ארכיון קטגוריה: לחם ומים Bread & Water

מצעד הגאוה בירושלים 2019 Jerusalem Pride Parade

הפריטנדרס – קו דק בין אהבה לשנאה

The PretendersThin Line Between Love and Hate

שוב יצא מצעד הגאוה לדרך; שוב, מנגד, התפרצה השנאה. לפחות היתה שמירה כיאות והכל עבר בשלום.

Once again, the pride parade set out; again, on the opposing side, hatred erupted. At least there was proper guarding and everything went well.

קמתי מוקדם. היו לי תוכניות ליום עמוס, אך כמו שקורה לא אחת – תוכניות לחוד ומציאות לחוד. יש גיל, שמן הסתם הגעתי אליו, שבו עדיף לתת לחיים ולגוף שלך להנחות אותך ולא לדחוף בכוח מה שאי אפשר לממש בקלות. אני מאמינה בכל לבי שעברתי את הגיל בו עלי להכריח את עצמי לעשות דברים שלא תמיד מתאימים לי. אני מעדיפה לחיות בכיף ובנחת. שום דבר לא ממש בוער לי.

I got up early. I had plans for a busy day, but as is often happen – plans separately and reality apart. There is an age, which I probably have reached, in which it is better to let your life and body guide you rather than forcefully push what can't be easily realized. I believe with all my heart that I have passed the age when I must force myself to do things that do not always suit me. I prefer to live comfortably and happily. Nothing is really urgent for me.

התערוכה הסתימה The exhibition ended

התערוכה הסתימה   The exhibition ended

תערוכת "אמנות ירוקה" הסתימה אמש, כך שהבוקר הלכתי לאסוף את המוצגים שלי. לא ממש תכננתי, אך בראשי ריחפה המחשבה שאולי אעלה לבירתנו הנצחית ירושלים ואצעד. האמת, לוא היתה תחבורה ציבורית נורמלית – הייתי שמחה לקחת את הרכבת, אבל זה לא כך בימינו. מהרגע שקו הרכבת לירושלים נפתח שוב – התחיל בלגן ואי אפשר כבר לסמוך על לוח הזמנים. לפני כן, הייתי משתמשת ברכבת לנסיעות לפגישות עבודה ואפילו הייתי נפגשת עם לקוחות בתחנות רכבת, כי לשני הצדדים היה נוח. את קובעת, עולה לרכבת, מבלה בהתפעלות מהנוף, מצלמת, יורדת מהרכבת, יושבת בבית קפה בכיף עם אנשים, עולה על הרכבת ומגיעה הביתה בשלום ובזמן. היום זה נורא. איני יכולה לסמוך על לוח הזמנים המבולגן, שלא לדבר על שרכבות בכלל תצאנה מהתחנות שלהן. מבאס.

The "Green Art" exhibition ended last night, so this morning I went to collect my exhibits. I did not really plan, but in my mind floated the thought that I might go up to our eternal capital Jerusalem and march. The truth is, if there was normal public transport, I would be happy to take the train, but that is not the case today. From the moment that the train line to Jerusalem reopened – a mess began and it is impossible to rely on the timetable. Before that, I would use the train for business trips and even meet customers at train stations because both sides were comfortable with it. You set the meeting, get on the train, having fun admiring the scenery, photographing, get off the train, sit in a café with people, get on the train and arrive home safely and on time. Today it is terrible. I can't rely on the messy schedule, not to mention trains going out at all from their stations. It sucks.

ויתרתי. במקום זה העדפתי לבלות עם חברות בארוחת צהריים טעימה וכיפית, לשבת בגן ולשמוע את הציפורים שרות ולחזור הביתה אחר הצהרים כשלבי עם הצועדות. רפרפתי על פני החדשות וכרגיל, היו כמה חצופים שהפגינו נגד המצעד עם כל קריאות התועבה שלהם שהגיע הזמן שמישהו יסתום להם את הפה. כרגיל, בחרה התקשורת להראות את אותם חשוכים, החיים על פי אגדות הזויים מימים עברו ונתנה להם פתחון פה. חבל. מיותר.

I passed. Instead, I preferred to hang out with friends at a delicious and fun lunch, to sit in the garden and hear the birds sing, and come home in the afternoon with my heart with the marching. I skimmed over the news and, as usual, there were a few brazen people demonstrating against the parade with all their obscene shouts that it is time for someone to shut their mouths up. As usual, the media chose to show the dark ones living according to fairy tales from the past and gave them a chance to speak. A shame. Needless.

במשפט אחד:

טוב שעבר בשלום. אולי בשנה הבאה תהיה לי הזדמנות לצעוד גם.

In one sentence:

Good that it went peacefully. Maybe next year I'll have a chance to march too.

חדשות 11 – מאות שוטרים אבטחו את מצעד הגאוה בירושלים

ויטמין די Vitamin D

חסר לכם ויטמין די?

Do you need vitamin D?

אחד הדברים הטובים ברפואה שלנו (לפחות בקופת החולים אליה אני שייכת – הכללית), זה שמקדישים הרבה לרפואה מונעת. אני בעד.

One of the best things in our medicine (at least in the HMO to which I belong – Clalit), is that dedicates a lot to preventative medicine. I am in favour.

אתמול, בארבע אחה"צ, ישבתי במשרדה של הרופאה שלי וניסיתי להניא אותה מלהלעיטני בתרופות שאין לי ענין בהן. מהיותי אשה בריאה רוב הזמן (טפו-טפו-טפו!!!), אני מנועה מלבקר במרפאה, בעיקר כדי לא להדבק במיני מחלות שאין לי צורך להדבק בהן. אחת לחמש-שש שנים אני מקבלת שיחת טלפון ממשרדה של הרופאה כדי לזמנני לשיחת הכרות מחודשת איתה. הרי אינה יכולה לזכור מישהי שמדירה את רגליה מד' אמותיה.

Yesterday, at about 4:00 PM, I was sitting in my doctor's office trying to dissuade her from giving me drugs that I was not interested in. Being a healthy woman most of the time (tfu-tfu-tfu!!!), I am prevented from visiting the clinic, especially so as not to catch diseases I do not have the need to catch. Every five-six years I get a phone call from the doctor's office that invites me to a chat with the doctor in order to renew our acquaintance. After all, she can't remember someone who hardly lay a foot in her office.

יש לנו נוהל קבוע שאינו משתנה במהלך כל השנים  (ואין זה משנה מי הרופא/ה, כי הן מתחלפות הרי בין הביקורים שלי): היא עוברת על התיק הרפואי שלי, רואה שאין שם שום תרופות קבועות שאני נוטלת, מנסה להבין למה ואיך זה, קובעת שעלי לקחת בקביעות ויטמין די ו-בי12, מביטה בי בתמהון רב על שאיני צוהלת ו/או שמחה או שניהם גם יחד למראה ידה הנטויה לרשום את המרשמים, מרימה ידיים (אני מניחה שהיא שמה דאודורנט לפני כן), שולחת אותי לבדיקות יסודיות, אני נענית ומתעלפת למראה המחט השלופה של האחות מוצצת הדם, הבדיקות חוזרות ללא רבב. כך כל חמש-שש שנים. העיקר הבריאות.

We have a regular procedure that does not change over the years (and it does not matter who the doctor is, because they change from one visit to another): she goes through my medical records, sees that there are no regular drugs I am taking, tries to understand why, how and how come, determines that I should take regularly vitamin D and B12, looking at me with great astonishment at I don't seem to be happy and/or rejoice or both to the sight of her hand ready to write the prescriptions, waving a white flag (I assume that she put a deodorant before), sends me for do thorough tests, I accept and faint at the sight of the blood-sucking nurse's drawn needle, the tests come back without a flaw. This happens every five-six years. Abi gezund, the main thing is health.

בדיקת CT

What is a CAT Scan?

לפני שש שנים התחילה מכרה שלי לסבול מראייה כפולה. במשך שנה שלמה היא נשלחה לבדיקות שונות, כשבין בדיקה לבדיקה ובין ביקור חוזר עם התוצאות אצל הרופא המומחה, עוברים חודשים – הבעיה של המחסור בתורים ובטיפול מיידי אינה נחלתה הבלעדית של קופת החולים שלי. בתום השנה, החליט המומחה לשלוח אותה לבדיקת MRI במטרה לשלול גידול במוח. לקח לה חצי שנה כדי לקבוע תור לבדיקת ה-MRI, לעבור אותה, לקבוע תור אצל המומחה כדי לחזור עם התשובה. לא היה לה גידול מוחי. היא סיפרה לי שהרופא נראה אובד עצות במשך הדקות בהן עלעל במסמכים, אך פתאום הוא התעשת ושלח אותה לעשות בדיקת פריזמה. במקום לקבוע תור אצל מומחה אחר בקופת החולים, היא העדיפה לגשת לאופטומטריסט שלה ו-בינגו! תוך שלושה ימים היא הרכיבה משקפיים מתאימים ותלאותיה תמו. מזל שלא שלחו אותה לניתוח מוח.

Six years ago, a friend of mine started to suffer from double vision. For a whole year, she was sent for various tests, while between the tests and repeat visits to the expert with the results, months passed – the problem of shortage of appointments and immediate treatment is not the sole problem of my HMO. At the end of the year, the expert decided to send her to an MRI test in order to rule out a brain tumour. It took her six months to make an appointment for the MRI test, pass it, schedule an appointment with the specialist in order to come back to him with the answer. She had no brain tumour. She told me that the doctor seemed at a loss during the few minutes he leafed through the papers, but suddenly he pulled himself together and sent her to do a prism test. Instead of making appointments with another HMO specialist, she preferred to go to her optometrist and bingo! Within three days she had had appropriate spectacles and her troubles were over. Luckily, they did not send her for brain surgery.

Complete Body Healing Guided Meditation/Reprogramming

אם נחזור אלי שוב, אז אתמול הנחתי לרופאה "לשכנע" אותי לקחת ויטמין D. חוגגת את "נצחונה" עלי והצלחתה – היא לא שמה לב שהיא לא רשמה לי גם ויטמין B12. לא טרחתי להעמיד אותה על טעותה וגם לא נכנסתי לבית המרקחת כדי לקנות את מה שרשמה לי. כמו בפעם שעברה בה ביקרתי במשרדה, לפני שש שנים.

If we go back to me, yesterday I let the doctor "convince" me to take vitamin D. Celebrating her "victory" over me and her success – she did not notice that she did not write vitamin B12 too. I did not bother to correct her mistake and I did not go into the pharmacy to buy what she wrote me either. Like the last time I visited her office, six years ago.

במשפט אחד:

הדבר הטוב זה הרפואה המונעת. הדברים הרעים (לצערי, יש מלא-מלא) הם שאין תורים בזמן סביר, אין טיפול בזמן, אין תרופות לכל מחלה (אנחנו תלויים בסל הבריאות, בהתאם לגחמות הועדה הממונה על הנושא) ועוד-ועוד – תקצר היריעה מלמנות את כל הרעות החולות של מערכת הבריאות הישראלית החולה.

In one sentence:

The good thing is preventive medicine. The bad things (unfortunately, they are a lot) are that there are no clinic appointments in a reasonable time, no treatment in time, no medications for every illness (we depend on the health basket, according to the whims of the committee responsible for the subject), and more – it is impossible to cover and count all the illnesses of the Israeli health system.

האינטרסים מאחורי התרופות שנותנים בישראל

יום ירושלים ה'תשע"ט Jerusalem Day 5779

גילת רפפורט – ירושלים של זהב

Gilat Rapaport – Jerusalem of Gold

כשהופכים מקום לקדוש לדת/ות או לכת/ות מסוימת/ות, מתחילות מלחמות מיותרות.

When a place becomes sacred to certain religion/s or sect/s, pointless wars begin.

מעולם לא היה לי קשר מיסטי ו/או רוחני ואו (חס וחלילה!!!) דתי לעיר הזו. מבחינתי, זו בירת ישראל, המדינה שלי ואין בה שום קדושה או משהו יוצא דופן מכל עיר אחרת במדינה. גם בירושלים אנשים משתדלים לחיות כמיטב יכולתם ולהחזיק את הראש צף על פני המים העכורים שהממשלה הנוראה והמושחתת מציפה אותנו בהם. גם בירושלים זורם ביוב (בחלקים מסוימים שלה זה אפילו בגלוי ברחובות) ואנשים עושים את צרכיהם. עיר רגילה.

I have never had a mystical and/or spiritual and/or religious (God forbid!) connection to this city. As far as I'm concerned, this is the capital of Israel, my country, and there is no holiness or anything unusual from any other city in the country. In Jerusalem too, people try to live the best they can and hold their heads floating above the murky water that the terrible and corrupt government is flooding us with. Sewage is also running in Jerusalem (in some parts of it, it even runs openly in the streets) and people are defecating. An ordinary city.

ההבדל היחיד בין ירושלים לבין ערים אחרות, זה שהדתות למיניהן התלבשו עליה והחליטו שזו קדושה. מה מיחד את העיר הזו מכל בירה אחרת בעולם כמו לונדון או וושינגטון? האם אפשר לתאר את אלה כקדושות? למה לא? כי אף אחד לא המציא עליהן עלילות של נסים ודברים הזויים אחרים? לא בעיה להמציא, באמת.

The only difference between Jerusalem and other cities is that the different religions got on it and decided it was holy. What distinguishes this city from any other capital in the world like London or Washington? Can these be described as sacred? Why not? Because no one invented tales of miracles and other delusional things on them? No problem inventing such, really.

Jerusalem at Liverpool Anglican Cathedral from Songs of Praise

נחמד לחגוג את היום בו שחררנו את ירושלים, בירתנו העתיקה, אחרי שנים שהיתה תחת הכיבוש הירדני העוין. יחד עם זאת, לא צריך להגזים ולעשות מזה מה שזה לא. רק משום שהעיר הזו קדושה לדתיים מהדתות השונות – למה שאר בני האדם, אלה שאינם מאמינים, צריכים לסבול ממלחמות דת ולהגן בדמנו על המקום הזה, הממש רגיל?

It is nice to celebrate the day when we liberated Jerusalem, our ancient capital, after years under the hostile Jordanian occupation. At the same time, there is no need to exaggerate and make it what it is not. Just because this city is sacred to the religious people of different religions – why should the rest of the people, those who do not believe, suffer from religious wars and protect this really ordinary place with our blood?

Jerusalem Travel Guide 2019

במשפט אחד:

אפשר לחגוג בכיף, אך למה לדרוס את הזולת?

In one sentence:

You can celebrate with fun, but why knock down the other?

הכוח שבהשמעת קולנו The Power of Sounding Our Voice

Tanya Tagaq – Live at Massey Hall

השמוקים, הרגילים לשלוט בעולם, מונעים מהנשים להשמיע את קולן. למה? כי כשאנו, הנשים משמיעות את קולנו, אנו הגיוניות, הוגנות ומשתדלות לשמור על איזון.

The shmucks, accustomed to ruling the world, keep the women from making their voices heard. Why? Because when we, women sound our voices, we are logical, fair and try to maintain balance.

הכל יודעים שהעולם היה נראה הרבה יותר טוב והחיים עלי אדמות היו נסבלים הרבה יותר לוא נשים היו מכתיבות את החוקים. פחות משחקי כח, פחות ריבים, פחות מלחמות והרבה יותר שיתוף פעולה מתוך רצון כן להשאיר לצאצאינו עולם בו יוכלו לחיות בטוב. הכל יודעים זאת, אך הכל גם יודעים איך הסתיימו משחקי הכס, נכון?

Everyone knows that the world would look much better and life on earth would be much more tolerable if women were making the rules. Less power games, fewer fights, less wars and much more cooperation, with the sincere desire to leave our children with a world where they can live well. Everyone knows this, but everyone also knows how the Game of Thrones ended, right?

השמוקים, הצד הפחות מפותח באוכלוסיה, משתדלים ככל יכולתם להרוס. איך זה קורה כשאנו, האמהות, מגדלות ומחנכות – נשגב מבינתי הדלה. אני הרי מאותגרת.

The shmucks, the least developed side of the population, try their utmost to destroy. How does this happen when we, mothers, bring them up and educate – that's way beyond my poor comprehension. After all, I am challenged.

 

ה… הזה That… is

מגדלי עזריאלי תל אביב  Azrieli Towers Tel Aviv

מגדלי עזריאלי תל אביב   Azrieli Towers Tel Aviv

כמה פעמים ראיתם ברחוב מישהו שאינו תואם את המראה שלכם ואמרתם לעצמכם כמה מוזר/הזוי/פריק וכו' ה… הזה?

How many times have you seen someone on the street who does not match your appearance and you told yourself how strange/weird/freak, etc. that… is?

במקום שלוש הנקודות הללו, אפשר למלא: שָׁמֵן, מעוות, שחיף, שחור, זָקֵן, גמד, ג'ירף. זה מה שעולה לי כרגע בראש מתוך אוצר המלים המאוד מצומצם שלי. לא שאני חושבת כך על אנשים שאני פוגשת או משתמשת במלים כאלו כדי לתאר אותם, אבל אני יודעת שאחרים כן חושבים כך על זולתם. במקום להתיחס לאדם, הם מתיחסים למראהו החיצוני שאינו לפי טעמם.

Instead of these three dots, one can fill: fat, twisted, skinny, black, old, dwarf, giraffe. That's what comes to my mind at the moment out of my very limited vocabulary. Not that I think so about people I meet or uses such words to describe them, but I know that others do think so about others. Instead of relating to the person, they relate to his/her external appearance that is not to their liking.

תל אביב, מאי 1999, קניון עזריאלי

אני משוטטת בקומת הבגדים עם מישהי שפגשתי לפני זמן לא רב. זו לנו פגישתנו השלישית (ספרתי!). המטרה: היא שוטפת את עיניה במוצגים שבחלונות הראוה ואני משתרכת אחריה בתקוה שזה יהיה מהיר ונגיע למטרה שלשמה התכנסנו – ארוחת צהריים.

"תראי-תראי-תראי!" היא קוראת ודוחפת לי מרפק עבה בצלעותי.

"מה אני אמורה לראות?" אני שואלת בתמיהה על התרגשותה.

"תראי את האישה הזו שם! תראי איך היא התלבשה!"

אני מביטה לכיוון אליו היא מצביעה ואין לי מושג מה היא רוצה מן האישה ההיא. ידוע שאני מאותגרת, אבל באמת שלא מצאתי שום דבר יוצא דופן במה שלבשה. אני תוהה אם גם היא חוותה את החויה הלא נעימה שמישהו מצביע עלייך ומגחך על המראה שלך. כבר אז לא היה לי כוח למוזרות.

Tel Aviv, May 1999, Azrieli Mall

I'm wandering around on the clothes floor with somebody I met a while ago. It was our third date (I counted!). The goal: she was window shopping, and I followed her with the hope that it will be quick and we'll reach the goal for which we have gathered – lunch.

"Look-look-look!" She calls and pushes a thick elbow into my ribs.

"What am I supposed to see?" I ask in wonder at her excitement.

"Look at that woman there! Look how she dressed!"

I look in the direction she is pointing and I have no idea what she wants from that woman. I know I'm challenged, but I really did not find anything unusual about what she was wearing. I wonder if she, too, has experienced the unpleasant experience that someone is pointing at you and chuckling at your looks. Even then I did not have the strength for strangeness.

אמבר גן שמואל Ambar Gan Shmuel

אמבר גן שמואל   Ambar Gan Shmuel

מתחם גן שמואל, יוני 2007, תחנת הדלק

אני יושבת במושב הנוסעת. בעלת המכונית עומדת ומתדלקת. זו פגישתנו הראשונה. סעדנו את לבנו במסעדה המצוינת שבמתחם ופנינו מועדות לכיוון הים כדי לשבת ולהכיר זו את זו יותר. ארוחת הצהריים היתה טעימה מאוד.

אני מציצה מבעד לחלון. מעבר לכביש, יוצאת אשה עבת-בשר מחנות הספרים, מתנהלת בכבדות רבה. חם. אני יכולה לראות את אגלי הזעה הנוטפים על פניה. היא עוצרת ליד דוכן ההימורים, מוציאה מטפחת גדולה מתיקה ומקנחת את הזעה.

"בושה וחרפה!" לועגת באוזני הפגישה שלי שעקבה אחר מבטי. "איך היא מרשה לעצמה להראות את משמניה בפומבי?! זה ממש מגעיל!"

אין לי מלים. מה אפשר לומר במצב כזה? אני לוקחת את התיק שלי, יוצאת מן המכונית ומתחילה לצעוד לעבר תחנת האוטובוס. "לאן את הולכת?" אני שומעת את קולה של ההיא הנתקע בגבי. איני טורחת להביט לאחור.

תחנת גן שמואל Gan Shmuel Stop

תחנת גן שמואל   Gan Shmuel Stop

Gan Shmuel compound, June 2007, the gas station

I'm sitting in the passenger seat. The owner of the car is standing and refuelling. This is our first date. We dined at the excellent restaurant in the compound and headed for the sea to sit and get to know each other better. Lunch was delicious.

I look out the window. Across the street, a thick-skinned woman exits from the bookstore, walking heavily. It's hot. I can see the beads of sweat dripping down her face. She stops at the gambling stand, takes a big handkerchief out of her bag and wipes the sweat.

"Shame and disgrace!" My date, who followed my gaze, mocks. "How does she allow herself to show her fat in public?! It's really disgusting!"

I have no words. What can you say in such a situation? I take my bag, get out of the car, and walk toward the bus stop. "Where are you going?" I hear her voice stuck in my back. I don't bother to look back.

קיסריה, אוגוסט 2018, חוף הים

הבריזה היתה נעימה למדי. טיילנו על חוף הים, מאזינות לרחש הגלים ולהלמות לבנו. מדי פעם עצרנו כדי לטעום זו משפתיה של זו, מתעלמות מהסביבה. היא הגיעה אל חיי בזמן טוב, חשבתי עת הבטתי אל הגלים מבעד לעדשת המצלמה. למרות המרחק בינינו והמפגשים הנדירים, הערצתי את האדמה עליה דרכו רגליה החטובות והערכתי את הרגעים שהיו לנו יחד.

ממרחק, התקרבה אלינו דמות זעירה. חשבתי שזה ילד, אך עם הצטמצמות המרחק בינינו, הבחנו שזה איש קטן שלא צמח. הוא עצר לידנו, תוקע בנו מבט קשה. הורדתי את המצלמה והבטתי אליו חזרה. "מה?" שאלתי. ביאטריס משכה אותי בזרועי, מדרבנת אותי להמשיך ללכת. בלי לדעת את השפה, היא החליטה למנוע עלבונות מיותרים.

אני עדיין מעריצה אותה.

ציפורים מעל הים Birds over the sea

ציפורים עפות מעל הים   Birds fly over the sea

Caesarea, August 2018, the beach

The breeze was quite pleasant. We strolled on the beach, listening to the sound of the waves and to the beating of our hearts. From time to time we stopped to taste each other's lips, ignoring the surroundings. She came into my life in a good time, I thought as I looked at the waves through the camera lens. Despite of the distance between us and our rare meetings, I admired the ground on which her shapely legs walked, and I appreciated the moments we had together.

From a distance, a tiny figure approached us. I thought it was a child, but as the distance between us narrowed, we realized that this was a small man who had not grown. He stopped next to us, staring at us with a harsh gaze. I lowered my camera and looked back at him. "What?" I asked. Béatrice pulled me by the arm, urging me to keep walking. Without knowing the language, she decided to avoid unnecessary insults.

I still admire her.

יצור מת בחוף הים Dead creature on the beach

יצור מת בחוף הים   Dead creature on the beach

במשפט אחד:

כל הפוסל במומו – במומו פוסל (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע', עמוד ב').

In one sentence:

He who finds fault in others identifies the blemish in himself (Talmud Bavli, Tractate Kiddushin, folio 70, page 2).

סערה סביב Storm Around

גן המייסדים Founders' Garden

גן המייסדים   Founders' Garden

מאז הבחירות בישראל, אנחנו עדות לכל מיני משברים וקשקושים. אני לא בעסק.

Since the elections in Israel, we have witnessed all kinds of crises and scandals. I'm not a part of it.

ישבתי על ספסל בגן. קודם לכן קניתי לי מנה צמחונית טעימה מהמסעדה הסינית שבקניון. המנה ענקית ואי אפשר לקנות רק חצי ממנה, כך שארזתי מראש חצי מהמנה כדי לאכול מחר. לא התחשק לי לסעוד את לבי בהמולה שבקומת האוכל והעדפתי לחצות את הכביש ולשבת על ספסל בגן המיסדים. שם שקט ונעים וגם נקי יחסית, שלא כמו בשאר המקומות בחדרה.

I sat on a bench in the garden. I had previously bought me a delicious vegetarian dish from the Chinese restaurant in the mall. The dish is huge and it's not possible to buy only half of it, so I packed up half the portion in order to eat tomorrow. I did not feel like eating my dinner in the din of the dining floor, so I preferred to cross the street and sit on a bench at the Founders' Garden. It is quiet there and relatively clean, unlike other places in Hadera.

הוצאתי מתוך התיק את חצי המנה שהתכוננתי לאכול על הספסל וסידרתי אותה בצורה נוחה לאכילה. אני אוהבת אורז, תפוחי אדמה ואפילו התחלתי לאהוב גם את הנודלס שלהם. על הכל היה שפוך רוטב טעים. לקחתי את הירקות המאודים שהמוכרת שמה לי בנדיבות בצלחת גדולה נפרדת וערבבתי אותם עם האורז. אני אוהבת לאכול כל דבר בנפרד, כך שתכננתי לסיים את האורז ולעבור לנודלס שגם אותו אשביח עם הירקות המאודים.

I took the half portion I had prepared to eat on the bench out of the bag and arranged it comfortably for eating. I love rice, potatoes and I even started to like their noodles. A delicious sauce was poured on them. I took the steamed vegetables the saleswoman generously placed on a large separate plate and mixed them with the rice. I like to eat everything separately, so I planned to finish the rice and move on to the noodles which I would also upgrade with the steamed vegetables.

"בתאבון לך! אולי אפשר לשבת לידך?" קול זר. אני מרימה את עיני ורואה אישה מבוגרת ממני בכמה שנים טובות שנראית נחמדה וסבירה.

"תודה רבה!" אני ממלטת בקושי מפי המלא ומחוה לה לשבת כרצונה.

"זה נראה טעים!" היא אומרת.

"מממ", אני ממלמלת ובולעת את שבפי. "זה טעים מאוד-מאוד. רוצה קצת?" היא מביטה בי בפליאה. "מה?" אני שואלת.

"את מוכנה לתת לי משלך?" הפליאה עדיין ניכרת בארשת פניה וגם בקולה.

"משלי הספציפי הזה – לא, אבל יש לי את החצי השני של המנה הזו. הם מוכרים מנות ענקיות שאיני מסוגלת לאכול בבת אחת ולכן ארזתי את החצי השני. גם פלאפל אני קונה רק חצי מנה משום שאיני מסוגלת לגמור מנה שלמה."

"אוכלת כמו ציפור", היא ממלמלת. אני נזכרת באמי שנהגה לרדוף אחרי עם הבננה ושאר מאכלים כשהיא מקוננת על שאיני אוכלת דבר.

"Bon Appetit to you! May I sit next to you?" A strange voice. I look up and see a woman who is quite older than me, and looks nice and reasonable.

"Thank you!" I barely let out of my full mouth a few words and gesture to her to sit down at will.

"It looks delicious!" She says.

"Mmm," I mumble and swallow the food in my mouth. "It's very-very tasty, want some?" She looks at me in amazement. "What?" I ask.

"You are willing to give me yours?" The wonder is still evident in her expression and in her voice.

"From this specific mine – no, but I have the other half of this dish. They sell huge portions which I can't eat at once, so I packed the other half. I also buy only half a falafel because I can't finish a whole portion."

"Eating like a bird," she mumbles. I remember my mother who used to chase me with the banana and other foods while lamenting that I don't eat a thing.

הושטתי לה את האריזה, היא לקחה ואכלה בתאבון. נחמד לאכול בצותא ולא לבד.

"תודה לך!" אמרה.

"אין בעד מה", עניתי. היא הביטה בי מהצד, לועסת את מנתה לאט. הבטתי בה חזרה. "טעים, אה?"

"מאוד! ממש תודה לך!" לא הבנתי למה היא מודה לי כל כך הרבה. לולא סיפרה לי (אחרי שנדנדתי לה ממושכות), לא הייתי מנחשת. היא ניצולת שואה, בקושי מתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי הזעומה שלה. "שלא תחשבי שאני נוהגת להתישב ליד אנשים במטרה שיתנו לי אוכל. עברתי פה כי בבית מחניק. אין לי מזגן ואיני מעזה להדליק את המאוורר, כי עלי להקפיד על חשבון החשמל שלא יהיה לי גבוה. לא קל."

I handed her the package, she took it and ate with appetite. It's nice to eat with someone and not alone.

"Thank you!" She said.

"There's nothing for it," I replied. She looked at me from aside, chewing her food slowly. I looked back at her. "Delicious, ha?"

"Very! Thank you, really!" I did not understand why she thanked me so much. If she had not told me (after I kept nagging her for a long time), I would not have guessed. She is a Holocaust survivor, barely subsist on her meagre social security pension. "Don't think that I usually sit next to people expecting them to give me food. I passed her because it’s suffocating in the house. I don't have an air conditioner and I don't dare turn on the fan, because I have to be careful with the electricity so the bill won't be high. It's not easy."

במשפט אחד:

בזמן שאכלנו בכיף, היא עדכנה אותי בסערה הפוליטית המתחוללת. לא שעניין אותי, למרות שדבריה היו דברי טעם, אך חשתי שהיה לה צורך לדבר, אז הקשבתי לה.

In one sentence:

While we were eating leisurely, she informed me of the political storm the county is going through. Not that I was interested, though her words were sensible, but I felt she needed to talk, so I listened to her.

שיח גלריה על אמנות ירוקה Gallery Talk About Green Art

העליה לגלריה, מזל שיש גם מעלית Climbing up to the gallery; luckily, there is also an elevator

העליה לגלריה, מזל שיש גם מעלית    Climbing up to the gallery; luckily, there is also an elevator

זה היה יום, מאלה המלאים בחוויות מעשירות ושלוקח זמן לעכל.

It was a day, one of those which are filled with rich experiences and it takes time to digest.

הכניסה לגלריה, במעלה המדרגות The entrance to the gallery, up the stairs

הכניסה לגלריה, במעלה המדרגות   The entrance to the gallery, up the stairs

אני שמחה על המתנות שהיקום מעניק לי – טפו-טפו-טפו, שימשיך כך. אחר הצהרים זה היה סרט קובני מקסים בו צפיתי ("יולי", הדיווח מחר) ובערב התכנסנו מספר אמנים המציגים בתערוכת "אמנות ירוקה" לשיח גלריה מרתק. מתנות גדולות.

I am happy for the gifts that the universe gives me – tfu-tfu-tfu, may it continue as it is. In the afternoon it was a lovely Cuban movie that I watched ("Yuli", the report tomorrow) and in the evening we gathered a number of artists who are exhibiting at the "Green Art" for a fascinating gallery talk. Great gifts.

שיח גלריה במעגל Gallery talk in a circle

שיח גלריה במעגל   Gallery talk in a circle

 

 

תערוכת אמנות ירוקה Green Art Exhibition

הזמנה לתערוכת אמנות ירוקה Invitation to Green Art Exhibition

הזמנה לתערוכת אמנות ירוקה   Invitation to Green Art Exhibition

שוב התרגשות רבה! שוב הרגשת סיפוק נעימה מאוד! שוב תערוכה בה אני משתתפת! איזה כיף!!!

Again excitement! Again, a feeling of a very pleasant satisfaction! Again, an exhibition in which I participate! Marvellous!!!

ילדים ממחזרים Children recycle

ילדים ממחזרים   Children recycle

מישהי אמרה שהתקופה שלנו תיזכר כתקופת הזבל. אנחנו צורכים כל כך הרבה וזורקים כל כך הרבה ואין אנו משתמשים בכל מה שמיוצר עבור הצריכה שלנו. בעבר, היו לנו דברים שהחזיקו עשרות בשנים. לדוגמא: הורינו לא קנו מכונת כביסה כל שנתיים-חמש, אלא זו החזיקה מעמד אצלם הרבה אחרי שעזבנו את הבית. היום, הסיסמא היא לצרוך כמה שפחות זמן ולזרוק כמה שיותר מהר. זו התקופה. זה ענין של הכסף ששולט – הכסף של היצרנים.

Someone said that our era would be remembered as the garbage era. We consume so much and throw away so much and we do not use everything that is produced for our consumption. In the past, we had things that had lasted for decades. For example: our parents did not buy a washing machine every two to five years, but it lasted for a long time after we left home. Today, the keyword is to consume for as little time as possible and throw away as quickly as possible. This is the era. It's a matter of the money that controls – the money of the producers.

מיחזור אריזות מזון Recycling of food packaging

מיחזור אריזות מזון   Recycling of food packaging

אין לנו מספיק מקום לאגור את התוצאות של צריכת היתר שלנו ואנו זורקים המון, גם אם מעולם לא השתמשנו – כל הזמן זורקים. ומזהמים! כמות החרא שאנחנו משאירים אחרינו תציף אותנו יום אחד ותטביע. אם לא אותנו – אז את צאצאינו, כי אין מספיק מקום על פני כדור הארץ להכיל את כל הזבל הזה. מה יהיה עלינו?

We do not have enough space to store the results of our over-consumption and we throw away a lot, even if we have never used it – we throw away all the time. And we pollute! The amount of shit we leave behind will flood us one day and we will drown in it. If not us – then our offspring, because there is not enough space on earth to contain all this trash. What will become of us?

פריקת קרטונים במפעל אמניר חדרה Unloading cartons in Amnir Hadera factory

פריקת קרטונים במפעל אמניר חדרה   Unloading cartons in Amnir Hadera factory

ישנם אנשים טובים שהבינו שאנו נמצאים בבעיה עמוקה מאוד ואלה החליטו להתגייס לטובת כדור הארץ שלנו ולנסות לנקות אותו כדי להגן עלינו מהתוצאות החמורות של מעשינו. חלק מהם הקימו מפעלים למיחזור, חלק עוסק בשימוש מחדש בחפצים שאותם חבל לזרוק – אנשים משתדלים ותורמים לנושא. בין אלה, נמצאים אמנים שהחליטו לעשות אמנות מהזבל שאנו מיצרים. הדברים היוצאים תחת ידיהם פשוט מדהימים!

There are good people who understood that we are in a very deep problem and they decided to recruit for the benefit of our planet and try to clean it to protect us from the serious consequences of our actions. Some of them set up recycling plants, some deal with the reuse of objects that it's a shame to just throw away – people try and contribute to the subject. Among these, are artists who have decided to make art out of the garbage we produce. The things that come out from their work are just amazing!

איסוף זבל בחדרה Collection the garbage in Hadera

איסוף זבל בחדרה   Collection ze garbage in Hadera

במשפט אחד:

התערוכה המענינת תיפתח ביום חמישי הקרוב (16.5.19) בשעה 20:00, הכל מוזמנים!

In one sentence:

The interesting exhibition will start this Thursday (16.5.19) at 20:00, everyone is invited!

 

 

ערב יום הזכרון לחללי צה"ל ה'תשע"ט Eve of Memorial Day for Fallen IDF Soldiers 2019

פינת יזכור בקניון Corner of Yizkor in the mall

פינת יזכור בקניון   Corner of Yizkor in the mall

שמונה בערב. הכל מתכוננים לצפירה. זו תשוב להרטיט את הלב מחר ב-11 בבוקר.

Eight o'clock in the evening. Everyone is preparing for the siren. It will return to tremble the heart tomorrow at 11 am.

פינה לזכר חללי בוגרי התיכון Corner for the fallen of high school graduates

פינה לזכר חללי בוגרי התיכון   Corner for the fallen of high school graduates

 

 

פתאום נהיה שקט שוב Suddenly Silence Again

בילי ג'ואל – לא אנחנו התחלנו את האש

Billy JoelWe Didn't Start the Fire

שוב יומיים של מתח נורא, הִדָבקות למסך הטלויזיה עם הפוגה קצרה להתרעננות אתמול, קולות קרב, פיצוצים, פגיעות, נפגעים, פצועים, הרוגים, טראומה. יומיים של שוא. שוב.

Again, two days of terrible tension, sticking to the television screen with a brief respite yesterday for refreshments, sounds of battle, explosions, injuries, wounded, deaths, trauma. Two days of nothing. Again.

אחרי הרעשים והמראות הקשים, פתאום נהיה שקט. השאלה היא עד מתי, כי בטחון שיהיה שקט – אין. "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א' ט').

After the noise and the harsh sights, suddenly it became silent. The question is for how long, because there's no guarantee for peace. "What has been will be again, what has been done will be done again; there is nothing new under the sun" (Ecclesiastes 1, 9).

*******

פתאום נהיה שקט. שוב. דה ז'ה וו נורא.

מדינת ישראל המודרנית. מאי 2019. בימים האלה אין ממשלה ראויה בישראל, החמאס הישר בעיניו עושה ומנהיגיו שולטים בנו.

Suddenly it was quiet. again. A terrible déjà vu.

The modern State of Israel. May 2019. These days there is no proper government in Israel, Hamas does as its leaders saw fit and rules over us.