ארכיון קטגוריה: פמיניזם Feminism

אורך המכנסונים   The Length of the Shorts

יוסו נ'דור וננה צ'רי – 7 שניות

Youssou N'Dour & Neneh Cherry 7 Seconds

משהו מאוד יסודי ובסיסי דפוק אצל השמוקים. אי אפשר להסכין עם זה.

Something very basic and elementary is fucked up with the shmucks. We must not agree with that.

בכל פעם צץ משהו חדש שמרגיז, מפריע, מעצבן, לא מתאים, לא הולם ועוד ועוד לאותם שמוקים. תמיד זה הם ואיך הם רואים/מקבלים משהו מסוים. אף פעם זה לא רצונן של נשים. לנו אין זכות קיום משלנו, לפי איך שהם רואים את העולם. זה מגעיל, דוחה, מעצבן וצריך לעקור מן השורש את הגישה הזו כבר!

Each time something new pops up that annoys, disturbs, irritates, doesn't fit, inappropriate and more and more to those shmucks. It is always them and how they see/receive something. It is never the will of women. We have no right to exist, according to how they see the world. It's disgusting, repulsive, annoying and this approach must be uprooted already!

בימים הבוערים האלה (תרתי משמע) אין לבתי הספר במה להתעסק אלא באורך המכנסונים של הבנות. בבנים אין נוגעים, כי איך שהם מתלבשים לא מעניין את מנהלות ומנהלי בתי הספר. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. מזה מספר שנים, מאז החלה ההדתה בחברה, שהגיעה לכל מקום במדינה שאמורה להיות מופרדת מהדת, מתנהלים ויכוחים נגד בנות על אורך החצאיות שלהן, על אורך המכנסונים ובכלל על הלבוש. בת צריכה להתלבש "צנוע" כדי לא לגרות את הבנים. מכאן מתחיל שורש כל רע: אנחנו חפצות, לא נפשות אנושיות וכל הזמן גורמות לנזקים לשמוקים.

In these burning days (in both meanings), schools have nothing to do but to deal with the length of girls' shorts. Boys are not of their concern, because the way they dress does not interest the principals. This is not the first time this has happened. For a number of years now, since the religionization started in our society, that has reached everywhere in this country that was supposed to be separated from religion, discussions have been going on against girls about the length of their skirts, the length of their shorts and about how they dress in general. A girl should dress "modestly" so as not to sexually stimulate the boys. This is where the root of evil begins. This is where the root of all evil begins: we are objects, not human souls, and constantly cause harm to the shmucks.

למה זה קורה לנו? ישנן סיבות רבות. לדוגמא: משום שלמרות שאנו מחצית מן האוכלוסיה, אין לנו ייצוג הולם בעמדות הכוח. משום שעדיין, בעת הזו, ישנן נשים שאינן מבינות שאנחנו לא תחת אף שמוק, אלא יש לנו את הזכות להחליט על עצמנו ולא לאף אחד אחר. משום שלא כל מחצית האוכלוסיה מבינה שיש לה את הכוח לשנות את פני הדברים. אני עדיין נתקלת בנשים שמביטות בי בבוז כשאני אומרת שאני פמיניסטית ופועלת למען העצמת נשים.

Why is this happening to us? There are many reasons. For example: because although we are half the population, we don't have adequate representation in positions of power. Because, at this time, there are women who don't understand that we are not under any shmuck, but we have the right to decide for ourselves, not anyone else should decide for us. Because the whole half of the population doesn't realize that it has the power to change things. I still come across women who look at me with disdain when I say I'm a feminist and work to empowering women.

זה לא התחיל עם המכנסונים, זה התחיל הרבה קודם וזה עדיין ממשיך, למרות תנועת המי טו. מה שקרה ועדיין קורה אחריה, זה כמעט שום דבר. העולם מצא לנכון להתעלם מזה, נשים התיאשו מלהלחם בטחנות רוח וממשלות קמות על טהרת השמוקים. היחס המשפיל לנשים לא יעלם מעצמו. נשים צריכות לקחת את הכוח לידיהן ולהלחם. אין מה לעשות. השמוקים מבינים רק שפה אחת – כוח, ואם יהיה לנו את זה – נוכל להכרית את הרע מקרבנו. אני עדיין אופטימית ומקוה שזה יהיה עוד בְּיָמַי.

It didn't start with the shorts, it started much earlier and it still continues, despite of the MeToo movement. What happened and is still happening after it, is almost nothing. The world found it appropriate to ignore this, women were discouraged from fighting windmills and governments were formed with the purity of the shmucks. The humiliating attitude against women will not go away on its own. Women need to take power into their hands and fight. there's nothing to do. The shmucks understand only one language – power, and if we'll have it – we can destroy the evil from within us. I am still optimistic and hope it will be in my days.

Scientology – Human Rights Video #1: Born Free and Equal

במשפט אחד:

יש כל כך הרבה מה לתקן בעולם, כל כך הרבה! שוויון בין כל בני האדם זה אחד מהם.

In one sentence:

There is so much to fix in the world, so much! Equality among all human beings is one of them.

צעדת השרמוטות 2020 SlutWalk

Amber Rose Interview

בזמן שזה קורה, אנחנו מתלהבות לחשוב שהנה, נצליח לשנות. עובר זמן ושום דבר לא קורה. לא לטובתנו.

While something is happening, we are excited to think that here, we will be able to change. Time goes by and nothing happens. Not in our favour.

המחאה הראשונה התחילה ב-2011, בטורונטו, קנדה, והתפשטה ברחבי העולם. ב-2012 זו הגיעה גם לישראל. נשים רבות צעדו ברחובות במחאה על מה שגברים עושים לנשים ובזעקה לשנות את זה. זה לא עזר. נשים עדיין נתפסות כאוביקטים מיניים וגברים עדיין בטוחים שהם נזר הבריאה וכי הנשים הן כאן כדי לספק את מאווייהם.

The first protest began in 2011, in Toronto, Canada, and spread around the world. In 2012, it came also to Israel. Many women marched in the streets protesting against what men are doing to women and crying out to change that. It didn't help. Women are still seen as sexual objects and men are still confident that they are the lords of creation and that women are here to satisfy their desires.

הצעדות והמחאות לא הועילו לשנות את התנהגות החברה. ב-2017 התחילה מחאת תנועת ה-מי טו (#גם אני) שגם היא עסקה בהטרדות נגד נשים. חשבנו שהנה, זה מה שיעצור את ההתנהגות הנלוזה של גברים המנצלים נשים. זה לא קרה. שלוש שנים אחרי, התוצאות אינן משביעות רצון. אני מבינה שאי אפשר לעקור בן-לילה מן השורש התנהגות שהושרשה במאן דהוא מלידתו, אך אפשר היה לעשות יותר.

The marches and protests did not help change the behaviour of the society. In 2017, the Me Too movement (#MeToo) protest began, which also dealt with harassment against women. We thought, here's what will stop the nefarious behaviour of men who abuse women. It did not happen. Three years later, the results are unsatisfactory. I understand that it is not possible to uproot overnight behaviour that was rooted in somebody from birth, but more could be done.

בכל פעם מחדש אנו נוכחות לדעת שתקציבים שיועדו למלחמה בדעות הקדומות, לחינוך גברים לכבד נשים ובכלל – כל תקציב שהוא לרווחת נשים, בדרך כלל אינו מגיע ליעדו. ההתקדמות הכי גדולה שנעשית היא כשמואילים להקצות את התקציב. בדרך כלל זה נעצר שם, כי בדרך ליעד המסוים נמצאים צרכים אחרים, כביכול חשובים יותר מאשר להלחם בהדרת נשים.

Every time anew, we are being proven that budgets designated for fighting prejudice, for educating men to respect women, and in general – any budget for the welfare of women, usually does not reach its goal. The biggest progress being made is when allocating the budget. It usually stops there, because along the way to the particular destination there are other needs, supposedly more important than fighting women's exclusion.

רוב קובעי המדיניות הם גברים. הנה, לדוגמא, לאורך כל משבר הקורונה, כמעט ולא היו נשים בצוותי מקבלי ההחלטות. כמה חברות כנסת ישנן? כמה משרות מאוישות על ידי נשים במשרדי הממשלה? כמה נשים ישנן בצמתים המרכזיים של חיינו כמו במטה לבטחון לאומי? זה לא ענין של תקרת הזכוכית, הענין הוא שנשים עדיין נתפסות כפחותות מגברים. לא כל הנשים פמיניסטיות (למרות שהן צריכות להיות כאלה!), ישנן כאלה שרואות בפמיניזם משהו שאסור שזה יהיה, כי לדעתן "לאישה יש את התפקיד שלה וזה שונה משל הגבר". כמובן שלדעתן היא מתחתיו ולא שוה לו. את זה הן גם מעבירות לדורות הבאים וכך אי אפשר לנתק את השרשרת הלא מוצדקת הזו. גם לא כשהנשים הספורות שכן מגיעות לעמדות מפתח והן מוכיחות שנשים בהחלט מנהלות ומנהיגות מצוינות.

Most policymakers are men. Here, for example, throughout the entire Corona crisis, there were hardly any women in the decision-making teams. How many Knesset members are women? How many jobs are staffed by women in government offices? How many women are there at the central junctions of our lives like the National Security Council? It's not a matter of the glass ceiling, the thing is that women are still seen as less than men. Not all women are feminists (although we all should be!), there are some who see feminism as something that should not be, because they think "a woman has her role and it is different from the man's." Of course they think it is beneath him and not equal to him. They pass this on to future generations as wrong, so this unwarranted chain cannot be severed. Not even when the few women who do reach key positions and prove that women are definitely excellent managers and leaders.

שידורי השרמוטות 2020 – המהדורה המרכזית

במשפט אחד:

אני חושבת מה יהיה בעוד 10 שנים. האם נזכה לראות יחס שוה ומכבד לנשים?

In one sentence:

I think about what will be in 10 years. Will we see equal and respectful conduct to women?

יום האשה הבינלאומי 2020 International Women's Day

שתי נשים ותינוק   Two women and a baby

שתי נשים ותינוק   Two women and a baby

נתקלתי בטקסט הזה ונפעמתי. אני שמחה ואסירת תודה על הרשות שניתנה לי על ידי הכותבת לתרגם את זה לעברית ולהעלות בבלוג שלי. תודה רבה, מ. א. מוריס היקרה!

I came across this text and was deeply moved. I am happy and grateful for the permission given to me by the author to translate this into Hebrew and upload to my blog. Thank you very much, dear M. A. Morris!

 

Definition of a Wife or a Valentine to My Wife

  1. A MORRIS

הגדרה של אישה או ולנטיין לאשתי

מ. א. מוריס

14 בפברואר 2020

הקטע הזה הגיע אלי אחרי שקראתי שרשור בקבוצה פוליטית לסבית בפייסבוק. השרשור לא היה על נישואין או על איך שאת/ה מכנה את בן/ת הזוג שלך, אלא נעשה בשיחה על נושא פוליטי. ההערה לא היתה וכחנית, למעשה נאמר בפשטות שהאישה הזו לא תְכַנֶה את זוגתה, אם הן היו מתחתנות אי פעם, אִישָׁתָה (רעייתה), מאחר והמונח "אישה" הוא חלק משפת הפטריארכיה. סיננתי את התגובה הזו דרך החויה שלי. אתן מבינות, אשתי המנוחה הזהירה אותי לפני שהיא נפטרה שמשפחתה תפנה אלי את הגב, לא משנה כמה הם נראו תומכים כרגע מכֵּיוָן שהם לא ראו במערכת היחסים שלנו כשוה לזו ההטרוסקסואלית, האהבה שלנו היתה "פחותה". היא אמרה שהם יעשו זאת למרות שהם השתתפו בחתונה שלנו. הייתי משוכנעת שהם לא יעשו זאת. התחזית שלה התגשמה. הם אכן ראו את מערכת היחסים שלנו פחותה, ועל סמך פעולותיהם, אני מאמינה שהם היו לוקחים ממני הכל אלמלא היה לי את רישיון הנישואין הזה. בואו נודה, חלקים בחברה הסטרייטית לעולם לא ירצו שתהינה לנו זכויות ולא יראו בנו שוים. אך חלקים אחרים יראו בסופו של דבר את האהבה שלנו, את האבל שלנו, את המאבקים שלנו באותו אור כמו שלהם אם נשתמש בשפה שלהם, במונחים שלהם.

 

כולנו רצינו את השוויון בנישואין.

עם זאת, אחדים נאבקים עם הכותרות והתנאים.

אומרים שאישה מעלה דימוי של ג'ון קליבר (June Cleaver),

תסרוקת מושלמת, איפור מושלם,

עונדת פנינים בזמן שהיא מנקה ומבשלת.

לומר שאישה מאמצת את אזיקי הפטריארכיה,

לפחות, יש האומרים.

 

אם נאמץ את שוויון הנישואין,

ולא את הקישוטים של חתונה,

מה ההגדרה של רעיה?

מה המשמעות של להיות רעיה?

 

עושָׂה את הדברים היומיומיים כדי לתחזק את הבית

זו המשמעות של רעיה.

כן, זה אומר בישול, ניקיון, כביסה,

ועוד. לפעמים זה אומר להישאר

כשמתחשק לך לעזוב.

עוד לפני שהממשלה אומרת

שזה חוקי לקרוא

לאִשָׁתֵךְ אִשָׁתֵךְ –

זה אומר לקחת את עצמך בידיים

אחרי ששמעת שלאִשָׁתֵךְ יש סרטן שחלות בשלב ארבע,

כדי שתוכלי להיות זו שתבשר את הידיעה

כשהיא מתעוררת מההרדמה

של ניתוח חירום.

 

זו המשמעות של להיות רעיה.

 

כשכעבור חודש,

מאוחר בלילה,

לאחר ניתוח נוסף,

אִשָׁתֵךְ מפנה אלייך את עיניה המפוחדות

ואומרת שהיא אינה רוצה כימיה

אלא אם כן תהיי בבית כדי לטפל בה.

הבחירה שלך – הקריירה שלך או הסיכוי שלה בחיים.

למחרת את מתפטרת.

 

זו המשמעות של להיות רעיה.

 

וכך זה נמשך –

ניתוחים וכימיה –

אבל פרוגנוזה של שמונה עשרה חודשים

הופכת לכמעט חמש שנים –

בשנים ההן,

בית המשפט העליון אומר

שאתן יכולות סוף סוף לקרוא זו לזו רעיה.

ולהתחתן כדי לממש את זה.

הבת שלך, נרגשת,

מדברת ברהיטות על האהבה

בין שתיכן המקיפה אותה,

מגנה עליה.

שתיכן בוכות. לאף אחת מכן לא היה מושג

מה תכננה בת השלוש-עשרה לומר

כשקמה לשאת דברים.

את מנשקת את ראשה הקֵרֵחַ של אִשָׁתֵךְ כשהיא מרכינה אותו

כדי לנגב דמעות.

 

זו המשמעות של להיות רעיה.

 

ואז, ממש קרוב לסוף,

את מוצאת אותם בין

המון ניירות וחשבונות

אִשָׁתֵךְ התהוללה.

קבלות של מלון. קבלות של מלון

כשחשבת שהיא הלכה

לַקזינו עם חבר.

את צופה באִשָׁתֵךְ ישנה בשלוה.

מינונים כבדים של מורפיום עכשו.

לעתים רחוקות היא מתעוררת. כשזה קורה,

היא צמאה ורעבה.

היא הולכת ונמוגה.

עור ועצמות.

אם היא אוכלת או שותה,

היא מקיאה מרה ירוקה

והכאב זה משהו

שלא ראית מעולם.

לא יהיה שום עימות

על קבלות של מלון.

אז היה לה נסיון נוסף

עם אהובתה מהתיכון,

אישה אותה אהבה לראשונה,

אישה, שכדי להכעיס,

התחתנה עם בעלה

ביום ההולדת של אִשָׁתֵךְ.

כן, אִשָׁתֵך הפכה אנוכית בשנה

האחרונה. יש הגוססים נדיבים

ויש ההופכים אנוכיים.

אך לא יכולת להתכחש להגיון.

אחרי הכל, אִשָׁתֵךְ היתה זו שגססה,

כפי שהיא הזכירה לך תמיד.

קָרַעת לִגְזָרִים את הקבלות של המלון.

בתך לעולם לא תמצא אותם.

זה יהרוס אותה לדעת זאת.

ואז את חשה את זה.

משהו נעקר מתוכך,

נותרו קצוות חדים.

אִשָׁתֵךְ צורחת.

את רצה לחדר השינה.

היא נפלה וחרבנה על עצמה.

את מרימה אותה ולוקחת אותה לאמבטיה.

את מנקה ורוחצת אותה.

מחזירה אותה למיטה.

היא מבקשת ממך יותר מורפיום כדי לשים לזה סוף.

כשאת אומרת לה שאינך יכולה לעשות זאת,

היא קוראת לך כלבה אנוכית.

את נותנת את מה שנקבע במרשם על ידי ההוספיס.

היא ישנה וכך גם את.

 

זו ההגדרה של רעיה.

 

ההוספיס מגדיל את המינון והחוזק של המורפיום.

לְהִנָתֵן מדי שעה.

האחות רוצה לדעת אם את רוצה אחות

מסביב לשעון.

את אומרת שאִשָׁתֵךְ אמרה לא.

היא אמרה שהיא אינה רוצה את זה.

את מכבדת כל משאלה שלה.

 

זו המשמעות של להיות רעיה.

 

היא אינה מתעוררת במשך חמישה ימים.

במשך חמישה ימים אינך ישנה.

משקאות אנרגיה וקפה הם סם החיים הפלאי שלך.

את נותנת את המורפיום כפי שאחות ההוספיס הורתה.

את יודעת מה שהם גורמים לך לעשות.

לאט, לאט, הגברת החוזק ומתן המינון מדי שעה

הורגים את אִשָׁתֵךְ ומשביתים את אבריה.

 

כן, אלה רחמים.

היא לא היתה מסוגלת לשתות או לאכול.

אחות ההוספיס מבקרת בכל יום.

היא אומרת שהדופק בקרסוליים של אִשָׁתֵךְ חלש.

24 עד 48 שעות לכל היותר היא אומרת ביום הרביעי.

האחות מחבקת את כתפך בדרך החוצה.

 

זו ההגדרה של רעיה.

 

אִשָׁתֵךְ ממלמלת,

"אני מצטערת, כל כך מצטערת."

שלוש פעמים לפני

חצות הלילה של היום החמישי.

אינך יודעת למי

או על מה מתנצלת אִשָׁתֵךְ.

לדבריה אין נקודת התיחסות

ולעולם לא תהיה.

הבת שלך חוזרת הביתה

ממסיבת יום ההולדת של חברה

בשעה עשר.

היא בודקת מה איתך ועם אִשָׁתֵךְ.

"אני מצטערת, כל כך מצטערת,"

אִשָׁתֵךְ ממלמלת בפעם האחרונה.

"אני מצטערת, כל כך מצטערת",

ממלמלת אִשָׁתֵךְ בפעם האחרונה.

הבת שלך שואלת למה היא אומרת את זה.

את אומרת שאינך יודעת.

הגשם מתחיל. זה יורד בשטף.

אחת-עשרה – מנת מורפיום.

הגשם לא פסק.

חצות. הבת שלך בודקת אם את זקוקה למשהו.

את מבקשת ממנה להכין קנקן קפה.

מנה נוספת של מורפיום.

את מעבירה ספוג על השפתיים של אִשָׁתֵךְ

כדי לשמור אותן לחות.

כשאת שוטפת את המזרק האוֹרָלי,

את שומעת את הנשימה, את הנהמה.

את ניגשת אל המיטה.

מניחה את ידך על החזה של אִשָׁתֵךְ.

זה דומם. אין עלייה. אין נפילה. דומם.

ראשך נופל על היד שלך.

הבת שלך נכנסת ושואלת

מה לא בסדר. את אומרת לה שזה נגמר. תם.

היא מניחה את ידה ליד זו שלך.

היא חשה את הדֹּמִי.

היא צורחת לא.

ורצה לחדרה,

טורקת אותה

כאילו בכך יֵחָסְמוּ

הזמן והמוות.

 

זו המשמעות של להיות רעיה.

 

אַחַר, את מצלצלת להורים של אִשָׁתֵךְ,

אחריהם, לאחות מההוספיס,

אל הקברן את מצלצלת אחרון.

את מכילה את ההורים

משום שאינך יכולה לתאר לעצמך את הכאב שלהם.

עליהם לקבור את ילדתם.

האחות מאשרת את המוות ומשליכה

את התרופות ועוזבת. היא מטפלת בכל זה

ביעילות. ואז מגיע הקברן.

עדיין הגשם שוטף.

הם מחכים בסבלנות במסדרון.

ההורים עוזבים.

את שואלת את בתך אם היא רוצה רגע

להגיד שלום.

היא רוצה זאת, אומרת לך שהיא רוצה להיות לבד עם אִשָׁתֵךְ.

את ממתינה בסבלנות עם הקברן והעוזר

במסדרון.

משהו חלול מתישב בחזה שלך.

הבת שלך עוזבת את חדר השינה

ועכשו תורֵךְ.

אִשָׁתֵךְ איננה.

את מלטפת את מצחה.

לוקחת את ידה.

זה נגמר. זה תם.

חמש שנים של אבל,

לאבד חלקים מחייכן המשותפים,

לראות איך התוכניות שתכננתן נגוזות,

הצפיה באישה שאת אוהבת נעלמת

ככל שהסרטן התפשט למוח

וההתנהגות הפכה ללא הגיונית,

האשמות, ואת הפכת להיות

השעיר לעזאזל עבור כל הדברים שאבדו,

כל הדברים שאִשָׁתֵךְ חשה שהם מתמסמסים.

את תוהה כמה צער נשאר,

כמה עוד אפשר להרגיש אחרי כל זה?

את מאפשרת לקברן ולעוזר שלו

לקחת את אִשָׁתֵךְ. הם אומרים לך להסיט את מבטך

וסוגרים בעדינות רבה את הדלת.

כשהם פותחים את הדלת, היא על האלונקה, מכוסה.

הגשם עדיין שוטף

כשהם מוציאים אותה מהדלת הקדמית אל תוך רכב הקבורה.

את סוגרת את הדלת. יש הרבה מה לעשות.

אתה שותה קפה עד הזריחה. הגשם מפסיק לרדת.

את תישני היום, את מניחה. יותר מאוחר.

אחרי… אחרי כל כך הרבה דברים שיש לעשות…

אחרי שהריקנות שבפנים תעלם

לאחר שהקצוות החדים יִשָׁחָקוּ

כשהתחושה תחזור

 

זו ההגדרה של רעיה.

 

בטוב וברע.

בחולי ובבריאות.

לאהוב ולהוקיר

לקיים ולנצור

 

זה הכל –

שוויון האהבה.

אלה נישואין.

זו ההגדרה, המשמעות

של מה זה להיות רעיה,

ומה שהלב מסוגל להכיל.

Definition of a Wife or a Valentine to My Wife

  1. A MORRIS

הן לא חשבו שזה אפשרי   They didn't Think it was Possible

אישה בהמתנה: סיפורן העגום של נשים עגונות שממתינות לקבלת גט (כאן 11 תאגיד השידור הישראלי)

Woman on hold: The sad story of agunot women waiting for a divorce (Kan 11)

לאורך כל ההסטוריה הפמיניסטית נוכחנו לדעת שאם נשים לא תיקחנה את גורלן בידיהן – שום דבר לא יעשה לטובתן. עד עצם היום הזה.

Throughout feminist history, we have realized that if women do not accept their fate – nothing will be done to their advantage. To this day.

Real Stories – גרושין: בסגנון יהודי

Real Stories – Divorce: Jewish Style

לוא הורי היו בחיים   If my Parents were Alive

Fiona Douglas – How Did Your Parents Mess You Up?

מישהי שלחה לי כתב יד כדי שאערוך לה אותו. היה תענוג לקרוא ולהיווכח שיש כותבות מעולות בעולמנו. הסכמתי לקבל עלי את העבודה איתה.

Someone sent me a manuscript to have it edited. It was a pleasure to read and realize that there are great writers in our world. I agreed to take the job and work with her.

ככל שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא קינאתי במישהי אחרת, גם לא במישהו בשל כשרונה המדהים או יופיה או כל דבר אחר. להפך – שימח אותי להתקל נשים מעניינות, כשרוניות, יפות, מקסימות, כמו פנינים. תמיד שמחתי בחלקי. גם כיום זה כך. בילדותי, קינאתי בבנים רק משום שהיו להם פריבילגיות שלנו, הבנות, לא היו. מעולם לא רציתי להיות בן, רק רציתי שיהיו לי זכויות והזדמנויות שוות בחיי, כפי שהיו ויש להם עד עצם היום הזה. להזכיר שנשים בימינו, במאה ה-21, עדיין מרויחות 30% פחות מגברים עבור אותה עבודה בדיוק? אז הנה, הזכרתי.

As far as I can remember, I was never jealous of anyone else because of their incredible talent or beauty or whatever. On the contrary – I was delighted to come across interesting, talented, beautiful, charming women, like pearls. I was always happy with who I was. This is the case today too. As a child, I was jealous of boys just because they had privileges that we, girls had not. I never wanted to be a boy, I just wanted to have equal rights and opportunities in my life, as they had and have to this day. Should I mention that women in our 21st century still earn 30% less than men for the exact same job? So here I did.

אני משתדלת לנהוג ביושר ולא לרמות אף אחת. כשמגיע אלי כתב יד לא טוב (בעיני, כי זה גם ענין של טעם), אני מסבירה לכותבת את החולשות של זה ללא כחל וסרק כי איני רוצה להשלות אף אחת. בסדנאות הכתיבה שאני מעבירה, אני בוחרת רק את אלה שאני מוצאת בהן כשרון כתיבה וביטוי ומסבירה שלא כל אחת יכולה ללמוד לכתוב. כתיבה, כמו ציור, כמו כל אמנות אחרת, היא ענין של כשרון. אפשר ללמד טכניקות, אך אי אפשר ללמד השראה. או שיש לך את זה או שלא. אם אני מוצאת שלמאן דהיא אין – אני משחררת אותה. בכל זאת, היא אמורה לשלם לי כדי שאנחה אותה, אלמד אותה טכניקות כתיבה, אתן לה כלים מתאימים ואקדם אותה בכתיבתה.

I try to be honest and not fool anyone. When I get a bad manuscript me (bad in my eyes, because it is also a matter of taste), I explain to the writer the weaknesses of it as it is, without going around the bush, because I don't want to fool anyone. In the writing workshops I give, I only choose the ones I find have writing and articulation skills and explain that not everyone can learn to write. Writing, like painting, like any other art, is a matter of talent. Techniques can be taught, but not inspiration. Either you have it or not. If I find that somebody doesn't have it – I release them. Still, they are supposed to pay me to guide them, teach them writing techniques, give them appropriate tools, and promote them with their writing.

הטקסט הפעם היה יוצא מן הכלל, כזה שלא נתקלתי בו מזה עידן ועידנים, טקסט מהמם, יהלום ממש. הרבה לא היה לי מה לתרום לכותבת, מלבד אי אילו הערות פה ושם, שאני בטוחה שלוא היתה לוקחת את הזמן – היא היתה מגיעה לראותן בעצמה. הבעיה שלה היתה כיצד להמשיך את העלילה ואיך לפתח את הדמויות. מאחר ולא אני אמורה לכתוב לה את הדברים, אלא היא זו שצריכה לעבוד על הסיפור שלה, מה שאני יכולה לעשות זה להדריך אותה ולתת לה כיוונים בצורה של שאלות מנחות. לדוגמא, להכנס יותר לראש של הדמויות ולדמיין איך הן אמורות להתנהג, מה הן חושבות, מה הן רוצות לעשות וכיו"ב. אני מתפרנסת גם מדברים כאלה.

This time the text was outstanding, one that I had not encountered for ages, a stunning text, a real diamond. I had nothing much to contribute to the writer, except for some comments here and there, which I was sure had she taken the time – she would have seen them herself. Her problem was how to continue the plot and how to develop the characters. Since I'm not supposed to write instead of her, but rather she's the one needs to work on her story, what I can do is guide her and give her directions in the form of guiding questions. For example, getting more into the head of the characters and imagine how they should behave, what do they think, what they want to do, and so on. I make a living from things like that too.

"איזה יופי של טקסט!" אני מתפעלת באוזניה עת אנו נפגשות בסקייפ לשיחה וירטואלית פנים אל פנים. "רואים היטב את הכשרון שלך, ממש נפלא!" אני גומרת עליה את ההלל.

בצד השני של המסך אני יכולה לראות את פניה מאדימות במבוכה, אך גם סיפוק משתקף מהן. מסתבר, שגם בגילנו אנחנו מסמיקות בנסיבות מסוימות וגם בגילנו אנו רוות נחת כשמישהי מחמיאה לנו בכנות. "תודה רבה!" היא מודה לי, משפילה את עיניה. "לא ידעתי אם זה מספיק טוב", היא אומרת בקול חלש.

אני נתקלת בכאלה די הרבה, בנשים שאינן חושבות שמה שהן יוצרות 'מספיק טוב'. "מספיק טוב למי?" אני תוהה באוזניה. "את לא חושבת שאת בגיל שאמור לדעת מה טוב ומה עוד יותר טוב? אין לך אמות מידה משלך?" היא שותקת ממושכות וגם אני, מניחה לה למצוא בנחת את המלים שלה.

"What a beautiful text!" I express my admiration in her ears when we meet on Skype for a face-to-face virtual conversation. "Your talent is very well shown, really wonderful!" I praise her.

On the other side of the screen I can see her face reddened with embarrassment, but satisfaction is also reflected from it. It turns out that even at our age we blush in certain circumstances and we also derive pleasure at our age when someone honestly compliments us. "Thank you!" She thanks me, lowering her eyes. "I didn't know if it was good enough," she says in a weak voice.

I come across this quite often, in women who don't think that what they create is "good enough." "Good enough for whom?" I wonder in her ears. "Don't you think you're at an age where you should know what's good and what's even better? Don't you have your own standards?" She is silent for a long time and so am I, letting her comfortably find her words.

"איני יכולה לשפוט את מה שאני עושה", היא אומרת לבסוף, אחרי שהספקתי ללגום את כל כוס הקפה ולנגוס חצי מהעוגה שהכנתי לי לכבוד שיחתנו. אני אוכלת בהפסקות ועוגות לאט במכוון. היא לא נגעה בקפה שלה.

"ובכן", אני עונה אחרי שאני מנגבת את פי במפית, מקוה שלא נשארו לי עקבות גלויים לעין של העוגה בין השיניים. "יש לי הרצאה שלמה מוכנה למשפט הזה שאמרת, אבל זו תהיה בפעם אחרת ובתוספת תשלום, כי זה שיעור נפרד." לעבוד לטובת הבטחון העצמי של מאן דהיא לא קל ואיני עובדת בחינם. אני מחכה עד שהיא מהנהנת בהסכמה וממשיכה: "בנוגע לטקסט שלך, באמת אין לי מה לומר מלבד שזה נפלא ונהדר והיה לי תענוג לעבור עליו. יש לך את הכשרון לכתוב, שזה הבסיס לעבודה שלי עם אנשים. איני מבזבזת את הזמן שלי ושל אחרים על מקרים אבודים", אני מבטיחה לה.

"I can't judge what I'm doing," she says finally, after I have had the chance to sip my entire cup of coffee and bite half of the cake I prepared in honour of our conversation. I eat at breaks and cakes deliberately slow. She didn't touch her coffee.

"Well," I answer after wiping my mouth with a napkin, hoping I haven't left any visible traces of the cake between my teeth. "I have a whole lecture ready for this sentence that you said, but it will be another time and extra charge, because it's a separate lesson." Working for a person's self-confidence is not easy and I don't work for free. I wait until she nods in agreement and continue: "Regarding your text, I really have nothing to say except it's brilliant and wonderful, and I had the pleasure of going over it. You have the talent to write, which is the basis for my work with people. I don't waste my time and others on lost cases." I assure her.

היא מחייכת חיוך קטן, נבוך. "תודה רבה!" היא אומרת באותו קול נמוך, מהסס. "חבל שכבר אין לי הורים כדי להשויץ בפניהם…"

הילדה שבי חשה את הילדה הקטנה שבה המבקשת אישור. "אני ממליצה לך בכל פה להשויץ קודם כל בפני עצמך", אני מיעצת, "אחר כך את יכולה להשויץ בפני הילדים שלך ואפילו בפני הנכדים, אם הם בגיל בו הם יכולים להבין ולהעריך את מה שאת כותבת. זה לא ספר ילדים, זה רומן למבוגרים", אני מחייכת אליה בעידוד, מקוה שהדברים יחלחלו אליה והיא תפנים אותם.

She smiles, a little, embarrassed smile. "Thank you!" She says in that low, hesitant voice. "It's a shame I don't have my parents anymore to boast to and show them…"

The child in me felt the little girl in her who was seeking approval. "I strongly and wholeheartedly recommend that you boast to yourself first," I advise. "Then, you can boast to your children and even to your grandchildren, if they are the age at which they can understand and appreciate what you write. It's not a children's book, it's an adult novel," I smile at her encouragingly, hoping that my words would permeate her and she will assimilate them.

Sarah Kay – If I should have a daughter

במשפט אחד:

איזה תענוג צרוף זה להתקל בכשרון!

In one sentence:

What a pure pleasure it is to encounter talent!

הנאנסת אשמה   The Raped Girl is Guilty

i24NEWS English

המפגינות קוראות לחרם על קפריסין, תומכות בצעירה הבריטית שהורשעה בשקר בתיק האונס

Protesters Call for Boycott on Cyprus, Supporting UK Teen Convicted for Lying in Rape Case

50 מפגינות ישראליות יצאו אתמול לקפריסין כדי לעמוד לצד הצעירה בשעתה הקשה. אני גאה מאוד בנשים האלה!

50 Israeli protesters went to Cyprus yesterday to stand by the young teenager during her difficult time. I am very proud of these women!

לפתוח את הבוקר בחדשות לפיהן הנערה שנאנסה חטפה עונש על תלונתה ושבית המשפט הקפריסאי לא קיבל אף אחת מהראיות שלה, אלא בחר לאמץ את השקרים של התביעה – ממש לא היה לי קל, כמו לרבות מהישראליות ההגונות שאני מכירה. היה מזעזע לשמוע את גזר הדין, כפי שהיה מחריד לשמוע לפני שבוע שבית המשפט מאמין לתביעה, כלומר לאנסים ושזה בחר להתעלם מן הראיות החותכות שהובאו לפניו בידי ההגנה. ככה זה, פשוט מתעלמים מעובדות ובוחרים לקבל שקרים. הסיבה לכך ודאי תתגלה בסופו של דבר ואז נראה איזה עונש יושת על מי שראוי לכך.

Starting this morning with news that the raped girl had been punished for her complaint and that the Cypriot court did not accept any of her evidence, but chose to embrace the prosecution's lies – it was not easy for me, like to the many of the decent Israelis I know. It was shocking to hear the sentence, as it was appalling to hear a week ago that the court believes the prosecution, namely the rapists, and that it chose to ignore the conclusive evidence brought before it by the defence. That's how it is, simply ignoring facts and choosing to accept lies. The reason for this will eventually be revealed and then we will see what kind of punishment will be imposed on those who deserve it.

 

Ayia Napa rape case – British teen spared jail in Cyprus over false claim

לפני חצי שנה, יצאה צעירה בריטית בשן ועין מאונס קבוצתי ומאז חייה אינם חיים. היא הואשמה ששיקרה, לא הורשתה לצאת מקפריסין ואף הוכנסה לכלא! האנסים, לעומת זאת, חזרו מיד לבתיהם ויצאו בקולות צהלה וגיבורים גדולים על שנחלצו מהצרה אליה הכניסו את עצמם. שום כתם לא דבק בהם – להפך, שמוקים רבים כמותם רואים במה שעשו מעשה גבורה. לא אתפלא אם הללו ינהרו בהמוניהם לקפריסין כי הרי לא יעמידו אותם לדין כאשר יחזרו על המעשה המחריד והמביש הזה. בצדק קראו המפגינות להחרים את קפריסין ואני בהחלט מצפה מכל נערה, בחורה ואשה באשר הן לא להגיע לשם. אולי זה יכניס בינה כלשהי לקודקודיהם של אלה שהורו לבית המשפט לנהוג כפי שנהג.

Six months ago, a British young girl barely survived a group rape, and her life has not been the same as before. She was charged with lying, was not allowed to leave Cyprus and was even put in jail! The rapists, on the other hand, immediately returned to their homes, and came out joyfully and as great heroes for being rescued from the trouble they had put themselves in. No stain stuck to them – on the contrary, many shmucks like them see what they did as a heroic act. I would not be surprised if these people would flock to Cyprus because they will not be prosecuted when they repeat this horrifying and disgraceful act. The protesters rightly called for the boycott of Cyprus and I certainly expect every girl and woman not to go there. Perhaps that would put some sense into the heads of those who instructed the court to act as it did.

פרט למעטות, שמנסות לחזק את הצעירה ואת משפחתה, לרוב האטום לא אכפת מהסבל שלה ושל משפחתה, מהפוסט טראומה שהיא ודאי חווה, ממה שעבר עליה. הכל יודעים שהיה שם אונס קבוצתי, ישנו תעוד, ישנם סרטי וידאו שצולמו בשעת מעשה בטלפונים של הצופים, ישנן עדויות. להגיד שלכאורה עסקת הגז של הקפריסאים עם ישראל חשובה להם יותר מאשר חייה ועתידה של נערה צעירה בת 19? שלכאורה מישהו בממשלת ישראל איים על מי שאיים ולכן קרתה כל הפארסה המבישה הזו? שחייהם ועתידם של השמוקים הישראלים המגעילים חשובים יותר לכאורה?

Except for a few, who try to strengthen the young girl and her family, the heartless majority doesn't care about her suffering and her family's, from the post-trauma she must have experiencing, from what she has been through. Everyone knows there was group rape there, there is documentation, there are videos taken in action on viewers' phones, there is evidence. What should one say, that allegedly the gas deal between Cyprus and Israel is more important to them than the life and future of a 19-year-old young girl? That allegedly someone in the Israeli government has threatened someone and that is why all this shameful farce happened? Is the life and future of the disgusting Israeli shmucks allegedly more important?

אני מתביישת מאוד בפירות הבאושים שעשו את המעשה והפכו את הקערה על פיה. במקום לקבור את עצמם הכי עמוק שאפשר, להתבייש במעשיהם, להודות ולקחת אחריות על האסון שהמיטו על נפש חיה – הם נמלטו מאשמה מוצדקת ויצא שהנאנסת אשמה. מדהים!

I am very ashamed of the spoilt fruits that did the deed and turned the tables. Instead of burying themselves as deep as possible and being ashamed of their actions, admit and take responsibility for the disaster they inflicted on a living soul – they escaped from justified charges and what happened was that the girl who was raped became guilty. Stunning!

 

Mother of British teenager found guilty of lying about Cyprus gang rape speaks out [ITV News]

 

 

במשפט אחד:

אנחנו חיים בעולם שבו לנשים עדיין אין מספיק כוח כדי לגבור על השמוקים המתענים להן. כל ההורס נפש חיה הן בישראל והן בעולם – שיהרס בעצמו עד סוף כל דורותיו. וביערנו את כל הרע מקרבנו!

 

In one sentence:

We live in a world where women still do not have enough power to overcome the shmucks who oppress them. He who destroys a soul alive both in Israel and in the world – may he be destroyed himself to the end of all his generations. And we shall mop up all evil from among us!

 

 

לא להאמין   Unbelievable

ישנם מצבים בחיים בהם איני מאמינה למראה עיני או למשמע אוזני. לא להאמין!

There are situations in life where I can't believe my eyes or my ears. It's Unbelievable!

Alex & Co – Unbelievable

איני שונאת גברים באופן גורף. איני שונאת במסות. אני פוגשת מדי פעם גברים שאני מחבבת מיד, כאלה שהם בבחינת 'ידידי כאח לי', שהופכים להיות ידידַי. מעבר לידידות הרי אין סיכוי, אני עדיין לסבית 😊

I don't hate men comprehensively. I don't hate in masses. I occasionally meet men I like immediately, in the sense of 'my friend like a brother', who become my friends. Beyond friendship, chances are thin, I'm still a lesbian 😊

מדי פעם אני נפגשת בחארות שאי אפשר שלא לתעב. אחד כזה פגשתי אתמול. זה מסוג המפגשים שאין לי מושג למה הם קורים ומה רוצה ממני היקום שאלמד. אני הרי מאותגרת. ישבתי לי בנחת על ספסל בגן, ממתינה לחברה שתבוא כדי שנחליט יחד היכן נסעד את ארוחת הצהרים. חתיאר מגעיל עובר בשביל, עוצר ונועץ בי את עיניו במשך זמן רב. לא ממש מפריע לי, משום שעיני היו נעוצות בתוך הנייד, קוראות בספר. זה מה שאני עושה בדרך כלל בזמן שאני ממתינה.

Occasionally, I meet shit that one can't help but loathe. One of those I met yesterday. It's the kind of meetings I have no idea why they happen and what the universe wants from me and what should I learn. After all, I'm challenged. I sat leisurely on a garden bench, waiting for a friend to come so we could decide together where are we going to have lunch. A disgusting old male walks the path, stopping and staring at me for a long time. Not really bothering me, because my eyes were fixed on my cellphone, reading a book. This is what I usually do while I wait.

"סליחה", פונה אלי האיחס, "אפשר להפריע לך?" להפריע לי? אין סיכוי! לי אין מפריעים. אני מתעלמת ממנו וממשיכה לנעוץ את עיני במסך. הוא מתישב לידי, מושיט את ידו ונוגע בזרועי. זה לא מגע תמים של אדם בודד המבקש חברה.

אני מושכת מיד את ידי ונועצת בו מבט חד. "מה אתה רוצה? למה אתה נוגע בי?" אני משתדלת לשמור על קור רוחי ואיני מרימה את קולי. עדיין.

הוא מביט בי ממושכות ואומר: "אתן, הנשים, אינכן טלית שכולה תכלת."

"Excuse me," the yuck turns to me, "can I interrupt you?" Interrupt me? Not a chance! I take no interruptions. I ignore him and keep staring at the screen. He sits down next to me, reaches out and touches my arm. It is not an innocent touch of a lonely person seeking company.

I pull my hand straight away and stare at him sharply. "What do you want? Why are you touching me?" I try to keep myself calm and I don't raise my voice. Yet.

He looks at me for a long time and says: "You, women, are not so innocent."

האמת, לא היה לי מושג מה לענות לו. לקח לי זמן לחשוב למה אמר את זה, כי לא היה לזה שום הקשר, סתם משפט שהוא פלט לחלל העולם בלי שום משמעות. לא הבנתי מה רצה ממני. זה לא משפט שמתחילים איתו עם אשה. זה משפט דוחה, שלילי, מעורר סלידה. מה אני עונה לו? החלטתי לא להגיב. הרמתי את הנייד אל עיני והמשכתי לקרוא, כאילו אויר לידי ולא קרציה נדבקת.

Truthfully, I had no idea what to answer him. It took me a while to think why he said it, because it had no connection, just a sentence he blurted out into space without any meaning. I didn't understand what he wanted from me. This is not a sentence to make a pass at a woman with. It's a repulsive, negative, disgusting statement. What do I answer him? I decided not to respond. I lifted my cellphone to my eyes and continued to read, as if there's air next to me and not a sticking tick.

"אני לא מבין", הוא ממשיך לדבר אלי, "את לא רוצה לדבר איתי?" שתיקה כהסכמה, אמרתי לעצמי, אולי הוא יבין את הרמז וילך לעזאזל? המשכתי בשלי, מתעלמת ממנו לגמרי. לא התכוונתי לזוז מהספסל. אם שוב יעז לגעת בי, הכנתי את עצמי לנקוט בהליך אלים שילמד אותו לקח. אין כמו קצה הסנדל (אזור קשיח מאוד) כדי לשתק מאן דהוא על ידי בעיטה בחלציו.

"I don't understand," he continues to speak to me, "don't you want to talk to me?" Silence as consent, I told myself, maybe he will understand the hint and go away to hell? I continued with my reading, completely ignoring him. I didn't intend to move off the bench. If he dares touching me again, I prepared myself to take a violent procedure to teach him a lesson. There is nothing like the tip of the sandal (a very stiff area) to paralyze a man by kicking his loins.

"אוי-אוי-אוי!" שמעתיו אומר, "קשה זו!" הוא התרומם לאט על רגליו והחל לזוז משם. לאט מדי לטעמי.

"Boy Oh Boy!" I heard him say, "this woman is tough!" He slowly rose to his feet and began to move away. Too slow for my liking.

קרייג דייויד – לא להאמין

Craig DavidUnbelievable

במשפט אחד:

אין לי כוח לזכרים המגעילים הללו!

In one sentence:

I have no power for these disgusting males!

יום השוויון לנשים 2019 Women's Equality Day

TheEllenShow – Happy Women’s Equality Day!

היום צוין בארצות הברית יום השוויון לנשים. זה מאותם ימים המצוינים רק כדי לסמן עוד וי שעשינו משהו, למרות שאין לו שום משמעות אמיתית. אין באמת שוויון לנשים.

Today, the Women's Equality Day has been marked in the United States. It is from those indicated days only to mark another V that we have done something, though it has no real meaning. There is really no equality for women.

כשיש יום מיוחד למשהו, אפשר מיד להבין בלי להיות משופעת בחוכמה יתרה שיש בעיה עם הנושא אותו מציינים. לולא היתה בעיה – לא היינו צריכות את הימים הללו. כמו עם מצעדי הגאוה – כל עוד אנחנו מופלות לרעה – לא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך ולצעוד.

When there is a special day for something, one can immediately understand without being excessively blessed with wisdom that there is a problem with the indicated subject. If it hadn't been a problem – we wouldn't have had those days. As with pride parades – as long as we are discriminated against – we will have no choice but to keep marching.

איננו מיעוט. במקומות לא מעטים אנחנו מונות יותר מאשר מחצית מהאוכלוסיה, אך עדיין אנחנו נחותות לעומת השמוקים. איך אנחנו יכולות להרשות זאת? עובדה, זה קורה! למה אין כולנו קמות כאשה אחת ודורשות את השוויון המגיע לנו? עובדה, זה לא קורה! למה אין אנו משתכרות שכר שוה? עובדה, אנחנו לא!

We are not a minority. In quite a few places we number more than half the population, but we are still inferior to the shmucks. How can we allow this? Fact, it happens! Why don't we all stand up as one and demand the equality we deserve? Fact, it's not happening! Why don't we earn equal pay? Fact, we're not!

Space Pioneers Celebrated by NASA on Women's Equality Day

במשפט אחד:

יש לי חלום: יום אחד נהיה כולנו שוות.

In a sentence:

I have a dream: one day we al will be equal.

בטחון עצמי Self Confidence

גלים מתנפצים אל החוף Waves crashing to the shore

גלים מתנפצים אל החוף   Waves crashing to the shore

קשה להתמודד עם מה שהכניסו לנו לראש ולנשמה בשנות חיינו הראשונות וגם במהלך נעורינו. קשה, אך לא בלתי אפשרי. ענין של מוּדָעוּת.

It is difficult to deal with what they put into our heads and souls during our first years and during our adolescence. Difficult, but not impossible. It's a matter of awareness.

לים היו כוונות טובות. הוא שלח את גליו ברכות אל החוף, אך הרוח הגבירה אותם עד מאוד והם הפכו קשים, גועשים. חשבתי על הרוח – שמצד אחד מיתנה את החום הכבד, אך מצד שני הפכה את הים למסוכן ונאסר עלינו להכנס אליו אם חפצי חיים אנו.

The sea had good intentions. It sent its waves softly to the shore, but the wind made them very strong and they became hard, raging. I thought of the wind – which on the one hand mitigated the heavy heat, but on the other, it made the sea dangerous and we were forbidden to go into the water if we wanted to live on.

"משה, אל תכנס לשם", התחננה מישהי אל גבר שעמד לצאת אל הים למרות אזהרות המציל ולמרות הדגל השחור שהיה תלוי על התורן, בולט לעין.

"קטן עלי", ענה הלה, אינו שועה לה ומתחיל לפסוע לעבר המים. הוא לא היה היחיד. אנשים נוספים השתכשכו בהם.

"Moshe, don't go in there," someone pleaded to a man who was about to go to the sea despite the rescuer's warnings, and despite the black flag hanging on the mast, noticeable.

"It's no big deal for me," replied the lad, not paying attention to her, and begins to pace toward the water. He was not the only one. More people were splashing there.

גלים מתנפצים אל החוף Waves crashing to the shore

גלים מתנפצים אל החוף   Waves crashing to the shore

 

במשפט אחד:

ישנם רגעים בחיים בהם את יכולה לראות מצב מסוים ולדעת איך זה יסתיים.

 

In one sentence:

There are moments in life where you can see a certain situation and know how it will end.

בהמה על שתיים A Beast on Two Feet

דברי אל הקיר Talk to the wall

דברי אל הקיר   Talk to the wall

הלקטורית, זו שמביאה לנו את הסרטים המצוינים, אמרה שהסרט הזה היה צריך להיות מוצג בחודש שעבר, במסגרת הארועים שנערכו לכבוד נשים. אכן כן, אם כי מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

The lector, who brings us the excellent films, said that this movie should have been displayed last month as part of the events that were held in honour of women. True, though better late than never.

הסרט עצמו היה בסדר, לא יותר מכך, די קלישאי ולא ממש סחף אותי. ראיתי כבר סרטי ביוגרפיה פושרים, כמו זה על הסופרת אסטריד לינדגרן לפני כמה שבועות, אז הנה אחד נוסף. לא הייתי טורחת לכתוב על הצפיה אחר הצהריים, לולא מה שהתרחש מחוץ למסך לפני, במהלך ובסוף הסרט. החיים הם מה שמתרחשים כשאת חיה.

The film itself was fine, no more than that; rather a cliché, and did not really sweep me. I've seen mediocre biography movies, like the one about author Astrid Lindgren a few weeks ago, so here's another one. I would not bother writing about watching it this afternoon, if it were not for what happened outside the screen before, during, and at the end of the movie. Life is what happens when you are alive.

לפני הסרט

לפני הסרט יש הרצאה קצרה עליו של עשר דקות עד רבע שעה. הכל יודעים זאת, אך למרות זאת יש המתלוננים על שזו מיותרת. איני חושבת כך ובהחלט מפיקה תועלת מהמידע שהמרצה מעלה. "אוף!" מתנשף השמוק המצוי שהתישב לצדי, "היא שוב מרצה לנו!" מישהי בשורה לפנינו מסבה את ראשה אליו, מחייכת ומחזקת את דבריו בהנהון. הייתי ממשיכה לשתוק לוא השמוק היה סותם בשלב הזה אחרי שהכריז את הכרזתו, אך מעודד מזו שהנהנה, הוא ממשיך ובקול רם, כדי שהמרצה תשמע: "אולי נתחיל את הסרט?" זו מתעלמת מגסותו וממשיכה בשלה, משל היה זבוב טורדני ותו לא.

Before the movie

Before the movie, there is a short lecture about ten to fifteen minutes. Everyone knows this, but despite of this, some complain that it is unnecessary. I do not think so and certainly benefit from the information that the lecturer brings. "Ugh!" The average shmuck who sat next to me, pants, "She's lecturing us again!" A woman in the row in front of us turns her head to him, smiles and strengthens his words with a nod. I would have kept silent if the jerk had shut up at this stage after he had made his announcement, but encouraged by the one that nodded, he went on loudly so that the lecturer would hear: "Can we start the movie?" She ignores his rudeness and continues as if he were just an obsessive fly.

"די!" אני מנסה להסותו. "תן לשמוע!"

היא מביט בי במבט ארוך ומזלזל. "מה יש לשמוע?"

"מה שיש לה לומר!" אני עונה בתקיפות. "אתה לא קובע פה וישנם כאלה הרוצים לשמוע. אל תפריע!"

השמוק כמובן צריך להוכיח משהו לכל האולם, אז הוא צועק עלי: "את היחידה שמאזינה לה!"

אני משתדלת תמיד לענות בשפה שיבינו, אז אני צועקת עליו בחזרה: "גם אני יכולה לצעוק, אם זה מה שמתאים לך, שמוק ניאנדרטלי חסר תרבות שכמוך! הפסק להפריע לנו!"

"Enough!" I try to silence him. "Let us listen!"

He gives me a long, dismissive look. "What is there to hear?"

"What she has to say!" I answer firmly. "You don't make the rules here, and there are those who want to hear. Don't disturb!"

The shmuck of course has to prove something to the whole theatre, so he yells at me: "You're the only one who's listening to her!"

I always try to answer in a language that they understand, so I shout back at him: "I can shout too, if that's what suits you, you uncultured Neanderthal schmuck! Stop interrupting us!"

אני יכולה לראות את פניו המאדימות ואת עיניו היוצאות מחוריהן בחרון גדול. בטרם יספיק להוציא הגה מפיו, אני מקדימה אותו: "כדאי שתרסן את עצמך ותשתוק, ועדיף שתצא בחוץ כדי להרגע, אחרת אתה עוד עלול לקבל התקף לב או שבץ."

בשלב הזה, מתערבת המעודדת בשורה שלפנינו: "אם הוא יחטוף התקף – זה יהיה באשמתך!" היא מאיימת.

"את צוחקת עלי? באשמתי? הוא גס הרוח שאינו מאפשר למרצה לדבר! מצדי, שיקבל התקף וברוך זה שיפטרנו מעולו!"

דממה סביב ואז: "אולי יהיה כבר שקט?" "די עם השטויות הללו, תנו לשמוע!"

השמוק אינו מוציא הגה יותר בענין הזה, למרות שזה ממשיך לשבת לצדי.

I can see his reddened face and his bulging eyes. Before he can utter a word, I precede him: "You should restrain yourself and shut up, and you'd better go outside to cool down, otherwise you might have a heart attack or a stroke."

At this point, his cheerleader in the row before us intervenes: "If he gets a fit – it will be your fault!" She threatens.

"Are you're kidding me? My fault? He's rude and doesn't allow the lecturer to speak! As far as I'm concerned, let him have a fit and good riddance!"

Silence around and then: "Will it be quiet already?" "Enough of this nonsense, let's hear!"

The shmuck does not say anything more about it, though he continues sitting beside me.

במהלך הסרט

יש גיל, שלמרות שמבקשים חזור ובקש – עדיין אין הבקשות נענות. כמה פעמים צריך להזכיר לאנשים מבוגרים שלפני שהם נכנסים לקולנוע או אפילו בתחילת הסרט, עליהם להדמים את הטלפונים הניידים שלהם? למה בכלל צריך להזכיר להם במקום שיעשו זאת בעצמם? הרי אין הם ילדים קטנים. זה לא קורה! תמיד ישנם צלצולים שמוציאים אותך משלוותך ומדעתך דוקא בחלקים הכי מותחים בסרט. עדיין, לא צריך לשפוך עליהם את מלוא חמתך, אפשר להעיר בנימוס או אפילו להמנע מכך כי כשזה מצלצל – הם משתיקים. למרות הרצון העז לעשות זאת – יש גיל שלא יעזור חינוך מחדש, זה פשוט לא עובד שם.

During the movie

There is an age, which despite asking again and again – the requests are still not answered. How many times do you have to remind older people that before they go into the cinema or even at the beginning of the movie, they have to silence their mobile phones? Why should they be reminded instead of doing it themselves? After all, they are not little children. This is not happening! There are always ringtones that get you out of your tranquillity and your mind especially in the most suspenseful parts of the movie. Still, you do not have to pour all your fury on them, you can be polite or even avoid it because when it rings – they mute their phones. Despite the strong desire to do so – there is an age that will not help re-education, it just does not work there.

השמוק, שכנראה התאושש ממה שארע קודם: "יה, בהמה!" הוא צועק על זו שהטלפון שלה העז לצלצל, "לא יכולת להשתיק אותו קודם???"

אני ממלאת פי מים ומתרכזת במתרחש על המסך. מצדי, שיתפוצץ. וכרגיל, מלאכתי נעשית בידי אחרות. כנראה שהמעודדת שלו התעשתה והבינה שטעתה קודם לכן. היא פונה אליו שוב: "די, מספיק! אתה מפריע לנו! היא יודעת בעצמה שטעתה שלא השתיקה את הטלפון, אין צורך להעיר לה."

מזוית עיני, אני רואה את ידו המתרוממת כלפיה ואת תנועתה לעבר לחיה. שיעורי ההגנה העצמית שהתחלתי לקחת לאחרונה, השתלמו עכשו ואינסטינקטיבית, בלי לחשוב כלל, עפה לה זרועי לעברו והסיטה את ידו ממסלולה המזיק. האישה, שהיתה קפואה על מקומה כשאימה משתקפת מפניה המבועתות, הצליחה לצאת מהשיתוק שאחז בה וקפצה על רגליה כשהיא נרתעת לאחור. "מה אתה חושב שאתה עושה?" מלמלה בקול צרוד.

הניאנדרטלי אוחז בידו בפנים מעוותות בכאב רב ועוזב אותנו. ברוך שפטרנו!

The shmuck, who seemed to recover from what had happened before: "Oh, beast!" He yells at the one whose phone dared to ring, "couldn't you mute it before???"

I fill my mouth with water and concentrate on what is going there on the screen. As far as I'm concerned, he can explode. And as usual, my work is done by others. It seems that his cheerleader had come to her senses and realized she was wrong before. She turns to him again: "Enough, you're bothering us, she knows herself that she made a mistake that she didn't mute her phone, there's no need to tell her off."

From the corner of my eye, I see his hand rising toward her and its movement toward her cheek. The lessons of self-defence I had begun to take recently, paid off now and instinctively, without thinking at all, my arm flew toward him and moved his hand away from its harmful path. The woman, who was frozen in her place with terror reflected from her terrified face, managed to get out of the paralysis that had gripped her and jumped to her feet as she recoiled. "What do you think you're doing?" She muttered hoarsely.

The Neanderthal holds his hand in a grimace with pain, and leaves us. Good riddance!

אחרי הסרט

אחרי שהסרט מסתיים, אנחנו צועדות החוצה תחת השפעתו, מחוזקות ומעוצבנות כאחד. די מיאש לדעת שמלאכה רבה עדיין לפנינו.

במבואה, קרבה אלי המעודדת ומחייכת מאוזן לאוזן: "תודה רבה לך!" היא אומרת בהתרגשות. "איך עצרת אותו! הוא ממש התכוון לסטור לי!"

אני מחוה בידי שזה כלום ומתכוונת להמשיך בדרכי. זו שהטלפון שלה צלצל במהלך הסרט, עומדת בצד ומתבוננת בו בחוסר אונים. אצבעותיה לוחצות על המקשים, אך נראה לי שהיא מתקשה במשהו. לא ענייני, אך הניאנדרטלי מתיצב לפניה ומתחיל לצרוח עליה: "בהמה על שתיים שכמוך! למה לא סגרת את הטלפון?!?!?! כמה פעמים צריך להגיד לך לסגור את הטלפון לפני הסרט?!?!?!"

 

After the movie

After the movie ends, we go out, still under its impact, both strengthened and annoyed. It is quite despairing to know that a lot of work is still ahead of us.

In the foyer, the cheerleader approached me and smiled from ear to ear: "Thank you very much!" She says excitedly. "How did you stop him? He really meant to slap me!"

I gesture that it was nothing and intend to continue on my way. The one whose phone rang during the movie, stands aside and looks at it helplessly. Her fingers press the keys, but it seems to me that she is having some difficulty. It's not my business, but the Neanderthal stands in front of her and begins to scream at her: "You beast on two feet! Why didn't you mute your phone?!?!?! How many times should I tell you to mute the damn phone before the movie?!?!?!

עכשו זה כן ענייני ואני נעמדת לפניה: "הכל בסדר? את צריכה עזרה?"

היא מושיטה לי את הטלפון שלה ואומרת בשקט: "משהו לא בסדר עם זה, זה לא רוצה להדלק."

אני לוקחת אותו מידה ומביטה במסך הדומם. "הסוללה שלך נגמרה, את צריכה להטעין אותה."

"באמת?" היא אומרת בפליאה.

"כן", אני מראה לה את ההתראה האדומה, "זה אומר שצריך להטעין."

"תודה!" היא מודה לי ומכניסה אותו לתיק. "זה מה שאעשה כשאגיע הביתה."

Now it is my business and I stand before her: "Everything is okay, do you need help?"

She hands me her phone and says quietly: "Something's wrong with it, it doesn't want to turn on."

I take it from her hand and look at the still screen. "Your battery is empty, you need to recharge it."

"Really?" She says in amazement.

"Yes," I show her the red warning, "that means you have to charge."

"Thanks!" She thanks me and puts it in her bag. "That's what I'll do when I get home."

"בהמה על שתיים!!!" מעיר הניאנדרטלי בקול רם, כנראה חש בטוח בעצמו.

"שמע", אני אומרת לו, "אתה צריך להפסיק עם זה! אולי לא ראית את המשך הסרט, אבל האנושות צעדה קצת קדימה. אתה, לעומת זאת, נשארת הרחק מאיתנו, בתקופה הניאנדרטלית. כדאי שתתחיל להתקדם. אמנם לא נראה לי שאי פעם תצליח להשיג אותנו, אבל אני ממליצה לך בכל זאת לעשות כמה צעדים לעבר הקידמה."

הוא בחר לקפל היטב את זנבו בין רגליו ולצאת מד' אמותי בחתיכה אחת.

"A beast on two feet!" The Neanderthal comments loudly, seemingly feeling self-assured.

"Listen," I say to him, "you have to stop this, you may not have seen the rest of the movie, but humanity has stepped forward a little bit. You, however, remained far away from us, you are still in the Neanderthal period. You should start moving forward. Even if I don't see how you will ever succeed in reaching us, but I still recommend that you take a few steps toward progress."

He chose to fold his tail well between his legs and get out of my space in one piece.