ארכיון קטגוריה: לסביות Lesbianism

שתיקה כבדה Heavy Silence

Tatiana Oliveira Simonian – Learning How to Embrace Silence

זה התחיל בכך שקיוויתי. ציפיתי. נכספתי. השתוקקתי אליה. לא ידעתי מה היא חושבת. האם גם היא רצתה אותי כפי שרציתי אותה אני? מי יודעת לקרוא מחשבות? היא היתה בשבילי עולם שלם. עולם חדש, שלא הכרתי. שלא חשבתי שאי פעם אכיר. חשבתי שהיא אשה מיוחדת.

It started with me hoping. Expecting. Craving. I longed for her. I didn't know what she was thinking. Did she want me too, as I wanted her? Who knows how to read someone else's mind? She was a whole world to me. A new world I didn't know. A world I didn't think I'd ever know. I thought she was a special woman.

השתיקה הלכה והתגבהה בינינו. זה התחיל עם סדק צר של "יקירתי, את יכולה לבוא רגע?"

"זה דחוף?"

"כן, קצת."

"אפשר עוד כמה דקות?"


עוברות מספר דקות.

"מה קורה, את יכולה לבוא?"


"אמרת כמה דקות."

"עוד קצת."


The silence grew stronger between us. It started with a narrow crack of "My dear, can you come here for a minute?"

"Is it urgent?"

"Yes, a little."

"Can it wait a few more minutes?"


A few minutes pass.

"What's up, can you come?"

"In a jiffy."

"You said a few minutes."

"Give me little bit more."


זה המשיך עם "אני צריכה שתעזרי לי פה."

"אני באמצע משהו."

"את לא יכולה להפסיק לרגע?"

"לא ממש."

It continued with "I need you to help me here."

"I'm in the middle of something."

"Can't you stop for a moment?"

"Not really."

ואז זה נגמר. סגרתי בלאט את הדלת מאחורי, מאוד מאוד לאט. לא רציתי שהיא תבחין בעזיבתי. התכוונתי שזה יהיה הפעם לתמיד. היתה זו הפעם הרביעית בה עזבתי את ביתה. בכל פעם התכוונתי לעזוב גם אותה, אך יצא שחזרתי אליה שוב ושוב. לא אהבתי אותה, אפילו לא חיבבתי. היא לא היתה האחת. היא לא יכולה היתה להיות. מבחינתי, היא היתה אך אפיזודה חולפת ותו לא.

Then, it was over. I closed the door behind me, very-very slowly and quietly. I didn't want her to notice that I was leaving. I meant it for good this time. It was the fourth time that I was leaving her house. Each time I meant to leave her as well, but it turned to be that I was coming back to her again and again. I didn't love her, nor did I like her. She wasn't the one. She couldn't be. A far as I was concerned, she was just a hiccup, nothing more.

Leyla Tacconi – Non-Verbal Communication

במשפט אחד:

אין השתיקה מיטיבה איתנו.

In one sentence:

Silence does not benefit us.

שבת גשומה ושמשית   Rainy and Sunny Saturday

פטריסיה קאסעלי שלכת

Patricia KaasAutumn Leaves

העלים הנושרים כמו בשיר, לא עשו עלי כל רושם. אני ממשיכה לתהות למה אני חוזרת ומגיעה לכאן. הרי אין לזה כל תכלית.

The falling leaves like in the song had no impression on me. I keep wondering why I come back here. After all, it has no purpose.

השאלה היא מה זו תכלית. להפגש עם הנפש האהובה עלייך לסוף שבוע בקור של 9 מעלות צלסיוס, זו תכלית? ומה עם תלאות הדרך, להטלטל בתוך קופסת פח?

The question is what is purpose. Meeting your beloved soul at a 9-degree Celsius weekend is a purpose? And what about the road hardships, to be carried by a tin can?

בטהובן – מנגינת אהבה

Beethoven – Melody of Love

החדשות מהארץ בישרו על שבת גשומה מאוד, על שברי ענן בין השמש שזרחה ביניהם. כמויות הגשם החריגות שירדו במשכי זמן קצרים גרמו להצפות עצומות במקומות עירוניים עימם לא הצליחו תשתיות הניקוז להתמודד. פה, היה קר, אך לא ירד גשם. לא שזה שינה לי, כי את רוב היום בילינו בתוך הדירה. לא היו לנו תוכניות לצאת ממנה כל סוף השבוע.

The news from Israel announced a very rainy Shabbat, about cloudbursts between the sun that shone between them. The exception amounts of rain that fell over a short period of time caused huge flooding in urban areas with which the drainage infrastructure could not cope. It was cold here, but it wasn't raining. Not that it mattered to me, because we spent most of the day inside the apartment. We had no plans to go out all weekend.

הוט צ'יפ – מנגינת אהבה

Hot ChipMelody of Love

ביאטריס אומרת ואיתנה בדעתה, שאין כמו בילוי יחד תחת אותה קורת גג, לנשום זו את זו, לאהוב. אני מסכימה, אך שואלת אותה למה אין אנו יכולות להסכים על מקום אחד, רצוי ישראל, בו נגור בכפיפה אחת במקום לנדוד מדי פעם כדי לפגוש זו את זו. בעיקר עכשו, כשהיא קיבלה את העבודה באוסטרליה והשתכנה בה. לא מקום אליו יש לי שאיפות לטלטל את עצמי אליו. ודאי לא בנסיבות הטרגיות בהן נתונה המדינה שם למטה.

Béatrice says and is steadfast in her opinion, there is nothing like spending time together under the same roof, breathing each other, loving. I agree, but ask her why we cannot agree on one place, preferably Israel, where we will live together instead of wandering occasionally to meet each other. Especially now, when she got the job in Australia and was lives. Not a place where I have aspirations to take myself to. Certainly not in the tragic circumstances the country down under is in.

לוקה פילהרמוניק אורקסטרה – סאראבאנד (הנדל)

Lucca Philharmonic Orchestra – Sarabande (Handel)

במשפט אחד:

אני אוהבת אותה, אז אני מנסה לזרום איתה. לעת עתה.

In one sentence:

I love her, so I try to flow with her. For now.

Saint Etienne – Teenage Winter

Apocalyptic Fires? Fire Storm? End of the World Chaos?


היא לא אהבה את החלומות שלי   She Didn't Like My Dreams

פליטווד מק – חלומות

Fleetwood MacDreams

הנסיכה חשבה שזה מצחיק. אני לא.

The princess thought it was funny. I didn't.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני חולמת והרבה. אני אוהבת לחלום. לא רק חלומות בלילה, בשינה, אלא חלומות בהקיץ, כאלה שאני רוצה שיתגשמו לי. הנסיכה לא אהבה את החלומות שלי. "מאיפה את ממציאה את כל הדברים הללו?" נהגה לשאול בתדהמה, לפעמים אפילו בבוז מסוים. הנסיכה לא ידעה לחלום. היא לא חשבה שחלומות נועדו להתגשם. בעיה שלה, לא שלי. אני המשכתי לחלום.

Since I can remember myself, I have been dreaming a lot. I love to dream. Not just dreams at night, during sleep, but daydreams, ones I want to be fulfilled. The princess did not like my dreams. "Where do you invent all these things from?" She used to ask in astonishment, sometimes even with some disdain. The princess could not dream. She didn't think that dreams were meant to come true. It's her problem, not mine. I kept dreaming.

במשפט אחד:

חלומות הם חלק מהחיים, אם בשינה ואם בהקיץ.


In one sentence:

Dreams are a part of life, whether in sleep or daydream.


לחזור, להתגעגע Back, Missing

ליידי גאגא – בכל פעם שאנו אומרות שלום

Lady GagaEvery Time We Say Goodbye

מעולם לא אהבתי מקום, אין לי מושג למה. אהבתי להיות במקומות מסוימים, בעיקר בשל מי שהייתי איתן, אך לא אהבתי את המקום עצמו, בשל עצמו.

I've never liked a place, I have no idea why. I liked being in some places, mainly because of who I was with, but I didn't like the place itself, for itself.

במשך שנים רבות, היתה פאריז בשבילי חלום, מקום רומנטי לבקר בו. ברור שזה בגלל שטיפת המוח שכולנו עברנו שציינה את העיר הזו כרומנטית. לא שאלתי את עצמי איך יכולה עיר להיות רומנטית, קיבלתי והלכתי שולל אחרי מה שהאכילו אותי. כמו כולנו עם הפרסומות המניעות אותנו לצרוך דברים שאין לנו צורך בהם.

For many years, Paris was a dream for me, a romantic place to visit. Obviously, it's because of the brainwashing we all went through that marked this city as romantic. I didn't wonder how a city could be romantic, I just accepted and deceived after what I was fed. Like all of us with the commercials that motivate us to consume things we don't need.

Mystery of Stonehenge – BBC Documentary 2017

עד שביאטריס נכנסה אל חיי לא חלמתי לבקר בעיר הזו בגפי, זה לא היה על הפרק. אינך מבקרת בעיר רומנטית לבד, לא ככה? גם לא היה לי חשוב לסמן אותה כמה שעשיתי. סטונהנג' היתה לי חשובה (עשיתי!), אי הפסחא חשוב לי מאוד (טרם עשיתי, אך בתקוה שזה יתגשם) וזהו כרגע. אלו שני המקומות שהיתה (סטונהנג') ויש לי (אי הפסחא) משיכה בלתי מוסברת אליהם. משיכה לבקר בהם, לא אהבה כלשהי אליהם. אני אוהבת את ביאטריס.

Until Béatrice came into my life, I did not dream of visiting this city on my own, it was not an option at all. You don't visit a romantic city alone, do you? I also didn't care to mark it as something I did. Stonehenge was important to me (I did!), Easter Island is very important to me (I haven't yet, but hopefully it will come true) and that's it for now. These are the two places that I had (Stonehenge) and have (Easter Island) an unexplained attraction to them. An attraction to visit them, not love for them. I love Béatrice.

הסודות הכמוסים של אי הפסחא

Hidden Secrets of Easter Island

אני אוהבת את ביאטריס, לא את פאריז. אני טסה אליה כשלוח הזמנים של שתינו מאפשר לנו לבלות זמן זו עם זו והיא אינה יכולה לבוא ארצה. אנחנו בונות על הפרישה שלה, אז היא תגיע לכאן כדי להשתקע. בינתיים, אנחנו חיות מפגישה לפגישה, מסקייפ לסקייפ, מתגעגעות.

I love Béatrice, not Paris. I fly to her as the schedule of both of us allows us to spend time with each other and she can't come to Israel. We're counting on her retirement, so she'll come here to settle down. In the meantime, we live from meeting to meeting, from Skype to Skype, missing each other.

במשפט אחד:

החיים שלי כרגע עשויים מגעגועים.

In one sentence:

My life right now is made of longing.

מתי ידעת ? When did You Know

לא ידעתי שאני לסבית עד שפגשתי אותך

I Didn’t Know I Was Gay Until You

אחת השאלות שלסביות שואלות זו את זו בשלב כלשהו היא "מתי ידעת?" והכוונה היא כמובן מתי ידעת שאת לסבית.

One of the questions Lesbians ask each other at some point is "when did you know?" and the intention is of course when did you know you were a lesbian.

זו שאלה כל כך נפוצה, כל כך שגרתית. אף הטרוסקסואל אינו שואל את זוגתו (או הטרוסקסואלית את בן זוגה) מתי ידעה זו שהיא הטרוסקסואלית. אנחנו שואלות זו את זו, משום שהחיברות שאנו עוברות משחר ילדותנו אינה מאפשרת לנו לדעת שיש דבר כזה שאשה אוהבת אשה אחרת ואיש יכול לאהוב איש ולא להחשב כחריג. אולי בדור הנוכחי של הנכדים שלנו זה נפוץ יותר, אולי הם יכולים לראות בגן שלהם שתי אמהות או שני אבות.

It's such a common question, so routine. No heterosexual asks their spouse when did they know they were heterosexuals. We ask each other, because the socialization we have from the dawn of our childhood don't allow us to know that there is such a thing where a woman loves another woman and a man can love a man and not be considered an unusual. Maybe in the current generation of our grandchildren it is more common, maybe they can see in their kindergarten two mothers or two fathers.

בכל פעם ששאלתי מישהי "מתי ידעת?" מעולם לא קיבלתי את השאלה "מתי ידעתי מה?" כתשובה. היה ברור למה התכוונתי ולא היה צורך להרחיב. כל אחת מהנשאלות זכרה מתי ידעה, מתי הבינה שהיא לסבית. כל אחת מהנשאלות זכרה היטב שידעה חשש מהרגע הראשון שהידיעה הזו חדרה למוחה. רבות חוו פחד נורא. זה לא היה פשוט. החברה לא הכילה אותנו כשהיינו צעירות. אני בספק אם היום זה קל יותר.

Whenever I asked someone "when did you know?" I never got the question "when did I know what?" as an answer. It was clear what I meant and no need to elaborate. Each of the respondents remembered when she knew, when she realized she was a lesbian. Each of the respondents remembered very well that she experienced worry from the first moment that this news penetrated her mind. Many experienced terrible fears. It wasn't easy. Society did not contain us when we were young. I doubt today is easier.

אולי החברה תקבל היום יותר מבתקופה שלי את מי שתספר שהיא לסבית, בעיקר הדור הצעיר יותר, דור ילדינו, גם אלה שלא ממש נתקלו בכאלה פנים אל פנים. אולי חרב הפיטורין לא תונף בגלוי מעל לראשה, ילדיה לא ילקחו ממנה. זאת, בעקבות חוקים שמגנים עלינו, אך תמיד אפשר להתענות למאן דהיא אם רוצים. בישראל השוביניסטית, בה אין ייצוג הולם לנשים באף שטח חשוב בחיינו, כולל בפוליטיקה (אולי בעיקר בפוליטיקה!) אנחנו לא נחשבות כל כך. פחות יקבלו הומואים, משום שעדיין, בחברה שלנו, 'הומו' זה בגדר קללה. שמענה אוהדי קבוצות כדורגל ולא רק אותם.

Maybe today society will accept more than in my days those who will tell she is a lesbian, especially the younger generation, the generation of our children, even those who have not really encountered a face to face with such. Maybe the dismissal sword wouldn't openly fly over her head, her children wouldn't be taken away from her. This is due to laws that protect us, but she could always be harassed if somebody wants to do so to her. In Chauvinist Israel, where there is no adequate representation of women in any important area of ​​our lives, including in politics (maybe especially in politics!) we don't count much. Homosexuals are less accepted because still, in our society, 'homo' is a curse. Hear football team fans and not just them.

ג'ואן ארמטריידינג – אותי עצמי אני

Joan ArmatradingMe Myself I

BBC Documentary 2019

במשפט אחד:

מתי ידענו?

In one sentence:

When did we know?

השנים השנויות במחלוקת The controversial years

Dr. Jill Squyres – Why can’t we be friends?

היו לנו כמה שנים בהן היינו בקשר. אני זכרתי אותן בצורה מסוימת, היא בצורה אחרת.

We had a few where years we kept in touch. I remembered them in a certain way, she differently.

במשפט אחד:

חזרתי ממנה עם חור בלב וחור בכיס.

In one sentence:

I came back from her with a hole in my heart and a hole in my pocket.

היו לי ציפיות I Had Expectations

ערב יורד על עוד פגישה לא מוצלחת Evening falls on another unsuccessful date

ערב יורד על עוד פגישה לא מוצלחת   Evening falls on another unsuccessful date

פעם הכרתי מישהי שטענה ש"ציפיות יש רק לכריות". זה היה פעם. ברוכה השמה על שאיננו בקשר יותר. לי תמיד יש ציפיות.

I once knew someone who claimed that "expectations are only for fools". That was a long time ago. Thank the Goddess for not being in touch with her anymore. I always have expectations.

מישהי יצרה איתי קשר באתר ההכרויות בו אני חברה. אני לעולם איני יוצרת קשר משום שאין שם אף אחת לטעמי. יחד עם זאת, אני מתיחסת בנימוס אל מי שיוצרת איתי קשר ואם היא נשמעת נורמלית, אני אפילו מזמינה אותה לשיחה בסקייפ כדי לבחון את שפת הגוף שלה. לא תמיד זה יעיל, אך בדרך כלל זה עוזר לסנן את מי שאינה נראית לי מן ההתחלה. למדתי לסמוך על האינטואיציה שלי בענין הזה.

Someone contacted me on the dating site I am a member of. I never contact others because there is no one there I like. At the same time, I politely treat whoever contacts me and if she sounds normal, I even invite her over to chat on Skype to test her body language. This is not always effective, but it usually helps to filter out those who don't seem right to me from the beginning. I learned to trust my intuition on this matter.

נדברנו להפגש בבית קפה מקומי. היא מעיר סמוכה, אך היתה מוכנה לבוא עד לעיר בה אני מתגוררת. כהרגלי, הגעתי רבע שעה לפני המועד והתישבתי בנחת כדי לקרוא כמה עמודים מהספר  אותו אני קוראת בהמשכים, בזמני המתנה כמו היום. בשביל זה יש לי שתי אפליקציות קריאה בסמרטפון: עברית ואינדיבוק. בבית, יש לי את הקינדל של אמזון בתור אפליקציה על הטאבלט שלי. זה בשביל הספרים שאני קוראת באנגלית. ישבתי בנחת, מתעמקת לי בקריאה.

We agreed to meet at a local café. She is from a nearby town, but was ready to come to the town I live in. As usual, I arrived fifteen minutes ahead of time and sat down leisurely to read a few pages of the book I read when I have time, on waiting times like today. For this I have two reading apps on my smartphone: Ivrit and Indiebook. At home, I have the Amazon Kindle as an app on my tablet. This is for the books I read in English. I sat leisurely, delving into my reading.

מישהי נעמדה ליד שולחני ושאלה: "את שרון?" הרמתי את עיני ולא זיהיתי את השואלת. הנהנתי בלי אומר והרמתי את גבותי לאות תמהון.

"אני עדינה", אמרה, "מאתר ההכרויות."

היא לא יכולה היתה להיות אותה 'עדינה מאתר ההכרויות' איתה שוחחתי פנים אל פנים בסקייפ. אי אפשר להיות שונה כל כך בן-לילה מאיך שנראית אמש בסקייפ, שלא לדבר על מהפך קיצוני כל כך בין להראות סבירה אתמול ואילו היום… "את ממש לא יכולה להיות עדינה", אמרתי. "מה קורה פה, את עובדת עלי?" הבטתי סביב לבדוק היכן מסתתרת אותה עדינה.

Someone stood at my table and asked, "Are you Sharon?" I looked up and did not recognize the questioner. I nodded without saying and raised my eyebrows in a puzzled sign.

"I'm Adina," she said, "from the dating site."

She couldn't be that 'Adina from the dating site' with whom I talked face to face on Skype. She can't be so different overnight from what she looked like on Skype last night, not to mention such an extreme makeover between her reasonable appearance yesterday and whereas today… "You really can't be Adina," I said. "What's going on here, are you fooling me?" I looked around to see where dose that Adina hiding.

"אני יכולה להסביר", אמרה ההיא בקול שקט והתישבה מולי בלי לבקש את רשותי.

כשאני שומעת את המשפט הזה, 'אני יכולה להסביר', אני יודעת שמשהו לא טוב עומד להתרחש. "אוי ואבוי!" קראתי, "קרה משהו לעדינה? אני מקוה שהיא בסדר!" אם באמת קרה לה משהו, זה נראה חמוּר אם שלחה אלי מישהי במקום להתקשר או לסמס. למה זו שיושבת מולי טרחה להגיע במקום לסמס לי? מה השטות הזו?

"לא, מה פתאום!" קראה הלה בחזרה. "אמרתי לך, אני עדינה. אם רק תתני לי להסביר לך, הכל יתבהר."

"I can explain," she said quietly, sitting down in front of me without asking my permission.

When I hear this phrase, 'I can explain', I know something not good d is about to happen. "Oy vey!" I exclaimed, "Did something happen to Adina? I hope she's OK!" If something really happened to her, it seemed serious if she sent someone to me instead of calling or texting. Why is it that person sitting in front of me bothered to come instead of texting me? What is this nonsense?

"Not at all!" She exclaimed back. "I told you, I'm Adina. If you just let me explain to you, everything will become clear."

אני שונאת כשכופים עלי משהו וזה לא נראה טוב. החויתי לה בידי לאות כי תסביר את עצמה. "אני באמת עדינה", פתחה, "אם את רוצה לראות את תעודת הזהות שלי, אני יכולה להראות לך." היא הביטה בי בציפיה לתשובתי. החויתי לה בידי שאין צורך ושתמשיך. היא המשיכה. "אני אחרתי לפגישה שלנו בסקייפ ואז השותפה שלי חשבה שיהיה יעיל אם היא תעלה מולך ותדבר איתך עד שאגיע…"

"את צוחקת עלי?" התפרצתי לדבריה, לא מניחה לה להמשיך. "היא לא יכלה להציג את עצמה ולומר שאת מאחרת וכל מה שאמרת לי עכשו? למה להוליך אותי שולל? מה השטויות הללו?" נראה היה לי שלפני מקרה לא יציב של נפש רעועה. "ומה עם היום? לא יכולת לסמס לי ולהכין אותי שאני הולכת לפגוש מישהו שונה ממי שחשבתי שהיא עדינה? איני מבינה את זה!" קמתי על רגלי כדי ללכת. לא היתה לי כוונה להמשיך עם השטות הזו.

I hate when I'm forced into something and this didn't look good. I gestured to her to explain herself. "I'm really Adina," she began, "if you want to see my ID, I can show it to you." She looked at me expectantly for my answer. I signalled to her that there was no need and that she may continue. She continued. "I was late for our meeting on Skype and then my co-partner thought it would be useful if she came up in front of you and talked to you until I arrived…"

"Are you kidding me?" I burst into her words, not letting her go on. "She couldn't introduce herself and say you're late and everything you told me now? Why mislead me? What is this nonsense?" It seemed to me that before me was an unstable case of a shaky soul. "And what about today? You couldn't text me and prepare me that I'm going to meet someone different from who I thought was Adina? I don't get it!" I got up on my feet to walk away. I had no intention of continuing with this nonsense.

"חכי!" קראה אחרי גבי המתרחק, "חכי!" לא חיכיתי. לא הבטתי לאחור לבדוק אם היא קמה לרדוף אחרי. כשחציתי את הכביש אל המדרכה ממול, ראיתי מזוית עיני שהיא עדיין יושבת במקומה. לא הפריע לי שהמלצרית תבקש ממנה לפרוע את החשבון של מיץ התפוזים ששתיתי בזמן שקראתי וחיכיתי לעדינה.

"Wait!" She called after my distant back, "wait!" I didn't wait. I didn't look back to see if she got up to chase me. As I crossed the road to the sidewalk opposite, I could see she was still sitting there. It didn't bother me that the waitress probably would ask her to pay the bill for the orange juice I drank while reading and waiting for Adina.

במשפט אחד:

היא פנתה אלי באתר ההכרויות, אחר כך דיברנו בסקייפ, היו לי ציפיות, היום נפגשנו. היה רע.

In one sentence:

She contacted me on the dating site, then we talked on Skype, I had expectations, we met today. Was bad.

ט"ו באב ה'תשע"ט Tu B'Av 5779

Sep Vermeersch – To Dance or Not to Dance

הלכנו לרקוד. מה כבר אפשר לעשות בט"ו באב, בערב שבת, כשהכל סגור?

We went to dance. What else can you do on Tu B'av on Friday night in Israel, when everything is closed?

ארגנו מסיבה בבית של אחת מהחבורה שלנו. אין בכלל מקומות אליהן יכולות נשים לסביות בגילנו לצאת כדי לרקוד. אין לנו בתי קפה, מסעדות – שום מקומות בילוי. אך אנחנו מסתדרות. תמיד אפשר להתאסף בבית או בדירה של אחת מאיתנו ולבלות. אנחנו מתחשבות בזולת, איננו מרעישות יותר מדי. כשאנו רוצות גם לרקוד – אנחנו מנדבות בית פרטי של אחת מאיתנו. פחות שכנים ופחות רועש לסביבה.

We organized a party at one of our group. There are no places for lesbian women of our age to go out to dance. We have no cafés, restaurants – no entertainment places. But we're getting along. We can always gather at one of our homes or apartments and have a good time. We are considerate of others, we are not too loud. When we want to dance too – we donate a private home of one of us. Less neighbours and less noisy to the surrounding.

אני אוהבת לרקוד. זה כיף! אני גורסת שמי שאינה אוהבת לרקוד, גם אינה אוהבת לחיות. מי שהפנים שלה חמוצות כל הזמן, לא תאהב לצחוק ולהנות. אחת השאלות הראשונות שלי לבת זוג פוטנציאלית הוא אם היא אוהבת לרקוד. כשהתשובה חיובית – אני ממשיכה לבדוק הלאה. כשזו שלילית – איני מבזבזת את זמני עליה. יש כאלה העונות שהן לא חשות בנוח כשהן רוקדות. לא נכנסתי לעומק בסוגיה הזו. לא מעניין אותי כלל למה אלה אינן חשות בנוח. לא ברור לי למה מאן דהיא חשה לא בנוח כשהיא רוקדת. מה זה אומר עליה? ממש לא חשוב לי לדעת.

I love to dance. it's fun! I believe that anyone who doesn't like to dance doesn't like to live. Anyone whose face is sour all the time will not like to laugh and enjoy life. One of my first questions to a potential spouse is whether she likes to dance. When the answer is positive – I keep checking on. When it's negative – I don't waste my time on her. There are some who answer that they feel uncomfortable when dancing. I did not go into this issue in depth. I don't care at all why they don't feel comfortable. It is unclear to me why somebody feels uncomfortable when dancing. What does this say about her? I don't really care to me to know.

Cliff Richard – Do You Wanna Dance

כדי לרקוד, את צריכה נעליים מתאימות. לא כל נעל מתאימה לריקוד, כמו שלא כל נעל מתאימה להליכה או לריצה או למשחקי כדור וכו'. הנעליים צריכות להיות נוחות, עליהן להחזיק את הרגליים בצורה יציבה ולהיות גם יפות, כמובן, אם כי יופי הרי זה בעיני המתבוננת.

For dancing, you need proper shoes. Not every shoe is suitable for dancing, as not every shoe is suitable for walking or running or ball games, etc. The shoes should be comfortable, they should hold the feet firmly and be pretty too, of course, although beauty is in the eyes of the beholder.

Cliff Richard – Dancing Shoes

יש כאלה ההורסות את הגוף שלהן בנעילת נעלי עקב. איני זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה בה נעלתי כאלה. מהפעם שקראתי על הנזקים שאלה גורמות לאשה (כי הרי גברים אינם נועלים נעלי עקב ויש להם סיבה טובה לכך!), הבנתי שאין לי מה לקנותן ולנעול אותן. אף פעם לא הבנתי איך רקדניות של ריקודים סלוניים יכולות לרקוד בנעלי עקב בלי לאבד את שיווי משקלן ולהפצע.

Some ruin their bodies by wearing high heels. I don't remember when was the last time I wore those. From the time I read about the damages they cause to women (because men don't wear high heels and they have good reason for that!), I realized I shouldn't buy and wear them. I never understood how ballroom dancers can dance in high heels without losing their balance and get wounded.

במשפט אחד:

קניתי היום נעלי ריקוד חדשות.

In one sentence:

I bought new dancing shoes today.

Natalia Duong – Dance as Therapy

עוד פגישה Another Date

The Four AcesLove is a many splendored thing

בשלב מסוים את מפסיקה לפחד מפני הבאות. אז מה אם היא לא התחברה/אהבה/רצתה? אז מה?

At some point you stop being scared of what could happen. So what if she didn't connect/like/want? So what?

בחיפוש אחר אהבה, את יוצאת לכל מיני פגישות בהן את חווה ופוגשת נשים במגוון טיפוסים. מישהי שאלה אותי פעם מי הטיפוס שלי. העובדה שהייתי צריכה לחשוב על זה בצורה מעמיקה, מצביעה על שאין לי דבר כזה. הייתי שמחה אם בת הזוג שלי היתה נראית כמו פארה פוסט, אך זה מהבחינה החיצונית. אינך חיה רק עם החיצוניות, אלא בעיקר עם הפנימיות, החיבור שביניכן.

In search of love, you go to all kinds of dates where you experience and meet women of various types. Someone once asked me who my type was. The fact that I had to think about it in depth, indicates that I have no such thing. I would be happy if my spouse looked like Farrah Fawcett, but that is from the externality. You don't live only with the externality, but mainly with the immanency, the connection between you.

במשפט אחד:

עוד פגישה. עוד אישה. עוד אכזבה.


In one sentence:

Another date. Another woman. Another disappointment.


בקצה הרחוב At the End of the Street

גלים מתנפצים אל החוף   Waves crashing to the shore

גלים מתנפצים לשוא אל החוף    Waves crashing in vain to the shore

היא עמדה בקצה הרחוב. ניגשתי אליה. היא הביטה בי והיתה נבוכה.

She stood at the end of the street. I went over to her. She looked at me and was embarrassed.

הנסיכה הזהירה אותי מפניה. הנסיכה רואה דברים. מהמקום בו היא נמצאת עכשו, היא יכולה לראות מה שאנחנו, שעדיין בחיים, איננו מסוגלות לראות. או שמא איננו רוצות לראות? אני לא רציתי לראות. זה על בטוח. התחפרתי בעיוורון שלי, שכנראה נעם לי ושרת איזשהו צורך בי.

The princess warned me from her. The princess sees things. From where she is now, she can see what we, who are still alive, cannot see. Or perhaps we don't want to see? I didn't want to see. That's for sure. I entrench in my blindness, which probably pleases me and serves some kind of need in me.

הגיע הזמן לפקוח עיניים ואוזניים שהיו ערלות לאזהרותיה של הנסיכה. כמה יכולתי לסבול? יש גבול לכל דבר, לא ככה? זה כאב, אך הייתי מוכרחה לחתוך אותה מחיי. לא היתה לי דרך אחרת. יש גיל שחבל על כל רגע מבוזבז, בטח כזה של כעסים וטינה.

It was time to open my eyes and ears that were blocked to the Princess's warnings. How much could I endure? There's a limit to everything, isn't it? It hurt, but I had to cut her off my life. I had no other way. There is an age when every moment counts and one shouldn't waste time, surely not on anger and resentment.

"אני מצטערת", היא אמרה, "אני יודעת שלא הייתי צריכה לעשות את זה."

שתקתי. וכי מה יכולתי לענות לה? שאני מסכימה שהיא אכן לא היתה צריכה לנהוג בי כך? שוב? ושוב? הרי אמרתי לה את זה עשרות פעמים במשך השנתיים בהן היינו יחד. הבטתי בה ובזתי לה בכל לבי, כפי שאני בזה לכל אלה המכנות את עצמן 'מוארות' ונוהגות כאחרונות הפושעות. כמו הרבנים הגורסים שלאנוס ילד עד גיל 9 זה בסדר. למה? כי כך הם קבעו. הן קובעות שהן 'מוארות', אך הן חשוכות כעלטה סמיכה זו האופפת אותך ואין שום נקודת אור להאחז בה.

"I'm sorry," she said, "I know I shouldn't have done that."

I was silent. What could I say to her? That I agree she shouldn't have done this to me? again? And again? After all, I've told her dozens of times over the two years we've been together. I looked at her and scorned her with all my heart, as I do with all those who call themselves 'enlightened' and act as the last of the criminals. Like the rabbis who claim that raping a child up to age of 9 is ok. Why? Because they said so. They state that they are 'enlightened', but are dark as this thick darkness envelops you and there is no bright spot to hold on to.

סלפי ברחוב   Selfie on the street

סלפי ברחוב   Selfie on the street


הנסיכה צדקה. חמש שנים אחרי שחתכתי את ההיא, אני עדיין מנסה להחלים. לא כל כך קל. אנשים 'מוארים' יודעים לפגוע יותר מאחרים. הם מכירים את נקודות החולשה שלך.

In essence:

The princess was right. Five years after I cut that drek, I'm still trying to recover. Not so easy. 'Enlightened' people know how to hurt more than others. They know your weaknesses.