ארכיון קטגוריה: לסביות Lesbianism

אהבה בימי קורונה   Love in the Time of Corona

Shakira – Hay Amores (from: El Amor en los tiempos del cólera)

כל הדיבורים וההתעסקויות עם הקורונה הזכירו לי את שם הספר "אהבה בימי כולרה", שאמנם קראתיו בצעירותי, אך איני זוכרת דבר ממנו פרט לשם. אולי זה הזמן לרענן את הזכרון ולקרוא בו שוב.

All the talk and occupation with the Corona reminded me of the book "Love in the Time of Cholera", which I read in my youth, but I can't remember anything from it except of its name. Maybe it's time to refresh my memory and reread it.

הימים הקשים העוברים עלינו מכתיבים לנו את התנהגותנו, את האופן שבו אנו מתיחסות לעצמנו ולזולת. האם אנו אמורות לחשוב רק על עצמנו ורק על מה שנוח לנו או שדוקא בזמן הזה עלינו לגלות את החמלה והאהבה שמן הסתם טמונים בכל אחת מאיתנו מעצם היותנו בנות חוה ואדם? אנו נוטות יותר לחמול על זולתנו מאשר לנהוג בו ברשעות או בחוסר אכפתיות. לכל אחת מאיתנו יש היכולת הרגשית הזו, מי יותר ומי פחות, אך יש לנו את זה. היצר האנושי הבסיסי הוא להיות יחד, פחות לבד.

The hard days we are going through dictate our behaviour, the way we treat both ourselves and others. Are we supposed to think only of ourselves and only about what is convenient for us, or should we especially at this time discover the compassion and love that probably lie in each of us by being humans and wumans? We are more likely to have compassion on others than treat them with malice or indifference. Each of us has this emotional ability, some have it more and some less, but we have it. The basic human instinct is to be together, less alone.

The CranberriesAnimal Instinct

הכי קשים הם הגעגועים. למגע, לליטוף, לחיבוק, לאהבה. להתעורר בבוקר ולראות את ראשה הנח בשלוה על הכרית שלצדי. לשמוע אותה שרה במקלחת עת אני מכינה לשתינו את ארוחת הבוקר. להאזין לה עת היא חולקת איתי את חייה כשהיא מספרת לי על חוויותיה, הרהוריה, רעיונותיה. לשמוע אותה מדברת עם העולם שמחוץ למרחב המחיה של שתינו ולהתענג על צליליה הנפלאים השפה המקסימה שלה. מאז נכנסו תקנות הבידוד לתוקף, נגרעה מאיתנו האפשרות להפגש פנים אל פנים, אלא רק בעולם הדיגיטלי. זה ממש לא אותו דבר.

The most difficult are the longings. To touch, caress, hug, love. Wake up in the morning and see her head resting in quietude on the pillow next to me. To hear her sing in the shower while I make breakfast for both of us. To listen to her as she shares her life with me talking about her experiences, her thoughts, her ideas. Hear her talk to the world outside our living space and savour the lovely sounds of her charming language. Since the isolation regulations came into effect, we have been deprived of the opportunity to meet face to face, but only in the digital world. It's really not the same.

Shakira – La Despedida (from: El Amor en los tiempos del cólera)

אנחנו מדברות בסקייפ רוב היום. שתינו עסוקות למדי גם בימים הללו, אך אנו משתדלות ומוצאות את הזמן לתקשר זו עם זו כמיטב יכולתנו. זה עדיין לא זה. זה גם מאתגר. קשה לתחזק מערכת יחסים דיגיטליים בזמנים רגילים, על אחת כמה וכמה בזמנים טרופים אלה, כשהרצון הבסיסי הוא להתכנס בתוך ד' אמותייך עם הנפש שאת אוהבת. לא טוב היות האישה לבדה. לא טוב.

We talk on Skype most of the day. We are both pretty busy these days too, but we try and spend the time to communicate with each other to the best of our ability. Still, that's not enough. It's also challenging. It is difficult to maintain a digital relationship in ordinary times, all the more so in these troubled times, when the basic desire is to gather within your own world in proximity to the one you love. It's not good for a woman being by herself. Not good.

The Police Don't Stand So Close to Me

ימים לא קלים עוברים עלינו. חוסר הודאות לגבי מתי כל זה יגמר, אם זה בכלל יגמר, איך זה יגמר… אף אחת אינה יודעת מה צופן העתיד בימים רגילים, אך כשמגיפה כזו מאיימת עלינו, תחושת חוסר הודאות משתלטת. לא עלי, כי אני טוענת שאם אין לי שליטה על משהו, אני יכולה רק לעשות את מיטב יכולתי כדי להגן על עצמי ועל הסובבות אותי. אין לי מה לעשות מעבר לזה. רק לתרום את החלק שלי למה שאני יכולה. אני שמחה לגלות שגם ביאטריס כך. היא מספרת לי על חברה שלה שמתקשרת אליה מדי יום כדי לקבל חיזוק. הלה בפאניקה גדולה וקשה להרגיעה. כמה שביאטריס מנסה להסביר לה שאין טעם להתחרפן, זה לא עוזר. בתקופה כזו של חרדה מפני הבאות, קשה להשאר ברוגע. אני שמחה לגלות שביאטריס היא כמו סלע איתן עליו אפשר לסמוך גם בעתות מצוקה. מה שאנו מגלות על עצמנו ועל זולתנו בזמנים שונים, אכן מעניין ומדהים. יחד עם זאת, אני מוותרת על כל הצורך הזה לעמוד בנסיון ומיחלת לימים שקטים ורגועים. אני מעדיפה שִׁגְרָה על פני כל הרפתקה שהיא. אותי הרפתקאות אינן מלהיבות כלל.

We are going through a hard time. The uncertainty as to when all this will end, if it will ever end, how it will end… No one knows what the future holds in ordinary days, but when such pandemic threatens us, the sense of uncertainty takes over. Not on me, because I claim that if I have no control over something, I can only do my best to protect myself and those around me. I have nothing to do beyond that. Just contribute my part to what I can. I'm glad to find that Béatrice is like that too. She tells me about her friend who calls her daily to get reinforced. She is in a great panic and it's hard to calm her down. No matter how much Béatrice tries to explain to her that there is no point in freaking out, it doesn't help. At such a time of anxiety about what might come, it is difficult to remain calm. I am pleased to find that Béatrice is like a rock that can be relied upon in times of adversity. What we discover about ourselves and others at different times is indeed interesting and amazing. At the same time, I relinquish all this need to withstand difficulties and I'm longing for quiet and calm days. I prefer to routine over any adventure. Adventures don't excite me at all.

במשפט אחד:

זה יגמר יום אחד. הלואי שזה יהיה במהרה בימינו כדי שעוד נוכל להנות מחיינו.

In one sentence:

It will end someday. I wish it would soon, so that we could enjoy our lives.

לימון בסלט   Lemon in the Salad

סלט ירקות, זיתים וחצאי לימונים Vegetable salad, olives and lemon halves

סלט ירקות, זיתים וחצאי לימונים   Vegetable salad, olives and lemon halves

מדי בוקר אני מכינה לעצמי סלט ירקות. זו השגרה שלי. הבוקר, הכנתי גם לה. נעים יותר לאכול בצותא.

Every morning I make myself a vegetable salad. This is my routine. This morning, I prepared for her too. It is more pleasant to eat together.

בדרך כלל אני מעדיפה מתוק על פני מלוח, חמוץ או חריף. כלומר: אם אני יכולה לבחור, אני מעדיפה עוגות, עוגיות ומיני מתיקה אחרים על פני אלה המלוחים. יחד עם זאת, אני אוהבת גם מאכלים רגילים ובריאים, מלאי ויטמינים. לכל מאכל הטעם שלו. אפילו שאיני אוהבת חמוץ, איני יכולה שלא להוסיף מיץ לימון טרי לסלט הירקות שאני מכינה, זה פשוט מחייב. מלבד הירקות הרגילים (עגבניה, מלפפון, בצל, גמבה, פלפל ירוק וצהוב), אני מוסיפה וקוצצת גם 7-5 זיתים ירוקים, כנ"ל שחורים, 3-2 שיני שום (בהתאם לכמות הירקות), 6-5 פטריות, פטרוזיליה, שמיר ועלי סלרי קצוצים. מדי פעם, כשמתחשק לי, אני מוסיפה כמה כפות גדושות של אפונה ירוקה ו/או גרגרי חומוס מקופסא. מבחינתי, זה סלט מלא ועשיר.

I usually prefer sweet rather than salty, sour or spicy. Meaning: if I can choose, I prefer cakes, cookies and other kinds of sweets over the savoury ones. At the same time, I also like standard and healthy foods, full of vitamins. For all its flavour. Even though I don't like sour, I can't help but add fresh lemon juice to the vegetable salad I make, it's just a must. Apart from the usual vegetables (tomato, cucumber, onion, green pepper, yellow, and red), I also add 5-7 green olives, the same number of black ones, 2-3 cloves of garlic (according to the amount of vegetables), 5-6 mushrooms, chopped parsley, dill and celery. From time to time, when I feel like it, I add a few full tablespoons of green peas and/or boxed chickpeas. For me, it's a full and rich salad.

"שום בסלט?" היא מביעה את פליאתה עת היא מבחינה בי קוצצת אותו עם הסכין.

"מה לא בסדר?" אני עונה בשאלה, כהרגלי.

"שום? איך זה מתאים?"

"אחרי שתטעמי, אני בטוחה שלא תרצי את הסלט שלך בלעדיו." אני רואה את הפקפוק בגבותיה המתרוממות.

"Garlic in the salad?" She expresses her surprise when she notices me chopping it with the knife.

"What's wrong?" I answer the question, as usual.

"Garlic? How does it fit?"

"After you taste it, I'm sure you wouldn't want your salad without it." I see the doubt in her rising eyebrows.

Fools GardenLemon Tree

"אין לך ביצים", היא מכריזה עת היא סוקרת את תכולת המקרר. "איך זה?"

"אין לי גם בשר", אני מרגיעה אותה. "אני צמחונית וגם לא אוכלת את הדור הבא של העופות." שוב גבותיה מקמטות את מצחה.

"אם אין ביצים, אז מה יש לאכול?" אני אישה רגועה בדרך כלל, אך השאלות שלה מתחילות לעצבן אותי. היא אורחת, שתאכל מה שאני נותנת לה. אין לי כוח למתלוננות.

אני מגייסת את כל כוח ההתאפקות שלי ועונה בקול רגוע, אם כי זה דורש מאמץ רב מצדי. "תני לי לסיים להכין את הארוחה ותראי שלא תשארי רעבה."

"אני רעבה עכשו", היא ממשיכה להתלונן בקול תובעני מעצבן שעוד מעט מוציא אותי מכלי, "אין לך משהו לנשנש עד שהארוחה תהיה מוכנה?"

היקום עוזר לי להתגבר על עצמי מלגרור אותה אל הדלת ולסלק אותה מד' אמותי. "אם תנשנשי לפני הארוחה, איך יהיה לך תאבון לארוחה עצמה?" הקול שלי עדיין רגוע.

"שזה לא יטריד אותך", קולה נחוש, עיניה זועפות, "אני צריכה משהו עכשו." אני מצביעה לעבר ארון הנשנושים בו אני שומרת את השקיות המנחמות עבור הנכדים. אני עצמי איני נוגעת. פעם, אהבתי במבה וביגלה, אך מאז הגדילו היצרנים את כמות המלח בצורה שאינה נעימה לי, איני קונה אותם יותר. מדי פעם אני קונה גרעינים לא מלוחים, בעיקר כשאני מצפה לאורחות, אך איני נוגעת גם בהם משום שגם כשכתוב על האריזה שהגרעינים אינם מלוחים – הם עתירים במלח. אין לי מושג איך אין תובעים את היצרנים, כי הרי מה שכתוב על האריזה, צריך להיות אמת ולא להונות את הקונות. היא מתנפלת על הארון כאילו מצאה אוצר או לפחות מים במדבר.

"You have no eggs," she announces as she scans the content of my fridge. "How come?"

"I have no meat either," I reassure her. "I'm a vegetarian and don't eat the next generation of poultry." Her eyebrows wrinkling her brow again.

"If there are no eggs, then what is there to eat?" I'm usually a calm woman, but her questions start to annoy me. She is a guest, she should eat what I give her. I have no strength to complainers.

I muster all my restraint and respond calmly, though it requires a great deal of effort on my part. "Let me finish the meal and you'll see that you won't stay hungry."

"I'm hungry now," she continues to complain in an annoyingly demanding voice that nearly causes me to fly off the handle, "don't you have something to snack until the meal is ready?"

The universe helps me overcome myself from dragging her to the door and removing her from my life. "If you have a snack before dinner, how will you have appetite for the meal itself?" My voice is still calm.

"Don't let it bother you," her voice determined, her eyes frowned, "I need something right now." I point to the snacks cupboard where I keep the comforting bags for the grandchildren. I don't touch them myself. I used to love Bamba and pretzels, but since the manufacturers have increased the amount of salt in a way that doesn't agree with my taste, I don't buy them anymore. I buy non-salty sunflower seeds occasionally, especially when I expect guests, but I don't touch them either, because even when it says on the package that the seeds aren't salty – they're very salty. I have no idea how the manufacturers are not being sued, because what is written on the package should be true and not deceive the consumers. She pounces on the cupboard as if she has found a treasure or at least water in the desert.

דורי בן זאב – לֶמוֹן טְרִי

Dori Ben Ze'ev – Lemon Tree

סיימתי להכין את הסלט. היא סיימה לחסל שתי שקיות במבה גדולות ועמדה לפתוח שקית שלישית. "חכי", ניסיתי לעצור בעדה, "הנה אני עורכת את השולחן ונוכל לאכול."

היא מביטה בי מבעד לשקית שהספיקה לפתוח תוך כדי שדיברתי אליה. "עד שתערכי, אני אתנחם קצת בבמבה הזו." היא חפנה בידה כמות נכבדה והביאה אל פיה. חציתי לימון לשניים וסחטתי אחד מהם לתוך הסלט. "את שמה לימון בסלט?" הפה שלה היה מלא, אך זה לא מנע מבעדה להוציא קול זעקה.

הדחף הראשון שלי היה לדחוף לה בעיטה. קולות כאלה איני מוכנה לסבול מאף אחד/ת. מעולם לא הבנתי למה מאן דהוא מרשה לעצמו/ה להוציא אותם על זולתו. שוב ריסנתי את עצמי. "למה את צועקת?" שאלתי בשקט שאין לי מושג מהיכן הצלחתי לגייס. "אבקשך להשתמש בקול נורמלי כשאת פונה אלי."

את הזעם שנורה מעיניה קשה לתאר. פניה עמדו להתפוצץ עלי. "ואני אבקשך לא לומר לי איך לדבר", צעקה בקול רם יותר.

זה כבר היה ממש למעלה מכוח הסבל שלי. זו הדירה שלי ומישהי זרה שהכרתי רק אתמול צורחת עלי בחופשיות? לא אצלי! יצאתי מהמטבח, נטלתי את תיקה שהיה מונח בחדר השינה וחזרתי למטבח. היא ישבה בנחת על הכסא, דוחסת את החופן האחרון אל תוך לועה. את השקית הריקה השאירה על השולחן. אחזתי בידה והקמתי אותה בכל הכוח שגייסתי לעזרתי. משכתי אותה לעבר דלת היציאה, פתחתי אותה ודחפתי את הנפקנית החוצה, שתלך לכל הרוחות. היא הלכה בלי לומר דבר. אני משערת שמרוב תדהמה, היא לא הצליחה להתנגד.

I finished making the salad. She finished terminating two large Bamba bags and was about to open a third bag. "Wait," I tried to stop her, "I am about to set the table and we can eat."

She looks at me through the bag she managed to open while I was talking to her. "Until you're done, I'll take some comfort in this Bamba." She cupped a fair amount and brought it to her mouth. I split a lemon in half and squeezed one into the salad. "You are putting lemon in the salad?" Her mouth was full, but that didn't stop her from sounding an outcry.

My first impulse was to give her a good kick. Such voices I'm not willing to suffer from anyone. I never understood how come anyone allow themselves to utter such sounds at others. I restrained myself again. "Why are you shouting?" I asked in a quiet ton that I had no idea where I was able to recruit from. "I would like you to use a normal voice when addressing me."

The rage that was fired from her eyes is hard to describe. Her face was about to explode on me. "And I will ask you not to tell me how to speak," she shouted louder.

That was really above my endurance. This is my apartment and a stranger I only knew yesterday screaming at me freely? Not by me! I left the kitchen, took her bag that was in the bedroom, and went back to the kitchen. She sat comfortably on the chair, squeezing the last handful into her maw. She left the empty bag on the table. I grabbed her hand and set her one her feet with all the strength I had recruited to my assistance. I pulled her toward the exit door, opened it, and pushed the slut out, may she go to hell. She went without saying anything. I guess she was too amazed that she couldn't resist.

אורית וולף – נגני את תו המפתח של חייך

Orit Wolf – Play the keynote of your life

במשפט אחד:

היא רצתה חיבוק. זה היה אתמול. לא היה נעים להכירה.

In one sentence:

She wanted a hug. That was yesterday. It was't nice to know her.

היא רצתה חיבוק   She Wanted a Hug

Polly Taylor – The importance of a hug

בית קפה, כמו שדה תעופה, זה מקום של חיבוקים. אני אוהבת להתחבק, אך לא עם כל אחד.

A café, like an airport, is a place of hugs. I like to hug, but not with everyone.

ישנם אנשים אותם אנו פוגשות וחשות סימפטיה מיידית כלפיהם. מישהי אמרה לי שאלה אנשים שהיה לנו קשר איתם בחיים קודמים. איני מאמינה בדבר הזה ומחפשת הסבר אחר לתופעה הזו. לדעתי, סימפטיה היא פשוט סימפטיה, תחושה של חיבוב ולא מעבר לכך. מותר לנו לחוש רגש חם כלפי הזולת גם בלי שיהיו חיים קודמים.

There are people we meet and feel immediate sympathy for them. Someone told me these are people we had contact with in previous lives. I don't believe in this thing and look for another explanation for this phenomenon. In my opinion, sympathy is simply sympathy, a feeling of liking and not beyond that. We are allowed to feel warm feelings toward others even without having a previous life.

התעוררתי הבוקר בלי רצון להתחיל להכין לעצמי את ארוחת הבוקר. זה היה די חריג משום שמדי יום אני טורחת להכין את הארוחה הכי חשובה מבחינתי. בלי ארוחת בוקר מלאה איני יכולה לתפקד. אני זוכרת שבקיבוץ בו ביליתי חלק מגיל ההתבגרות שלי, נהגו לתת לנו על הבוקר, בין 6:15 ל-6:30, כוס תה עם עוגיות פשוטות. אז טרם קראו לזה 'פתי בר', אלא ביסקוויטים. אחרי התה והעוגיות, נכנסנו לכיתות ללמוד במשך שעתיים וב-8:30 הלכנו לחדר האוכל לארוחת הבוקר. במשך שנים לא יכולתי להשתחרר מהמנהג הזה, אם כי החלפתי את התה בקפה.

I woke up this morning unwilling to start making breakfast for myself. It was quite unusual, because every day I make the effort to prepare the most important meal for me. Without a full breakfast I can't function. I remember that in the kibbutz where I lived part of my adolescence, they used to give us first thing in the morning, between 6:15 and 6:30, a cup of tea with some simple cookies. In those days they haven't yet called it 'Petit-Beurre', but biscuits. After the tea and cookies, we went into our classrooms to study for two hours and at 8:30 we went to the Kibbutz dining room to have breakfast. For years I could not free myself of this custom, though I replaced the tea with coffee.

משהו קרא לי לצאת החוצה לארוחת בוקר בבית קפה, משהו טמיר, לא מוסבר. חלק מאיתנו יקרא לזה יד הגורל, חלק – אצבע אלוקים ואחרים יגידו שהיקום סידר את זה. לי אין הגדרה לזה. מבחינתי, דברים קורים כי הם קורים ולא משום שהם צריכים לקרות או שמישהו כִּיוֵן לכך. בשלושת הימים הראשונים השבוע סעדתי בחוץ ולא תכננתי לעשות כן גם היום, אבל ישנם לפעמים דברים בחיים שקורים בלי שנוכל להסביר אותם או להתנגד להם, כמו אי החשק לעמוד ולטרוח בהכנת ארוחת הבוקר. אז יצאתי.

Something called me to go out for breakfast at a café, something hidden which I couldn't explain. Some of us would call it the hand of fate, some – act of G-d, and others would say that the universe has arranged it. I have no definition for that. For me, things happen because they happen and not because they have to happen or someone arranged it to happen. For the first three days of this week I dined outside and didn't plan to do so today, but there are sometimes things in life that happen without us being able to explain or resist them, such as not wanting to stand and bother with breakfast. So I went out.

הרמתי את עיני מעל התפריט אותו בחנתי והבחנתי בה עת נכנסה לבית הקפה, מביטה סביב, תרה אחר… לא ידעתי אחר מה תרה. זה יכול היה להיות מקום ישיבה, מישהו/י עימה/ו נדברה להפגש, סתם לבדוק אם ישנם מכרות/ים שלה במקום. מבטינו נפגשו. בדרך כלל, במצבים כאלה, אני מסיטה את מבטי ומי שמביטה בי עושה כך גם היא. איננו מתעכבות זו על עיניה של זו יותר מדי, בקושי לשבריר שניה. הפעם, מבטינו ננעלו. אני המשכתי להביט בה עוד והיא לא העבירה את מבטה הלאה.

I looked up from the menu I was exploring and I noticed her when she walked into the café, looking around, seeking for… I didn't know what she was seeking for. It could have been a seat, someone she was planning to meet, just check if there are any acquaintances in the place. Our eyes met. Usually, in situations like this, I look away and whoever looks at me does the same. We don't dwell on each other's eyes too much, barely for a split of a second. This time, our eyes locked. I kept looking at her more and she didn't look away.

היא חייכה אלי והתקדמה לכיוון השולחן שלי. חייכתי בחזרה, למרות שחשתי קצת מבוכה. אחרי הכל, לא הכרתי אותה ומצאתי את עצמי מחזירה חיוך אל אישה זרה. זה עוד לא קרה לי. איך אמרה לי מישהי (אחרת מהקודמת): "תמיד ישנה פעם ראשונה". אני לא ממש בטוחה באשר ל'תמיד', אך בהחלט מסכימה שיכולה להיות פעם ראשונה בכל מיני מצבים בחיינו, דברים שלא עשינו קודם לכן. זה קורה גם בגיל בשל, לא רק בגילים מוקדמים.

She smiled at me and moved toward my table. I smiled back, though I felt a little embarrassed. After all, I didn't know her and found myself smiling back at a strange woman. It hasn't happened to me before. How did someone (other than the previous one) say to me: "There is always a first time." I'm not really sure about 'always', but definitely agree that there can be a first time in all kinds of situations in our lives, things we haven't done before. This also happens at a mature age, not just at early ages in life.

Janet Courtney – The Curative Touch of a Magic Rainbow Hug

"היי", היא אומרת לי, מחייכת עדיין. "אפשר לשבת איתך?"

ככה. ישר. בלי הקדמות. בלי להניח שאולי אני מחכה למישהי. גם זה עוד לא קרה לי. אני מסמיקה, אך עדיין שולטת בקולי. "בהחלט", אני מחוה לה בידי על הכסא מולי, "בבקשה." למה לא? אני חושבת לעצמי. עדיף מאשר לאכול לבד.

היא מסירה מעליה את מעילה ומתישבת. "מה הזמנת?" היא שואלת.

אני מראה לה את התפריט שבידי. "טרם הספיקותי."

"אפשר?" היא מניחה את ידה החמימה, המחשמלת, על גב ידי. אני מושיטה לה את התפריט. היא מעיינת בו ממושכות. זה מאפשר לי לאסוף את נשימתי המואצת ולנסות לצוות על לבי היוצא אליה להלום פחות. לא קל. היא מציצה אלי מבעד לתפריט. "אני רעבה. מה התכוונת להזמין?"

"יש להם טוסט טעים עם סלט ותוספות", אני מראה לה. "חשבתי להזמין את זה, אבל המנה שלהם עצומה. אולי תרצי לחלוק? אחרת אצטרך לקחת את השאריות הביתה."

"Hi," she says to me, still smiling. "Can I sit with you?"

Just like that. Straight away. Without introductions. Without assuming I might be waiting for somebody. That hasn't happened to me yet. I blush, but still control my voice. "Absolutely," I gesture to her to the chair in front of me, "be my guest." Why not? I think to myself. Better than eating alone.

She takes her coat off and sits down. "What did you order?" She asks.

I show her the menu in my hand. "I haven't yet."

"May I?" She puts her warm, electrifying hand on the back of my hand. I hand her the menu. She studies it for a long time. It allows me to pick up my accelerated breath and try to put a order my heart that goes out for her to beat less. Not easy. She glances at me through the menu. "I'm hungry. What were you going to order?"

"They have a delicious toast with salad and additions," I show her. "I thought about ordering it, but their portion is huge. Maybe you would like to share? Otherwise I'll have to take the leftovers home."

Jeanie Haigh – Power of Hugs and the Ripple Effect of Caring

במשפט אחד:

היא רצתה חיבוק. חלקנו ארוחה טעימה. היה נעים להכירה.

 

In one sentence:

She wanted a hug. We shared a delicious meal. It was nice to know her.

איך זה יכול להיות ? How Can it Be

Lauren DaigleHow Can It Be

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה? מליון בערך? אולי יותר? ועדיין אני נדהמת בכל פעם מחדש. בלתי נגמר.

How many times have I heard this sentence? About a million? Maybe more? And I'm still amazed every time anew. Never-ending.

השמיים איימו להמטיר גשם זלעפות, אך זה היה איום סרק. חבל שלא תליתי כביסה. שמש לא היתה בגלל העננים שכיסו את השמיים עד קצה האופק, אך הכביסה יכולה היתה בהחלט להתיבש למרות הקור העז. לא תמיד דברים הולכים בהתאם לרצוני. חבל. זה מאותם הימים שרומזים לך להשאר מתחת לשמיכת הפוך ולא לצאת לשום מקום, אך עם כל הרצון העז שלי לעשות כן, לא היה פרור בבית ונאלצתי לצאת לקניות וגם לסידורים שלא סבלו דיחוי.

The sky was threatening to pour torrential rain of not only cats and dogs, but probably mice too; but it was a futile threat. Too bad I didn't hang the laundry. No sun was seen because of the clouds that covered the sky to the edge of the horizon, but the laundry could certainly dry out despite the intense cold. Things don't always go according to my wishes. Too bad. It is one of those days that implies you to stay under a duvet and not go anywhere, but with all my strong desire to do so, there was no crumb in the house and I had to go shopping and also run some errands that could not be postponed.

תחנה ראשונה היתה בבית קפה, משום שאין זה מומלץ לערוך קניות על בטן ריקה, מה עוד שזו נדבקה לי לגב. מי שרעבה, תמיד תקנה יותר ממה שהיא צריכה וזה הרי מיותר ולא יעיל. המקום לא היה הומה מדי ויכולתי למצוא מקום ישיבה. בעודי צועדת לעבר המקום בו התכוונתי להתישב, חשתי טפיחה על כתפי. הסתובבתי. מישהו זר חייך אלי מאוזן לאוזן. לא היה ברור לי למה, משום שלא הכרתי אותו. "היי", קרא, "זוכרת אותי?" למראה פני המשתוממות, הוא טפח לי שוב על כתפי, הפעם על השניה, והכריז: "מתערוכת אישה מוזה! את בטח זוכרת!"

התערוכה היתה לפני כשנה. אותה אני זוכרת, כמובן, משום שהשתתפתי בה, אבל אותו ממש לא. הנדתי בראשי לאות שאין אני זוכרת אותו והתכוונתי לגשת למקום מושבי. זה היה תפוס, כך שהייתי צריכה לחפש שוב. "בואי, שבי איתי", פקד ותפס את זרועי כדי להוליכני לאן שרצה. אם יש משהו שאני שונאת, זה גבר שחושב שעליו לפקד על אישה. שמטתי את זרועי ממנו והתרחקתי לעבר מושב ריק אותו צדה עיני.

My first stop was in a café, because shopping on an empty stomach is not recommended, not to mention that it stuck to my back. Whoever starved, will always buy more than she needs and that is unnecessary and ineffective. The place was not too busy so I could find a seat. As I walked toward where I intended to sit, I felt a pat on my shoulder. I turned. A stranger smiled at me from ear to ear. It wasn't clear to me why, because I didn't know him. "Hi," he called, "remember me?" At the sight of my surprized face, he patted my shoulder again, this time on the other, and stated: "From the Muse Woman exhibition! You surely remember!"

The exhibition was about a year ago. I do remember it, of course, because I participated in it, but him I didn't at all. I shook my head to sign that I don't remember him and intended to go to my seat. It was taken, so I had to look again. "Come, sit with me," he commanded, grabbing my arm to lead me to where he wanted. If there's anything I hate, it's a man who thinks he should command a woman. I dropped my arm away from him and walked toward an empty seat that my eyes caught.

The Common LinnetsCalm After the Storm

"את עקשנית!" הכריז הנודניק והתישב בכסא מולי. "איך את לא זוכרת? היה לנו ויכוח מאוד חריף אז."

הבטתי בו, מנסה להזכר. שתי אפשרויות עלו על דעתי: או שהלה מטורלל ועוקב אחרי כל אישה שמגיעה לקפה בגפה או שהוא מחליף אותי עם מישהי שהוא אולי הכיר אך כנראה לא מספיק, משום שלא זיהה כראוי. אפשרות נוספת לפיה אכן נפגשנו בתערוכה, כלל לא עלתה על דעתי. אני מאמינה שהייתי זוכרת לוא היה לי איתו ויכוח ועוד 'מאוד חריף' כדבריו.

"You are stubborn!" Declared the nudnik and sat down in the chair next to me. "How don't you remember? We had a very sharp argument then."

I looked at him, trying to remember. Two choices came to my mind: either he was nuts who follows every woman who comes to the café on her own, or he was replacing me with someone he may have known but probably not enough, because he didn't identify properly. Another possibility, that we did meet in the show, hadn't come to my mind at all. I believe I would remember if I had an argument with him, let alone 'very sharp' as he put it.

המשך יבוא…

To be continue…

יש לנו שידוך   We Have a Match

Danielle McClelland – What Goes 'round

למה זה נראה מובן מאליו שמישהי פנויה מחפשת תמיד גבר?

Why does it seem obvious that a single woman is always looking for a man?

אני עומדת בתור כדי לקנות כרטיס לסרט אחר הצהרים. אף אחת מהחבורה שלנו לא הגיעה. הסרט הזה היה צריך להיות מוקרן לפני שבועיים, אך יום לפני הקרנתו הודיעו לנו על דחיה בגלל כנס בהשתתפות הנאשם בשחיתות החוגג על חשבוננו כראש הממשלה הזמני. מלבד הכעס על החוצפה להזיז אותנו, האזרחים, מהבילוי שלנו בגלל גחמה של האפס הזה (הרי התכוננו לצפות בסרט!), היה את הענין הזה שהיו לרבים מאיתנו תוכניות אחרות לתאריך החדש של ההקרנה. למזלי, הזמן שלי גמיש, אך אף אחת מהחברות שלי לא היתה פנויה לבוא איתי לסרט, אז הלכתי לבדי.

I stand in line to buy a ticket for the afternoon movie. None of the members in our group came. This movie should have been screened two weeks ago, but the day before its screening we were notified of a deferment due to a conference attended by the accused of corruption who celebrates at our expense as the interim prime minister. Apart from the anger at the impertinence to move us, the citizens, from our pastime because of the whim of this zero (we intended to watch a movie!), there was this issue that many of us had other plans for the new screening date. Fortunately, my time is flexible, but none of my girlfriends were available to come to the movie with me, so I went by myself.

Dr. Lisa Diamond – Why the "born this way" argument doesn't advance LGBT equality

בצד הדוכן של מכירת הכרטיסים לסרט, ניסתה מישהי בדוכן ליד לשדל אנשים להרשם לנופש באילת. חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב להצטרף לדבר הזה, לא כל כך בשביל הנופש, אלא בשביל התמונות שאני יכולה לצלם – הן בדרך לשם ובחזרה והן במקום עצמו. שנים רבות לא הייתי שם.

On the side of the movie ticket sale stand, someone in the near stand was trying to encourage people into enrolling for a vacation in Eilat. I thought it might be a good idea to join this thing, not so much for the vacation, but for the photos I can take – both on the way there and back and in the place itself. I haven't been there for many years.

האיש שישב ליד מוכרת הנופשון, הביט בי בחיוך ואמר: "אני נרשמתי ואשמח אם תרשמי גם את. זה ממש בזול."

"בזול או לא", עניתי לו, מחייכת גם אני, "אבל רצוי שקודם כל אדע במה מדובר, לא?"

"את נראית לי פולניה אסלית לגמרי", השיב האיש, חיוכו מתרחב, "נראה לי שנסתדר מצוין."

"אני מסתדרת עם כל אחת, אין לי בעיה עם זה", עניתי.

"יופי!" אמר האלמוני בסיפוק.

The man sitting next to the resort saleswoman looked at me with a smile and said: "I signed up and would be happy if you signed up too. It's really cheap."

"Cheap or not," I answered, smiling as well, "but it is advisable that I first know what this is about, right?"

"You seem to be a completely genuine Pole," replied the man, his smile widening, "I think we will get along very well."

"I get along with everyone, I have no problem with that," I replied.

"Brilliant!" The anonymous said with satisfaction.

האישה בדוכן מחליפה מבטים עם מישהי שעומדת לצדה. "יש לנו שידוך", היא אומרת לה, קורצת אלי ומושיטה לי את העלון המתאר את נפלאות הנופש.

חייכתי לעצמי והתרכזתי בעלון. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי, שהנסיעה היא באוטובוס. אני תוהה למה אי אפשר היה לסדר טיסה לשם. יוצאים ב-8:30, לא נורא, אם כי לא הייתי מסוגלת לראות את עצמי ערה בשעה הזו, שלא לדבר על רגלי. לא יכולתי שלא לתהות איך זה שלא תכננו לצאת ב-6 בבוקר. עברתי בתשומת לב על תוכנית הבילוי ודבר יותר משעמם מזה כנראה לא היה. אני לא מדברת רק על התוכנית האמנותיות, שהביאו מישהו שתנצח על שירה בציבור, אלא שלא הציעו שום אטרקציה מעניינת שאילת דוקא משופעת בהן. לדוגמא: ריף הדולפינים, המצפה התת-מימי.

The woman in the stand exchanges gazes with someone standing beside her. "We have a match," she says to her, winking at me and handing me the flyer describing the wonders of the resort.

I smiled to myself and concentrated on the newsletter. The first thing that caught my attention was that the trip was on a bus. I wonder why it was impossible to arrange a flight there. Leaving here at 8:30, not terrible, though I couldn't see myself up at this hour, let alone on my feet. I couldn't help but wonder how they didn't plan to leave at 6am. I went through the entertainment program with attention and it seemed that there wasn't more boring plan than that. I'm not just talking about the artistic program, where they brought someone to lead a sing-along, but they offered no interesting attraction that Eilat is full of. For example: The Dolphin Reef, the Underwater Observatory Park.

k.d. lang – Hallelujah (Fire Fight Australia Concert)

החזרתי את העלון. "תודה, אבל זה לא נראה לי מעניין."

האישה הביטה בי מאוכזבת, אך לא אמרה דבר. האיש, לעומת זאת, החליט לשכנע אותי לשנות את דעתי. שמוק מצוי, אין מה להתפלא. הם תמיד חושבים שהם יודעים טוב יותר מכל אחד אחר, בעיקר מכל אישה וכי על הזולת לקבל את דעתם. "למה?" שאל, "איך לא מעניין? זה כיף שם. חוץ מזה, נהיה יחד בחדר, זה בטוח יהיה מעניין." חשק עז לדקור לו את העין שקרצה אלי התעורר בי.

"יחד בחדר? למה?" תמהתי.

"אדם בחדר לבד משלם תוספת של 750 ₪ וחשבתי שבתור פולניה תרצי לחסוך. גם אני פולני לצורך הענין הזה." הוא שוב קרץ אלי. הוא ממש לא נראה פולני.

I returned the flier. "Thanks, but it doesn't seem interesting to me."

The woman looked at me disappointed, but said nothing. The man, however, decided to persuade me to change my mind. A typical shmuck, no surprise. They always think they know better than anyone else, especially that any woman, and that all should accept their opinions. "Why?" He asked, "How not interesting? It's fun over there. Besides, we'll be together in the room, it sure will be interesting." I had a strong urge to stab him in the eye that wished at me.

"Together in the room? Why?" I wondered.

"A person in a room alone is paying an extra 750 shekels and I thought that as a Pole you would like to save the extra fee. I am also a Pole for that matter." He winked at me again. He didn't really look a Pole.

התעלמתי ממנו והלכתי משם כדי לשבת במקומי הקבוע ולצפות בסרט. זה לא היה כל כך מעניין, כך שהחשבתי את אחר הצהריים הזה כבזבוז זמן גמור. לפעמים ישנם גם ימים כאלה. אין מה לעשות, לא כל הימים מעניינים, אם כי רובם בהחלט כן.

I ignored him and went from there to sit in my usual place to watch the movie. It wasn't that interesting, so I considered this afternoon as a completely waste of time. Sometimes there are days like that too. There's nothing to do about it, not all days are interesting, although most of them are.

Katie Cattermole – The over-sexualisation of lesbians, a personal perspective

במשפט אחד:

זה לא נראה לי הרגע המתאים לומר: "הרגע, אני לסבית", או שמא כן?

In one sentence:

It didn't seem to me as the proper moment to say: "Calm down, I'm a lesbian," or perhaps it was?

החול היה חמים   The Sand was Warm

Canadian Cancer SocietyHere Comes the Sun

השבת היתה נפלאה. אחרי ימים סוערים וגשומים, זכינו לראות את השמש בחלק מהדרה. בכל זאת, חורף.

The Shabbat was wonderful. After stormy and rainy days, we got to see the sun in a part of its glory. After all, winter.

כבר אתמול התחיל להיות נעים, אך עדיין היה קר, בניגוד להיום. אמש, יצאתי לבלות עם חברות. זה לא היה דוקא לכבוד הולנטיין, אלא לכבוד יום ששי וכדי לא לשבת לבד בחושך. נסענו לתל אביב, שם אפשר היה למצוא מסעדות פתוחות ואנשים חוגגים, בניגוד לעיירה (המכונה בישראל 'עיר') הרדומה בה רובנו גרות. פה אין עסקים פתוחים בשבת בגלל הדתיים שיושבים בעיריה וכופים על החילונים את מנהגיהם. אבל לכל דבר אפשר למצוא פתרון. אם אי אפשר לבלות במקום מגורייך, את נודדת לעיר נורמלית ותורמת שם לכלכלתה.

It started to get nice yesterday, but it was still cold, unlike today. Last night, I went out with friends. It wasn't just for Valentin, but to for Friday and also not to sit alone in the dark. We went to Tel Aviv, where we could find open restaurants and people celebrating, as opposed to the dormant town (known in Israel as 'city') where most of us live. There are no businesses open on Saturday because of the religious who sit in the municipality and impose their customs on the secular. But you can find a solution for everything. If you can't have a good time the place you live, you migrate to a normal city and contribute there to its economy.

יש מקום נחמד לקהילה שלנו, אליו מורשות להכנס רק נשים בגילנו. לקח לנו זמן רב למצוא אותו, אך בסופו של דבר הצלחנו. לא היה קל, משום שהעולם כנראה שייך לצעירות ולנו אין ענין בהתעסקות עם תינוקות, אלא מעדיפות לבלות עם נשים בנות גילנו. המוזיקה מצוינת, בהתאם לטעמנו ובלי הרעש הנורא של הקקופוניה העכשווית, יש רחבת ריקודים עליה אפשר לרקוד בכיף, האוכל טעים ולא יקר והעיקר – אפשר לדבר ולשמוע זו עם זו בנחת. איני מבלה שם פעמים רבות, אך בכל הפעמים שהגעתי לשם, תמיד הכרתי מישהי חדשה, אפילו יותר מאחת. אומרים שבגילנו איננו נוהגות ליצור חברויות חדשות – אלה שטויות. עובדה שאנחנו כן. דוקא בגיל הזה יש לי יותר חברות מאשר היו לי אי פעם בחיי. מעניין, לא?

There is a nice place for our community where only women our age are allowed to hang at. It took us a long time to find it, but eventually we succeeded. It was not easy, because the world probably belongs to young people, and we have no interest in cradle snatching, but prefer to spend time with women of our age. The music is great, to our taste and without the terrible noise of contemporary cacophony, there is a dance floor on which we can joyfully dance, the food is delicious and inexpensive, and the main thing – you can leisurely talk and hear each other. I don't come there often, but every time I got there, I always got to meet someone new, even more than one. Rumour has it that at our age we don't make new friendships – these are nonsense. It's a fact that we do. Actually, at this age I have more friends than I ever had in my life. Interesting, isn't it?

על רקע המוזיקה הרכה, שקענו בדיון מעמיק בנושא יעילותו של ולנטיין ושאר 'חגים' שבדורות האחרונים נוטרלו ממשמעותם והפכו למסחטות כסף לסוחרים. "כשאני אוהבת מישהי, אני אומרת לה את זה כל הזמן ולא רק ב'ימים מיוחדים' כביכול. לא יכול להיות שכל השנה או ברובהּ, כי יש ימי הולדת וכדומה, לא אגיד דבר ורק בימים מסוימים אזכר לומר לה את זה רק משום שכך נהוג."

בנות שיחי הסכימו איתי. בגילנו, יש לנו דברים משותפים רבים. בגילנו, אנחנו כבר לא עולות על בריקדות. אני גם משתדלת להקיף את עצמי בנשים בעלות השקפת עולם ליברלית, מכילה ומקבלת כמו שאני מיחסת לעצמי. אני כבר לא בנויה לויכוחי סרק על נושאים שלדעתי צריכים להתקיים במדינה מתוקנת.

With the soft music in the background, we delved into an in-depth discussion of the efficacy of Valentine and other 'holidays' that in recent generations have been neutralized from their meaning and turned into money squeezers for merchants. "When I love someone, I tell her all the time and not just on supposedly 'special days.' It can't be that all year or most of it, because there are birthdays and the like, I won't say anything and only on certain days I will mention it to her just because it's customary."

My interlocutors agreed with me. At our age, we have many things in common. At our age, we no longer go to the barricades. I also try to surround myself with women who have a liberal worldview, contain and accept as I relate to myself. I'm no longer have patience for useless arguments about issues that I believe should exist in a well-managed country.

לגמתי בסיפוק ממיץ התפוזים, סוקרת במבטי את הנוכחות במקום. היו ביניהן כמה דמויות נחמדות שהייתי שמחה להכיר. כולנו הרי יודעות שמראה חיצוני אינו מעיד כלל על יופי פנימי. יחד עם זאת, יש בנו משיכה לנשים מסוימות ולא לאחרות. זה דבר שמעולם לא יכולתי להסביר לעצמי. אני פוגשת נשים, הן נראות נחמדות במבט חיצוני, אך כשאנחנו מתחילות לנהל שיחה, אני רואה את הנפילה, את הקיטוב בין איך שהן נראות כלפי חוץ לבין מה שהן באמת בתוכן פנימה. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש. מעולם לא יכולתי לנחש מראש מה אגלה בפנימיותן, מה הן באמת. אולי אני נמשכת לכאלה במבט ראשון? אין לי מושג.

I sipped with satisfaction from the orange juice, exploring the presents in the place. There were some nice figures among them that I would love to meet. We all know that external appearance does not at all indicate inner beauty. At the same time, we are attracted to some women and not to others. This is something I could never explain to myself. I meet women, they look nice in an external glance, but as we start a conversation, I see the fall, the polarization between what they look like and what they really are inside. It amazes me every time anew. I could never guess in advance what I would discover in their internal, what they really are. Maybe I'm drawn to these at first glance? I have no idea.

מישהי התקרבה אל שולחננו. "שלום, נשים", אמרה בקול מתוק, "אולי מישהי רוצה לרקוד איתי?" היה בה משהו מושך שכרגיל לא יכולתי להסביר. שמחתי שהיא פנתה אלינו בתואר 'נשים' ולא כמו אלו שמתעקשות לקרוא לנשים בגילנו 'בנות', דבר שמעצבן אותי מאוד. 'חבל שהיא לא פנתה אלי באופן אישי', חשבתי לעצמי. אני מעדיפה הזמנה אישית ולא כללית. כמה מאיתנו קמו והלכו איתה. ליוויתי אותן במבטי. שיערתי שהיא כבר תבחר את זו שהיא תרצה לרקוד איתה והשאר מן הסתם תרקודנה זו עם זו.

Someone approached to our table. "Hello, women," she said sweetly, "perhaps someone wants to dance with me?" There was something attractive about her that as usual I couldn't explain. I was glad she addressed us with the title 'women' and not like those who insist on calling women our age 'girls', which annoys me very much. 'Too bad she didn't address me personally', I thought to myself. I prefer a personal invitation rather than a general one. Some of us got up and went with her. I followed them with my eyes. I figured she would choose on the dancefloor the one she wanted to dance with, and the rest would probably dance with each other.

ריקי גל – יש לי חולשה לרקדנים

Riki Gal – I Have a Weakness for Dancers

"אינך רוקדת?" שאלה מישהי מאחורי. הסתובבתי לעבר הקול. היא ישבה בשולחן לידינו, מחייכת אלי.

"אני רוקדת, בהחלט. אני אוהבת לרקוד", השבתי, מחייכת גם אני.

"אז למה לא הלכת איתן?" זו ישראל, כולנו סקרניות ומחטטות, אני רגילה.

"למה את לא הלכת איתן?" שלחתי לה הנחתה.

"היא באה לשולחן שלכן, לא אל שלי", קרצה אלי.

לפי איך שהשולחן שלה נראה, היא לא היתה לבד. "איפה החברות שלך?" שאלתי.

"תפסת אותי!" הכריזה. "הן הלכו לרקוד."

"איתה, מן הסתם", העליתי ניחוש מושכל.

"ראית אותה, אפשר לעמוד בקסמהּ?" שוב קרצה וחייכה.

"אכן, היא נראית נחמדה", הודיתי, "אבל לא עד כדי שגם אני אנהה אחרי העדר."

"Don't you dance?" Someone asked behind me. I turned toward the voice. She sat at the table next to us, smiling at me.

"I dance, definitely. I love to dance," I replied, smiling too.

"So why didn't you go with them?" This is Israel, we're all curious and nosey, I'm used to.

"Why didn't you go with them?" I sent her a spike.

"She came to your table, not to mine," she winked at me.

By the way her table looked, she wasn't sitting alone. "Where are your friends?" I asked.

"You got me!" She announced. "They went dancing."

"With her, probably," I made an educated guess.

"You saw her, can one resist her charm?" She winked again and smiled.

"Indeed, she seems nice," I admitted, "but not to the point that I will follow after the herd."

A Day in The Life – (by The Beatles; arr. Sam Haug, with orchestra)

במשפט אחד:

בבוקר, הלכנו לספוג את קסם הים, השמש והגלים. החול, תחת רגלינו היחפות, היה חמים.

In one sentence:

In the morning, we went to absorb the magic of the sea, the sun and the waves. The sand, under our bare feet, was warm.

ולנטיין  2020  Valentine's

Super Simple Songs – Skidamarink (Valentine's Day song)

האמת, שכחתי מזה. אני ישראלית, אז מה לי ולמסחטת הכספים הזו?

Honestly, I forgot about that. I'm Israeli, so what does this money extortion have to do with me?

עמוסת מצרכים מהקניות לשבת, פסעתי כמיטב יכולתי לעבר דירתי. לא היה קל, אך זה טוב לאימון הגופני ולחיזוק העצמות. כשמילאתי את הסלים במרכול, השתדלתי לאזן את משקל המצרכים כדי ששני הסלים המלאים כל טוב שהעמסתי על כתפי יהיו פחות או יותר שוים ולא יכאיבו לכתף אחת יותר מאשר לחברתה. אני תמיד למען שוויון בנטל. בדרך, התחשק לי פיצה, אז קניתי לי מגש אותו אוכל במשך שלושת הימים הקרובים, כלומר: במהלך סוף השבוע. אין לי יכולת לזלול מגש שלם בבת אחת. מעולם לא יכולתי. אמי זצ"ל נהגה לומר עלי שאני אוכלת כמו ציפור והיתה רודפת אחרי להלעיטני בכל מיני מאכלים. אני זוכרת שבתור ילדה לא היה לי תאבון רב וזה תמיד היה לי עינוי לעמוד כנגד נסיונות ההלעטה שלה.

Loaded with groceries from shopping for Shabbat, I walked as best I could toward my appartment. It was not easy, but it is good for physical training and for strengthening the bones. When I was filling the baskets at the supermarket, I tried to balance the weight of the groceries so that the two baskets full of all good things I loaded on my shoulders would be more or less equal and would not hurt one shoulder more than the other. I am always for equality in carrying of burden. On the way, I craved for pizza, so I bought me a tray which I'll eat for the next three days, which means: over the weekend. I can't fress (gobble up) a whole tray in one go. I never could. My mother bless her soul used to say about me that I'm eating like a bird and would chase me to stuff me with all kinds of foods. I remember that as a child I didn't have much appetite and it was always a torture for me to stand up to her stuffing trying attempts.

Snoopy – Be My Valentine

החזקתי את הקרטון לפני, מאזנת גם אותו כדי שחתיכות הפיצה לא יתבלגנו בתוכו. רק מאוחר יותר, בבית, גיליתי שמגש הפיצה לא נחתך עד תומו, כך שהחתיכות היו עדיין צמודות זו לזו ולא יכולות היו להתערבב זו בזו. למעשה, יכולתי להחזיק את המגש גם במאונך ולא היה קורה לזה כלום.

I held the cardboard in front of me, balancing it too so that the pizza slices wouldn't get messed in it. Only later, at home, I discover that the pizza tray had not been sliced deeply, so the pieces were still linked together and could not been mixed with each other. In fact, I could hold the tray vertically too and nothing would happen.

שתי נשים מבוגרות, בגילי, הלכו לפני ודיברו על ענייני דיומא, כך נראה היה לי. לפעמים, שיחות של זרות תופסות לי את האוזן. הפעם, הייתי עסוקה בנשיאת כובד הסלים והתרכזתי במשימה. כשהתקרבתי אל תחנת האוטובוס, היא היתה ריקה כמעט. אישה מבוגרת עמדה שם, ממתינה לאוטובוס. רק כשעברתי את התחנה, הבחנתי מאחוריה בשתי נשים צעירות, בסביבות שנות העשרים המאוחרות שלהן. המראה שלהן היה מלבב. הן היו צמודות זו לזו. מאוד. יכולתי להבחין איך הן מביטות זו בעיני זו. אי אפשר היה לפספס את האהבה הגדולה שהיתה ביניהן. המבוגרות שהלכו לפני כמעט ועברו אותן, אך אז הצמידו הצעירות את שפתותיהן זו לזו. הייתי כה שקועה במראה, עד כי לא שמתי לב שהנשים המבוגרות עצרו בפתאומיות. בנס לא נתקלתי בהן, ממש בנס. כנראה שהאינסטינקטים שלי עדיין בכושר, כך שהצלחתי לעקוף אותן ממש ברגע האחרון.

Two older women, my age, walked in front of me talking about current affairs, so it seemed to me. Sometimes, strangers' chats catch my ear. This time, I was busy carrying the heavy baskets so I concentrated on the task. As I approached the bus stop, it was almost empty. An elderly woman was standing there, waiting for her bus. It wasn't until I passed the station that I noticed two young women in their late twenties. Their sight was lovely. They were close to each other. Very. I could notice how they looked at each other. You couldn't miss the great love they had between them. The older women almost passed them, but then the young women pressed their lips together. I was so engrossed in that sight, that I didn't notice that the older women stopped abruptly. It was a miracle that I didn't bump into them, really a miracle. It seems that my instincts are still working well, so I managed to avoid bumping into them at the very last minute.

Chris Botti and StingMy Funny Valentine

השארתי מאחור את המבוגרות בוהות בצעירות המתנשקות. לא נשארתי לראות מה קרה שם, אם המבוגרות יעירו לצעירות או תתעלמנה מהן. כשהגעתי לפינה ופניתי שמאלה לכיוון הדירה שלי, הגנבתי מבט לאחור. המבוגרות היו כמה מטרים מאחורי. זה אומר שהם המשיכו בדרכן. עצרתי לרגע לבדוק מה קורה בתחנת האוטובוס. הנשים הצעירות עדיין היו קרובות זו לזו, כך גם שפתיהן.

I left behind the elder women staring at the kissing young women. I didn't stay to see what happened there, if the elderly women said something or ignored them. When I reached the corner and turned left toward my apartment, I sneaked a gaze backward. The elderly women were a few meters behind me. That means they kept walking. I stopped for a moment to check what was happening at the bus stop. The young women were still close together, so were their lips.

הגעתי בשלום הביתה, פרקתי את המצרכים וסידרתי אותם במקום. שמתי סיר מרק טעים לכבוד השבת והלכתי לחדר העבודה. כשהדלקתי את המחשב, צצו לי כמה כתבות בפייסבוק על שהיום זה הולנטיין. לא זכרתי כלל. ידעתי שביאטריס מצפה להתיחסות ממני בנושא, אחרי שהיא טרחה להזכיר לי את זה במשך השנים. מצדי, לא ציפיתי שהיא תשלח לי דבר. זה הרי לא טבוע בתרבות שלי. שלחתי לה כרטיס ברכה מצויר, מקוה לשמח אותה. אין זה אומר שהיא לא תצא לבלות בערב עם מישהי שהיא ודאי תמצא לה שם, בפאריז. איננו מחויבות זו לזו.

I arrived home safely, unpacked the groceries and put them in their place. I put a delicious soup pot in honour of Shabbat and went to the study. When I turned on the computer, a few Facebook articles popped up about Valentine's Day. I didn't remember at all. I knew that Béatrice was expecting me to address the matter after she had bothered to remind me of it over the years. For my part, I didn't expect her to send me anything. After all, it's not inherent in my culture. I sent her a painted greeting card, hoping to make her happy. This doesn't mean that she won't go out in the evening with someone she will surely find there, in Paris. We are not committed to each other.

Chris Botti – When I Fall in Love

במשפט אחד:

ולנטיין לא הקטע שלי.

In one sentence:

Valentine is not my thing.

את עדיין שם   You're Still There

Gillian Dunn – Change Your Closet, Change Your Life

"ישן מפני חדש תוציאו", אומר הפסוק (ויקרא כ"ו י'). אולי יש בזה משהו נכון. לי קשה להפרד מהישן.

"You shall clear out the old to make way for the new," says the verse (Leviticus 26:10). Maybe there's something right about that. As for me, I find it hard to leave the old.

הנסיכה ניסתה להסביר לי שדברים לא תמיד קורים לפי איך שאנו רוצים שהם יקרו, כלומר: בהתאם לרצוננו. "את עדיין שם, למה? עבר כל כך הרבה זמן! צאי מזה!" היא חוזרת ומשננת לי ואוכלת לי את המוח. קל לה להגיד, קשה לי לבצע.

The princess tried to explain to me that things don't always happen as we want them to happen, that is: according to our wishes. "You're still there, why? It's been so long! Snap out of it!" She repeats to me and eats my brain. It's easy for her to say, it's hard for me to do.

מאריה קאריאהיה שם

Mariah CareyI'll Be There

במשפט אחד:

לא קל לשחרר, ממש לא קל.

In one sentence:

It's not easy to let go, not easy at all.

 

את לא באמת   You're not Really

עציצים ברחוב רטוב   Potted plants on a wet street

עציצים ברחוב רטוב   Potted plants on a wet street

לפעמים אנחנו עושות דברים שלא ממש התכוונו אליהם, אך למרות זאת התוצאות בלתי נמנעות.

Sometimes we do things that we didn't really mean, but nevertheless the results are inevitable.

פברואר כבר פה   February is Already Here

גברים בעבודהDown under

Men at WorkDown Under

לפעמים אנחנו עוצרות. מדי פעם. לא תמיד. לפעמים. זה טוב כדי לבדוק את עצמנו.

Sometimes we stop. From time to time. Not always. Sometimes. It's good to check ourselves.

היא פקחה את עיניה היפות, הכהות, מביטה בי במבט עמוק, מחייכת. מישהי אמרה לי פעם שבעיניים כהות יש יותר רגש מאשר לעיניים בהירות, שעיניים בהירות קרות יותר. לא הסכמתי איתה בזמנה ואיני מסכימה עד עצם היום הזה. עיניים הן עיניים ולא משנה הצבע כדי להביע רגש דרכן. "בונז'ור", הביעו שפתיה המתוקות.

חייכתי חזרה. "בוקר טוב."

She opened her beautiful, dark eyes, looking at me with a deep gaze, smiling. Someone once told me that dark eyes have more emotion than bright eyes, that bright eyes are colder. I didn't agree with her at the time and don't agree to this day. Eyes are eyes and the colour does not matter to express emotion through them. "Bonjour," her sweet lips expressed.

I smiled back. "Good Morning."

"עלי לחזור לעבודה איכשהו", אמרה כשישבנו לארוחת הבוקר. "עבר המון זמן. יותר מדי זמן."

"לא מספיק זמן!" מחיתי. "אמרת שתחשבי על זה בפברואר!"

היא הביטה בי במבט מוזר. "הלווווווו! פברואר כבר פה!"

המחשבה הראשונה שלי היתה: 'וואו! איך שהזמן עובר! בכלל לא שמתי לב.' "מה, את מתכוונת לחזור לשריפות ולכאוס?" קיויתי שהיא תוותר על המשרה ההיא בגלל המרחק הבלתי אפשרי בינינו.

"לא, זה כבר לא בא בחשבון. איני מתכוונת לחזור לשם. השנה במילא אבודה. אני מתכננת לקראת הסמסטרים הבאים, אלה שנותרו ואולי אקח גם את זה של הקיץ. אראה מה יציעו לי."

"I have to get back to work somehow," she said as we sat down for breakfast. "It's been a long time. Too long."

"Not long enough!" I protested. "You said you would think about it in February!"

She gave me a strange gaze. "Hello! February is here already!"

My first thought was: 'Wow! How time passes! I didn’t notice it.' "What, are you going back to the fires and chaos?" I hoped she would give up that job because of the impossible distance between us.

"No, that is out of the question now. I don't mean to go back there. This year is lost anyway. I'm planning for the next semesters, the ones that remain and maybe I'll take this the summer one as well. I'll see what they offer me."

היא אוהבת לעבוד ואינה חולמת אפילו על פרישה. אני אוהבת להתפנק. אמנם לא פרשתי עדיין מניהול העסק שלי משום שזה בעיקר מקור להנאה, אך יש שלב בחיים שאת אמורה להרפות קצת, להאט את הקצב ולעשות את מה שאת אוהבת ולא רק את מה שאת צריכה. כך אני חושבת ונוהגת בהתאם. היא מחפשת כל הזמן תעסוקה, אני מעדיפה לקחת את החיים בנחת. לא שאין לי תעסוקה – אבל כמו שאמי זצ"ל נהגה לומר: "אני לוקחת קצת הפסקה, העבודה לא תברח לי, היא תשאר בדיוק במקום בו השארתי אותה." צדקה, הצדקת.

She loves to work and does not even dream of retiring. I love to indulge. Although I have not yet retired from running my business because it is mostly a source of pleasure, but there is a stage in life where you should loosen your grip on things, slow down and do what you love and not just what you need. This is how I think and act accordingly. She's constantly looking for employment, I'd rather take life leisurely. Not that I have nothing to do – but as my late mother used to say: "I take a break, work won't escape me, it will stay exactly where I left it." She was right.

בתקופה הזו של חיי, אני יכולה לברור את הלקוחות עבורן אני רוצה לעבוד, לבחור את הזמן שאני רוצה להקדיש לעסק ולעסוק בתחומים נוספים לשם ההנאה בעיקר. אני מציגה את הצילומים שלי בתערוכות, דבר שלא חלמתי עליו אף פעם ואני שמחה שזה קרה. אני כותבת הרבה יותר מבעבר, עורכת ומתרגמת יותר כתבי יד ונפגשת עם נשים מעניינות. יחד עם זאת, יש את הנכדים, עליהם אני מתענגת יותר מכל ומשתדלת להקדיש להם כמה שיותר זמן.

During this time of my life, I can select the clients I want to work for, choose the time I want to spend on my business and engage in other areas for pleasure mainly. I show my photographs in exhibitions, something I never dreamed of and I'm glad it happened. I write a lot more than before, edit and translate more manuscripts and meet interesting women. At the same time, there are the grandchildren, whom I enjoy most and try to dedicate them as much time as possible.

לביאטריס יש את תחומי הענין שלה. היא לא בקטע של לצלם, אלא מעדיפה ללמד, לכתוב מאמרים אקדמיים, לחקור את חיינו עלינו אדמות. היא אוהבת מאוד לעשות ספורט. אני מתעייפת רק מלשמוע את חוויותיה מחדר הכושר, שלא לדבר על להביט בה מתאמנת. אני מעדיפה לצעוד בנחת מאשר להתעמל במרץ. כל אחת והעדפותיה היא.

Béatrice has her own fields of interests. She is not into photography, but prefers to teach, write academic articles, explore our lives on earth. She loves sports. I get tired just with hearing her experiences from the gym, not to mention watching her practice. I'd rather walk leisurely than exercise vigorously. Each to her preferences.

פברואר כבר פה! איך טס הזמן! ביום ראשון הקרוב תפתח תערוכה חדשה בה אני משתתפת, בשם "רגעים עוצרי נשימה". החיים יפים!

February is already here! How time flies! The coming Sunday, a new exhibit will be opened, called "Breathtaking Moments". Life is Beautiful!

Liz ZorabByther Farm: Easy to grow crops – What to Sow in February

במשפט אחד:

החיים בגיל הזה עדיין מעניינים. אני משתדלת להנות מהם כמיטב יכולתי.

In one sentence:

Life at this age is still interesting. I try to enjoy them the best I can.