ארכיון קטגוריה: להתכתב עם עצמי Corresponding with Myself

המריונטות לא זזו The Marionettes did not Move

כריסטוף – המריונטות

Christophe – Les Marionnettes

לראשונה בחייהן, סרבו המריונטות לזוז לפי פקודות השרלטן. לראשונה בחייהן. היה מרנין לראות זאת.

For the first time in their lives, the marionettes refused to move according to the charlatan's commands. For the first time in their lives. It was delightful to see this.

"אולי זו מהפכה", החוותה הנסיכה את דעתה המשוחדת. כבר שנים שהיא ציפתה לזה.

"אולי יקרה נס ויהיה טוב", אמרה ביאטריס, שלא יכלה לשמוע ו/או לראות את הנסיכה וגם כך היתה לה דעה משלה.

"הלואי!" אמרתי לשתיהן. כל אחת קיבלה את דברי בהתאם למה שפירשה.

"Maybe it's a revolution," the princess expressed her biased opinion. For years she had been expecting it.

"Perhaps a miracle will happen and it'll be good," said Béatrice, who could not hear and/or see the princess and even so had her own opinion.

"I wish!" I said to both of them. Each accepted what I said according to how she interpreted them.

Michel Polnareff – La poupee qui fait non

מהומה רבה שררה ברחבי הממלכה, שלא לומר כאוס. אנשים התרוצצו ממקום למקום. הרוב בחדוה, חלק בחרדה, חלק אפילו באימה. היה בלבול גדול באויר. אלה שששו, חיכו לרגע הזה המון-המון זמן, יותר מדי זמן לדעתם. אלה שהיו בחרדה, פשוט לא צפו את זה. חוסר ודאות יוצר בדרך כלל פחד. אלה שחשו אימה, היו אותן מריונטות שזזו תמיד לפי פקודותיו של השרלטן. עכשו אחוזות היו פלצות ולא היו מסוגלות לזוז. אימה משתקת.

There was great turmoil throughout the kingdom, not to mention chaos. People were running around. The majority in delight, part in anxiety, part even in horror. There was great confusion in the air. Those who felt delight were waiting for this moment for a long, long time, too long in their opinion. Those who were anxious just didn't expect it. Uncertainty usually creates fear. Those who dreaded with horror, were the same marionettes who always moved according to the charlatan's orders. Now they were paralyzed with shock and could not move. Horrifying horror paralyzes.

"תם עידן", אמרה הנסיכה, מבטה המהורהר מופנה לעבר השקיעה המרהיבה, המהממת. "מה את חושבת?" שאלה, מסבה אלי את ראשה בעיניים נוצצות.

"דברים ישתנו מעכשו", אמרה ביאטריס בקול נחוש, "נראה שזה יהיה שונה לגמרי ממה שהיה. מה דעתך?"

דעתי? אני אופטימית רוב הזמן ומקוה רק לטוב. הנהנתי בראשי לעבר שתיהן. שתקנו. הנחנו לגלים לדבר.

"An era is over," said the princess, her thoughtful gaze directed toward the spectacular, stunning sunset. "What do you think?" She asked, turning her head to me with glittering eyes.

"Things will change from now on," Béatrice said in a determined voice, "it will be quite different from what it was. What is your opinion?"

My opinion? I am optimistic most of the time and only hope for the best. I nodded at both of them. We were silent. We let the waves talk.

ז'ורז' ברסאנס – נעשיתי כה קטן

Georges Brassens – Je me suis fait tout petit

במשפט אחד:

האם יחול שינוי?

In one sentence:

Will change occur?

התור הנכון The Right Queue

חוק מרפי בתור

Murphy's Law about Queue Demonstrated

יום ששי, התכוננתי לנוח מהשבוע העמוס שעבר עלינו. לא תכננתי לצאת מן הבית, אך מה לעשות, לפעמים את מתכננת משהו וצץ משהו אחר. קורה.

Friday, I was getting ready to rest from the busy week we went through. I didn't plan on leaving the house, but what to do, sometimes you plan something and something else pops up. It happens.

חברה התקשרה וביקשה שאבוא לבשל עבורה לקראת השבת. בדיוק כשהיא התכוונה לצאת מביתה לקניות, היא נפלה ונקעה את רגלה. היא שלחה לי את רשימת הקניות שהיתה צריכה ויצאתי לדרך בחפץ לב למלא את בקשתה. אני אוהבת לעזור בעתות הצורך, חבל רק שזה היה בנסיבות לא נעימות.

A friend called and asked me to come cook for her for Shabbat. Just as she was about to leave her apartment to shop, she fell and sprained her leg. She sent me the shopping list she needed and went willingly to fulfil her request. I like to help in times of need, but it's a shame it was in unpleasant circumstances.

בסופרמרקט הקרוב לביתה היו קונים רבים והתורים היו ארוכים מאוד, לא רק לקופות, אלא גם לכל דבר אחר. מזל שהיא צמחונית, כמוני, ולא היה צורך לקנות לה בשר, אך התור למעדניה היה ממש בלתי נסבל. רק שני מוכרים שרתו את הקהל ולא נראה היה שההנהלה התכוונה להקצות מוכר נוסף. אולי לא היה להם מישהו פנוי. רשמתי לפני לא להכנס לשם, לפחות לא בימי ששי.

In the supermarket near her home there were many shoppers and the queues were very long, not only at the checkouts, but for everything else. Luckily, she is a vegetarian, like me, and I didn't have to buy her meat, but the queue for her delicacies was really unbearable. Only two sellers served the costumers and management did not seem to be planning to assign another seller. Maybe they didn't have anyone available. I made a note of not going in there, at least not on Fridays.

נעמדתי בתור לקופה שנראה כמו שאר הקופות. לא יכולתי לדעת איזה יהיה מהיר יותר ולכן סמכתי על היקום שיאיר את מזלי. אכן, האיר. הייתי רביעית בתור, לפני שלושה קונים עם עגלות מלאות. מישהי מבוגרת ממני נעמדה לפני, אך היתה חסרת מנוחה. עיניה התרוצצו לכל עבר, מנסה לבדוק איזו קופה מהירה יותר. היא החזיקה בידה שלושה מצרכים. אמרתי לה שכדאי לה לעמוד בקופה המהירה, כי שם גם לא היו יותר אנשים מאשר בתור שלנו. היא הביטה בי במבט מוזר, אך נשארה לעמוד במקום.

I stood in line at the checkout that looked like the others. I couldn't tell which would be faster, so I relied on the universe to brighten my luck. Indeed, it did. I was fourth in line, three shoppers before me with full carts. Someone older than me stood before me, but was restless. Her eyes darted all over, trying to see which cashier was faster. She held three groceries in her hand. I told her that she should better stand at the quick checkout because there were no more people there than in our queue. She looked at me strangely, but didn't move.

שתי דקות לאחר מכן, ראיתי אותה הולכת לקופה אחרת, נעמדת מאחורי האחרונה בתור. זו הביטה בה והחוותה לה לעבור לפניה. שוב המבט המוזר שעל פניה והיא עזבה את התור לעבר תור אחר. חשבתי לעצמי שאולי כדאי לי לצלם את הקופות והתורים, יכול להיות מעניין, אך ברגע שהתחלתי להוציא מתיקי את הסמארטפון, חזרה האשה ונעמדה מאחורי. למזלה, אף לקוחה אחרת לא הגיעה קודם לכן.

Two minutes later, I saw her go to another checkout, standing behind the last in line. The costumer looked at her and gestured her to pass her. Again, the strange look on her face and she left the queue to towards another. I thought maybe I should take pictures of the checkouts and the queues, it might be interesting, but as soon as I started taking the smartphone out of my bag, the woman came back and stood behind me. Luckily, no other customer came previously.

התור של הלקוחה שלפני הגיע וזו העיפה מבט בעגלה שלי וגם באשה שעמדה אחרי. "גברת", פנתה אליה, "את רוצה לעבור לפני? אני רואה שאין לך הרבה מצרכים." לא היה לי אכפת שהיא לא שאלה אותי, משום שהתכוונתי לתת לה את תורי בכל מקרה. האשה לא ענתה לה, רק הביטה בה במין מבט בוהה. שתינו הבנו שכנראה אינה מבינה את השפה. נגעתי בזרועה של האשה והחויתי לה להתקדם. היא התקדמה ועמדה לפני, מחייכת בתודה. הלקוחה סימנה לה לעבור אותה וזו, ארשת תמהון על פניה, עשתה כן. חייכתי לעצמי. כנראה לא חשבה שישראלים יכולים להיות גם אדיבים.

The turn of the customer before me arrived and she glanced at my cart and at the woman standing behind me. "Lady," she turned to her, "do you want to pass before me? I see you don't have many groceries." I didn't care that she didn't ask me because I was going to give the other woman my turn anyway. The woman didn't answer her, just stared at her. We both realized that she probably didn't understand the language. I touched the woman's arm and gestured her to move forward. She moved forward and stood in front of me, smiling gratefully. The customer had signalled her to pass her too and she, a look of wonder on her face, did so. I smiled to myself. She probably didn't think Israelis could be polite too.

במשפט אחד:

הארוחה שבישלתי היתה טעימה.

In one sentence:

The meal I cooked was delicious.

אמון Trust

הדלתותאנשים הם מוזרים

The DoorsPeople are Strange

מתי את נותנת אמון במי שפגשת זה עתה? כמה זמן זה צריך לקחת עד שנותנות אמון זו בזו?

When do you trust who you just met? How long should it take until you trust each other?

ישנן החושבות שאם הן מספרות לי מיד בהתחלה את סודותיהן, זה אומר שגם אני צריכה לעשות כן. אני טוענת ש לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ (קהלת ג' 1) וכל דבר מגיע בעתו, כשזה בשל דיו. אין מה למהר. אם מאן דהיא נותנת בי אמון, אין זה אומר שגם עלי לעשות כן. לי יש את הקצב שלי ורצוי לכבד זאת.

There are those who think that if they tell me their secrets right away, it means I should too. I argue that There is a time for everything, and a season for every activity (Ecclesiastes 3:1) and everything comes at a time when it is ripe enough. No need to hurry. If somebody trusts me, that doesn't mean I have to do so too. I have my pace and it should be respected.

Onora O'Neill – What we don't understand about trust

איני מספרת מיד את הכל על עצמי. אני מאפשרת לזמן לחלוף כדי להתקלף. ישנם דברים שאיני רוצה לספר לכל העולם, אלא רק למי שאני יכולה לבטוח בה. לוקח זמן עד שאני יודעת שמאן דהיא ראויה לאמוני. איני משקרת אם אני נשאלת עד דברים מסוימים שאיני רוצה לגלותם עדיין, אני פשוט אומרת שכרגע אין זה הזמן המתאים וכשזה יגיע – אספר לה גם את מה שהיא רוצה לדעת.

I don't immediately tell everything about myself. I allow time to pass in order to be peeled off. There are things I don't want to tell the whole world about, but only those I can trust. It takes a while before I know that somebody deserves my trust. I don't lie if I'm asked certain things I don't want to disclose yet, I just say that right now is not the right time and when it comes – I'll tell her what she wants to know too.

Anne Böckler-Raettig – The Psychology of Trust

"עכשו יש לך נשק נגדי", אמרה לי מישהי שפגשתי הערב.

הרמתי גבותי. "איזה נשק יש לי נגדך?" תהיתי.

"עכשו את יודעת עלי דברים אינטימיים שסיפרתי לך", היא מסבירה. "אפילו לאחותי לא סיפרתי אותם."

"נו, אז? את גם לא סיפרת לאחותך שאת לסבית", אני מקשה שוב.

היא מביטה בי במבט תמה, כאילו גילתה זה עתה שאני מאותגרת וקשת הבנה. היא שותקת. אני מרימה את ידי השמאלית ומסובבת אותה שמאלה וימינה כשראשי עושה את אותה התנועה, גבותי מורמות שוב. היא ממשיכה להתבונן בעיני ולשתוק. אני מוותרת על התהיה ומתרכזת בצלחת שלפני. יש בה דברים טעימים.

"Now you have weapons against me," someone I met this evening said.

I raised my eyebrows. "What weapon do I have against you?" I wondered.

"Now you know intimate things about me that I told you," she explains. "I didn't even tell my sister."

"So? You didn't tell your sister that you are a lesbian either," I'm making it hard on her again.

She looks at me with wonder, as if she has just discovered that I am challenged and slow-witted. She is silent. I raise my left hand and turn it left and right with my head doing the same movement, my eyebrows are up again. She continues to gaze into my eyes and remain silent. I give up wondering and concentrate on the plate in front of me. It has delicious things on it.

Melissa Febos – Telling Your Secrets Can Set You Free

במשפט אחד:

אני צריכה זמן כדי לתת אמון באנשים.

In one sentence:

I need time to trust people.

סמארטפונים Smartphones

ללכת על דברים חדשים Go for new things

ללכת על דברים חדשים   Go for new things

בכל חמש דקות צץ משהו חדש, טוב ומוצלח יותר מזה העכשוי. אז מה?

Every five minutes, something new, better and more successful than the current one comes up. So what?

במארס 2015 החלטתי שאני רוצה לעבור לטלפון חכם ואחרי סקירת שוק מקיפה ודי ממושכת (כרגיל אצלי), מצאתי לנכון לרכוש את אסוס זנפון 5 או בשמו האחר asus t00j. ארבע וחצי שנים אחרי כן, אני עדיין עם אותו מכשיר שמשרת אותי נאמנה עד עצם היום הזה, טפו-טפו-טפו.

In March 2015 I decided that I wanted to switch to a smartphone and after a comprehensive and quite lengthy market review (as usual with me), I found it appropriate to purchase the Asus Zenfone 5 or its other name asus t00j. Four and a half years later, I'm still with the same device that faithfully serves me to this day, tfu-tfu-tfu.

כבר הסברתי בעבר שאני אוהבת חידושים והמצאות, אך יחד עם זאת, אני גם מעדיפה שהמכשירים שאני קונה יחזיקו מעמד במשך שנים. אין לי כוונה להחליף מכשיר בכל פעם שיוצא חדש, גם אם זה משהו יוצא מן הכלל. זה הרי כך במשך זמן מועט עד שהחידוש היוצא מן הכלל הבא מגיע.

I have already explained in the past that I love innovations and inventions, but at the same time, I also prefer that the devices I buy will last for years. I have no intention of replacing a device every time a new one comes out, even if it's something out of the ordinary. This is so for a little while until the next outstanding innovation comes.

הסמרטפון שלי, בן ה-4 שנים וחצי, תקוע על גרסת אנדרואיד 4.4.2 ואי אפשר לעדכנו יותר. הוסבר לי שהחומרה אינה בנויה לקלוט את עדכוני התוכנה. את זאת למדתי כשהשתתפתי בקורס לצילום בסמארטפון ונדרשתי להעלות עורך סרטונים מסוים. הסתבר, שהעורך הזה אינו עולה בגרסאות ישנות של אנדרואיד. איך אמר המדריך: "החליפי את הטלפון שלך". איך עניתי לו: "זה לא יקרה בקרוב". ואני גם מקוה שאף אחד לא נתן בסמארטפון שלי איזו שהיא עין רעה, כי אין לי חשק להפרד ממנו עדיין.

My 4-and-a-half-year-old smartphone is stuck on Android version 4.4.2 and can't be updated anymore. I was told that the hardware was not built to receive the software updates. I learned this when attending a smartphone photography course and had to upload a certain video editor. Apparently, this editor doesn't load on older versions of Android. How our instructor said: "Replace your phone". How I answered: "It won't happen any time soon". And I also hope that no one has given my smartphone a bad eye, because I have no desire to part with it yet.

כפי שכתבתי לגבי ווינדואז 7, אני חושבת שהיצרנים צריכים להתאים את הטלפונים לצרכנים ולא הצרכנים צריכים להתאים את עצמם לטלפונים, חכמים וחדשניים ככל שיהיו. זה התחיל במהפכת המצלמות הדיגיטליות שהיתה מאוד מבורכת בעיני. אני זוכרת איך בהתחלה יצאו נגדה חובבי בזבוז המשאבים והפילמים יחד עם בעלי חנויות הצילום וקשקשו שהמצלמות הדיגיטליות יוצרות תמונות "קרות" בעוד שמצלמות הפילם יוצרות תמונות "חמות". נו, באמת! הדבר המבורך שיצא מזה הוא החסכון בכסף לצרכן. אין צורך יותר בפילמים מיותרים ובפיתוח שעולה ממון רב – הכל עכשו דיגיטלי. הרבה יותר קל וגם זול ליצור אלבומי תמונות אם רוצות בזה במקום לשמור במחשב או בענן. אני עושה גם את זה למי שמעוניינת – לוקחת את התמונות של הלקוחות, עושה סדר ומארגנת שיהיה קל למצוא ויוצרת גם אלבומי תמונות.

As I wrote about Windows 7, I think that manufacturers should tailor phones to consumers and not consumers should adapt to phones, smart and innovative as they may be. It started with the digital camera revolution which was very welcome in my eyes. I remember how, at first, the waste of resources and films lover went out against it, together with the owners of the photography shops, and rattled that digital cameras create "cold" images while the film cameras create "warm" pictures. Come on! The blessing that came out of this was the savings in consumer money. No more unnecessary films and development that costs a lot of money – everything is digital now. Creating photo albums is much easier and cheaper if you want it instead of saving your photos on your computer or cloud. I do it for those who are interested – I'm taking clients' photos, put them in order and organizing so it is be easy to find, and creating photo albums too.

המצלמות הדיגיטליות הקומפקטיות פינו את מקומן למצלמות בטלפונים החכמים. היצרנים פיתחו מכשיר לא רק לצורכי התקשרות ודיבור בינינו, בני האדם, אלא זה גם מצלם. בהתחלה, היה לי קשה להפרד מן המצלמה הדיגיטלית הקומפקטית שלי ולכן לא מיהרתי לרכוש טלפון חכם. עם הזמן, כשהמצלמה עשתה את שלה והפסיקה לצלם תמונות טובות (אין לי מושג איך זה קרה ואין לי ענין לגלות), רכשתי את הטלפון החכם הראשון שלי, הוא האסוס זנפון 5 המשרת אותי מצוין עד עצם היום הזה. התמונות היוצאות ממנו לא רעות עד היום, אך כשאני צריכה תמונות טובות באמת – להצגה בתערוכות – אני משתמשת במצלמת הניקון D5500 המעולה שלי. גם אותה קניתי לפני 4 שנים וחצי (שנת 2015 היתה שנה מבורכת במיוחד בשבילי) והיא משרתת אותי נאמנה עד עצם היום הזה.

Compact digital cameras have given way to cameras on smartphones. Manufacturers have developed a device not only for communicating and talking between us, humans, but it is also photographing. At first, I had a hard time separating from my compact digital camera, so I didn't rush to buy a smartphone. Over time, when the camera gave up and stopped taking good pictures (I have no idea how it happened and I have no interest in finding out), I purchased my first smartphone, which was the Asus Zenfone 5 that serves me very well to this day. The images that come out of it are not bad to this day, but when I need really good photos – for exhibitions – I use my excellent Nikon D5500 camera. I also bought it 4 and a half years ago (2015 was a very blessed year for me) and it serves me faithfully to this day.

מכשירים, מבחינתי, צריכים לשרת אותי ולענות על צרכי ולא להפך. כרגע, אין לי שום צורך להחליף לא את המחשב ולא את הטלפון החכם. יחד עם זאת, ישנם מספר דברים שהייתי שמחה לוא היו בנמצא ובהחלט הייתי רוכשת במחיר סביר. דוגמא? הנה משהו שאני צריכה: אם הטלפון החכם היה מצויד בעט משוכלל שבאמצעותו הייתי יכולה לכתוב כמו שאני כותבת ביומן, במחברת או בפנקס – זה היה מעולה. היום, יש לי יומן שנתי יומי (השבועי אינו מתאים לצרכי), בו אני כותבת בעפרון כל מיני דברים, כמו את אלה שאני רוצה לזכור. אם אני מחוץ לבית ולא ליד המחשב שלי (אם לא לקחתי את המחשב הנייד או הטאבלט איתי), יש לי איתי את היומן הזה בתיק, כמו גם פנקס רשימות בהם אני רושמת בכתב ידי את מה שאני צריכה לרשום. יומן זה יומן כדי לרשום דברים בתאריך המתאים ופנקס רשימות זה לרשימות, כמו מצרכים שאני צריכה לקנות או רעיונות לכתיבה וכיו"ב.

Devices, for me, should serve me and meet my needs and not the other way around. At the moment, I have no need to replace neither the computer nor the smartphone. At the same time, there are a number of things I would love to have if they existed, and I would definitely purchase at a reasonable price. An example? Here's something I need: If the smartphone had a sophisticated pen that I could write with as I write in a diary, notebook or notepad – it would be great. Today, I have an annual daily diary (weekly does not fit my needs), where I write with a pencil all kinds of things, like the ones I want to remember. If I'm away from home and not near my computer (if I didn't take my laptop or tablet with me), I have this diary with me in my bag, as well as a notepad, where I write down what I need to write. A diary is a diary in order to write things on the appropriate date, and a notepad is for lists, such as groceries I need to buy or writing ideas, and so on.

למה אני צריכה את זה? כי אז, במקום להשתמש בנייר – זה יהיה דיגיטלי ואפשר יהיה להעביר את הרשימות הללו למחשב או לכל מדיה שרוצות, כמו שמעבירות היום תמונות שמצלמים בסמרטפון לכל עבר. למה שאי אפשר יהיה להעביר טקסטים? דבר נוסף, זה כיף לכתוב בכתב יד במקום להקליד בקלידים הזעירים של הסמארטפון כל אות בנפרד, גם אם זה בשני אגודלים ויש את השלמות המלים. עדיין, לכתוב בעט זה מהיר יותר.

Why do I need it? Because then, instead of using paper – it will be digital and these lists can be transferred to a computer or any media that you want, like when you can transfer today pictures that you take with your smartphone to any media. Why can't texts be transferred as well? Another thing, it's fun to write handwriting instead of typing in the tiny keyboards of the smartphone each letter separately, even if it's with two thumbs and the words are completed. Still, writing with a pen is faster.

מי שיגיד נוט – אני פשוט אתעלם ממנו במקרה הטוב ואשלח אותו לחינוך מחדש במקרה החמור. קודם כל, זה לא מה שאני צריכה. שנית, זה לא עובד כראוי בעברית. שלישית, המחיר השערורייתי הבלתי מוצדק. ואידך זילי גמורי!

Anyone who says note – I'll just ignore them at best and send them for re-education in the severe case. First of all, that's not what I need. Second, it doesn't work properly in Hebrew. Third, the unjustifiable outrageous price. And as for the rest – go and learn!

ואידך זילי גמורי  And as for the rest – go and learn !

ואידך זילי גמורי ! And as for the rest – go and learn

במשפט אחד:

המרוץ הזה אחרי החדש והכי-הכי מפספס אותי בגדול. אני נצמדת למה שיש לי, גם אם זה ישן. העיקר שזה פועל ומתאים לצרכי.

In one sentence:

This race after the newest and most important misses me big. I cling to what I have, even if it's old. The main thing is that it works and suits my needs.

השוער טראוטמן The Keeper

כרזת הסרט טראוטמן   The Keeper movie poster
כרזת הסרט טראוטמן   The Keeper movie poster

פעם, בילדותי, בנערותי וקצת כאשה בוגרת, אהבתי כדורגל. היום כבר לא. המשחק הפך להיות משעמם מאוד.

Once, as a child, as an adolescent and a bit as a mature woman, I loved football. Today no longer. The game has become very boring.

פעם, כדורגל היה משחק מלהיב, מותח רוב הזמן וכמעט ולא היו בו רגעים משעממים. אהבתי לצפות במשחק ודי קינאתי באחי, שזכה ללכת עם אבי למשחקים, בעיקר לאלה של הנבחרת שלנו, נבחרת ישראל. כשהמשחק היה משודר ברדיו, היתה כל השכונה (אלה שלא יכלו להגיע למשחק) נצמדת למקלט ואפילו הציפורים לא צייצו. הכל הקשיבו לקולו המדהים של השדר נחמיה בן אברהם, שהיה מהדור ומהתפוצה של הורי.

Once upon a time, football was an exciting game, gripping most of the time and almost without boring moments. I loved watching the game and I was quite jealous of my brother, who had the chance to go with my father to the games, especially those of our team, the Israeli national team. When the game was broadcast on the radio, the whole neighbourhood (those who couldn't get to the game) was clinging to the radio set and even the birds didn't tweet. Everyone listened to the amazing voice of broadcaster Nehemiah Ben Abraham, who was from my parents' generation and country of origin.

כבתו של כדורגלן חובב בארץ מוצאו, פולין, אהבתי גם אני לשחק כדורגל עם ילדי השכונה. למותר לציין שהייתי הבת היחידה, אך גם שחקנית לא רעה כלל, כך שהבנים לא נידו אותי וקיבלו אותי לשורותיהם כשוה להם. בעוד הבנות האחרות עמדו בצד עם השמלות שלהן והסרטים בשיער, אני התרוצצתי במכנסיים קצרים ובחולצה תואמת אחרי הכדור ומבקיעה לא מעט שערים. היה לי כיף.

As the daughter of an amateur footballer in his country of origin, Poland, I also loved playing football with the neighbourhood kids. Needless to say, I was the only girl, but also not a bad player at all, so the boys didn't ostracize me and accept me into their ranks as equal to them. While the other girls stood by with their dresses and ribbons in their hair, I ran around after the ball in shorts and a matching shirt, scoring quite a few goals. I had fun.

הפסקתי לאהוב את המשחק בשנות השמונים, כשהטקטיקה של העברת הכדור לאחור הפכה לטרנד מעצבן ואת המשחק למשעמם מאוד. במונדיאל 1982 ישבתי מול המרקע והקלטתי עבור בני ביתי שלחמו באותו זמן בלבנון רק את הרגעים המותחים שהובילו לשערים או לכמעט שערים. אלה היו ממש ספורים. במקום משחק מותח עם פעילות אינטנסיבית על המגרש, קיבלנו העברות כדור לאחור ושעמום גדול. חבל.

I stopped liking the game in the 1980s, when the tactics of moving the ball back became an annoying trend and the game was very boring. In the 1982 World Cup, I sat in front of the screen and recorded for family members who fought at the same time in Lebanon only the tense moments that led to goals or almost goals. Those were really few. Instead of an intense game with intensive activity on the field, we got back ball transfers and big boredom. A shame.

אינני חובבת ביוגרפיות, למרות שיוצא לי די הרבה לקרוא כאלה ולצפות בהן בקולנוע. רק בשבוע שעבר צפיתי בהנאה רבה מאוד בסרט המצוין על ד"ר רות וסטהיימר, שרשומה עליו אעלה בקרוב. לא חשבתי שמתחשק לי לצפות בסרט ביוגרפי על שוער כדורגל. אם היתה זו שוערת, אולי כן, אבל שוער גבר? לא ממש מושך אותי. בכל זאת, סמכתי על טעמה של הלקטורית שלנו שבדרך כלל מביאה לנו סרטים מצוינים והלכתי לצפות בסרט. למרות הפקפוקים שלי, לא התאכזבתי.

I don't like biographies, though it turns out that I get to read such and watch them in the cinema quite a lot. Just last week I watched with great pleasure the excellent movie about Dr. Ruth Westheimer, about I'm going to post soon. I didn't think I wanted to watch a biography about a football goalkeeper. If it was a woman goalkeeper, maybe, but a man goalkeeper? Not really appealing to me. Even though, I relied on the taste of our lector who usually brings us great movies and I went to watch the movie. Despite my doubts, I was not disappointed.

הסיפור של טראוטמן

The Keeper

זו אינה רק ביוגרפיה, אלא בעיקר מעלה שאלות נוקבות על מלחמות, על אויבים, על מוסר על אהבה ועוד. יצאנו מן הסרט די מהורהרות וכמובן שהיה לנו על מה לדון אחריו, כשהתישבנו בבית קפה לכמה שעות טובות. אני אוהבת לדבר על דברים שאני רואה או קוראת ואני שמחה שיש לי שותפות לזה. בהזדמנות, אעלה רשומה על הדיון שלנו ועל שאלות קיומיות שעלו מתוך הסרט המעולה הזה.

This is not just a biography, but mainly raises profound questions about wars, enemies, morals, love, and more. We came out of the movie quite reflective and of course we had a lot to discuss after it, as we sat down in a café for a few hours. I like to talk about things I see or read and I am happy to have partners for this. At some point, I will post our discussion and existential questions that emerged from this excellent movie.

במשפט אחד:

מומלץ ביותר! הסרט הזה גורם לתאים האפורים להתעמל.

In one sentence:

Highly recommended! This movie makes the grey cells exercise.

יום ששי שגרתי A Routine Friday

ארוחה סינית צמחונית טעימה A delicious vegetarian Chinese meal

ארוחה סינית צמחונית טעימה   A delicious vegetarian Chinese meal

שוב הגיע יום ששי ועימו השקט של סוף השבוע בישראל.

Again, Friday came and the quiet of the weekend in Israel with it.

יום ששי אצלי בדרך כלל זה יום רגוע. גם אם עלי לצאת לקניות, זה רק להשלמות, לא לקניות הגדולות. את אלה אני עורכת ביום ראשון וביום חמישי. משום שאני גרה לבד (ובאמת שלא בחושך!!!), הקניות שלי אינן ממש גדולות ואני יכולה לחלק אותן לפעמיים בשבוע. כך גם איני צריכה לצבור יותר מדי ירקות, לדוגמא, אלא לקנות בכל פעם טריים בשביל הסלט שאני מכינה לארוחת הבוקר שלי מדי יום.

Friday is usually a calm day for me. Even if I have to go shopping, it's only for topping up, not for big shopping. These I do on Sunday and Thursday. Because I live alone (and honesty not in the dark!!!), my shopping is not really big and I can divide it to twice a week. Thus, I also don't have to accumulate too many vegetables, for example, but buy fresh each time for the salad I make for my breakfast every day.

לפעמים אני יוצאת לשבת בנחת עם חברות בבית קפה. לפעמים אני יוצאת לשבת בגפי ולכתוב במחשב הנייד. הכל ברגוע, בכיף. החיים יפים לי בשלב הזה של חיי ושכך ימשיכו לי, אמן כן יהי רצון! היום יצאתי לארוחת צהריים עם חברות.

Sometimes I go out and sit leisurely with friends in a café. Sometimes I sit by myself and write on my laptop. Everything in a calm, funny way. Life is beautiful to me at this stage of my life and I wish it to continue that way, Awomen, may it be so! Today I went out for lunch with friends.

האוירה של יום ששי אחרי שתים-עשרה בצהריים שונה בתכלית השינוי מזה של יום חול. גם בימים הכי חמים של חודשי יולי-אוגוסט בזמן הסייסטה, כשחנויות רבות סגורות, עדיין ישנה תנועת אנשים וכלי רכב. אין את השקט הזה של יום ששי אחר הצהריים, כשהתנועה הולכת ומתמעטת. אין תחבורה ציבורית ברוב המדינה, אין רעש. רק בישראל.

The atmosphere of Friday after twelve at noon is quite different from that of a weekday. Even in the hottest days of July-August during the siesta, with many shops closed, there is still movement of people and vehicle traffic. There is not this Friday afternoon quiet, when traffic slows down. There is no public transportation in most of Israel, no noise. Only in Israel.

"השקט הזה", אומרת לנו מישהו שחיה רוב ימיה בחו"ל ועלתה ארצה בערוב ימיה, "זה משהו שאיני רגילה לו."

על פניהן של כמה חברות עולה ארשת של תמיהה. אני יודעת למה היא מתכוונת. גרתי בחו"ל זמן-מה, אם כי לא מספיק כדי להתרגל לתנועה הסואנת שם ביום ימות השבוע. אם אינך גרה באזור מובהק של יהודים, לא תוכלי להבדיל בין יום רגיל לבין ששי אחר הצהרים או שבת. אין את השקט הזה שיש לנו בארץ.

"This quiet," says to us someone who has lived abroad most of her life and came to Israel in her twilight days, "is something I'm not used to."

On some of the friends' faces there is an expression of wonder. I know what she means. I have been living abroad for a while, but not enough to get used to the busy traffic there every day of the week. If you don't live in a distinctly Jewish area, you cannot distinguish between a normal day and a Friday afternoon or a Saturday. There is not this quiet we have in Israel.

במשפט אחד:

בשקט הזה חשבתי לעצמי: אתמול, לפני 47 שנים, נרצחו במינכן, במהלך האולימפיאדה העשרים, 11 ישראלים ביניהם ספורטאים, מאמנים ושופטים, חברי המשלחת האולימפית הישראלית, על ידי מחבלים פלסטינים מנוולים מארגון "ספטמבר השחור".

In a sentence:

In this quiet I thought to myself: yesterday, 47 years ago, in Munich, during the Twentieth Olympics, 11 Israelis were murdered, among them were athletes, coaches and judges, members of the Israeli Olympic delegation, by despicable Palestinian terrorists from Black September.

הספסל לא אמר דבר The Bench Said Nothing

סלים ותיק על ספסל  Baskets and a bag on a bench

סלים ותיק על ספסל   Baskets and a bag on a bench

הסלים שנשאה על כתפיה היו כבדים מאוד. ניכר היה בהליכתה כי כבדים הם, אך היא המשיכה בדרכה נחושה להגיע לביתה.

The baskets she carried on her shoulders were very heavy. It was evident in her walk that they were heavy, but she continued on her way determined to reach her home.

היא היתה חזקה מאוד. היא ידעה שהיא יכולה לעשות זאת. ענין של רצון, מאמץ ונחישות. גם בגילה. בכל גיל. רצון, מאמץ ונחישות. לנתק את המוח מהמציאות ולהתרכז בדברים אחרים, נעימים, כמו לדוגמא רחש של גלי הים המתרפקים על החוף, בריזה נעימה נושבת, עוד מעט שקיעה. היא יכולה לעשות זאת. היא תגיע הביתה. עוד מעט.

She was very strong. She knew she could do it. A matter of will, effort and determination. Even at her age. At any age. Will, effort and determination. Disconnect the brain from reality and concentrate on other, pleasant things, such as the sizzle of the sea waves clinging to the beach, a pleasant breeze blowing, it's almost sunset. She can do it. She'll get home. Soon.

צעדיה זורמים למרות הכאבים החדים ברגליה. היא יכולה לעשות זאת. היא אינה צריכה לעשות זאת בבת אחת, מותר לה לנוח קמעא. הנה ספסל. היא מתישבת. רגליה וכתפיה הדואבות מודות לה מאוד. היא משתדלת לא לתת לתחושות הכאב להציף אותה. יש לה עוד כברת-דרך לעשות. היא עשתה שליש, נותרו עוד שני שלישים. לא נורא.

Her footsteps flow despite the sharp pain in her legs. She can do it. She doesn't have to do it all at once, she is allowed to rest a little. Here's a bench. She sits down. Her legs and shoulders are deeply grateful to her. She tries not to let the sense of pain overwhelm her. She has more to go. She made a third, two-thirds remain. Not so bad.

הספסל מכיר את הכובד הזה. הוא חווה זאת כל הזמן. הן ממלאות ללא הכרה סלים שלמים ואחר כך מתקשות לסחוב אותם. לא נעים לו, אך מה כבר יכול ספסל לעשות? הוא תקוע במקומו עם בטון וברגים, הוא אינו יכול לזוז. אם היו עושים אותו נייד, עם גלגלים, הן היו יכולות לשבת עליו ולהתנייד לאן שהן צריכות, כמו עם הקלנועיות שלהן. גם לספסל מתנייד לא צריך רשיון.

The bench knows that gravity. It experiences it all the time. They unconsciously fill up entire baskets and then find it difficult to carry them. It's unpleasant, but what else can a bench do? It is stuck in place with concrete and screws, it can't move. If they made it portable, with wheels, then they could sit on it and move wherever they need, as with their mobility scooters. You do not need license for portable bench either.

זמן רב חלף. לספסל אין תחושה של זמן, אך הוא חש שמשהו אינו תקין. לא ברור לו למה היא יושבת כל כך הרבה זמן. למה אינה קמה וממשיכה בדרכה? הוא אינו מבין בני אדם. אין לו גם חשק לחקור במופלא ממנו. הוא רק ספסל פשוט, אפילו לא כזה של לימודים. אין לו תובנות. גם אם היו לו, לא היה מסוגל להביען. הוא לא יכול לדבר עם בני אדם, בקושי עם ספסלים אחרים כשהם קרובים אליו.

A long time passed. The bench has no sense of time, but it senses something is wrong. It's not clear to it why she's been sitting so long. Why doesn't she get up and keep going? It does not understand humans. It also has no desire to inspect at things it can't grasp. It's just a simple bench, not even a school bench. It has no insights. Even if it had, it couldn't express them. It can't talk to humans, barely to other benches when they're close to it.

סלים ותיק על ספסל Baskets and a bag on a bench

סלים ותיק על ספסל   Baskets and a bag on a bench

במשפט אחד:

הספסל לא אמר דבר, זה לא יכול היה.

In a sentence:

The bench said nothing, it couldn't.

שפה, חיברות Language, Socialization

לארה בורודיצקי – כיצד השפה אותה אנו דוברות מעצבת את דרכי החשיבה שלנו

Lera Boroditsky – How the Languages We Speak Shape the Ways We Think

השפה והסביבה אליהן אנו נולדות ובהן אנו גדלות, מאפיינות את מי שאנחנו. השפה והסביבה מעצבות אותנו.

The language and the environment in which we are born and grow up characterize who we are. Language and the environment shape us.

הילדים בגן השעשועים התרוצצו כה וכה, מצווחים וממלאים את האויר בשמחה. ילדים זו שמחה. וגם ששון. אני אוהבת לבלות עם הנכדים בגן. אני יושבת על הספסל בכיף ומשגיחה עליהם בשבע עיניים. פעם, הייתי מסוגלת גם אני להתרוצץ איתם. היום, פחות.

The children in the playground ran around, chirping and filling the air with joy. Kids are joy. And delight, too. I love spending time with my grandchildren in the garden. I sit happily on the bench and I'm all eyes. In the past, I was also able to run around with them. Today, less.

"היי, סבתא", קורא אלי הצ'וּצִ'י הראשי, "בואי לשחק איתנו בכדור!"

אני שמחה שנכדי בן האחת-עשרה דואג לפעילות הגופנית שלי וקמה מהספסל לאט, אברי נוקשים מעט. יש גיל בו מומלץ לא לקפוא על השמרים ולהפעיל את האברים כמה שיותר. "אבל אני בשער, בסדר?" אין לי כוונה להתרוצץ איתם, עדיף שאעמוד בשער ואתן להם ולחבריהם להבקיע אותו מדי פעם.

"Hey, Grandma," my chief choochi calls me, "come play with us with the ball!"

I'm glad my eleven-year-old grandson takes care of my physical activity and I get up from the bench slowly, my limbs slightly stiff. There is an age when it is advisable not to stagnate and activate the organs as much as possible. "But I'm the goalkeeper, okay?" I have no intention of running around with them, it is better that I stand at the goalpost and let them and their friends score it occasionally.

"אדם, אִידִי סוּדָא (אדם, בוא לכאן)!" קוראת אחת האמהות לבנה ששיחק עם נכדי וחבריו.

"אדם, אידי קְ מאמא (אדם, לך לאמא)", פונה אליו נכדי בשפתו, "מַיי בּוּדֶם זְדָאט טֶבּיָא (אנחנו נחכה לך)."

הנכד שלי מדבר רוסית??? מאיפה? אין רוסים במשפחתנו. "מאיפה אתה יודע רוסית?" אני שואלת את הנכד, מלטפת את ראשו באהבה. כולה כמה ימים בבית הספר החדש ופתאום זה בא לי עם שפה חדשה. "מלמדים אתכם אותה בבית הספר?"

"לא, סבתא", עונה הנכד. "אדם לא יודע עברית והוא מדבר רק רוסית, אז הוא מלמד אותנו לדבר רוסית ואנחנו מלמדים אותו עברית."

וואלה, אני חושבת לעצמי, איזה יופי! עוד מעט והנכדים ידברו ביניהם בשפה שאיני מבינה כדי שלא אדע על מה הם מדברים!

"Adam, иди сюда (Idi Suda/ Adam, come here)!" One of the mothers calls her son who was playing with my grandchild and his friends.

"Adam, Иди к маме (Idi k mama/ (Adam, go to mother)," my grandson addresses him in his language, "Мы будем ждать тебя (My budem zhdat' tebya/

We'll wait for you)."

My grandson speaks Russian??? Where from? There are no Russians in our family. "Where do you know Russian from?" I ask my grandson, caressing his head lovingly. Just a few days in his new school and suddenly it comes up with a new language. "Do they teach it at school?"

"No, Grandma," the grandson replies. "Adam does not know Hebrew and he only speaks Russian, so he teaches us to speak Russian and we teach him Hebrew."

Well, I think to myself, great! Soon my grandchildren will speak between them in a language I don't understand so I won't be able to understand what they would be talking about!

במשפט אחד:

דעי מאין באת ולאן את הולכת.

In a sentence:

Know where you came from and where you are going to.

איך זה להיות מתה ? How is it to be dead

נינט טייבהנסיך הקטן

Ninet Tayeb – The Little Prince

בשש וחצי בערב עדיין יש אור. השמש עדיין מתמהמהת, יש לה זמן. גם לי.

At six thirty in the evening there is still light. The sun still lingers, it has time. Me too.

ישבתי במרפסת הפונה לרחוב ללוות את השמש בדרכה למטה, להאיר יום חדש בחלק אחר של העולם. האויר היה מהביל. הציפורים, שהסתובבו כה וכה כדי למצוא לעצמן מקום מנוחה לקראת הליל הממשמש ובא, צייצו בקול פחות נמרץ מאשר הייתי רגילה לשמוע. גם להן היה חם, אם כי קצת פחות. אפשר היה להרגיש את הבריזה הנושבת בנעימות.

I sat on the street facing porch to escort the sun on its way down, to brighten up a new day in another part of the world. The air was steamy. The birds, which moved around attempting to find a resting place for the impending night, were tweeting less vigorously than I was used to hear. They were hot too, though a little less. You could feel the breeze blowing pleasantly.

התחשק לי קפה וגם עוגה, אך לא היה לי חשק לקום ממקום מושבי. היה נעים רק לשבת ולהתענג על הערב המזדחל לאט כדי להפוך ללילה. ישנם רגעים שאת רוצה לחוות אותם בנחת. עקבתי אחרי המריבות הקטנות של הציפורים על מקום בענפי העץ, מחייכת למראה ציפור תוקעת מבט חד באחרת המנסה להתקרב אליה כדי להצמד לידה ואיך הבלתי קרואה משתדלת לעשות את דרכה מאוד לאט, בניתורים ממש קטנטנים, בלתי מורגשים כמעט אך בהחלט נחושים וקרבים אל מטרתה.

I felt like coffee and cake, but I didn't want to get up from my seat. It was nice to just sit back and enjoy the slowly creeping evening to turn into a night. There are moments when you want to experience them leisurely. I watched the little fights between the birds for a spot in the branches of the tree, smiling at the sight of a bird gazing sharply at another trying to get close to it and how the uninvited tried to make its way very slowly, in very tiny, almost imperceptible bounces, but definitely determined and getting close to its target.

ראשה של ביאטריס מציץ מבעד לרשת. "רוצה קפה?" היא שואלת. אני מחייכת אליה בשמחה ומנידה בראשי לחיוב. אני יכולה לשמוע את צעדיה המתרחקים לכיוון המטבח.

"ומה איתי?" שואלת הנסיכה. "אותי אף אחת לא שואלת אם גם אני רוצה. לא בסדר!" היא מתלוננת.

"רוצה קפה?" אני שואלת בנימוס כדי שזו תרגיש טוב עם עצמה.

"אם אפשר גם עוגה, זה יהיה מצוין", היא עונה ומתישבת מולי. היא מרימה את רגליה ומניחה אותן על הכסא שלצדה, גופה נוטה לעבר השמש השוקעת. "איזו שקיעה מדהימה!" היא מתפעלת.

Béatrice's head peeks through the net. "Want coffee?" She asks. I smile at her happily and shake my head in affirmative. I can hear her footsteps moving away toward the kitchen.

"And what about me?" The princess asks. "Nobody asks me if I want too. Not fair!" She complains.

"Want coffee?" I politely ask for that she would feel good with herself.

"If possible, a cake to, that would be great," she replies, sitting herself in front of me. She lifts her feet up and places them on the chair beside her, her body leaning toward the setting sun. "What an amazing sunset!" She is enthralled.

קצת אחרת – שיר בין ערביים

Ktzat Acheret – Twilight Song

הסכמתי איתה. השמיים זהרו באינספור זהרורים. השמש כבר לא נראתה, כי הבנין ממול הסתיר אותה, אך את הרקיע הזוהר אפשר היה בהחלט לראות ולהתפעל מהצבעים המקסימים.

"איך זה להיות מתה?" שאלה פתאום הנסיכה.

הייתי באמצע לגימה מהקפה שביאטריס הביאה לי קודם לכן וכמעט נחנקתי. מה היא שואלת אותי שאלה מוזרה כזו? מי מתה? על מי היא מדברת? בטוח לא עלי!

I agreed with her. The sky glowed with countless glows. The sun was no longer visible, as the building opposite mine hid it, but the glowing sky could certainly be seen and we admired the charming colours.

"How is it to be dead?" The princess suddenly asked.

I was in the middle of sipping my coffee Béatrice brought me earlier, and almost choked. What does she ask me such a strange question? Who's dead? Who is she talking about? Surely not about me!

ביאטריס הגיעה שוב, הפעם עם מגש ועליו קנקן מיץ תפוזים ופלחי אבטיח. רק מלהביט עליהם נעשה לי קר. האויר כבר לא היה כל כך מהביל. היא הביטה בי במבט מוזר. "את שוב מדברת אל עצמך, הא?" שאלה ברוך. הרמתי את ידי השמאלית והזזתי אותה ימינה ושמאלה, מחוה תנועה של ביטול. לא מצאתי טעם להסביר לה על הנסיכה. ניסיתי פעם, זה לא הלך. היא הניחה את המגש על השולחן, מצביעה על השקיעה. "מהממת!" אמרה והעבירה כמה פלחי אבטיח אל צלוחית. "רוצה?"

רציתי. בהחלט.

Béatrice arrived again, this time with a tray containing a pitcher of orange juice and watermelon slices. Just by looking at them I got cold. The air was no longer so steamy. She looked at me strangely. "You're talking to yourself again, huh?" She asked softly. I raised my left hand and moved it to the right and to the left, gesturing a cancellation motion. I found no point in explaining to her about the Princess. I tried once, it didn't go. She put the tray on the table, pointing to the sunset. "Stunning!" She said, moving some watermelon slices into a saucer. "Want?"

I wanted. Definitely.

 

הפלטרס – זמן בין הערביים

The PlattersTwilight Time

במשפט אחד:

הנסיכה נוטה להתבלבל לפעמים בין העולם שלה לזה שלנו. זה יכול לקרות לכל אחת.

In a sentence:

The princess tends to get confused sometimes between her world and ours. It can happen to anyone.

שלום כתה א' ה'תשע"ט Hello First Grade 2019

שרית חדד – כל עוד

Sarit Hadad – As Long As

איזה יום מרגש! אחד הנכדים עולה לכתה א'!

What an exciting day! One of the grandchildren goes to first grade!

סבתא א'

הנכד הראשי שלי עולה היום לכתה א', איזה כיף זה! כמה מרגש! זה אמנם לא הנכד הראשון שלי, אך עם האחרים לא היה לי מזל להיות בקשר ולקחת חלק בחייהם, גם לא באופן וירטואלי, כך שהוא נחשב אצלי לנכדי הראשון. לפעמים, יוצא לי להפגש עם הנכדים הבוגרים בכינוסים משפחתיים בהם אנו מחליפות כמה מלים של התעדכנות כמו באיזה גיל הם ובאיזו כיתה לומדים. אני מנסה לזכור זאת, אך עד שאני מגיעה הביתה – הדברים נשכחים לי, כך שבפעם הבאה עלי לשאול שוב. ציינתי לעצמי שבפגישה הבאה אביא איתי עט ונייר וארשום את הפרטים, אחרת אין לזה תקנה. אני מקוה שאין הם חושבים שזה מוזר שאין אני זוכרת את הפרטים לגביהם.

Grandmother A

My main grandson goes to first grade today, what fun it is! How exciting! He is not my first grandson, but with the others I was unlucky to be in touch and couldn't take part in their lives, not even virtually, so this one is considered my first grandson. Sometimes, I get to meet with the older grandkids at family gatherings, where we exchange a few words of catch-up as to what age they are and what grade they are studying. I try to remember it, but by the time I get home – I forget what they told me, so next time I have to ask again. I mentioned to myself that at the next gathering I would bring a pen and paper with me and write down the details, otherwise it is hopeless. I hope they don't think it's weird that I can't remember the details about them.

הנכד הראשי שלי עלה היום לכתה א'! הלכתי להשתתף עימו ביומו המרגש הראשון. איזה כיף זה לסבתא לצעוד עם הנכד והוריו לבית הספר, לענות על שאלותיו, לדבר איתו על מה שקורה בדרך, איך עוד אנשים צועדים יחד איתנו, איך עוד ילדים מגלגלים אחריהם את המזוודה. אני נזכרת שאצלנו, היינו נושאים את התיק על הגב. זמנים משתנים.

My main grandson went to first grade today! I went to participate with him on his first exciting day. How fun it is for Grandma to walk with the grandchild and his parents to school, to answer his questions, talk to him about what's happening on the way, how other people walk with us, how other children roll their suitcase after them. I remember we were carrying our schoolbag on our backs. Things has changed over time.

♀♀

סבתא ב'

הנכדה הבכורה שלי התקשרה אלי לבשר לי שהיא יוצאת לבית הספר בדיוק כשהקלטתי לה ברכה בווטסאפ לרגל היום הראשון ללימודים. הקלטתי ברכות לכל הנכדות והנכדים, לא קיפחתי אף אחת. איני יודעת אם הם שומרים את הברכות שלי, אך אני בטוחה שהם יזכרו אותי. בכל שנה יש לנו את אותו הריטואל של ברכות שאני מקליטה להם בקולי. לא משהו ארוך, כדי שלא יגידו לי שאני "חופרת" להם, אלא דברים קצרים הנאמרים להם באהבה. אני אוהבת אותם.

Grandmother B

My eldest granddaughter called me to tell me that she was leaving for school just as I recorded her a greeting in WhatsApp for the first day of school. I recorded greetings to all the granddaughters and grandsons, I did not deprive anyone. I don't know if they keep my blessings, but I'm sure they'll remember me. Every year we have the same ritual of blessings that I record for them in my voice. Not something long, so they won't tell me I'm "digging" to them, but short things they are said with love. I love them.

אתמול ערכתי פגישת כיף לכל הנכדות והנכדים לכבוד סיום החופש הגדול. היה לנו כיף בחופש. בחלק ממנו נסענו לחופשות משפחתיות בחו"ל. לקחתי את הגדולים למקומות של גדולים ואת הקטנים לדיסנילנד. אני אוהבת לפנק אותם. איזה כיף שיש נכדים!

Yesterday I had a fun meeting for all granddaughters and grandsons in honour of the end of Summer vacation. We had fun during the summer. In part of it we went on family vacations abroad. I took the older ones to places of old ones, and the little ones to Disneyland. I love to spoil them. How fun it is having grandchildren!

 

יוני רכטר, איתי פרל ואנסמבל קורל – כל עוד

Yoni Rechter, Itay Perl & Coral Ensemble – As Long As