ארכיון קטגוריה: לחם ומים Bread & Water

להבדיל בין קודש לחול Distinguishing Between Sacred and Profane

קיינורוח בשמיים

KeiinoSpirit in the Sky

המעבר הזה בין השבת למוצאיה, יחודי לישראל ולשכונות דתיות יהודיות ברחבי העולם.

This transition between Shabbat and its time of departure, is unique to Israel and Jewish religious neighbourhoods around the world.

אני מדליקה נרות שבת כדי להשרות אוירה שונה מזו שבימי השבוע הרגילים. עושה קידוש על כוס מיץ תפוזים ומשום שאיני מאמינה בשטויות הדתיות, אך רוצה לשמור על המסורת כפי שאני מוצאת לנכון, הרי שבמקום הברכה הרגילה, הדתית, אני אומרת: "ברוכה את אלוקימתינו האדירה, אשר קידשתנו במצוותיה והציעה לנו להדליק נרות של שבת קודש". לא 'ציוותה', אלא 'הציעה'. במסורת שלי אין ציוויים והפחדות.

I light the Shabbat candles to inspire a different atmosphere than the usual weekdays. I Do the Kiddush with a glass of orange juice and because I don't believe in religious nonsense, but want to keep the tradition as I see fit, then instead of the usual, religious blessing, I say: "Bless our mighty goddess, who sanctified us with her commandments and offered us to light a Holy Shabbat candles." Not 'commanded', but 'offered'. In my tradition there are no imperatives and intimidations.

לולא הכפיה המאוסה של הדתיים, היינו יכולים לחיות בשקט ובשלוה זה לצד זה, זו לצד זו ולא להציק לאף צד. אחת הסיבות שאני מתעבת כל דת שהיא, היא הצורך להתנהל גם בתקופה המודרנית דהיום של המאה ה-21 לפי חוקים שהמציאו שמוקים חולי שליטה שלא כל הברגים במוחותיהם היו מחוזקים דיים. להזכיר את הדרת הנשים מן הטקסים החשובים אותם מנהלים אך ורק השמוקים?

If it weren't for the coercion by the religious, we could live quietly and peacefully side by side, both women and men and not pest either side. One of the reasons I loathe any religion is the need to carry on even in today's modern-day 21st century by laws that were invented by control freaks shmucks who didn't have all their marbles in order. Should I mention the exclusion of women from the important rituals that only the shmucks perform?

ביליתי את השבת אצל זו שנקעה את רגלה כדי לסייע לה בדברים שהיתה צריכה סיוע בהם. היא דתית ושומרת אדוקה של המצוות. יחד עם זאת, היא אינה פנאטית ואינה כופה על זולתה את דעותיה ומנהגיה. עובדה שבחרה להתקשר אלי אחרי שנפלה ולא לחברה דתית שגם היתה נענית למצוה. מבחינתה, כפי שניסחה זאת באוזני לא פעם ולא פעמיים, "'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא י"ט 18) זו המצוה הכי חשובה וזו הרי כל התורה כולה על רגל אחת כפי שנהג לומר הלל הזקן". נמנעתי מלתהות באוזניה מה נהג לומר הלל הצעיר…

I spent the Shabbat with the one who sprained her leg in order to assist her with things she needed help with. She is religious and devoutly observant. At the same time, she is not fanatical and does not coerce her opinions and customs. It's a fact that she chose to call me after she fell and not a religious friend who would also be happy to do the mitzvah. For her, as she put it to me, not once or twice, "'but thou shalt love thy neighbour as thyself' (Leviticus 19:18) is the most important mitzvah, and it is the entire Torah in short as the Hillel the Elder used to say". I avoided wondering out loud in her ears what would Hillel the Younger say…

הזמנו כמה חברות ששמחו להגיע לקידוש ולסעודת השבת אצלה. בישלתי בשביל כולנו וגם נשאר לנו מספיק אוכל עד יום ראשון. היא דתית ולא התכוונתי לבשל אצלה בשבת. מחר יום חדש ואבשל לה שוב. ישבנו סביב השולחן, היא הדליקה את הנרות, בירכה עליהם וקידשה. מפאת כבודה, לגמתי גם אני מן היין. איני אוהבת לעשות דוקא כשאין צורך בכך. שרנו שירי שבת והיתה אוירה ממש נחמדה.

We invited some friends who were happy to come to Kiddush and Shabbat dinner. I cooked for all of us and we also had enough food until Sunday. She is religious, I wasn't going to cook on Shabbat. Tomorrow is a new day and I'll cook for her again. We sat around the table, she lit the candles, blessed them and did the Kiddush. Because I respected her, I sipped from the wine too. I don't like to spite nobody when it's not necessary. We sang Shabbat songs and it was a really nice atmosphere.

אבבאהוידאו האחרון

AbbaThe Last Video

מישהי התנדבה להגיש את הארוחה. חברה נוספת קמה לעזור לה. הראשונה הביאה את המגש עם המתאבנים והניחה אותו על השולחן, מתחילה לפזר את תכולתו. השניה הגיעה עם מגש נוסף וגם היא החלה לפזר את תכולתו על השולחן. היו שם סלטים מסוגים שונים שקניתי בסופר, פיתות שחיממתי בתנור שדלק בלי כוונה לכבותו לכבוד החמין שהכנתי ואמור היה להתבשל לאט ושתיה – מיצים שונים וגם אלכוהול. יש בינינו החובבות את הטיפה המרה. לא אני. אני מעדיפה תמיד מיץ תפוזים, רצוי סחוט טרי.

Someone volunteered to serve the meal. Another friend got up to help her. The first one brought the tray with the appetizers and put it on the table, beginning to disperse its contents. The second one came with another tray and also began to spread its contents on the table. There were different kinds of salads I bought at the supermarket, pita breads I had warmed up in the oven that wasn't going to be switched off due to the cholent I had prepared and was supposed to cook slowly, and drink – various juices and alcohol. There are among us those who like alcoholic beverage. Not me. I always prefer orange juice, preferably freshly squeezed.

סיימנו עם המתאבנים וזוג חברות נוסף קם להביא את המרק. אחת מהן פגעה בידה בשולחן שלא בכוונה וכשניסתה להרחיק את עצמה, היא התנשפה וזה היה בדיוק מול הנרות. אחד מהם כבה. דממת מבוכה השתררה סביב השולחן ולא ידענו מה לעשות. השבת הרי נכנסה ואסור היה להדליק את הנר הזה שוב. עיני כולנו נישאו לעבר המארחת, מחכות לתגובתה.

We finished with the appetizers and another couple got up to bring the soup. One of them accidentally hit the table with her hand and when she tried to pull herself away, she gasped and it was just in front of the candles. One of them went off. There was an awkward silence around the table and we didn't know what to do. The Shabbat had entered already and it was forbidden to light this candle again. Our eyes were aimed at the hostess, waiting for her response.

"איך היד שלך?" שאלה זו בנחת את הנפגעת כשהיא קמה אליה בכבדות לבדוק את מצבה. הבטנו איך היא מזיזה לאט ובזהירות את רגלה הנתונה בתוך תחבושת אלסטית. "לא כואב לך?"

"היד בסדר", ענתה הנפגעת, "אבל מה עם הנר? הוא כבה…" קולה גוע במבוכה גדולה.

"אין מה להתרגש", אמרה המאחרת בנחת ואפילו בחיוך מעודד, מניחה יד מרגיעה על כתפה. "נדליק אותו מחר, בהבדלה."

"How's your hand?" Asked the hostess the injured as she stood up heavily to check on her condition. We watched as she slowly and carefully moved her leg with the elastic bandage. "Doesn't it hurt you?"

"The hand is fine," the injured replied, "but what about the candle? It went off…" Her voice faded with a big embarrassment.

"There is nothing to be excited about," said the hostess leisurely and even with an encouraging smile, placing a calming hand on her shoulder. "We'll light it tomorrow, at the Havdalah."

במשפט אחד:

ואהבת לרעך כמוך!

In one sentence:

But thou shalt love thy neighbour as thyself!

אין לאן למהר There's Nowhere to Rush

Rebecca Rusch – Navigating Home

יום חמישי, יום קניות, הלך לי די טוב.

Thursday, shopping day, went pretty well for me.

בדרך כלל אני עורכת את הקניות שלי אחר הצהריים, אחרי השעה 4, לקראת 5 אפילו, אך היו לי דברים חשובים לעשות בזמן הזה ולכן הקדמתי ויצאתי בשעה אחת. נוכחתי לדעת (ולא בפעם הראשונה) שאני מבורכת, שהיקום איתי ושעיתוי זה דבר חשוב.

I usually do my shopping in the afternoon, after 4 o'clock, toward 5 o'clock even, but I had important things to do during this time, so I went early, at 1 o'clock. I realized (and not for the first time) that I am blessed, the universe is with me and that timing is important.

אף שלא היו אנשים רבים בסופר (הנחשול העיקרי מתחיל בסביבות חמש וחצי), לא היו עגלות פנויות, כרגיל. משום שלא הבאתי עגלה מהבית (לא השכלתי להכין מראש), שוטטתי בין התורים בקופות כדי למצוא אחת. מצאתי מישהי עם עגלה עמוסה מאוד ונעמדתי אחריה לחכות שזו תרוקן אותה ואוכל לקחת את העגלה. האשה העיפה בי מבט בוחן ושאלה: "את רוצה לעבור לפני?"

לא ממש הבנתי, משום שלא החזקתי דבר בידי, אך נעשה לי חסד והמחשבה שהיא חושבת שיש לי פחות מצרכים מאלה שלה עלתה במוחי ממש מיד. "אה, לא, תודה!" אמרתי, שמה ידי על לוח לבי. "אני מחכה לעגלה שלך, אם אינך צריכה אותה, כמובן."

היא חייכה. "אין בעיה", אמרה והזדרזה להעביר את המצרכים אל הדלפק.

Although there were not many people in the supermarket (the main heave starts around five and a half), there were no vacant carts, as usual. Because I did not bring a cart from home (I did not prepare in advance), I wandered through the queues at the cash registers to find one. I found someone with a very busy cart so I stood behind her to wait for her to empty it so I could take it. The woman glared at me and asked, "Do you want to go before me?"

I didn't really understand, because I didn't hold anything in my hand, but I had a moment of grace, and the thought that she thought I had less groceries than her came to my mind right away. "Oh, no, thank you!" I said, putting my hand on my heart. "I'm waiting for your cart, if you don't need it, of course."

She smiled. "No problem," she said, hurrying to get the groceries to the counter.

אחרי שמילאתי את עגלתי, שבתי שוב אל הקופות ובחנתי את התורים כדי לבחור לי אחד פחות עמוס. עברתי כמה עם עגלות מלאות מאוד שלא היה טעם לעמוד בהן ומצאתי קופה לא עמוסה, אחת לפני האחרונה. מישהי היתה באמצע התהליך של העברת מצרכיה הלא מעטים ואחריה היה בחור צעיר עם מצרכים לא רבים, כמעט כמו שלי. עמדתי אחריו והמתנתי בסבלנות לתורי.

After fulfilling my cart, I went back to the cash registers and examined the queues to pick one less busy. I went through some with very full carts that there was no point in standing there, I found an unloaded cash register, just before the last one. Someone was in the middle of the process of moving her pretty many necessities, and after her was a young guy with not many groceries, almost like mine. I stood behind him and waited patiently for my turn.

מישהי בגילי עקפה אותי בלי לבקש את רשותי כלל והחלה להניח על הדלפק את ששת המצרכים שהחזיקה בידה, מתעלמת מהמצרכים של הבחור הצעיר שהיו מונחים שם. העדפתי לא להגיב לחוצפתה. יש גיל שאיני מתווכחת עם מי שהגיעה אליו. מנסיוני הרב, זה חסר תוחלת. "גברת", פנה אליה הבחור בקול שקט, הבעת תמהון על פניו לנוכח פעולותיה, "את לא יכולה לשים כאן את המצרכים שלך יחד עם שלי!" היתה תקיפות בקולו, אך יחד עם זאת גם נימוס רב. לא ממש ישראלי טיפוסי, אם כי הבנתי לאחר מכן שהוא יליד הארץ, גדל והתחנך פה.

האשה לא ענתה, רק הרימה את מצרכיה והזיזה אותם קדימה, עוקפת את אלה שלו. הבחור הביט בי במין מבט לא מבין. הרמתי את ידי הימנית ונופפתי אותה ימינה ושמאלה כדי לסמן לו שיוותר. שמתי את אצבעותי על שפתי במחוה של נעילה להסביר לו שאין עם מי לדבר. הוא משך בכתפיו ושתק, מניח לה לעבור על פניו.

Someone my age bypassed me without asking for my permission at all and began to place the six supplies she held in her hand on the counter, ignoring the young man's groceries there were placed there. I preferred not to respond to her audacity. There is an age that I do not argue with those who reached it. In my experience, it is futile. "Lady," the guy turned to her in a quiet voice, a surprised expression on his face in the face of her actions, "you can't put your groceries here with mine!" There was firmness in his voice, but great courtesy at the same time as well. Not a typical Israeli, although I later realized that he was a native, grew up and was educated here.

The woman did not answer, only lifted her groceries and moved them forward, bypassing his. The guy looked at me with a kind of misunderstanding. I raised my right hand and waved it to the right and left to signal that he should give up. I put my fingers on my lips with a locking gesture to explain to him that there's no point in talking to her. He shrugged and fell silent, letting her go past him.

בהגיע תורהּ, בירכה אותה הקופאית לשלום במנוד ראש, מסמנת לה בחיוך בשפת סימנים. הלקוחה סימנה בחזרה והקופאית החלה להעביר את מצרכיה. הבחור ואני החלפנו מבטים כששנינו מרימים יחד את ידינו במחוה של 'מי חשב/ה על זה'. כשהגיע תורו להעביר את המצרכים, חייכה אליו הקופאית בחיוך רחב במיוחד ואמרה לו: "עשית מצוה, בחור צעיר, כל הכבוד לך!"

הלה חייך במבוכה וענה: "אני לא ממהר, אין לאן למהר." הוא הביט לעברי, עדיין מחייך.

"אתה ממש צודק", תרמתי את חלקי לשיחה, "אכן, אין לאן למהר, אך בדרך כלל הדור הצעיר ממהר מאוד. בהחלט כל הכבוד לך! עשית מצוה גדולה!"

When it was her turn, the cashier greeted her with a nod, marking her with a smile in sign language. The customer signalled back and the cashier began shipping her groceries. The guy and I exchanged glances as we both raised our hands together in the gesture of 'who thought of it'. When it was his turn to pass the groceries, the cashier smiled at him with a particularly wide smile and said to him: "You have done a mitzvah, young man, well done to you!"

He smiled awkwardly and replied, "I'm not in a hurry, there's nowhere to rush." He looked at me, still smiling.

"You are so right," I contributed to my part in the conversation, "indeed, there is nowhere to rush, but usually the younger generation is in a great hurry. Certainly, well done to you! You have done a great mitzvah!"

 

במשפט אחד:

אין לאן למהר.

In one sentence:

There's nowhere to rush.

הרבי אשר על הפחים The Grand Rebbe of the Bins

הרבי אשר על הפחים משגיח עלינו The Grand Rebbe of the bins is watching us

הרבי אשר על הפחים משגיח עלינו   The Grand Rebbe of the bins is watching us

אתמול זה היה כמו הקפות שניות בלי שינוי רב מהפעם הקודמת, לפני חמישה חודשים. הקפות שניות ללא תכלית, מיותרות.

Yesterday it was like seconds laps without much change from last time, five months ago. Purposeless, unnecessary seconds laps.

הקשקושים הבלתי פוסקים של הקינות והספקולציות מכל מיני צדדים ליוו את כל היום הזה. העדפתי לוותר עליהם ולשמוע מוזיקה במקום מהאוסף המובחר שלי. יום שקט ורגוע מבחינתי. יש לי כמה ספרים שעומדים על השידה והיום היה העיתוי הנכון להציץ בהם. היה קשה לבחור במה להתחיל, אך הצלחתי לעשות זאת בסופו של דבר. אני מקוה לסיים את כולם עם הזמן. זמן יש לי.

The incessant ripples of lament and speculation by all sides accompanied this whole day. I preferred to give them up and listen to music instead of my chosen collection. A quiet and calm day for me. I have some books on the dresser and today was the right time to pay them my attention. It was difficult to choose with what to start, but I was able to do it eventually. I hope to finish them all over time. I have time.

בית הספר הדתי אתמול Religious school yesterday

בית הספר הדתי אתמול   The religious school yesterday

בסביבות אחת אחר הצהריים יצאתי לצעוד קצת כדי לחלץ את עצמותי. את האויר השתדלתי לשאוף כמה שפחות. העיר הזו מטונפת ומסריחה ולא כל כך נעים להלך בה. לאחרונה, ראיתי סרטון על מישהי שעובדת על משאית זבל והיא אמרה שהיא שורדת את הסרחון באמצעות בקבוקון בושם ממנו היא שואפת מדי פעם. רעיון טוב. אולי כדאי גם לי לישם אותי בצעידות שלי. דאודורנט אינו מספיק במצב הזה.

Around one o'clock in the afternoon, I went out for a walk to extract my bones (i.e. physical exercise). I tried to inhale the air as little as possible. This city is filthy and smelly and not so pleasant to walk. Recently, I saw a video of a woman working on a garbage truck and she said she survives the stench with a perfume vial from which she occasionally aspires. A good idea. Maybe I should do the same on my walks. Deodorant is not enough in this situation.

בית הספר הדתי שהיה שומם אתמול, שקק חיים היום. הרבי אשר על הפחים הציץ על הרחוב הער ועל המתרחש בו ונראה די מהורהר למראה האנשים הזזים אנה ואנה, חלק ממהרים, חלק לא כל כך, כמוני. הבטתי על תמונתו המתנוססת וחשבתי שהוא נראה אדיש לעובדה שמכל מה שיכלו להציב לפני כבודו, בחרו דוקא להציב פחי זבל. האם זה כדי שישגיח עליהם?

The religious school that was deserted yesterday, was alive today. The Rebbe of the bins glanced at the street and on what was going on in it, and looked pretty thoughtful at the sight of the people moving back and forth, some hurrying, some not so much, like me. I looked at his displayed picture and thought he seemed indifferent to the fact that of all they could place before his grace, they had chosen to place trash cans. Was it for him to watch them?

הלכלוך שנשאר אחרי  The dirt left behind

הלכלוך שנשאר אחרי   The dirt left behind

במשפט אחד:

היום שאחרי, הרבה יותר נעים ושקט אצלי.

In one sentence:

The day after, much more pleasant and quiet for me.

בחירות 2019 Election

שמתי את הפתק הנכון לי   I put the correct vote for me

שמתי את הפתק הנכון לי   I put the correct vote for me

עשיתי את שלי כמיטב יכולתי. מקוה שזה יעזור לסלק את הטומאה מתוכנו, אמן, כן יהי רצון!

I did my part the best I could. Hope this will help remove the impurity from us, so be it, Awomen!

במהלך היום קיבלתי שטף של מסרים מהמפלגה המתועבת ביותר בבחירות הללו. התעלמתי מהם. כל מה שרצו, זה להרגיז, הרי לא חשבו באמת שחילונים יטרחו לירוק עליהם בבוז. כשכלבים שוטים נובחים, יש להזהר מאוד, אך לא לשים אליהם לב ולהשתדל לדכא אותם עד עפר כדי שלא יצליחו לקום לעולם.

During the day I received a flood of messages from the most obnoxious party in this election. I ignored them. All they wanted to do was to annoy, they didn't really think that secular people would bother to spit on them in contempt. When rabid dogs bark, be very careful, but pay no attention to them and try to suppress them to the ground so they never get up.

המצביעה משפיעה, בשאיפה The voter makes an impact, hopefully

המצביעה משפיעה, בשאיפה   The voter makes an impact, hopefully

הכל מסכימים שהפעם, אלה בחירות גורליות. בכל פעם אלה בחירות גורליות. כל אלה שעזרו להקים ממשלות ימין פשיסטיות עם ראש ממשלה מושחת ומסואב, יכלו היום לחזור בהם מטעויותיהם הגורליות ולהצביע בצורה נאורה ולא חשוכה. לא יתכן שבמאה ה-21 נהיה נתונים במשטר שאינו עובד למען האזרחים, אלא למען ראש הממשלה הבזוי הזה. שילך כבר!

Everyone agrees that this time, these are fateful votes. Each time these are fateful votes. All those who helped establish fascist right-wing governments with a corrupt and crooked prime minister, could today regret their critical mistakes and vote in an enlightened and not dark way. It is not possible that in the 21st century we will be in a regime that does not work for the citizens, but for this despicable prime minister. May he go away already!

מבט על הבחירות מחוץ לקלפי A look at the election outside the ballot box

מבט על הבחירות מחוץ לקלפי   A look at the election outside the ballot box

במשפט אחד:

עשיתי את שלי בתקוה שיהיה שינוי. אני בהחלט מצפה למהפך.

In one sentence:

I did my part hoping there will be a change. I'm definitely looking forward to a turnover.

שוב בחירות 2019 Election Again

תיסלם – פרצופה של המדינה

T-Slam – The Face of the Country

מחר שוב בחירות למרות שלפני חמישה חודשים היינו שם, רק משום שאפסיהו אינו רוצה לרדת מכס השלטון.

Tomorrow elections again despite that five months ago we were there, just because Zeroyahu does not want to step down from the throne.

אביב גפןעכשו מעונן

Aviv Geffen – It's Cloudy Now

מה אתן אומרות, האם ביום רביעי תרעד הארץ מאנחת הרווחה שהתושבים השפויים ישמיעו אחרי שנפטר מחר מהרודן ומחבר מרעיו?

What do you say, on Wednesday, will the country tremble from the sigh of relief that the sane residents will make after we will get read tomorrow of the tyrant and of his vicious partners?

Chris IsaakWicked Game

במשפט אחד:

אנשים עייפים מהכל, יש צורך בשינוי!

In one sentence:

People are tired of everything, change is needed!

הקופאית כל כך עייפה ! The Cashier is so Tired

Saundra Dalton-Smith – The real reason why we are tired and what to do about it

יום ראשון, יום של קניות, סידורים והשלמת מטלות.

Sunday, a day of shopping, arrangements and running errands.

תחילתו של שבוע. השעה 11 ואני שמה פעמי אל הסופר כדי למלא את המקרר. פעם, הייתי יכולה לקנות ירקות בכמות שתספיק לי לפחות לשבוע, אם לא ליותר, אפילו עד שבועיים. היום, אחרי יום-יומיים הירקות מתקפלים ומרימים ידיים לקידמה אני משערת.

The beginning of a week. It's 11 o'clock and I'm heading to the supermarket to fill up my fridge. Once, I could buy vegetables in such an amount that would last me at least a week, if not more, even up to two weeks. Today, after a day or two, the vegetables collapse and give in to the progress, I guess.

רק שלשום קניתי בסופר את מה שהייתי צריכה, אך למרות שהירקות נראו די טוב, נזהרתי מלקנות יותר מדי, לחושך הנסיון המר שלי איתם. כשפתחתי את המקרר כדי לבדוק מה חסר לי, מצאתי 2 מלפפונים במצב של רקבון מתקדם. מלפפונים אותם רק קניתי ביום ששי, לפני יומיים, נרקבו בתוך המקרר! מה קורה לירקות שלנו? הבננות שקניתי נראו ממש יפות, אך כשבאתי לאכול אותן, הן היו שחורות ורקובות מאוד בפנים. משום נסיוני המר גם בנוגע לפירות, בעיקר בננות אך לא רק הן, אחרי שאני מקלפת את הקליפה, אני מניחה את הבננה המיועדת לאכילה על צלחת וחותכת אותה לאורכה עם סכין כדי לבדוק אם היא ראויה לאכילה. הבטחתי לעצמי שיותר איני קונה בננות כלל. גם לא בשוק. אם חשבנו שהפירות והירקות שונים וטובים יותר בשוק מאלה שנמכרים בסופר – הרי שאין זה נכון כלל. ועל הטעם שלהם או שמא חוסר הטעם, יהיה עלי לכתוב מאמר נפרד.

Just the day before yesterday I bought what I needed in the supermarket, but even though the vegetables looked pretty good, I was careful not to buy too many, for the darkness of my bitter experience with them. When I opened the fridge to check what I was missing, I found 2 cucumbers in the state of advanced decay. These cucumbers which I just bought on Friday, two days ago, rotted in the fridge! What is happening to our vegetables? The bananas I bought looked really pretty, but when I came to eat them, they were black and very rotten inside. Because of my bitter experience about fruit as well, especially bananas but not only them, after I peel the skin, I place the banana I intend eating on a plate and cut it lengthwise with a knife to see if it is worth eating. I promised myself that I'm not buying bananas anymore. Not in the market either. If we thought the fruits and vegetables were different and better from the ones sold at the supermarket – then that is not true at all. And about their taste or actually their lacking of taste, I'll have to write a separate article.

בסופר, חידשתי את המלאי ונעמדתי בתור לקופה. כאן עדיין לא שמעו על קופה עצמאית והתורים ארוכים פעמים רבות, אך היום, הראשון בשבוע, בשעה 11:30, כמעט ולא היו תורים. אפילו מצאתי קופה פנויה. התחלתי להניח את המצרכים על הדלפק הנע ושחררתי את העגלה לעבר הבחור של העגלות ששמח לאסוף אותה ולשנע למקומה לטובת הלקוחה הבאה.

At the supermarket, I renewed my inventory and stood in line at the cash register. Here they had not yet heard of an independent checkout and the queues were long many times, but today, the first day of the week, at 11:30, there were hardly any queues. I even found a free cash register. I started to place the groceries on the moving counter and released the cart toward the cart guy who was happy to pick it up and move it into its place for the next customer.

פטי דיוק – אל תעמדי שם כך סתם

Patty Duke – Don't Just Stand There

"אני כל כך עייפה!" אמרה הקופאית לבחור של העגלות ופיה נפער בפיהוק שאיים לבלוע את כל הסופר על לקוחותיו והמצרכים. הלה חייך אליה בהבנה, הנהן בראשו לאות כי קלט את מצוקתה והמשיך בדרכו.

"11 וחצי ואת כבר עייפה?" תהיתי. "בטח התחלת את המשמרת ב-6 בבוקר."

היא הנהנה בראשה ללא יכולת להוציא מלה משום שפיהוק נוסף הגיע ואיים לבלוע גם אותי. השתדלתי לעמוד בפרץ ולא לאפשר לה זאת. רציתי להגיע הביתה בשלום.

"I'm so tired!" The cashier said to the cart guy and her mouth opened with a yawn that threatened to swallow the entire supermarket with its customers and groceries. He smiled at her with understanding, nodding his head to sign that he realized her plight and continued on his way.

"11:30 and are you tired already?" I wondered. "You probably started the shift at 6 in the morning."

She nodded her head unable to utter a word because another yawn came and threatened to swallow me too. I tried to prevent a disaster and didn't allow it. I wanted to get home safely.

"אין לי כח", אמרה, "החיים מתישים אותי."

הבטתי בה ממושכות. היא נראתה בסביבות גיל 30, איך מותשת? "את כל כך צעירה, אינך אמורה להיות מותשת בגיל הזה. זה גיל לבלות, להנות, לשמוח. יהיה לך מספיק זמן להיות מותשת כשתגיעי לגילי."

הפעם היא זו שהביטה בי ממושכות. אף אחד לא עמד בתור, כך שזמנה היה בידה והיא יכלה לפהק וללהג כאוות נפשה. גם אני לא מיהרתי לשום מקום ואני שמחה תמיד להחליף מלים עם אנשים. "אין לי כח לשום דבר", ענתה. "הייתי יכולה לשים עכשו את הראש שלי ולהרדם על המקום. אני מסוגלת לישון עד הערב אפילו."

"I have no energy," she said. "Life is exhausting me."

I stared at her for a long time. She looked around 30, how is she exhausted? "You're so young, you're not supposed to be exhausted at this age. It's an age to have a good time, have fun, rejoice. You'll have plenty of time to be exhausted when you get to my age."

This time she was gazing at me for a long time. No one was standing in line, so she was free to yawn and chat as much as she wanted. I haven't rushed anywhere either and I'm always happy to exchange words with people. "I have no energy for anything," she replied. "I could now put my head down and fall asleep right away. I can sleep until the evening even."

היא סיימה עם החשבון וחיכתה בסבלנות עד שאסיים להעביר את המצרכים לתוך הסלים שלי. הושטתי לה את כרטיס האשראי כדי לשלם. "אני יודעת שהדור שלכם עייף ואפילו מאוד", אמרתי לה, משתתפת במצוקתה עם כל הלב, "אין לכם רגע מנוחה. אני, לעומת זאת, בגיל שאני יכולה להתנהל בנחת. קמתי רק לפני כשעה."

She finished with the bill and waited patiently for me to finish moving the groceries into my baskets. I handed her the credit card to pay. "I know your generation is tired and very," I said to her, expressing my sympathizing with her plight with all my heart. "You have no rest. I, in contrast to you, am at the age where I can conduct myself leisurely. I only got up about an hour ago."

היא לא ענתה, רק הושיטה לי את החשבון, קמה ממקומה ועזבה את הקופה. הנחתי שהלכה לשטוף את פניה כדי להתרענן.

She didn't answer, just handed me the bill, got up and left the cash register. I assumed she was going to wash her face to freshen up.

לורי ליברמן – הורג אותי ברכות עם שירו

Lori LiebermanKilling me softly

במשפט אחד:

אנשים עייפים מהכל, יש צורך בשינוי!

In one sentence:

People are tired of everything, change is needed!

פאנוב ופאנובה Panov and Panova

גלינה פאנובה וואלרי פאנוב בבלט מלחמת הכוכבים

Galina Panova and Valery Panov in Star Wars Ballet

אחת השאלות שבוערות בי ואני שואלת בימים אלה, היא מה קרה, איך קרה, שצריכת תרבות הפכה להיות מיותרת ולמה על האמנים לשלם בשביל הזכות להציג את עבודתם בפומבי. איך הגענו לכדי כך שאין משלמים לאמנים?

One of the questions that burns in me and I ask these days is what happened, how did it happen, that consuming culture became unnecessary and why should artists pay for the right to present their work in public. How did it come to the situation where artists don't get paid?

Galina Panova & Valeri Panov – Don Quixote

הכתבות בתכנית "רואים עולם" הערב היו מדכאות מאוד. אחת מהן עסקה בואלרי פאנוב, רקדן הבלט בעל השם העולמי, שהגיע עד פת לחם. לקרוא שוב ולהפנים: ואלרי פאנוב, רקדן הבלט בעל השם העולמי, הגיע בישראל עד פת לחם! צפיתי בכתבה וחשבתי לעצמי שזו בושה וחרפה שהגענו למצב הזה. פשוט בושה וחרפה!

The reports shown tonight on the TV programme "Roim Olam" ("Seeing A World") were very depressing. One of them was about Valerie Panov, the world-renowned ballet dancer, who is on the breadline. Read again and assimilate: Valerie Panov, the world-renowned ballet dancer, has arrived to the breadline in Israel! I watched the report and thought it was shame and disgrace that we had come to this situation. Just shame and disgrace!

Galina Panova & Valeri Panov – The Young Lady and the Hooligan

איני יודעת איך זה במקומות אחרים בעולם, אך אני יודעת איך זה בישראל. בושה וחרפה איך שמתיחסים פה לאמנים! איך אין משלמים להם על עבודותיהם ומצפים מהם להעניק אותה בחינם. עצוב ומטריד!

I don't know what it's like elsewhere in the world, but I do know what it's like in Israel. Shame and disgrace at how artists are treated here! How do they not get paid for their work and expect them to give it away for free. Sad and disturbing!

במשפט אחד:

במה נבחנת חברה? בשביל מה צריך תרבות?

In one sentence:

What is a society examined by? What do we need culture for?

צריך לאותת בעקיפה When Bypassing One Should Signal

גם מרצדס צריכה לאותת A Mercedes should signal, too

גם מרצדס צריכה לאותת   A Mercedes should signal, too

התעוררתי ב-7, הצצתי בשעון והבנתי שאני יכולה להמשיך לישון. עצמתי את עיני ושקעתי בשינה מתוקה.

I woke up at 7, glanced at the clock and realized I could go on sleeping. I closed my eyes and sank into a sweet sleep.

התעוררתי ב-9, ארבע שעות לאחר מכן, אך לא יכולתי לראות את עצמי מתחילה את היום, שלא לדבר על צועדת לכיוון הסופרמרקט. נרדמתי שוב למשך שעה. זה עזר לי להתחיל את היום. יום ששי, יום של נחת ושפי בדרך כלל, אך לא היום. היה לי יום עמוס אתמול ולא הספקתי לערוך קניות ולבשל, מה שאני עושה בדרך כלל בימי חמישי. אם רציתי שיהיה לי מה לאכול בשבת, היה עלי לטרוח היום. טרחתי.

I woke up at 9, four hours later, but I couldn't see myself starting the day, let alone walking towards the supermarket. I fell asleep again for an hour. It helped me get started the day. Friday, usually a day of calm and unhurriedly, but not today. I had a busy day yesterday and didn't have time to shop and cook, which I usually do on Thursdays. If I wanted to have something to eat on Saturday, I should have to bother today. I bothered.

כל ביקור בסופר והחויות שלו. גם הפעם, אלה היו בתור לקופה. היתה לי עגלה עמוסה. התמזל מזלי ומצאתי מיד, בלי להתאמץ בכלל, תור ריק, כלומר: לקוחה סיימה זה עתה את קנייתה הגדולה – 2 עגלות מלאות – ואחריה היתה מישהי עם 2 מצרכים. ממש מזל! נעמדתי אחריה והתחלתי להעביר את המצרכים שלי מן העגלה לדלפק.

Every visit to the supermarket and its experiences. This time too, they were in line for the cash register. I had a loaded cart. I was lucky to immediately find, without any effort at all, an empty queue, meaning: a customer had just finished her big purchase – 2 full carts – and then there was someone with 2 groceries. Really lucky! I stood behind her and started moving my groceries from the cart to the counter.

שמוק ישראלי מצוי התיצב אחרי, הציץ במצרכים אותם סידרתי על הדלפק הנע, נופף בבקבוק השוקו ובשקית שהחזיק בידו ופנה אלי: "אני יכול לעקוף אותך בלי לאותת?" בלי לחכות לתשובתי, הוא החל להתקדם כדי לעבור אותי.

נעמדתי במעבר וחסמתי את דרכו. "לא", עניתי, "בלי לאותת זה מסוכן, אתה עוד עלול לדרוס מישהו."

היה כיף לראות את המבט המופתע בעיניו, איך הוא נאלץ לעצור מתנועתו ולעמוד אחרי. הלקוחה והקופאית, שמן הסתם שמעו את דברי, פרצו בצחוק. נשארתי עם ארשת פנים רצינית, מה שלא היה קל, אך הצלחתי בכל זאת. "מה?" אמר בפנים נעלבות, "לא תתני לי לעבור? יש לי רק 2 מצרכים!"

"רק אם תאותת", עניתי.

An Israeli typical shmuck came and stood after me, glanced at the groceries I had arranged on the moving counter, waved the chocolate bottle and the bag he held in his hand, and addressed me: "Can I bypass you without signal?" Without waiting for my answer, he began to move forward to pass me.

I stood in the aisle and blocked his path. "No," I replied, "without signalling it's dangerous, you might run over someone."

It was fun to see the surprised look in his eyes, how he had to stop from moving and stand after me. The customer and the cashier, who must have heard my words, burst out laughing. I remained with a serious countenance, which was not easy, but I managed anyway. "What?" He said with insulted face, "won't you let me pass? I only have 2 groceries!"

"Only if you signal," I answered.

הוא החליט שכדאי לו לחייך ולהתחנף. "הנה, אני מאותת", אמר ועשה סימן עם אצבעות ידו. נתתי לו לעבור אותי.

He decided he should smile and indulge me. "Here, I'm signalling," he said, making a sign with his fingers. I let it pass me.

במשפט אחד:

חוק זה חוק: בעקיפה, צריך לאותת.

In one sentence:

A rule is a rule: when bypassing, one have to signal.

ה-11 בספטמבר, 18 שנים אחרי September 11, 18 Years Later

CBS New York – A Look Back At 9/11, 18 Years Later

העולם השתנה אחרי ה-11 בספטמבר 2011, אבל היכן עומדים אנו היום, 18 שנים אחרי?

The world has changed after 9/11, but where are we today, 18 years later?

הטקסים חוזרים שנה אחר שנה, מזכירים את הנרצחים, מכוונים זרקור לסיפורים מסוימים וחוזרים לשגרה עד לשנה הבאה. מבחינת המשפחות, הזמן אינו מקהה את התחושות הקשות, את האבל, את האובדן.

The ceremonies return year after year, reminiscent of the murdered, direct a spotlight to certain stories and return to routine until next year. For the families, time does not dull the harsh feelings, the grief, the loss.

Images of 9/11: Susan Watts

אני חושבת על אלה שתעדו את הארועים, שסיכנו את נפשותיהם כדי לשדר לעולם את המתרחש. כמה אומץ נדרש היה מהם להיות במקום של אלימות ולצלם, להנציח, לספר את הסיפורים הנוראיים. הרבה מאוד אומץ. איך אמרה סוזן וואטס (דקה 1:15): "…האינסטינקט שלי היה לרוץ, בדרך כלל האינסטינקט שלי היה לצלם, אבל בפעם הראשונה בחיי האינסטינקט שלי היה לרוץ, משום שידעתי שאם לא ארוץ – אמות".

I think of those who documented the events, who risked their souls to transmit what was happening to the world. How much courage it took for them to be in a place of violence and photograph, perpetuate, tell the terrible stories. A lot of courage. How Susan Watts (minute 1:15) said: "…my instinct was to run, normally my instinct was to shoot, but for the first time in my life my instinct was to run, because if I didn't run, I knew I would be dead".

שמונה עשרה שנים אחרי, לא נעשה טוב יותר, העולם עדיין אלים. הטובים לא הצליחו למגר את הרעים. אני בספק גדול אם זה יכול לקרות. המושג 'שלום עולמי' הולך ומתרחק מאיתנו ככל שהשנים נוקפות. הטרור שולט בעולם, לא הטובים.

Eighteen years later, it didn't get better, the world is still violent. The good ones failed to eradicate the bad ones. I highly doubt this could happen. The concept of "world peace" keeps getting away from us as the years go by. Terrorism rules the world, not the good ones.

במשפט אחד:

כולנו הרי נמות בבוא יומנו, למה באלימות?

In one sentence:

After all, we will all die when our day comes, why violently?

 

N.J. Burkett reporting as Twin Towers begin to collapse on September 11, 2001

ווינדואז Windows 7

Is Windows 7 Still Safe to Use?

בחודשים האחרונים אני מקבלת נדנודים מצד מייקרוסופט על שאחרי עשר שנים, תסתיים בסוף השנה התמיכה במוצר ווינדואז 7 והחל מינואר 2020 זה על אחריותנו. כמובן, שמצורפת לזה המלצה לרכוש את הדפדפן האחרון שלהם – ווינדואז 10.

In the last few months, I have been receiving harassments from Microsoft for, after ten years, Windows 7 product support will be ended at the end of this year and as of January 2020 it will be on our responsibility. Of course, attached to this was a recommendation to purchase their latest browser – Windows 10.

ישנה אימרה, שאם זה אינו מקולקל, למה לתקן? ווינדואז 7 אינו מקולקל כלל, להפך – זה הדפדפן הכי טוב שהיה להם וחבל שהם מצאו לנכון להחליפו. אני מבינה שהם רצו לקרוץ לדור החדש, שדי מסתדר עם ווינדואז 10, אך הדור שלי מעדיף את מה שהוא מכיר. אנחנו שונאים שינויים!!!

There is a saying that if it is not broken, why fix it? Windows 7 is not broken at all, on the contrary – it's the best browser they've had and a pity they found it appropriate to replace it. I understand that they wanted to appeal to the new generation, which is pretty much OK with Windows 10, but my generation prefers what it knows. We hate changes!!!

אני מבינה את הרצון הזה לעשות הרבה כסף על חשבון הקונים המטומטמים שמוכנים לשלם עבור דברים שאין הם צריכים, אך למה שהצרכנים יתנו לזה יד? אפפל עשתה לה מנהג לצחוק על הצרכנים כל הדרך אל הבנק. אפפל היא זו שמחליטה מה צריך הצרכן ולא להפך. זו הסיבה שלעולם, אבל ממש לעולם לא אקנה מוצר של אפפל, משום שהמוצרים שלהם אינם מתאימים לצרכים שלי. אני נמנעת מלהזכיר את התנאים המזעזעים של העובדים שמיצרים את מוצריהם. נראה לי שהמנהלים במיקרוסופט הולכים בדרכם. נאמר לנו שנעשה סקר מקיף אצל הצרכנים וכי ווינדואז 10 נבנה על פי המלצות המשתמשים בו. אלי הסקר הזה לא הגיע, כי אם זה היה קורה – הייתי מסבירה להם שאין צורך לשנות את הדפדפן שהדור שלי רגיל אליו. אנחנו מרוצות ממנו.

I understand this desire to make a lot of money at the expense of the dumb buyers who are willing to pay for things they don't need, but why would consumers participate in it? Apple has made it a habit of laughing at consumers all the way to the bank. Apple is the one who decides what the consumer needs and not the other way around. This is why I will never buy an Apple product, because their products do not meet my needs. I refrain from mentioning the shocking conditions of the workers who make their products. Microsoft executives seem to go in Apple's way. We were told that a comprehensive survey was conducted with consumers and that Windows 10 was built on user recommendations. This survey did not reach me because if it did – I would explain to them that there is no need to change the browser my generation is used to. We are happy with it.

איני יכולה להבין מדוע, אם מאוד-מאוד רוצים להתחדש ולהוציא דפדפן חדש, למה שלא ישאירו את הישן אצל מי שנוח להם לעבוד איתו? למה להכריח אותי להתרגל למוצר לא טוב (בלשון המעטה) שאיני מוצאת בו את ידי ואת רגלי? זה לא מקולקל, למה להחליף?

I can't understand why, if they very much want to renew and get a new browser out, why not leave the old one to those who are comfortable working with it? Why make me get used to a bad product (to say the least) that I can't find my legs and hands in it? It's not broken, why replace it?

במקום לכוון את המוצר ללקוחות, מוציאים מוצר כראות עיניהם ודורשים מהלקוחות להתרגל אליו. אני ממש לא רוצה! יש לי מחשב אייסר אספייר 5740G i7 עם זכרון 4 GB, אותו קניתי במארס 2010 ולכן הוא נחשב היום "ישן". "ישן", לגבי דידי, זה בעיני המתבונן. מבחינתי, אם זה עובד ומתפקד ועושה את מה שאני צריכה שזה יעשה – אזי מצוין. למה להחליף? אמנם, לפני כשנתיים החלפתי את הדיסק הקשיח שעמד לשבוק ושדרגתי אותו מ-640GB  לטרה. גם החלפתי את המאוורר, אם כי זה לא היה מוצלח ואני צריכה להחליפו שוב. המאוורר המקורי עבד במשך למעלה מ-7 שנים ואילו החדש, אחרי חודשים ספורים, אינו עובד כראוי. כשאפתור את הבעיה הזו – המחשב יתאים מאוד לצרכים שלי.

Instead of directing the product to customer needs, they release a product as they like and require customers to get used to it. I really don't want to! I have an Acer Aspire 5740G i7, 4 GB memory, a computer that I bought in March 2010 and therefore it is considered "old" today. "Old", for me, is in the beholder sees. For me, if it works and functions and does what I need it to do – then fine. Why replace it? Indeed, about two years ago I replaced the hard disk that was about to die and I upgraded it from 640 GB to Terra. I also replaced the fan, although it was not successful and I have to replace it again. The original fan has worked for over 7 years while the new one, after a few months, is not working properly. When I solve this problem – my computer will fit my needs very well.

אני בטוחה שישנם אנשים רבים מאוד שאינם מעוניינים בדפדפן חדש בו אינם מוצאים את עצמם וטוב להם עם ווינדואז 7 המצוין. למה אי אפשר להשאיר לנו אותו וגם לאפשר לנו להעבירו למחשב חדש? אחת הסיבות שהעדפתי להחליף את החלקים במחשב ה"ישן" במקום לקנות חדש היא שכל מחשב חדש בא עכשו עם ווינדואז 10 השנוא עלי ועל סביבתי. הלואי והחברות היו מבינות שלאוכלוסיות שונות ישנם צרכים שונים. אני צריכה את המחשב לגלישה באינטרנט ולעבודה שלי ככותבת תכנים ובניית אתרים ברשת, זה הכל. אין לי שום ענין במשחקים עתירי זכרון וכיו"ב, מה שמתאים לדור הצעיר. לדור שלי אין גם את הצורך הזה להחליף מחשב בכל פעם שיוצא משוכלל יותר. אני ודורי אוהבים את מה שאנחנו רגילים אליו ואנחנו מחזיקים במוצרים שלנו עד שהם מתים ולא לפני כן. גם סמרטפונים.

I am sure that there are many people who are not interested in a new browser where they can't find themselves, and are good with the excellent Windows 7. Why can't it be left to us and also allowed to transfer it to a new computer? One of the reasons I preferred to replace the parts on the "old" computer instead of buying a new one is that every new computer now comes with Windows 10 that is hated by me and my surrounding. I wish the companies would understand that different populations have different needs. I need the computer for surfing the internet and for my work as a content writer and web builder, that's all. I have no interest in memory-intensive games and so forth, which suits the young generation. My generation also doesn't have that need to replace a computer every time a more sophisticated comes out. Me and generation love what we are used to and we hold to our products until they die and not before. Smartphones, too.

Windows 7 Support is Ending… Switch to Linux

במשפט אחד:

אפשר די עם השטויות של החלפת מוצרים מצוינים שכל חטאם הוא שהם לא חדשים? הם עובדים מצוין!!!

In a sentence:

Is it possible to stop with the nonsense of replacing excellent products that all their sin is that they are not new? They work great!!!