ארכיון קטגוריה: עלי פאריז Paris Leaves

שלום ביאטריס, שלום פאריז Goodbye Béatrice, Au Revoir Paris

Angelina JordanEvery Time We Say Goodbye

כל פרידה משאירה עצב בלב. כל פרידה.

Every parting leaves sadness in one's heart. Each parting.

גם אם נפגש למחרת בסקייפ, כפי שאנחנו נוהגות, עדיין זה לא אותו הדבר כמו להיות יחד באותו החדר, להביט זו בזו בלי מחיצות, לגעת, לחוש.

Even if we meet the next day on Skype, as we use to do, it is not the same as being together in the same room, looking at each other without partitions, touching, feeling.

כל פרידה משאירה עצב בלב. כל פרידה.

Every parting leaves sadness in one's heart. Each parting.

גארי מור – מדרכות פאריז

Gary MooreParisienne Walkways

 

כמה מעלות טובות How Many Good Virtues

דיינו

Dayenu

מלא מעלות מצוינות יש לה, לביאטריס, לא רק כמה. לא יכולתי למצוא לי מישהי יותר טובה ממנה. חבל שהחיים כיוונו אותנו לחיות בנפרד.

She's full of excellent virtues, Béatrice, not just a few. I could not find anyone better than her. It's a shame that life has directed us to live apart.

יש שיאמרו שזה ענין של עיתוי. אולי. אני רואה בזה ענין של מזל למצוא את בת הזוג המתאימה לך ולחיות איתה באותו בית ולא מרוחקות זו מזו אלפי מילין. במקרה עם ביאטריס זה חוסר מזל משווע. עד שמצאתי אותה – זה לא יכול להתממש. היא צריכה לחיות בארץ בה מצאה את פרנסתה ואני מעדיפה להיות בארץ בה גרים ילדי ונכדי. ביאטריס אינה יכולה לשנות את זה ואני ממש לא רוצה לחיות רחוקה מצאצאי.

Some will say it's a matter of timing. Maybe. I consider it a matter of luck to find the right spouse for you and to live with her in the same house, not miles apart. In the case with Béatrice it is an outrageous lack of luck. Until I found her – it could not be realized. She has to live in the country where she found her livelihood and I prefer to be in the country where my children and grandchildren live. Béatrice can't change that and I really don't want to live far from my offspring.

 

דיינו, בצאת ישראל ממצרים, והיא שעמדה, חד גדיא

Dayenu, When Israel came out of Egypt, Vehee She'andam Chad Gadia

אַשְׁכְּפָרְדִים Ashkephardim

Thank you, Sara-Bella, for this brilliant expression!

מרק ירקות עשיר עם עדשים Rich vegetable soup with lentils

מרק ירקות עשיר עם עדשים   Rich vegetable soup with lentils

ערב שביעי של פסח. השולחן מקושט בחגיגיות. לפנינו עוד סעודה רבת משתתפים.

It's the night of the Seventh Day of Passover. The table is festively decorated. Here is another multi-participant meal.

אני מביטה סביב. הפעם, חלק גדול מן הפרצופים מוכר לי מליל הסדר. הם ואני מנידות זו לזו בראשנו לברכה, מחייכות. בְּלִיל של קולות, מִבְטָאִים, שפות. הדור המבוגר, זה של סבתהּ ואמהּ של ביאטריס, דובר ערבית, רק ערבית. אף אחד מהדור הזה אינו משתמש בשפה אחרת, גם אם חלק יודע צרפתית, בעיקר השכבה של אמהּ של ביאטריס. הדור של ביאטריס פונה זה לזה בצרפתית ואל המבוגרים בערבית. חלק מאוד קטן מן הדור השלישי דובר ערבית, החלק שהוריו לא התחתן עם אשכנזים ושמע את השפה בבית. בחלק הגדול יותר, הילדים הם בני זוגות מעורבים – ספרדים ואשכנזים, אשכנזים וספרדים, אַשְׁכְּפָרְדִים.

I'm taking a look around. This time, a lot of the faces are familiar to me from the Seder night. They and I shake our heads in greeting, smiling. A mixture of voices, accents, languages. The older generation, that of Béatrice's grandmother and mother, speaks Arabic, only Arabic. None of this generation uses any other language, even if some know French, especially Béatrice's mother's age group. Béatrice's generation refers to each other in French and to their elderly in Arabic. A very small part of the third generation speaks Arabic, the part whose parents did not marry Ashkenazim and heard the language at home. In the larger part, the children are the descendants of mixed couples – Sephardim and Ashkenazim, Ashkenazim and Sephardim, Ashkephardim.

הארוחה מתנהלת בכיף, בצחוקים, בכבוד הדדי בין כולם. אף אחד אינו לועג לאף אחד. הכל חשים כמקשה אחת, חיבור של משפחה גדולה ומאושרת. כיף לראות את זה. אני באה ממשפחה זעירה של אב, אם, בן ובת (אני), דודה אחת (אחות אמי), בן דודה אחד (בנה של אחות אמי), כשהמשפחה המורחבת כללה עוד שני בני דודים ושלוש בנות דודות של ההורים. המחזה הזה של משפחה המונה קרוב למאה אנשים – גברים, נשים וטף – פשוט מחמם את הלב.

The meal is going on with fun, laughter, mutual respect between all. Nobody mocks anyone. Everybody feels like of one piece, a connection of a big happy family. It's pleasing to see this. I come from a tiny family of father, mother, son and daughter (me), one aunt (my mother's sister), one cousin (the son of my mother's sister), and the extended family included my parents' two male cousins ​​and three female cousins. ​​This sight of close to a hundred people – men, women and children – simply warms the heart.

 

מועדים לשמחה Moadim LeSimcha

Dave Koz & Phil PerryTender is the Night

היה מעין זמזום טורדני באויר אליו לא שתנו לבנו תחילה. רק כשפָּנִינו ימינה, לרחוב הבא, ובקושי הספקנו לפסוע מספר פסיעות, היכה בנו הרעש בכל עוז.

There was a kind of humming buzz in the air to which we didn't pay much attention at first. It was only when we turned right, to the next street, and we could hardly take a few steps, that the noise hit us with all of its might.

אנשים רצו לעברנו כאחוזי אמוק, פניהם מעוותות בבעתה. לא היה לנו סיכוי לעמוד בפני הזרם הזה. נסוגונו אל תוך אחת החנויות ועד מהרה הוצף המקום בנמלטים שלא היטיבו לרוץ והעדיפו למצוא מחסה מיידי. נדחקנו לירכתיים וחשבתי לעצמי באימה שאנחנו פה כמו מטרות נייחות וכדאי למצוא מוצא החוצה בהקדם. בספרים תמיד מספרים על יציאות אחוריות. קיויתי שיש פה כזו כדי שנוכל למלט את נפשנו.

People ran in amok toward us, their faces distorted in terror. We had no chance of resisting this stream. We retreated into one of the shops and soon the place was flooded with fugitives who could not run well and preferred to find immediate shelter. We have been pushed into the back, and I thought to myself in horror that we were here like stationary targets and that we should find a way out soon. Books always tell us about rear exits. I hoped there was such here so we could save our lives.

מבט קצר בפניה של ביאטריס בישר לי שגם היא חשבה על כך. שתינו נענו יחד אחורה כדי לחפש מוצא. הספרים לא הטעו. ביאטריס הניחה ידה על ידית הדלת, והחלה להניעה לאט מטה. פאריז עיר עתיקה וכזו גם החנות. הידית לא אבתה לזוז. פניה של ביאטריס היו עיסה של אימה. הלב שלי צנח לתחתונים.

A short look at Béatrice's face informed me that she had thought about it too. We both moved back together in order to find a way out. The books were not wrong. Béatrice put her hand on the doorknob and began to move it slowly down. Paris is an old city and so is the shop. The handle did not want to move. Béatrice's face was a mass of terror. My heart sank to my underwear.

***

"הֵי", שמעתי קול מבעד לערפל מרוחק. "הֵי, התעוררי!" העיניים שלי מסרבות להפתח. "הללללווווווו!!!" קול נשי נואש מלוה אותי אל תהום הנשיה.

"Hey," I heard a voice through a distant mist. "Hey, wake up!" My eyes refuse to open. "Hallllllooooo!!!" A desperate female voice escorts me to the abyss of oblivion.

***

פניה המודאגות סמוכות לשלי. הראש לי מתפוצץ. "תודה לאל!" אני שומעת אותה קוראת.

"מ-מה???" אני מצליחה ללחוש בקושי רב.

"נפלת מהמיטה", היא מסבירה, ארשת פניה מתוחה. "קיבלת מכה בראש."

אני ממששת את המגבת הרטובה המונחת על מצחי. נראה כי מעדתי לשמחה מתוך שינה.

Her worried face is close to mine. My head is exploding. "Thank God!" I can hear her reading.

"W-what?" I manage to whisper with great difficulty.

"You fell out of bed," she explains, the expression on her face tense. "You bashed your head."

I touch the wet towel on my forehead. I seemed to stumble joyfully in my sleep.

Tony BennettTender is the Night

מצה זו This Matza

ארץ נהדרת – "חרטא דפסחא"

Eretz Nehederet – "Charta DePasch"

פסח בשבילי זו מצה. מבחינתי, זו המסורת. אני אוכלת אותה בפסח במקום לחם, במקום חמץ.

Passover for me is matzah. As I see it, this is the tradition. I eat it on Passover instead of bread, instead of chametz.

כדי לשמור על המסורת, אני נוהגת לאכול בכל חג את המאכל האופייני לו. אם לא זה, מה נשאר לנו? בשבוע שעבר, בחוג פילטיס, טחנה אותנו המדריכה עד דק באומרה שעלינו להתאמן הרבה כדי לאפשר מקום לאוכל עתיר הקלוריות אותו אנו עתידות לזלול בפסח. עבדנו בפרך כדי להתגונן בפני המצות, הביצים ותפוחי האדמה בהם היא סברה שאנו עומדות להאביס את עצמנו.

To keep the tradition, I eat the typical food every holiday. If not, what do we have left? Last week, at the Pilates training, the instructor gave us a deep grind, saying that we had to practice a lot to make room for the high-calorie food we were going to eat during Passover. We worked hard to protect ourselves from the matzos, the eggs and the potatoes, which she thought we were going to feed ourselves with.

מזה שנים רבות שאיני צורכת ביצים, הן משום שהן אף פעם לא היו לי טעימות ובעיקר אחרי שהבנתי שלמעשה אנו אוכלים את הדור הבא של התרנגולות. מגעיל. מבחינת תפוחי האדמה, איני אוכלת בפסח יותר מאשר בימים רגילים; והמצות – אותי אין הן משמינות. למזלי. למרות זאת, עבדתי כמה שיכולתי ויצאתי מן האימון מפורקת לגמרי. היה כיף וחזרתי מהסטודיו עייפה אך מרוצה.

For many years I have not consumed eggs, because I never found them tasty, and especially after I realized that we were actually eating the next generation of the chickens. disgusting. As far as the potatoes are concerned, I don't eat more of them on Passover than on ordinary days; and the matzos – they don't make me put on weight. Luckily for me. Still, I worked as hard as I could and got out of the practice completely disassembled. It was fun and I came back from the studio tired but pleased.

מופע החבובות לפסח

Passover Puppet Show

אפריל בפאריז April In Paris

טיירני סוטון – אפריל בפאריז

Tierney SuttonApril In Paris

בבקרים, אנחנו יוצאות לשאוף קצת אויר ולאוורר את עצמנו מהמצות.

In the mornings, we go out to get some air and ventilate ourselves from the matzos.

המדרכות הרטובות הצמידו אליהן את מעט העלים הנושרים. עוד מעט יעברו כאן אנשי הנקיון, יטאטאו וישאבו. כאן מקפידים, שלא כמו בחדרה, שם אין טורחין לנקות את העיר בכל ימות השנה – לא בימי החול, לא לקראת ימי מועד וגם לא לכבוד פסח. פרנסי העיר חשבו שהחמץ מן הסתם יתנדף מעצמו או שהם פטורים משום שכנראה מכרוהו לנוכרים.

The wet sidewalks attached the few fallen leaves to them. In a little while the cleaning people would be here, sweeping and sucking. Here they are pedantic, unlike in Hadera, where there they don't bother to clean the city all year round – not on weekdays, not towards holidays and also not for Passover. The city leaders thought that the chametz would probably evaporate on its own or that they were exempt because they apparently sold it to foreigners.

כבר הייתי פה מספר פעמים באפריל. לא משהו. יום נאה נחשב לכזה כשישנן 0c16 ואין גשם. אצלי זה לא נאה וגם לא יאה פחות מ-0c28, רצוי 30. אנחנו הולכות מבית לבית, מתארחות אצל המשפחה שלה וחברותיה. לעולם איננו מתעכבות לשבת בבית קפה או במסעדה. אי אפשר לדעת מה זומם המוסלמי הזועם, למה לקחת סיכונים? יש לנו תוכניות לחיות כמה שיותר.

I've been here several times in April. Nothing special. A nice day is considered one when there is 160c and there is no rain. For me it's not nice and not worth less than 280c, preferably 30. We go from house to house, staying with her family and friends. We never sit in a café or a restaurant. You can't know what the furious Muslim is up to, why take risks? We have plans to live as much as possible.

בערבים, מתמלאת דירתה בחברותיה העולות אליה לָרֶגֶל לְרֶגֶל ביקורה בעיר. אני מכירה את רובן מהימים בהן ביאטריס ואני היינו יחד. כמה מהן מגששות אצלי, אך אין לי כוח לעוד מערכת יחסים בשלט רחוק ואני מנפנפת אותן. מצדי, שתחשובנה שאני נאמנה לביאטריס.

In the evenings, her apartment is filled with her friends who come to see her on the occasion of her visit. I know most of them from the days when Béatrice and I were together. Some of them are groping at me, but I don't have the strength for another remote-control relationship, so I wave them away from me. For my part, I don't care if they would think that I'm loyal to Béatrice.

בלילות, כשהכל כבר הלכו, הו בלילות… בלילות חמים ונעים.

At night, when all are gone, well… At night it's warm and pleasant.

 

Ella Fitzgerald & Louis Armstrong – April in Paris

פאריז פסח ה'תשע"ח Paris Pesach 5778

מלקולם מקלארן וקתרין דנבפאריז פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis Paris

פסח בפאריז. מזג האויר קר, רק 0c16 ואני מרגישה לא משהו עם זה. כרגיל, מעדיפה את החמימות בארץ.

Passover in Paris. The weather is cold, only 160c and I'm not good with it. As usual, I prefer the warmth in Israel.

פעם היתה העיר הזו מופת ליצירת אמנות מעניינת מכל הסוגים. בבחרותי, חלמתי להגיע אליה ולהנות ממה שיש לה להציע. היו זמנים שחשבתי לעבור לגור למשך שנה בפאריז – הן כדי לחרוש את העיר והן כדי ללמוד את השפה המקסימה שתמיד היתה לי חולשה אליה. מאוד משך אותי לתור מקומות כמו הגדה השמאלית, מונמארטר, מוֹנְפַּרְנָאס ועוד, שתוארו בספרים הצרפתיים המתורגמים שקראתי בעברית. שמות כמו כנסיית סן ז'רמן דה פרה, מוזאון הלובר, מגדל אייפל (אבל בלי שום רצון לטפס עליו) הלהיבו את דמיוני. נשים שפעלו בעיר, כמו סימון דה בובואר, סימון סניורה, רומי שניידר ועוד מלא נשים מרשימות שהיו לי למודל ולמופת.

Once upon a time this city was a model of interesting art of all kinds. In my youth, I dreamed to come here and enjoy what it has to offer. There were times when I thought I would move to Paris for a year – both to explore the city and learn the charming language I always had a weakness for. I was very attracted to places such as the La Rive Gauche, Montmartre, Montparnasse, etc., described in the French translated books I read in Hebrew. Names like Abbaye de Saint-Germain-des-Prés, Musée du Louvre, Tour Eiffel (but with no desire to climb it) excited my imagination. Women who lived in the city, such as Simone de Beauvoir, Simone Signoret, Romy Schneider and other impressive women who were my role models and exemplary.

 מלקולם מקלארן – ג'אז זה פאריז

Malcom McLaren – Jazz Is Paris

מזה מספר שנים שהעיר הזו התקפלה, מכונסת בתוך עצמה מפחד הטרור. מה שהתחיל כרצח יהודים בידי מוסלמים ארורים ולא קיבל מענה מתאים, הפך לרצח שאר האזרחים הלא מוסלמים. עיר הלומת טרור. לא הייתי בוחרת לבלות בה את הפסח אלמלא ההזדמנות לפגוש את ביאטריס פנים אל פנים.

For several years now, this city has been retreated, withdrawn into itself because of terror. What began as the murder of Jews by bloody Muslims and did not receive a proper response, became the murder of other non-Muslim citizens. A city stricken with terror. I would not have chosen to spend the Passover here were it not the opportunity to meet Beatrice face-to-face.

מלקולם מקלארן – פאריז (סידי 1)

Malcolm McLaren – Paris (CD 1)

מקומות בהם נהגה ביאטריס לבלות נסגרו, בתי הקפה אינם הומים כמו בעבר, העיר איבדה את הקסם שלה. אין הרבה חשק להסתובב ברחובות, ודאי לא בלבוש מסורתי. החשש מפני השכנים המוסלמים מזכיר לי את מה שקרה ליהודים בזמן הנאצים. ביאטריס מתארת בכאב איך כילדה שיחקו כל הילדים בשכונה ביחד בלי שעיינו זה את זו, אלא להפך – עובדת היותם הוריהם מהגרים קֵרבה ביניהם. אני יכולה לדמיין איך פעם היה אחרת ועד כמה זה השתנה בצורה קיצונית לרעה.

Places where Béatrice used to hang out were closed, the cafés are not as crowded as before, the city had lost its charm. There is not much desire to walk around the streets, certainly not in traditional garb. The fear of the Muslim neighbours reminds me of what happened to the Jews during the Nazis time. Béatrice describes painfully how as a child, all the children in the neighbourhood played together without looking in hostile at each other, but on the contrary – the fact that their parents were immigrants brought them close to each other. I can imagine how different it was once and how drastically changed.

מלקולם מקלארן – פאריז (סידי 2)

Malcolm McLaren – Paris (CD 2)

אני שמחה שאני רק תיירת פה ואיני צריכה לחיות במקום הזה. הטרור בישראל יותר נוח, נראה לי. ישראל היא ביתי, ארצי, מולדתי.

I'm glad that I'm just a tourist here and I don't have to live in this place. To me, terrorism in Israel seems more convenient. Israel is me home, my country, my homeland.

Links:

Sarah Halimi, Wikipedia

Mireille Knoll, Mida site

 

חד גדיא Chad Gadya

קליפ חד גדיא

Chad Gadya clip

השנה, החלטתי להענות להזמנתה של ביאטריס לעשות את ליל הסדר עם משפחתה בפאריז.

This year, I decided to accept Béatrice's invitation and attend the Seder with her family in Paris.

לא עשיתי זאת בלב שלם. בכל זאת, זו עיר של טרור וחפצה חיים אנוכי, אך היתה זו הזדמנות מצוינת לראות זו את זו במציאות, לא רק דרך הסקייפ. מאז נפרדו דרכנו, לא יצא לנו להפגש אלא פעם אחת בלבד, כשזו הגיע לביקור בארץ עם בת הזוג שמצאה בארץ הקרה אליה נדדה. זה היה לפני מספר שנים ומאז נפרדו גם דרכי שתיהן.

I didn't do it wholeheartedly. Still, it's a city of terror and I do have the will to live, but it was a great opportunity to see each other in reality, not just through Skype. Since our paths parted, we got together only once, when she came to Israel for a visit with the partner she had found in the cold country to which she had wandered. That was a few years ago and since then they also went to separate trails.

דוד, אחיה החרדי של ביאטריס הנחה את הסדר בסגנון הספרדי המקובל במשפחתם. אחרי ה"מגיד" ומזיגת הכוס השניה ובזמן שדרדקי המשפחה הכינו עצמם לשאלת הקושיות, גחנה אלי אחת הדודות שישבה מולי ואמרה באנחה: "הלואי שזה יגמר מהר, אין לי כוח לשבת פה יותר מדי."

הרמתי שתי גבות (איני מסוגלת להפריד ביניהן) בהפתעה: "מה, אינך אוהבת את הסדר? ממש נחמד פה."

"נחמד, אבל למה זה צריך להיות ארוך?"

לא מצאתי תשובה אחרת להציע לה מלבד "בני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנים; אינך חושבת שאנו יכולות להקריב ערב אחד לזכרם?"

היא מביטה בי ואפילו אינה מחייכת. "זה לא ערב, איתו זה עלול להמשך עד אמצע הלילה, הרבה אחרי שישכיבו את הילדים לישון."

אין לי תשובה להשיב לה ואני שמחה שהילדים מתחילים להקשות את קושיותיהם. אנחנו, המבוגרים, שואלים והילדים עונים לנו במקהלה.

David, Beatrice's ultra-Orthodox brother, led the Seder in the Sephardic order which is costumed in their family. After the "Maggid" and the pouring of the second glass, while the youngest of the family members were preparing themselves for asking the Kushiyot (the 4 questions), one of the aunts sitting across the table bent towards me and said with a sigh: "I wish it would be over quickly, I don't have the strength to sit here too much."

I raised two eyebrows (I can't separate them) in surprise: "What, don't you like the order? It's really nice here."

"Nice, but why should it be long?"

I found no other answer to offer her except that "the children of Israel went in the desert for forty years; don't you think we can sacrifice one evening to honour their memory?"

She looks at me and does not even smile. "It's not an evening, with him it can continue until the middle of the night, long after the children are put to bed."

I have no answer to offer and I am glad that the children begin to ask their Kushiyot. We, the adults, ask and the children answer us in unison.

מקהלת ראנה – חד גדיא  جوقة رانة – حد جاديا

Rana Choir – Chad Gadya

 

מבחינתי, היה הסדר ערוך בצורה מקסימה ביותר. מאוד נהניתי. ה'שולחן עורך' היה בהחלט ערוך היטב וטעים להפליא. מזמן לא טעמתי מאכלים כאלה. הנשים במשפחה של ביאטריס יודעות כראוי את מלאכת הבישול והכל שיבחו את מעשי ידיהן המבורכות.

As far as I was concerned, the Seder was conducted very beautifully. I enjoyed myself very much. The Shulchan Orech (the part of the Passover Seder in which the meal is dined) was certainly well prepared and delicious. I had not tasted such foods in a while. The women in Béatrice's family knew the art of cooking extremely well and everyone praised their blessed hands that made these great foods.

כיאה לסדר כהלכתו, לא פסחנו על שום פסיק או נקודה והכל נקרא ונערך ככתוב. דוד אמנם חרדי מאוד, אך אינו פנאטי ולכן היה לי כיף לחוות איך הוא לא הפלה אותנו וגם הנשים התכבדו בקריאת חלקים מן ההגדה, למרות שאף אחת מאיתנו אינה מוזכרת בה, לצערי. מאז פגשתיו לאחרונה, לפני שנים, הוא התמתן וכבר אינו שואף לשלוט בחיי אחרים ולכפות עליהם את אמונתו. ביאטריס עדכנה אותי שאשתו שתחיה משפיעה עליו הרבה ולטובה והוא מקבל את העובדה שנשים אינן נחותות מגברים. אמנם אי אפשר לכנותו 'פמיניסט' חס ושלום, אך הוא לא רחוק משם.

As befits a proper Seder, we did not skip a single comma or a dot, and everything was read and set as written. David is an ultra-Orthodox Jew, but he is not fanatic, so I had the pleasure of experiencing how he was not discriminating us, and the women also read portions of the Haggadah, although none of us is mentioned in it, unfortunately. Since I last met him, years ago, he has become more moderate and no longer aspires to dominate the lives of others and impose his faith upon them. Béatrice informed me that his wife has a lot of influence on him and he accepted the fact that women were not inferior to men. Indeed, one can't call him a "feminist", heaven forbid, but he is not far from there.

הגענו לשיר המסיים את ההגדה, הריהו "חד גדיא". אני אוהבת את השירים המלוים את ההגדה, אפילו את עתירי הבתים כמו השיר הזה ו"אחד מי יודע". אני מתחילה לשיר ודממה דקה משתררת. מזוית עיני אני מבחינה בביאטריס המנסה לצמצם את עצמה ככל האפשר ואני משערת שהיא מדמה עצמה לפרור מצה טחון דק-דק, כזה שקשה להחזיק בכף היד. אני מסיימת את הבית הראשון המתאר איך אבא קנה גדי אחד בשני זוזים, מושכת את המלים באיטיות ומסלסלת כמיטב המסורת אותה אני מכירה. אף אחד אינו מצטרף אלי ואיני ממשיכה לבית השני. "מה?" אני שואלת, מביטה בדוד הנראה המום.

"מאיפה הבאת את המנגינה הזו?" הוא שואל.

"מה מאיפה?" אני עונה בשאלה, כהרגלי. "זה מהבית, מההורים. כך שרנו וכך אני שרה במשך כל חיי. אתה שר אחרת?"

במקום תשובה, הוא מחוה בידו לעבר הקהל ומתחיל לשיר בנוסח המקובל עליו כשהכל מצטרפים אליו בשירה אדירה. המנגינה העליזה והמהירה שלהם שונה בתכלית השינוי מזו שלי, האיטית, המסלסלת.

We got to the song that ends the Haggadah, which is "Had Gadya". I love the songs that accompany the Haggadah, even those with the many verses like this song and "Echad Mi Yodea"("Who Knows One?"). I start to sing and a thin silence falls. From the corner of my eye I notice Béatrice trying to reduce herself as much as possible, and I guess she imagines herself to be a thin minced matzo crumb, such that is hard to hold in the palm of a hand. I finish the first verse that describes how father bought one kid in two Zuzs. I'm dragging the words slowly and trilling at the best tradition I know. No one joins me, so I don't go on to the next verse. "What?" I ask, looking at David, who seems to be shocked.

"Where did you get that melody from?" He asks.

"What's do you mean 'where from'?" I answer with a question, as usual. "It's from home, from my parents, this is how we sang it and how I sing all my life. Do you sing differently?"

Instead of an answer, he gestures with his hand to the audience and begins to sing in his costumed way while everyone joins him with all their might. Their quick, cheerful melody is radically different from mine, the slow, trilling.

***

הבוקר, חרשתי את היוטיוב במשך שעתיים במטרה למצוא את הגרסא שלי, אך העליתי חרס בידי. לא ברור לי למה אין זו נמצאת שם.

This morning, I set on YouTube for two hours to find my version, but it was in vain. I have no idea why it is not there.

ארץ נהדרת"חרטא דפסחא" (Eretz Nehederet – Charta Depascha)

אין אף אחת No One

מדרכה יחסית נקיה ברחוב בחדרה A relatively clean pavement in a street in Hadera

מדרכה יחסית נקיה ברחוב בחדרה A relatively clean pavement in a street in Hadera

Alicia Keys – No One

אני צועדת לאט, ראשי מורכן. המדרכות ברחוב בו שוכן בית המלון שלי שטופות, מטואטאות, נקיות. זה כל כך שונה מן המדרכות המטונפות בעיר בה אני גרה. אני מביטה במרצפות בהתפעלות. נו שוין, כל עוד אין הן מביטות בי חזרה, כבר טוב.

I walk slowly, my head down. The pavements in the street where my hotel located are washed, swept, clean. It's so different to the dirty pavements in the city I live in. I stare at the paving stones with admiration. Well, as long as they don't stare back at me, that's OK.

Emmylou Harris – For No One

צעידה על המדרכה Walking on the pavement

צעידה על המדרכה Walking on the pavement

 

 

פאריז רביעי בהיר Paris Wednesday Clear

 

Lindsey Stirling – Spontaneous Me

אין לי מסמרות, אני פועלת לפי המצב והתנאים שלפני. לפעמים אני ספונטנית, כמו אתמול. לפעמים אני לוקחת את הזמן כדי לבדוק דברים לעומק בטרם קבלת החלטה. לפעמים אני פשוט לא מחליטה ומחכה שהחיים יחליטו בשבילי.

I have no principles; I conduct my life according the situation and conditions I'm facing. Sometimes I'm spontaneous, like yesterday. Sometimes I take my time in order to check out things deeply before making decisions. 

היום היה בהיר, אם כי קר לטעמי. בפחות מ-28 מעלות איני מרגישה בטוב. מבחינתי, 30 מעלות הן האידאל. הצטערתי להשאיר את מזג האויר החם מאחורי. הספונטניות, במקרה דהיום, לא ממש הצליחה.

Today was clear, but cold for me. I don't feel well at less than 28c. As far as I'm concerned, 30c are the ideal. I regretted leaving the hot weather behind me. Spontaneous, in today's case, didn't succeed much.