ארכיון קטגוריה: לחם ומים Bread & Water

אמרו שיש רגיעה   They Said there was Cease-fire

אמרו שיש רגיעה, אז אמרו. מתי קרה שמה שאמרו אכן התרחש?

They said there was a Cease-fire, so they said. When did what they say actually happen?

The Israel-Palestine conflict: a brief, simple history (Vox)

שוב טילים על ישראל  Again, Missiles on Israel

Rockets fired at Israel (DW News)

בסך הכל יצאתי מהארץ לגיחה קצרה לפאריז. ביאטריס הזמינה אותי לבלות איתה בנעימים שם.

Overall, I left the country for a short break to Paris. Béatrice invited me to spend a lovely time with her there.

ברכבת, בדרך לשדה התעופה, לא האזנתי לחדשות. אני משתדלת כמה שפחות להתעצבן מהמצב המחורבן בארץ עם ראש ממשלה ושרים מושחתים הנאחזים בכסאותיהם משל היו אלה קרנות המזבח. הבידוק עבר במהירות, משום שלא היתה לי כבודה רבה ועד לרגע העליה למטוס הייתי עסוקה בקריאה, מתעלמת מהרעש שמסביב. הייתי בתוך הבועה שלי, עם אוזן כרויה לכריזה לעלות למטוס.

On the train, on my way to the airport, I didn't listen to the news. I try as little as possible to get annoyed by the drek situation in Israel with this corrupt prime minister and his ministers clinging to their chairs seeking refuge by seizing the corners of the altar. The security check passed quickly because I didn't have much luggage and till the time I boarded, I was busy reading, ignoring the surrounding noise. I was in my bubble, with my ear attentive to the announcement to board the plane.

ברגע שהמטוס עזב את השרוול, התחיל מחול השדים כשהתבשרנו על התקפת הטילים על ישראל. ההרגשה הראשונה שעלתה בי, היתה שאני נמצאת בתוך קופסא מעופפת שטיל עלול להגיע אליה. חוסר אונים מוחלט. ההמראה עברה בשלום וכל הנוסעים נצמדו לחדשות ולא זזו מהן במשך כל חמש שעות הטיסה. בדרך כלל, בזמן טיסה אני צופה בסרט, אוכלת, מצלמת מלא תמונות מהחלון. הפעם, אף אחד לא הביט החוצה. עיני כולם היו דבוקות למסכים.

As soon as the plane left the cuff, the demon dance began as we were notified of the missile attack on Israel. The first feeling that struck me was that I was in a flying box that a missile might reach. Absolute helplessness. Take-off was safe and all passengers clung to the news and did not move during the entire five hours of flight. Usually, during a flight, I watch a movie, eat, take many photos from the window. This time, no one looked outside. All eyes were glued to the screens.

ביאטריס פגשה אותי בנמל התעופה הצרפתי, עיניה מביעות את דאגתה. "שוב סיבוב מלחמה?" אמרה, כורכת את זרועותיה סביבי, מנסה לנחם.

"עוד אלימות מצד החארות הטרוריסטים", השבתי לה. לא שיחה שגרתית בין נשים שנפגשות כדי לבלות בנעימים זו עם זו.

Béatrice met me at the French airport, her eyes expressing her concern. "War round again?" She said, wrapping her arms around me, trying to comfort.

"More violence from the drek terrorists," I replied. Not a routine conversation between women who meet to enjoy their time together.

Hananya Naftali – Israel is on High Alert for War

במשפט אחד:

אין לי מושג איך יעבור עלינו השבוע הזה.

In one sentence:

I have no idea how will this week pass upon us.

הפחים ניצחו   The Bins Won

הצעה היכן למקם את השלט An offer where to place the sign

הצעה היכן למקם את השלט   An offer where to place the sign

ישנם מאבקי כוח מיותרים, חבל שהם קיימים.

There are unnecessary power struggles, too bad they exist.

פעמים רבות, יותר מדי, אני נתקלת בדברים שאיני יכולה להסביר לעצמי את ההגיון שלהם, משום שאין להם כזה. נכון שאני מאותגרת ברמות קשות וישנם דברים רבים אשר נשגבים מבינתי, אבל דברים פשוטים אני עוד מסוגלת להבין. לפעמים אני גם מפתיעה את הסביבה (אך לא את עצמי) ביכולתי לבוא עם פתרונות הגיוניים ופשוטים לבעיות שהסתבכו לשוא.

Many times, too many, I come across things that I can't explain to myself their logic because they have none. It is true that I am very much challenged and there are many things that are beyond my grasp, but simple things I can still understand. Sometimes I also surprise the surrounding (but not myself) with my ability to come up with logical and simple solutions to problems that have become complicated in vain.

בהתחלה שמו שלט לציין שזה בית ספר של חב"ד. לפני שתלו אותו, לא הביטו סביב, לא התחשבו בסביבה ולא שמו לב שהפחים היו שם קודם, הרבה לפני השלט. אמנם, כשתלו את השלט, לא היו פחים לפניו, משום שאלה היו בצד, במסגרת השיפוץ הכללי של בית הספר לקראת פתיחת שנת הלימודים. כמו כן, האנשים שתכננו היכן לתלות את השלט, היו חדשים בבית הספר הזה, משום שהוא עבר מרשת אחת לאחרת, זו הנוכחית, של חב"ד. הללו לא ידעו שהפחים היו שם קודם לכן ולכן לא תכננו נכון את מיקום השלט.

At first, they put a sign to indicate that it was a Chabad school. Before they hung it, they didn't look around, didn't take into consideration the surrounding, and didn't notice that the bins were there before, long before the sign. Indeed, when they hung the sign, there were no bins in front of it because they were on the side, within the general renovation of this school towards the start of the school year. In addition, the people who planned where to hang the sign were new to this school because it has moved from one network to another, the current one, of Chabad. These people did not know that the bins had been there before and so they had not planned correctly the location of the sign.

בפעם הראשונה בה ראיתי היכן מיקמו את השלט, ידעתי שנפלה כאן טעות בתום לב. יחד עם זאת, אפשר לתקן דברים כשטועים, לא ככה? לא ממש ששתי לצלם, אך איך יכולתי לעמוד בפיתוי? הרבי הצטלם כל כך יפה, סיפר סיפור מעניין (מבחינתי) על היחס העיוור של חסידיו השוטים אליו בלי לראות גם את הסביבה או להתחשב בה, כפי שהם נוהגים לעשות. פרסמתי את הצילום הזה בכמה רשתות חברתיות וזכיתי לתגובות מתפעלות איך תפסתי את הרגע המיוחד הזה של הרבי המהרהר על הנוף שלפניו או עוצר את נשימתו בשל הריח העולה מהפחים עליהם מינו אותו להשגיח וכנראה גם לטפל.

The first time I saw where the sign was placed, I knew a bona fide mistake had occurred. At the same time, things can be fixed when somebody is wrong, isn't it? I wasn't rejoice taking the photos, but how could I resist it? The Rebbe was so beautifully photographed, telling an interesting story (for me) about the blind attitude of his foolish followers without seeing either the environment or considering it, as they usually do. I posted this photo on several social networks and gained admiring responses how I caught this special moment of the Rebbe pondering the landscape before him or holding his breath due to the smell coming from the bins which they appointed him to watch and probably to look after as well.

משום שלא הייתי בסוד העניינים, אין לי מושג מה הלך שם, אם הנהלת בית הספר או הממונים על הנושא דיברו עם אנשי הפחים וביקשו מהם להניחם במקום אחר, שלא תחת אפו של הרבי; אם אנשי הפחים סרבו והתעקשו למקם את הפחים במקום שמיקמו, דוקא מול הרבי; אם רבו ביניהם ומי אמר מה למי. אני יודעת שהיו ימים בהם היו הפחים מרוחקים מעט מהשלט, אך אלה היו מעטים מאוד. ברוב הימים היו הפחים צמודים לרבי.

Because I was not in on the secret, I have no idea what went on there, if the school administration or the superiors of the subject talked to the bins people and asked them to place them somewhere else, not under the Rebbe's nose; if the people of the bins refused and insisted on placing the bins where they were placed, specifically against the Rebbe; if they quarrelled and who said what to whom. I know there were days when the bins were a bit far from the sign, but these were very few. On most days, the bins were close to the Rebbe.

אין שלט No sign

אין שלט   No sign

לפני מספר ימים עברתי שם ופתאום שמתי לב שהשלט הוסר, הורידו את הרבי מלהשגיח על הפחים! לא ברור לי למה לא תלו את השלט בצד השני של השער. הרי יש שם מקום למכביר והפחים בצד השני. כמו שכתבתי, לא ברור לי ההגיון שבהסרת השלט במקום לתלותו במקום אחר. האם אין צורך לציין את מטרת הבנין?

A few days ago, I passed there and suddenly I noticed that the sign was removed, the Rebbe was taken down from looking after the bins! It is unclear to me why the sign was not hung on the other side of the gate. After all, there is aplenty room and the bins are on the other side. As I wrote, it is unclear to me the logic of removing the sign instead of hanging it elsewhere. Is it not necessary to indicate the purpose of the building?

במשפט אחד:

זה התחיל בתור שלט חגיגי לציון מטרת הבנין, בית ספר של חב"ד. זה הובס, הפחים ניצחו.

In one sentence:

It started as a festive sign marking the purpose of the building, a Chabad school. It was defeated, the bins won.

נפילת חומת ברלין   The Fall of the Berlin Wall

Konrad H. Jarausch – The rise and fall of the Berlin Wall

30 שנים עברו, כאילו היה זה אתמול. זה מאותם מאורעות שנחרתים בזכרון, גם אם התרחשו במדינה אחרת.

30 years have passed, like it was yesterday. This is one of those events engraved in memory, even if it happened in another country.

Why German divisions remain, 30 years after fall of the Berlin Wall

 

הזקנה במסדרון   The Old Lady in the Corridor

301

הזלזול של הממשלה באזרחים ובעיקר בקשישים, זו שערוריה מזעזעת. למרות זאת, אף אחד לא קם ומתקומם ומעיף את מי שאחראי על המחדל הנורא הזה.

The government's disrespect for our citizens and especially the elderly is a shocking scandal. Despite this, no one gets up to rebel and kick out those who are responsible for this terrible disaster.

בתי החולים מתפקעים, עולים על גדותיהם, וזאת עוד בטרם התנפל עלינו החורף עם השפעות ושאר המחלות הנלוות לזה. כבר עכשו חוזים לנו חורף לא קל, למרות שנובמבר עכשו ואין סימן לגשם או לקור. עדיין קצת קריר, לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו.

Hospitals are bursting, overflowing, and this even before winter has hit us with the flu and other ailments due to it. It is already forecasted a cold winter, even though it's November now and there is no sign of rain or cold. Still it's a bit chilly, not something one can't cope with.

זה לא התחיל עכשו, ההזנחה של הממשלה את אזרחי המדינה, אך אין שום הצדקה שהממשלות האחרונות בראשות אותו אחד מושחת לכך שהן לא עשו את המוטל עליהן ולא עבדו כמו שאנחנו מצפים מהן. האזרחים אדישים, למה? אין לי מושג איך זה שאף אחד אינו יוצא לרחוב להפגין נגד ההזנחה הפושעת הזו המופנית נגדו עצמו. לעיתונאים אין אומץ לצאת ולומר את האמת בריש גלי. הגענו למצב שאלה שאמורים להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה ולהתריע על מה שקורה בממשלה ובכנסת, הפכו להיות פודלים צייתניים כאילו שהפכנו להיות דיקטטורה. זה מה שקורה כשאותו מושחת נמצא בראש הממשלה המושחתת הזו ואיש אינו פועל להורידו מהכסא יחד עם חבר מרעיו.

It did not start now, the government's neglect of the citizens, but there is no justification for the recent governments, led by that same corrupted one, didn't do their job and didn't work as we expect of them. The citizens are indifferent, why? I have no idea why nobody doesn't go out on the street to protest against this criminal neglect directed against ourselves. Journalists have no courage to come out and tell the truth out loud. We have come to a situation where those who should be the watchdogs of democracy and alert us to what is happening in the government and the Knesset, have become obedient poodles as if we have become a dictatorship. This is what happens when the same corrupt is in the head of this corrupted government and no one is acting to remove him from his reign along with his malicious ministers.

בצעירותנו, אין אנו חושבים יותר מדי על העתיד, על אבטחת זקנתנו, על שנוכל להזדקן בכבוד ולא להזדקק לטובות ולחסדים מאף אחד חס ושלום. אנו חיים את חיינו מתוך עצימת עיניים לגבי מה יקרה לנו כשנזדקן, עת לא נוכל לעבוד ולפרנס את עצמנו. כשאנו מגיעים לגיל הזה, כשזה קורה, פתאום אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה ואין אנו מבינים איך ולמה זה קרה. החסכונות שלנו ירדו לטמיון בגלל התנהלות הממשלה שלא דאגה לשמור על ערכם. פתאום, הביטוח הלאומי נמצא בחסר אקטוארי; פתאום, קופות החולים אינן עומדות במילוי צרכי מבוטחיהן; פתאום, בתי החולים כורעים תחת נטל הצובאים בשעריהן; פתאום… שערוריה אחר שערוריה ואף אחד אינו מתכוון לתקן את הטעון תיקון ובדחיפות. בראש המפלגה שאמורה להיות חלופה לזו שבשלטון, עומדים ארבעה שמוקים שאין לנו מושג מה הם מתכוונים לעשות לטובתנו אם יגיעו לשלטון. בראש מפלגות נוספות שאמורות גם הן להוות אלטרנטיבה, עומדים שמוקים נוספים. אני חוששת שלאף אחד מהן אין שום תוכנית לתיקון מצבנו וחמור מכך – לאף אחד מהם ולתומכיהם לא אכפת. אין אף אשה ראויה בראש מפלגה שתוביל לעידן אחר, חדש, טוב יותר.

In our youth, we don't think too much about the future, to secure our old age, to be able to age in dignity and not to need any favours and mercy from anyone G-d forbid. We live our lives turning a blind eye as to what will happen to us when we will be old, when we wouldn't be able to work and support ourselves. When we get to that age, when it happens, we suddenly face a broken trough, and we don't understand how and why it happened. Our savings went down the drain because of the government's conduct that did not managed properly to keep their value. Suddenly, Social Security is in short calculating insurance risks; suddenly, the HMOs don't meet the needs of their insureds; suddenly, hospitals are under the burden of masses at their gates; suddenly… Scandal after scandal and no one intends to repair what needs to be fixed and urgent. At the head of the party that is supposed to be an alternative to the one in power are four shmucks who have no idea what they intend to do to our advantage if they come to power. Other parties that are supposed to be alternative to are headed by more shmucks. I'm afraid none of them have a plan to remedy our situation and worse – none of them and their supporters care. There is no proper woman at the head of any party that will lead to a different, new, better era.

במשפט אחד:

ישראל לקראת סוף 2019, מצב חרא, אין שום צדיק בסדום הזו.

In one sentence:

Israel towards the end of 2019, drek situation, there is no righteous in this Sodom.

עריכה זה מקצוע   Editing is a Profession

סיפור A srory

סיפור   A srory

עריכה זה מקצוע. חבל שאנשים נוטים לזלזל בה.

Editing is a profession. It's a pity that people tend to underestimate it.

"זה צריך עריכה", אני אומרת לה אחרי עיון בתוכן אותו היא רוצה להעלות לאתר החדש שלה אותו אני בונה לה. "לא סתם עריכה, אלא ממש מסיבית. זה כתוב רע!"

"עזבי, לא צריך", היא עונה. אני יכולה לשמוע את הזלזול בקולה. "אני רוצה שרק תעלי לי את זה לאתר."

"אין לי כוונה להקים אתר שהתוכן שלו כתוב בעברית נלעגת", אני מסבירה לה. "זה לא שאני רוצה לסחוט ממך כספים לשוא, אבל סיכמנו שאת מביאה לי את התכנים כשהם ערוכים היטב, לא סתם קשקושים." אני מברכת את הנסיון הרב שלי עם לקוחות ועל שאני מתעקשת לחתום קודם על חוזה בטרם אני מתחילה את העבודה שלי איתם. אני גם דורשת לראות את החומרים איתם אני אמורה לעבוד לפני שאני מחליטה אם לקבל את העבודה, אם לאו.

"It needs editing," I tell her after observing the content she wants to upload to the new site I'm building for her. "Not just editing, but really massive. It's badly written!"

"Leave it, no need," she replies. I can hear the contempt in her voice. "I want you to just upload it to the site."

"I have no intention of setting up a website whose content is in ludicrous Hebrew," I explain. "It's not that I want to extort money from you in vain, but we concluded that you bring me the contents well edited, not just scribbles." I congratulate my extensive experience with clients and for me insisting on signing a contract before I begin my work with them. I also demand to see the materials I am supposed to work with before deciding whether or not to get the job.

היא התעקשה, אני ויתרתי על העבודה. השם הטוב שלי חשוב לי יותר מהכסף. איני עובדת בחינם, איני עובדת בזול. יש מלא העוסקים בתחום הזה והתחרות לא קלה, אך איני מתחרה באף אחד. מי שפונה אלי, זה בעיקר שקיבלה המלצה על העבודה המקצועית והמדויקת שאני מוציאה תחת ידי.

She insisted, I gave up the job. My reputation is more important to me than the money. I don't work for free, I don't work cheap. There are many working in this field and the competition is not easy, but I do not compete with anyone. Whoever comes to me is mainly those who received a recommendation for the professional and precise work I produce.

שלחתי סיפור שלי לאתר שאסף סיפורים של נשים ותיקות על נסיון החיים העשיר שלהן. חוץ מן העובדה שזה אמור היה להיות באנגלית, מה שאומר בשפה זרה, לא שפת האם שלי, העורכת הקבועה שלי לא היתה בקו הבריאות, כך שלא יכולתי להעזר בשרותיה המצוינים. זה בהחלט השתקף בתוצאה. מבחינתי, ללא העין המקצועית של העורכת שלי, היה הסיפור מושלם ולא מצאתי לנכון להוסיף על מה שכתבתי. טעיתי, כמובן.

I sent a story of mine to a site that collected stories of crones about their rich life experience. Apart from the fact that it was supposed to be in English, which means in a foreign language, not my native language, my regular editor was not in good health, so I couldn't use her excellent services. It certainly reflected in the result. For me, without the professional eye of my editor, the story was perfect and I didn't find it appropriate to add on what I wrote. I was wrong, of course.

עריכה זה מקצוע, זה כשרון, זו יצירה. הסיפור הוחזר לי עם הערות בונות שכמובן היו מוצדקות. שמחתי שהעורכת הראשית מצאה לנכון להעיר את הערותיה ולתת לי הזדמנות לשפר ולשלוח שוב. 'הבסיס', כך כתבה, 'מצוין, אך יש להוסיף עוד' וּפֵרטה מה עלי לעשות אם אני רוצה שהסיפור יעבור סקירה נוספת. כמובן שרציתי. מיהרתי והזעקתי את העורכת שלי ממיטת חוליה וישבנו יחד על עיבוי התוכן. היא מקצועית, היא מוכשרת מאוד, היא יצירתית להפליא, אין עליה! מדהים איך העלתה לי את הסיפור לרמות שלא חשבתי עליהן. אני מבורכת!

Editing is a profession, it's a talent, it's a creation. The story was returned to me with constructive comments that of course were justified. I was happy that the managing editor found it appropriate to make her comments and give me a chance to improve and resubmit. 'The basis,' she wrote, 'is excellent, but more needs to be added', and she elaborated on what I have to do if I want the story to get another review. Of course I wanted to. I rushed and summoned my editor out of a sickbed and we sat down together to condense the contents. She is professional, she is very talented, she is amazingly creative, she is outstanding! It's amazing how she brought my story to levels I didn't think of. I am blessed!

סיפור A srory

סיפור   A srory

במשפט אחד:

שלחתי שוב, זה הגיע לתעודתו. עכשו אנחנו מחכות לאישור. מחזיקות אצבעות.

In one sentence:

I sent again, it reached its destination. Now we are waiting for approval. Fingers crossed.

מלים, מלים, מלים Paroles, Paroles

דלידה ואלן דלון – מלים, מלים

Dalida & Alain Delon – Paroles, Paroles

היא התכוונה לכל מלה שהוציאה מפיה. לפחות היתה כנה.

She meant every word she uttered. At least she was honest.

לא פעם ולא פעמיים אמרתי לה שמלים עלולות לפגוע וכי כדאי לה לשקול כל מלה לפני שהיא משמיעה אותה. "אם לא רוצים לשמוע את דעתי, אז שלא ישמעו, אבל אני בהחלט אשמיע את שיש לי לומר", נהגה להתריס כנגדי, כאילו הייתי האויבת שלה. פעמים רבות נמנעתי מלהעיר לה על דבריה או על התנהגותה. לא היה טעם.

Not once or twice I told her that words might hurt and that she should consider every word before uttering it. "If people don't want to hear my opinion, then they shouldn't hear, but I will definitely voice what I have to say," she used to defy me, as if I was her enemy. Many times I avoided commenting on her word and behaviour. There was no point.

"מלים, מלים, מלים", נהגה להשיב למי שעדיין לא הכיר אותה והעיר לה. "במקום להתיחס לאיך שאמרתי את זה, תתיחס לתוכן, למהות." אף אחד לא רצה להתיחס לא לתוכן וגם לא למהות בגלל הצורה בה השמיעה את דבריה.

"Words, words, words," she replied to those who did not yet know her and remarked to her. "Instead of referring to how I said it, consider the content, the essence." No one wanted to relate neither to the content nor to the essence because of the way she uttered her words.

Mina & Alberto LupoParole Parole

במשפט אחד:

ישנם אנשים שלדבר איתם זה בזבוז זמן, כמו לדבר אל הקיר.

In one sentence:

There are some people that talking to them is a waste of time, like talking to the wall.

הלב הנותן   The Giving Heart

ישנם אנשים טובים. עדיין. כך אני מקוה.

There are good people. Still. So I hope.

בספרה המעניין, "נדיבות טובה", מצטטת רחל מראני פתגם ניגרי שמאוד מצא חן בעיני: "זה הלב שנותן, היד רק נפתחת". זה מאותם פתגמים שגורמים לי לחשוב לעומק על משמעותם, על מה שהם נושאים בחובם. פתגם חזק, לדעתי.

In her interesting book, "Good Generosity", Rachel Marani quotes a Nigerian proverb which I liked very much: "It's the heart that gives, the hand just opens." It is from those proverbs that make me think deeply about their meaning, what they carry in their debt. A strong saying, in my opinion.

ראיון עם רחל מראני – האם סיפור עתיק יכול לשנות חיים

Interview with Rachel Marani – Can an Ancient Story Change a Life

חשבתי על העולם כיום, כמה אנשים טובי לב ישנם וכמה חסרי לב שכל תכליתם להכות בזולתם. אמי זצ"ל נהגה לצטט לי את שאמהּ לימדה אותה: "יבוא יום ויחפשו בנרות אנשים טובי לב, אך לא ימצאו. יבוא יום והכל יהיו רעים". לנוכח החדשות הזורמות אלינו מכל העולם, נראה לי שהיום הזה הגיע כבר מזה הרבה זמן. הרוע הזה לא מהיום. היום זה התעצם והגיע למימדים אדירים.

I thought about the world today, how many kind-hearted people are there and how many heartless people whose purpose is only to beat others. My late mother used to say to quote me what her mother taught her: "A day will come and people will seek high and low for kind-hearted people, but they won't find them. A day will come and everyone will be bad." In dark of the news flowing to us from all over the world, it seems to me that this day has been already here a long time ago. This evil is not from today. Today it has intensified and reached enormous proportions.

אורלי וואבה – כוחו של טוּב לֵב

Orly Wahba – The Power of Kindness

 

במשפט אחד:

מה יכולות אנו לעשות כדי למגר את הרוע מקרבנו?

 

In one sentence:

What can we do to eradicate evil from inside us?

 

 

רון ארד 33 שנים   Ron Arad 33 sears

A Year Ago: Looking Back at Ron Arad Falling into Enemy Hands

33 שנים לנפילתו של רון ארד בשבי, הפצע עדיין פתוח.

33 years into Ron Arad's capture, the wound is still open.

בננות ועשבים Bananas and Herbs

פירות בשוק Fruit in the market

פירות בשוק   Fruit in the market

חסרו לי פטרוזיליה ושמיר לתיבול המרק והסלטים. בלעדיהן, האוכל אינו מושלם. העשבים נותנים את הנופך המיוחד, הטעים.

I lacked parsley and dill for seasoning the soup and salads. Without them, the food is not perfect. The herbs give the special, delicious touch.

השוק הומה. יום שישי, חצות היום והדוכנים מלאים בסחורה ואנשים מתגודדים סביבם. אני הולכת בעקבות הריח. בדרך כלל עומדות נשים מבוגרות בצדדים ומושיטות את מרכולתן. לפעמים הן יושבות, אך אלה נדירות. איני רואה את הנשים עם הצרורות אותן אני מחפשת. דוקא לכבודי הן נעלמו?

The market is bustling. Friday, midday and the stalls are full of merchandise and people are gathering around them. I follow the smell. Usually, older women stand on the sides and reach display their wares. Sometimes they sit, but these are rare. I don't see the women with the bundles I'm looking for. Have they gone just because of me?

בעודי משוטטת כה וכה, עיני מנסות למצוא את שאני מחפשת, נתקלתי בדוכן שהציג בננות בשלות, נאות שהזמינו לקנות ולאכול. אלה בננות של שוק, לא בננות של סוּפֶּר, אמרתי לעצמי, הן נראות מצוין ולא נראה לי שאמצא בהן דופי. קניתי.

As I wandered about, trying to find what I was looking for, I came across a stall that featured ripe, nice bananas that invited to buy and eat. These are market bananas, not from the supermarket, I told myself, they look great and I don't think I will find any fault in them. I bought.

אשכול בננות נאה A nice bunch of bananas

אשכול בננות נאה   A nice bunch of bananas

בעודי מכניסה את הבננות לתיק, הבחנתי מזוית עיני במישהי שחלפה לידי, צרורות ריחניות בידיה. "סליחה!" רדפתי אחריה, אוחזת בזרועה מאחור.

הלה עצרה והסתובבה אלי, שולחת אלי מבט חקרני. "שְׁטוֹ טָה חוֹצֶ'ה?" עיניה חושדות, עוינות.

"וִיפְל?" שאלתי אותה באידיש. רוסית איני יודעת ואני מקוה שהיא מבינה אותי.

היא הביטה בי בתדהמה, אינה מבינה מה אני רוצה ממנה. "טַם, טַם!" אמרה, מנופפת בידה, "טַם!"

As I put the bananas in my bag, I spotted from the corner of my eye someone passing by, fragrant bundles in her hands. "Excuse me!" I chased after her, grabbing her arm from behind.

The woman paused and turned around, sending me an inquisitive look. "Shto ta chotche?" Her eyes are suspicious, hostile.

"Viffl?" I asked her in Yiddish. Russian I don't know and I hope she understands me.

She looked at me in amazement, not understanding what I wanted from her. "Tam, tam!" She said, waving her hand, "tam!"

אין לי מושג מה היא אומרת. מה זה ה-טַם הזה? "מה את רוצה ממנה?" שואלת מישהי לידי.

הקלה, מישהי מדברת עברית. "רציתי לקנות ממנה פטרוזיליה ושמיר", אני מסבירה.

הלה מתרגמת לה וההיא, חיוך משועשע עולה על פניה. "שש שקל", היא אומרת לי בעברית שלה. "שלוש שקל פֶּטְרוּשְׁקָה, אִי שלוש שקל אוּקְרוּפּ."

איני עומדת איתה על המקח. אני מוציאה את ארנק הכסף הקטן ומשלמת. היא מוסרת לי את הצרורות ואני הולכת לי לדרכי שמחה ומאושרת. צרור בגודל חצי ממה שזו מכרה לי עולה בסופר שלושה ₪, אז עשיתי עסקה מצוינת. לא שאני צריכה בדרך כלל צרור ענקי כזה, אבל לסעודה של היום עם החברות זה מתאים.

I have no idea what she's saying. What is this tam? "What do you want from her?" Someone beside me asks.

Relief, someone speaks Hebrew. "I wanted to buy parsley and dill from her," I explain.

The woman translates to her and she, an amused smile comes over her face. "Six shekels," she says to me in her Hebrew. "Three shekels Petrushka, e three shekels ukrop."

I don't negotiate the price. I take out my purse with the small change and pay. She hands me the bundles and I go on my way happy and content. Half a bundle of what she sold me costs three NIS in the supermarket, so I made a great deal. Not that I usually need such a huge bundle, but for today's diner with my friends it fits.

בקצה המדרכה, ממש לפני מעבר החציה שמסמן את קצה השוק, עמדה אישה והכריזה בקולי קולות: "פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, אחד שקל!" הצרורות אותן החזיקה בידיה היו באותו גודל כמו אלו שרק הרגע קניתי.

At the edge of the sidewalk, just before the crossing that marks the end of the market, a woman stood and proclaimed loudly: "Parsley, dill, coriander, one shekel!" The bundles she held in her hands were the same size as the ones I just bought.

הבננות מבפנים The bananas on the inside

הבננות מבפנים   The bananas on the inside

במשפט אחד:

גם הבננות לא היו עסקה טובה.

In one sentence:

The bananas were not a good deal either.