Category Archives: עלי לונדון London Leaves

זו תינוקת מלכותית!

It's a Royal Baby Girl!

אצלנו, זכתה הידיעה להיות אחרונה לפני תחזית מזג האויר, אחרי איזה משפט על משהו שקרה בבאר שבע. ענין של סדר עדיפויות מן הסתם. אצלנו, נפאל בחזית החדשות, בית החולים שישראל הקימה לעזרת העם הנפאלי, הנעדר הישראלי שעדיין מחפשים אחריו בתקוה שימצאוהו בריא ושלם, אמן.

On the Israeli radio, the news of the new princess's birth was the last, before the forecast, after a sentence about something happened in Be'er Shva. Probably a matter of priority. We have Nepal on top of the news, the hospital Israel established for the aid of the Nepalese people, the searches after the last missing Israeli, in hope he will be found safe and healthy, Amen.

First Birth at the IDF's Field Hospital in Nepal

מלבד הטיפול בפצועים, סייע בית חולים השדה הישראלי להביא לעולם כמה תינוקות. כאן, בישראל, עשו מזה ענין שלם. במרחק-מה משם, באנגליה הקרה, נולדה תינוקת לבית המלוכה המקומי וכל העולם כמרקחה. בכל אשר נזפזף, שידורים חיים מחזית בית החולים, חוץ מאשר בישראל. לנו אין חדשות חיות בעברית 24 שעות ביממה. חוצמזה, גם אם היה משדר, אין לצפות מאתר רשות השידור הממלכתי שלנו לשידור חלק. מזמן זנחתי את הצפיה בהם, משום שנמאס לחוות את השידור המגמגם קשות ונקטע בכל כמה דקות. נצמדנו לחדשות סקיי, שם נצמדו הבריטים לחזית בית היולדות.

Besides of taking care of the many injured, IDF field hospital assisted with bringing new babies to the world. Here, in Israel, it was a big issue. Some miles from there, in cold England, a princess was born to the local royal dynasty, and the whole world is in turmoil. All broadcasts concentrate in live views from the front of St. Mary's Hospital. We clung to Sky News, where the British were glued to the front of the Lindo Wing.

Royal baby: Unofficial town crier announces birth

במקרה נקלענו לשם בסוף השבוע לסתם מנוחה וכיף ונפלנו על הלידה המלכותית. כל בית המלון מריע בהתרגשות, כאילו היה זה משחק כדורגל חשוב. ביאטריס מזילה דמעה ואני מצטרפת אליה. צמד יהודיות רגשניות השמחות על הולדת ילדה, גם אם זו בריטית ולא ממשפחתנו. מארועים ממלכתיים קודמים בממלכה, אני כבר יודעת מה מחכה לנו. יש לצפות שמחר יהיה כל רחוב מקושט וכל בריטי נאמן יפזז לצלילי מסיבות הרחוב. לא טעיתי. הטלפון של ביאטריס מצלצל בהזמנות להצטרף לחגיגות. למה לא? עדיף לחגוג מאורע משמח, לא ככה?

We accidentally went there for a quiet weekend of rest and fun, and encountered the royal birth. The entire hotel is cheering and applauding with excitement, as if it was a big football game. Béatrice sheds a tear and I join her. A couple of emotional Jews who are happy for a birth of a girl, even she is British and not with our family. From previous events in the kingdom, I know what lies ahead. We can aspect that tomorrow every street will be decorated and every loyal British will dance to the sounds of the street parties. I wasn't mistaken. Béatrice's cell phone is ringing with invitations to join the celebrations. Why not? Better celebrate a happy event, isn't it?

Royal baby birth announcement

It's a girl! UK's Duchess Kate has baby daughter

Britain's Royal couple unveil new baby girl

ישראלית ופריזאית בלונדון

אוטובוס סיור בלונדון

ישנם דברים שאי אפשר להעביר בכתיבה, כמו צלילים. אפשר לתאר אותם, אך אין דין שמיעה ממש כדין דמיון. כשאת שומעת, את חוֹוָה את הקולות בפועל ויכולה להנות מהם (או שלא…).

There are things which can't be transferred via writing, like sounds. They can be described, but actually hearing is not the same as imagining. When you hear, you actually experience the sounds and are able to enjoy them (or not…).

לשמוע את ה-"Ou-La-La!" של ביאטריס או את ה-"Vraiment?", ה-"A bonne" ועוד, זה תענוג לאוזן האוהבת את השפה היפה שלה. יש לה קול עדין, לביאטריס, קול רך, המענג את עור התוף של השומעת.

To hear Béatrice's "Ou-La-La!" or her "Vraiment?" the "A bonne" and more, is a sheer pleasure to the ear loving her beautiful language. She has a tender voice, Béatrice, soft, which delights the ear drum of the listener.

טיילתי כבר בלונדון, באתרים הידועים של העיר, גם ביאטריס עשתה זאת לא אחת, אך בשתיים, בצרוף של שתינו זו עם זו, לראות שוב את המראות שראינו עם נשים אחרות, זה שונה. החויה היא אחרת. התחושות שונות או איך שביאטריס אומרת: "Incroyable".

I've already been to London, at the known sites of the city. Béatrice has been there too more than once, but in two, with the two of us together, seeing again the sites we've seen with other women, is not the same. The experience is different. The feeling is unalike, or as Béatrice says: "Incroyable".

חוה אלברשטיין – לונדון לא מחכה לי

מבחינתי, לונדון לא מחכה לי. הייתי, ראיתי, מיציתי. לא הייתי חוזרת לשם מיוזמתי. מבחינת ביאטריס – לונדון היא עיר נוספת אליה היא באה לעתים לסידורים, לעבודה ורק אם צריכה. בעבר, זה היה לבוא כדי לתייר בעיר, אך אחרי פעמים רבות כל-כך, אין בכך כבר חידוש עבורה, אלא אם כן היא מביאה איתה מישהי כמוני, שלא ביקרה הרבה בעיר וזקוקה למדריכה.

As far as I'm concerned, London doesn't wait for me. I've been there, saw it, exhausted the place. I wouldn't come back there on my initiation. As to Béatrice – London is another place is comes from time to time for running some errands, to work, and only if she must. In the past, it was to come to tour the city, but after so many times, it's not any novelty for her, unless she brings along someone like me, who haven't visit the city much and needs a tour guide.

אין הרבה אהבה בין הצרפתים לאנגלים. עמים צהובים אלה לאלה. אלה גם אלה פטריוטים, אם כי הבריטים יותר – הם לא הסכימו לשנות את המטבע שלהם ולעבור לאירו. אני חושבת שזה נכון מאוד, משום שאחד מן הסממנים של מדינה זה המטבע שלה. כוונת האירו היתה טובה, אך חבל שלא הותירו את המטבעות המקומיים על כנם ובנוסף – יכלו להנהיג גם את האירו, כלומר: שני סוגי מטבעות חוקיים במדינות השונות.

There's not much love between the French and the British. These two nations are hostile to each other. Both are very patriots, but the British are more – they didn't agree to change their currency to the Euro. I think that this is very wise and right, because one of the country's main symbols is its legal tender. The Euro idea was a good intention, but it's a pity they didn't leave their local currency untouched. In addition, the Euro could be a second currency, meaning: the two currencies could be legal in the different European countries.

ג'ואן, חברתה של ביאטריס, המארחת אותנו, קוראת לה בשם החיבה: Froggy. עלו לי כמה הרהורים לקרוא לביאטריס פְרוֹגִי'לֶה, אבל לנוכח הסתייגותה של הלה מהמאכל המסורתי של מדינתה, אני נמנעת. ישנם תחומים אליהם לא כדאי להכנס למען שלום-בית, אם שוחרת שלום את. אני כזו, כך שגם אם זה נשמע לי חמוד – אני מתאפקת.

1 2068e

הפעם היחידה בה נערך לי סיור מודרך בלונדון, היתה רגלית ובמשך יום שלם. למרות שגרתי שם זמן לא מועט, מעולם לא יצא לי לתייר שוב את העיר, גם לא באוטובוס המיוחד הסוקר את האתרים החשובים בה. מקומות שרואים מגובה קומתיים, בהחלט מעניקים זוית מעניינת.

The only time I had a guided tour in London, was by foot and for a whole day. Despite that I lived there quite a time, I haven't had another chance to retour the city, not even with the special bus that takes you to the important sites. Places you see from double-decker bus, certainly give an interesting angle.

ביאטריס מסבירה שמעולם לא עלה על דעתה להגיע לכאן עם מכוניתה וגם אין סיכוי שזה יקרה. אני יכולה להבין אותה: למה להסתבך בנהיגה בצד הלא נכון של הכביש, זה שהמוח שלי אינו רגיל אליו? כמוני-כמוה, שתינו מעדיפות לסמוך על הנהגות המקומיות האדיבות שתסענה אותנו ממקום למקום לפי צורכנו.

Béatrice explains that she never thought of coming to London with her car, and there's no chance it will ever happen. I can understand her: why get into trouble and lose the way by driving on the wrong side of the road, the side my brain is not used to? Like me, she prefers to depend on the considerate local drivers to drive us to the places we need.

אנחנו חולפות על פני הכיכרות הידועות, פסלים מעטרים כמה מהן, אתרים שקוראות עליהם בספרים, מוזאונים… לונדון זו לונדון, אותה לונדון לתיירות ותיירים. גם בעיני פריזאית שראתה וחותה וגם בעיני ישראלית שמקוה שזה ביקורה האחרון פה. ישנם עוד מקומות שטרם חויתי ואני שואפת להגיע אליהם.

We pass the known squares; some of them are decorated with sculptors, sites I read about in books, museums… London is London, the same old London for the tourists. The same in the eyes of a Parisian who had seen and experienced, as well as in the eyes of an Israeli who hopes it is her last visit here. There are other places I haven't been to, which I aspire to go to.

הממלכה זוכרת

סופשבוע של זכרון (Remembrance Weekend)

 

משנכנס נובמבר, מתכנסת הממלכה בטקסים לזכר חללי המלחמות, קונצרטים מיוחדים נערכים ואף משחזרים קרבות מפורסמים. יש להם מסורת לגויים, כזו שאינה מלה נרדפת לדת דוקא, כמו אצלנו. האוירה היא של כיבוד העבר וההווה, כי גם בימינו נמצאים לוחמיהם מעבר לים למען השכן שלום. לא שזה מצליח כל כך, אך זה כבר נתון לדיון שונה.

הפּוֹפּים נראים על כל צעד ושעל: אנשים עונדים אותם על ד"ש הבגד, אנדרטאות מתכסות בזריהם ואפילו בחנות המזכרות בסטונהנג' מצאתי אותם. קניתי, שתהיה לי מזכרת, יחד עם הכבשה המסמלת את גבעות סולסברי עליהן שוכנות האבנים הענקיות.

שלא כמו אצלנו, אין צפירה שעוצרת את הכל ואנשים אינם עומדים דום ברחוב, אך פעמוני הכנסיות מצלצלים ובמשרדים יש כאלה המכבדים את זכר הנספים בקימה בדיוק בשעה 11 ועמידה למשך שתי דקות תמימות. ברשתות השידור משדרים את צלצול הפעמונים במקום את החדשות.

השיא יהיה היום: בעוד שעתיים (אצלנו, בישראל, תהיה השעה 13), יתקיים באנדרטה שבמרכז לונדון, טקס זכרון (Remembrance Sunday), במהלכו תניח המלכה זר ואחר כך תשתתף בטקס ב-Whitehall. מדהים איך אשה בגילה מתרוצצת מטקס לטקס במקום להעביר את ימיה בנמנום ובמנוחה. אני מלאת כבוד אליה ומאחלת לה בריאות ואריכות ימים. הממלכה אוהבת אותה.

הרדיו משדר רגיל. אין אצלם יום של שירי זכרון, כמו אצלנו. בערב צפוי לנו קונצרט רב הוד ואמנים, גם רוד סטיוארט יופיע בו. אני מלאת ציפיה.

נבירות:

  1. Remembrance Day ויקיפדיה
  2. Remembrance Poppy ויקיפדיה
  3. In Flanders Fields ויקיפדיה
  4. בשדות פלנדריה ויקיפדיה
  5. Gallipoli Movie Ending יוטיוב
  6. Remembrance in London 2012  באתר http://www.visitlondon.com
  7. Remembrance day באתר View London
  8. Remembrance Sunday by the Royal British Legion

ליידי אנגליה בגיל מסוים

השיר הזה נכנס לי אל התודעה ב-2006. היתה איזו אנגליה משוגעת שחיזרה אחרי בתקופה בה שהיתי במדינה ההיא והשיר הזה התנגן ברדיו ואחר כך לא יצא לי מהראש, עד היום.

ליידי היא לא היתה. אין כל קשר בין מִלות השיר לבין קורות חייה של אותה בריטית מוזרה שהכרתי, אך נסתרות דרכי תודעתנו ושירים צצים להם בראשנו בלי שיש לנו שליטה על כך. אני מתה על השיר הזה בכל ביצוע (קשה לקלקל אותו), ללא קשר לזכרון הקשור אליו, אותו אני מנסה לשכוח. איך אמרה לי פעם מישהי: "זה המחיר שצריך לשלם." היא לא היתה פולניה… בנוגע אלי, בכל זאת ישנם דברים שאני מוכנה לשלם עליהם. שוה לי להנות מהשיר הנפלא הזה במחיר של להזכר במה שלא היה צריך לקרות. אני חיה בתקוה שהזכרון הזה יפול כבר לתהום הנשיה. אולי הרשומה הזו תעזור…

נסתרות דרכי האסוציאציות, אך השיר הזה מקשר אותי אל הבלדה על לוסי ג'ורדן של מריאן פייתפול. גברת ג'ורדן, עוד אנגליה אבודה, לא ממש ליידי כמו הקודמת, גרה בפרברים וחולמת בהקיץ על דברים שאינם בהשג ידה ופתאום היא מבינה שהיא לא תגשים את חלומותיה. הליידי שבשיר הקודם עברה כברת חיים, חוותה דברים, אך למרות זאת, נותרה הריקנות בחייה בעינה. לעומתה, לוסי ג'ורדן רק התחילה את חייה וכבר אין לה מוצא.

הפינק פלויד כתבו ב-Time (מתוך "הצד האפל של הירח) מלים דוקרות: Hanging on in quiet desperation is the English way.

מה יש ביאוש האנגלי הזה? הוא ממש לא נראה לי יותר נוח.

חפירות:

  1. The Divine Comedy ויקיפדיה
  2. האלבום ממנו לקוח השיר A Lady of A Certain Age ויקיפדיה
  3. A Lady of A Certain Age גרסת האלבום עם המלים יוטיוב
  4. A Lady of A Certain Age בהופעה יוטיוב
  5. מבחר של The Divine Comedy יוטיוב
  6. מאריאן פיית'פול ויקיפדיה
  7. The Ballade of Lucy Jordan בהופעה
  8. ביצוע נוסף של The Ballade of Lucy Jordan בהופעה
  9. The Ballade of Lucy Jordan מלים
  10. Time Pink Floyd ויקיפדיה

האזנת סתר

הקול שלה בטלפון רועד, "?Is Maureen there"

אני מביעה את צערי על שזוגתי שתחיה יצאה לעיסוקיה ותשוב רק בערב. "אַר יוּ אוֹל רייט?"

"?I'm not sure. Can you please come over"

דמעותיה מרטיבות את לחיי דרך האפרכסת ואני עוברת מיד לדום. "אוֹף קוֹרְס, גַ'סְט פּוּטִינְג מַיי שׁוּז אוֹן" (ובעברית: "אין בעיה, רק שמה נעליים ומגיעה").

Her voice on the phone is trembling, "Is Maureen there?"

I express my sorrow for my spouse went out to her duties and will be back only in the evening. "Are you all right?"

"I'm not sure. Can you please come over?"

Her tears are wetting my cheeks through the earpiece and I'm standing to attention immediately. "Of course, just putting my shoes on" (and in Hebrew: no problem, just wearing my shoes and I'm coming).

חמש דקות מביתנו לביתה. השמש מציצה מבעד לעננים, מבשרת שאולי פחות יטפטף היום. השכן ממול מנסר את שיחיו ברמה, מיישרם כיאה לגינה אנגלית מטופחת. הוא מהנהן בראשו לאות שהבחין בנפנוף השלום שלי. לקח לי כמה שנים פה והרבה חיוכים רחבים אל אותם הפרצופים הדוממים, אך הצלחתי להבקיע במקצת את הטירות הבצורות ואני פחות שקופה, כבר טוב.

Five minutes from our house to hers. The sun is peeking behind the clouds, suggesting that perhaps it will rain lesser today. The neighbour across the street is cutting his bushes with a loudly hand saw, straightening them in keeping with a typical well-kept English garden. He nods to sign he noticed my waving hello. It took me a few years here and a lot of wide smiles towards those silent faces, but I managed to break through a little the strengthened castles and I'm a little less transparent to some of the neighbours. That's good.

שער הכניסה חורק על צירו ואני מציינת לעצמי לבדוק אם יש לה שמן כדי להשתיק את הרעש. האוזן שלי מעדיפה צלילים רכים. מיצי, החתולה השלגית שלה מייללת לעברי מיאו רך, מתפנק, מותחת את צווארה לליטוף. אף שאינני מתה על בעלי חיים, אני גוחנת אליה ומעבירה יד לאט. הפּוּסִיקֶט מגרגרת בשביעות רצון. אני מתישרת. החיוך הרחב שנמתח על פני מאוזן לאוזן, קופא למראה פניה הנפולות של ג'יין.

"או דיר", אני אומרת. "או דיר." היא שותקת בכאב. "ווט'ס רונג?" אני שואלת בתקוה שהשמיים לא נפלו.

"I found out that Chris is cheating on me", היא אומרת בקול נפול, מחוה בידה שאכנס.

אני המומה. קודם כל, על הישירות. בדרך כלל לוקח להן חצי שעה של קפה ושיחת נימוסין ארוכה ומיגעת עד שהן מבטאות את שעל לבן וגם אז זה יוצא טיפין-טיפין בזהירות ובריחוק ניכר. שנית, כריס? צ'יטינג עליה? לא יכול להיות! הן הרי זוג יונים אוהבות, חיות כבר כמעט חמש שנים יחד. אולי לא הבנתי אותה, זו הרי אינה השפה שלי. אך איזה פֵּרוש יכול להיות לצ'יטינג מלבד זה שהבנתי? "אַר יוּ שוּר?"

היא מהנהנת. ".Come, see for yourself"

המחשב שלה פתוח על הפייס של כריס. העיניים שלי חולפות לאט על פני התכתובת הענפה והמתגרה מלפני יומיים. כריס מספרת למאן דהיא בשם ג'ואנה, שהיא הולכת ביום ששי (דהיינו היום) לפיקניק עם מישהי חדשה. אני שואלת את ג'יין מי הג'ואנה הלזו. הלה מנידה ראשה לצדדים לאות שאין לה מושג. "She must be a new friend", היא אומרת, "Chris didn't have her before".

The hinge gate is squeaking and I make a note to check if she has oil to silent the noise. My ear prefers soft tones. Mitchy, her snowy-white cat coddling meowing softly towards me, stretching her neck for me to pet. Although I'm not a pet person, I bend over and slowly pass my hand on her. The pussycat is gargling with pleasure. I'm straightening up. The broad smile which was stretched on my face from ear to ear is freezing to the sight of Jane's drooping face.

"Oh dear", I say, "Oh dear." She is quiet, in pain. "What's wrong" I ask with hope that the sky didn't fall on us. "I found out that Chris is cheating on me", she says in a low voice, gesturing with her hand for me to come in.

I'm in shock. Deeply amazed. First of all, for her straightforwardness. Usually, it takes them a half an hour of coffee and a long exhausting small talk until they express what's on their heart and even then it comes out carefully dribs and drabs and with a significant distancing. Secondly, Chris? Cheating on her? Can't be! They are such a loving pair of doves, living together for almost five years. Perhaps I didn't understand her? It's not my language. But… What other meaning can be to 'cheating' except of the one I understood? "Are you sure?"

She nods. "Come, see for yourself."

Her computer is open on Chris's Facebook. My eyes are moving slowly through the extensive provocative correspondent from two days ago. Chris is telling somebody name Joana that she is going on Friday (that is today) to a picnic with somebody new. I'm asking Jane who is this Joana. Jane shakes her head to gesture she doesn't have a clue. "She must be a new friend", she says, "Chris didn't have her before."

"או", אני אומרת, בלי לדעת כיצד להגיב. למדתי בארץ המאופקת ההיא, שמה שנראה לי סביר ונורמלי – אצלם זה עלול להתפרש בצורה עקומה כחסר נימוס. אולי זה ישר לפי הנהוג אצלם, אך עקום לפי מה שחונכתי על פיו. אני בכל זאת ישראלית חקרנית ובנוסף גם פולניה חטטנית, אז לא ממש אכפת לי מה היא תחשוב על השאלות שלי. מצדי, היא יכולה לבחור לא לענות, לא ככה? בשביל מה קראה לי אליה אם לא כדי לספר לי מה קורה? אמנם, במקור היא חברה של מורין, אבל כשזו עסוקה או נעדרת (כמו היום) – אני משתדלת למלא את מקומה הכי טוב שאני יכולה. "דִיד שִׁי סֵיי ווֶר שִׁי אִיז גוֹאִינְג?"

".She said she is going to sit by the water"

"ווֹט בַּיי זֶה ווֹטֶר? בַּיי הֶרסֶלְף?" ובעברית: שׁוּ לבדה? אין הן אמורות לצאת יחד? לא בשביל זה יש בת זוג?

".You know what? If I think of it, she did it before"

"בִּיפוֹר?" אני חושבת שבתור הד אני מתפקדת לא רע. כנראה הייתי תוכיה בגלגולי הקודם.

"Yeah, a few times", היא אומרת בנמיכות רוח.

"Oh", I say, not knowing how to respond. I learned in this restrained country, that what seems to me reasonable and normal – they might interpret (in a twisted way) as lack of manners. It may be right according to their custom, but twisted according to the way I was brought up. Nevertheless, I'm an inquisitive Israeli and a very nosy one too; therefore, I don't care much about what she might think of my questions. As far as I'm concerned, she can choose not to answer, can't she? What did she ask me to come here for, if not to tell me what's going on? Indeed, originally she is Maureen's friend, but when the latter is busy or absent (like today) – I'm doing my best to fill in for her. "Did she say where she is going?"

"She said she is going to sit by the water."

"What by the water? By herself?" And in Hebrew: How come by herself? Aren't they supposed to go out together? Isn't this why one has a spouse?

"You know what? If I think of it, she did it before."

"Before?" I think that I'm functioning not too bad as an echo. I must have been a parrot in my previous reincarnation.

"Yeah, a few times", she says with misery. I can see the agony reflecting in her face.

אנחנו מדפדפות אחורה ומוצאות עוד הוכחות מרשיעות. הטיימליין החדש אינו מיטיב עם מי שלא טרחה למחוק את עקבותיה. א-לוקימה תעזור! זוגתה בוגדנית! איך היא מפלרטטת עם כולן שם!

דמעותיה מטפטפות על הקלידים. ".I'm sorry, wasn't expecting this"

גם אני לא. לא בבוקר חג המולד לפני שנתיים, עת מצאנו שחברה מברייטון שלחה יד בנפשה משום שגילתה שזוגתה בגדה בה עם חברה משותפת שלהן. גם לא לקרוא על הקיר של מורין שאך שבוע אחרי שרקדנו בחתונת חברה שלה – גילתה זו שאישתה בוגדת בה עם מי שהיתה השושבינה ועכשו היא תוהה מה עליה לעשות עם כל המתנות. חשבתי שהיא צריכה לתהות איך להעיף מחייה את השרמוטה ולא לדאוג למתנות. אבל היא בריטית, זו תרבות אחרת משלי.

Her tears are dropping on the keys. "I'm sorry, wasn't expecting this."

Neither was I. Not on Christmas morning two years ago, when we found out that a friend in Brighton committed suicide after she discovered her spouse is cheating on her with a mutual friend. Also, reading on Maureen's wall that only a week after we danced at the wedding of her friend – the latter found out her wife is betraying her with the bridesmaid and now she is wondering what to do with all the gifts. I thought that she needs to ponder how to kick the slut out of her life and not worry about the gifts. But she is British, this is a different culture to mine.

אולי אני צריכה להתחיל לכתוב טלנובלות לסביות, אני מהרהרת לעצמי, משה הרי מתעקש לנדנד לי שיש בזה הרבה ממון, בעיקר אם אלה תוסרטנה לסדרות. אני מוותרת. לא נראה לי שאני מסוגלת.

Perhaps I should start writing lesbian soap operas, I'm thinking to myself, Moshe is insisting to nag me about it, saying there is a lot of money in this, especially when they will become television series. I pass. I don't think that I'm capable of doing this.

"ווֹט ווִיל יוּ דוּ?"

היא מושכת בכתפיה. "?I have no idea. What can I do"

אני ממש לא יכולה להסביר לה שבתור ישראלית, אם זה היה קורה לי, הייתי מתעמתת עם השרלילה, משום שעדיף לדעת מאשר לחיות באשליות; ואם הייתי מוצאת שזה נכון – שהנפקנית המשתרללת בוגדת בי – זה לא היה עובר בלי שכפכפי העץ שלי היו מתקבקבים בה, ועדיף על ראשה.

".I don't know if I can do it, but maybe I'll have to face the music"

מיוזיק תמיד טוב, אני חושבת לעצמי, גם אם את תוצאותיה מי תשורנה.

"What will you do?"

She moves her shoulders up and down, shrugging. "I have no idea. What can I do?"

I really can't explain to her that as an Israeli, if that would happen to me, I would confront the whore, because it's better to know, than live in delusion; and if I would find this is true – that the loose woman is cheating on me, it wouldn't go by without my sandals sandalling in her – and better off – on her head.

"I don't know if I can do it, but maybe I'll have to face the music."

Music is always good, I think to myself, even if one can't anticipate its consequences.

בתמצית:

השַׁת מאחורי הדלת אוזנו – אל יתפלא אם יגלה/ישמע את קלונו.

In short:

That who puts their ear behind the door – shouldn't be surprised when they find out and/or hear their disgrace.

דיאנה, הנסיכה מווילס Diana, Princess of Wales

הרהורים על זמן, כבוד, צביעות

Pondering about Time, Honour, Hypocrisy

קיץ 97' היה עבורי מיוחד מאוד. ביולי אותה שנה, הוצאתי לאור את שני ספרַי הראשונים – "סגול" ו"אפס" והחיים נראו לי מחייכים ואפילו מאוד. הייתי תמימה להאמין בְּאופטימיות שהטוב, מרגע שהוא מגיע, נמשך לנצח ואינו "מתחלף". חודש לאחר מכן, היום לפני 15 שנים בדיוק, עת אספנו עצמנו לאחר חופשת הקיץ ועסקנו בַּתכונה המרגשת לקראת שנת לימודים חדשה, הגיעה הבשורה שהיכתה את העולם בתדהמה: הנסיכה דיאנה, האהובה כל כך, נהרגה בתאונת דרכים בפריז. היום, אולי אני מפוכחת קצת יותר, אך לא נראה לי שאיבדתי את התמימות (לפחות כך אני מקוה). אני עדיין אופטימית ומאמינה בַּטוב.

Summer of '97 was very special for me. On July that year I published my debut two books – Sagol (Purple) and Effes (Zero), and life seem to be smiling at me, even a lot. I was naïve to optimistically believe that good, from the moment it comes, in lingers on forever and doesn't change. A month after, exactly 15 years ago today, while we were collecting ourselves after summer holiday and we were occupied with the exiting turmoil towards a new school year, came the news that shocked the whole world: the beloved Diana, Princess of Wales, was killed in a car accident in Paris. Perhaps I'm a bit more realistic, but I don't think that I lose innocence (I hope so). I'm still optimistic and believe in the goodness of people.

אתן יודעות, אנשים שואלים בדרך כלל: "איפה היית כשזה התרחש?" "במה עסקת כשהידיעה הגיעה אלייך?" הרוב יודע וזוכר. מה איתכן?

You know, people usually ask: "Where were you when it happened?" "What were you doing when the news reached you?" Most people know and remember. How about you?

באשר אלַי, באותו אחר צהרים אומלל הייתי אצל לקוחה פוטנציאלית, מנסה לשכנע אותה להפיץ את ספרַי. עלי לציין שעבדתי קשה מאוד, משום שהפריע לה הנושא הלסבי ב"סגול", שבאותו זמן לא היה נהוג לדבר עליו בראש חוצות. לפחות מהבחינה הזו התקדמנו היום, אך אז היא לא ידעה איך לומר לי במלים עדינות שאינה יכולה לתת יד להפצת ספרות "מהסוג הזה", כפי שהתבטאה. בסופו של דבר, היא נאותה לקחת כמה ספרים ולנסות להפיצם, אף שהביעה בפני את ספקותיה באשר להצלחתה. אוכל לומר בפה מלא שממנה לא התעשרתי…

As for me, that miserable afternoon I was with a potential client, trying to persuade her to distribute my books. I have to emphasize that I had to work very hard because the lesbian subject in Sagol (Purple) bothered her, since at that time it wasn't customary to talk about it in public. At least we advanced since then, but at the time she didn't know how to tell me gently that she can't lend a hand to distribute "this kind" of literature, as she put it. In the end, she agreed to take a few books and to try to distribute them, although she expressed her doubt regarding her success. I can say that I didn't make my fortune from her…

כשחזרתי הביתה, הרהרתי בַּצביעות שלה: כשהספרים יצאו לאור, שלחתי לה עותקים לעיון והיא התקשרה אלי בהתלהבות לספר לי שאהבה אותם מאוד, אך כשניסיתי לקבוע איתה פגישת עבודה במטרה שתפיץ לי אותם, היא התחמקה במשך זמן רב, עד שהצלחתי לשבת איתה ב-31 באוגוסט 1997, ביום בו נהרגה הנסיכה. חשבתי, מן הסתם בתמימותי, שהצביעות הזו כל כך מיותרת ואינה תורמת לשום דבר חיובי. אני עדיין חושבת שאין לה מקום בעולם, אך זה אינו מתנהל לפי דעותי. הנה, לדוגמא, לקחו בחורה נחמדה, די צנועה, למעשה (שאמנם באה מבית אצולה, אך היא לא ממש עשתה מזה ענין ועבדה כעוזרת לגננת) והפכו אותה לִנסיכה, במחשבה ובכוונה שהיא תמלא את תפקידיה הייצוגיים בשקט ובציתנות ולא תעשה גלים. איך אומרים: "מחשבה לחוד ומציאות לחוד"… הוד מעלה דיאנה עשתה גלים ועוד איך, האפילה על כל בית המלוכה ובכך עוררה את יושביו עליה, שלא בטובתה. אי אפשר שלא להרהר לְמה כל העמדת הפנים הזו. אינני תמימה בנושא הזה ואני מודעת לנימוקים ולצביעות המיותרת של התנהלות בית המלוכה, אבל באמת, זה לא מיותר? למה השטויות הכובלות שמנעו מצ'ארלס להתחתן עם קאמילה – אותה אהב באמת – ולהיות מאושר, במקום לאמלל את דיאנה? כל הדרת הכבוד המזויפת הזו, של מילוי התפקיד שהוטל על מאן דהוא (במקרה דנן – ההיא) ממש מיותרת!

When I got home, I thought about her hypocrisy: when I released my books, I sent her copies to read, and she enthusiastically called me to tell me that she loved them very much; but when I tried to set a work meeting in order for her to distribute my books, she wriggled for a lone time, until I managed to sit with her on the 31 of August 1997, the day the Princess was killed. I thought, innocently, so it seems, that this hypocrisy is so unnecessary and doesn't contribute to anything positive. I still think that it has no place in the world, but alas the world doesn't run according my opinions. For example, they took a nice girl, quite modest actually (that indeed came from a nobility home, but she didn't make much fuss about it and worked as a nursery teacher's assistant), and turned her to a princess, thinking that she will fulfil her representative roles quietly and obediently without making waves. How is the saying: "thought alone and reality apart"… Her Majesty Diana did made waves and a lot, she overshadowed the whole Royal House. That caused its members to go against her, not to her advantage. One can but ponder what was all this pretending. I'm not naïve in this issue and I am aware of the reasons and the unnecessary hypocrisy of how the Royal House is conducting, but really, isn't it pointless? Why the restricted nonsense that prevented Charles from marrying Camilla – whom he really loved – and be happy with her, instead of making Diana miserable? All this phoney of keeping appearances, of fulfilling the role somebody was forced to do, is really pointless.

חמש עשרה שנים עברו מאז ודבר לא השתנה כמעט – עולם כמנהגו נוהג ואם תשאלנה בריטי ממוצע על יחסו לבית המלוכה, הרי שהלה יענה לך, שאף שהוא מסתיג מנוהג יושביו ומהשערוריות שהם יוצרים (ובולע בשקיקה את הנכתב עליהם בצהובונים ושוטף היטב את עיניו בתמונות), הוא לא היה רוצה להחליף את המסורת ולאבד את הקשר לעבר.

Fifteen years passed since then and almost nothing has changed – the world keeps on turning, and if you'd ask an average British person about their attitude toward the Royal House, that person will answer that although they reject the behaviour of its inhabitants and the scandals they create (and eagerly swallowing what the tabloids write about them, and devouring the photos), they wouldn't want to change tradition and losing connection to the past. 

גם אצלנו, עולם כמנהגו נוהג ואיננו טורחים למחות יותר מדי ולהחליף לאלתר את מנהיגינו שסרחו ועוד מגדילים עשות ובוחרים אותם שוב ושוב כדי שימשיכו להזיק לנו. אני תוהה מה זה מלמד את צאצאינו, שמזה ארבעה ימים מאיישים את ספסל העינויים, בהפתח שנת הלימודים.

Here as well, the world keeps turning and we don't bother to protest too much and immediately change our disgraced leaders. Instead of kicking them away from us, as far as possible, we keep voting them again and again so they will continue to harm us. I can but wonder what it teaches our children who are attending school the last four days.

שרק נהיה בריאים ושיהיה לנו כוח לסבול ולעבור את הצרות הצרורות הנכונות לנו מידם הקשה והמרושעת של העומדים בראשנו.

I wish us well and may we have the strength to endure and overcome the serious troubles our evil vicious leaders are going to put on us.

שבת שלום ומבורכת!

Good and blessed Shabbes!

חפירות:

  1. דיאנה, הנסיכה מווילס ויקיפדיה
  2. הגזרות הכלכליות, הארץ

שהטובים ינצחו!

טקס פתיחת אולימפיאדת לונדון 2012

אין – אין על האנגלים, אין! מעולם לא צפיתי בטקסי הפתיחה של האולימפיאדה לפני כן, גם לא בזה של הסינים, אף שהכל היללו, כך שאינני יכולה להשוות, אך נהניתי מאוד-מאוד. הפעם, אי אפשר היה להתחמק מזה – לא כשיש לך אזרחית בריטית בבית. בעצם, אני יכולה לומר שהודות לשרה, די ציפיתי לצפות במה שבני בריתה מסוגלים לעשות. אכן (indeed), הם בהחלט יכולים להיות גאים במה שהבמאי דני בויל הוציא תחת ידיו ועל הביצוע המעולה והמרהיב של צוות המשתתפים. על אף כשרונם הלקוי בתחום הכלכלה ומצבם האקונומי העגום, עדיין יש להם עושר תרבותי החסר במקומות רבים אחרים בעולם.

שרה מקוננת על שיכולנו לנכוח שם ומתחרטת על שנמלטנו על נפשנו מהקור והשטפונות. אני לא. מעדיפה קיץ חם ונעים ולא גשום ועגום. חוצמזה, דברים שרואים בטלויזיה, אין רואים במציאות ועם כל הכבוד לזו האחרונה – אני מעדיפה את הספה הנוחה ואת המסך בסלון הפרטי שלי.

שני דברים הפריעו לי להתפעם מהמשדר עד הסוף:

הראשון, חבל שלא הניחו לאורן נהרי להתבטא כראוי מהאולפן. אני מעדיפה לשמוע אותו מאשר את שני הפטפטנים מטעם רשות השידור בלונדון, שלא השכילו להסביר את שנוגע לסצנות שראינו – והיה הרבה מקום להבהיר, כי הרי לא כולנו בקיאים בתרבות הבריטית ומזל שהיתה שרה להאיר את בורותי. בכל זאת, אין דין מי שגדלה על התרבות הזו כדין צברית פשוטה (גם אם נשואה לליידי כשרה), גאה ככל שתהיה.

השני, היה מקום בהפקה הבריטית להוסיף כתוביות למען אלה שאינם שומעים וכן כדי לתת מידע על מה שאנו רואים.

אני תוהה אם היה אי מי ברחבי העולם שלא רחבו שפתיו מאוזן לאוזן למראה דמותה של המלכה הצונחת, שהראתה שוב שהיא מסוגלת לנהוג כאחד האדם ושיתפה יפה פעולה עם ההפקה עד ליציאה מהמסוק. טוב, אי אפשר היה לדרוש מהוד מעלתה לצנוח ממש. בכל זאת, ישישה בגיל מתקדם…

אין זה סוד שלבריטים חוש הומור מפותח, גם כשמדובר בתזמורת הפילהרמונית של לונדון. שרה ואני איננו חסידות של רואן אטקינסון כמיסטר בין, אך הפעם הוא בהחלט תרם לחויה. הסצנה שלו ושל התזמורת היתה מעולה ביותר. פעם ראשונה מזה שנים שהוא באמת מצליח להצחיק אותנו. יחד עם זאת, איננו יכולות שלא לתהות אם לא היה מוצלח יותר להביא את דון פרנץ' וג'ניפר סונדרס שהן הכי-הכי מבחינתנו.

המשלחות יוצאות לדרך. מעניין איך כמעט כולנו הפכנו לצלמים. אין אנו זזים מטר בלי להקליק בכל מקום ואתר. גם אנשי המשלחות צועדים כשידם מונפת במועל מצלמה. חשבתי שאולי כדאי היה להמציא איזה סרט-ראש, כזה שיחזיק בתוכו את המצלמה כדי שזו תצלם ואז תהיינה שתי הידיים פנויות לנפנופים ולמעשים טובים אחרים.

הנה המשלחת הישראלית. בהחלט ציפיתי שיענדו סרט שחור על זרועם לאות אבל וציון זכרון לאחד-עשר הנרצחים באולימפיאדת מינכן. בכל זאת, מספר עגול של ארבעים שנים שחלפו. אני חושבת שזה צריך היה להיות המנהג של המשלחת הישראלית בכל אולימפיאדה מאז זו של מינכן. מאוד הופתעתי שזה לא קרה. היה מקום גם להצמיד סרט שחור לדגל. חבל שלא עשו כן. מצד שני, המחוה של הטלויזיה הישראלית ריגשה אותנו מאוד. שרה מעירה:

"If the dead athletes were any other nation except Israel, they would mention them and make them a symbol".

אני מסכימה איתה, כמובן. מספרת לה איך, ב-1972, הייתי בדרכי למשמרת לילה בצבא כשהחדשות תפסו אותי. עד היום אני זוכרת את האוירה, הלוויות, הצמרמורות.

שיערה של המלכה מתבדר ברוח עת קולה הדקיק של הוד רוממותה מכריז על פתיחת המשחקים בקיצור בריטי יעיל:

"I declare open the games of London, celebrating the 30th Olympiad of the modern era".

נשיאת הדגל האולימפי. מאוד מרגש לראות בין האוחזים בו את דניאל בארנבוים שלנו. לטעמנו, היה מיותר להביא את מוחמד עלי. לא יפה ולא ראוי לתפוס אדם בחולשתו ורפיסותו, עדיף היה לזכור אותו בריא ובשיאו.

יש שהתאכזבו על שלא הצליחו לנחש מי מבין המועמדים שהוזכרו ידליק בפועל את הלפיד האולימפי, אך אני חושבת שהמחוה לספורטאי העתיד של בריטניה היתה במקומה ומאוד מוצלחת. הרשים אותי לצפות בשבעת המוכשרים (שהומלצו בידי זוכי מדליות בריטיים) העומדים יחד ובכוחות משותפים משיאים את המשואה האולימפית לצלילי המוזיקה המדהימה של הפינק פלויד מתוך "הצד האפל של הירח".


הסיום היה לא מוצלח וחבל, כי זה העיב על החויה. אפשר היה להסתפק בסר פול מקרטני שר את "The End" בלי להמשיך עם "Hey Jude" המיותר. הוא הרי שר את זה בחגיגות היובל למלכה, למה לחזור על מסטיק לעוס? לא ממש טעים.

בתמצית:

שלוש לפנות בוקר. אנו יוצאות לטיול קצר כדי לשאוף קצת אויר לאחר ההצמדות לטלויזיה. איננו היחידות, גם השכנים מחלצים את עצמותיהם. אני לובשת סוודר. מזג האויר קריר, מזכיר את לונדון. מתחילות לחזור. האורות, בבתים על פניהם אנו חולפות, כבים בזה אחר זה. בשבת הזו לא יהיו משכימי קום בקציר.

עוד מראות:

  1. תמונות מטקס פתיחת המשחקים האולימפיים באתר הרשמי של אולימפיאדת לונדון 2012
  2. תמונות נוספות מטקס פתיחת המשחקים האולימפיים יוטיוב


הממלכה מוצפת

כאילו ואני בהולנד. חסר רק פיליפ הקטן בתור הַנס ברינקר שיצמיד בוהנו אל הדליפה. כאן אין לנו חורים בסכרים, רק שמיים דולפים בלי סוף. חמישה שבועות רצופים של גשם.  ברדיו סיפרו שיוני היה החודש הכי גשום מזה עידנים, שירדו בו משקעים בכמות של שנה שלמה ויולי אינו טומן ידו בצלחת. "פִיפטִי סֶבֶן פְלַאד ווֹרנִינגס אֶנְד הֶבִי רֵיין, נוֹ פוֹרקַאסט אוֹף קְלִירִינג", מבשר לנו הבוקר הקרין ברדיו. "וֶ'ל, אִין יִזרַאֵל אִיז אֶ הֶבִי וֵ'ייב אוֹף הִיט", אני מידעת את הסביבה, "סֶרטִי סֶבֶן סֶלסִיוּס אין קציר, אֶז וִ'י סְפִּיק". בישראל השעה 8 בבוקר, אצלנו 6. הסביבה מביטה באנחה בטיפות הכבדות הנוקשות על החלון, מבעדו אפשר לראות את העץ הערום מכווץ את ענפיו להגן עליהם. גשם-גשם לך. די!

שלוש שעות לאחר מכן, אנו חולקות צלחת תותים בשמנת סויה. John Lunn על הפסנתר מתנגן ברדיו עם המוזיקה המקסימה שכתב ל- Downton Abbey Suite. לאחריה, אני מקבלת ד"ש מהארץ בדמות התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה:

Introduction & Rondo Capriccioso Opus 28

Composer: Saint-Saens, Camille (1835-1921, France)

Conductor: Zubin Mehta

Ensemble: Israel Philharmonic Orchestra

Soloists: Maxim Vengerov

בהחלט מחמם את הלב. אני חשה את געגועי מציפים. אין לי סבלנות יותר. טוב שזו השבת האחרונה שלנו פה. אינני חושבת שהייתי מסוגלת ליותר מכך. גם הקור, גם ההצפות, גם אי אפשר לצאת לשומקום… שומכלום. הטיסה שלנו יוצאת בעשר וארבעים מהית'רו. להת' בארץ.

הגרסא הקלה:

מאוד רצינו לחזות בפתיחת האולימפיאדה. היו לנו כרטיסים לכמה מן הארועים, אך יש גבול לכל דבר. אין לנו כוונה לרעוד מקור ולהנמס. השכרנו הבית, קנינו כרטיסי טיסה ואנו שמות פעמינו אל החום המחבק של הארץ.

חפירות:

  1. מתכונים עם סויה
  2. הוראות להכנת סויה ביתית

תחי המלכה!

אצלנו שבת המלכה, אצלם חגיגות. היתה מסיבה נחמדה אמש בבית של חברות קרובות. אמנם, הפתיחה הרשמית של החִנגות לציון 60 שנה לעלייתה של הוד מלכותה על הכס אמורה לחול הבוקר, אך בגילנו מותר לנו להקדים. שרה'לה ואני נהנינו מאוד. שרנו, רקדנו, טעמנו מרוב המטעמים ואף שתִינו (מגבילות עצמנו למשקאות הקלים).

We have Shabbat The Queen, they have festivals. Last night we attended at a nice party in a house of close friends. Indeed, the formal opening of the celebrations to mark the 60th year of Her Majesty's reign is due for this morning, but at our age we are allowed to start early. My Bubbale and me had a very good time. We sang, danced, tasted from most delicacies and even drank (limiting ourselves to soft drinks).

מה לי, הישראלית, ולאלה? לא הרבה, מלבד הרושם הרב שעושים עלי ההוד וההדר של הטקסים (אחחחחח, לוא היתה מלכות דוד קימת בימינו!). חוץ מזה, ישנן חוויות של פעם בחיים שעדיף לא להחמיץ, כמו מסיבת הרחוב המזומנת לנו היום.

How do I, an Israeli, relate to this? What have I in common here? Not much, except of the big impression the glory and splendour of the ceremonies have on me (oh, if only the Kingdom of David existed in our days!). Besides, there are one-lifetime experiences which one netter won't miss, like the street party awaits us later in the day.

אל המושג הזה של מסיבה עם השכנים ברחוב, התוָדעתי באפריל של השנה שעברה, ביום חתונתו של הנסיך וויליאם עם קייט מידלטון. בפעם הראשונה בחיי (ואני ממש לא קטינה) למדתי שיש דבר כזה, שהאנגלים מתאספים שכונות-שכונות וחוגגים ברחוב עם אוכל ומשקה (הדגש על החריף, כמובן) עד דלא ידע. הידע שלי על חגיגות יום העצמאות אצלנו התגמד לעומת מה שהתרחש אז לנגד עיני, שלא לדבר על שמחת בית השואבה התוססת. אני מביטה סביב, מנסה להבין מה החגיגה הזו להם ותוהה אם חתונת צאצא של אחד מהמובילים אותנו (באף!) תוציא את בני ישראל לשמוח ברחובות? ממש לא נראה לי. יותר נכון יהיה לשמוע תלונות וטרוניות על בזבוז משאבים שיכולים היו להיות מועברים לטובת הציבור. מה שלי נראה תמוה ומוזר – להם זה אורח חיים. היו כמה מאמרים בגנות החגיגה הגדולה והבזבוז הראוותני, אך הללו היו ממש ספורים ולא נספרו. רוב העם יצא במחולות וצבא בהמוניו על המסלול בו אמורה היתה לעבור הכרכרה עם הזוג הנסיכותי.

I was introduced to this term in April last year, at Prince William's wedding day. For the first time in my life (mind you, I'm not a spring chicken) I learned that there is such a thing, that the English are gathering in their neighbourhoods and celebrate on the streets with food and drinks (mainly concentrating on the liqueurs, of course), until becoming vagueness. I'm looking around me, trying to understand why they are so joyful, and wonder if a wedding of one of our leaders' offspring would take out the Israelis to celebrate on the streets. I don't think so. Most likely would be hearing the complaints about the unnecessary waste of resources which could be transferred in favour of the public. What seems strange and weird to me – is a way of life for them.  Due to the recession, there were some articles defaming the big celebration and the extravagant waste, but they were merely a few and were not counted for. The majority went out to celebrate and assembled in masses on the route where the carriage with the Royal couple was supposed to pass.

צריך להבין שבימים רגילים, אין האנגלי הרגיל מכיר את שכניו. אנגליה אינה ישראל, בה הכל בוחשים בקדֵרות שכניהם, כך שהלה יכול לגור לידך מליון שנה ולא את ולא הוא יזהו שכן את שכנתו. גם אם תצאי מדלת ביתך לעבר מכוניתך והשכן אף הוא יעשה כן – קלושים הסיכויים שיהיה איזשהו סימן הכר מצדו לשכנותכם, גם לא מנוד ראש קל לברכה, להכרה.

Usually, the average/ common English person doesn't know their neighbours. England is not Israel, where everybody shtip their noses into their neighbours' cauldron. In England one can live near you a million years and not you or they would recognize each other/ without recognizing each other. Even if you would go out to your car the same time with your neighbour – the chances of receiving any sign of recognition from them are very poor; not even a slight nod of greeting.

דוגמא מובהקת לכך (והיו עוד, כמובן) נקרתה לי לפני מספר שנים: אני בישראל, משוחחת באמצעות הסקייפ עם ידידה אנגליה ופתאום צפירות סירנה ברקע אצלה. אני תוהה לפשר הדבר והיא מציצה מהחלון ומדווחת לי על ניידות משטרה המצטופפות על המדרכה כמה בתים ממנה וקהל מתאסף. בתמימותי אני שואלת אם היא מכירה את מי שגרים שם. מבטה אומר לי שמיותר ששאלתי. "למה שאכיר?" היא עונה כמו יהודיה כשרה. לבקשתי, היא מכוונת את המצלמה לַכיוון. חוץ מאשר בסדרות האנגליות המעולות, הרי מעולם לא חזיתי במציאות בפעולתה של המשטרה האנגלית והייתי סקרנית. דקות אחדות לאחר מכן, אני מבחינה בשקית הפלסטיק השחורה. אני מתארת לעצמי שעכשו עומלים חוקרי הזיהוי הפלילי בתוך הדירה כדי למצוא ראיות למה שהתרחש. זה הזמן לבדוק מה קרה. אני שולחת את ידידתי לשאול אצל שארית המצטופפים, אולי שמעו דבר. הלה מביטה בי בעיניים נדהמות ובארשת פנים מזועזעת עונה לי נחרצות שזה לא יקרה.

"איך לא יקרה?" אני שואלת, "האם אינך סקרנית לדעת?"

"לא!" מגיעה התשובה הפסקנית. "זה ענין למשטרה."

נכון שבלתי אפשרי לדמיין תשובה כזו אצל ישראלי מצוי?

I happened to attend a typical example of the classical English neighbouring (and there were many more, of course): I was in Israel, chatting on Skype with an English friend, when suddenly I heard sirens in the background of her end. I wondered what was it, and she peeked out from her window to report of police patrol cars assembling at the sidewalk, a few houses from hers, and a crowd of people gathering. Naïvely, I asked if she knew the people living there. Her despising gaze told me my question wasn't called for, a very big mistake… "Why would I know them?" she answered like a kosher Jewish woman.

At my request, she aimed the camera in the direction where the exiting event took place. Excluding the excellent English TV series, I never saw in person the actions of the English police; naturally, I was curious. A few minutes later, I noticed the black plastic bag. I assumed that the forensic investigators were working on the findings to find out what happened. This was the time to catch on. I tried to send my friend to the gathering people in order to ask around, perhaps they knew something. The woman's eyes gazed at me astonishingly. With a shocking expression on her face she answered firmly that this is not going to happen.

"How come not happen?" I ask. "Aren't you curious to know?" 

"No!" Arrives the decisive answer. "This is a police matter."

Nu? Isn't it true that such a reply from an Israeli is not possible?

לאור זאת ומקרים נוספים בהם נתקלתי בארץ האפורה ההיא, ניתן לשער את פליאתי הרבה עת הבחנתי בתכונה לקראת מסיבת הרחוב. זה אומר שרחובות יסגרו ותחבורה פרטית לא תוכל לנוע. האנגלים עַם ממושמע ומנומס, אין אצלם בעיה להשמע להוראות הממליצות להם להשתמש בתחבורה הציבורית כדי להמעיט את הצפיפות והפקקים. להלן שאלת דרך: שני כלי רכב נעים זה לקראת זה ברחוב אנגלי טיפוסי. משני הצדדים מכוניות חונות ורק נתיב אחד להם. מה יקרה?

In light of the above and more events I experienced in that grey country, one can imagine my big surprise when noticing the bustle towards the street party. It means street will be closed and private transport won't be able to mobile. The English people are disciplined and polite, they have no problem with obeying orders recommending using public transportation in order to minimize crowdedness and traffic jams. Following a road question: Two vehicles move towards each other in a typical English street. Cars park on the two sides of the road and the vehicles have only one route. What will happen?

תשובה: מה באמת? מאחר וזה באנגליה ולא בישראל, לא תהיינה צפירות אזהרה מחרישות אוזניים, לא הִדָחֲקות להוריד זה את זה מהמסלול בכוח כדי להראות לזולת מי המלך. שני הנהגים יחפשו מיד מקום פנוי בין הרכבים החונים במטרה לפָנות את הציר לרכב האחר. מי שמוצא ראשון – נכנס אליו מיד ובלי שהיות, כשהוא מסמן בהדלקת אורות שהדרך פנויה. בישראל, מסמנת הדלקת אורות אזהרה חמורה: פנו דרך, כי אני מגיע! אני ולא אחר! סורו, כי הדרך שלי היא! באנגליה, אף אחד לא יחלום להמשיך לנסוע עד שהרכבים יעמדו פנים אל פנים בחוסר מוצא, אף אחד לא יצא מרכבו כדי להרים קול (ויד וסכין) על הנהג השני. פשוט הכרה במרחב של רעך, נימוס, יעילות.

Answer: What indeed? Since it occurs in England and not in Israel, there won't be deafening warning horns, nobody is forcing their way in, in order to move the other away off the road and show who's "the king". Both drivers immediately are looking for a free space between the parking cars in order to clear out of the way for the other vehicle. The one who finds a space first – immediately moves in without waiting/ wasting time, while signing with blinking lights that the way is clear. In Israel, blinking lights indicate a severe warning: clear out of the way because I'm coming! Me and nobody else! Move away, because I own the road! In England, nobody would dream to continue driving until the cars facing each other in a dead-end, nobody would go out of their cars in order to raise their voices (and their hands, and knives) on the other driver. It's simply accepting the space of the other, manners, efficiency.

היה נחמד במסיבת הרחוב ההיא ואני צופה שגם היום יהיה כך. כל משתתף ומשתתפת אמורות להביא את האוכל והמשקה שלהם. המוזיקה באחריות המארגנים. הריקודים – כמיטב הספונטניות. אנחנו נמצאות בסרביטון, לא בפינצ'לי או בשכונה מאוכלסת ישראלים אחרת, כך שלא צפוי שנפצח בהורה סוחפת, אלא אם כן אגלה לתדהמתי שיש לי שכנים מארץ מוצאי. אני תוהה אם גם הפעם נחזה בגברים בחצאיות המרקדים לצלילים קדומים קסומים כמו אז.

That street party was nice and I expect today's to be the same. Each participant is expected to bring their own food and drinks. The music is the responsibility of the organizers. The dances – spontaneous. We are in Surbiton, not in Finchley or in another neighbourhood populated with Israelis; therefore, it is not expected of us to start a stirring/ rousing Hora dance, unless, of course, I'd surprisingly find that I have neighbours from my homeland. I wonder if this time we will see again men in kilts dancing to the ancient enchanting sounds like in the past.

והרי אי אפשר לחגוג בלי שנעלה את ירושלים על ראש שמחתנו, כי אם אשכחך – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי והעיקר הבריאות!

Last Night Proms 2011 – Jerusalem, God Save The Queen & Auld Lang Syne

ולקראת סיום – הבה נעמוד דום בנימוס.

Towards the end, let's stand up for the national anthem.

British Anthem, God Save the Queen

אני תוהה איך זה להיות מלכה ששרים לכבודך המנון…

I wonder how does it feel to be the queen and everybody sings the hymn in your honour.

מחר אנו מתיצבות לצפות במשט החגיגי על הטמז. 1000 ספינות צפויות להצדיע להוד מלכותה. נקוה שלא ירד גשם.

Tomorrow we expect to attend at the Thames Diamond Jubilee Pageant, and watch 1,000 boats escorting the Queen and Duke of Edinburgh. We all hope the rain will be nice to us and will exclude itself from showing up.

דממה

ואז…

הגיעה דממה. הדממה, נופלת לה בשקט, חרישית.

אחרי כל הרעש הנורא, הריבים, הויכוחים, הרמת הקול, הורדת האישיות…

הנסיעה, התנועה העמוסה, העייפות, הקפה הכואב, האחרון, בבית הקפה ההומה בנמל התעופה, המטוס… אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה… אמא'לה, אני לא רוצה ליפול! מזל שלא לילה. אבל גם ביום לא הכי סימפטי. כמה עוצמה יש למנועים הללו, הדוחפים אותנו למעלה. שלום, מדבר הקברניט… מתי תהיה לנו קברניטה? לא נראה לי שבימי, אין לי כוונה לטוס יותר.

הרכבת משקשקת את הדרך. נוסעים נכבדים, התחנה הבאה תל-אביב ההגנה. אני מביטה בכרוז, המשמש גם ככרטיסן. עוד ילד של אמא שמנסה לשרוד, העושה דרכו אל התואר דרך משמרות מתישות במקום להתרכז בלימודים, לבלות, למצות את נעוריו. רגע, מה, אני מעירה לו, איפה החפצים? אתה לא מזכיר להם לא לשכוח את חפציהם ברכבת? הוא נותן בי מבט מרוכז, מנסה להבין מהיכן צצתי לו, ככה, באמצע הלילה. מה חפצים? הוא עונה בנימוס ישראלי אופייני. רק תחנה אחת, איזה חפצים ישכחו? המלים נעות בתוכי. חפצים זה מהתחנה השלישית! הוא פוסק בהבחינו במבטי המפקפק, כנראה גם במלים הרוחפות מעלינו. אני עוצרת אותן על סף שפתי, מניחה לו. רציתי להעיר שיש גם נוסעות, שיכול היה לכלול גם אותן בפנייתו ולא רק את הנוסעים, אבל ויתרתי. למה להציק לַילד? לקראת התחנה הבאה, הוא נועץ בי מבט רב משמעי ומזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם. אני מחייכת אליו. אמו ודאי גאה בו.

נֶגְרָה מקדמת את פני ביללת ברכה. איך היא זוכרת אותי? אני מניחה את גופי על המיטה, מנסה להרגיע את מוחי ההומה. השעה אחת אחר חצות. אינני יודעת אם אוכל להרדם. בלונדון, השעה רק אחת עשרה. מה היא עושה שם עכשו? חושבת עלי? ודאי צופה בטלביזיה. מן הסתם נושמת לרווחה. אכפת לי? כבר לא.

הגוף לא רגוע. טלטלת הדרך הומה בתוכו. אני רק רוצה לנוח. כמה זמן יקח לי הפעם להתאושש? עם כל אשה, עם כל פרידה, זה מתקצר. כנראה גם לזה מתרגלים, כמו לכל דבר בחיים.
אני עוצמת את עיני. המראות עוברים לפני כמו בסרט קשה לעיכול. מבט עקום, עיניים רושפות רעל, את לא נורמלית! למה, את כן? את משונה, את לא בשבילי, את…
אורזת בחופזה. מה לקחת? מה להשאיר? להשאיר?
מונית?
לא, עזבי, תני לי להסיע אותך.
מה פתאום? אני לא רוצה!
בבקשה, אל תתעקשי על זה.

חצי שעה של שתיקה. אפילו קוני, הג'י-פי-אֶסית, חוסכת במלים.
האייפוד מעביר לי את הדרה לראש בעוצמה הכי-הכי.
I wanted to tell you, just before you go
יש לי הרבה מה לומר לך לפני שאני הולכת מחיַיִך, אך אני מתאפקת. אֶת שלא נאמר עד עכשו, אין כבר טעם להוסיף. הראש מתמלא במלים, במלים, במלים. אני מדברת אלייך במלים שבראש שלי, אך אין הן עוברות את דל שפתי. כל הדרך אני מדברת אלייך. גם עכשו, בבית, חודש אחרֵי.

אין כמו בבית

Trembling Blue Stars – And Then Silence

הגרסא המקוצרת:

פרידה. דממה. 5.6.09

English