ארכיון קטגוריה: לסביות Lesbianism

רגעים קטנים Little Moments

ג'ורג' קרלין – רגעים קטנים

George Carlin – Little Moments

 

 

אני אוהבת את הרגעים הקטנים שלנו, גם אם אלה מבעד לסקייפ, את הדברים שאנחנו עושות יחד גם ממרחק של אלפי מילין זו מזו.

I love our little moments, even those through Skype, the things we do together even from thousands of miles apart.

הו'אופונופונו – מדיטציה לניקוי התודעה ממחשבות ואמונות מעכבות

(לנשים בעברית)

 

כל הפרידות הללו All These Departures

Pablo Alborán & BebePor fin [Lyrics]

 

תמיד דמיינתי לעצמי בת-זוג שתגור איתי תחת אותה קורת-גג. לא יצא. אנחנו מנסות למצות את מה שהחיים נותנים לנו.

I always imagined a spouse who would live with me under the same roof. Did not happen. We try to exhaust what life gives us.

 

India Martinez – Todo No Es Casualidad

 

 

 

 

גאוה 2018 בחדרה Pride 2018 in Hadera

פעם צעדנו יחד Once we marched together

פעם צעדנו יחד Once we marched together

היא התכוונה לצאת מן הבית כשדגל בגודל מפרש מונף בידיה. נעמדתי על רגלִי הבריאה, ידַי פרושות לרוחב הדלת, מונעת ממנה לצאת ככה.

She was going to leave the house with a sail-sized flag flying in her hands. I stood on my good leg, my hands spread out across the door, preventing her from going out like this.

"על גופתך המתה!" אני מתרה בה. "את לא יוצאת ככה מהדלת הזו! לא אכפת לי המקל, אבל את הדגל את תקפלי ותשימי בתיק עד שתגיעי למצעד. אני לא רוצה שהשכנים שלי יראו אותך עם הדגל!"

"Over your dead body!" I warn her. "I don't mind the stick, but you'll fold the flag and put it in your bag until you get to the parade. I don't want my neighbours to see you with the flag!"

היא טסה מכאן ביום שני בבוקר, אני זו שצריכה להמשיך לחיות עם השכנים שלי, שרובם דתיים. אין לי כוח וחשק להתמודד איתם.

She is going to leave on Monday morning, I'm the one who has to go on living with my neighbours, that most of whom are religious. I don't have the strength or the desire to cope with them.

שכונה דתית A religious neighborhood

שכונה דתית A religious neighborhood

כשסיפרתי לה על המצעד בחדרה ההולך וקרב, גילתה התלהבות רבה ותכננה להשתתף בו. כחלק מן ההכנות, היא קנתה דגל גאוה עצום כשהשתתפה במצעד בתל אביב בלעדַי. היא יודעת שביתי – ביתהּ במובנים רבים, אך יש גבול לכל תעלול ולכן לא העזה לתלות את הדגל במרפסת הדירה אחרי שהזהרתיה שאם יש לה תוכניות להמשיך ולחיות, כדאי שתמנע מן הצעד הזה. אינך יכולה להניף דגל גאוה בשכונה שלנו בלי לשאת בתוצאות הבלתי רצויות. מעולם, בכל חיי, לא ששתי אלי קרב, ואין לי כוונה להתחיל עם זה בגילי הנוכחי.

When I told her about the approaching parade in Hadera, she was very enthusiastic and planned to participate. As part of the preparations, she bought a huge pride flag when she participated in the parade in Tel Aviv without me. She knows that my casa is her casa in many respects, but there is a limit to every prank, so she didn't dare to hang the flag on the apartment porch after I warned that if she had plans to continue living, she should avoid this move. You can't fly a flag of pride in our neighbourhood without bearing the undesirable consequences. I have never, in my whole life, been in a fight, and I have no intention of starting it at my current age.

היא רצתה להמשיך לחיות איתי בטוב. היא קיפלה יפה את הדגל, הטמינה אותו בתיק הגב, אחזה במקל, נשקה לי לשלום ויצאה בשלום. אני מצפה לדיווח מלא ממנה כשתשוב בשלום.

She wanted to go on living with me in good terms. She folded the flag nicely, put it in her backpack, grabbed the stick, kissed me goodbye, and left in one piece. I expect a full report from her when she returns safely.

חדרה מתחרדת Hadera is turning ultra-Orthodox

חדרה מתחרדת Hadera is turning ultra-Orthodox

את באה למצעד ? Are you coming to the parade

רגל Leg

רגל Leg

הפתעות אינן הקטע שלי, אני יותר בעד שגרה מבורכת, אבל החלטתי לחרוג היום ממנהגי ולעשות משהו שאיני עושה בדרך כלל. איזו טעות מרה!!!

Surprises are not my thing, I am more in favour of a blessed routine, but today I decided to deviate from my customs and do something I usually don't do. Such A bitter mistake!!!

יום חמישי הוא יום של קניות בדרך כלל, אך משום שהספקתי לערוך את קניותי כבר אתמול, הייתי פנויה ללכת בצהריים לסטודיו כדי להתאמן קצת.

Thursday is usually my shopping day, but since I managed to complete my shopping yesterday, I was free to go to the studio at noon to practice for a while.

מעולם לא הלכתי לסטודיו בשעה הזו, לכן לא ציפיתי לראותה יורדת בעוד אני מטפסת מעלה במדרגות כפי שקורה לא אחת בזמן האחרון. לא עלה על דעתי שהיא מתאמנת גם בימי חמישי. איני נוטה לחשוב עליה בזמני החופשי, היא נכנסת לי לתודעה רק כשאנחנו נפגשות באקראי. איני יודעת אפילו מה שמה.

I never went to the studio at this time, so I did not expect to see her going down while I was climbing up the stairs, as so often has been lately. It did not occur to me that she was practicing on Thursdays too. I do not tend to think of her in my free time, she comes into my mind only when we meet at random. I don't even know her name.

בדרך כלל היא עם מישהי. בדרך כלל, זרועה של אותה מישהי כרוכה סביב כתפיה. הנחתי שזו האשה שלה. הפעם, היא היתה לבדה. כולי נשיפות, אני מסתפקת במנוד ראש כלפיה כדי לא להשתמש בקולי. קשה לי לדבר כשריאותי עומדות לקרוס בכל רגע. אנחנו רק בקומה השניה ויש לי עוד מליון קומות לעלות כדי להגיע לסטודיו.

Usually, she is with someone. Usually, that person's arm is wrapped around her shoulders. I assumed it was her woman. This time she was alone. I'm breathing very heavily, so I make do with a nod to her so as not to use my voice. It's hard for me to speak when my lungs are about to collapse at any moment. We are only on the second floor and I have another million floors to cover up until reaching the studio.

טרם חלפנו זו על פניה של זו. עדיין, שתי מדרגות מפרידות בינינו. במקום להסתפק, כמוני, במנוד ראש ולהמשיך לרדת במדרגות, היא מחליטה לעשות מעשה ומושיטה אלי אל ידה הארוכה, אוחזת בכתפי. "את באה למצעד מחר?" היא שואלת בקולה הרך.

We have not yet passed each other. Still, two steps separated between us. Instead of just nodding like me and continuing going down the stairs, she decides to act, so she reaches her long arm towards me, grabbing my shoulder. "Are you coming to the march tomorrow?" She asks in her soft voice.

מרוב הפתעה, אני מאבדת את שיווי משקלי ולפני שאני מתרסקת לחתיכות במורד המדרגות, היא פועלת בזריזות ומצליחה לאחוז בזרועותי, מאמצת אותי בחוזקה אליה. אני נופלת את תוך זרועותיה הבטוחות תוך שאני משתדלת להחזיר אלי את שיווי המשקל.

Surprised, I lose my balance and before I crash to bits all over the stairs, she acts quickly and manages to grab my arms, clutching me tightly to her. I fall into her safe arms as I try to regain my balance.

פנינו סמוכות זו אל זו, הבל פיה המתוק קרוב מאוד אל פי והבלתי נמנע קורה.

Our faces are close to each other, her sweet breath is very close to my mouth and the inevitable happens.

אחרי זמן שנדמה לי כנצח, אנחנו מתנתקות זו מזו. עכשו שתינו מתנשפות בכבדות. לפני שבדל של חיוך נבוך מתחיל להצטייר על פני, אני חשה את השוק ברגלי עולה באש, כאילו צבת נצמדה אליה וצובטת בכל הכוח. כנראה שעיקמתי את הרגל בנסיוני להשיב לעצמי את שיווי המשקל. אני מתישבת בכאב, מנסה לבדוק מה ארע לה.

After a time that seems like an eternity, we separate from each other. Now we both gasp heavily. Before a glimpse of an embarrassed smile begins to appear on my face, I feel as if my shin is on fire, as if a pliers cling to it and pinch with all its might. I must have twisted my leg in my attempt to regain my balance. I sit myself down in pain, trying to see what happened to it.

"איפה כואב לך?" היא שואלת בדאגה.

אני מראה לה עם אצבעי, איני מסוגלת להוציא הגה. הכאב עצום.

היא בוחנת את המצב; אחר, בלי לשאול אותי, היא מתכופפת אלי, מניפה אותי בזרועותיה ומתחילה לרדת במדרגות.

"מה את עושה?" אני מוחה, מתפתלת. "הורידי אותי מיד!"

"ואיך תלכי? אנחנו צריכות להביא אותך למרפאה כדי שיבדקו אם לא שברת משהו", היא נחושה. "אקח אותך לשם במכונית שלי."

"Where does it hurt?" She asks concernedly.

I show her with my finger, I can't utter a word. The pain is enormous.

She examines the situation; Then, without asking me, she leans over to me, lifts me in her arms and starts going down the stairs.

"What are you doing?" I protest, twisting. "Drop me off immediately!"

"And how will you go? We have to get you to the clinic to check if you didn't break something," she is determined. "I'll take you there in my car."

לא התכוונתי לשמוע בעצתה וסרבתי לה בנחרצות. הסכמתי שהיא תסיעני עד לביתי, הרי לא יכולתי לדרוך על הרגל, אך התנגדתי בכל תוקף לנסיונותיה להרימני ולשאתני אל דירתי. רק זה היה חסר לי, שביאטריס תפתח את הדלת ותראה אשה זרה נושאת אותי בזרועותיה.

I wasn't going to listen to her advice, and I vehemently refused. As I could not step on my leg, I agreed that she would take me to my house, but I firmly resisted her attempts to lift me and carry me up into my apartment. It was all I needed, for Béatrice to open the door and see a strange woman carrying me in her arms.

נראה שלמצעד לא אגיע מחר.

It seems that I won't make it to the parade tomorrow.

 

שוויון ואהבה Equality and love

שוויון ואהבה Equality and love

ימי ראשון Les Dimanches

Grand Corps Malade – Dimanche soir

 

מבחינת ביאטריס, ימי ראשון (les dimanches) אמורים להיות מוקדשים למנוחה ולתענוגות. במקום זאת, אני מעבידה אותה בפרך בסידור הדירה אחרי שהבטיחה לעזור אם צרפת תנצח.

For Béatrice, Sundays (les dimanches) are supposed to be devoted to rest and pleasures. Instead, I work her hard in arranging the apartment since she promised to help if France wins.

 

Yves Jamait – Dimanche (caresse-moi)

 

 

התאפסי על עצמך Regain Your Senses

הרטס – התאפסי על עצמך

Hurts – Live Like Horses

 

"אני לא יודעת", היא אומרת לי, "זה לא כל כך ברור לי."

"מה לא ברור לך?" אני תוהה.

"I do not know," she says to me, "it's not so clear to me."

"What is not clear to you?" I wonder.

אלן פרסונס – משחקים שאנשים משחקים

Alan ParsonsGames People Play

 

 

התקשרי אלי Call Me

 

הכבשה פועה The sheep bleats

הכבשה פועה The sheep bleats

הכְּתָב לא היה כתב, זה היה גיבוב של נמלים שהתחזו לאותיות. מזלה, שהתמחיתי בהירוגליפים, כך שיכולתי לפענח את שכתבה לי.

The writing was not any writing, it was a heap of ants pretending to be letters. Luckily for her, I specialized in hieroglyphs, so I could decipher what she had written to me.

לה היה מזל, לי לא. זה לא נגמר טוב מבחינתי.

She was lucky, I was not. It didn't end well for me.

 

"מֶה" אינה מלה, זו לשון המעטה "Meeeeeee" is not a word, it's an understatement

"מֶהההההה" אינה מלה, זו לשון המעטה "Meeeeeee" is not a word, it's an understatement

ישר מהעריסה Cradle Snatcher

ירד הליל Night fell

ירד הליל Night fell

הנוהל הרגיל, שעה של פינוק עם קפה ועוגת שוקולד ואחרי כן פיזור. לא ציפיתי להתפתחויות דרמטיות.

The usual procedure, an hour of a treat with coffee and chocolate cake and then dispersing. I did not expect any dramatic developments.

היא גוללה בפני את מסכת חייה, את התלאות, ההתלבטויות, הטעויות, הנפילות. חשתי את פגיעותה. גל של חמלה הציף אותי והנחתי ידי על כתפה כדי לנחם, להקל, להפיג את הרוע שחוותה.

She told me the story of her life, the trials, the dilemmas, the mistakes, the falls. I felt her vulnerability. A wave of compassion flooded over me and I put my hand on her shoulder to comfort, ease, relieve the evil she had experienced.

פניה היו כה סמוכות אל פני, יותר מדי סמוכות. חלק מסוים במוחי התריע על סכנה מתקרבת בעוד חלק אחר היה אטוּם, המום. אינסטינקטיבית, נרתעתי לאחור, מחזירה באחת את ידי מכתפה. כוס הקפה שעמדה בדרך, התהפכה, מציפה את השולחן. בזריזות, עצרתי בעדה מלהתגלגל אל הרצפה ולבטח להתנפץ. שמתי לב למבטי השכנים הסקרנים בשולחנות הסמוכים אלינו.

Her face was so close to mine, too close. Some part of my mind warned of imminent danger while another part was sealed, stunned. Instinctively, I flinched, abruptly pulling back my hand from her shoulder. The cup of coffee standing in the way turned over, flooding the table. Quickly, I stopped it from rolling to the floor and probably break. I noticed the curious gazes of our neighbours at the tables near us.

עד לרגע ההוא היו לי אליה רגשות חמים, כמו אל הבת שלא היתה לי וכל כך רציתי. החמימות והחמלה שחשתי כלפיה נבלמו. "לא!" אמרתי לה בקול תקיף. "לא!"

Until that moment I had had warm feelings for her, as to the daughter I did not have and wanted so much. The warmth and compassion I felt for her were blocked. "No!" I said to her with a firm voice. "No!"

דמעותיה זרמו על לחיֶהָ טיפות-טיפות, חורשות עצב בתוך לבי. כל כך רציתי לחבקהּ, לנחמהּ, אך ידעתי שזה יוביל למקום לא טוב. לא טוב מבחינתי. רציתי לקום ולעזוב, אך היא הקדימה וחשה משם. הזמנתי עוד קפה. וגם עוגה. עוגת גבינה הפעם.

Her tears flowed on her cheek drops of drops, ploughing sadness in my heart. I wanted so much to embrace her, to console her, but I knew it would lead to a bad place. Not good for me. I wanted to get up and leave, but she was faster and fled away before I managed to rise myself up. I ordered more coffee. And a cake. Cheesecake this time.

היא לא אבתה לשמוע She Refused to Listen

ניטס – מכוניות ומכוניות

Nits – Cars & Cars

 

זרזיף הגשם שירד על העיר המעולפת הקל מעט על החום שהעיק על הכל – בני האדם, החי, הצומח ואפילו על הדומם. מעט זה לא מספיק.

The rain that drizzled on the swooned town eased a little the heat that weighed on everything – humans, animals, plants, even the still. A little is not enough.

חציתי את הכביש בזהירות, עושה את דרכי בין המכוניות שעמדו בפקק וצפרו זו לזו בקולי קולות כאילו זה יכול היה לעזור לשחרר. אולי את העצבים המתוחים, אך לא את המציאוּת. לא היה קל כלל ליושבים בתוך הרכבים. די ריחמתי עליהם.

I crossed the road cautiously, making my way through the cars standing in the traffic jam and honking at each other very loudly as if it could help to release. Maybe the nervous nerves, but not reality. It was not easy at all to those people sitting in the cars. I felt quite sorry for them.

 

 

סקורפיונס – נסיעה (שיר של המכוניות)

ScorpionsDrive (The Cars' song)

 

 

 

למרות המזגן Despite the air conditioner

 

The Staves – I'm On Fire

 

"אני עולה באש", היא אומרת לי, "גלי החום הללו הורגים אותי."

"I'm on fire," she says to me, "these heat waves are killing me."

 

Bruce SpringsteenI'm On Fire