ארכיון קטגוריה: לסביות Lesbianism

ט"ו באב ה'תשע"ט Tu B'Av 5779

Sep Vermeersch – To Dance or Not to Dance

הלכנו לרקוד. מה כבר אפשר לעשות בט"ו באב, בערב שבת, כשהכל סגור?

We went to dance. What else can you do on Tu B'av on Friday night in Israel, when everything is closed?

ארגנו מסיבה בבית של אחת מהחבורה שלנו. אין בכלל מקומות אליהן יכולות נשים לסביות בגילנו לצאת כדי לרקוד. אין לנו בתי קפה, מסעדות – שום מקומות בילוי. אך אנחנו מסתדרות. תמיד אפשר להתאסף בבית או בדירה של אחת מאיתנו ולבלות. אנחנו מתחשבות בזולת, איננו מרעישות יותר מדי. כשאנו רוצות גם לרקוד – אנחנו מנדבות בית פרטי של אחת מאיתנו. פחות שכנים ופחות רועש לסביבה.

We organized a party at one of our group. There are no places for lesbian women of our age to go out to dance. We have no cafés, restaurants – no entertainment places. But we're getting along. We can always gather at one of our homes or apartments and have a good time. We are considerate of others, we are not too loud. When we want to dance too – we donate a private home of one of us. Less neighbours and less noisy to the surrounding.

אני אוהבת לרקוד. זה כיף! אני גורסת שמי שאינה אוהבת לרקוד, גם אינה אוהבת לחיות. מי שהפנים שלה חמוצות כל הזמן, לא תאהב לצחוק ולהנות. אחת השאלות הראשונות שלי לבת זוג פוטנציאלית הוא אם היא אוהבת לרקוד. כשהתשובה חיובית – אני ממשיכה לבדוק הלאה. כשזו שלילית – איני מבזבזת את זמני עליה. יש כאלה העונות שהן לא חשות בנוח כשהן רוקדות. לא נכנסתי לעומק בסוגיה הזו. לא מעניין אותי כלל למה אלה אינן חשות בנוח. לא ברור לי למה מאן דהיא חשה לא בנוח כשהיא רוקדת. מה זה אומר עליה? ממש לא חשוב לי לדעת.

I love to dance. it's fun! I believe that anyone who doesn't like to dance doesn't like to live. Anyone whose face is sour all the time will not like to laugh and enjoy life. One of my first questions to a potential spouse is whether she likes to dance. When the answer is positive – I keep checking on. When it's negative – I don't waste my time on her. There are some who answer that they feel uncomfortable when dancing. I did not go into this issue in depth. I don't care at all why they don't feel comfortable. It is unclear to me why somebody feels uncomfortable when dancing. What does this say about her? I don't really care to me to know.

Cliff Richard – Do You Wanna Dance

כדי לרקוד, את צריכה נעליים מתאימות. לא כל נעל מתאימה לריקוד, כמו שלא כל נעל מתאימה להליכה או לריצה או למשחקי כדור וכו'. הנעליים צריכות להיות נוחות, עליהן להחזיק את הרגליים בצורה יציבה ולהיות גם יפות, כמובן, אם כי יופי הרי זה בעיני המתבוננת.

For dancing, you need proper shoes. Not every shoe is suitable for dancing, as not every shoe is suitable for walking or running or ball games, etc. The shoes should be comfortable, they should hold the feet firmly and be pretty too, of course, although beauty is in the eyes of the beholder.

Cliff Richard – Dancing Shoes

יש כאלה ההורסות את הגוף שלהן בנעילת נעלי עקב. איני זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה בה נעלתי כאלה. מהפעם שקראתי על הנזקים שאלה גורמות לאשה (כי הרי גברים אינם נועלים נעלי עקב ויש להם סיבה טובה לכך!), הבנתי שאין לי מה לקנותן ולנעול אותן. אף פעם לא הבנתי איך רקדניות של ריקודים סלוניים יכולות לרקוד בנעלי עקב בלי לאבד את שיווי משקלן ולהפצע.

Some ruin their bodies by wearing high heels. I don't remember when was the last time I wore those. From the time I read about the damages they cause to women (because men don't wear high heels and they have good reason for that!), I realized I shouldn't buy and wear them. I never understood how ballroom dancers can dance in high heels without losing their balance and get wounded.

במשפט אחד:

קניתי היום נעלי ריקוד חדשות.

In one sentence:

I bought new dancing shoes today.

Natalia Duong – Dance as Therapy

עוד פגישה Another Date

The Four AcesLove is a many splendored thing

בשלב מסוים את מפסיקה לפחד מפני הבאות. אז מה אם היא לא התחברה/אהבה/רצתה? אז מה?

At some point you stop being scared of what could happen. So what if she didn't connect/like/want? So what?

בחיפוש אחר אהבה, את יוצאת לכל מיני פגישות בהן את חווה ופוגשת נשים במגוון טיפוסים. מישהי שאלה אותי פעם מי הטיפוס שלי. העובדה שהייתי צריכה לחשוב על זה בצורה מעמיקה, מצביעה על שאין לי דבר כזה. הייתי שמחה אם בת הזוג שלי היתה נראית כמו פארה פוסט, אך זה מהבחינה החיצונית. אינך חיה רק עם החיצוניות, אלא בעיקר עם הפנימיות, החיבור שביניכן.

In search of love, you go to all kinds of dates where you experience and meet women of various types. Someone once asked me who my type was. The fact that I had to think about it in depth, indicates that I have no such thing. I would be happy if my spouse looked like Farrah Fawcett, but that is from the externality. You don't live only with the externality, but mainly with the immanency, the connection between you.

במשפט אחד:

עוד פגישה. עוד אישה. עוד אכזבה.

 

In one sentence:

Another date. Another woman. Another disappointment.

 

בקצה הרחוב At the End of the Street

גלים מתנפצים אל החוף   Waves crashing to the shore

גלים מתנפצים לשוא אל החוף    Waves crashing in vain to the shore

היא עמדה בקצה הרחוב. ניגשתי אליה. היא הביטה בי והיתה נבוכה.

She stood at the end of the street. I went over to her. She looked at me and was embarrassed.

הנסיכה הזהירה אותי מפניה. הנסיכה רואה דברים. מהמקום בו היא נמצאת עכשו, היא יכולה לראות מה שאנחנו, שעדיין בחיים, איננו מסוגלות לראות. או שמא איננו רוצות לראות? אני לא רציתי לראות. זה על בטוח. התחפרתי בעיוורון שלי, שכנראה נעם לי ושרת איזשהו צורך בי.

The princess warned me from her. The princess sees things. From where she is now, she can see what we, who are still alive, cannot see. Or perhaps we don't want to see? I didn't want to see. That's for sure. I entrench in my blindness, which probably pleases me and serves some kind of need in me.

הגיע הזמן לפקוח עיניים ואוזניים שהיו ערלות לאזהרותיה של הנסיכה. כמה יכולתי לסבול? יש גבול לכל דבר, לא ככה? זה כאב, אך הייתי מוכרחה לחתוך אותה מחיי. לא היתה לי דרך אחרת. יש גיל שחבל על כל רגע מבוזבז, בטח כזה של כעסים וטינה.

It was time to open my eyes and ears that were blocked to the Princess's warnings. How much could I endure? There's a limit to everything, isn't it? It hurt, but I had to cut her off my life. I had no other way. There is an age when every moment counts and one shouldn't waste time, surely not on anger and resentment.

"אני מצטערת", היא אמרה, "אני יודעת שלא הייתי צריכה לעשות את זה."

שתקתי. וכי מה יכולתי לענות לה? שאני מסכימה שהיא אכן לא היתה צריכה לנהוג בי כך? שוב? ושוב? הרי אמרתי לה את זה עשרות פעמים במשך השנתיים בהן היינו יחד. הבטתי בה ובזתי לה בכל לבי, כפי שאני בזה לכל אלה המכנות את עצמן 'מוארות' ונוהגות כאחרונות הפושעות. כמו הרבנים הגורסים שלאנוס ילד עד גיל 9 זה בסדר. למה? כי כך הם קבעו. הן קובעות שהן 'מוארות', אך הן חשוכות כעלטה סמיכה זו האופפת אותך ואין שום נקודת אור להאחז בה.

"I'm sorry," she said, "I know I shouldn't have done that."

I was silent. What could I say to her? That I agree she shouldn't have done this to me? again? And again? After all, I've told her dozens of times over the two years we've been together. I looked at her and scorned her with all my heart, as I do with all those who call themselves 'enlightened' and act as the last of the criminals. Like the rabbis who claim that raping a child up to age of 9 is ok. Why? Because they said so. They state that they are 'enlightened', but are dark as this thick darkness envelops you and there is no bright spot to hold on to.

סלפי ברחוב   Selfie on the street

סלפי ברחוב   Selfie on the street

בתמצית:

הנסיכה צדקה. חמש שנים אחרי שחתכתי את ההיא, אני עדיין מנסה להחלים. לא כל כך קל. אנשים 'מוארים' יודעים לפגוע יותר מאחרים. הם מכירים את נקודות החולשה שלך.

In essence:

The princess was right. Five years after I cut that drek, I'm still trying to recover. Not so easy. 'Enlightened' people know how to hurt more than others. They know your weaknesses.

ידה בתוך ידי Her Hand in Mine

 

שקיעה באופק Sunset on the horizon

שקיעה באופק   Sunset on the horizon

ידה בתוך ידי

ידי בתוך ידה

שקיעה באופק

שתיקה, הלמות הדופק

 

ורק הים

גליו שולח

אל חוף אדיש

 

Her hand in mine

My hand in hers

Sunset on the horizon

Silence, pounding pulse

 

And only the sea

Sends its waves

To an indifferent beach

חוף אדיש  An indifferent beach

חוף אדיש   An indifferent beach

 

אה, את לסבית Ah, You Are A Lesbian

אמנית לסבית ??? A lesbian artist

אמנית לסבית ??? A lesbian artist

השמיים לא נפלו, למרות שמספר אנשים התנשפו בתדהמה די רבה. חלק גם בשמחה לאיד. חלק בלעג. היו שם כמה תגובות לא נעימות כלל.

The sky did not fall, though some people gasped in astonishment. Partly gloating. Part of mockery. There were some very unpleasant reactions.

כשאני מגיעה למקום חדש ועלי להציג את עצמי, לעולם איני אומרת, "שמי שרון ואני לסבית", למרות שלפעמים זה מאוד מתבקש ולוא רק כדי לנַעֵר את הנוכחים. אני מעדיפה לראות קודם כל מי לטובת מי, מי נגד מי, מי אדיש לנושא ומי עלול להזיק לי. תחקיר מוקדם לא מזיק אף פעם. זו ישראל, מדינה מפגרת ברמות, עם דעות קדומות ושנאה עיוורת לזולת שאינו דומה לך. תמיד מומלץ להזהר.

When I come to a new place and have to introduce myself, I never say, "My name is Sharon and I am a lesbian," although sometimes it is very required, if only just to agitate those present. I prefer to see first who is for whom, who is against whom, who is indifferent to the subject and who might harm me. An early research never hurts. This is Israel, a very backward country, with prejudice and blind hatred for others who are not like you. It's always recommended to be cautious.

אני משתדלת כמיטב יכולתי לא להתחבר לקבוצות של מתנדבים וגם לא מתנדבות. המלה 'התנדבות' עושה לי חררה ברמות. נסיוני עם ארגונים התנדבותיים לא היה מוצלח אף פעם, וזאת בלשון המעטה. מה שאני חויתי היה לא טוב: זלזול בזמן של הזולת, זלזול בעמידה ביעדים, זלזול בהבטחות שניתנו והתנהלות לא נכונה באופן כללי. לא מתאים לי. זה מצד אחד. מצד שני, מרתיח אותי שבמקום שהממשלה תשים את הכסף הנחוץ, זה הולך למקומות מפוקפקים במקום להיטיב עם העם שזקוק לזה. דברים כמו בטחון תזונתי, דיור נאות במחיר סביר, חינוך חינם עד לסיום תואר ראשון, תרופות לכל מחלה ולא הקשקוש הנורא הזה של "סל הבריאות", שאדם צריך להיות בר מזל לחלות במחלה שהתרופה לה נמצאת בסל. את כל אלה ועוד – צריכה הממשלה לספק ולא שהתושבים יזדקקו לנדבות חס וחלילה, כפי שקורה לנו תחת שלטון השרלטן ושריו המושחתים.

I try my best not to connect with groups of volunteers. The word 'volunteering' gives me rashes all over me – head to toe. My experience with voluntary organizations has never been successful, to say the least. What I was experiencing was not good: contempt for others' time, disrespect for meeting goals, disrespect for promises made, and misconduct in general. Not for me. It's on the one hand. On the other hand, it infuriates me that instead of the government putting the necessary money, it goes to dubious places instead of benefiting the people who need it. Things like food security, decent housing at a reasonable price, free education until the end of a bachelor's degree, medicines for every illness, and not the terrible nonsense of the "health basket" that a person should be lucky to get the disease that is in the basket. All these and more – the government should provide, and not that the residents will have to need charity, God forbid, as it happens under the rein of the charlatan and his corrupt ministers.

יחד עם זאת, יוצא לפעמים שמאן דהיא מבקשת ממני לבוא לאסיפות כדי לחזק אותה. אין לי שום כוונה להצטרף כחברה מן המנין, אך להשמיע את קולי אני בהחלט יכולה, אם צריך. פעמים רבות אכן יש צורך ונוכחותי מוכיחה לי שלא בזבזתי את זמני לשוא.

At the same time, it sometimes comes out that somebody asks me to come to meetings in order to support her. I have no intention of joining as a full-fledged member, but I can certainly present my voice, if necessary. Many times there is indeed a need and my presence proves me that I have not wasted my time in vain.

היה כנס בנושא נשים באמנות והתבקשנו להעלות הצעות לסדר היום, הן של דברים שמציקים לנו והן רעיונות חדשים. דיברו שם על הצורך בנראות של נשים בכלל ושל נשים ממגזרים של מיעוטים בפרט. נשים אתיופיות, ערביות וכיו"ב. היה רעיון להקצות מקום לגלריה שתציג מיצירותיהן של הנשים הללו בכל שטחי האמנות, כולל זו הכתובה. אני, שידי מושכת בעט ובמצלמה והמשיכה שלי לספרות, שירה וצילום עזה היא, העליתי את תהייתי אם יהיה גם זרקור על יצירות לסביות – הן של נשים לסביות והן של נשים היוצרות בנושא הלסבי.

There was a conference on women in art, and we were asked to make suggestions for the agenda, both of things that are bothering us and new ideas. They talked about the need of women's visibility in general and women from minority sectors visibility in particular. Ethiopian women, Arab women, etc. There was an idea to allocate space for a gallery that would display works by these women in all areas of art, including the written one. I, who write and take photos, and my attraction to literature, poetry and photography is very strong, had raised the question of whether there would be a spotlight on lesbian works – both lesbian women and women who create lesbian themes.

"אה, את לסבית", הגיבה המנחה, מחייכת במבוכה.

"אה, אני ממש לא!" הגבתי בתקיפות.

"חשבתי שמשום שהעלית את הנושא…" החלה והפסיקה בלי להרחיב.

"אינך צריכה להיות לסבית כדי להעלות את המודעות שקיים חלק כזה באוכלוסיה וגם לו מגיעה נראות!" הטפתי מוסר. חשתי את חוסר הנוחות שלה, אך לא התכוונתי להניח לה. בשבילי, נראות לסבית חשובה מאוד ואני חשה מחויבת להעצים את קיומנו.

"Ah, you are a lesbian," the moderator responded, smiling in embarrassment.

"Ah, I really am not!" I responded firmly.

"I thought that because you raised the subject…" She began and stopped without elaborating.

"You don't have to be a lesbian in order to raise awareness that there is such a part of the population that also deserves visibility!" I was preaching. I felt her discomfort, but I was not going to make it easy for her. For me, lesbian visibility is very important and I feel bound to empower our existence.

"נשקול את זה", היא מתעשתת ויוצאת מהענין, מפנה את מבטה לחלק אחר בקהל. אני מכירה את זה. זה לא ישקל, זה לא ילקח בחשבון, זה לא יקבל נראות. אצטרך להשתתף גם באסיפה הבאה כדי לנדנד ולגרום לזה לקרות. אין לי כוונה לוותר. אני מתחילה לחשוב על חברות שלי שאצטרך לגייס לטובת הענין כדי שלא אעמוד לבדי במערכה. הן בהחלט יכולות להטות שכם.

"We'll consider it," she pulled himself together and gets out of this, turning to look at another part of the audience. I know that. It will not weigh, it will not be taken into account, it will not get visibility. I will have to attend the next meeting too in order to nag and make it happen. I have no intention of giving up. I am beginning to think of my friends that I will have to recruit for the sake of the cause so that I will not stand alone in the battle. They can certainly assist here.

*

באסיפה הבאה יש לנו מנחה אחרת. כנראה שהן בתורנות כדי לגוון. עולה במוחי הרעיון שאולי פעם יגיע גם תורי להנחות ועצם המחשבה גורמת לי לצמרמורת עונג. אוכל לנתב את הדיון לאפיק שלי! חיוך מתפשט על פני ואני אפילו אופטימית.

At the next meeting we have another moderator. They must take turns in order of diversify. It occurs to me that maybe once my turn to moderate might come too, and the very thought causes me shivers of pleasure. I can channel the discussion to my ideas! A smile spreads across my face and I'm even optimistic.

אני מציגה שוב את הרעיון שלי לנראות לסבית. אני יכולה לשמוע את הרחש בקהל. חלק גדול אינו שבע-רצון. אני חשה את גלי העוינות נגדי, אך אני ממשיכה לעמוד כדי לשמוע את תשובת המנחה. זו, הבעת מבוכה על פניה, מחכה שישתרר שקט תוך שהיא מנסה להתעשת. אני מניחה שהנושא לא עלה על דעתה כלל עד כה.

"די כבר עם הקשקושים הלסביים שלך!" צועקת מישהי מאחור. "אנחנו לא סוטות כמוך ולא רוצות לשמוע את השטויות האלה!"

Again, I present my idea of ​​lesbian visibility. I can hear the rustle in the crowd. A large part of it is dissatisfied. I feel the waves of hostility against me, but I continue to stand to hear the moderator's reply. An expression of embarrassment on her face, she waits for silence while trying to pull herself together. I assume that the issue has never occurred to her at all.

"Enough of your lesbian rubbish!" Someone yells from behind. "We are not as deviant as you and don't want to hear that nonsense!"

אני סבה לאחור כדי לראות מי החצופה. היא עומדת, כך שאני יכולה לראותה. הסמרטוט העוטף את ראשה אינו משאיר מקום לספק לאיזה מגזר בזוי היא שייכת. "למה את חושבת שאלה שטויות לסביות?" אני שואלת במפגיע. "למה את מרשה לעצמך להתבטא כך בפומבי?"

"אנחנו לא צריכות לסבול בגלל שאת לסבית!" היא ממשיכה לצרוח ולהפריש את מררתה.

I turned around to see who was impudent. She stands, so I can see her. The shmate (rag) wrapping her head leaves no room for doubt as to which despicable sector she belongs to. "Why do you think this is lesbian nonsense?" I ask insistently. "Why do you allow yourself to speak this way in public?"

"We don't have to suffer because you're a lesbian!" She continues to scream and excite her bitterness.

"מתי החלטת שאני לסבית?" אני מעלה ארשת תמהון על פני. "אני מודיעה לך שאני לא!" וממשיכה במנטרה שלי: "לא כל מי שתומכת במיעוט נרדף בהכרח שייכת אליו. לא כולנו צרי מוח כמו אלה שבמגזר הנלעג אליו את שייכת!" אני רואה אותה מנסה להשיב לי, אך איני מאפשרת לה. "אם כבר, את ממש נראית לסבית, אז את לבטח כזו!"

הלה מאדימה ונראית כמי שעומדת להתפוצץ לרסיסים. הכעס ממש לא הולם אותה. בטרם היא מספיקה להתפזר לחלקים, מתעשתת המנחה וקוראת לנו לסדר.

"When did you decide I was a lesbian?" I put an expression of wonder on my face. "I'm telling you I'm not!" And continue with my mantra: "Not everyone who supports a persecuted minority necessarily belongs to it. We are not all narrow-minded like those in the ridicules sector you belong to!" I see her trying to answer me, but I don't allow her. "If you wanna know, you really look lesbian, so you must be such!"

The latter is reddening and looks like about to explode into pieces. Anger really does not suit her. Before she is able to disperse to parts, the moderator gathers herself up and calls us to order.

אמנות לסבית ??? Lesbian art

אמנות לסבית ??? Lesbian art

במשפט אחד:

אין לי כוח לפוסטמות הללו, אבל למרות זאת נלחמת בהן עד חורמה.

In one sentence:

I have no strength for these blockheads, but nevertheless I fight them to their bitter end.

היא אמרה לא She Said No

How Hamilton Works: Why Stay Alive sounds like Bond

מישהי טרחה וכתבה מאמר על היכולת לומר ולשמוע "לא". אני שונאת את המלה הזו. פשוט שונאת. אני מעדיפה חיוב על פני שלילה.

Someone bothered and wrote an article about the ability of saying and hearing "no". I hate that word. Just hate. I prefer a positivity over negation.

במאמר, סקרה הכותבת, פסיכולוגית במקצועה, מצבים בהם אנחנו שומעים 'לא' מאנשים ואיך אנחנו מרגישים עם זה. כמו כן, היא הביאה דוגמאות למצבים אחרים, בהם אנחנו אומרים 'לא' לזולתנו ומה זה עושה לנו ולהם. האמת, דוקא היה מעניין, רק שמעולם לא סבלתי אנשים שאומרים 'לא', בעיקר כשאפשר להסכים.

In the article, the author, a psychologist by profession, reviewed situations in which we hear 'no' from people and how we feel about it. She also brought examples of other situations where we say 'no' to others and what it does to us and them. Actually, it was interesting, but I never could stand people who say 'no', especially when they can agree.

יש את האנשים האלה, שלא משנה מה – לפני הכל הם ישיבו בשלילה לבקשות שלך או למה שאת אומרת. קודם כל, בעיניהם אינך צודקת, אינך יודעת דבר (כי החוכמה ניתנה רק להם) והם יודעים הכי טוב ויותר טוב מזולתם. איני נוהגת להכנס לשום ויכוח עם הללו, זה חסר טעם. אין שום כוח שבעולם שישכנע אותם אחרת ממה שהמוח המעוות שלהם חושב או מחליט. אני מעדיפה להמשיך הלאה.

There are these people, that no matter what – before everything else, they will reply negatively to your requests or to what you say. First of all, in their eyes you are not right, you know nothing (because wisdom has been given only to them) and they know best and better than others. I don't tend to argue with them, it's pointless. There is no power in the world to convince them other than what their distorted brain thinks or decides. I'd rather move on.

במשפט אחד:

היא אמרה לי 'לא'. אז לא צריך.

In one sentence:

She said 'no' to me. Never mind.

חמישים שנה למהפכה Fifty Years of the Revolution

How We Got Gay (Documentary)

השנה, מצעדי הגאוה הם בסימן של חמישים שנה למהפכת סטונוול. חמישים שנים חלפו! איך הזמן טס גם כשלא נהנים.

This year, the Gay Parades are celebrating the 50th anniversary of the Stonewall Revolution. Fifty years have passed! How time flies even when you don't have fun.

כשזה קרה, הייתי בת 15. הייתי מוטרדת מדברים שונים לגמרי מאשר המהומות בסטונוול. אין לי מושג כלשהו אם אלה הגיעו לחדשות אצלנו. אם כן, הם לא הגיעו אלי. בגיל 15 לא העליתי בדעתי שיש דבר כזה – לסביות, הומואים וכיו"ב. בחברה בה גדלתי, אף אחד לא דיבר על זה ולא הבחנתי שיש בכלל זוגות מאותו המין. מי חשבה בכלל שאפשר להתאהב באישה ולחיות איתה? ודאי לא בגיל הזה וגם לא בגילים מאוחרים יותר. לא בישראל של השנים ההם.

When that happened, I was 15. I was troubled by things quite different from the riots at Stonewell. I have no idea if they came to our news. If so, they did not reach me. At the age of 15 I never imagined that there was such a thing as lesbians, gays, etc. In the society where I grew up, no one talked about it and I did not notice that there were any same-sex couples. Who ever thought she could fall in love with a woman and live with her? Certainly not at this age nor in later ages. Not in Israel at those years.

How the Stonewall Riots Sparked a Movement

רוב הפעמים זה בא במבט לאחור. דברים שקרו לך, אותם חשת, חוית, פתאום מקבלים משמעות חדשה והבנה שמה שחשבת שאת, לא ממש נכון. כל חייך היית מה ומי שהיית ופתאום את "אחרת", "שונה". לדור שלי לא היה קל. אצל הדור שלי זה לא היה מקובל. בהחלט לא כמו אצל הדור הנוכחי. לא שלהם קל – החברה עדיין אינה ממש מקבלת אותנו – אבל פחות נורא. אצלנו זה היה נפילת השמיים ואצלם זה פחות נורא. יש גם נִרְאוּת גדולה יותר, מה שלא היתה אצלנו.

Most times it comes back looking. Things that happened to you, that you felt, experienced, suddenly get a new meaning and you understand that what you thought about yourself, is not really true. All your life you were what and who you were and suddenly you are "different". It was not easy for my generation. It was not acceptable at my generation. Certainly not like at the current generation. It's not easy for them – the society still does not really accept us – but it's not so bad. For us it was as if the fell, and for them it's less terrible. There is also greater visibility, which we did not have.

אחת השאלות המרכזיות שנהגנו לשאול זו את זו, היתה: "מתי ידעת?" אף הטרוסקסואל אינו שואל את רעהו מתי נודע לו שהוא כזה. מדהים, אה? אנחנו עדיין שואלות. לפחות היום זה מתוך מוּדָעוּת שאנחנו לא "מוזרות" או "שונות" מאף אחד אחר. אנחנו מה שאנחנו.

One of the main questions we used to ask each other was: "When did you know?" No heterosexual asks each other when they find out that they are such. Amazing, Ha? We still ask. At least today it is out of the awareness that we are not "weird" or "different" from anyone else. We are what we are.

במשפט אחד:

חמישים שנה! מעניין איך זה יהיה בעוד חמישים שנה, כשיחגגו (אם בכלל) מאה שנה למהפכה. אני כבר לא אהיה פה כדי לחוות את זה.

In one sentence:

Fifty years! I wonder how it will be in fifty years, when they celebrate (if at all) a hundred years of the revolution. I will not be here to experience it.

 

Stonewall Uprising – full movie

המרק היה מצוין The Soup was Excellent

מרק ירקות עשיר Rich vegetable soup

מרק ירקות עשיר   Rich vegetable soup

בדרכי לבשל ארוחת צהריים אצל חברה, נשבה רוח נעימה. האויר היה חמים ונעים כמו שאני אוהבת.

On my way to cook lunch at a friend, a pleasant breeze blew. The air was warm and pleasant as I like.

היא מחזיקה את הדלת פתוחה קמעא ומקדמת את פני בחיוך מזמין. אני נכנסת לתוך מקפיא. "מה קורה?" אני שואלת בשיניים נוקשות. "למה את מקפיאה את הבית שלך?"

"על מה את מדברת?" היא תמהה. "בקושי מרגישים את המיזוג."

אני מביטה במזגן ואיני בטוחה שאני רואה היטב. "בקושי מרגישים? המזגן שלך על 18 מעלות! איך לא מרגישים?" אני, פחות מ-0c28, איני מסוגלת לתפקד. אני ממהרת ישר למטבח. לפחות שם אין מזגן, אם כי זה מורגש גם שם.

היא מביטה בי שותקת. אפילו אינה טורחת למשוך בכתפיה. אני מתנחמת שהבישול ודאי יעלה את הטמפרטורה במטבח וכך אתחמם.

She holds the door slightly open and welcomes me with an inviting smile. I walk into a freezer. "What's going on?" I ask with my teeth tapping each other. "Why are you freezing your house?"

"What are you talking about?" She wonders. "You barely feel the air conditioning."

I look at the air conditioner not sure that I see well. "You barely feel it? Your air conditioner is at 18 degrees! How do you not feel it?" I, less than 280c, can't function. I hurry directly to the kitchen. At least there is no air conditioner, although it is also noticeable there.

She looks at me silently. She does not even bother to shrug her shoulders. I take comfort in the fact that cooking will probably raise the temperature in the kitchen and thus I will warm up.

"מרק בחום הזה? השתגעת?" היא מזדעקת עת היא נכנסת אחרי למטבח ורואה את המצרכים שהבאתי אותם אני מסדרת על השיש. תפוחי אדמה, גזר, בצל, עדשים, קישואים, סלרי, שמיר ופטרוזיליה בהחלט מעידים שיהיה מרק.

יכולתי לשתוק, אך בחרתי להשיב לה. "לפי הכפור הסיבירי פה, מרק בהחלט מתאים. חוצמזה, הזמנת אותי לבשל מה שאני אוהבת, לא?"

"לא דיברנו על מרק", היא מוחה.

"לא דיברנו כלל על התפריט", אני מעירה לה. "רק אמרת שאת סומכת עלי." אני מתרכזת בקילוף הירקות. ההכנה תארך כחצי שעה, אחרי זה בישול איטי כשעה ובזמן שהמרק מתבשל, תכננתי להכין את המנה העיקרית – כרובית מטוגנת ולצדה פלפל ירוק ממולא באורז, אפונה ירוקה, בצל ושום מטוגנים, שיתבשל בתוך רוטב עגבניות.

"Soup in this heat? Are you nuts?" She shrieks as she follows me into the kitchen and sees the groceries I brought which I arrange on the counter. Potatoes, carrots, onions, lentils, zucchini, celery, dill and parsley certainly indicate there will be soup.

I could stay silent, but I chose to answer her. "According to the Siberian frost here, soup is definitely suitable. Besides, you invited me to cook what I like, didn't you?"

"We didn't talk about soup," she protests.

"We didn't talk about the menu at all," I remind her. "You just said you trusted me." I concentrate on peeling the vegetables. The preparation will take about half an hour, followed by slow cooking for an hour and while the soup is cooking, I planned to prepare the main course – fried cauliflower with green pepper stuffed with rice, green peas, fried onions and garlic, to be cooked in tomato sauce.

***

"המרק קצת חמוץ, לא?" היא אומרת-שואלת ומביטה בי במבט מעריך.

שמחתי שהיא הואילה לטעום למרות מחאותיה בהתחלה. "זה ממיץ העגבניות ששמתי בפנים. אני לא אוהבת חמוץ בדרך כלל, אך זה נותן למרק נופך מיוחד."

"וואלה טעים!" היא מכריזה ולוגמת בהנאה. אני מרוצה.

"The soup is a bit sour, isn't it?" She says-asks and looked at me approvingly.

I was glad that she was kind as to taste despite her protests at first. "It's the tomato juice I put in. Usually, I don't like sour, but it gives the soup a special touch."

"Walla is delicious!" She announces and sips with pleasure. I am happy.

במשפט אחד:

אין על מרק – אם זה בחורף, בקיץ, באביב או בסתו.

In one sentence:

Soup is great – whether in winter, summer, spring or autumn.

אפיזודה חולפת For Her I was a Hiccup

Mogli – Another Life

במשך חצי שנה היא היתה כל עולמי. בשבילה, הייתי אפיזודה חולפת.

For half a year she was the world to me. For her, I was a hiccup.

היה חם בדירה. מאוד. הרוח הקלה מן החלון לא נשבה בעקביות, כך שהיא כמעט לא הורגשה. במצב של כזה חום, ישנן שלוש ברירות עיקריות (ישנן, כמובן, יותר, אך הבה נתרכז בשלוש). האחת: להמשיך לסבול ולא משנה מאיזו סיבה את נהנית לסבול. השניה: להדליק את המאוורר כדי שיפזר את האויר החם שעמד על עומדו ואולי יתן תחושה של קצת קרירות, מה שעשוי להקל. השלישית: לצאת מן הבית, אולי ברחוב תורגש הרוח יותר.

It was hot in the apartment. Very. The breeze from the window was not blowing steadily, so it was barely noticeable. In such a heat situation, there are three main choices (there are, of course, more, but let's concentrate on three). One: continue to suffer no matter what reason you enjoy suffering. The second: to turn on the fan so that it can dissipate the hot air that stands still and perhaps give a feeling of coolness, which may ease. The third: to leave the house, perhaps the wind will be felt more in the street.

הרוח, שהתבטאה בעצים הנעים בחצר, נראתה מבטיחה. חשבתי שאוכל להנות ממנה. עכשו היה עלי רק להחליט היכן אעשה זאת. גם כאן היו מספר אפשרויות, אך שוב, שלוש עיקריות בלטו: לרדת ולשבת על הספסל שמול ביתי; ללכת לגן המיסדים ולשבת שם על ספסל; ללכת לים, שם הבריזה מחיה נפשות.

The wind, reflected in the trees moving in the courtyard, looked promising. I thought I could enjoy it. Now I had only to decide where I would do it. Here, too, there were several possibilities, but again, three main ones stood out: to go down and sit on the bench in front of my house; go to the Founders' Garden and sit there on a bench; to go to the sea, where the breeze revives souls.

השטויות של העידן החדש טוענות שכל בחירה שלנו גורמת לתנועה כלשהי ביקום ומחוללת שינויים, אם לנו ואם לזולתנו, גם אם שמנו לב או אם לאו. אני משתדלת לשקול את צעדי היטב בטרם אני עושה פעולה כלשהי. למדתי, שסוף מעשה במחשבה תחילה, אך יחד עם זאת, לא משנה עד כמה חשבת ושקלת – התוצאות להן קיוית וציפית אינן נראות. לכן, לא תמיד אנחנו רואות את השינויים.

The nonsense of the New Age claims that every choice we make causes a certain move in the universe and generates changes, whether to us or to others, whether we have noticed or not. I try to weigh my steps very carefully before I do anything. I learned that the end of an act begins with a thought, but at the same time, no matter how much you thought and weighed – the results you hoped and expected were invisible. Therefore, we do not always see the changes.

לולה מארש – היא קשת בענן

Lola Marsh – She's a Rainbow

מעולם לא ישבתי על הספסל ממול הבנין שלי. אני רואה מדי פעם שכנים יושבים שם, אך לי לא מתאים. הספסל לא נקי ואין לי כוונה לנקותו לפני שאני מתישבת. זו הסיבה, שלמרות חיבתי הידועה לצלם ספסלים, אין לי חשק לשבת עליהם. ויתרתי. ללכת עד הים, זה קצת רחוק בחום הזה. ויתרתי. החלטתי ללכת עד גן המיסדים ולשבת שם. הספסלים שם נקיים יותר מאשר אלה המוצבים ברחובות. זו חדרה. עיר מטונפת.

I never sat on the bench next to my building. I see neighbours sitting there from time to time, but it doesn't suit me to sit there. The bench is not clean and I don't intend to clean it before I sit on it. That's why, despite my fondness for photographing benches, I don't feel like sitting on them. I passed. To go to the sea, it's a little far in this heat. I passed. I decided to walk to the Founders' Garden and sit there. The benches there are cleaner than the ones on the streets. This is Hadera. A filthy city.

בדרך כלל איני עושה ענין ממה שאני לובשת. אין לי את הקטע של לעמוד שעות מול הראי ולבחור בגדים, גם לא לפני ארועים חגיגיים. אני לובשת מה שאני חושבת שמתאים לארוע. היום שבת, אז איני יכולה להתלבש כמו ביום רגיל, אלא בבגדי השבת שלי. החלטתי על שמלה. גם קליל, גם משהו חדש שקניתי בשבוע שעבר וגם אוורירי. יש לי לזו נעליים מתאימות. הן פתוחות מאחור ואולי אפשר לקרוא להן קבקבים, אך הן יותר אלגנטיות. אני נועלת אותן לא מעט לארועים חגיגיים בקיץ.

I usually don't care about what I'm wearing. I don't have the thing to stand for hours in front of the mirror and choose clothes, not even before festive events. I wear what I think fits the occasion. It's Saturday, so I can't dress like on a weekday, but in my Sabbath clothes. I decided on a dress. It's also light, also something new I bought last week and also airy. I have suitable shoes for this. They're open behind and maybe you can call them clogs, but they're more elegant. I wear them quite a bit for festive events in the summer.

סְטַמָֿאטִיס סְפַּאנוּדַֿאקִיס – שנות אבן

Stamatis Spanoudakis – Stone Years

Σταμάτης Σπανουδάκης – Πέτρινα χρόνια

עודי פוסעת לי בנחת לכיוון גן המיסדים, אני מתענגת על הרוח הקרירה שנושבת בחוזקה, מה שממש לא היה מורגש בתוך הדירה. שמחתי על שהחלטתי לצאת ולהתאוורר. לא היה לי אכפת שזו פורעת לי את השערות.

מישהי הגיחה מהפינה וכמעט התנגשנו. בדרך כלל איני הולכת צמודה כל כך לחנויות, אבל נעצרתי ליד חלון ראוה שהציג שמלה נחמדה. לוא המחיר היה מוצג – הייתי אולי שוקלת לקנות אותה. אין סיכוי שאחזור מחר לברר, משום שמי שאינו טורח להציג מחיר – מצטייר אצלי כמי שמזלזל בלקוחותיו.

הזזתי את רגלַי כדי להמשיך ללכת ואז… "אוי, סליחה!" אנחנו אומרות יחד ונרתעות לאחור כדי לאפשר אישה לרעותה לעבור. "אה, זו את!" שוב שתינו יחד. אני משערת ששתינו חשבנו בלבנו בה בעת איך זה שנתקלנו זו בזו.

As I strolled toward the Founders' Garden, I enjoyed the cool wind blowing hard. It was hardly noticeable in the apartment. I was glad I had decided to go out and get some air. I didn't care that it messed my hair.

Someone came out of the corner and we almost collided. I don't usually walk so close to the stores, but I stopped by a window that displayed a nice dress. If the price had been presented – I might have considered to buy it. There is no chance that I will come back tomorrow to find out, because the seller didn't bother to present the price – it meant to me that he belittled his customers.

I moved my legs to keep walking and then… "Oh, sorry!" We said together and pull back to let each other pass. "Oh, that's you!" We both again. I suppose we both thought in our hearts at the same time how we bumped into each other.

זה מעין רגע בו עוברת בך המחשבה אם להמשיך הלאה או לעצור. אולי לדבר, אולי להעלות זכרונות, אולי לשמוע דברים שכרסמו בך כל השנים ועכשו יכולה להיות להם משמעות שונה ממה שחשבת. אולי… היא אף פעם לא ראתה אותי לובשת שמלה, חשבתי בלבי. נראה לי שגם היא חשבה כך. פעם, היתה לנו נטיה לחשוב על אותם הדברים.

It's a kind of moment when the thought of ​​moving on or stopping goes through your head. Perhaps to talk, maybe to reminisce, perhaps to hear things that have gnawed at you all these years and can now have a different meaning than you thought. Maybe… She never saw me wearing a dress, I thought. I think she thought so too. Once, we had a tendency to think about the same things.

במשפט אחד:

פעם, היינו יחד במשך חצי שנה. אני חשבתי שיש לזה עתיד. היא חשבה אחרת.

In one sentence:

Once, we were together for half a year. I thought it had a future. She thought differently.

 

Cliff Richard – The Twelfth of Never

לסביות ושמלות Lesbians and Dresses

24.6.19 אני בטכנודע1c

זה ממש לא כמו הדג והאופניים, זה ענין אחר לגמרי.

It's really not like the fish and the bicycles, it's a whole different matter.

חֲבֵרה, שגדלה בארה"ב ועשתה את השטות של לעלות ארצה, קוננה היום באוזני על הבארים של ימי בחרותה שהיו מיועדים תחילה למפגש של בנות הקהילה ואחר-כך הפכו למקום שגברים באו אליו כדי להטריד נשים. כל שמוק מצוי היה בטוח שיש לו מטה קסם (נו…) שברגע שכל לסבית תחווה אותו – היא תפסיק להיות כזו. החברה קוננה על שהמקומות הללו היו ידידותיים לכל, במקום להיות בלעדיים לנשים, וכך נכנסו אליהם השמוקים הלא רצויים, ושאין כבר מרחב שלנו בלבד. קוננתי יחד איתה.

A friend who grew up in the States and made the mistake of making Aliyah (immigrating to Israel), lamented today about the bars of her youth, which were originally intended for meetings of the community women, and later became a place where men came to harass women. Every stupid prick was sure he had a magic wand (nu, well…) that once a lesbian experienced it – she would stop being like that. My friend lamented that these places were friendly to all, instead of being exclusive to women, and so the unwanted shmucks went there, and that there was no more space for us alone. I grieved along.

נזכרתי בזה עת נכחתי אחר הצהריים בהרצאה בה סיפר המרצה "בדיחה" שכנראה חשב לחכמה, אחרת לא היה מספר את השטות שסיפר. מה שבעיני היה חמור מאוד, זה שנמצאו נשים בקהל שצחקו. ההרצאה עסקה בהתקפי לב, צנתורים ושאר מרעין בישין. זה מסוג ההרצאות שאיני נוהגת להקלע אליהן מרצוני, אלא נלויתי לחברה שלא רצתה ללכת לבד. היא מתעניינת ברפואה ואילו אני משתדלת לא לדעת כלום כדי לא לחוות בעיות חס ושלום. מה שאיני יודעת – לא יקרה לי, טפו-טפו-טפו.

I remembered this when I was present this afternoon in a lecture in which the lecturer told a "joke" that he seemed to think was wise, otherwise he would not tell the nonsense he told. What I found very serious was that women in the audience were laughing. The lecture was about heart attacks, catheterizations, and other mental disorders. This is the kind of lectures I do not tend to get into voluntarily, but I accompanied a friend who did not want to go alone. She is interested in medicine and I try not to know anything about it so as not to experience problems God forbid. What I do not know will not happen to me, tfu-tfu-tfu.

ה"בדיחה" היתה: מה קורה לבחור  בגיל 30? תשובה – הוא מתחתן. מה קורה לו בגיל 50? אם התחתן בגיל 30 עם האישה הלא נכונה – הוא חוטף התקף לב… נכון שזה לא מצחיק? מי שצחק – מהר לרוץ ולעמוד בפינה במשך זמן רב מאוד!!!

The "joke" was: what happens to a guy at the age of 30? Answer: he's getting married. What happens to him at the age of 50? If he married at age 30 the wrong woman – he gets a heart attack… It's not funny, right? Those who laughed – hurry to run and stand in the corner for a very long time!!!

"זה ממש לא מצחיק!" הכרזתי. "לא נמאס לך להשפיל נשים? לא התקדמנו כבר?"

המרצה מיהר להתנצל, לא שזה הרגיע אותי, אבל לפחות התקפל ולא התנצח איתי שזה כן מצחיק, כפי שקרה לי לא אחת עם "בדיחות" מטומטמות על נשים. הנדתי בראשי לשלילה, שאיני מרוצה מהתנהלותו, אך לא היה לי מה להוסיף, הוא הרי התנצל. ואז… "בעידן ה'מי טו' אני צריך להזהר בדברי", אמר השמוק וכל התנצלותו נגוזה כְּלֹא היתה. "אבל אני מהדור שלפני זה, אז…" הוא מיהר להשתתק למראה המבט הקשה ששלחתי אליו.

"It's really not funny!" I declared. "Aren't you tired of humiliating women? Haven't we advanced yet?"

The lecturer was quick to apologize, not that it calmed me down, but at least he retreated and did not argue with me that it was funny, as I often happened to me with dumb "jokes" about women. I shook my head, not pleased with his conduct, but I had nothing to add; after all, he apologized. And then… "In the era of the Me Too, I have to be careful about what I say," said the shmuck, and all his apology was gone and lost. "But I'm from the generation before that, so…" He piped down at the sight of the harsh look I sent him.

אני משערת ששאר ההרצאה עברה בשקט, משום שהחלטתי שאין טעם שאשב שם לשמוע שטויות שאינן מעניינות אותי מפי שוביניסט מגעיל, ויצאתי החוצה לשבת באויר הצח והנעים (בפנים היה קפוא). אני פה בשביל החברה, אך לא נגזר עלי גם להתענות.

I suppose the rest of the lecture went quietly, because I decided it was pointless for me to sit there and hear nonsense that I was not interested in by a nasty chauvinist, so I went outside to sit in the fresh, pleasant air (inside was frozen). I was there for my friend, but I was not doomed to be tormented.

אחרי שעה ארוכה, החל הקהל סוף-סוף לצאת. חיפשתי בעיני את החברה איתה באתי. השמוק ראה אותי ומיהר לעברי. "אני מתנצל", אמר, "אני יכול להזמין אותך לכוס קפה?"

"כוס קפה?" תמהתי כהד.

"למה לא? את נראית נחמדה."

"הֵרָגַע, אני לסבית", אמרתי. בזמן האחרון יוצא לי לומר את זה לעתים תכופות. החברה התקרבה אלינו וחשבתי שזה יהיה משעשע. כרכתי את זרועי על כתפיה והצגתי אותה בפניו: "הנה בת הזוג שלי." כמי שרגילה אלי ולהשתטויות שלי, היא שיתפה פעולה, שותקת ומחייכת אליו בנימוס.

התדהמה בפניו היתה שוה מאוד. "לא ידעתי שלסביות לובשות שמלות", אמר במבוכה רבה.

לא יכולתי להתאפק. "ומה חשבת, שאנחנו הולכות עירומות?" התרסתי בעוד החברה לוקחת את ידי ומובילה את שתינו החוצה.

After a long time, the crowd finally began to get out. I was looking for my friend. The dick spotted me and hurried toward me. "I apologize," he said. "Can I invite you for a cup of coffee?"

 "A cup of coffee?" I was echoing amazed.

"Why not? You look nice."

"Calm down, I'm a lesbian," I said. I've been saying it often, lately. My friend was approaching us and I thought it would be fun. I put my arms on her shoulders and introduced her to him: "Here's my spouse." As someone who is used to me and to my nonsense, she cooperated, silent and smiling politely at him.

The astonishment in his face was worthy. "I did not know that lesbians are wearing dresses," he said with great embarrassment.

I could not resist. "So what did you think, that we are walking around naked?" I protested as my friend took my hand and led us both out.

במשפט אחד:

נטשנו אותו עומד שם. לא ממש דאגתי שמא יצטרך צנתור או החיאה.

In one sentence:

We abandoned him standing there. I was not really worried that he might need catheterization or resuscitation.

24.6.19 אני בטכנודע3