ארכיון קטגוריה: להתכתב עם עצמי Corresponding with Myself

סיום שנת הלימודים ה'תש"פ   End of the school year 2020

השכלה מתחילה בגיל הרך Education begins in early childhood

השכלה מתחילה בגיל הרך   Education begins in early childhood

30 ביוני 2020. שנת הלימודים הסתיימה היום. הילדים לא ממש חגגו.

June 30, 2020. The school year is over today. The children didn't quite celebrate.

איזו שנה מוזרה היתה זו! התחילה רגיל, חצי השנה הראשונה התנהלה כשורה ואז… אז הגיעה הקורונה והפכה את החיים שלנו לחלוטין, אבל ממש לגמרי. השנה הסתיימה בצורה שונה לגמרי משנים קודמות.

What a strange year it was! It started out normally, the first half year went well and then… Then the corona came and turned our lives completely, but totally. The year ended entirely differently to previous years.

בגלל הקורונה אי אפשר בכלל לנשום לרווחה. סכנת ההדבקה עדיין קיימת ואף אחת מאיתנו אינה מעוניינת להיות שפנת נסיון במגיפה הזו. אף אחת אינה רוצה להדבק, גם לא בגילים צעירים יותר, משום שזו מגיפה עלומה, עדיין אין יודעים עליה כמעט דבר. עדיין חוקרים ואי אפשר לדעת אם ימצא לה חיסון בכלל.

Because of the corona it's impossible to be relieved at all. The danger of infection is still present and none of us want to be a guinea pig in this pandemic. Nobody wants to get infected, not even at younger ages, because it's an obscure pandemic, almost nothing is known about it yet. It's still investigated and it's impossible to know if any vaccine for it will be found.

מכינה שיעורים

מכינה שיעורי בית   Preparing my homework

הילדים אמנם סיימו היום את שנת הלימודים, אך עדיין לא יצאו לחופש. הם מתחילים מחר קייטנה עד סוף החודש לפחות ואולי גם במהלך אוגוסט. פשוט, אין להם סידור אחר, משום שהוריהם צריכים לעבוד. בדרך כלל, בשנים כתיקונם, יוצא חלק מהאוכלוסיה לחופש בתקופה הזו, רבים אינם עובדים ביולי, שדה התעופה עמוסים לעייפה וטיסות רבות מאוד יוצאות ומגיעות מדי יום. הכל מושבת עכשו. אף אחד אינו יוצא לחו"ל, גם משום שהכלכלה על הפנים פה. בתקופה זו של חוסר ודאות כלכלית, אנשים מעדיפים לשמור על כספם ולא לבזבזו על מותרות. חופשה בחו"ל אכן נחשבת למותרות.

The children did finish the school year today, but have not went on vacation yet. They are starting summer day camp tomorrow until the end of July at least, and maybe during August too. Simply, they have no other arrangement, because their parents have to work. Usually, in normal years, some of the population goes on vacation during this period, many don't work in July, the airport is heavily daily crowded with many departing and arriving flights. Everything is cancelled now. Nobody goes abroad, also because the economy here is very bad. During this period of economic uncertainty, people prefer to keep their money and not spend on luxury. Vacation abroad is considered luxury.

ישנם חודשיים להערך לקראת שנת הלימודים הבאה, אך כפי שנראה מהברדק בו מתנהלת הממשלה הכושלת שלנו, אין תכנון לעתיד וחוסר הודאות עדיין בעינו. שמעתי היום כמה מנהלות ומורות שהביעו את מורת רוחם ממה שקורה, איך שהדברים אינם מתנהלים. בניגוד להתנהלות המופתית של ראש ממשלת ניו זילנד, גב' ארדרן, ועוד כמה ראשי ממשלה נשים ברחבי העולם, הדואגות לאוכלוסייתן באמת, מה שמעניין את ראש ממשלת ישראל זה עד כמה יכול הלזה לסחוט את אזרחי המדינה. אנשים גוועים ברעב, אנשים אינם מסוגלים לכלכל את עצמם ואת בני ביתם, אך מה שמאוד חשוב לאפס הזה העומד בראש הממשלה הרעה הזו, זה איך לקבל מליון ש"חים כהחזרי מס מקופת המדינה, שאמורה להיות הקופה של כולנו. לזה ימצא הכסף, אך לעזור לעמך המשוועים לאוכל – אין.

We have two months to prepare for the next school year, but as we can see from the mess that our failed government is conducting, there is no planning for the future and uncertainty still remains unchanged. I heard a few school principals and teachers today expressing their disapproval of what is happening, the way things are not managed well. Contrary to the exemplary conduct of the New Zealand Prime Minister, Ms Ardern, and several other female Prime Ministers around the world who really care for their population, what interests the Israeli Prime Minister is how much he can extort the citizens of this country. People are starving, people are unable to feed themselves and their families, but what matters to this zero who heads this evil government is how to get a million shekels as tax returns from the state coffers, which should be the coffers of us all. For this the money will be found, but to help your people craving food – there is none.

סיום כתה א' Graduating first grade

                                       סיום כתה א'   Graduating first grade

במשפט אחד:

הילדים סיימו היום את שנת הלימודים, אך ממחר ממשיכים במסגרות שלהם. העתיד לוט מאוד בערפל וחוסר הודאות פשוט נורא.

In one sentence:

The children in Israel have finished the school day today, but tomorrow they continue in their educational systems. The future is very shrouded in fog, and the uncertainty is just awful.

מה שהיה היה   It will never be the same

עוזי נבון ומכרים – מה שהיה היה

Uzi Navon & the Acquaintances – What's done is done

החיים אינם חוזרים למסלולם. החיים לא יחזרו למסלולם כפי שאני רואה זאת. לפחות לא לגבי.

Life does not return to normal. Life will not return to normal as I see it. At least not for me.

הקורונה הזו שינתה את חייהם של רבים, סיימה חיים של רבים ועד שלא יצליחו למגר אותה, איני רואה שינוי באורח חיינו, למרות שרבים מתעלמים מהסכנה שהנגיף הזה טומן בחובו. מוזר לי שברגע שהממשלות למיניהן התירו את הרסן, פתחו את המרחב הציבורי, ישנם ציבורים רבים שאינם ממושמעים הפורקים כל עול כאילו שהקורונה אינה סכנה איומה המלוה אותנו כל העת. מדהימים אותי אלה המתיחסים למגיפה הזו בכזו קלות ראש. איני יכולה להבין את האדישות שלהם.

This Corona has changed the lives of many, ended the lives of many, and until it will be eradicated, I don't see a change in our way of life, although many ignore the danger that this virus hides within. It is strange to me that once the governments have unleashed the curb, opened the public space, there are many disciplined publics that throw off the yoke as if the Corona is not a terrible danger that escorts us all the time. Those who take this pandemic so lightly amaze me. I cannot understand their indifference.

מבחינתי, גם אם ישנן הנחיות הנראות כל כך מופרכות ולא הגיוניות, כאלה שרואים בבירור את הכסף המניע אותן ולא ההגיון ו/או רצון אמיתי לשמור על בריאות הציבור, אני עדיין מעדיפה לנקוט באמצעי הזהירות המירביים שאני נוקטת ולא לזלזל. מדובר כאן בענין של חיים ומוות, בסכנה אמיתית ומוחשית של הדבקה באחת המגיפות הכי נוראיות שראינו מזה מאה שנים. מדובר כאן במשהו שעדיין לא הצליחו לפענח ואין לדעת אם ומתי זה יקרה, כי המדע עדיין מתמודד עם זה. אני מאוד לא מאמינה בתאוריות קונספירציה למיניהן בקשר לקורונה, למרות שישנן כמה תאוריות אחרות שאני נוטה להאמין להן. לא נראה לי הגיוני שכל מנהיגי העולם התאחדו בועידה בנושא שינוי האקלים בפאריז או בכנס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס או כל כינוס אחר, והחליטו יחד לזייף מגיפה כדי להשתלט על העולם ו/או להשליט דיקטטורות על אזרחיהם. המגיפה הזו אמיתית והיא מפילה חללים רבים מאוד.

For me, even if there are guidelines that seem so unrealistic and illogical, such that we can clearly see the money that drives them and not the logic and/or genuine intent to maintain public health, I still prefer to use the utmost precautions I take and not degrade the situation. This is a matter of life and death, a real and tangible danger of being infected with one of the most terrible pandemics we have seen in a century. This is something that has yet to be resolved and it is unclear if and when it will happen, because science is still coping with it. I do not believe in many conspiracy theories regarding the Corona, although there are some other theories that I tend to believe. It makes no sense to me that all world leaders have joined in the Climate Change Conference in Paris or the Economic Forum Conference in Davos, or any other convention, and decided together to forge a pandemic to take over the world and/or rule dictatorships over their citizens. This pandemic is real and causes the deaths of very many.

איני רואה את עצמי חוזרת לשבת בבתי קפה ומסעדות. גם לפני הקורונה לא ממש אהבתי לאכול במקומות ציבוריים בהם איני מכירה את אלה שמכינים לי את האוכל, אך לא היתה אז סכנת הנגיף. היום אין שום סיכוי שאוכל במקום ציבורי. מבחינתי, גם ימי הביקורים בקולנוע תמו עבורי. אין שום סיכוי שאשב שוב בכסאות בהם ישבו אנשים זרים, בעיקר במקומות סגורים בהם אנשים נושפים זה על זה. אין יותר נסיעות בתחבורה הציבורית מבחינתי. איני יכולה לדמיין את עצמי נוגעת במקומות בהם נגעו אנשים זרים, אולי נגועים בנגיף, שלא לדבר על לשבת במקומות האלו. במקום מסעדות, אאלץ לבשל בעצמי. לא ממש נורא, הרי זה מה שעשיתי בארבעת החודשים האחרונים בהם הסתגרתי בדירתי והשתדלתי למעט לצאת החוצה. מזל שאני אוהבת לבשל, אך גם לולא אהבתי, לא הייתי מסכנת את חיי באכילה בחוץ. אין לי מושג איך לפתור את בעיית התחבורה, איך אתנייד בעתיד. אני מניחה שאצטרך לרכוש מכונית, מה שלא בריא לכדור הארץ, אך זה ימנע ממני להדבק. כאן עולה השאלה החשובה: האם, בשמירה על בריאות הפרט, שוה לנו לחבל בכדור עליו אנו חיים? כנראה שנידונו לכליה.

I don't see myself going back to sit in cafés and restaurants. Even before the Corona I didn't really like to eat in public places where I didn't know those who prepared me the food, but there was no danger of the virus then. Today there's no way I would eat in a public place. For me, the days of visiting the cinema are over. There is no way I'm going to sit again in the chairs where strangers were sitting, especially in closed spaces where people exhale on each other. No more trips on public transport for me. I can't imagine touching places where strangers touched, maybe infected with the virus, let alone sitting in those places. Instead of restaurants, I'll have to cook myself. Not really bad, after all, that's what I've been doing for the past four months, where I've closed myself up in my apartment and tried to go outside as less as possible. Lucky that I love to cook, but even if I didn't love it, I wouldn't risk my life eating outside. I have no idea how to solve the transportation problem, how to go places in the future. I guess I will have to buy a car, which is not healthy for the earth, but it will keep me from getting infected. Here the important question arises: is it worth, while keeping one's health, to sabotage the earth we live on? We are probably doomed.

Greta Thunberg Was Predicted By The Simpsons Years Ago

במשפט אחד:

מה שהיה היה, שום דבר לא יחזור לקדמותו.

In one sentence:

Whatever our life was, nothing would come back to normal, it will never be the same.

יום של תחילת שבוע   Day of the Beginning of a Week

Sam Haug (orchestral piece with choir) – A Day in the Life (The Beatles)

פעם בכמה זמן אני עוברת בדיקות מקיפות כדי לשמור על בריאותי. היום היה תורן של העיניים. הכל בסדר.

Once in a while I undergo extensive tests to maintain my health. Today was my eyes' turn to check how they are doing. Everything is fine.

אחרי הציפיה הדרוכה לצפות אמש בשמש השוקעת על סטונהנג' והאכזבה שבאה משום שאי אפשר היה לראות בברור את הארוע, קמתי הבוקר די תשושה. היתה בניה של הציפיה, אך לא היה שיא וזה אכזב מאוד. העננים שכיסו את השמיים באופק, לא איפשרו לראות את השמש. זו אנגליה, הזכרתי לעצמי, ארץ של מזג אויר עגום וקר בדרך כלל. זה לא ממש ניחם אותי.

After the pre expectation of watching last night the sun set on Stonehenge and the disappointment that came because it was impossible to see the event clearly, I got up this morning pretty worn-out. There was this building of expectation, but there was no climax and it was very disappointing. The clouds that covered the sky on the horizon made it impossible to see the sun. This is England, I reminded myself, a country of generally bleak and cold weather. It didn't really comfort me.

קמתי מאוחר, יותר מהרגיל, אבל בזמן כדי להספיק להגיע למרפאה לבדיקת העיניים. הרופאה היתה חביבה מאוד ויסודית. אני אוהבת את הסוג הזה של רופאות, שאכפת להן מהמטופלות שלהן, שאינן ממהרות לשום מקום. היה לה אפילו זמן לספר לי משהו מזעזע שהיא חוְתה: מישהי הגיעה אליה בלי מסכה. אין שומר בכניסה למרפאה, כך שלא היה מי שיעצור אותה מלהכנס ללא מסכה. הרופאה, שחייבת להשמע להוראות, העירה לה שאינה יכולה לטפל בה ללא מסכה וביקשה ממנה לעטות. היא היתה בטוחה שהמטופלת החזיקה את המסכה בתוך התיק והיא תמלא את בקשתה. תשובתה של המטופלת היתה שהיא אינה מאמינה ביעילות של המסכות, כך שהיא אינה נושאת עימה כזו. הייתי מזועזעת מן החוצפה וחוסר המשמעת לציית להוראות שנועדו בסך הכל לשמור על הבריאות של כולנו.

I got up late, more than usual, but in time to get to the clinic for my eye exam. The doctor was very nice and thorough. I love this kind of doctors, who care about their patients, who are in no hurry anywhere. She even had time to tell me something shocking she had experienced: someone came to her without a mask. There is no guard at the entrance to the clinic, so no one would stop her from entering without a mask. The doctor, who must obey instructions, told the patient that she could not treat her without the mask, and asked her to put it on. She was sure that the patient held her mask in the bag and would fulfil her request. The patient's answer was that she did not believe in the effectiveness of masks, so she didn't carry it with her. I was appalled at the audacity and lack of discipline to obey instructions designed to keep us all healthy.

"אז מה עשית?" שאלתי את הרופאה בעודי תוהה איך הייתי אני נוהגת במצב כזה. מצד אחד, את מחויבת לטפל, אך מצד שני, את גם מחויבת לכללים. לא היתה לי תשובה.

"מה יכולתי לעשות?" השיבה לי הרופאה בשאלה משלה. "ביקשתי ממנה ללכת לקבלה ולבקש מהאחות מסכה. זה הנוהל לגבי מטופלים שבאים לכאן בלי. עלי לשמור על בריאותי ולא רציתי שזו תהיה קרובה אלי בלי אמצעי הגנה."

"צודקת", הצדקתי אותה. "אז היא הלכה והביאה?"

"לא. היא הלכה ולא חזרה." הרופאה הביטה בי במבט שהביע חוסר הבנה לנפשם של בני אדם משונים.

"נו, עדיף ככה. תארי לך שהיא היתה מתווכחת איתך ולא זזה עד שהיית מטפלת בה. במקרה כזה, ודאי היית מזעיקה את השומר, כן?"

הפעם, ייחדה הרופאה את מבטה הבלתי מבין לי. "כשהגעת, ראית שומר כלשהו?" שאלה.

במקרה, אך רק במקרה, אכן שמתי לב שלא היה שומר בכניסה. כך היה גם בשבוע שעבר, כשביקרתי במרפאה אחרת כדי להקיז מדמי. אני זוכרת שציינתי לעצמי שהדבר הזה משונה מאוד. אצלנו, בגלל המצב בו אנו נתונים ומלחמתנו בטרור, ישנם בכל מקום שומרים. חשבתי אז לעצמי שאולי אין טעם לשים שומרים בקופות החולים משום שסביר להניח שטרוריסטים לא יבזבזו תחמושת נגד אנשים חולים.

"So what did you do?" I asked the doctor as I wondered how I would cope with such a situation. On the one hand, you are committed to treat the patient, but on the other, you are also committed to the rules. I had no answer.

"What could I do?" The doctor answered me with her own question. "I asked her to go to the reception and ask the nurse for a mask. This is the procedure for patients who come here without a mask. I have to keep myself safe and did not want her to be close to me without protective measures."

"You were right," I justified her. "So she went and got it?"

"No. She went and never came back." The doctor looked at me with a look that expressed misunderstanding to the psyche of strange people.

"Well, it's better that way. Imagine she was arguing with you and wouldn't move until you treated her. In that case, you would probably call the guard, right?"

This time, the doctor gave me her incomprehensible look. "When you arrived, did you see any guard?" She asked.

Coincidentally, only by chance, I did notice that there was no guard at the entrance. The same was last week, when I visited another clinic to give my blood. I remember pointing out to myself that this is very strange. With us, because of the situation we are in, and our war against terror, there are guards everywhere. I thought to myself then that it might be pointless to put guards at the health maintenance facilities because terrorists would probably not waste ammunition on sick people.

"מה קרה, למה אין שומר?" נבצר מבינתי להבין.

"אין לי מושג", ענתה הרופאה, "אולי הם מעדיפים לחסוך, מה אני יודעת?"

"שאבין, מה את אמורה לעשות במקרה שחולה מתפרע לך ו/או תוקף אותך? הרי היו מקרים שאנשים רעועים בנפשם תקפו אנשי צוות. זה לא ממש בטוח." אני לא הייתי נשארת פה דקה אחת מיותרת לוא היה נודע לי שבמקום העבודה שלי אין שומרים עלי. "אולי את אמורה להתקשר למשטרה?"

"להתקשר למשטרה? ומה יהיה עד שהשוטרים יגיעו?" מבטה היה די מיואש.

שוב לא ידעתי מה לענות. שמחתי שאיני צריכה להדרש לסוגיה הכבדה הזו. חוסר בטחון אינו תורם לפריון בעבודה.

"What happened, why is there no guard?" It was beyond my comprehension.

"I have no idea," the doctor replied, "maybe they prefer to save money, what do I know?"

"Let me get it, what are you supposed to do in case a patient gets wild and/or attacks you? There have been cases when people with mental disorders have attacked staff members. It's not really safe." I would not have stayed here for one spare minute had I not been aware that I wasn't guarded in my workplace. "Maybe you are supposed to call the police?"

"Call the police? And what will it be until the cops arrive?" Her gaze was quite despair.

Again, I didn't know what to answer. I was happy I didn't have to solve this heavy issue. Insecurity does not contribute to productivity at work.

התזמורת הסימפונית של גטבורג יום בחיים

Gothenburg Symphony – A day in the life

במשפט אחד:

חוסכים בדברים שבנפשנו, אך מבזבזים על ממשלה ראוותנית של 36 שרים ו-16 סגני שרים. בושה וחרפה!

In one sentence:

They save on essentials, but spend on an extravagant government of 36 ministers and 16 deputy ministers. Such a disgrace!

נקודת ההיפוך יוני Summer Solstice June 2020

 

סטונהנג'

סטונהנג' 20 יוני 2020 Stonehenge 20 June

מאז ומתמיד היתה לי משיכה לסטונהנג' בלי לדעת אפילו היכן זה. אין לי מושג למה.

I've always been attracted to Stonehenge without even knowing where it is. I have no idea why.

הפעם הראשונה בה נתקלתי במבנה יוצא הדופן של האבנים הענקיות הללו היתה בשומר המסך של ווינדואז 95. היו לשומר המסך מספר תמונות יפות שהתחלפו. אחת מהן היתה של סטונהנג', מקום שנמשכתי אליו מהמבט הראשון על שומר המסך. הבעיה שלי היתה שלא היה הסבר בתמונות הללו מה הן, כאילו שאני אמורה להכירן. מה שכן, איני זוכרת את האחרות, רק את זאת של סטונהנג', וגם זוכרת שאף אחת מהן לא היתה של פסלי אי הפסחא, שזה מקום שגם נמשכתי אליו ושהייתי שמחה מאוד לבקר בו.

The first time I encountered the unusual structure of these huge stones was in the Windows 95 screen saver. One was Stonehenge, a place I was drawn to at first glance at the screensaver. My problem was that there was no explanation in these pictures what they were, as if I was supposed to know them. However, I don't remember the other pictures, just that of Stonehenge, but I do remember that none of them was of Easter Island sculptures, which is a place I was also drawn to and would be very happy to visit.

לפני שתיים-עשרה שנים, כשהייתי באנגליה, לקחה אותי חברתי האהובה לבקר בסטונהנג' ביום קר מאוד, ה-9.11.2008. זה היה יום רגיל, טיפוסי לאנגליה הקרה, הגשומה והעגומה, אך אני התרגשתי על שהגעתי למקום הזה. כל הדרך לשם ובחזרה ירד גשם, מלבד בשעה בה נכחנו במקום וערכנו את הסיור מסביב לאבנים. זה היה מדהים! הסיפור של הטיול מרתק, המקום מרתק וזה היה אחד השיאים בחיי, של הגשמת חלום. העליתי תמונות מהביקור בפייסבוק.

Twelve years ago, when I was in England, my beloved friend took me to visit at Stonehenge on a very cold day, 9.11.2008. It was an ordinary day, typical to cold, rainy and gloomy England, but I was excited to be in that place. All the way there and back it was raining, except for the hour when we were there and during the tour around the stones. It was amazing! The story of the trip is fascinating, the place is fascinating, and it was one of the highlights of my life, of fulfilling a dream. I uploaded photos from the visit on Facebook.

פעמיים בשנה, בנקודת ההיפוך – של החורף ושל הקיץ, מתקיים בסטונהנג' טקס לכבוד זאת. השנה, בגלל הקורונה, אי אפשר היה לאפשר למבקרים להגיע למקום וברוח ימים אלה, העבירו בשידור חי בפייסבוק את שקיעת השמש. הבעיה היא שהם התחילו מאוחר מדי והזוית בה הראו את שקיעת השמש לא היתה מתאימה כדי להתרשם. ניתן לראות זאת בתמונות שצרפתי, אותן צילמתי במחשב במהלך השידור.

Twice a year, at Solstice winter and summer, a ceremony is held in Stonehenge to honour this. This year, because of the Corona, visitors could not be allowed to arrive there and in the spirit of these days, the English Heritage and Stonehenge site transmitted live on Facebook. The problem is that they started too late and the angle at which they showed the sunset was not suitable to be impressed. This can be seen in the pictures I attached, which I took on the computer during the broadcast.

הם משדרים מהמקום רצוף עד הזריחה, כך שאולי אצליח לקום בזמן כדי לראות את זה. אפשר לקוות. השידור הן בפייסבוק והן באתר של English Heritage.

They broadcast from the site continuously until sunrise, so I might get up in time to see it. One can hope. The broadcast is on Facebook and on the site of English Heritage.

 

במשפט אחד:

מקוה שב-21 במארס בשנה הבאה (2021), ביום הולדתי, אוכל לנכוח במקום בזמן השקיעה והזריחה.

In one sentence:

Hope that on March 21 next year (2021), on my birthday, I will be able to attend the place at sunset and sunrise.

English Heritage Wikipedia

English Heritage Home Page

עוד שבוע נפתח   Another Week is Unfolding

הוולווט אנדרגראונד – יום ראשון

The Velvet Underground Sunday Morning

יום ראשון אצלנו, בישראל, זה יום עבודה רגיל. השבוע שלנו נפתח ביום ראשון.

Sunday for us, in Israel, is a regular work day. Our week starts on Sunday.

עד כמה שאני מסוגלת לזכור, אהבתי את ימי ראשון. הם היו הבטחה לשבוע טוב, לימים טובים שטמנו בחובם כל מיני הפתעות נעימות ונחמדות. איני זוכרת את הסביבה שלי – הורי והשכנים – מתלוננים על ימי ראשון. אנשים אהבו לצאת לעבודה, כי משמעותה היתה יכולת לקיים את משפחותיהם, דבר שהיה הכי חשוב בימים ההם.

As far as I can remember, I loved Sundays. They were a promise for a good week, for good days that entailed all kinds of pleasant and nice surprises. I don't remember my surroundings – my parents and neighbours – complaining about Sundays. People loved going to work because it meant being able to provide for their families, which was most important in those days.

איזה כיף זה לפתוח את הבוקר ביום הראשון של השבוע עם תמונות של הנכדים ששלחה לי כלתי המהממת. מחמם את הלב מאוד, משום שאיני יכולה להתראות איתם בימים אלה. הכל חוששים מגל שני ומחכים לראות איך יתפתחו העניינים בתקוה שהנגיף לא יחזור. בתי ספר נסגרו אחרי שתלמידים ומורים נדבקו. לא נעים.

How fun it is to start the morning of the first day of the week with photos of the grandchildren that were sent to me by my stunning daughter-in-law. Warms my heart because I can't see them these days. Everyone is afraid of a second wave and waiting to see how things will develop hopping that the virus will not return. Schools closed after students and teachers became infected. Not good.

מאז חודש מארס, אנחנו חיות בתקופה של חוסר ודאות. קשה להעלות על הדעת שאנו חיות בתוך מגיפה. המלה הזו, 'מגפה', שייכת לתקופות נחשלות, לפני לפחות מאה שנים, שם לא היו בידי בני האדם האמצעים להתגונן מפני מחלות. קשה לעכל שנגיף מסוגל כך לשנות לנו את החיים, שאין אנו מסוגלות להתגבר עליו עם כל הטכנולוגיה המשוכללת והמתוחכמת שיש בידינו. הגענו לירח! נחתנו במאדים! איך אין אנו יכולות להדביר את הנגיף הזה? קשה להאמין שדבר כזה קורה בימינו.

Since March, we have been living in a time of uncertainty. It's hard to imagine that we live within a pandemic. This word, "pandemic", belongs to backward periods, at least a century ago, where humans did not have the means to defend themselves against disease. It's hard to digest that a virus is capable of changing our lives that way, which we can't defeat with all the advanced and sophisticated technology we have. We've reached the moon! We landed on March! How can we not overcome this virus? It's hard to believe that such a thing is happening in our days.

יום ראשון מתחיל ברכות, לאט, בסגירת קצוות מהשבוע שעבר. מחר אתחיל עבודות חדשות שהתקבלו היום. השבוע רק נפתח.

Sunday begins softly, slowly, with closing some edges from last week. Tomorrow I will start new tasks I received today. This week is just unfolding.

במשפט אחד:

השבוע נפתח. אני מצפה שיהיה זה שבוע טוב ומוצלח.

In one sentence:

The week started. I expect it to be a good and successful week.

ישנן שבתות   There are Saturdays

יוסוף/קט סטיבנס עוד מוצאי שבת

Yusuf/Cat Stevens Another Saturday Night

עוד לפני הקורונה נהגתי לנתק את עצמי מהפוליטיקה בסופי השבוע, על אחת כמה וכמה בימים אלה.

Even before the Corona, I used to detach myself from politics on weekends, all the more so these days.

בניגוד לניו זילנד, אצלנו הממשלה מושחתת ואינה מתפקדת כראוי, כלומר – היא אינה משרתת את העם. העם השפוי נקעה נפשו ממנה ומהעומד בראשה. כשאני מרגישה שסאה הוגדשה, אני פשוט מתנתקת מלשמוע את החדשות. זה אינו אומר שבימות השבוע (אמנם לא בכולם) אינני עוקבת אחרי מה שחשוב או שיש לי את החברות שמעדכנות אותי. הן יודעות כבר מהם הנושאים החשובים שהן אמורות לעדכן. בסופי השבוע, אם לא פרצה מלחמה, הן יודעות שאין להטרידני בחדשות פוליטיות.

Unlike New Zealand, we have a corrupt and malfunctioning government, which means – it does not serve the people. The sane people be sick of it and its head. When I feel that it's too much for me, I just disconnect from hearing the news. This does not mean that during the weekdays (though not all of them), I do not keep track of what is important, or I have my friends to update me. They already know which important issues they should update. On weekends, if no war broke out, they know that I should not be bothered with political news.

היתה שבת טובה. היא עברה בנחת ובכיף. אחר הצהריים, ישבתי עם כמה חברות לשחק 'שבץ-נא' בגינה של אחת מהן. כולנו היינו עם מסכות, כמובן. אנחנו לא משחקות משחקים כשזה נוגע לנקיטת אמצעי זהירות למען בריאותנו. היו צחוקים וכולנו חשנו נפלא להתנתק מהמציאות בחוץ ולהתרכז במציאות הנחמדה שלנו. אנחנו בגיל שאין עלינו שום עול, אנחנו חופשיות וזמננו בידינו. מזמן עברנו את התקופה של הדאגה להאכיל ולחתל. איזה כיף!

It was a good Saturday. It passed leisurely and with fun. In the afternoon, I sat with some of my friends to play 'Scrabble' in the garden of one of them. We were all wearing masks, of course. We don't play games when it comes to taking precautions for our health. There were laughs and we all felt wonderful to break away from the reality outside and concentrate on our nice reality. We are at an age where we have no burden, we are free and time is in our hand. Long time ago we have passed the period of concern for feeding and changing diapers. How fun!

חזרתי הביתה וקרצפתי את עצמי היטב, כהרגלי בימי הקורונה. אין ברירה, עלינו לשמור על עצמנו כמיטב יכולתנו. התישבתי במרפסת כדי לנשום עוד אויר, הפעם של לפנות ערב, ולהנות מצבעי השמיים לקראת השקיעה. זמן איכות ושקט לפני שפניתי לעבוד על הפוטומונטאז' לכבוד התערוכה החדשה הבאה עלינו לטובה – 'זמן קורונה'. התבקשנו לבטא את שאנו חשות כלפי מה שעבר עלינו. הסכנה עדיין לא חלפה, אנחנו עדיין בחזית, אך זה רעיון טוב לעצור קצת ולחשוב על מה שהיה. כיף להכין את זה. אני אוהבת את מה שאני עושה.

I returned home and scrubbed myself well, as I do regularly during the Corona days. There's no choice, we have to take care of ourselves the best we can. I sat down on the porch to breathe more air, this time of dusk, and enjoy the colours of the sky towards sunset. Quality and quiet time before I went to work on the photomontage for our new exhibition – 'Corona Time'. We were asked to express our feelings about what we were going through. The danger has not yet passed, we are still at the forefront, but it is a good idea to stop and think about what happened. It's fun to prepare it. I love what I do.

במשפט אחד:

היתה שבת כיפית, בלי חדשות ובלי פוליטיקה.

In one sentence:

It was a fun Shabbat, without news and no politics.

איך זה יהיה ? What would it be Like

Laura Rovner – What happens to people in solitary confinement

לוא היינו חיות בעולם מתוקן, טוב, כייפי, איך יכול היה זה להיות?

If we were living in a corrected, well, fun world, what would it be like?

דִרְבּוּן   Drive

Louise Evans – Own Your Behaviours, Master Your Communication, Determine Your Success


מה מניע אותנו? מה גורם לנו לעשות דברים?

What motivates us? What drives us do things?

ישנן כאלה שאינן מסוגלות למצוא את דרכן בעצמן וזקוקות לדרבון. אם לא תהיה לידן מישהי עם יד מכוונת, שום דבר לא יזוז אצלן. לפעמים, דרבון ממש קטן, רק דחיפה קלה, יכולה לחולל פלאים אצלן. לפעמים, בלי נדנוד מסיבי, שום דבר לא יקרה.

There are some who are unable to find their own way and need a spur. Unless they have near them someone with a directing hand, nothing will move with them. Sometimes, just a small drive, only a slight push, can do wonders for them. Sometimes, without a massive nagging, nothing will happen.

"אין לי חשק לעשות כלום", מקוננת באוזני חברה מוכשרת שלוא היתה מזיזה את עצמה יותר, היתה עפה לגבהים.

"את צריכה איזה דרבון ממני?" אני שואלת אותה, נכונה לבוא לעזרתה.

אני שומעת אותה שותקת במה שנראה לי כתדהמה. נראה לי שלא היתה מוכנה לתגובתי. איני אומרת דבר ומחכה. אני מתארת לעצמי שהיא חוככת בדעתה. יש לי סבלנות. "את יודעת", היא אומרת אחר מספר דקות, "זה מאוד מעניין איך שהגבת."

"מעניין?" אני תוהה.

"כן", היא עונה. "בדרך כלל אני זו שדוחפת אחרות, אף פעם לא קרה שמישהי הניעה אותי."

'תמיד ישנה פעם ראשונה', אני חושבת לעצמי, 'תמיד ישנה פעם ראשונה'.

"I don't feel like doing anything," a friend talented laments in my ear. Had she moved herself more, she could fly to heights.

"Do you need me to drive you?" I ask her, ready to come to her aid.

I hear her being silent in what seems to me as astonishment. It seems that she wasn't ready to my reaction. I say nothing and wait. I imagine she was thinking, weighing possibilities. I have patience. "You know," she says after a few minutes, "it's very interesting how you responded."

"Interesting?" I wonder.

"Yes," she replies. "Usually, I'm the one who pushes others, it never happened that anyone ever motivated me."

'There's always a first time', I think to myself, 'there's always a first time.'

במשפט אחד:

מדי פעם אנחנו זקוקות למישהי שתדרבן אותנו.

In one sentence:

Every now and then we need someone to spur us on.

שבת נעימה בפארק   Pleasant Shabbat in the Park

Chicago Saturday in the Park


השבת היתה נעימה. יצאתי לפגוש כמה חברות בפארק. הן חשו צורך להתאוורר. שמחתי להצטרף.

The Shabbat was pleasant. I went out to meet some friends in the park. They felt the need to get some fresh air. I was happy to join.

כהרגלי, אני מגיעה בזמן. זה אומר 10-5 דקות לפני השעה היעודה. לְאַחֵר, מבחינתי, ממש לא בא בחשבון. מי שמכירה אותי יודעת שאפשר לסמוך עלי במובן הזה. בעודי מתקרבת את האזור בו נדברנו להפגש, אני רואה חברה באה מולי. גם היא דייקנית, מן הסתם. אנחנו מחייכות זו לזו ומתישבות על הספסל במרחק מטר זו מזו. אנו עוטות מסכות, כך שמטר אחד מספיק כדי לשמור על עצמנו מפני עינא בישא של הוירוס הארור. לוא היינו יושבות במרחק של שני מטרים, לא היה מספיק מקום לעוד אחת. ציפינו לבואן של חמש מאיתנו.

As usual, I arrive on time. This means 5-10 minutes before the scheduled time. As far as I'm concerned, to be late is really out of the question. Anyone who knows me knows that I can be trusted in that sense. As I was approaching the area where we were planning to meet, I saw a friend coming near opposite me. Apparently, she is punctual, too. We smile at each other and sit on the bench one meter away. We wear masks, so that one meter is enough to keep us safe from the evil eyes of the damned virus. If we were sitting two meters away, there wasn't enough room for one more. We were expecting five of us to show up.

מישהו בגילנו עובר עם אישה צעירה האוחזת בזרועו. הוא נעצר ליד הספסל שלנו. "שלום", הוא אומר לידידתי. "מה נשמע? כמה זמן לא התראינו!"

ידידתי מחייכת אליו: "אוי, מוישה, באמת המון זמן!"

מוישה פונה אל הצעירה ואומר לה: "את זוכרת אותה, הבת שלה בגיל שלך. הייתן חברות פעם."

הלה מחייכת אל ידידתי. "ברור שאני זוכרת! נטע ואני עדיין חברות. מה שלומה?"

Someone our age passes by with a young woman holding his arm. He stopped at our bench. "Hello," he says to my friend. "What's up? How long have we not seen each other!"

My friend smiles at him: "Oh, Moishe, really a long time!"

Moishe turns to the young woman and says to her: "You remember her, her daughter is at your age. You used to be friends."

The young woman smiles at my friend. "Obviously I remember! Neta and I are still friends. How is she?"

"את צריכה להכיר את האיש הזה", פונה אלי ידידתי, "הוא חומד של בחור. ממש טוב לב, מקסים ותראי איך שהוא נראה, נכון חתיך?"

האיש נראה לפחות בן מאתיים. אני משתלטת מיידית על הבעת ההפתעה שמאיימת לעלות על פני ומחייכת אליה, אליו וגם אל בתו: "ודאי חתיך! חתיך עולמי!" האיש מחייך במבוכה. בתו שולחת אלי חיוך חמים.

"ואיזו אישה יש לו!" ממשיכה ידידתי בהתלהבות, "מקסימה ממש!"

"רגע, הוא נשוי?" אני שואלת בתמיהה.

"ועוד למי!" קוראת ידידתי בגאוה. "היא מנהלת חשובה מאוד בבנק!"

"You have to know this man," my friend turns to me, "he's he's such a sweet guy. Really kind, charming and see how he looks like, handsome, isn't he?"

The man looked at least two hundred years old. I immediately take control of the surprise expression that threatens to appear on my face and I smile at her, at him and at his daughter: "Surely a hunk! The most hunk in the whole world!" The man smiles embarrassed. His daughter sends me a warm smile.

"And what a woman he has!" My friend continues enthusiastically, "Really lovely!"

"Wait, is he married?" I ask, puzzled.

"And to whom!" My friend exclaims with pride. "She's a very important bank manager!"

"אני רוצה להבין", אני תוהה, "את מכירה לי גבר נשוי?"

החברה מביטה בי בתהיה משלה. "אז מה אם הוא נשוי? אין בזה כל פסול!"

"תראי", אני מסבירה לה, "לפי איך שהצגת אותו, כבר ראיתי את עצמי מתחת לחופה איתו, לבושה בשמלה לבנה, ההינומה שלי מתבדרת ברוח הקלילה ועם עשרים-שלושים ילדים בעוד מספר שנים."

שלושתם פורצים בצחוק. הבת אומרת: "הייתי שמחה לתפור לך את שמלת החתונה, אך זה לא יהיה עם אבי, אני מקוה. אני מאחלת לו ולאמי הרבה שנים של זוגיות טובה ונחת."

"I want to understand," I wonder, "do you introduce me to a married man?"

My friend looks at me with a wonder of her own. "So what if he's married? There's nothing wrong with that!"

"Look," I explain to her, "by the way you presented him, I had already seen myself under the Chuppah (canopy) with him, wearing a white dress. My wedding veil is moving gently with the wind, and with twenty-thirty children in a few years."

The three of them burst out laughing. The daughter says: "I would love to sew your wedding dress, but it won't be with my father, I hope. I wish him and my mother many years of happiness and good partnership."

"הם באמת זוג נחמד. את צריכה להכיר את אשתו", אומרת ידידתי אחרי שהם הלכו לדרכם.

"גם איתה אין לי מה לעשות", אני עונה לה, "גם היא נשואה."

היא אינה מספיקה לענות לי. שאר החברות מגיעות ואנחנו מנסות להסתדר על הספסלים תוך כדי שמירה על ריחוק חברתי כנדרש.

"They are really a nice couple. You have to get to know his wife," says my friend after they've left.

"I have nothing to do with her either," I reply, "she is married too."

She doesn't manage to answer me. The other friends come and we try to get on the benches while maintaining social remoteness as required.

*******

"את לא מגלה להן שאת לסבית?" תוהה הנסיכה, מתישבת על גב הספסל, ברווח ביני לבין ידידה אחרת.

'מה יש לי לגלות?' אני עונה לה בתוך ראשי, מקפידה לא להוציא הגה מיותר כדי שהידידות סביבי לא תבחנה שאני מדברת אל אויר. 'מה זה עניינן? זה לא שבא לי על מי מהן. כולה ידידות לעיסוקים חברתיים, לא דברים אינטימיים'.

"לא דברים אינטימיים?" אני יכולה לשמוע את הלעג הקל בקולה. "אתן יהודיות, ישראליות, אין דבר כזה שאינכן נכנסות אחת לשניה לתוך הענינים האינטימיים. אני שומעת איך הן מספרות לך על מה שקורה בינן לבין הבעלים ו/או המאהבים שלהן."

'אין זה אומר שגם אני צריכה לשתף. אין לי כוח לשאלות המפגרות שלהן. אף אחת מהן לא שאלה אותי עד עכשו על דברים אישיים שלי. הן יותר מעונינות לדבר מאשר לשמוע, אז אין לי צורך לדבר על זה. אולי תלכי? קשה לי להתרכז בלשמוע אותן כשאת מקשקשת לי במוח.'

"Don't you tell them you're a lesbian?" The princess, sitting on the back of the bench, between me and another friend, wonders.

'What is there to reveal? I'm not hiding it', I answer her in my head, taking care not to utter unnecessary sound so that my friends around me would not notice that I was talking to air. 'It's none of their business! It's not like I fancy any of them. It's all about social friendship, not intimate things.'

"Not intimate things?" I can hear the slight mockery in her voice. "You are Jews, Israelis, there is no such thing as not getting into each other's intimate affairs. I hear how they tell you about what's going on between them and their husbands and/or lovers."

'That doesn't mean I have to share either. I have no strength for their stupid questions. None of them asked me until now about my personal affairs. They are more interested in talking than hearing, so I have no need to talk about it. Can you please go? It's hard for me to concentrate on hearing them when you rattle in my brain.'

שאדיי – אהבה לא שגרתית

Sade No Ordinary Love

במשפט אחד:

אם אין שואלות, אין סיבה שאענה.

In one sentence:

If they don't ask, there is no reason for me to answer.

היא לא ציפתה   She didn't Expect

The Five Stairsteps O-o-h Child

היא לא ציפתה, אני כן. היא לא חשבה שזה יקרה, אני דוקא כן. לפעמים ציפיות מתגשמות.

She didn't expect, I did. She didn't think it would happen, I did. Sometimes expectations come true.

בסידורים של אתמול שכחתי לקנות פלפל ירוק וגמבה, שני מרכיבים חיוניים בסלט. לדעתי, פשוט לא היה שם, אחרת הייתי רואה אותם ושמה בעגלה. זה קרה לי גם בקניה הקודמת. מישהי אמרה שיש מחסור בפלפלים משום שהחקלאים אינם מקבלים את המחיר שמגיע להם ולכן העדיפו להשמיד את היבולים שלהם במקום למכור במחירי הפסד. זה כבר קרה לא פעם לאורך השנים ולא רק עם פלפלים, רק שבפעמים הקודמות, לקחו החקלאים את יבוליהם וחילקו אותם חינם לנזקקים. איני מעבירה ביקורת על החקלאים, כמובן, אלא על הממשלה הכושלת שאינה משכילה לטפח את מי שמגדלים עבורנו את מזוננו.

During yesterday's errands I forgot to buy green and red pepper, two essential ingredients in the salad. In my opinion, there just wasn't any, otherwise I would see them and put them in the cart. This has happened to me in the previous shopping as well. Someone said there was a shortage of peppers because farmers do not get the price they deserve and therefore preferred to destroy their crops instead of selling at a loss. This has happened many times over the years and not only with peppers, only that in previous times, farmers have taken their crops and distributed them free to those in need. I don't criticize the farmers, of course, but the failing government that is unable to cultivate those who grow our food for us.

לא היתה לי ברירה אלא לצאת גם היום ולתור אחר הפלפלים. אין לי מושג למה, אך אני מאמינה שדברים קורים משום שהם צריכים לקרות, אם כי לא משום שיש יד מכוונת או השגחה עליונה או כל דבר אחר שכביכול שולט בנו ובעולם ומכוון את הדברים (כדאי שהמאמינים בשטויות הדתיות יתבגרו כבר), אלא משום שהכל מקרי. תאוריית הכאוס מאוד חביבה עלי, אם כי אני חושבת שגם תאוריות אחרות יכולות להסביר כל מיני דברים. עדיין, אלה בגדר השערות, תאוריות, ולא משהו שאני מאמינה בו. יחד עם זאת, קורים לי דברים נחמדים מאוד שאין להם הסבר מלבד 'יד המקרה', כמו כל חיינו עלי אדמות.

I had no choice but to go out today and look for the peppers. I have no idea why, but I believe things happen because they have to happen, though not because there is a deliberate directing hand or Divine Providence or anything else that seems to rule over us and the world and guide things (believers in religious nonsense should grow up already), but because everything is coincidental. Chaos theory is very much my favourite, though I think other theories can explain other kind of things. Still, these are hypotheses, theories, and not something I believe in. At the same time, very nice things happen to me that have no explanation other than 'coincidence', like all our life on earth.

בימים אלה מתגבשת תערוכה חדשה בשם "זמן קורונה". אתמול דיברתי עם האוצרת על מישהי שהייתי רוצה לצלם כשהיא עוטה מסכה, רק שאני מהססת אם עלי להתאמץ בשביל זה. איני אוהבת להעמיד את המצולמות שלי בפוזות, אלא לצלם כשאין הן מבחינות בזה ובכך לקבל תמונות עם הבעות אותנטיות. לוא הייתי קובעת איתה זמן צילומים, היא היתה מתכוננת מראש וזה לא היה יוצא כפי שאני רוצה. היקום בא לעזרתי.

A new exhibition called "Corona Time" is coming up. Yesterday I talked to the curator about someone I would like to take a photo of when she was wearing a mask, only that I hesitated if I had to make an effort for it. I don't like the people I photographed to pose, but take photos when they don't notice it, and thus I get photos with authentic expressions. Had make an appointment of taken a photo shoot with her, she would have prepared in advance and it would not turn out the way I want. The universe came to my aid.

צעדתי בכיף לכיוון הסופר כדי לגרום לפלפלים להגיע אל הסלט שלי. התכנון היה משהו כמו חצי שעה בערך – עשר דקות צעידה לשם, עשר דקות צעידה בחזרה וביניהן עשר דקות גג להעברת הפלפלים מהמדף בו הם אמורים להיות, דרך הקופה המהירה ולתיק שלי. כולה 2 פלפלים, לא יותר מזה, כמה זמן זה כבר צריך לקחת? אפילו לא חשבתי על הפספוס של אתמול שבגללו עלי לבזבז חצי שעה מחיי ולא קוננתי על כך. די נדיר, מבחינתי. היה יום שמשי, אם כי רוח חזקה נשבה ובבית היה אפילו קר, אך ברחוב זה היה בסדר. חשבתי על הויטמין די שהשמש מנדבת לי ממנו בטובה.

I marched in the direction of the supermarket to make the peppers reach my salad. The planning was something like half an hour – ten minutes walking there, ten minutes walking back, and in between ten minutes to get the peppers off the shelf where they were supposed to be, through the quick checkout and into my bag. Just 2 peppers, not more than that, how long should it take? I didn't even think about yesterday's miss that because of it I had to spend half an hour of my life, and I lamented about it too. Quite rare, for me. It was a sunny day, though a strong wind was blowing and in the house it was even cold, but it was fine on the street. I thought of the vitamin D that the sun was kindly given me.

עוד מרחוק הבחנתי בה עומדת לפני החנות ומשוחחת עם מישהי שלא הכרתי. אי אפשר היה לפספס. 'מעניין', חשבתי לעצמי, אם כי לא התפלאתי, היקום הרי טוב אלי, טפו-טפו-טפו! כשזה קורה לי, אני פשוט מתמלאת בהכרת תודה על כך ומקוה שהטוב הזה ימשיך. אני עדיין מצפה ל-22 מליון פאונדים שאני חולמת עליהם כבר די הרבה זמן. הגיע הזמן שזה יתגשם לי.

I noticed her from afar standing in front of the store talking to someone I didn't know. You couldn't miss her. 'Interesting,' I thought, though I wasn't surprised, the universe is good to me, tfu-tfu-tfu! When that happens to me, I just feel grateful for it and hope that this goodness continues. I'm still looking forward to the 22 million pounds I've been dreaming about for quite a long time. It's time for it to come true.

הספקתי לצלם כמה תמונות שלה בטרם יכלה להבחין בי. הן יצאו לשביעות רצוני המלאה. הפסקתי כשהסבה את ראשה וראתה אותי. לא נפגשנו מזה עידן ועידנים.

"מה, צילמת אותי?" שאלה בפליאה אחרי שהסברתי לה את הענין. "לא ציפיתי שיצלמו אותי!"

"ציפית או לא, זה נעשה, צילמתי אותך", השבתי לה. "עכשו הענין הוא אם את מסכימה להיות תלויה בגלריה."

"אני?" ארשת הפליאה בפניה היתה גלויה ואמיתית.

"כן, את! הקירות בגלריה ישמחו וגם ישישו, שלא לדבר על הכבוד הרב בכך שתהיי תלויה עליהם", עשיתי כמיטב יכולתי לשכנע אותה.

Before she could notice me, I managed to take some photos of her. They came out to my complete satisfaction. I stopped as she turned her head and saw me. We haven't met for ages.

"What, did you photograph me?" She asked in wonder after I explained the matter to her. "I didn't expect to be photographed!"

"You expect it or not, it's done, I took your photos," I replied. "The point now is whether you agree to be hung in the gallery."

"Me?" The expression of wonder on her face was sincere and genuine.

"Yes, you! The walls in the gallery will be happy as well as rejoice, not to mention the great respect of you hanging on them," I did my best to convince her.

זמן קורונה ומסכות   Corona time and masks

זמן קורונה ומסכות   Corona time and masks

במשפט אחד:

לולא הפלפלים, האם הייתי יוצאת היום ופוגשת אותה?

In one sentence:

If it wasn't for the peppers, would I have gone out today and met her?