ארכיון קטגוריה: לסביות Lesbianism

סטונוול 1969, העולם היום   Stonewall 1969, the World Today

50 שנים לסטונוול – סרט דוקומנטרי

Stonewall at 50 – Documentary

איך שהזמן עף בין אם נהנות ובין אם לאו. איך שהזמן רץ. אתמול מלאו 51 שנה למחאות שהתחילו בסטונוול.

How time flies whether we have fun or not. How time runs. Yesterday marked 51 years for the protests that began at Stonewall.

יום אחד את מתעוררת. יום אחד את מגלה שהתחושות המוסתרות שחשת מתחת לפני השטח, שלא ידעת להסביר אותן, מתנקזות אל אותה מלה שלא ממש הבנת, שלא ידעת איך להתיחס אליה. מדהים איך, אחרי שההבנה נוחתת עלייך, את מרגישה שכל עולמך חרב עלייך, שאינך יודעת מה לעשות מכאן והלאה. למה כל העולם נגדך? אולי בכלל אין טעם לחיים האלה שנכפו עלייך?

One day you wake up. One day you find that the hidden sensations that you have felt beneath the surface, that you couldn't explain, accumulate to that word you didn't quite understand, that you didn't know how to relate to. It's amazing how, after understanding lands on you, you feel like your whole world had collapsed on you, that you don't know what to do from here on. Why is the whole world against you? Maybe there's no point in this life forced on you?

דברים רבים קורים, דברים רבים משתנים. החברות שלך מתרחקות, הסביבה לועגת לך, המשפחה מנדה אותך. מה את אמורה לעשות?

Many things happen, many things change. Your friends are turning away, your surrounding ridicules you, your family banishes you. What are you supposed to do?

Stonewall Forever – A Documentary about the Past, Present and Future of Pride

"האפשרות לממש בגלוי אהבה עם בת זוג, להקים איתה משפחה, לא היתה קיימת בזמן ההוא", סיפרה ביאטריס על החוויות שלה, "אז מה יכולנו לעשות חוץ מלהתחתן עם גבר או פשוט להשאר רווקות כביכול ולחיות יחד בסתר?" היא גרה רוב חייה בחו"ל, בפאריז שבצרפת.

"גם אצלנו זה היה כך", סיפרה הנסיכה שגדלה וחונכה בארץ, "רק שמעולם לא עלה על דעתנו לגור עם מישהי. מעולם לא חשבנו שאפשר לקיים משק בית משותף עם אישה, גם אם זה בהסתר. לפחות לא בצעירותנו. רק בסביבות גיל 40 של הדור שלי, הבנו שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם לשוא על כלום."

"The possibility of openly having love with a female partner, having a family with her, didn't exist at that time," Béatrice told her experiences, "so what could we do besides marry a man or just stay single and live together secretly?" She has lived abroad most of her life, in Paris, France.

"It was the case with us, too," told the princess who was raised and brought up in Israel, "but it never occurred to us to live with another woman. We never thought we could have a shared household, even if it's hidden. At least not in our youth. Only around the age of 40 of my generation, we realized that life was too short to spend it in vein on nothing."

צפיתי אתמול בסרט הדוקומנטרי של יוצר הסרטים מהאיטי, ראול פק, "אני לא הכושי שלכם". מומלץ מאוד! סרט מטלטל, למרות שהדברים ידועים, אך מציג שוב את המצב העגום של הכושים בארצות הברית. הסופר ג'ימס בולדווין מתאר בסרט את חוויותיו כמי שחי וגדל באמריקה הגזענית, שלא השתנתה עד עצם היום הזה, גם אחרי הנשיא האמריקני השחור (שלא עשה דבר למען אֶחָיו, אך זה נושא אחר). הוא מתאר את שנות המצעדים והמחאות נגד הגזענות, השנים בהן היה עד למה שארע לחבריו: מדגר אוורס, מרטין לותר קינג הבן ומלקולם אקס.

I watched yesterday the documentary by Haitian filmmaker Raoul Peck, "I'm Not Your Negro". It is highly recommended! A shaky movie, though the facts it brings are known, but once again portrays the dismal state of Negroes in the United States. Author James Baldwin describes in this film his experiences as living and growing up in racist America, which has not changed to this day, even after the Afro-American president (who did nothing for his brothers, but that is another issue). He portrays the years of marches and protests against racism, the years he was a witness to what happened to his friends: Medgar Evers, Martin Luther King, Jr., and Malcolm X.

יש בי כאב גדול ואמפתיה רבה כלפי כל מי שחוו את החוויות הנוראיות הללו, שהסיכויים שלהם להתקדם בחיים ולהיות שוים – פחותים עד כדי אפסיים. כך גם עם הקהילה שלנו. במקום שהדברים יתנהלו בצורה טבעית, רגילה, אנחנו צריכים לצעוד כדי להכריז על קיומנו ונראותנו ולמחות כדי שאי פעם יחוקקו חוקים לטובתנו, כאילו שאין אנו בני אדם רגילים שכל החוקים הרגילים אמורים להיות איתנו.

There is a big pain in me and great empathy for anyone who has experienced these horrible experiences, whose chances of moving forward in life and being equal – are less than zero. The same goes with our community. Instead of things going natural, normal, we have to march in order to proclaim our existence and visibility, and protest so that laws will ever be passed in our favour, as if we are not ordinary human beings that all ordinary laws should be with us.

 

קורין אלאל – זן נדיר

Korine Alal – Zan Nadir (A Rare Species)

במשפט אחד:

דברים השתנו אמנם מאז סטונוול 1969, אך יש לנו עוד דרך רבה לפנינו כדי להגיע לחיות חיים שווים. אנחנו עדיין צריכות להמשיך ולצעוד.

 

In one sentence:

Things have changed since Stonewall 1969, but we still have a long way ahead of us to get to live an equal life. We still need to keep marching.

 

לחפש, אולי למצוא   Search, Maybe Find

יס – אהבה תמצא את הדרך

Yes Love Will Find A Way

בחיפושיה אחר פרנסה, היא הגיעה למקומות עליהן לא חלמה מעולם. גם בלי לחלום, את עשויה להגיע למקומות שלא היית מסוגלת להעלותם על הדעת.

In her search for making a living, she reached places she never dreamed of. Even without dreaming, you may end up in places you couldn't imagine.

"צ'מעי, למצוא את עצמך באישון לילה בתחנת רכבת בארץ זרה אחרי שזו שהיתה צריכה לאסוף אותך, הבריזה לך, ממש לא נעים", אמרה לי הנסיכה פעם. אני מנסה לדמיין לעצמי איך ההרגשה, אך לא ממש יכולה. למזלי הרב, לא חויתי. כל אלה שנסעתי אליהן, גם אם זה היה לארץ זרה, עמדו בדיבורן ופגשו אותי. אני מנסה לא לחשוב ולא לדמיין מה הייתי עושה לולא באו לאוספני. "זה לעמוד עם המזוודות שלך, לסרוק את האולם ולנסות למצוא את דרכך בין כל לוחות הזמנים הכתובים בשפה זרה לך. לא חויה רצויה."

"Listen, finding yourself in the middle of the night at a train station in a foreign country after the one who had to pick you up, stood you up, is really unpleasant," the princess once told me. I'm trying to imagine how it feels, but can't really. Fortunately for me, I haven't experience such. All those I travelled to, even if it was to a foreign country, kept their word and met me. I try not to think or imagine what I would have done if they hadn't come to get me. "It's standing with your luggage, a few suitcases, scanning the hall and trying to find your way through all the schedules written in a foreign language to you. Not a desirable experience."

אני, שאינני אוהבת לזוז מביתי, מצאתי את עצמי יוצאת למקומות אחרים. זה קרה מספר פעמים – ספורות, לא רבות. אף אחת מהפעמים הללו לא הניבה את מה שחיפשתי; עובדה, אני עדיין בגפי. היום, בגילי, אחרי התפרצות הקורונה, זה כבר לא יקרה. אין שום דבר שבעולם, שום אישה שבעולם, שתזיז אותי מדירתי. אם יקרה ואמצא מישהי, היא תצטרך לבוא אלי. אני לא מתכוונת לזוז ממקומי. "אז מה עשית?" שאלתי את הנסיכה. זה סיפור שהיא אף פעם לא סיפרה לי.

I, who do not like to move from my home, found myself going out elsewhere. This happened several times – a few, not many. None of these times yielded what I was looking for; fact, I'm still on myself. Today, at my age, after the Corona eruption, it will no longer happen. There is nothing in the world, no woman in the world, to move me from my apartment. If it happens and I'd find someone, she'll have to come to me. I'm not going to move from where I am. "So what did you do?" I asked the princess. This is a story she never told me.

"היה לי מזל", השיבה הנסיכה. "היו לי חברות שגרו בארץ ההיא, כך שחיכיתי עד הבוקר כדי לצלצל אליהן והן הנחו אותי איזו רכבת לקחת כדי להגיע אליהן. זה לקח לי חצי יום, כי הן גרו בקצה השני מהמקום בו הייתי."

"וואו!" דמיינתי לעצמי איך הנסיכה מנסה לא להרדם כל הלילה כדי לא להפקיר את מטענה ליד זדונית. לא קל, הנחתי. "באמת מזל! האם שמעת מאותה אישה שהיית צריכה לפגוש ולא הופיעה לך?"

"לא. ניסיתי ליצור איתה קשר, אך היא לא ענתה. כאילו התנדפה. היתה כלא היתה." עיניה של הנסיכה היו נטועות אי שם בחלל.

"מוזר", אמרתי. "מאוד משונה. גם מאוד לא נעים."

"I was lucky," the princess replied. "I had friends who lived in that country, so I waited until morning to call them and they instructed me which train to take to get to them. It took me half a day, because they lived at the other end of the place I was."

"Wow!" I imagined how the princess was trying not to fall asleep all night so as not to abandon her charge to malicious hand. It wasn't easy, I assumed. "Really lucky! Did you hear from that woman you were supposed to meet and didn't show up?"

"No. I tried to contact her, but she didn't answer. She seemed to evaporate. As if she had never been." The princess's eyes were planted somewhere in space.

"Weird," I said. "Very strange. Very unpleasant as wrong."

הנסיכה חייכה. "אלה החיים. את מחפשת כדי למצוא את שאהבה נפשך. לפעמים הדרך מלאת חתחתים. לפעמים היא קצרה, לפעמים ארוכה. לפעמים את גם מוצאת."

הבטתי אל המקום בו היתה לפני אלפית השניה. 'לפעמים את גם מוצאת', הדהדתי את סוף דבריה. הלואי!

The princess smiled. "This is life. You are looking to find the one your heart loves. Sometimes the road is full of challenges. Sometimes it is short, sometimes long. Sometimes you find too."

I looked at where she was a millisecond ago. 'Sometimes you find, too', I echoed the end of her words. I wish!

YES – Owner of a Lonely Heart

במשפט אחד:

כל חיינו אנו מחפשות את שאהבה נפשנו, כל חיינו. לפעמים אנו ברות מזל למצוא אותה.

In one sentence:

All our lives we seek to find the one our heart loves, all our lives. Sometimes we are lucky to find her.

היא לא אהבה מֶלוֹן   She didn't like Melon

Grow Melons from Seed

אנשים שונים, טעמים שונים, על זה אין מה להתווכח. כל אחת וטעמה היא.

Different people, different tastes, there's nothing to argue about. Each one has their own taste.

אני אוהבת פירות – הן של חורף והן של קיץ. פירות טעימים לי מאוד. פירות החורף עושים כיף בחך ומחממים את הגוף ואת הנפש במזג האויר הקר. פירות הקיץ העסיסיים מרוים את הצמאון וכיף לאכול אותם ישר מהמקרר במזג אויר חם. כמו גלידה, אך הרבה יותר בריא.

I love fruit – both winter and summer. Fruit is very tasty to me. Winter fruits make great taste to the palate and warm the body and soul in the cold weather. The juicy summer fruits are slaking thirst and it is fun eating them straight out of the fridge on hot weather. Like ice cream, but much healthier.

אני אוכלת פירות בתור ארוחה, לא בתור קינוח. מעולם לא היה לי את הקטע של לקנח ארוחה במשהו מתוק. ארוחה, מבחינתי, זו ארוחה ודברים מתוקים אני אוכלת לחוד, בנפרד מכל ארוחה שהיא. אני חשה שזה לא טוב לי לעיכול לערבב סוגים שונים של מאכלים שאינם משלימים זה את זה. אחר הצהריים, בין 4 ל-5, אני אוהבת להכין לעצמי צלחת עם פירות. בחורף זה תפוח, בננה ותפוז או קלמנטינה – או שלמים או חתוכים לסלט פירות. המיץ שנשאר בתחתית הצלוחית מרוה מאוד. בקיץ אני חותכת פלחי אבטיח או מלון. פעם אלה ופעם האחרים. לעולם איני אוכלת את שני הסוגים יחד. לא נראה לי שהטעמים משלימים זה את זה.

I eat fruit as a meal, not as a dessert. I've never had the bit of finishing a meal with something sweet. A meal, for me, is a meal and sweet things I eat separately, apart from any meal. I feel it is not good for me to digest different types of foods that are not complementary. In the afternoon, between 4 and 5, I like to make a plate of fruit for myself. In winter it is apple, banana and orange or clementine – either whole or cut into a fruit salad. The juice left at the bottom of the saucer is very satisfying. In the summer, I cut watermelon or melon into slices. Once this and another time the other. I never eat both types together. The flavours don't seem to complement each other.

אחר הצהריים ישבתי על המחשב בסקייפ, מולי מישהי חדשה שיצרה איתי קשר באתר ההכרויות בו שתינו מנויות. היא נראית נחמדה. שפת הגוף שלה בסדר. היא צלחה בהצלחה את השאלות שלי לגבי התחביבים שלה, אורחות חייה (חשוב לי שתהיה צמחונית, כמוני) ושטחי ההתעניינות שלה. אני שמחה תמיד לגלות שטחי התעניינות מגוונים, משום שזה פותח לי את הראש כדי להכיר דברים שלא הכרתי, הרי לא הכל למדתי במהלך חיי.

I sat in the afternoon at the computer on Skype, in front of me someone new who contacted me on the dating site where we both subscribed. She looks nice. Her body language is fine. She successfully managed my questions about her hobbies, her lifestyle (it's important for me that she would be vegetarian, like me) and her areas of interest. I am always happy to discover diverse areas of interest because it opens my mind to knowing things I did not know. After all, I did not learn everything during my life.

עשינו הפסקה. היא הלכה להכין קפה ואני חתכתי מלון לפלחים, העברתי לקערה ונשאתי אותה לחדר העבודה, להמשך שיחתנו שהיתה מעניינת עד כה.

אני נועצת את המזלג בפלח מלון ומציגה אותו לפניה. "רוצה?"

אני רואה את מבט ההפתעה והתעוב על פניה. "לא, תודה!" היא אומרת בקול תקיף. "אני לא סובלת מלון!"

עכשו הפנים שלי הופכים להפתעה גמורה. "איך אפשר לא לאהוב מלון?" איני יכולה שלא לתהות. בדרך כלל אני שומרת תהיות כאלה לעצמי, אך זה יצא ממני בלי שהספקתי לרסן את זה.

"עובדה!" היא מתעקשת.

We took a break. She went to make coffee and I sliced half a melon, put it in a bowl and carried it to the study, to continue our chat that had been interesting so far.

I stick the fork in a piece of melon and present it to her. "Wants to?"

I see the look of surprise and loathing on her face. "No thanks!" She says firmly. "I can't stand melon!"

Now my face becomes a complete surprise. "How can you not like melon?" I can't help but wonder. I usually keep such questions to myself, but it came out of me without being able to restrain it.

"Fact!" She insists.

How to Prune Watermelon Plants

במשפט אחד:

אין לי כוח למי שאינה סובלת מלון.

In one sentence:

I have no strength for anyone who can't stand melon.

תני לה ללכת   Let Her Go

Allie Sherlock Let Her Go

היא כבר רצתה ללכת, הספיק לה. לא יכולתי להפרד ממנה. עדיין לא.

She wanted to go already, she had enough. I couldn't separate from her. Not yet.

אומרים שאם את אוהבת מישהי, עלייך להניח לה ללכת. לא ברור לי איך אפשר לעשות זאת. אם את אוהבת מישהי, אינך יכולה להפרד ממנה, את רוצה להיות איתה לתמיד. לא תמיד מסכימים החיים עם הרצונות שלך. לחיים יש נתיבים משל עצמם. אי אפשר להבין למה דברים קורים.

They say that if you love someone, you should let her go. It's not clear to me how this can be done. If you love someone, you can't separate from her, you want to be with her forever. Life does not always agree with your wishes. Life has its own paths. It's not clear why things happen.

"תני לי ללכת", היא אמרה בקול חלש, בקושי נשמע. הייתי צריכה לשים את אוזני ליד שפתיה המתוקות כדי לשמוע אותה ולהבין מה היא אומרת. היא עוד דיברה.

'אני לא יכולה, אהובתי', אמרתי לה בלבי, 'אני ממש לא יכולה. אני אוהבת אותך.' "את לא רוצה להבריא?" שאלתי בקול רם, מביטה הישר אל תוך עיניה.

עננים התאספו בתוך מבטה שהלך והעכיר. שפתיה התהדקו זו אל זו במאמץ רב. "לא ככה אני רוצה ללכת. אני יודעת שאת אוהבת אותי, גם אני אוהבת אותך בכל לבי, אבל אני צריכה ללכת. תני לי ללכת." יכולתי לראות את החושך יורד על תודעתה. לא היתה לי ברירה, הנחתי לה.

"Let me go," she said with a weak voice, barely heard. I had to put my ears to her sweet lips to hear her and understand what she was saying. She could still talk.

'I can't, my love', I said to her in my heart. 'I really can't. I love you'. "Don't you want to heal?" I asked aloud, looking straight into her eyes.

Clouds gathered in her gaze that became opacified. Her lips tightened to each other in disapproval. This required a great deal of effort on her part. "That's not how I want to go. I know you love me, I love you too with my heart, but I have to go. Let me go." I could see the darkness coming down on her consciousness. I had no choice, I let her.

Allie Sherlock – Can't Help Falling in Love

ממרחק של שנים, כשאנו מביטות אחורה ומנתחות את מה שהיה, את שעשינו, את שלא עשינו, קשה להבין דברים. קשה גם לשפוט, כי מה שעשית או לא עשית אז, אולי שונה ממה שהיית עושה עכשו. להיות נתונה בתוך מצב מסוים, זה שונה מאשר לראות את מה שהיה אחרי הזמן שחלף או לחשוב על 'מה היה אילו הייתי עושה אחרת'. אי אפשר להחזיר שום גלגל לאחור; זה עבר, זה נעשה, זה בלתי הפיך. אי אפשר להחזיר אף אחת מהמקום שאליו היא היתה צריכה ללכת, גם אם הסיבה להסתלקותה מעימך אינה מובנת לך. לא כל מה שאיננו מבינות לא אמור להתקיים. ליקום יש דרכים משלו לנווט את החיים.

From years away, looking back and analyzing what had been, what we did, what we didn't do, it's hard to understand things. It's also hard to judge, because what you did or didn't do back then, might be different from what you would do now. Being in a certain situation is different than seeing what had been after the passing time, or thinking 'what would have been if I had done otherwise'. No wheel can be reversed; it passed, it was done, it is irreversible. It is impossible to bring anyone back from where she had to go, even if the reason for her departure from you is incomprehensible to you. Not everything we don't understand wasn't supposed to happen. The universe has its own ways of navigating life.

Passenger – Let Her Go

להניח למישהי אהובה ללכת, לא קל. פעמים אין ספור תהיתי למה היא לא הלכה וזהו, למה השאירה בידי את ההחלטה להניח לה ללכת. אם היא היתה צריכה או רצתה ללכת, למה פשוט לא הלכה? אם את לא יכולה יותר להשאר, אם את מרגישה שאת צריכה ללכת, שזה הזמן שלך לעזוב – עזבי, לכי, אל תתלי את הליכתך בזולת. זו נשארת אחרייך, שבורה לרסיסים. גם אם היא תבנה חיים חדשים עם מישהי אחרת, הצלקת תשאר אצלה תמיד. זו אינה נרפאת.

Letting someone loved you go is not easy. Often times I wondered why she didn't go and that was why she left the decision to let her go. If she had to or wanted to go, why not just go? If you can no longer stay, if you feel you need to go, that it is your time to leave – leave, go, do not hang your walk. It stays behind you, broken to pieces. Even if she builds a new life with someone else, the scar will always stay with her. This is not cured.

Allie Sherlock – I will always love you

במשפט אחד:

למה היא הגיעה לחיי, את זה הבנתי. מה שלא הבנתי, זה למה היתה צריכה ללכת בדרך שבה הלכה מעימי. מדוע לא נשארה לנצח?

In one sentence:

Why she came into my life, I understood that. What I didn't understand was why she had to go the way she went. Why didn't she stay forever?

בסוף זה הסתיים   In the end it has Ended

דאוס – שום דבר לא באמת מסתיים

dEUS – Nothing Really Ends

ישנם דברים המסתיימים מהר וכאלה הנמשכים שנים. בסופו של דבר, הכל מסתיים.

There are things that end quickly and those that last for years. In the end, it all ends.

"אני לא נוסטלגית", היא אמרה לי בפגישתנו הראשונה, "איני נוהגת להתרפק על העבר. מה שעבר – עבר מבחינתי ואין לי שום רצון להתמרח על זה.

"מה זאת אומרת?" לא ירדתי לסוף דעתה. תמיד הייתי אלופת הנוסטלגיות. תמיד אהבתי להתרפק על העבר. גם אם זה לא תמיד היה טוב, הרי שבדרך כלל אפשר היה להפיק לקחים לעתיד ממה שקרה. אם כבר קרו דברים לא טובים, שחבל שהם קרו, אולי אפשר להמנע מהם בעתיד אם נשקיע מחשבה ונבדוק את עצמנו: היכן טעינו, היכן טעו אחרות, היכן הרשינו לזולת לעשות לנו דברים שלא היינו צריכות להרשות. תמיד יש במה להרהר. תמיד יש במה להשתפר.

"I am not nostalgic," she told me on our first date, "I don't cling to the past. What passed – is past as far as I am concerned, and I have no wish to engross in it.

"What do you mean?" I didn't understand her. I've always been the champion of nostalgia. I always liked to linger on the past. Even if it has not always been good, lessons learned from what has happened can usually be useful in the future. If bad things have already happened, which is a pity they happened, maybe they can be avoided in the future if we put our minds into them and test ourselves: where did we go wrong, where others did wrong, where did we allow others to do things to us we should not allow. There is always a place to ponder. There is always room for getting better.

לא ממש קלטתי אותה. ישנם דברים שאינך קולטת מיד. ישנם דברים שאינך רוצה לראות/לשמוע/להבין. קורים לך דברים שלא חשבת שהם יתכנו. שלא העלית בדעתך שמישהי תבצע אותם. עד כמה שזה מוזר, מאז שאני זוכרת את עצמי לא היתה לי סבלנות רבה לאחרים שלא התאימו לי. איתה זה היה אחרת. משום-מה חשבתי שאם אגלה אורך-רוח, היא תשנה את דרכיה. זה לא קרה.

I didn't really get her. There are some things you don't immediately notice. There are some things you don't want to see/hear/understand. Things happen to you that you didn't think they might happen. You didn't imagine anyone would do them. Strangely enough, since I remember myself, I didn't have much patience to others who didn't fit me. It was different with her. For some reason, I thought that if I'd find tolerance in myself, she would change her ways. It did not happen.

מישהי אמרה לי פעם שאנשים נכנסים לחיינו משום שיש להם תפקיד מסוים לבצע, משהו ללמד אותנו, ואחרי שהם מסיימים את פעולתם – הם יוצאים מחיינו. התפקיד שלה ארך כמעט חודשיים וכנראה נועד ללמד אותי שיעור חשוב מאוד בלעמוד על שלי, לא לוותר על עצמי ועל רצונותי, לשמור עלי, להזהר, לזהות דברים לא טובים לפני שהם קורים. למדתי גם, שדבר לא נשאר לנצח – לא הטוב ולא הרע. גם זה שיעור חשוב מאוד. מזמן שיחררתי אותה ממני, אם כי מדי פעם אני נזכרת בה ובמה שהיתה ונשמרת לנפשי.

Someone once told me that people come into our lives because they have a specific job to do, something to teach us, and after they finish their work – they go out of our lives. Her job lasted almost two months and probably meant to teach me a very important lesson in standing up for myself, not giving up on myself and my desires, watching after myself, to be careful, recognizing bad things before they happen. I also learned that nothing remains forever – neither good nor bad. That too is a very important lesson. I let her go a very long time ago, though I occasionally remember her and what she was and beware.

דאוס – חשבונות קטנים

dEUS – Little Arithmetics

במשפט אחד:

אנשים נכנסים לחיינו, אנשים יוצאים מהם, כדאי ללמוד מהם לקחים לחיים.

In one sentence:

People come into our lives, people come out of them, it's worth learning from them lessons for life.

היא התקשרה She Called

סטיבי וונדר התקשרתי רק כדי לומר שאני אוהב אותך

Stevie Wonder I Just Called to Say I Love You

היא התקשרה. שלוש שנים לאחר מכן היא התקשרה שוב.

She called. Three years later, she called again.

מזמן הפסקתי להכנס לנבכי מחשבותיהם של כלל בני האדם ואחר כך נמנעתי מלנסות להבין נשים. מבחינתי, כל אישה (וגם איש, אך עם אלה איני מתעסקת) יחודית, אישיות בפני עצמה ואי אפשר להכליל. גם אם פגשתי מישהי שמשום מה מזכירה לי בהתנהגותה מישהי אחרת, גם אם יש להן רקע דומה, עדיין היא מיוחדת. למדתי לא להכליל, משום שאין בזה תועלת וגם לא אמת.

Long ago I have stopped going into the minds of all human beings and then avoided trying to understand women as well. For me, every woman (and man too, but I don't deal with them) is unique, a personality in itself and cannot be generalized. Even if I met somebody who for some reason reminds me of someone else, even if they have a similar background, they are still special. I learned not to generalize, because there is no benefit or truth to it.

לפני שלוש שנים היא התקשרה, דיברנו בסקייפ וקבענו להפגש. נפגשנו. שלא כהרגלי, אחרתי ברבע שעה. זו אחת הפעמים הספורות שזה קורה לי, שלא חישבתי נכון את הזמן. היא לא כעסה כלל והיה נחמד. היא נראתה נחמדה. התנהגה בצורה נחמדה. סיפרנו זו לזו על עצמנו. היה לי מעניין לשמוע על חייה. נראה היה לי שגם היא מצאה ענין בדברים שסיפרתי לה. ישבנו במשך שעתיים תמימות ויכולנו לשבת עוד לולא היו לי התחיבויות קודמות והייתי צריכה ללכת. קבענו להפגש שוב בקרוב.

Three years ago she called, we talked on Skype and set a date. We met. Unlike usual, I was fifteen minutes late. This was one of the few times it happened to me, that I didn't calculate the time correctly. She wasn't angry at all and it was nice. She looked nice. Behaved nicely. We told each other about ourselves. It was interesting to hear about her life. It seemed to me that she, too, was interested in the things I told her. We sat for a whole two hours and could sit more if I had no previous commitments and I had to go. We arranged to meet again soon.

בפגישה השניה, הלכנו לראות סרט. הפעם היא זו שאחרה, בחצי שעה. כך יצא, שבמקום להפגש לפני כן לכוס קפה ולשבת יחד בסרט, היא נכנסה אחרי שזה התחיל. הפסד שלה. אחרי הסרט, הלכנו לשבת בבית קפה, לאכול ארוחת ערב. אני הייתי רעבה. גם היא. במהלך הארוחה בדקנו את השקפות העולם שלנו, את הטעם שלנו בסרטים, בספרות, במוזיקה ובאמנות בכלל. האוירה היתה נעימה מאוד והיתה לי הרגשה שאנחנו באותו הראש. לא נמשכתי אליה כלל, אך חשבתי שיש כאן פוטנציאל לחברות נחמדה. גם בגילנו נחמד להכיר חברות חדשות. זה מעשיר את הנפש ואת השכל.

On our second date, we went to see a movie. This time she was late, half an hour late. So it came out that, instead of meeting before for a cup of coffee and sitting together in the movie, she came in after it started. Her loss. In the second session, we went to see a movie. This time she is late, at half time. So it turned out that, instead of meeting before for a cup of coffee and sitting together in a movie, she came in after it started. Its loss. After the movie, we went to sit in a café, to have dinner. I was hungry. She too. During dinner, we explored our worldviews, our tastes in movies, literature, music and art in general. The atmosphere was very pleasant and I had the feeling that we were in the same page. I was not attracted to her at all, but I thought there was a potential for nice friendship here. At our age is also nice to meet new friends. It enriches the soul and mind.

הדבר האחרון שאני זוכרת ממנה, זה מעמד הפרידה. היא חיבקה אותי. לא היה לי נעים. איני אוהבת שאנשים זרים מרשים לעצמם לחבק בלי לודא שגם הצד השני מעונין בכך. איני מחבקת כל אחת רק לשם החיבוק. איני אוהבת להתחבק עם חברות רק משום שהן חברות. יש כאלה שיש לי חיבה כלפיהן, הן כמו אחיות מבחינתי ויש כאלה שאיני מסוגלת לגעת בהן. ענין של טעם. ההנחיות של המנעות מחיבוקים בזמן הקורונה מתאימות לי מאוד.

The last thing I remember about her our farewell. She hugged me. I was uncomfortable. I don't like when strange people allow themselves to hug without making sure the other side wants it too. I don't hug everyone just for the sake of hugging. I don't like hugging with friends just because they're friends. There are some that I feel affection to, they are sisters to me, and some I cannot touch. It's a matter of taste. The guidelines for avoiding hugging during the Corona fit me very well.

היא אמרה שהיא תתקשר אלי למחרת ונראה איך אנחנו ממשיכות. היא לא התקשרה. היום, שלוש שנים אחרי, היא נזכרה והתקשרה.

She said she would call me the next day and see how we proceed. She didn't call. Today, three years later, she remembered to call.

סטיבי וונדר התקשרתי רק כדי לומר שאני אוהב אותך

Stevie Wonder I Just Called to Say I Love You

במשפט אחד:

בינתיים חלפו השנים, בוזבזו הימים, חברות לא יצאה מזה. גם לא תצא.

In one sentence:

In the meantime, the years went by, the days have been wasted, friendship have not come out of it. Not going to happen either.

למה כבר אפשר לצפות ? What can one Expect

מנורת תקרה   Ceiling lamp

מנורת תקרה   Ceiling lamp

שדים יוצאים מהבקבוק בעתות מצוקה. הבעיה היא שאי אפשר להחזירם בחזרה.

Demons come out of the bottle in times of distress. The problem is that they cannot be returned.

זה התחיל כעוד יום שגרתי שלא ציפיתי בו להפתעות. ישנם ימים שאני בהחלט מצפה בהם להפתעות נעימות, כמו יציאה לבילוי או לטיול עם חברות, אך היום לא תוכנן דבר כזה. מה שתכננתי, זה לסגור כמה פינות שדי התמהמהתי בסידורן. לפעמים אני מגיעה גם לדברים הללו.

It started as another routine day I which I did not expect any surprises. There are some days I definitely expect pleasant surprises, like going out for a walk or traveling with friends, but today nothing like that was planned. What I had planned was to close a few corners that I had procrastinated with. Sometimes I get to do these things, too.

הייתי על הסולם, מנסה לשמור על שיווי משקל בזמן שאני מנקה את מנורת התקרה מן האבק שהצטבר עליה. מבחינת המנורה, זו היתה מעדיפה שינקו אותה מדי יומיים, מקסימום שלושה, משום שהאזור בו אני גרה מלא אבק משום-מה, אך אין סיכוי שאעשה זאת. אחת לשבוע מספיקה, לדעתי. אם אין זה מתאים לה, שתתלונן, ממש לא אכפת לי. גם כך אני מסכנת את חיי בעליה ובעמידה על הסולם הזה.

I was on the ladder, trying to keep my balance while cleaning the ceiling lamp from the dust that had accumulated on it. As far as the lamp is concerned, it would prefer to be cleaned every two days, maximum three, because the area I live in is very dusty for some reason, but there is no way I would do it. Once a week is enough, in my opinion. If this doesn't suit it, it can complain, I really don't care. Even as it is, I risk my life by climbing and standing on this ladder.

לקחתי בחשבון שהטלפון יצלצל דוקא כשאהיה על הסולם. תמיד זה קורה. למרות זאת, לא לקחתי אותו איתי. יש לי רק שתי ידיים. האחת היתה עסוקה בלהאחז בסולם והשניה בהעברת הסמרטוט על המנורה. מדי פעם הייתי צריכה לעזוב את הסולם ולאחוז במנורה כדי שזו לא תזוז ובה בעת לאזן את עצמי כדי שלא אאבד את שיווי המשקל ואפול. לא היתה אפשרות שאקח איתי את הטלפון, אפילו לא בכיס, כי לא יכולתי לענות כששתי ידי עסוקות. מי שתצטרך אותי, שתשאיר הודעה ואחזור אליה או שתתקשר יותר מאוחר. שום דבר לא דחוף.

I took into account that the phone would ring just when I would be on the ladder. It always happens. However, I didn't take it with me. I only have two hands. One was holding the ladder and the other was moving the rag on the lamp. From time to time I had to leave the ladder and hold the lamp still so it wouldn't move, and at the same time balance myself so I wouldn't lose my balance. I couldn't take the phone with me, not even in my pocket, because I couldn't answer it when my hands were busy. Whoever needs me, should leave a message and I'd get back to them, or they can call later. Nothing is urgent.

לא העליתי כלל בדעתי שפעמון הדלת יצלצל, משום שלא ציפיתי לאורחות, גם לא לאורחים. זה אמור היה להיות בוקר של נקיונות ולכן לא הזמנתי אף אחת. צלצול קצר, הססני. אני חוככת בדעתי אם מתאים לי עכשו לרדת מהסולם, לגשת אל הדלת ולבדוק מי שם. אני יודעת איך זה עובד: אני ארד, אגש אל הדלת, אפתח ואגלה שאין שם אף אחד. משום שהתמהמהתי, מי שזה לא היה – הלך לדרכו. אז בשביל מה להתאמץ? לא מצאתי בזה כל הגיון והמשכתי במאמצי לאזן בין הסולם לבין המנורה, להסיר את האבק ולהסביר למנורה שעדיף שזו לא תקלוט יותר מדי אבק במשך הימים הבאים, כי הניקוי הבא יתקיים רק בעוד שבוע. אני מקוה שזו לקחה את הנושא לתשומת לבה ותנהג בהתאם.

I didn't think at all that the doorbell would ring, as I wasn't expecting any guests. It was supposed to be a morning of cleanliness so I didn't invite anyone. A short, hesitant ring. I wonder if it suits me to get off the ladder right now, go to the door and check who's there. I know how it works: I'll go down, walk to the door, open it, and find out there's nobody there. Because I was delayed, whoever it was – went away. So what should I make the effort for? I did not find any sense in it, so I continued with my efforts to balance between the ladder and the lamp, remove the dust, and explain the lamp that it would be preferable if it won't absorb too much dust over the next few days, because the next cleaning would take place in a week from today. I hope it took the issue to its attention and will act accordingly.

פעמון הדלת צלצל שוב, הפעם בצליל ארוך יותר וביתר בטחון. אני מחליטה לרדת מהסולם ולגשת לבדוק מי זה. "רגע!" אני קוראת אל האלמוני/ת שמעבר לדלת ויורדת בזהירות מהסולם. אין מה למהר. מי שצלצל/ה כבר תחכה לי. יש גיל שאין מה למהר בו ועדיף להזהר.

The doorbell rang again, this time with a longer and more confident tone. I decide to get off the ladder and go to see who it is. "Moment!" I call to the anonymous person behind the door and carefully get down the ladder. No need to hurry. Whoever rang would already be waiting for me. There is an age where there is no rush and it is better to be careful.

מרי הופקין טוק-טוק מי שם?

Mary Hopkin Knock-Knock Who's There?

בדרך כלל אני מציצה מבעד לעינית כדי לבדוק מי זה. הפעם, חרגתי ממנהגי ופשוט פתחתי את הדלת. שתינו הבטנו זו בזו בהבעת הפתעה על פנינו. היא, בדל של חיוך מבצבץ על שפתיה, אני מעקמת את שפתי באכזבה. לא ציפיתי לראות אותה אי פעם על סף ביתי.

I usually peek through the viewfinder to see who it is. This time, I exceeded my custom and just opened the door. We both looked at each other with a surprise expression on our faces. She, with a stub of a smile on her lips, disappointed me with my lips. I didn't expect to ever see her on my doorstep.

"אפשר להכנס?" בדל החיוך נמחה ופניה הרצינו.

"בשביל מה?" אני תוהה.

"אני חושבת שעלינו לסגור איזשהו מעגל", היא אומרת ונשארת עדיין לעמוד בפתח.

איני יודעת מה לענות. אולי היא צריכה את זה, אני כבר לא. מזמן סגרתי אותה. "אני באמצע נקיון", אני מוצאת את לשוני, "אין לי כל כך זמן עכשו."

"עד שעשיתי את כל הדרך עד לכאן, לא תזמיני אותי להכנס?" התדהמה על פניה עצומה. גם העלבון. נראה בעליל שהיא לא ציפתה לתגובה כזו מצדי.

'גם אם היית מתעלפת, לא הייתי מציעה לך כוס מים', אני אומרת בלבי פנימה וסוגרת את הדלת לאט ובלי לענות לה. אני מבחינה בחיוורון שהתפשט בפניה, אך ממש לא אכפת לי. מה שכן, בשבילי זה היה לסגור אותה סופית. תחושת הסיפוק שחשתי למראה עלבונה, היתה עצומה, משחררת. לא בניתי על זה שהיא תבין איך חשתי אז, כשהיא טרקה בפני את דלתה בלי הסברים. מעולם לא תכננתי לנקום בה. איני מאמינה בזה, אך התחושה היתה מהממת. מישהו אמר לי פעם שנקמה מתוקה כשהיא קרה. הבנתי למה הוא התכוון.

"Can I come in?" The stub of her smile was gone and her face became serious.

"What for?" I wonder.

"I think we need to have some kind of closure," she says, still standing in the doorway.

I don't know what to answer. Maybe she needs it, I don't anymore. Long ago I closed her. "I'm in the middle of cleaning," I find my tongue, "I don't have time now."

"Until I made it all the way here, wouldn't you invite me in?" The astonishment on her face was enormous. The insult, too. It was very clear that she did not expect such a reaction on my part.

'Even if you were fainting, I wouldn't offer you a glass of water,' I say inside my heart, closing the door slowly and without answering her. I notice the pallor spreading in her face, but I really don't care. Whatever it was, for me, it was to close her for ever. The sense of satisfaction I felt to the sight of her insult was immense, liberating. I did not count on her to understand how I felt then, when she slammed her door to me without explanations. I never planned to take revenge on her. I don't believe in it, but the feeling was overwhelming. Someone once said that revenge is sweet when it's cold. I understood what he meant.

במשפט אחד:

למה כבר אפשר לצפות ממישהי שחושבת רק על עצמה ולא אכפת לה מזולתה?

In one sentence:

What else can one expect from someone who thinks only of herself and doesn't care about others?

הבושם שלה Her Perfume

Rose Eveleth – How do we smell?

הבושם שלה אף פעם לא הרשים לי את האף. גם היא לא ממש, אך ניסיתי לתת לנו הזדמנות.

Her perfume never impressed my nose. She didn't either, not really, but I tried to give us a chance.

הבושם שלה היה מסוג הבשמים שאינם מותירים יותר מדי רושם. רבות היזו את זה על עצמן, כשהלכת ברחוב יכולת להריח אותו מכל עבר, כך שזה לא היה יחודי. איני מבחינה בין בושם זול או יקר, כי לא המחיר זה שעושה עלי רושם, אלא הריח עצמו. ריחות מסוימים הם דבר יחודי. ריח, כמו טעם, זה ענין אישי.

Her perfume was the kind of perfumes that doesn't leave much impression. Many wore it, so while walking the street you could smell it all over, thereforeo it wasn't unique. I don't distinguish between cheap or expensive perfume, because it is not the price that impresses me, but the smell itself. Some smells are unique. Smell, like taste, is a personal matter.

היא היתה היחידה שעזבתי. האחרות עזבו אותי אחרי שהתיאשו ממני. אני מניחה שלא קל לחיות עם מישהי שמחפשת שלמות ושאינה מסוגלת להתפשר על בינוניות. איתה הבנתי מהר מאוד שהיא לא בשבילי. באמת השג גדול מבחינתי, כי עם אחרות לקח לי הרבה מאוד זמן. יש לי הצתה מאוחרת לגבי דברים שקורים ועד שאני מצליחה לעכל, החיים ממהרים קדימה והזמן מתבזבז.

She was the only one I left. The others left me after giving up on me. I guess it's not easy to live with someone who is looking for perfection and unable to settle for mediocrity. With her I realized very quickly that she wasn't for me. Really great achievement for me, because with others it took me a lot of time. I have a double take about things happening and until I'm able digest, life rushes forward and time is wasted.

ישנם סוגים רבים של בשמים, כמו שישנם סוגים רבים של פרחים הנותנים את ריחותיהם השונים ומבשמים לנו את החיים. זה ענין של העדפה אישית. זה כמו שישנן אלה האוהבות גויאבה ואלה שאינן סובלות את הריח בשום אופן. וישנן אלה האוהבות מנגו ואלה שאינן מסוגלות להריח אותו. למדתי, שאם איני אוהבת את הבושם שלה, הענין אבוד ואין טעם להמשיך כי זה לא ילך.

There are many types of perfumes, as there are many types of flowers that their different scents perfume our lives. It is a matter of personal preference. It's like there are those who love guava and those who don't like the smell by any means. And there are those who love mango and those who can't stand it. I learned that if I don't like her perfume, then it's a lost cause, and there is no point in taking it further because it won't work.

הבושם שלה היכה לי באף עת חלפתי על פני החנות שהציגה את בובות הראוה שאני מכירה כשהן לבושות בבגדים שמעולם לא עניינו אותי. אין לי ענין במלבושים שנראים כמו סמרטוטים, אך עולים הון תועפות. לעולם, אבל לעולם לא יהיה סיכוי כלשהו שאלבש בגד כלשהו שזור בחורים או בטלאים. לא אהבתי כשהאופנה הזו התחילה ודעתי לא השתנתה עד עצם היום הזה. זו חנות שאני חולפת על פניה לעתים קרובות למדי, אך איני טורחת לעצור ולהביט במרכולת המוצגת. לפעמים אני מציצה מזוית העין רק כדי לבדוק אם יש משהו חדש ואם החדש הזה מעניין. תמיד זה לא מעניין, כך שהתרגלתי להעיף מבט קצר מאוד ולא להתעכב שם.

Her perfume hit my nose when I walked past the store showing the vitrine dolls I know, wearing clothes that never interested me. I have no interest in garments that look like rags, but cost a fortune. Never, but never will there be any chance that I'd wear any article of clothing entwined with holes or patches. I didn't like when this fashion started and my opinion has not changed to this day. It's a shop I pass by quite often, but I don't bother to stop and look at the wares displayed. Sometimes I take a peek from the corner of my eye just to see if there is something new and if this new one is interesting. It's always not interesting, so I got used to taking a very brief look and not tarry there.

הדחף הראשון שלי היה להמלט מהמקום, כי אם זו היא, לא הייתי רוצה לפגוש בה. האצתי את צעדי ואחרי מספר שניות התפוגג הריח. שאפתי אויר מלוא ריאותי ו… "אה, זו באמת את!" היא אמרה בקול נוקב שלא הצלחתי לשכוח. "לא הייתי בטוחה." היא הביטה בי, מחייכת.

אני אשה מנומסת, אז החזרתי לה חיוך. שיערתי שהיא מצפה למענה ממני.  "אני ממש ממהרת", מלמלתי אל עיניה המופתעות, נופפתי אליה בידי לשלום ומיהרתי להתרחק ממנה.

My first impulse was to flee from the place, because if it's her, I wouldn't want to meet her. I accelerated my steps and after a few seconds the smell faded. I inhaled filling my lungs with air and… "Oh, that's really you!" She said in a piercing voice that I couldn't forget. "I wasn't sure." She looked at me, smiling.

I am a polite woman, so I smiled back at her. I assumed she was expecting an answer from me. "I'm really in a hurry," I murmured into her surprised eyes, waved her goodbye and hurried further away from her.

Holladay Saltz – Why Smell is More Important Than You Think

במשפט אחד:

אני אוהבת גויאבה – הן את הריח והן את הטעם. איני סובלת מנגו בשום מצב.

In one sentence:

I love guava – both the smell and the taste. I can't bear mango under any circumstances.

בוקר טוב, שרון   Good Morning, Sharon

ירקות לסלט Vegetables for salad

ירקות לסלט   Vegetables for salad

הסלט בארוחת הבוקר היה טעים להפליא. אין פלא עם כל הירקות שהרכיבו אותו.

The salad at breakfast was wonderfully delicious. No wonder with all the vegetables I sliced in.

בילדותי, היתה אמי שולחת אותי לבית הספר כשארוחת בוקר דשנה בבטני. כניצולת שואה, היה זה בלתי אפשרי לשלוח אותי מהבית בלי למלא לי את הבטן בפרוסת לחם מרוחה בשכבה עבה של חמאה, בירקות חתוכים בצלחת ליד חביתה מביצה. לקינוח (תמיד היה לי מקום לזה), שתיתי שוקו חם עם כמה עוגיות פשוטות אך טעימות מאוד, אותן הייתי טובלת במשקה כשחכי מודה לי עד מאוד.

In my childhood, my mother would send me to school with a hearty breakfast in my stomach. As a Holocaust survivor, it was impossible to send me away from home without filling my stomach with a slice of bread with a thick layer of butter spread on it, with sliced ​​vegetables in a plate next to an egg omelette. For dessert (I always had a place for it), I drank hot chocolate with some simple biscuits but very tasty, which I would dip in the drink while my palate was thanking me very much.

סלט ירקות מוכן. הוספתי קצת מלח וזהו – טעים, בלי תוספות Vegetable salad is ready. I added a bit salt and that's it – delicious, no dressing

סלט ירקות מוכן. הוספתי קצת מלח וזהו – טעים, בלי תוספות   Vegetable salad is ready. I added a bit salt and that's it – delicious, no dressing

חלפו שנים ולמדתי שאנשים אינם מתחילים את יומם עם ארוחת בוקר מלאה, אלא מחפפים עם כוס קפה וכמה עוגיות, כלומר הולכים ישר לקינוח ומדלגים על ארוחת הבוקר. זה לא התאים לי. פעם הכרתי מישהי שזה היה הריטואל שלה – קפה ועוגיות. מהר מאוד הבנתי שלא רק זה מהווה חוצץ בינינו, אלא שגם בשאר הדברים בחיים אנחנו שונות לגמרי. זה לא הלך בינינו. מאז, נוסף נושא ארוחת הבוקר לשאלות שאני שואלת בת זוג פוטנציאלית בטרם אני נפגשת איתה. ישנם דברים שלמדתי שאם אין בהם התאמה, זה לא יעבוד.

Years went by and I learned that people don't start their day with a full breakfast, but overlap with a cup of coffee and some cookies, which means going straight to dessert and skipping breakfast. It didn't suit me. I once knew someone whose ritual was coffee and cookies first thing in the morning. I quickly realized that not only is this a dividing line between us, but we ​​are completely different in the rest aspect of life as wrong. It didn't work between us. Since then, breakfast has been added to the questions I ask a potential partner before I meet with her. There are some things I've learned that if there's no match, it won't work.

לוקחת 2 פרוסות לחם וחותכת לקוביות. אחר, מפזרת אותן על הסלט   I take 2 slices of bread and cut them into cubes. Then, I scatter on the salad

לוקחת 2 פרוסות לחם וחותכת לקוביות. אחר, מפזרת אותן על הסלט   I take 2 slices of bread and cut them into cubes. Then, I scatter on the salad

"בוקר טוב, שרון", היא ברכה עת נפגשנו בסקייפ לשיחת הכרות בשעת בוקר סבירה.

הבטתי על מה שהיה מונח על השולחן לפניה וידעתי שלא יהיה לזה המשך. העוגיות ששלפה מתוך השקית וטבלה בקפה שלה, לא הותירו מקום לספק באשר לעתידנו הלא משותף.

"Good morning, Sharon," she greeted as we met on Skype for a getting to know chat at a decent hour in the morning.

I looked at what was laying on the table in front of her and knew it would not have continuance. The cookies she pulled out of the bag and dipped into her coffee left no room for doubt as to our unshared future.

מורחת טחינה על קוביות הלחם והארוחה מוכנה I spread tehina (tahini) on the bread cubes and the meal ready

מורחת טחינה על קוביות הלחם והארוחה מוכנה   I spread tehina (tahini) on the bread cubes and the meal ready

במשפט אחד:

שאלות שכדאי לתת עליהן את הדעת באשר להתאמה הדדית:

  1. האם את אוהבת לרקוד? מי שאינה אוהבת לרקוד, אינה אוהבת לחיות. מי שאינה אוהבת לרקוד, אינה אוהבת לשמוח ואינה אופטימית, כמוני. זה הנסיון שלי.
  2. האם את פותחת את הבוקר בארוחה מלאה? מי שאינה עושה זאת, אין לי כוח אליה. מִדְגַּנִּים אינם נחשבים אצלי לארוחת בוקר מלאה.
  3. איזו מוזיקה את אוהבת? זה חשוב מאוד! את לא רוצה להיות עם מישהי ששומעת אופרות בזמן שאוזנייך תצילנה מהרעש הנורא! ואת, שאוהבת מוזיקת רוק כבד, כמוני, לא רוצה להיות עם מישהי שנמלטת מהחדר בזמן שאת שמה את המוזיקה על פול ווליום ורוקדת עם זה במלוא המרץ.
  4. האם את אוהבת חום או קור? האם את מעדיפה, כמוני, לחיות באואזיס במדבר סהרה או שאת מעדיפה את הקוטב הצפוני? לא כדאי שתריבנה על הפעלת המזגן, נכון? לי לא היה כזה מעולם, אין לי כזה כרגע ולא יהיה בעתיד. אני אוהבת את חום הקיץ.

In one sentence:

Questions you should consider about mutual matching:

  1. Do you like to dance? Those who don't like dancing, don't like to live. Those who does not like to dance, does not like to rejoice and is not optimistic, like me. This is my experience.
  2. Do you start your morning with a full meal? Whoever does not do this, I have no strength for her. Cereal isn't considered a full meal in my book.
  3. What music do you like? This is very important! You don't want to be with someone who listens to operas while your ears are ringing of the horrible sounds! And you, who like heavy rock music, like me, you don't want to be with someone escaping the room while you put the music on full volume and dance with it with your full energy.
  4. Do you like heat or cold? Do you, like me, prefer to live in an Oasis in the Sahara Desert or do you prefer the Arctic? It's not worth fighting over the air conditioner, right? I have never had this, I don't have one right now, and will not have in the future. I like the summer warmth.

הדהוד של געגוע   The Echo of Longing

קיי די לאנג – כמיהה תמידית

k.d. langConstant Craving

הקורונה הזו היטיבה מאוד עם כדור הארץ, על זה ישנן הוכחות חותכות, אך לא עם יחסינו. גם על זה ישנן הוכחות, אם כי עצובות.

This corona has benefited the earth very much, on which there is conclusive evidence, but not with our relationship. There is evidence of this, too, though sad.

גרטה ודאי לא היתה מרוצה מכך, אך לנו לא היתה ברירה אחרת מאשר לטוס זו אל זו. כשאינכן גרות תחת אותה קורת גג ובעיקר כשזה בארצות שונות, אתן משתדלות לעשות את מיטב יכולתכן כדי להיות זו עם זו גם אם זה לפרקי זמן קצרים מדי ובמרווחי זמן ארוכים זה מזה. אף שאין זה בריא לכדור הארץ, זה לא יעיל להמיר טיסה של כחמש שעות בשיט. אשמח בהחלט להמיר טיסות ב"בִּים מִי אָפ סְקוֹטִי" כשזה יתאפשר (אני אופטימית).

Greta must have been unhappy, but we had no choice but to fly to each other. When you don't live under the same roof and especially when in different countries, you try to do your best to be with one another even if it is too short periods of time and for long intervals apart. Although it is not healthy for the Earth, it is not efficient to alter a five-hour flight with a cruise. I would definitely love to convert flights with "Beam me up, Scotty" when it will be possible (I am optimistic).

קיי די לאנג – איזה עולם נפלא

k.d. lang – What A Wonderful World

הטיסות נפסקו, אין יוצאת ואין באה. יש סקייפ, אך זה לא מספיק. יש גם את החיים עצמם שמובילים אותנו לכל מיני דרכים שלא תכננו. אנחנו מתוכנתות לפגוש את "האחת", להתאהב בה ולחיות את חיינו איתה עד קץ כל הימים. החיים לא תמיד מזמנים לנו אותה. גם אם אנו פוגשות את מי שגורמת ללבנו להחסיר פעימה, אין זה מבטיח שזה יהיה הדדי. לה יש לב משלה שלא בהכרח פועם בהתאם לזה שלנו.

Flights stopped, no departures and no arrivals. There's Skype, but that's not enough. There is also life itself that leads us to all kinds of ways we did not plan. We are programmed to meet "the One", fall in love with her and live our lives with her to the end of time. Life doesn't always summon her. Even if we meet those who cause our hearts to miss a beat, it does not guarantee that it will be mutual. She has her own heart that doesn't necessarily pulsate according to our own.

הימים עוברים. אנחנו לא נעשות צעירות יותר. הזמן נושר לנו מבין האצבעות כמו חול, רק שחול יש מלא והזמן שלנו פה קצוב. פעם, עוד היינו מתכננות תכניות לגבי עתידנו. עם הזמן והעיסוקים שלה, שהיו חשובים לה מאוד, כנראה יותר מהחיים שלנו יחד, הפסקנו עם זה. הפגישות שלנו נעשו פחות ופחות תכופות, מרווחי הזמן בין השיחות שלנו בסקייפ התרחבו. עוברים ימים בלי שנראה זו את זו. אחר כך אלה מצטברים לשבועות והריחוק גדל. שתינו בסדר עם זה.

The days pass. We're not getting any younger. Time drops of our fingers like sand, only sand we have a lot, but our time here is limited. Once, we were still planning plans for our future. Over time and with her occupations, which were very important to her, probably more than our lives together, we stopped with that. Our meetings became less and less frequent, the time intervals between our Skype chats widening. Days go by without seeing each other. Then these accumulate into weeks and the distance grows. We're both fine with that.

טוני בנט, קיי די לאנג – קטיפה כחולה

Tony Bennett, k.d. lang – Blue Velvet

במשפט אחד:

מה שהקורונה הזו עשתה לחיים שלנו.

In one sentence:

What this Corona did to our lives.