Category Archives: עלי פאריז Paris Leaves

אין אף אחת No One

מדרכה יחסית נקיה ברחוב בחדרה A relatively clean pavement in a street in Hadera

מדרכה יחסית נקיה ברחוב בחדרה A relatively clean pavement in a street in Hadera

Alicia Keys – No One

 

אני צועדת לאט, ראשי מורכן. המדרכות ברחוב בו שוכן בית המלון שלי שטופות, מטואטאות, נקיות. זה כל כך שונה מן המדרכות המטונפות בעיר בה אני גרה. אני מביטה במרצפות בהתפעלות. נו שוין, כל עוד אין הן מביטות בי חזרה, כבר טוב.

I walk slowly, my head down. The pavements in the street where my hotel located are washed, swept, clean. It's so different to the dirty pavements in the city I live in. I stare at the paving stones with admiration. Well, as long as they don't stare back at me, that's OK.

Emmylou Harris – For No One

צעידה על המדרכה Walking on the pavement

צעידה על המדרכה Walking on the pavement

 

 

פאריז רביעי בהיר Paris Wednesday Clear

 

Lindsey Stirling – Spontaneous Me

אין לי מסמרות, אני פועלת לפי המצב והתנאים שלפני. לפעמים אני ספונטנית, כמו אתמול. לפעמים אני לוקחת את הזמן כדי לבדוק דברים לעומק בטרם קבלת החלטה. לפעמים אני פשוט לא מחליטה ומחכה שהחיים יחליטו בשבילי.

I have no principles; I conduct my life according the situation and conditions I'm facing. Sometimes I'm spontaneous, like yesterday. Sometimes I take my time in order to check out things deeply before making decisions. 

היום היה בהיר, אם כי קר לטעמי. בפחות מ-28 מעלות איני מרגישה בטוב. מבחינתי, 30 מעלות הן האידאל. הצטערתי להשאיר את מזג האויר החם מאחורי. הספונטניות, במקרה דהיום, לא ממש הצליחה.

Today was clear, but cold for me. I don't feel well at less than 28c. As far as I'm concerned, 30c are the ideal. I regretted leaving the hot weather behind me. Spontaneous, in today's case, didn't succeed much.

פאריז 13 מעלות Paris 13c

דנה ברגר – חמימות חולפת [מלים]

Dana Berger – Momentary Warmth

 

לא תכננתי להגיע לפה; ודאי לא בזמן הזה של סכנה ברורה ומיידית לטרור משתולל, שלא לדבר על מזג האויר הקרררררררררר. אבל גם אם אינך מתכננת, החיים מזמנים לך חויות על פי דרכם.

I didn't intend to come here; certainly no at this time of clear and immediate hazard of raging terror, let alone the collllldddddddd weather. However, even if you don't plan, life summon you experiences according to its own ways.

אתמול, סמוך לשעת הצהרים, צלצל הטלפון ממספר לא מוכר. "שלום", עניתי בנימוס.

"שרון?" קולה המוכר מחורר לי את הלב מחדש ואני מתקשה להוציא הגה מפי. "שרון?" היא שונה.

אני מתעשתת. "כן?" קולי יבש, חלול.

"אני מגיעה הערב לפאריז וחשבתי שאולי תרצי להפגש." ככה. ישירות. כאילו אין ים של זמן מפריד ביננו. "יש לך אפשרות לבוא?"

יש לי אפשרות, בהחלט; לי אין צורך בהכנות ממושכות כדי לטוס לחו"ל, המטען שלי קל, אבל למה שארצה להפגש איתה?

Yesterday, near noon, my cellular rings from an unfamiliar number. "Hello", I answered politely.

"Sharon?" Her familiar voice pierces my heart again and I find it difficult to utter a word. "Sharon?" She repeats.

I pull myself together. "Yes?" My voice is dry, hollow.

"I'm coming to Paris tonight and I thought maybe you might be willing to get together." Just like that. Directly. As if there isn't an ocean of time that separates between us. "Is there a possibility for you to come?"

I do have, definitely; I don't need long preparations for going abroad, I travel light, but why would I want to meet with her?

בתחנת הרכבת של חדרה חם מאוד, כך אני שומעת מהממתינים סביבי. לי נעים, אני אוהבת את החמימות העוטפת אותי. אני מקוה שזו אינה החמימות היחידה שאחוה ביומיים הבאים.

It's very hot at the Hadera train station; that's what I hear from the people waiting around me. I find the weather pleasant, as I like the warmth caressing me. I hope that this isn't the only warmth I'll experience in the next couple of days.

אוי, פאריז!

Oy Paris!

vive la france

שבת בבוקר, יום קשה: אבא מזיל דמעות הרבה, אמא בוכה המון דמעות, המון דמעות; ולי יאמרו המון שטויות.

Shabbat morning, a tough day: father sheds lots of tears, mum is crying tears a lot, a lot of tears; and I will be told plenty of nonsense.

סגרתי הכל אתמול אחרי היומן והלכתי לישון. התעוררתי למציאות הכמעט יומיומית של המדינה שלי, אך בבירה של ארץ אחרת. המחשבה הראשונה שלי היתה דאגה לפצועים ששרדו ולבני משפחות החללים. מפה, מהמקום המוכר לנו כל כך במשך דורות, לדאבוננו, אני מבקשת לשלוח להם את תנחומי.

I closed everything yesterday, after watching the weekend report, and went to sleep. I woke up to the almost daily reality of my country, but in a capital of another state. My first thought was about the injured who survived the attack and concern for the family members of the murdered. From here, the unfortunate so familiar place we are going through over generations, I would like to send them my condolences.

בשעת צער והזדהות זו, אולי לא תקין להשוות, אך אין מתבקש מזה. העולם סרב להתיחס לטרור אצלנו לפני שנים רבות וקיבל את פיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק. למרות אימת הטרור שם, למרות שנראה היה שמנהיגי העולם יתאחדו ויפעלו בנחישות נגד הטרור, המשיך העולם להתנהל כמקודם. אל קעידא לא הושמד, אלא להפך – ארגוני טרור נוספים קמו והם מאיימים על שלום העולם.

In this hour of grief and empathy, perhaps it's not politically correct to compare, but one can't escape of doing it. Many years ago, the world refused to take actions against terrorism aimed towards us, Israelis, and got September Eleven Attacks in New York. Despite of the terror and fear there, despite of it seemed that the leaders of the world to unite and take firm steps against terror, the world continued to behave as before. Al-Qaeda was not destroyed, on the contrary – more terror organizations were established, and they are threatened the world's peace.

Sapho – Avec le temps

השתלטות הבוקו חראם על שטחים נרחבים באפריקה, התקפת הטרור בצרפת בתחילת השנה על מערכת השבועון שרלי הבדו ועל ההיפר הכשר היהודי, השתלטות האיסלם על אירופה ועוד ועוד – תקצר היריעה מלפרט פה את הכל – לא שינתה דבר. העולם ממשיך בשלו, העולם שותק. העולם עדיין מסרב להבין שטרור במקום מסוים ונגד מישהו מסוים אינו מסתיים באותו מישהו, אלא מתרחב הלאה.

Boko Haram gaining control over wide lands in Africa, the terror attack in France at the beginning of the year at the satirical weekly magazine Charlie Hebdo and the Hypercacher kosher superette, Islam overtaking Europe and more (there is much more, but I can't mention everything) – didn't change a thing. The world continues as usual, the world is silent. The world still refuses to understand that terror in a certain place and against a certain someone doesn't end with that certain someone, but spreads further on.

רק אתמול חוינו התקפת טרור נוספת של מוסלמים ארורים על אזרחים יהודים תמימים שנסעו לעשות את השבת. אף אחד בעולם לא טרח לגנות את זה. נו, אלה רק יהודים. גל טרור שוטף את ישראל כבר למעלה מחודש והעולם שותק. אף אחד אינו מגנה את הטרור נגדנו, כי זה נגד יהודים. אבל מה שהיה חשוב עד מאוד לאיחוד האירופי וכל כך בער לו – זה לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. זה מתחיל עם סימון מוצרים ונגמר בעליהום עלינו כיהודים. אנחנו יודעים שמה שהתחיל בשריפת ספרים, הסתיים בשואה, ברצח העם היהודי. והעולם כמנהגו נוהג, העולם שותק.

אולי הפעם תהיה זו קריאת השכמה לעולם להבין שטרור הוא טרור הוא טרור ויש להכחידו בעודנו באיבו, כי זה אורב לפתחי הכל.

Only yesterday we experienced another terror attack in Israel by cursed Muslims against innocent Jewish citizens who drove to do the Shabbat. Nobody in the world bothered to condemn this. Nu, it's only Jews. A terror wave floods Israel for more than a month, and the world is silent. Nobody condemns the terror against us, because it's against Jews. But what was so much important to the European Union, and so urgent to deal with – is marking products made in the Israeli settlements beyond the Green Line. It starts with marking products and ends with attacking us as Jews. We all know that what started with burning books, ended with the Shoah (The Holocaust), the genocide against the Jewish people. And the world behaves as usual, the world is silent.

Perhaps this time will be a wakeup call for the world to understand that terror is terror is terror, and it must be destroyed when it's young, since it lies in waits on everybody's threshold and nobody can escape from its ambush.

Lara Fabian – Je suis Malade

פאריז-פאריז

Malcolm McLaren & Catherine Deneuve – Paris Paris

נסתרות דרכי האהבה. אין זו השפה שלי, גם לא הנוף וּוַדאי לא מזג האויר, אך העיר הזו מושכת אותי אליה כבמטה קסם שוב ושוב. בשנה וחצי האחרונות זה בעיקר בשל ביאטריס המקסימה, אבל גם לפניה נמשכתי אל מכמניה ואל אותם רבעים מעוררי דמיון בשל הסיפורים עליהם ועל האנשים שפעלו בהם וכמובן השפה, שפרט לשפת האם שלי, אין יפה ממנה.

שיראל ביתן – אם תלך (La fille)

הדור שלי ודאי זוכר את היחסים החמים שהיו לנו בשנות ה-50 וה-60 עם צרפת, מה שהתבטא בהשמעת המוזיקה הקלה שלהם ברדיו הישראלי והטמעתה אצל הדור הגדל בציון. היום לא תשמענה כזו, למעט מִדֵי פעם בתוכניות נוסטלגיה. האמת, לפני שיוסי בנאי שר בראסאנס, לא אהבתי לשמוע את הצרפתי ההוא, משום שלא הבנתי את המלים ואילו המוזיקה שלו לא היתה לטעמי ועדיין אינה משהו מבחינתי. גם השפה בפיו של בראסאנס ושל בני דורו היתה קשה. הפעם הראשונה בה התחברתי, היתה בסרט המקסים "גבר ואשה" (הו, אנוק איימה!!!); הפעם הראשונה בה שמעתי צרפתית רכה, מתנגנת, רומנטית. התאהבתי.

Un Homme Et Une Femme – La dernier scène

חזו לנו c140 להיום. הקור מקפיא לי את לשד העצמות וההרגשה היא שזה פחות ממה שהבטיחו. בכל אופן, אני פסולה לעדות במקרה הזה, כי מה שמתחת ל- c280 הרי לא נחשב אצלי. ביאטריס התעקשה לחגוג איתי את תחילת האביב דוקא בכפור ואני הרי ידועה בצייתנותי, אז באתי. שוב ראיתי ושוב נכבשתי. אין כמו העיר הזו.

גם כשהיא משנה את צביונה, זו עדיין העיר האהובה עלי. סיפרו לי על יופין של ערים ברחבי העולם. אני מאמינה לדוברות ולדברי ההלל והשבח שלהן, אך שום עיר אינה עושה לי דבר בלב כמו העיר הזו. שום עיר אחרת אינה קוראת לי לבוא אליה.

Ella Fitzgerald – I Love Paris

בתמצית:

נסתרות דרכי האהבה.

ערב שבת בפאריז

Béatrice+Sharon

זמן הדלקת נרות השבת אצלנו, בקציר, ב-18:47 (זמן חיפה). פה, בפאריז, השמש שוקעת שעה אחרי, כך שמדליקין רק מ-20:39 ויש לנו עוד הרבה זמן אותו אנחנו מנצלות הכי טוב שאנו יכולות.

אחר כך מתקלחות, מתלבשות ומתכוננת לצאת לסעודת השבת אצל מֶמֶה דומיניק (Mamie). לדעתי, צריך לקרוא לה מֶמֶה-רבא משום שהיא Arrière-grand-mère וזה ארוך לי לבטא.

עוד יום של חול ברחוב ובשכונה בארץ הזרה הזו. שום דבר של אוירת קדושה. קשה לי להתרגל ליומיומיות הזו. בארץ, זה הזמן בו אנשים מתכוננים להתאסף ולסעוד/לבלות יחד, אם בקרב המשפחה או בחוץ עם חברים/זרים.

אני מתקשרת לנכדים בסקייפ וקוראת להם סיפור לפני השינה. הלב שלי יוצא אל האפרוחים. אנחנו מפריחות זו לזה ולזו נשיקות חמות, מתגעגעות. מה אני עושה בנכר, במקום להיות חלק ממגעם היומיומי? מן הסתם, יש מחיר לכל דבר. השאלה היא מה אנו מוכנות לשלם ובשביל מה. על מה כדאי להלחם ועל מה לא.

Béatrice+Sharon

במשך זמן לא מועט נלחמו זוגות חד-מיניים בצרפת, כמו בארצות אחרות, לזכות לחיות כמו האחרים – הזכות להנשא, לאמץ ילדים, בעיקר את אלה של בנות הזוג. בשבוע זה נגמר וההחלטה נפלה, החוק עבר ועכשו אפשר לחגוג. אולי אפילו לא נצטרך יותר מצעדי גאוה בפאריז. לא עזרו המחאות מצד צרי המוח, לא השטויות של בארדו חובבת החיות ושונאת האדם באשר הוא – עכשו אנחנו שוות זכויות. אי אפשר שלא לחשוב איך מאן דהיא כמו בריז'יט בארדו כה נבערת מדעת כדי להלחם במה שטבעי וצודק. איך היא מסוגלת לשנוא כל כך את ההולכים על שתיים. גם אני אינני מסכימה עם כל ההרס שאנו זורעים על פני בית הגידול שלנו, אך לשנוא? למה? מה גרם לה להיות כזו?

Sharon & Beatrice

אני סוגרת את הסקייפ והדמעות חונקות. ביאטריס מנחמת אותי כמיטב יכולתה. אולי לדור הצעיר לא קל לחשוב על זה, אך גם לסבתאות יש חיים משלהן ומותר להן להנות מהשנים שעוד נותרו.

לזכרם

דדל ישראל

פאריז, שש בערב. אני עסוקה בכתיבה. הראש שלי מכוון לשבע וחצי, אז אגלוש עם ביאטריס לאתר של רשות השידור כדי לצפות בחדשות ובטקס הזכרון מהר הרצל. הרדיו ברשת פתוח ברקע והצפצופים של החדשות מודיעים לי בשפה שלי שהשעה שבע. קשה להתרגל להבדלי השעות ולסנכרן את הראש עם שעון ארצי-מכורתי. אני קופצת ממקומי וממהרת לחפש את ביאטריס כדי להודיע לה שהטקס או-טו-טו עומד להתחיל וכדאי שנתכונן.

היא מרימה את מבטה מעם מסך המחשב ושולחת אלי עיניים מצועפות. היא לא פה ואני מקוה שלא קטעתי לה את חוט המחשבה. דיברנו על כך אחר הצהרים ותכננו לצפות בטקס. עכשו אני כבר לא בטוחה שזה יקרה. נראה לי שהיא נמצאת הרחק מכאן. היא מחייכת אלי ואומרת שרק תסיים את הפסקא והיא תבוא.

כמדי שנה, אני שוב מתעצבנת על שמוק הנשיא שמדליק את אבוקת הזכרון בלפיד שהוגש לו בידי האלמנה/השכולה התורנית, במקום שזה יהיה להפך – שהוא יצטנע ויכבד ויגיש לה את הלפיד להבעיר. אין כבר משמעות למלים השגרתיות והמשמימות שהוא מקשקש ברמה. שוב אין כבוד ראוי לאלה ששכלו את יקיריהם והשמוקים נדחפים כדי שיראו אותם. הטקס כולו על טהרת השמוקים וכבר נמאס מזה. כרגיל, שוב מדיחים אותנו מן העשיה ומן הנראות. מתי כבר יגיע הזמן כשלנשים יהיה חלק שוה בו? שוב אני יכולה רק להתפלל שזה יהיה במהרה ועוד בימי, לפני שהדור שלי יאסף אל אמותיו כמו הדור שקדם לנו, זה של השואה, ולפחות אנו נזכה לחיות שוויון.

שעתיים לאחר מכן, מצטרפת אלי ביאטריס לצפות בתוכנית האמנותית. אין מה לעשות, לא כל יהודי התפוצות מסוגלים להתחבר לזה. עם כל האמפתיה שלהם כלפינו, לבם שאיתנו והגורל המשותף, יש הבדל בין מי שנולדה בארץ וכל חייה עברו עליה בין ימי הזכרון, לבין זו שחותה אחרת, שהצפירה אצלנו בערב, זו שהגיעה מירושלים והרעידה את קירות דירתה – אינה מרטיטה אותה כלל.

סמל צהל

זה עתה שמענו צפירת דומיה

מגן דוד 4

C80. אמנם שמש, אך קררררררר. אינני רגילה לעמוד דום בקור. בארץ שוררים תנאי חמימות (לא שזה מקל על קשיי היום הזה) וכרגיל אני שואלת את עצמי מה אני עושה פה, בתנאי אקלים שאינם מתאימים לי.

8 בבוקר. בארץ כבר 9. אני פותחת את הרשת ומנסה למצוא שידור חי מטקס קריאת שמות הנספים בכנסת האמור להתחיל וגם טקס הנחת הזרים ביד ושם. כרגיל, הערוץ הראשון שלנו מתמיד בטמטומו ואין שידור חי, כנראה גם לא ישדרו לתפוצות את מצעד החיים מפולין. אז לא. נמאס לי להתלונן. מעבירה לרדיו. זה, לפחות, עובד ברשת ואפשר להאזין לתכנים המשודרים. אני נתקלת בתוכנית המרתקת של קרן נויבך. בדרך כלל, לא יוצא לי להאזין לה בארץ, אבל בחו"ל לפעמים כן. תמיד תענוג לשמוע אותה, על התכנים הרלבנטיים שהיא מעלה והצורה המתורבתת שהיא מטפלת בהם. נעים להאזין לקולה השקט (אם כי התקיף), המנומס, התרבותי ובעיקר הסבלני לשמוע את התשובות בלי לקטוע את הדוברים ובלי להזהיר אותם ש"זמננו תם" או לבקש מהם בקוצר-רוח להשיב "תשובה קצרה ואם אפשר במשפט אחד" (מי אמר עודד שחר המקשקש במהירות הסילון גם ביום הזה ועומד להקיא, וכדי שזה לא יקרה פשוט אינו מקשיב לתוכניתו? לפחות האוזן שלי אינה מסוגלת להבין את דבריו הבהולים והצעקנים). מדהים איך שהיא נותנת מרחב דיבור לנשאליה ואינה מציקה להם. הלואי וקולגותיה תלמדנה ממנה.

הצפירה נשמעת ברמה מבעד לאלפי הקילומטרים ממנה היא באה. ביאטריס נצמדת אלי בדום שתיקה ושתינו מרכינות ראש בדממה דומעת. שתי דקות של סרטים העוברים מול העיניים, זכרונות מהורי שעברו את התופת ושרדו, מהשכנים ומהמכרים שגורלם היה דומה. כל מי שאני זוכרת מילדותי ונעורי, כבר נפטר. אף אחד אינו עימנו עוד. אני אומרת את שמותיהם בלבי, נוצרת את זכרם, יחד עם זה של אלה מבני משפחתי שמעולם לא זכיתי לקרוא בשמם, לא סבתא, לא סבא, לא דודה, לא דוד… בני משפחת רוקיטה וזיגפריד.

ברגן בלזן

ביאטריס אמנם גדלה בתנאים אחרים והרקע שלה שונה, אך אמהּ עדיין זוכרת את האימים שחוותה בילדותה. רק לאחרונה היא התחילה להעלות את זכרונותיה בקול, בעיקר משום שאני נוהגת להציק לה בשאלותי ולחקור כדי ללמוד פן שונה ממה שחויתי דרך משפחתי.

אחד הסיפורים שצמררו אותי, עת סיפרה לי אותו, ילוה אותי כנראה עד עולם. יש דברים שאת יודעת שלא תשכחי. רובנו שמע על תינוקות שמצאו את מותם על ידי ניפוץ ראשיהם בקירות בידי הנאצים הארורים. לא שזה שונה בהרבה כשאת שומעת את הדברים ממקור ראשון – זוועה היא זוועה. דומיניק מספרת על הזוועה האישית שלה, על התינוקת ששמטה בבהלה מזרועותיה למשמע קולות נפץ הפצצות שנפלו לא רחוק מביתה.

אנחנו מסבות אצלה לארוחת צהרים. על שולחן צדדי מרצדים אורות נרות הנשמה שדומיניק הדליקה לזכר משפחתה שנספתה. האוכל הטעים שבישלה לנו, קצת נתקע בגרון עם הדמעות המלוחות. באיזשהו שלב אנחנו מפסיקות לבכות וחוזרות לאכול. צריך לקיים את הנפש, גם אם זו מתיסרת ביום הזה.

מגן דוד 1

♀♀

חומר למחשבה ולהגות:

היה אפשר לצפות מעם, שחוה את הזוועות הנוראות, ינהג אחרת. מי, אם לא אנו, צריכים לשמש דוגמא ומופת?

ה' עוז לעמו יתן

טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה

טלאי צהוב

למה רק עכשו, כשהם הולכים ונשמטים מאיתנו, כשכבר כל-כך מאוחר, פתאום נמצאים התקציבים? פתאום יש מאין לתקצב את ניצולי השואה ולסייע להם? בבוקר, הרשת עדיין עומדת בפרץ התקפות ההאקרים ואני יכולה להאזין לחדשות מהארץ. הקריין מודיע חגיגית שהוקצה סכום לטובת ניצולי השואה, כדי להקל עליהם בזמן המועט שנותר להם. מה נשתנה היום הזה מכל הימים? למה זה צריך להיות ככה? למה צריך היה הביבי להוציא את נשמתם עד כה? למה חושבים הוא וחבר המרעים אשר איתו שאנחנו מטומטמים? איפה הם היו עד עכשו? הרי הוא והזדים היו בשלטון לפחות בעשר השנים האחרונות, האם לא יכולים היו להקל על חיי השרידים במקום לענותם? ודאי שיכולים היו, רק מה – פשוט לא רצו. זה לא היה "אופנתי", משום שצל המחאה החברתית טרם הוטל. לא שהמחאה מסייעת לנו, אבל כנראה יכול הביבי לעשות מזה הון פוליטי, וכידוע, שגם אם זה מזערי – הון פוליטי זה עדיין משהו. בעיניו. לא בעינינו. אנחנו בזות לו ולשכמותו על מעשיהם הנלוזים שהורידונו למטה, אל שאול המצב הכלכלי הקשה.

♀♀

פאריז. אנחנו מכינות את עצמנו לצפות בטקס שאמור להיות משודר מהארץ. אני מתפללת בדבקות כדי שהשידור אלינו יעבור בשלום, משום שברשות השידור לא שמעו על תחזוקה נאותה של הרשת והזלזול בשתי הצופות בשידורים (ביאטריס ואני), רק גובר מיום ליום. השידור, שצריך להיות שוטף ולא רק ש"תכניות נבחרות" (התהייה היא, על ידי מי אלו נבחרו?) תשודרנה ברשת, נקטע כל שניה ומאוד לא זורם, למרות שהאינטרנט של ביאטריס תקין לגמרי ובאיכות גבוהה. זה לא מספיק עבור השידורים של רשות השידור.

אנחנו מתישבות ומקוות לטוב.

הבלתי נלאה עולה לדבר ואני מתכוננת להשתעמם ולהתעצבן. אבל השנה הפתעה! הוא פותח את נאומו בהזכרת ובכיבוד ניצולי השואה ורק לאחריהם הוא מברך את המכובדים שהתכנסו! ההיה או חלמתי חלום? היה, משום שאני מתרגמת לביאטריס את הנאמר ואכן זה קרה. כנראה לקח נשיאנו שיעור מזערי בנימוס ולמד משהו… החיים מלאי הפתעה ותקוה המה.

עיניה מזדגגות עת אני מנסה למסור את דבריו בנאמנות. לא קל לי להקשיב, להפנים ולתרגם סימולטנית. אני מפתיעה את עצמי על שאני מצליחה לפעול יותר מפעולה אחת בו זמנית. ממש משעמם איך שהוא קורא מניירותיו (ואני כולי תקוה ותפילה שמעטים הם), שלא לדבר על שחבל שלא ניקדו לו כדי שידייק במשמעות המלים. טוב, אי אפשר שזה יהיה מושלם. לפחות אני מרוצה מכך שכיבד את ניצולי השואה, שהרי למען מי התכנסו הנוכחים בטקס, אם לא למענם ולזכר אלה שניספו?

זה הופך למשעמם יותר מרגע לרגע. ביאטריס מניחה יד רכה על זרועי ומבקשת ממני להפסיק. לי, כידוע, אין שום כבוד לפוליטיקאים, גם אם הפכו אותם לנשיאים כדי שיפרשו בכבוד מאיתנו, אבל היא, כחיה בגולה (שלא לדבר בכזו תרבותית), עדיין מתרשמת מהמונח "נשיא מדינת ישראל" ורוצה לחוס על כבודו. היא מציעה להכין לנו קפה.

אני שומעת את זמזום מכונת הקפה ואת צליל הכוסות המונחות על המגש. "שֶׁרי", היא קוראת לי מהמטבח. "מה מראים?"

"הִי אִיז סְטִיל דְרַיִיְנג אַס דֶה קוֹפּ" ("הוא עדיין נואם לנו", בעברית מנומסת), אני מדווחת לה באנגלית מהולה באידיש (אותה קלטה די מהר, יש לציין לזכותה) ומרגיעה אותה. "זה ודאי ימשך עוד הרבה זמן, אין לך מה למהר."

♀♀

כשהיא חוזרת, מגיע תורו של הביבי. זה מאריך ומונה את כל רשימת הנכבדים (אם כי, למזלנו, לא את שמות שאר קהל הנוכחים), וזו ארוכה כאורך הגלות. לבסוף, מגיע גם תור אזכור הניצולים. באמת תודה! הוא ודאי חושב כמה מתוחכם זה היה, אך עלינו זה אינו עובד ואנחנו מסכימות בינינו עד כמה זה מטופש. כל כך קל לזהות זיוף מקילומטרים, גם כשזה מוגש עטוף בצלופן של צביעות. היכן הוא היה עד עכשו כדי לאפשר לניצולים לחיות בכבוד ולא בעוני מחפיר? איפה הוא היה עד כה כדי לתת לנו שירותים הולמים במקום להפריט את כל מה שזז ולגרום לרעה חולה כפי שהיא מוטחת בפנינו? איך גרעון כזה עצום גר בכפיפה אחת עם "הצלחה כלכלית", כפי שזה מכנה את פעילותו הנפשעת להעניא אותנו, העם?

אינני טורחת לתרגם לה. קלישאות מפגרות אני לא רוצה להעביר הלאה. היא גם לא מתעניינת במיוחד, משום שהיא כבר מכירה את ההבלים היוצאים מפיהם של פוליטיקאים בנאומים פומביים. המלים אינן עושות כבר רושם – התרגלנו לשקרים הנערים לתוך אוזנינו וחדלנו להאמין לשטויות. התבגרנו.

♀♀

"טקס מכובד", היא מחוה את דעתה. שתינו מוחות דמעה לשמע קריאת שיר מזמור לאסף מפי הרב. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להתפלל לשמוע בקרוב נשים הקוראות פרקי קדושה. אולי אף אפשר לשאוף לראות במהרה ועוד בימינו אשה רבא ראשית לישראל? One can but hope… ונאמר כולנו "!Awoman"

תהילים פרק פג

א  שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
ב  אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל.
ג  כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ.
ד  עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ.
ה  אָמְרוּ–לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד.
ו  כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ.
ז  אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים.
ח  גְּבָל וְעַמּוֹן, וַעֲמָלֵק; פְּלֶשֶׁת, עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר.
ט  גַּם-אַשּׁוּר, נִלְוָה עִמָּם; הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה.
י  עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן; כְּסִיסְרָא כְיָבִין, בְּנַחַל קִישׁוֹן.
יא  נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר; הָיוּ דֹּמֶן, לָאֲדָמָה.
יב  שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ.
יג  אֲשֶׁר אָמְרוּ, נִירְשָׁה לָּנוּ– אֵת, נְאוֹת אֱלֹהִים.
יד  אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל; כְּקַשׁ, לִפְנֵי-רוּחַ.
טו  כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר; וּכְלֶהָבָה, תְּלַהֵט הָרִים.
טז  כֵּן, תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ; וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.
יז  מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה.
יח  יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד; וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט  וְיֵדְעוּ–  כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ:
עֶלְיוֹן, עַל-כָּל-הָאָרֶץ.

"אל מלא רחמים" פורץ החזן התורן בקול מתגבה והולך בכאב אָבִל. שתינו איננו מצליחות לעצור את זרם הדמעות הפורץ מאיתנו למראה גבותיו הרוטטות ועולות עם הצלילים המרטיטים.

בהתקוה אנחנו כבר נהר רוגש, עומדות ושרות בקול נשבר. מעולם לא הצלחתי לשיר את ההמנון בקול שוטף, לא בגפי וגם לא בפומבי.

♀♀

תם הטקס. הקהל מתבקש להשאר על עומדו עת שיירת המכובדים יוצאת ועוזבת את המקום. הקדימון על המסך מבטיח לנו סרט תעודי על תעמולת הנאצים. נשמע מעניין ואני הולכת למטבח להכין לנו צידה לצפייה – מחדשת את קנקן הקפה, פורסת עוגת גבינה ושולפת גליל נוסף כדי לקדם את הצפוי לנו בסרטים מסוג זה. בהתחלה, כשהבאתי איתי את המנהג המקובל מהארץ, היתה ביאטריס מרימה גבה מתנשאת על "האסיאתית" (אני…) המשתמשת בנייר טואלט במקום בטישיו. ששה חודשים איתי והיא כבר מחקה אותי. בינתיים רק בבית. היא עדיין אינה מעיזה לשאת בתיקה גליל, כמוני. אני, החוזה את העתיד, רואה את כל פריז צועדת עם הגלילים בתיק. לא רחוק היום. מנהג הגיוני סופו להתפשט. או שלא…

♀♀

עת אני מביאה את הכבודה לסלון, היא מרימה אלי את מבטה ואומרת: "הם הפסיקו את השידור".

אני נדה בראשי, מניחה לאט את המגש על השולחנון ומוזגת לנו קפה חם, מהביל. אין מה לעשות. חבל שבערוץ הראשון אין מבינים את חשיבות השידורים הללו ברשת ליהודי התפוצות. לי ולעוד לא מעטים כמוני בארץ, אין טלויזיה בבית, למרות שאנחנו משלמות את האגרה בכפייה מחוסר רצון להתעסק עם מחלקת הגביה. אין לנו רצון להיות על הכוונת שלהם, אז אנחנו משלמות את ההיטל, למרות שאינו מוצדק. לי, אישית, לא היה אכפת לשלם, לוא לפחות יכולה הייתי לצפות בשידורים באינטרנט. מדי פעם ישנן תוכניות השוות צפיה, כמו ביום השואה או להבדיל מיני סדרות טובות מחו"ל.

היא מכבה את המחשב ומדליקה את הטלויזיה כדי לעבור בין התחנות ולמצוא לנו משהו מעניין לצפות בו, כמו סרט תעודי בערוץ ארטֶה או קונצרט בערוץ התרבותי המעולה Mezzo.

נר הזכרון שהדלקנו מבעוד מועד, מרצד בפינה.

משרפה בברגן בלזן

אשרי הגפרור

גפרורים

אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות

אשרי הלהבה שבערה בסִתרי לבבות

אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד

אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות

חנה סנש

The Paris Match – The Style Council with Tracey Thorn

בר מתמלא, כוסות נוקשות זו בזו, צלילי זכוכית מתנפצת, חיוכים, נשים. מוזיקה של בדידות מתנגנת ברקע. ביאטריס מרוקנת עוד כוסית ורומזת לברנשית למלאותה. אני מביטה בתנועותיה מעברו השני של המקום וחושבת שאין עוד אשה שתשוה לה. ודאי לא ביופי. הן מתגודדות אצלה כמו דבורים על הדבש, מזמזמות אליה מנעמים כדי שתואיל לשים אליהן לב. גם מהמרחק הזה בינינו אני יכולה להבחין מבעד לאפלולית איך עיניה מתנוצצות, כמו מלכה החולשת על נתיניה.

The gift you gave is desire,

The match that started my fire

המתנה שנתת היא תשוקה,

הגפרור שהצית את הלהבה

מישהי מזמינה אותי לרקוד. אני מביטה בידה המושטת בהזמנה. מאן דהיא אמרה לי פעם שהיא קודם כל בוחנת את ידי האשה ולפי איך שהן מוצאות חן בעיניה, היא מחליטה אם להענות לה, אם לאו. לי אין העדפה. בדרך כלל אינני מבחינה בַּפרטים. נראה לי שאני קודם חשה את הנפש, רק אחר כך את הבשר.

הירכיים שלה בגובה העיניים שלי ואני מרימה את מבטי כדי לפגוש בעיניה. מבעד לאור המועט אני רואה איך הן קורנות אלי במבט רך, מזמין, מפתה. יד נאחזת ביד, רכּוּת מלטפת. נעים לי להעטף בזרועותיה, לנוע למקצב הצלילים השקטים, לזרום.

הבוקר מוצא אותנו באותה המיטה, אך במרחק אלפי מילין זו מזו.

The Style Council – "Paris Match"

rare version with final French lyrics

♀♀

Empty nights with nothing to do,

I sit and think, every thought is for you

לילות ריקים חסרי מעש

יושבת ומהרהרת, כל מעיינַי בּך

מפתח משקשק בתוך מנעול, הדלת נפתחת בלחישה. אינני יודעת אם היא פה, אם לבדה. אני נעה פנימה לאט, סוגרת את הדלת בלאט, תולה את המעיל והתיק על הקולב. דממה בכל. רק הגשם הזולג בחוץ נוקש ברכות על החלונות.

חדר השינה אפלולי. לגשת? לא לגשת? מה אמצא? נכון שיש ביננו הסכם שאיננו מביאות לכאן את מי שאנו עשויות לפגוש בחוץ, אך זה הבית שלה, לא שלי, היא יכולה לעשות פה מה שעולה על דעתה. אני רק אורחת פה והערב אני פורחת מפה חזרה הביתה.

אין קנאה בינינו. לה יש את החיים שלה, לי את שלי. לה את העולם שלה, לי את שלי. מדי פעם אנחנו נפגשות, משתפות. רוב הזמן היא אינה אשתי. מעולם לא חשבתי על יחסים פתוחים. אנחנו מותנות לחשוב ולהתנהג בבלעדיות. פתאום, בגיל בשל, היתה לי עדנה ומצאתי שאפשר גם כך וזה מצוין.

"Ho, ma chérie", היא זוהרת אלי עת אני יושבת במטבח עם הקפה והקרואסון. "Comment vas-tu?"

החלל המתעצב בינינו מושתת על אלמנטים מופשטים, לא תמיד ניתן לגעת בכל דבר. אני שולחת אליה מבט שואל, לבדוק אם יש לנו חֶברה והיא ממהרת לגחון אלי ולהרגיע בנשיקה. נחמד לדעת שהיא מתחשבת.

♀♀

Lisa Miller sings It'll Never Happen Again (Tim Hardin)