ארכיון קטגוריה: עלי לונדון London Leaves

הממלכה מוצפת The Kingdom is Flooded

כאילו ואני בהולנד. חסר רק פיליפ הקטן בתור הַנס ברינקר שיצמיד זרתו אל הדליפה. כאן אין לנו חורים בסכרים, רק שמיים דולפים בלי סוף. חמישה שבועות רצופים של גשם.  ברדיו סיפרו שיוני היה החודש הכי גשום מזה עידנים, שירדו בו משקעים בכמות של שנה שלמה ויולי אינו טומן ידו בצלחת. "פִיפטִי סֶבֶן פְלַאד ווֹרנִינגס אֶנְד הֶבִי רֵיין, נוֹ פוֹרקַאסט אוֹף קְלִירִינג", מבשר לנו הבוקר הקרין ברדיו. "וֶ'ל, אִין יִזרַאֵל אִיז אֶ הֶבִי וֵ'ייב אוֹף הִיט", אני מידעת את הסביבה, "סֶרטִי סֶבֶן סֶלסִיוּס אין קציר, אֶז וִ'י סְפִּיק". בישראל השעה 8 בבוקר, אצלנו 6. הסביבה מביטה באנחה בטיפות הכבדות הנוקשות על החלון, מבעדו אפשר לראות את העץ הערום מכווץ את ענפיו להגן עליהם. גשם-גשם לך. די!

Like I'm in Holland. Little Phillip is missing as Hans Brinker to put his pinkie to the leak. Here we don't have holes in the dams, only sky that leaks endlessly. Three weeks in sequence of unceasing rain. On the radio, it was said that June was the rainiest month in eons, where it had been a year's worth of precipitation and that July is predicted to be more of the same. "Fifteen flood warning and heavy rain, no forecast of clearing," the radio presenter announces this morning on the radio. "Well, in Israel is a heavy wave of heat", I inform my surrounding. "Serty seven Celsius in Katzir as we speak". It's 8 am in Israel, we have 6. The surrounding looks with a sigh at the heavy dripping drops on the window, through which you can see the naked tree shrinking its branches to protect them. Rain-rain go away. enough!  

שלוש שעות לאחר מכן, אנו חולקות צלחת תותים בשמנת סויה. John Lunn על הפסנתר מתנגן ברדיו עם המוזיקה המקסימה שכתב ל- Downton Abbey Suite. לאחריה, אני מקבלת ד"ש מהארץ בדמות התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה (סולן: מקסים ונגרוב)  ביצירה של קאמי סן-סנס שאיני מכירה:

Three hours later, we share a plate of strawberries in soy cream. John Lunn on the piano playing on the radio with the lovely music he wrote for Downton Abbey Suite. After that, I receive my regards from Israel in the form of the Israel Philharmonic Orchestra conducted by Zubin Mehta:

Introduction & Rondo Capriccioso Opus 28

Composer: Saint-Saens, Camille (1835-1921, France)

Conductor: Zubin Mehta

Ensemble: Israel Philharmonic Orchestra

Soloists: Maxim Vengerov

בהחלט מחמם את הלב. אני חשה את געגועי מציפים אותי. אין לי סבלנות יותר. טוב שזו השבת האחרונה שלנו פה. אינני חושבת שהייתי מסוגלת ליותר מכך. גם הקור, גם ההצפות, גם אי אפשר לצאת לשומקום… שומכלום. הטיסה שלנו יוצאת בעשר וארבעים מהית'רו. להת' בארץ.

Absolutely heartwarming. I feel my longing flooding me. I have no more patience. It's good that this is our last Shabbat here. I don't think I could have stayed here more. The cold, the flooding, you can't go anywhere… Nothing. Our flight leaves at ten forty from Heathrow. See you in Israel.

הגרסא הקלה:

מאוד רצינו לחזות בפתיחת האולימפיאדה. היו לנו כרטיסים לכמה מן הארועים, אך יש גבול לכל דבר. אין לנו כוונה לרעוד מקור ולהנמס. השכרנו הבית, קנינו כרטיסי טיסה ואנו שמות פעמינו אל החום המחבק של הארץ.

The light version:

We wanted very much to see the opening of the Olympics. We had tickets for some of the events, but there is a limit to everything. We have no intention of shaking due to the cold and dissolving. We rented the house, bought plane tickets and headed for the embracing heat of Israel.

חפירות:

  1. מתכונים עם סויה
  2. הוראות להכנת סויה ביתית

Diggings:

1. Recipes with soy

2. Instructions for making home soy

תחי המלכה! Long Live the Queen

אצלנו שבת המלכה, אצלם חגיגות. היתה מסיבה נחמדה אמש בבית של חברות קרובות. אמנם, הפתיחה הרשמית של החִנגות לציון 60 שנה לעלייתה של הוד מלכותה על הכס אמורה לחול הבוקר, אך בגילנו מותר לנו להקדים. שרה'לה ואני נהנינו מאוד. שרנו, רקדנו, טעמנו מרוב המטעמים ואף שתִינו (מגבילות עצמנו למשקאות הקלים).

We have Shabbat The Queen, they have festivals. Last night we attended at a nice party in a house of close friends. Indeed, the formal opening of the celebrations to mark the 60th year of Her Majesty's reign is due for this morning, but at our age we are allowed to start early. My Bubbale and me had a very good time. We sang, danced, tasted from most delicacies and even drank (limiting ourselves to soft drinks).

מה לי, הישראלית, ולאלה? לא הרבה, מלבד הרושם הרב שעושים עלי ההוד וההדר של הטקסים (אחחחחח, לוא היתה מלכות דוד קימת בימינו!). חוץ מזה, ישנן חוויות של פעם בחיים שעדיף לא להחמיץ, כמו מסיבת הרחוב המזומנת לנו היום.

How do I, an Israeli, relate to this? What have I in common here? Not much, except of the big impression the glory and splendour of the ceremonies have on me (oh, if only the Kingdom of David existed in our days!). Besides, there are one-lifetime experiences which one netter won't miss, like the street party awaits us later in the day.

אל המושג הזה של מסיבה עם השכנים ברחוב, התוָדעתי באפריל של השנה שעברה, ביום חתונתו של הנסיך וויליאם עם קייט מידלטון. בפעם הראשונה בחיי (ואני ממש לא קטינה) למדתי שיש דבר כזה, שהאנגלים מתאספים שכונות-שכונות וחוגגים ברחוב עם אוכל ומשקה (הדגש על החריף, כמובן) עד דלא ידע. הידע שלי על חגיגות יום העצמאות אצלנו התגמד לעומת מה שהתרחש אז לנגד עיני, שלא לדבר על שמחת בית השואבה התוססת. אני מביטה סביב, מנסה להבין מה החגיגה הזו להם ותוהה אם חתונת צאצא של אחד מהמובילים אותנו (באף!) תוציא את בני ישראל לשמוח ברחובות? ממש לא נראה לי. יותר נכון יהיה לשמוע תלונות וטרוניות על בזבוז משאבים שיכולים היו להיות מועברים לטובת הציבור. מה שלי נראה תמוה ומוזר – להם זה אורח חיים. היו כמה מאמרים בגנות החגיגה הגדולה והבזבוז הראוותני, אך הללו היו ממש ספורים ולא נספרו. רוב העם יצא במחולות וצבא בהמוניו על המסלול בו אמורה היתה לעבור הכרכרה עם הזוג הנסיכותי.

I was introduced to this term in April last year, at Prince William's wedding day. For the first time in my life (mind you, I'm not a spring chicken) I learned that there is such a thing, that the English are gathering in their neighbourhoods and celebrate on the streets with food and drinks (mainly concentrating on the liqueurs, of course), until becoming vagueness. I'm looking around me, trying to understand why they are so joyful, and wonder if a wedding of one of our leaders' offspring would take out the Israelis to celebrate on the streets. I don't think so. Most likely would be hearing the complaints about the unnecessary waste of resources which could be transferred in favour of the public. What seems strange and weird to me – is a way of life for them.  Due to the recession, there were some articles defaming the big celebration and the extravagant waste, but they were merely a few and were not counted for. The majority went out to celebrate and assembled in masses on the route where the carriage with the Royal couple was supposed to pass.

צריך להבין שבימים רגילים, אין האנגלי הרגיל מכיר את שכניו. אנגליה אינה ישראל, בה הכל בוחשים בקדֵרות שכניהם, כך שהלה יכול לגור לידך מליון שנה ולא את ולא הוא יזהו שכן את שכנתו. גם אם תצאי מדלת ביתך לעבר מכוניתך והשכן אף הוא יעשה כן – קלושים הסיכויים שיהיה איזשהו סימן הכר מצדו לשכנותכם, גם לא מנוד ראש קל לברכה, להכרה.

Usually, the average/ common English person doesn't know their neighbours. England is not Israel, where everybody shtip their noses into their neighbours' cauldron. In England one can live near you a million years and not you or they would recognize each other/ without recognizing each other. Even if you would go out to your car the same time with your neighbour – the chances of receiving any sign of recognition from them are very poor; not even a slight nod of greeting.

דוגמא מובהקת לכך (והיו עוד, כמובן) נקרתה לי לפני מספר שנים: אני בישראל, משוחחת באמצעות הסקייפ עם ידידה אנגליה ופתאום צפירות סירנה ברקע אצלה. אני תוהה לפשר הדבר והיא מציצה מהחלון ומדווחת לי על ניידות משטרה המצטופפות על המדרכה כמה בתים ממנה וקהל מתאסף. בתמימותי אני שואלת אם היא מכירה את מי שגרים שם. מבטה אומר לי שמיותר ששאלתי. "למה שאכיר?" היא עונה כמו יהודיה כשרה. לבקשתי, היא מכוונת את המצלמה לַכיוון. חוץ מאשר בסדרות האנגליות המעולות, הרי מעולם לא חזיתי במציאות בפעולתה של המשטרה האנגלית והייתי סקרנית. דקות אחדות לאחר מכן, אני מבחינה בשקית הפלסטיק השחורה. אני מתארת לעצמי שעכשו עומלים חוקרי הזיהוי הפלילי בתוך הדירה כדי למצוא ראיות למה שהתרחש. זה הזמן לבדוק מה קרה. אני שולחת את ידידתי לשאול אצל שארית המצטופפים, אולי שמעו דבר. הלה מביטה בי בעיניים נדהמות ובארשת פנים מזועזעת עונה לי נחרצות שזה לא יקרה.

"איך לא יקרה?" אני שואלת, "האם אינך סקרנית לדעת?"

"לא!" מגיעה התשובה הפסקנית. "זה ענין למשטרה."

נכון שבלתי אפשרי לדמיין תשובה כזו אצל ישראלי מצוי?

I happened to attend a typical example of the classical English neighbouring (and there were many more, of course): I was in Israel, chatting on Skype with an English friend, when suddenly I heard sirens in the background of her end. I wondered what was it, and she peeked out from her window to report of police patrol cars assembling at the sidewalk, a few houses from hers, and a crowd of people gathering. Naïvely, I asked if she knew the people living there. Her despising gaze told me my question wasn't called for, a very big mistake… "Why would I know them?" she answered like a kosher Jewish woman.

At my request, she aimed the camera in the direction where the exiting event took place. Excluding the excellent English TV series, I never saw in person the actions of the English police; naturally, I was curious. A few minutes later, I noticed the black plastic bag. I assumed that the forensic investigators were working on the findings to find out what happened. This was the time to catch on. I tried to send my friend to the gathering people in order to ask around, perhaps they knew something. The woman's eyes gazed at me astonishingly. With a shocking expression on her face she answered firmly that this is not going to happen.

"How come not happen?" I ask. "Aren't you curious to know?" 

"No!" Arrives the decisive answer. "This is a police matter."

Nu? Isn't it true that such a reply from an Israeli is not possible?

לאור זאת ומקרים נוספים בהם נתקלתי בארץ האפורה ההיא, ניתן לשער את פליאתי הרבה עת הבחנתי בתכונה לקראת מסיבת הרחוב. זה אומר שרחובות יסגרו ותחבורה פרטית לא תוכל לנוע. האנגלים עַם ממושמע ומנומס, אין אצלם בעיה להשמע להוראות הממליצות להם להשתמש בתחבורה הציבורית כדי להמעיט את הצפיפות והפקקים. להלן שאלת דרך: שני כלי רכב נעים זה לקראת זה ברחוב אנגלי טיפוסי. משני הצדדים מכוניות חונות ורק נתיב אחד להם. מה יקרה?

In light of the above and more events I experienced in that grey country, one can imagine my big surprise when noticing the bustle towards the street party. It means street will be closed and private transport won't be able to mobile. The English people are disciplined and polite, they have no problem with obeying orders recommending using public transportation in order to minimize crowdedness and traffic jams. Following a road question: Two vehicles move towards each other in a typical English street. Cars park on the two sides of the road and the vehicles have only one route. What will happen?

תשובה: מה באמת? מאחר וזה באנגליה ולא בישראל, לא תהיינה צפירות אזהרה מחרישות אוזניים, לא הִדָחֲקות להוריד זה את זה מהמסלול בכוח כדי להראות לזולת מי המלך. שני הנהגים יחפשו מיד מקום פנוי בין הרכבים החונים במטרה לפָנות את הציר לרכב האחר. מי שמוצא ראשון – נכנס אליו מיד ובלי שהיות, כשהוא מסמן בהדלקת אורות שהדרך פנויה. בישראל, מסמנת הדלקת אורות אזהרה חמורה: פנו דרך, כי אני מגיע! אני ולא אחר! סורו, כי הדרך שלי היא! באנגליה, אף אחד לא יחלום להמשיך לנסוע עד שהרכבים יעמדו פנים אל פנים בחוסר מוצא, אף אחד לא יצא מרכבו כדי להרים קול (ויד וסכין) על הנהג השני. פשוט הכרה במרחב של רעך, נימוס, יעילות.

Answer: What indeed? Since it occurs in England and not in Israel, there won't be deafening warning horns, nobody is forcing their way in, in order to move the other away off the road and show who's "the king". Both drivers immediately are looking for a free space between the parking cars in order to clear out of the way for the other vehicle. The one who finds a space first – immediately moves in without waiting/ wasting time, while signing with blinking lights that the way is clear. In Israel, blinking lights indicate a severe warning: clear out of the way because I'm coming! Me and nobody else! Move away, because I own the road! In England, nobody would dream to continue driving until the cars facing each other in a dead-end, nobody would go out of their cars in order to raise their voices (and their hands, and knives) on the other driver. It's simply accepting the space of the other, manners, efficiency.

היה נחמד במסיבת הרחוב ההיא ואני צופה שגם היום יהיה כך. כל משתתף ומשתתפת אמורות להביא את האוכל והמשקה שלהם. המוזיקה באחריות המארגנים. הריקודים – כמיטב הספונטניות. אנחנו נמצאות בסרביטון, לא בפינצ'לי או בשכונה מאוכלסת ישראלים אחרת, כך שלא צפוי שנפצח בהורה סוחפת, אלא אם כן אגלה לתדהמתי שיש לי שכנים מארץ מוצאי. אני תוהה אם גם הפעם נחזה בגברים בחצאיות המרקדים לצלילים קדומים קסומים כמו אז.

That street party was nice and I expect today's to be the same. Each participant is expected to bring their own food and drinks. The music is the responsibility of the organizers. The dances – spontaneous. We are in Surbiton, not in Finchley or in another neighbourhood populated with Israelis; therefore, it is not expected of us to start a stirring/ rousing Hora dance, unless, of course, I'd surprisingly find that I have neighbours from my homeland. I wonder if this time we will see again men in kilts dancing to the ancient enchanting sounds like in the past.

והרי אי אפשר לחגוג בלי שנעלה את ירושלים על ראש שמחתנו, כי אם אשכחך – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי והעיקר הבריאות!

Last Night Proms 2011 – Jerusalem, God Save The Queen & Auld Lang Syne

ולקראת סיום – הבה נעמוד דום בנימוס.

Towards the end, let's stand up for the national anthem.

British National Anthem, God Save the Queen

אני תוהה איך זה להיות מלכה ששרים לכבודך המנון…

I wonder how does it feel to be the queen and everybody sings the hymn in your honour.

מחר אנו מתיצבות לצפות במשט החגיגי על הטמז. 1000 ספינות צפויות להצדיע להוד מלכותה. נקוה שלא ירד גשם.

Tomorrow we expect to attend at the Thames Diamond Jubilee Pageant, and watch 1,000 boats escorting the Queen and Duke of Edinburgh. We all hope the rain will be nice to us and will exclude itself from showing up.

דממה Silence

ואז… הגיעה הדממה, נופלת לה בשקט, חרישית.

אחרי כל הרעש הנורא, הריבים, הויכוחים, הרמת הקול, הורדת האישיות…

דממה.

And then… Silence came, falling quietly, gently,

After all the horrible noise, the quarrels, the arguments, raising voices, lowering personalities…

Silence.

הנסיעה, התנועה העמוסה, העייפות, הקפה הכואב, האחרון, בבית הקפה ההומה בנמל התעופה, המטוס… אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה… אמא'לה, אני לא רוצה ליפול! מזל שלא לילה. אבל גם ביום לא הכי סימפטי. כמה עוצמה יש למנועים הללו, הדוחפים אותנו למעלה. שלום, מדבר הקברניט… מתי תהיה לנו קברניטה? לא נראה לי שבימי, אין לי כוונה לטוס יותר.

The drive, the crowded traffic, exhaustion, the painful coffee, the last one, in that airport's hectic coffee shop, the airplane… if a person falls out of an airplane in the middle of the night… Mommy, I don't want to fall! Luckily, it's not night. However, also during the day it's not the most sympathetic. How much power is there in these engines, which push us up. Hello, this is your captain speaking… When will we have a captainess? I don't think it will happen in my time, since I don't have any intentions to fly anymore.

גבוה מעל העננים High above the clouds

גבוה מעל העננים   High above the clouds

הרכבת משקשקת את הדרך. נוסעים נכבדים, התחנה הבאה תל-אביב ההגנה. אני מביטה בכרוז, המשמש גם ככרטיסן. עוד ילד של אמא שמנסה לשרוד, העושה דרכו אל התואר דרך משמרות מתישות במקום להתרכז בלימודים, לבלות, למצות את נעוריו. רגע, מה, אני מעירה לו, איפה החפצים? אתה לא מזכיר להם לא לשכוח את חפציהם ברכבת? הוא נותן בי מבט מרוכז, מנסה להבין מהיכן צצתי לו, ככה, באמצע הלילה. מה חפצים? הוא עונה בנימוס ישראלי אופייני. רק תחנה אחת, איזה חפצים ישכחו? המלים נעות בתוכי. חפצים זה מהתחנה השלישית! הוא פוסק בהבחינו במבטי המפקפק, כנראה גם במלים הרוחפות מעלינו. אני עוצרת אותן על סף שפתי, מניחה לו. רציתי להעיר שיש גם נוסעות, שיכול היה לכלול גם אותן בפנייתו ולא רק את הנוסעים, אבל ויתרתי. למה להציק לַילד? לקראת התחנה הבאה, הוא נועץ בי מבט רב משמעי ומזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם. אני מחייכת אליו. אמו ודאי גאה בו.

The train is clacking all the way. Distinguished passengers, next stop is Tel-Aviv Ha'Hagana. I gaze at the announcer, who also is the conductor. Another mommy's child who tries to survive, who paves his way to his degree throughout his exhausting shifts, instead of concentrating in his studies, having a good time, enjoying life, exhausting his youth. Wait a minute, what, I draw his attention, what about the belongings? Don't you remind them not to leave their belongings on the train? He gives me a concentrated gaze, trying to understand where I have suddenly appeared from, just like that, in the middle of the night. What belongings, he answers in a typical Israeli manner. Only one stop, what belongings would they forget? The words move inside me. Belongings are from the third stop! He declares when noticing my doubtful gaze, and apparently my words floating above us. I stop them at the verge of my lips, leaving him be. I had more comments, but passed. Why annoy the kid? Approaching towards the next stop, he gives a meaningful gaze and reminds the passengers not to forget their belongings. I reward him with a smile. His mother must be very proud.

האין היא חמודה, האין היא מתוקה? Is not she cute, is not she sweet?

האם אינה חמודה, האם אינה מתוקה ? Isn't she cute, isn't she sweet

נֶגְרָה מקדמת את פני ביללת ברכה. איך היא זוכרת אותי? אני מניחה את גופי על המיטה, מנסה להרגיע את מוחי ההומה. השעה אחת אחר חצות. אינני יודעת אם אוכל להרדם. בלונדון, השעה רק אחת עשרה. מה היא עושה שם עכשו? חושבת עלי? ודאי צופה בטלויזיה. מן הסתם נושמת לרווחה. אכפת לי? כבר לא.

As a welcome, Negra blesses me with a meow of blessing. How does she remember me? I lay my body on the bed, trying to calm my stormy brain down. It is one A.M. I don't know if I will be able to fall asleep. It is only eleven P.M. in London. What is she doing there now? Is she thinking of me? Probably she is watching television. Apparently, she is relieved. Do I care? Not anymore.

הגוף לא רגוע. טלטלת הדרך הומה בתוכו. אני רק רוצה לנוח. כמה זמן יקח לי הפעם להתאושש? עם כל אשה, עם כל פרידה, זה מתקצר. כנראה גם לזה מתרגלים, כמו לכל דבר בחיים.
אני עוצמת את עיני. המראות עוברים לפני כמו בסרט קשה לעיכול. מבט עקום, עיניים רושפות רעל, את לא נורמלית! למה, את כן? את משונה, את לא בשבילי, את…

My body is not relaxed. The journey, this wandering, rattles in it. I just want to rest. How much time will it take me to recover? With every woman, the time to each parting becomes shorter. Probably, one gets used to this too, like everything in life.

I close my eyes. The scenes pass in front of me like in a hard to digest film. A crooked gaze, eyes flaring with poison, you are not normal! Why, are you? You are weird, you are not for me, you…

נגרה החתולה Negra the cat

נגרה החתולה  Negra the cat

אורזת בחופזה. מה לקחת? מה להשאיר? להשאיר?
מונית?
לא, עזבי, תני לי להסיע אותך.
מה פתאום? אני לא רוצה!
בבקשה, אל תתעקשי על זה.

I'm packing hastily. What to take? What to leave? Leave?

Taxi?

No, leave it, let me drive you. What are you talking about? I don't want you too.

Please, don't be stubborn.

חצי שעה של שתיקה. אפילו קוני, הג'י-פי-אֶסית, חוסכת במלים.
האייפוד מעביר לי את הדרה לראש בעוצמה הכי-הכי:

I wanted to tell you, just before you go

יש לי הרבה מה לומר לך לפני שאני הולכת מחיַיִך, אך אני מתאפקת. אֶת שלא נאמר עד עכשו, אין כבר טעם להוסיף. הראש מתמלא במלים, במלים, במלים. אני מדברת אלייך במלים שבראש שלי, אך אין הן עוברות את דל שפתי. כל הדרך אני מדברת אלייך. גם עכשו, בבית, חודש אחרֵי.

Half an hour of silence. Even Connie, the G.P.S., saves words.

The iPod transmits Hadara to my head with all its most might: I wanted to tell you, just before you go…

 

Hadara Levin-Areddy – Before You Go

I have a lot to tell you before parting from your life, but I restrain myself. There is no point in adding to what has not been said so far. My head fills with words, words, words. I speak to you with the words I have in my head, but they don't cross the verge of my lips. I speak to you all along the way. Even now, at home, a month after.

אין כמו בבית There's no place like home

אין כמו בבית There's no place like home

Trembling Blue Stars – And Then Silence

הגרסא המקוצרת:

פרידה. דממה. 5.6.09

The short version:

Farewell. Silence. 5.6.2009