened. All the same, we gathered and found advice and got along.

עוד למדתי, שאין לי יכולות לדמיין חפצים שאני רואה שלא בצורה שהם נראים. מבחינתי, שולחן זה שולחן ולא ספסל לאנשים גבוהים; מפית שולחן היא מפית ולא צעיף או שביס; בקבוק פלסטיק זה בקבוק פלסטיק ולא מגן מאולתר לפנים בפני הקורונה. מזל שישנם אנשים שיש להם דמיון וכושר המצאה כבירים, כך שיכולתי להעזר בהמצאות המבורכות שלהם. לא היתה לי מסכה. אין להשיג מסכות. החברות שלחו זו לזו כמה סרטוני וידאו שמראים איך אפשר להכין מסכות באמצעים ביתיים. אם הן יעילות, זו כבר שאלה אחרת שלא רציתי להתעמק בה. הסרטונים הראו לי עד כמה שאין סיכוי שאוכל להשתמש ברעיונות שהם העלו, אך בהחלט נתנו לי חומר למחשבה, שגם זה משהו.

I also learned that I have no capabilities of imagining objects I see other than the way they look. For me, a table is a table and not a bench for tall people; a tablecloth is a tablecloth and not a scarf or a snood; a plastic bottle is a plastic bottle and not a makeshift shield against the Corona. Lucky that there are people who have great imagination and ingenuity, so I could be helped with their blessed inventions. I didn't have a mask. No masks are available. My friends sent each other some videos showing how masks can be made using household means. If they are effective, that's another question I didn't want to go into. The videos showed me how unlikely I was to use the ideas they came up with, but they certainly gave me some food for thought, which is also something.

שביס צבעוני   Coulourful snood

שביס צבעוני   Coulourful snood

לפני ארבע שנים וחצי, בשנה הראשונה למגורי פה, קניתי שני שביסים צבעוניים שמאוד מצאו חן בעיני. האמת, לא ידעתי איך הם נקראים. מבחינתי, אלה היו שתי פיסות בד יפות בעלות פתחים משני צדיהן וחשבתי שיהיה נחמד לעטות אותן על ראשי. זה התאים מאוד לקיץ, משום שהן עשויות מבד דק. הן מילאו את יעודן בצורה מצוינת, מבחינתי. חשבתי לקנות עוד כמה, כדי לגוון, אך לא מצאתי כאלה יותר, לדאבוני.

Four and a half years ago, in my first year here, I bought two colourful snoods that I really liked. Actually, I didn't know what they were called. To me, these were two beautiful pieces of fabric with openings on either side and I thought it would be nice to wear them on my head. It was a great fit for the summer because they are made of thin fabric. They fulfilled their destiny, as far as I was concerned. I thought I'd buy a few more, in order to diversify, but I didn't find any more, to my dismay.

במסגרת הנקיון הכללי לקראת הפסח, מצאתי את פיסות הבד הללו בארון, יחד עם עוד פריטי לבוש קיציים וכיבסתי אותם כדי שיהיו רעננים לקראת הקיץ. אתמול קיפלתי את הכביסה שהתיבשה ופתאום, כשהבטתי בפיסות הבד הללו, צץ במוחי הרעיון שאוכל להשחיל את ראשי בתוכן ולקפלן פעמיים, כך שהן תוכלנה לשמש כמסכות. ניסיתי זאת ואכן, זה התאים. בחיים לא הייתי חושבת על זה בעצמי. לולא סרטוני הוידאו עם האלתורים הביתיים, לא הייתי מעלה על דעתי להשתמש בהן כמסכות. נפלאות דרכי החיים והמזל. אני עדיין מחכה לזכות ב-22 מליון פאונד.

As part of the general clean-up for Pessach, I found these pieces of fabric in the closet, along with some other summer clothing items, and washed them so they will be fresh for the summer. Yesterday I folded the laundry that dried out and suddenly, looking at these pieces of fabric, the idea that I could insert my head into them and fold them twice so that they could be used as masks, came to mind. I tried it and indeed, it fit. I would never think about it myself. If it weren't for the home improvisation videos, I wouldn't have thought of using them as masks. Wonders of the ways of life and luck. I'm still waiting to win 22 million pounds.

במשפט אחד:

אני מצוידת בירקות עד למועד המשלוח הקרוב אותו הצלחתי להשיג. מקוה שהייתי מוגנת.

In one sentence:

I am stocked with vegetables until the next delivery date I was able to get. Hope I was protected.

טוּב לֵב   Kindness

יהודית רביץ – מִלה טובה

Yehudit Ravitz – A Good Word

בני אדם הם גמישים. רובם. אנחנו לומדים להסתגל לכל מיני מצבים בחיינו. זה עוזר. זה מסייע לנו לשרוד.

Humans are flexible. Most of them. We learn to adapt to all kinds of situations in our lives. It helps. It assists us to survive.

"מה קורה?" שואלת חברה שהתקשרה כדי לאפשר לי קצת הפוגה בין הנקיונות.

"לא הרבה, כרגיל", אני עונה ומיד שואלת חזרה, "איך אצלך?"

"אל תשאלי", היא מתחילה את המנטרה הרגילה שמבשרת ששיחה ארוכה לפנינו. אני מניחה בצד את המטלית איתה ניקיתי את התריסים ולוחצת על הקומקום. אם הפסקה, אז עם כוס קפה ועוגה, למה לא? אני רואה אותה מן העבר השני של המסך שואפת אויר. אוזנַי כרויות. "אני על סף קריסה", היא מתוודה.

"על סף קריסה?" אני משקפת את דבריה.

"What's up?" Asks a friend who called to allow me some respite between the cleanliness.

"Not much, as usual," I reply and immediately ask back, "How is it with you?"

"Don't ask," she starts the usual mantra that heralds a long conversation ahead of us. I set aside the cloth with which I cleaned the shutters, and press on the kettle. If a break, then with a cup of coffee and cake, why not? I see her from the other side of the screen inhaling air. My ears are very attentive. "I'm on the verge of collapse," she confesses.

"On the verge of collapse?" I reflect on her words.

"אל תשאלי!" הכפתור בקומקום קופץ חזרה למקומו. אני שמה כפית שטוחה של סוכר בתוך הספל וכפית של קפה שחור עם הל שאני אוהבת. אני מרימה ספל נוסף ומציגה אותו בפניה כאומרת, 'רוצה גם?' היא מחייכת אלי ומראה לי את שלה. היא הצטיידה מראש. "תראי", היא אומרת, "הסגר הזה יוציא אותי מדעתי!" אני מושיטה את שתי ידי לפניה ומנידה את ראשי מצד לצד להביע שלא ברור לי למה זה יגרום לה לצאת מדעתה. "אי אפשר ככה! כל היום אני סגורה בבית וכמה כבר אפשר לנקות?" היא מאלה שאפשר לאכול אצלן מהרצפה, כפי שאמי היתה נוהגת להתבטא. כל דקה פנויה שלה או שהיא מנקה או שהיא מסדרת. כמה באמת אפשר לנקות בדירה בת שני חדרים וחצי?

"Don't ask!" The button on the kettle jumps back into its place. I put a flat teaspoon of sugar in the cup and a teaspoon of black coffee blended with cardamom that I love. I raise another mug and present it to her as saying, 'Want too?' She smiles at me and shows me hers. She was pre-equipped. "Look," she says, "this closure will drive me crazy!" I reach both of my hands in front of her and shake my head from side to side to say it's unclear to me why this will make her crazy. "It's impossible like that! All day I'm closed at home and how much can one clean already?" She's one of those you can eat from their floor, as my mother used to say. Every free minute she has she either cleans or tidies. How much can one really clean in a two and a half room apartment?

במשך חצי שעה היא פירטה את שהספיקה לעשות מאז השכימה קום בבוקר. היא אפילו יצאה לקניות כי לדבריה, "מחר הולך להיות בלגן שלם, כולם יצאו לקנות ברגע האחרון, כמו תמיד, קורונה או לא קורונה". לקחתי את זה בחשבון. רציתי לצאת לקניות שלי אתמול, אך החלטתי שמחר יתאים לי יותר. הירקות יגמרו לי מחר, אז זה מתאים לי. אני מקוה שיהיה לי מזל ולא יהיו קונים רבים בסופר וזה יעבור לי מהר. לא בא לי לשהות יותר מדי זמן בחוץ. בתקופה הזו, כמה שפחות, בריא יותר.

For half an hour she detailed what she had done since she woke up early in the morning. She even went shopping because, she said, "tomorrow is going to be a complete mess, everyone will be out shopping at the last minute, as always, Corona or not Corona". I took that into account. I wanted to go shopping yesterday, but I decided tomorrow would be better for me. The vegetables will end tomorrow, so it suits me. I hope I get lucky and not many shoppers will be crowded at the supermarket, so it will pass quickly. I don't feel like spending too much time outside. At this time, the lesser, the healthier.

Tenebrae – Versa est in luctum

סיימתי לנקות את מה שהקצבתי לעצמי להיום וחשבתי שיהיה זה מתאים גם לעבור על חדר המדרגות של הבנין. לא משהו קשה, בסך הכל כעשר דקות עבודה של העברת סמרטוט על המדרגות וניגוב המעקה. קומה אחת של 16 מדרגות והרחבה של הקומה הראשונה. אין לנו מנקה קבוע והדיירים עושים זאת מדי פעם בעצמם. לא ממש קשה.

I finished cleaning up what I set out for myself today and thought it would be appropriate to go over the building's stairwell as well. Not a hard thing, all in all, about ten minutes of work of moving a rag on the stairs and wiping the rail. One floor of 16 steps and extension of the first floor. We don't have a regular cleaner and the tenants do it occasionally themselves. Not really hard.

אני שומעת את השכנה הקשישה (שמונים ומעלה, איני יודעת את גילה המדויק) בקומה הראשונה עומדת מאחורי דלתה. אני מניחה שזה בחשדנות. יש לה עינית מבעדה היא בודקת את העוברים והשבים. אני משערת שכאשר ראתה אותי עם המגב מעבירה את הסמרטוט ליד הדלת שלה, חשה צורך לבדוק את הענין ביתר עמקות. כך קרה גם בפעמים הקודמות שניקיתי. היא פותחת את הדלת בצמצום ומביטה איך אני מזיזה את עצמי עם המגב, מניחה בצד את השטיחונים בכניסה לדלת שלה ושל השכנה שלה ממול ומנקה גם שם. היא רומזת לי להשאיר את השטיחון שלה עד שהכניסה תתיבש. כך גם התכוונתי לעשות, אך זה טקס קבוע שאנחנו עושות. אני מניחה שהיא מרגישה שהיא בשליטה ככה, כשהיא נותנת הוראות הפעלה. לי לא מפריע, אני דוקא אוהבת שיש אינטראקציה כלשהי בינינו, גם אם זו מינימלית. היא אינה דוברת עברית, כך שאי אפשר להחליף מלים בינינו. זאת אומרת, אפשר, היא יכולה לדבר ברוסית ואני בעברית, אך זו לא תהיה שיחה ממשית. אנחנו מתקשרות בתנועות ידיים ובמחוות אחרות.

I hear the elderly neighbor (eighty or more, I don't know her exact age) on the first floor standing behind her door. I guess it's with suspicious. She has a peephole through where she checks the passers-by. I guess when she saw me with the wiper moving the floor rag at her door, she felt the need to look into it more deeply. The same thing happened the previous times I cleaned there. She opens the door narrowly and looks at how I move myself with the wiper, puts her doormat and her neighbour's aside, and clean there as well. She hints at me to leave her doormat until the entrance dries. I intended to do so in the first place, but this is a regular ritual we do. I guess she feels like she is in control like that, giving instructions. I don't mind, I like to have some interaction between us, even if it's minimal. She does not speak Hebrew, so we can't exchange words between us. That is to say, it's possible, she could speak Russian and I Hebrew, but that wouldn't be a real conversation. We communicate with motions and other gestures.

"תודה רבה", היא אומרת לי בעברית כשאני מסיימת להעביר את הסמרטוט גם על המדרגות המובילות לשביל הכניסה ועומדת לעלות אל דירתי. היא אפילו מחייכת אלי, מה שקורה לעתים נדירות, בעיקר רק בנסיבות דומות. אני מניחה שלא קל לה בתקופה הזו. להיות זקנה במצב שבו מתעלמים מאיתנו כאילו היינו חפצים דוממים לא נחוצים, לא טוב. היא רגילה לצאת לשוק לקניות. ראיתי אותה מספר פעמים כשגם אני קניתי שם, צועדת לאט עם עגלת הקניות עליה היא מעמיסה את הירקות והפירות הנחוצים לה. כשהיא חוזרת, בעלה עוזר לה להעלות אותה בשלוש המדרגות של הכניסה. הם זוג נחמד. יש להם בן שמגיע מספר פעמים בשבוע ומביא עימו קניות של דברים כבדים, כך שהם מסודרים. הם לא צריכים עזרה מגורמים חיצוניים, המשפחה מסייעת להם.

"Thank you very much," she says to me in Hebrew as I finish moving the rag on the stairs leading to the entrance, and about to go up to my apartment. She even smiles at me, which rarely happens, only in similar circumstances. I guess it's not easy for her during this time. Being old in a situation where we are ignored as if we were unnecessary inanimate objects, is not good. She's used to go shopping at the market. I saw her several times when I was shopping there too, walking slowly with her shopping cart on which she loaded the necessary vegetables and fruits. When she returns, her husband helps her lift it up the three steps of the entrance. They are a nice couple. They have a son who comes several times during the week and brings heavy shopping with him, so they are organized. They don't need help from outside elements, the family helps them.

יהודית רביץ – פני מלאך

Yehudit Ravitz – Angel's Face

במשפט אחד:

עוד יום עבר בסגר של הקורונה. הלואי וכולנו ננהג זו בזו בצורה הוגנת ומכבדת. הלואי ונהיה טובים זה לזה.

In one sentence:

I wish that all of us would treat each other fairly and respectfully. I wish that we'll be good to each other. Another day passed in the Corona quarantine.

ציפיה לאושר   Expectation of Happiness

יהודית רביץ – ציפיה לאושר

Yehudit Ravitz – Expectation of Happiness

מה הם הדברים הבסיסיים שאנו רוצות בחיים? יצא לכן לחשוב על זה?

What are the basic things we want in life? Did you happen to think about it?

כשיש לך הכל והחיים מתנהלים על מי מנוחות, את חיה לך איך שאת חיה ואינך שמה לב בדרך כלל לדברים הקטנים שעושים לך את החיים לטובים, לנעימים, למה שגורם לך אושר. כשאת עסוקה בלחיות, אינך חושבת יותר מדי. אך כשזה לא כך – דברים פתאום צצים, כאלה שלא חשבת עליהם מעולם או שלא העלית בדעתך שיקרו לך או אפילו לאחרים. בדרך כלל אנחנו חושבות על עצמנו, פחות על אחרים.

When you have everything, and life is going at ease, you live the way you live and don't usually pay attention to the little things that make your life good, pleasant, to what makes you happy. When you're busy living, you don't think too much. But when it's not that way – things suddenly pop up, such you've never thought about, or that you never imagined would happen to you or even others. We usually think of ourselves, less of others.

החיים שלנו היו מסודרים. עד שהגיעה הקורונה ששינתה לנו אותם. אנחנו בגיל בו יש לנו את השגרה שלנו. כל אחת והשגרה שלה. השגרה אצל רוב החברות שלי היא לטוס בכל שלושה חודשים לחו"ל לחופשה. "אם לא עכשו, אימתי?" שואלות החברות בתשובה כשמאן דהוא מעז להעיר להן על נדודיהן המרובים. לי אין את יצר הנדודים הזה. אני מעדיפה להיות במקום אחד כמה שיותר זמן.

Our lives were organized. Until the Corona arrived and changed them for us. We are at the age where we have our routine. Each one and her routine. The routine for most of my friends is to fly abroad every three months for a vacation. "If not now, when?" The friends ask in reply when somebody dares to comment on their multiple wanderings. I don't have this wanderlust. I'd rather be in one place for as long as possible.

אנסמבל חבִּיבְּתִי – נרקוד

Habibti Ensemble – Nirkod (We'll Dance)

"את בטח פורחת במצב הזה", אומרת לי מישהי שמכירה אותי היטב. אני מכירה אותה כנשמה טובה, כך שאיני מיחסת לה לעג או קנאה. "איזה כיף לך שאת רגילה. אני ממש משתגעת פה!" היא מקוננת.

מעולם לא הבנתי את הקטע של הצורך לצאת "להתאוורר" הרחק מהבית. מה רע להתאוורר במרפסת או בחצר? יש גינה נחמדה פה ובימים שטופי שמש וברוב הקיץ אני מורידה כסא ויושבת עם השכנים כדי לספוג ויטמין D טבעי. במרפסת אין שמש ישירה ושם אני נוהגת לעבוד בקיץ בשביל לנשום את האויר הנעים. אני מנסה להרגיעה, בידיעה שזה לא יעזור. "אין ברירה, אנחנו במצב לא רגיל, הסכנה לחיינו אמיתית, להשתגע לא יעזור. אין לך במה להעסיק את עצמך?" אני חושבת על המטלות הבלתי נגמרות שיש לי פה ועל שהייתי שמחה לוא יכולה היתה לבוא ולסייע לי. אבל זה בלתי אפשרי במצב הנוכחי.

היא נאנחת. "את יודעת, תמיד יש מה לעשות, אבל צריך גם להתאוורר. אי אפשר להיות כל היום בבית!" למראה ארשת פני, היא ממהרת להוסיף: "טוב, את שונה." לפחות לא אמרה 'משונה'.

"You probably flourish in this situation," someone who knows me well tells me. I know her as a good soul, so I don't relate to her ridicule or jealousy. "How lucky you are that you used to. I'm really going crazy here!" She laments.

I never understood the part of having to "air out" away from home. What's wrong with ventilating on a porch or yard? There is a nice garden here and on sunny days and most of the summer I take a chair down and sit with my neighbours to absorb natural vitamin D. There is no direct sun on the porch, so I usually work there in the summer for breathing the pleasant air. I try to calm her down, knowing it won't help. "There is no choice, we are in an unusual situation, the danger to our lives is real, going crazy won't help. Don't you have anything to occupy yourself with?" I think about the never-ending chores that I have here and how I would be happy if she could come and help me. But this is impossible in the present situation.

She sighs. "You know, there's always something to do, but you also have to get some air. You can't be home all day!" Looking at the expression on my face, she quickly adds: "Well, you're different." At least she didn't say 'weird'.

כל הבוקר ישבתי על אתרי הסוּפֶּרִים כדי למצוא משלוח קרוב. לא מצאתי. גם לא רחוק. פשוט לא היו תאריכי משלוחים. כך היה גם אצל שאר החברות. כולנו העלינו חרס בידנו. על מה זה מעיד, לא ברור לנו. מה שברור, זה שנצטרך לסכן את נפשותינו ביום ראשון כדי לצאת לקניות בכבודנו ובעצמנו, למרות המצב. בערב הראו בחדשות את המוני בני ישראל מתגודדים בפתחי החנויות משום שבכל הארץ נגמרו תאריכי המשלוחים. הם עמדו עם העגלות הריקות לפניהם, שומרים על מרחק של שני מטר זה מזה ומורשים להכנס רק עד 10 בני אדם. קניות, שבדרך כלל אורכות שעה, שעה וחצי, תלוי בכמות שקונות, התארכו למספר לא הגיוני של שעות, אך לא היתה ברירה, אנשים רבים לא היו מצוידים לשבת והרי צריך לאכול.

All morning I sat on the supermarkets' websites to find a close delivery. I did not find. Also, not a far one. Simply, there were no delivery dates. The same was with the rest of my friends. We all fail. What does this indicate is unclear to us. What is clear is that we will have to risk our souls on Sunday to go shopping in person, despite the situation. In the evening, the news showed the masses of Israelis gathering in front of the stores because the delivery dates ran out all over the country. They stood with the empty carts in front of them, keeping two meters apart and only allowed to enter up to 10 people. Shopping, which usually takes an hour, an hour and a half, depending on the amount of shopping, lengthened to an unreasonable number of hours, but there was no choice, many people were not equipped for Shabbat, and they have to eat.

שקד בר – זה לא בשבילי

Shaked Bar – It's Not for Me

חשבתי על האנשים הללו, חשבתי על עצמי והחברות שלי, על בנות גילי שאין להן עזרה ואינן יכולות לצאת. תמיד, אבל תמיד – לא כמעט, לא הרוב, אלא ממש תמיד – החלשים בחברה משלמים את המחיר. השבע מעולם לא יכול היה להבין את הרעב, אלא אם כן היה רעב לפני שנעשה שבע. הפוליטיקאים העומדים בראשנו בתקופה הנוכחית מעולם לא חוו את מה שחווים החלשים בחברה. מעולם לא טרחו להבין מה קורה לחלשים בתקופות רגילות, לא כל שכן בתקופות קשות כמו הנוכחית שהיא ממש סכנה לנו. את הפוליטיקאים לא מעניין העם, הכסא מעניין אותם. אף אחד מהם, גם לא אלה האמורים לנהל את המשבר העובר עלינו לכלותנו, אינו מקדיש שום בדל מחשבה על איך זה באמת אצל החלשים בחברה. למה שיטרחו? הרי הם ובני ביתם מסודרים. למה שיהיה להם אכפת מאחרים?

I thought about these people, I thought about myself and my friends, about women my age who have no help and can't go out. Always, but always – not nearly, not the majority, but really always – the weak in society pay the price. The satiated could never understand the hungry unless he was hungry before he became satiated. The politicians who are our leaders in the current era have never experienced what the weak in society have. They have never bothered to understand what happens to the weak during normal times, let alone during difficult times like the current one which is really a danger to us. The politicians do not care about the people, the chair interests them. None of them, even those who are supposed to manage the crisis that is going on to destroy us, devote no thought to what it is like for the weak in society. Why would they bother? After all, they and their family members are settled. Why should they care about others?

יהודית רביץ והפילהרמונית הישראלית – באה מאהבה

Yehudit Ravitz and The Israeli Philharmonic – Come from Love

במשפט אחד:

חוסר ודאות, אי יציבות, בלגן גדול. אנשים רבים מדי חסרי אונים ואף אחד מהממשלה אינו טורח לסייע להם. לא הוירוס, חוסר הארגון יהרוג אותנו.

In one sentence:

Uncertainty, instability, big mess. Too many people are helpless and nobody in the government bother to help them. Not the virus, the disorganization will kill us.

לדלג לקפוץ לעוף   Hop Jump Fly

Las Tres Grandes – Gracias a la Vida

מאז ומתמיד אהבתי לשמוע דעות של נשים אחרות (גברים ממש לא מעניינים אותי). זה מחכים בדרך כלל. נשים הן עם נבון.

I've always loved to hear other women's opinions (men really don't interest me). Usually it makes one wiser. Women are an intelligent nation.

הרהיטים התחילו לזוז בעדינות, מפנים מקום לנסיכה. חיכיתי לה. בימים אלו אני אוהבת לשמוע את הקול שלה ואת העצות שהיא יכולה להעניק מנסיונה הרב ובעיקר מהמקום בו היא נמצאת. יש לה נקודת מבט מאוד נרחבת. דברים שרואים פה מאוד צרים, חד מימדיים (נו, טוב, מקסימום תלת מימדיים) ובדרך כלל מקובעים. היא רואה את היקום כולו, לא רק את הכוכב שלנו.

The furniture began to move gently, giving way to the princess. I waited for her. These days I love to hear her voice and the advice she can give from her vast experience and especially from where she is. She has a very broad perspective. Things that we see here are very narrow, one-dimensional (nu, well, three-dimensional max) and in usually fixed. She sees the entire universe, not just the world, not only our planet.

איני מְתַקְשֶרֶת והיא לא הגורו שלי שממנו אני שואבת את הקול שלי. איני מאמינה בשטויות של העידן החדש עם כל התיקשורים למיניהם. יש לי מספיק השראה משלי ואני יודעת להמציא בעצמי את הדברים שאני מרגישה צורך לכתוב. היא בסך הכל באה מדי פעם כדי להזכיר את נוכחותה ולארח לי לחברה. כשאני לבד, כמו בימים אלה, זה בסדר גמור ואני ממש שמחה לביקוריה. דא עקא, שהיא אוהבת להופיע גם במקומות וברגעים פחות מתאימים לי. עיתוי זה לא הצד החזק אצלה. היא תמיד עושה מה שבראש שלה ואינה נוהגת להתחשב בזולתה. אבל אני אוהבת אותה בכל זאת. היא נסיכה ומקסימה ביותר.

I am not a communicator and she is not my guru from whom I draw my voice. I don't believe in the New Age nonsense with all sorts of communicating with spirits or ghosts. I have enough inspiration of my own and I know how to fabricate and come up with the things I feel the need to write. She only occasionally comes to remind of her presence and to host me for company. When I'm alone, like these days, it's fine and I'm really happy for her visits. the problem is, that she likes to appear in less appropriate places and moments. Timing is not the strong side of her. She always does what is in her head and does not consider others. But I love her nonetheless. She is a princess and very charming.

גל קוסטההרכבת של אחת-עשרה

Gal Costa Trem das onze

"מה?" היא מביטה בי בתהייה, "איך את מתמודדת עם מה שקורה?"

"אני בסדר, ואת?"

"אני-אני, את יודעת, כרגיל." 'מדהימה השיחה העמוקה שאנחנו מנהלות', אני חושבת לעצמי. אני רגילה להקדמות הארוכות שלה. יש לה הרי את כל הזמן שבעולם, שום דבר לא בוער לה ואין לה לאן למהר. גם לי לא, למעשה. לולא הקורונה הזו, החיים שלי דוקא היו בסדר גמור. "אני יכולה לשמוע את המחשבות שלך, זוכרת?" היא מזכירה לי.

"אין בעיה", אני עונה. "אין לי מה להסתיר בפנייך, אני כמו ספר פתוח."

"אז אני מבינה שאת בסדר. שום פאניקה? שום בהלה? שום דאגה?" לנסיכה תמיד היה אוצר מלים רחב והיא מאוד אוהבת להשתמש בו בכל עת.

"על מה להבהל?" אני תוהה באוזניה. "אני נזהרת כמיטב יכולתי וזה יעבור בסופו של דבר עם או בלי בהלה."

"What?" She looks at me wondering, "How do you cope with what's going on?"

"I'm OK, and you?"

"I'm me, you know, as usual." 'Such an amazing the deep conversation we are having', I think to myself. I'm used to her long introductions. After all, she has all the time in the world, nothing burns to her and has nowhere to hurry. Not me either, in fact. If it wasn't for this Corona, my life would have been just fine. "I can hear your thoughts, remember?" She reminds me.

"No problem," I reply. "I have nothing to hide from you, I'm like an open book."

"So I understand that you're okay. No panic? No fear? No worries?" The princess has always had a wide vocabulary and she loves to use it at all times.

"What to panic about?" I wonder in her ears. "I'm careful as best I can and it will end up with or without panic."

גל דה פז ורוקוויל – הגיג הגדול בשמיים

Gal De Paz & Rockville The Great Gig in The Sky

היא בוחנת את תשובתי בתשומת לב. אמנם איני יכולה לקרוא את מחשבותיה, אך אני יכולה לנחש על מה הן. היא עם השטויות של העידן החדש ואני מנבא שהיא עומדת להביע משהו לגבי מה שקורה ואיך זה משפיע על חיינו. לא טעיתי. "את יודעת", היא מתחילה, מושכת את המלים לאט, כנראה כדי שאבין טוב יותר את מה שהיא עומדת לומר לי. אני הרי מאותגרת ואפילו קשות כשזה נוגע לנושאים שאינם מעניינים אותי. יחד עם זאת, אני אוהבת לשמוע דעות של אחרות, זה מעניין. הדעות, לא תמיד הדברים שנאמרים. אם קשה למאן דהיא להבחין בין השניים, אז אין לי הסבר יותר טוב מזה.

"אני יודעת", אני מבטיחה לה, מנסה לעודד אותה להמשיך.

"כל מה שקורה עכשו זה הכנה להיפוך העולם למצב שמעולם לא ידענו, מצב חדש, שישנה לחלוטין אותנו ואת כל מה שאנחנו יודעות."

"היפוך העולם?" אני תוהה בקול רם, מנסה לדמיין את העולם עומד על הראש, מה שלא כל כך מצליח לי. זה כדור, זה עגול, היכן הראש והיכן הצד ההפוך של זה?

ארשת פניה אמרה שהיא קלטה את הכל – גם את דברי וגם את מחשבותי. "העולם עומד לדלג כדי לעבור שלב", היא מסבירה, "לעשות קפיצה קוואנטית כדי להעביר אותנו למקום אחר ממה שאנחנו נמצאים בו ולעוף למציאות חדשה לגמרי."

She carefully examines my answer. While I can't read her thoughts, I can guess what they are. She is with the nonsense of the New Age and I predict that she is going to express something about what is happening and how it is affecting our lives. I wasn't wrong. "You know," she begins, dragging her words slowly, probably so that I can better understand what she's about to tell me. After all, I am challenged and even severe when it comes to issues that don't interest me. At the same time, I like to hear the opinions of others, it's interesting. The opinions, not always the things that are said. If it is difficult for somebody to distinguish between the two, then I have no better explanation than that.

"I know," I assure her, trying to encourage her to continue.

"All that's going on right now is preparation for the turn of the world into a state we never knew, a new situation that will completely change us and everything we know."

"The turn the world?" I wonder aloud, trying to imagine the world standing on its head, which I'm not succeeding very much. It's a ball, it's round, where's the head and where's the opposite side of it?

Her face said she absorbed everything – both my words and my thoughts. "The world is going to hop," she explains, "to make a quantum leap to move us somewhere else from where we are, and fly into a whole new reality."

'היכן שמעתי כבר את הדברים הללו', אני חושבת לעצמי. טוב שהיא יכולה לשמוע את המחשבות שלי, חוסך לי מלים. לפעמים המלים לא באות לי כל כך כמו המחשבות. מישהי אמרה פעם שהמחשבה היא הדבר הכי מהיר בעולם. נשמע הגיוני. את יכולה לעוף כהרף עין במחשבה לכל מקום שתעלי על דעתך. בשניה את יכולה לראות את עצמך בעיני רוחך באותו רחוב בלונדון בו שוטטת עם המזודה, מנסה להבין מה הביא אותך הלום ואיך למצוא את דרכך חזרה לארץ שלך. הנסיכה לא היתה אז כדי לעזור.

'Where I heard these things before', I think to myself. Good that she can hear my thoughts, saves me words. Sometimes the words don't come to me as much as the thoughts. Someone once said that thinking is the fastest thing in the world. Sounds logical. You can fly in the blink of an eye wherever you imagine to yourself. In a second you can see yourself in your mind on the same street in London where you roamed with your suitcase, trying to figure out what brought you there and how to find your way back to your country. The princess wasn't there to help then.

"לדלג, לקפוץ, לעוף", אמרה לי פעם מישהי מטורללת אצלה התארחתי בלונדון. "אסור לעמוד במקום אחד. צריך כל הזמן לזוז, להזיז, אחרת הצ'י שלך יקפא במקום." מטורללת כבר אמרתי? אז דילגתי, קפצתי ועפתי ממנה מהר ככל שיכולתי ובסופו של התהליך הצלחתי להגיע הביתה בשלום. מעולם לא מתקה לי מיטתי כמו באותו לילה, בשתיים וחצי לפנות בוקר, עת יצאתי מהמקלחת ונכנסתי לישון בלי אף אחת שתפריע את מנוחתי.

"Skip, jump, fly," someone crazy, with whom I was staying as a guest in London, once told me. "You can't stand in one place. You have to constantly move, shift, otherwise your qi will freeze in place." I already said crazy, yes? So I skipped, jumped and flew from her as fast as I could and at the end of the process I managed to get home safely. My bed was never as sweet as that night, at 2:30 am, when I got out of the shower and went to sleep without anyone interrupting my rest.

"מעניינות המחשבות שלך ולאן מה שאמרתי הוביל אותך", העירה הנסיכה, מחייכת אלי.

החזרתי לה חיוך, חיבקתי אותה ונשקתי למצחה. אני אוהבת את הנסיכה הזו בכל לבי. "את תמיד מובילה אותי למקומות מעניינים, אני אפילו לא צריכה לנסוע לשם ממש. אלופה את!" לקחתי את ידה ויחד פצחנו בסמבה סוערת. אנחנו אוהבות לרקוד.

"Interesting are your thoughts and where what I said led you," the princess commented, smiling at me.

I smiled back, hugged her and kissed her forehead. I love this princess with all my heart. "You always lead me to interesting places, I don't even have to really go there. You are great!" I took her hand and together we burst into a turbulent samba. We love to dance.

ז'ורז'י בן ז'ור – טאג' מאהאל

Jorge Ben jor – Taj Mahal

במשפט אחד:

נקוה לטוב, רק לטוב.

In one sentence:

Let's hope for the best, only for the best.

אלבומי תמונות משפחתיות   Family Photo Albums

Family Photo Albums – How to strengthen family relationships

ימי הסגר הללו, בגלל הקורונה, הם זמן טוב לעבור על התמונות המאוחסנות אצלנו בכל מיני מקומות ולסדרן.

These quarantine days, due to the Corona, are a good time to go over the photos stored with us in all kinds of places and arrange them.

בימים הללו אני יושבת מול המחשב ומלבד לכתוב כל מיני דברים, כמו את הספרים שאני מתעתדת להוציא לאור וגם עבור הבלוג הזה, אני מארגנת בתיקיות את התמונות שצילמתי לפי תאריכים, נושאים ודמויות. כמו כן, אני יוצרת אלבומים מהתמונות הללו ושולחת להדפסה. היום כל כך קל לאגד תמונות לאלבומים ולעצב דברים ממש יפים כדי שזכרונות המשפחה ישמרו.

These days I sit in front of my computer, and besides writing all kinds of things, such as the books I plan to publish and also for this blog, I organize the photos I took in files by dates, topics and figures. I also create albums from these photos and send them to print. Today it is so easy to gather photos into albums and design really nice things to keep the family memories.

זה אחד הדברים שממש יש לי סבלנות רבה לעשות. כיף גדול לעבור על התמונות ולהזכר ברגעים שהיו, שצולמו והונצחו. חגיגות ימי הולדת, חגים, ביקורים במקומות נחמדים כמו גני חיות. כשאת רחוקה מהמשפחה ואינך יכולה לחבק ולכייף עם הילדים והנכדים, זה עושה הרבה נחת, כמעט כמו לדבר איתם במדיה הוירטואלית. לראות אותם ולדבר איתם, גם אם זה מבעד למסכים, זה כיף גדול, כי אפשר לנהל שיח, לקרוא להם סיפור לפני השינה, אלה שיודעים לקרוא, קוראים באוזני ותענוג לשמוע אותם. הכיף בלהיות אמא וסבתא.

That's one of the things I really have the patience to do. It's a great fun going through the photos and remembering the moments that we had, that were taken and commemorated. Birthday celebrations, holidays, visits to nice places like zoos. When you are away from the family and you can't hug and have fun with your kids and grandchildren, it gives a lot of pleasure, almost like talking to them on virtual media. Seeing and talking to them, even if it's through the screens, is great fun, because you can have a conversation, read them a bedtime story, those who know how to read, do so for me and it's a pleasure to hear them. The fun of being a mom and grandma.

מאז נכנסו הטלפונים המצלמים לחיינו, כולנו מצלמים כמעט כל הזמן. יש כאלו המתלוננים שאנו עסוקים בלצלם במקום להנות מהרגע. כמי שמצלמת כל חיי, אני חושבת שזה תלוי באופי של האדם. במקרה של צילום, אני מסוגלת לעשות שני דברים בבת אחת (הפתעה! הפתעה!) – הן להתרכז בצילום כדי להוציא תמונות טובות והן לחוות את הרגע. זה לא קורה לי בשאר השטחים בחיים, שם עלי להתרכז בכל משימה בנפרד.

Since the photographing phones came into our lives, we all take photos almost all the time. There are those who complain that we are busy photographing rather than enjoying the moment. As someone who's been photographing all my life, I think it depends on the nature of the person. In the case of photography, I can do two things at once (surprise! Surprise!) – both concentrate on my photography in order to take good photos and experience the moment as well. This does not happen to me in the other areas in life, where I have to concentrate on each task separately.

זכרון מתוק מהצגת ספר הג'ונגל   Sweet memory from the Jungle Book play

זכרון מתוק מביקור בהצגת ספר הג'ונגל עם הנכדים. תודה רבה לכלתי המהממת שצילמה   Sweet memory from the Jungle Book play with my grandchildren. A big thank you to my amazing daughter-in-law who took this photo

ישבתי היום אצל שתי חברות, כל אחת בנפרד, כדי לארגן למענן את התמונות שלהן. אני תמיד מרותקת לתמונות של אחרות, של המשפחות שלהן, של הרגעים שהן בחרו להנציח, הפוזות השונות. היה מרתק לראות את המקומות השונים ברחבי העולם בהם הן ביקרו. כמי שהשתדלה כל חייה להמנע מלסכן את חייה בריחוף בין שמיים וארץ בתוך קופסת פח, מעניין אותי לראות את המקומות הללו ממרחק בטוח, כמו לעיין בתמונות באמצעות מסכים. אני מעדיפה לצפות בסרט דוקומנטרי מאשר להזיז את עצמי למקומות הללו.

"את לא רצינית", אמרו לי שתיהן, כל אחת לחוד, כששמעו את דברי. אנשים שונים יכולים להגיב בצורה דומה, זה קורה.

"אני בהחלט רצינית", עניתי ברצינות.

"זה ממש לא אותו הדבר!"

"בשבילי זה כן", אני בשלוה.

"אבל מה עם הריחות, המרקמים, התחושות שעולות, החוויות? אי אפשר להנות מזה תוך כדי צפיה בתמונות וגם לא בסרטונים."

"אין לי את הצורך הזה", הסברתי בהבנה ברורה שהן אינן מסכימות איתי. מותר להסכים שלא מסכימות. גם אם אין מסכימות זו עם זו, אפשר להשאר חברות. כל אחת וטעמה היא.

Today, I sat with two of my friends, each separately, to organize their photos for them. I am always captivated by photos of others, of their families, the moments they chose to commemorate, the various poses. It was fascinating to see the different places around the world they visited. As someone who has endeavored throughout her life to avoid risking her life hovering between sky and earth in a tin box, I am interested in seeing these places from a safe distance, such as looking at photos using screens. I would rather watch a documentary than move myself to these places.

"You're not serious," they both told me, each separately, when they heard my words. Different people can respond similarly, it happens.

"I'm definitely serious," I answered seriously.

"It's not the same!"

"For me it is," I am at peace.

"But what about the smells, the textures, the sensations that come up, the experiences? You can't enjoy it while watching photos, nor videos."

"I don't have this need," I explained with a clear understanding that they disagreed with me. It is permissible to disagree. Even if one does not agree with one another, they still can remain friends. Each one has her own taste.

CJ Meadows – The fusion family: What makes a family?

במשפט אחד:

זה הזמן לעיין בתמונות שצילמתן ולהנות מהזכרונות.

In one sentence:

This is the time to look at the photos you took and enjoy the memories.

שקט טוב לנשמה   Silence is Good for the Soul

פרנקי ואלי וארבע העונותשתיקה שוה זהב

Frankie Valli & The Four Season Silence Is Golden

אף מכונית לא עברה ברחוב כל השבת. זה לא קרה מעולם.

Not a single car passed through the street the whole Shabbat. It never happened before.

בשקט הזה אפשר היה לשמוע רעשים ורחשים שונים אותם להם אין אנו רגילות בימים כתיקונם. לדוגמא, את אנקת האדמה. או שמא היתה זו גניחתה של השכנה שזכתה לרגע של עדנה? אי אפשר היה להבדיל, שתיהן הרטיטו את הלב.

In this silence you could hear various noises and sounds which we are not used to in normal days. For example, the groan of the earth. Or was it the neighbour's moan that gain a moment of pleasure? You couldn't tell apart, both caused the heart to tremble.

אפשר לומר דברים רבים על מה שקורה ועל מה שעובר עלינו בכל המובנים. לכל אחת מאיתנו התאוריה והאמונה שלה באשר לסיבה או לסיבות למה שנגרם, למה אנחנו נמצאים במצב הזה. כל אחת צודקת, כל אחת טועה. אף אחת אינה יודעת באמת למה.

Many things can be said about what's going on and what we are going through in all respects. Each of us has our theory and belief as to the reason or reasons for what happened, why we are in this situation. Everyone is right, everyone is wrong. No one really knows why.

אחת התאוריות היא שהאדמה התמרדה כנגד האנושות שמתעללת בה. נראה לי הגיוני. יש גבול למה שהאדמה יכולה או מוכנה לסבול מאיתנו. בסופו של דבר, הסאה נגדשת וגורמת להתפרצות. היו סימנים להתמרדות של האדמה כנגד ההתנהגות הבלתי הגיונית והבלתי הוגנת של האנושות כלפיה. כל ההכחשות של המנהיגים המושחתים העומדים בראשנו כנגד הסימנים הכל כך ברורים ומנווטים אותנו לאסונות חוזרים ונשנים רק משום שהם מרויחים מכך, לא יעזרו להם. הבעיה היא שזה על חשבוננו, כי הם אינם משלמים את המחיר. להם יש הרבה, בעוד שאנחנו נותרים מאחור כדי לנסות לשרוד מיום ליום. לרוב, זה לא מצליח.

One of the theories is that the earth rebelled against humanity that abuses it. It makes sense to me. There is a limit to what the earth is can or is prepared to suffer from us. In the end, the it gets overflowed and causes an outbreak. There were signs of the earth's rebellion against humanity's illogical and unfair behaviour to it. All the denials of our corrupt leaders against the so clear signs, and steer us to recurring disasters again and again only because they benefit from it, will not help them. The problem is that it is on our expense, because they don't pay the price. They have plenty, while we are left behind to try to survive day by day. Mostly, it does not work.

היה שקט היום, שקט מאוד. שקט מוזר. האמת היא שלי זה לא הפריע, משום שאני מעדיפה סביבה שקטה ככל היותר מאשר רעש, אבל זו ההעדפה האישית שלי. כמה מהחברות שלי דיווחו שהן יוצאות מדעתן. אני יכולה להבין לְלִבָּן. מי שרגילה להתרוצץ מהרגע בו היא פוקחת את עיניה, להזיז את עצמה לכאן ולשם, לעשות, לעבוד, לבצע – קשה לה מאוד עד בלתי מסוגלת לשבת ספונה בין קירות ביתה. אני, לעומת זאת, מסוגלת לשבת ימים שלמים מול המחשב ולכתוב. אין לי את הדרייב לזוז. אני זזה רק כשאני צריכה. כל אחת ואורח חייה המתאים לה.

It was silent today, very quiet. A strange silence. The truth is that it didn't bother me, because I prefer a quiet environment as much as possible than noise, but this is my personal preference. Some of my girlfriends reported going crazy. I can understand them. Anyone who is used to running around from the moment she opens her eyes, moving herself here and there, doing, working, performing – it's very difficult for her to be able to sit closed among the walls of her home. I, on the other hand, am able to sit for days in front of the computer and write. I don't have the drive to move. I only move when I need to. Each and every one of her lifestyles that fits her.

הצורך להשאר בבית, פינה זמן לחשוב וזה הוליד בעיות לא קלות. הקושי בכליאה הזו, בדיוק בתקופה שבה מתחיל האביב וחג החרות בפתח, מציף ביתר שאת רגשות של פחד מפני הלא נודע. גם כך חי דור ילדינו מזה זמן לא מבוטל בעידן מאיים של אי ודאות מפני הבאות. עכשו זה מוחשי. מעבר לפחד הקיומי של הסיכוי למות, יש את הפחד הקיומי הכלכלי. איך נשרוד? כיצד נאכל אם לא יהיה לנו כסף לקנות אוכל? זרם המובטלים גדל והולך ואין רואים שום אור או תקוה באופק.

The need to stay home, cleared time to think and this yield not easy problems. The difficulty of this confinement, just at the time when spring begins and the holiday of freedom is at our door, floods feelings of fear from the unknown. As it is, the generation of our children has lived for quite some time in an ominous era of uncertainty about what's is coming next. Now it's tangible. Beyond the existential fear of the prospect of dying, there is the economic existential fear. How do we survive? How do we eat if we don't have the money to buy food? The stream of unemployed is growing more and more, and there is no light or hope in sight.

קשה לתפוס את המראות הקשים בספרד, את בתי אבות שנזנחו על ידי העובדים שהשאירו את הדיירים הקשישים למות. אצלנו מוציאים קשישים מבתי האבות בהם הם גרים וזורקים אותם לכל הרוחות. אני חושבת על מי שהורה על הזוועה הזו – האם הוא חושב שהוא לא יזדקן לעולם ובערוב ימיו לא יזדקק לעזרה אף הוא? איזה רוע, איזו אנוכיות גורמת למאן דהוא לעשות מעשה נורא כזה ולהפקיר בני אדם חסרי אונים? אז מה אם אלה בערוב ימיהם, האם כך צריך לנהוג בהם? למעשה, זה בנו, כי אני בגיל הזה אותו הגדירו כ"זקן", "קשיש", "ישיש". אסרו על בני ובנות הדור שלי להתראות עם הילדים והנכדים שלנו כאילו כדי לדאוג לנו לבל נדבק. הממשלות מתיחסות אל בני ובנות הדור שלי כאל מצורעים שאסור להתקרב אליהם. אלינו. בבתי החולים נערכים למצבים בהם יוחלט במי לטפל וכמו באיטליה נראה שלא יבזבזו עלינו זמן ומשאבים.

It’s hard to grasp the harsh sights in Spain, the nursing homes abandoned by workers who left the elderly tenants to die. With us, elderly people are taken out of nursing homes where they live and are thrown to the wind. I think of whoever ordered this atrocity – does he think he will never get old and will never need help in his life? What evil, what selfishness causes somebody to make such a terrible act and abandon helpless human beings? So what if these are in their twilight days, is this how they should be treated? In fact, it's us, because I'm at the age defined as "old," "elderly," "aged." Members of my generation is forbidden to see our children and grandchildren as if to worry about us getting infected. The governments treat my generation as lepers that must not be approached. We are not to be near at. The hospitals are preparing for situations in which to decide who to treat, and as in Italy, it seems that they won't waste time and resources on us.

האמת, אותי זה לא מפחיד, משום שאני פטליסטית ומאמינה שמה שצריך לקרות יקרה, אך החברות שלי ממש אינן ישנות טוב בלילה בגלל התרחיש המבעית הזה. הן חשות מיותרות, סרח עודף של החברה, אך עדיין רוצות לחיות. אף אחת אינה רוצה למות בטרם עת.

To be honest, it's not scary to me, because I'm fatalistic and believe that what needs to happen will happen, but my friends really don't sleep well at night because of this gruesome scenario. They feel unnecessary, deadwood, but still want to live. No one wants to die before their time.

במשפט אחד:

היתה שבת שקטה, הרגעתי כמה חברות, מקוה שהוטב להן.

In one sentence:

It was a quiet Shabbat, I calmed a few of friends, hopefully they feel better.

יומולדת בצל וירוס הקורונה   A Birthday in the Shadow of the Corona Virus

Happy Birthday Song

האמת, לא ממש חשבתי על זה, כי האתגרים שהתקופה האחרונה עימם היה עלינו להתמודד, הזיזו הצדה כל חגיגה שהיא. זמנים לא פשוטים עוברים עלינו.

To be honest, I didn't really think about it, because the challenges we had to deal with in lately, set aside every celebration. We are going through hard times.

לפני שלושה שבועות עוד היתה לי מחשבה להכין כמה חגיגות – הן למשפחה שלי והן לחברות. מאז, עברנו תהפוכות גדולות וקיבלנו הנחיות והוראות להסתגר בבתינו ולהמנע מלהוציא את קצה אפנו משם, חוץ מאשר לשם הצטיידות נחוצה. מחוסר ברירה, נאלצתי לבטל את המחשבה הזו ונשארנו כולנו ספונות בבתינו.

Three weeks ago, I had the thought of preparing some celebrations – for both my family and friends. Since then, we have undergone major upheavals and have been given instructions and orders to close ourselves in our homes and avoid taking out the tips of our noses from there, except for the necessary equipping up. As for lack of choice, I had to cancel that thought and we all stayed locked in our homes.

Sorry Grandma, this is for your own good

Sorry Grandma, this is for your own good

במשפט אחד:

כולי תקוה שנמגר את הנגיף המזיק הזה במהרה והכל ישתנה לטובה, כך שאוכל לחגוג את יום ההולדת הבא כראוי.

In one sentence:

I hope we will soon get rid of this harmful virus and everything will change for the better, so I can celebrate my next birthday properly.

יום ששי מאתגר   A Challenging Friday

רחוב גשום, שומם כמעט Rainy, almost deserted street

רחוב גשום, שומם כמעט   Rainy, almost deserted street

כל יום מימי השבוע שעבר עלינו היה לנו מאתגר. היום, היה מאתגר כפליים.

Each day in the last week has been challenging for us. Today, it was doubly challenging.

במסגרת התורנות שלי, יצאתי היום לערוך קניות עבורי ועבור כמה מהחברות שלי. המצרכים העיקריים היו אלה הטריים, כמו ירקות ופירות, כי את העמידים יותר, כמו שימורים, שמן, אורז ופסטה, קניתי לנו במהלך השבוע. אמנם, בימים אלה כל יציאה לרחוב היא כמו יציאה לקרב בגלל הקורונה, אך למרות שאינני ששה אלי קרב, עדיין אני ששה למלא את חובתי ולסייע לחברותי, כמו רוב החברות בחבורה שלנו.

As part of my shift duty, I went out today to shop for myself and for a few of my girlfriends. The main groceries were the fresh ones, like vegetables, fruits and dairy products, because the more durable ones, like canning, oil, rice and pasta, I bought for us during the week. Indeed, these days every going out to the street is like going to battle because of the Corona, but even though I'm not happy to fight, I'm still thrilled to do my duty and help my friends, like most in our group.

 

עד היום, כשאני יוצאת לקניות בימים גשומים, השמיים מאפשרים לי ללכת בין הטיפות, מה שאומר שהגשם פוסק בזמן שאני בדרך, ממשיך לרדת בזמן שאני תחת מחסה ושוב פוסק כדי לאפשר לי להגיע הביתה בשלום בלי להרטב. היום, זה לא הסתדר משום-מה. עשר דקות לפני שיצאתי, ירד מבול, מה שלא היה נורא, כי עדיין הייתי בבית ויכולתי לחכות עד יעבור זעם. בכל זאת, בשעה בה התעתדתי לצאת, פסק הגשם, כמו שזה קרה עד כה, ואיפשר לי לצאת. הייתי בטוחה שהנוהל הרגיל יתרחש. שמחה וטובת לבב יצאתי לדרך.

To this day, when I go shopping on rainy days, the sky allows me to walk between the drops, which means that the rain stops while I'm on my way, continues to fall while I'm under cover, and again stops to allow me to get home safely without getting wet. Today, it didn't work out for some reason. Ten minutes before I left, there was a downpour, which wasn't terrible, because I was still at home and could wait until fury passes. Still, at the time I intended to go out, the rain had stopped, as it had happened so far, and allowed me to go out. I was sure the normal procedure would occur. Joyful and cheerful I set off.

רחוב גשום, שומם   Rainy deserted street

רחוב גשום, שומם   Rainy deserted street

התחנה הראשונה שלי היתה לעבור אצל בני וכלתי כדי לחזות מרחוק בנכדים ולמסור להם את הממתקים שהכנתי עבורם למשלוח המנות של פורים. הגעתי למרחק של כעשרה צעדים מביתם, כשמבול סוחף החל שוב בבת אחת ולא היה טעם להמשיך, אלא לעצור ולתפוס מחסה מתחת לעץ רחב הענפים שהייתי לידו בעת שזה ארע. חיכיתי עד יעבור זעם וברגע שהגשם פסק, השלמתי את אותם עשרה צעדים והגעתי לגדר הבית. לא התכוונתי להכנס לחצר כדי לנקוט זהירות. אמנם פגשתי רק שני אנשים בדרכי, אך לא יכולתי לדעת את מצב בריאותם, גם אם הקפדנו לשמור מרחק רב זו מזה. כמו כן, לא יכולתי לדעת אם עברו לפני כן אנשים אחרים בדרך. בני המתחשב יצא לקראתי עם מטריה (כלתי ודאי הציעה לו לעשות זאת) ומסר לי אותה במרחק בטוח כדי שתהיה לי להמשך הדרך. הנכדים עמדו על המרפסת ונופפו לי לשלום. נופפתי חזרה. היה קשה לראותם בלבד ולא להתקרב, לחבק ולנשק.

My first stop was to go over to my son and daughter-in-law's house to see my grandkids from a distance and give them the sweets I had prepared for them for Purim's Mishloach Manot. I was about ten steps away from their house, when a sweeping flood began all at once, and there was no point to continue, but to stop and take shelter under the broad tree that I was next to when it happened. I waited until rage passed and as soon as the rain stopped, I completed those ten steps and reached their fence. I didn't intend to enter the courtyard, but to exercise caution. Although I only met two people on my way, I could not know about their health, even if we made sure to keep a long distance away from each other. Also, I couldn't tell if other people had gone through my way before. My thoughtful son came out to me with an umbrella (My daughter-in-law must have suggested that he do so) and handed it to me at a safe distance so I could use it for the continuation of my way. The grandkids stood on the porch and waved me goodbye. I waved back. It was hard just to see them and not to come close, hug and kiss.

רחוב גשום שומם כמעט   Rainy, almost deserted street

רחוב גשום, שומם   Rainy deserted street

הגשם לא פסק במשך כל הדרך אל הסופרמרקט, בדרך לפרוק את המצרכים אצל החברות ובדרך חזרה הביתה עם המצרכים שלי. מזל שהיתה לי המטריה כדי להגן עלי.

The rain didn't stop all the way to the supermarket, on the way to unload the groceries at my friends, and on my way back home with my groceries. Lucky I had the umbrella to protect me.

במשפט אחד:

היה יום מאתגר. אני שמחה שצלחתיו בהצלחה. רק בריאות!

In one sentence:

It was a challenging day. I'm glad I managed to cross it successfully. Just Health!

פורים ה'תש"פ לא הכי שמח  Purim 5780 not Very Happy

עוזי חיטמן וחני נחמיאס – מחרוזת שירי פורים

Uzi Hitman & Hanny Nahmias – String of Purim songs

זה היה החג הכי פחות שמח שאי פעם חגגתי.

It was the less happy holiday I've ever celebrated.

בדרך כלל יש לנו התקהלויות ברחובות, תהלוכות עדלאידע, מסכות, רעשנים, שירים וריקודים. זה חג שמח שכיף לחגוג אותו, מעבר לסיפור שבמגילה. אנשים פוחדים לצאת. אנשים פוחדים להדבק.

We usually have crowds in the streets, Adloyada parades, masks, rattles, songs and dances. It's a happy holiday to celebrate, beyond the story of the Megillah. People are scared to go out. People are afraid to get infected.

חודש לפני כן, התחלנו לתכנן את המסיבה שהיינו אמורות לחגוג אמש. חבורה די גדולה של נשים, לוקח זמן כדי לארגן. גם יש צורך לתאם מועד שיתאים לכולנו או לפחות לרובנו כדי שכמה שיותר מאיתנו תוכלנה להשתתף. כמו כן, קניה מרוכזת של המצרכים למסיבה, בישולים, אפיה, הכנת משלוחי מנות. בכל זאת ארוע שאמור להיות רב משתתפות ורצינו שזה יצליח ויהיה לכולנו כיף.

A month before, we started planning the party we were supposed to celebrate last night. A pretty big bunch of women, it takes time to organize. It is also necessary to schedule a time that will suit all of us or at least most of us, so that as many of us as possible can attend. Also, concentrated shopping for groceries for party, cooking, baking, preparing the Mishloachey manot. After all, it's an event that is supposed to be multi-participant and we wanted it to succeed and be fun for all of us.

בשבוע האחרון התחיל המהפך. זה התחיל מהתוצאות העגומות של הבחירות שלא עשו יותר מדי חשק לחגוג. יחד עם זאת, החלטנו שלמרות מצב הרוח הרע, מגיע לנו לחגוג את פורים. "מי יודעת מה יהיה מחר?" אמרה מישהי, האישה הכי מבוגרת אצלנו, שחגגה לא מזמן יומולדת 80. "עדיף שנחגוג למרות מה שאנחנו מרגישות עכשו. בפורים צריך לשמוח!" חלק מאיתנו הסכים איתה והמשיך בהכנות. אני שייכת לחלק האופטימי הזה. חלק אחר לא כל כך הסכים והחל להשתמט, בעיקר כשוירוס הקורונה המשיך להתפשט ואנשים רבים נכנסו ללחץ, כולל נשים בחבורה שלנו. נשארנו עשר נשים נחושות, פחות ממחצית.

Last week, the turnover began. It started with the sad results of the elections that didn't make it too much of a mood to celebrate. However, we decided that despite the bad mood, we deserve to celebrate Purim. "Who knows what will be tomorrow?" Said someone, the oldest woman in our group, who recently celebrated her 80th birthday. Some of us agreed with her and continued with the preparations. I belong to this optimistic part. Another part didn't agree and began to shirk, especially as the corona virus continued to spread and many people became stressed, including women in our group. We were left with ten determined women, less than half.

יכול היה להיות הרבה יותר שמח לוא היה המצב נעים יותר – לוא תוצאות הבחירות היו טובות ווירוס הקורונה היה מחוסל. זה לא קרה, כך שחגגנו כמיטב יכולתנו והשתדלנו לשמוח. מה שלא נעשה היום וכמה שלא יהיה לנו טוב היום, זה לא יחזור. "יום שעובר אינו חוזר", כפי שגרטה התבטאה. לא גרטה טונברג, זו לא חגגה איתנו אף שהיינו שמחות לארח אותה, אלא גרטה שלנו, אישה חכמה מאוד.

It could have been much merrier if the situation had been more pleasant – had the election results been good and the Corona virus had been eliminated. It didn't happen, so we celebrated at our best and tried to rejoice. Whatever we do today and no matter how good the day will be for us, it won't come back. "A day that passed doesn't return," as Greta said. Not Greta Thunberg, she didn't celebrate with us although we would be happy to host her, but our Greta, a very smart woman.

The Story of Purim

במשפט אחד:

חבל שלא יצא לנו לחגוג כהלכה את פורים השנה. נקוה שבשנה הבאה יהיה טוב יותר, הלואי!

In one sentence:

It is a shame we couldn't celebrate Purim properly this year. Let's hope next year will be better, Awomen!