ארכיון קטגוריה: צילום Photograpy

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי לצלם.
Since I remember myself, I always loved to take photos.

היא לא ציפתה   She didn't Expect

The Five Stairsteps O-o-h Child

היא לא ציפתה, אני כן. היא לא חשבה שזה יקרה, אני דוקא כן. לפעמים ציפיות מתגשמות.

She didn't expect, I did. She didn't think it would happen, I did. Sometimes expectations come true.

בסידורים של אתמול שכחתי לקנות פלפל ירוק וגמבה, שני מרכיבים חיוניים בסלט. לדעתי, פשוט לא היה שם, אחרת הייתי רואה אותם ושמה בעגלה. זה קרה לי גם בקניה הקודמת. מישהי אמרה שיש מחסור בפלפלים משום שהחקלאים אינם מקבלים את המחיר שמגיע להם ולכן העדיפו להשמיד את היבולים שלהם במקום למכור במחירי הפסד. זה כבר קרה לא פעם לאורך השנים ולא רק עם פלפלים, רק שבפעמים הקודמות, לקחו החקלאים את יבוליהם וחילקו אותם חינם לנזקקים. איני מעבירה ביקורת על החקלאים, כמובן, אלא על הממשלה הכושלת שאינה משכילה לטפח את מי שמגדלים עבורנו את מזוננו.

During yesterday's errands I forgot to buy green and red pepper, two essential ingredients in the salad. In my opinion, there just wasn't any, otherwise I would see them and put them in the cart. This has happened to me in the previous shopping as well. Someone said there was a shortage of peppers because farmers do not get the price they deserve and therefore preferred to destroy their crops instead of selling at a loss. This has happened many times over the years and not only with peppers, only that in previous times, farmers have taken their crops and distributed them free to those in need. I don't criticize the farmers, of course, but the failing government that is unable to cultivate those who grow our food for us.

לא היתה לי ברירה אלא לצאת גם היום ולתור אחר הפלפלים. אין לי מושג למה, אך אני מאמינה שדברים קורים משום שהם צריכים לקרות, אם כי לא משום שיש יד מכוונת או השגחה עליונה או כל דבר אחר שכביכול שולט בנו ובעולם ומכוון את הדברים (כדאי שהמאמינים בשטויות הדתיות יתבגרו כבר), אלא משום שהכל מקרי. תאוריית הכאוס מאוד חביבה עלי, אם כי אני חושבת שגם תאוריות אחרות יכולות להסביר כל מיני דברים. עדיין, אלה בגדר השערות, תאוריות, ולא משהו שאני מאמינה בו. יחד עם זאת, קורים לי דברים נחמדים מאוד שאין להם הסבר מלבד 'יד המקרה', כמו כל חיינו עלי אדמות.

I had no choice but to go out today and look for the peppers. I have no idea why, but I believe things happen because they have to happen, though not because there is a deliberate directing hand or Divine Providence or anything else that seems to rule over us and the world and guide things (believers in religious nonsense should grow up already), but because everything is coincidental. Chaos theory is very much my favourite, though I think other theories can explain other kind of things. Still, these are hypotheses, theories, and not something I believe in. At the same time, very nice things happen to me that have no explanation other than 'coincidence', like all our life on earth.

בימים אלה מתגבשת תערוכה חדשה בשם "זמן קורונה". אתמול דיברתי עם האוצרת על מישהי שהייתי רוצה לצלם כשהיא עוטה מסכה, רק שאני מהססת אם עלי להתאמץ בשביל זה. איני אוהבת להעמיד את המצולמות שלי בפוזות, אלא לצלם כשאין הן מבחינות בזה ובכך לקבל תמונות עם הבעות אותנטיות. לוא הייתי קובעת איתה זמן צילומים, היא היתה מתכוננת מראש וזה לא היה יוצא כפי שאני רוצה. היקום בא לעזרתי.

A new exhibition called "Corona Time" is coming up. Yesterday I talked to the curator about someone I would like to take a photo of when she was wearing a mask, only that I hesitated if I had to make an effort for it. I don't like the people I photographed to pose, but take photos when they don't notice it, and thus I get photos with authentic expressions. Had make an appointment of taken a photo shoot with her, she would have prepared in advance and it would not turn out the way I want. The universe came to my aid.

צעדתי בכיף לכיוון הסופר כדי לגרום לפלפלים להגיע אל הסלט שלי. התכנון היה משהו כמו חצי שעה בערך – עשר דקות צעידה לשם, עשר דקות צעידה בחזרה וביניהן עשר דקות גג להעברת הפלפלים מהמדף בו הם אמורים להיות, דרך הקופה המהירה ולתיק שלי. כולה 2 פלפלים, לא יותר מזה, כמה זמן זה כבר צריך לקחת? אפילו לא חשבתי על הפספוס של אתמול שבגללו עלי לבזבז חצי שעה מחיי ולא קוננתי על כך. די נדיר, מבחינתי. היה יום שמשי, אם כי רוח חזקה נשבה ובבית היה אפילו קר, אך ברחוב זה היה בסדר. חשבתי על הויטמין די שהשמש מנדבת לי ממנו בטובה.

I marched in the direction of the supermarket to make the peppers reach my salad. The planning was something like half an hour – ten minutes walking there, ten minutes walking back, and in between ten minutes to get the peppers off the shelf where they were supposed to be, through the quick checkout and into my bag. Just 2 peppers, not more than that, how long should it take? I didn't even think about yesterday's miss that because of it I had to spend half an hour of my life, and I lamented about it too. Quite rare, for me. It was a sunny day, though a strong wind was blowing and in the house it was even cold, but it was fine on the street. I thought of the vitamin D that the sun was kindly given me.

עוד מרחוק הבחנתי בה עומדת לפני החנות ומשוחחת עם מישהי שלא הכרתי. אי אפשר היה לפספס. 'מעניין', חשבתי לעצמי, אם כי לא התפלאתי, היקום הרי טוב אלי, טפו-טפו-טפו! כשזה קורה לי, אני פשוט מתמלאת בהכרת תודה על כך ומקוה שהטוב הזה ימשיך. אני עדיין מצפה ל-22 מליון פאונדים שאני חולמת עליהם כבר די הרבה זמן. הגיע הזמן שזה יתגשם לי.

I noticed her from afar standing in front of the store talking to someone I didn't know. You couldn't miss her. 'Interesting,' I thought, though I wasn't surprised, the universe is good to me, tfu-tfu-tfu! When that happens to me, I just feel grateful for it and hope that this goodness continues. I'm still looking forward to the 22 million pounds I've been dreaming about for quite a long time. It's time for it to come true.

הספקתי לצלם כמה תמונות שלה בטרם יכלה להבחין בי. הן יצאו לשביעות רצוני המלאה. הפסקתי כשהסבה את ראשה וראתה אותי. לא נפגשנו מזה עידן ועידנים.

"מה, צילמת אותי?" שאלה בפליאה אחרי שהסברתי לה את הענין. "לא ציפיתי שיצלמו אותי!"

"ציפית או לא, זה נעשה, צילמתי אותך", השבתי לה. "עכשו הענין הוא אם את מסכימה להיות תלויה בגלריה."

"אני?" ארשת הפליאה בפניה היתה גלויה ואמיתית.

"כן, את! הקירות בגלריה ישמחו וגם ישישו, שלא לדבר על הכבוד הרב בכך שתהיי תלויה עליהם", עשיתי כמיטב יכולתי לשכנע אותה.

Before she could notice me, I managed to take some photos of her. They came out to my complete satisfaction. I stopped as she turned her head and saw me. We haven't met for ages.

"What, did you photograph me?" She asked in wonder after I explained the matter to her. "I didn't expect to be photographed!"

"You expect it or not, it's done, I took your photos," I replied. "The point now is whether you agree to be hung in the gallery."

"Me?" The expression of wonder on her face was sincere and genuine.

"Yes, you! The walls in the gallery will be happy as well as rejoice, not to mention the great respect of you hanging on them," I did my best to convince her.

זמן קורונה ומסכות   Corona time and masks

זמן קורונה ומסכות   Corona time and masks

במשפט אחד:

לולא הפלפלים, האם הייתי יוצאת היום ופוגשת אותה?

In one sentence:

If it wasn't for the peppers, would I have gone out today and met her?

תערוכת עולם האישה   Woman’s World Exhibition

למעלה: צילום השתקפותי במראת המכונית; למטה: שרה מכינה ארוחה ואני על השולחן מחכה עם בטן מקרקרת Above: Reflective photography in the car mirror; Below: Sara is preparing a meal and I'm on the table waiting with a croaking stomach

למעלה: צילום השתקפותי במראת המכונית; למטה: שרה מכינה ארוחה ואני על השולחן מחכה עם בטן מקרקרת Above: Reflective photography in the car mirror; Below: Sara is preparing a meal and I'm on the table waiting with a croaking stomach

תערוכה נוספת נפתחה הערב בנושא "עולם האישה".

Another exhibition opened this evening about the "Woman's World".

תרומתי לתערוכה היא צילום ופוטומונטז' בגודל 70X50 ס"מ. הצילום: "הצלמת מצלמת את עצמה". צילמתי את השתקפותי המצלמת במראת המכונית. הפוטומונטז': שרה מכינה ארוחה. מישהי עם בטן מקרקרת מחכה בקוצר רוח לארוחה.

My contribution to the exhibition is a photograph and a photomontage, both at the size of 70×50 cm. Photography: "The photographer is taking a photo of herself." I photographed my reflection in the car mirror. The Photomontage: Sara prepares a meal. Someone with a croaking stomach is waiting eagerly for the meal.

הנה אני, נותנת הוראות צילום Here I am, giving photo instructions

הנה אני, נותנת הוראות צילום   Here I am, giving photo instructions

בתור צלמת, אני רגילה לצלם והרבה. כשאני מצלמת אנשים, אני משתדלת לצלם אותם כשאין הם מבחינים, כדי להמנע מהפוזות שאנשים עושים כשהם מודעים לעובדה שמצלמים אותם. כך יוצאות תמונות טבעיות של ההבעות הטבעיות שלהם. אין לי דבר נגד אנשים מחייכים, אך לא כשזה מאולץ. בדרך כלל, כשמעמידים אנשים להצטלם או כשהם עושים סלפי, הם כמובן מחייכים. זה לא חיוך שיוצא טבעי, אלא מתיחת שפתיים כדי לעשות פוזה של שִׂמחה. איני אוהבת פוזות לא טבעיות.

As a photographer, I am used to taking lots photos. When I take people's photos, I try to photograph them when they don't notice, to avoid the poses people do when they are aware of the fact that they are being photographed. This is how natural pictures of their natural expressions come out. I have nothing against people smiling, but not when it's false. Usually, when people are posing for photos or when they make selfies, they smile, of course. It is not a smile that comes naturally, but a stretching of lips to make a pose of happiness. I don't like unnatural poses.

הנה אני, נותנת הוראות צילום ומחייכת Here I am, giving photo instructions and smiling

הנה אני, נותנת הוראות צילום ומחייכת   Here I am, giving photo instructions and smiling

אני גם אוהבת להצטלם, אך כאן אני תלויה באחרות. אני נאלצת לבקש שיצלמו אותי בארועים ובמקומות כדי שתהיינה לי מזכרות מהבילויים שלי. לעולם זה לא יצא טבעי, משום שאני מודעת לכך שמצלמות אותי. אף שאני משתדלת לא לחייך באופן מלאכותי ומנסה לשמור על ארשת פנים ניטרלית, זה לא ממש עובד. תמיד המצלמות מבקשות ממני לחייך. אני מנסה להסביר שזה לא יצא טבעי וכך יוצא שפעמים רבות אני יוצאת בתמונות כשאני מדברת אל המצלמות אותי. הן חושבות שאני עומדת לחייך ולוחצות על הלחצן באופן אוטומטי במקום לחכות עד שאסתדר. מזמן הרמתי ידיים בנושא הזה.

I also like to be photographed, but with this I depend on others. I have to ask to be photographed at events and places so that I can have souvenirs from my activities. It will never come out naturally, because I'm aware that I am being photographed. Although I try not to smile artificially and make efforts to keep a neutral expression, it doesn't really work. The photographers always ask me to smile. I try to explain that it won't come out naturally and so I often come out in pictures when I talk to the photographers. They think I'm going to smile and push the button automatically instead of waiting until I'm ready. I gave up on this long ago.

א/נשים בפתיחת תערוכת "עולם האישה" People at the opening of the "Woman's World" exhibition

א/נשים בפתיחת תערוכת "עולם האישה" People at the opening of the "Woman's World" exhibition

במשפט אחד:

כמו תמיד, היה כיף גדול להפגש עם האמניות המציגות. חלק ותיקות, אותן אני מכירה וחלק חדשות שהיה נעים להתוודע אליהן. כן תרבינה התערוכות.

In one sentence:

As always, it was a great fun to meet with the artists exhibiting at the exhibition. Some were veterans, whom I'm familiar with, and some were new and it was nice to get to know them. May there be more exhibitions.

הכנות לתערוכת עולם האישה   Preparations for the Women's World Exhibition

אני עם תמונותי  Me with my photos

אני עם תמונותי   Me with my photos

היה לי יום טוב. מאותם ימים טובים שכל מה שאני עושה – מצליח לי במדויק. לא שלחתי לוטו, משום שההגרלה מחר ולא היום. נראה איזה יום מצוין יהיה לי מחר ואולי אשלח ואזכה. הלואי! אפשר רק לקוות.

I had a good day. The kind of good days when everything I do – I succeed. I didn't send a lottery because the draw is tomorrow and not today. I'll see what a great day I'll have tomorrow and maybe send and win. Awomen! One can only hope.

תמונות בעטיפתן Photos in their cover

התמונות שלי בעטיפתן   My photos in their cover

זה התחיל בכך שקמתי מוקדם. זה קורה מדי פעם, אם כי בצורה די נדירה. כבר בתשע בבוקר הייתי על הרגליים. מילאתי את הקומקום כדי להרתיח מים וברגע שלחצתי על הכפתור – נשמע צלצול בדלת. לא ציפיתי לאף אחת. ביאטריס בפאריז והיא לא היתה צפויה להגיע. חוץ מזה, אני תמיד נוסעת ברכבת לשדה התעופה כדי לפגוש אותה שם בהגיעה. פתחתי את הדלת ומולי עמד השליח עם הצעצועים החדשים שהזמנתי עבור הנכדים. זה היה אמור להגיע רק בשבוע הבא, אך זה הקדים. כבר טוב.

It started by me getting up early. This happens occasionally, though quite rarely. By nine AM I was already on my feet. I filled the kettle to boil water and as soon as I pressed the button – the doorbell rang. I didn't expect anyone. Béatrice is in Paris and she was unlikely to arrive. Besides, I always take the train to the airport to meet her there when she arrives. I opened the door and in front of me was the courier with the new toys I had ordered for my grandchildren. It was only due next week, but it came early. That was good.

התמונות שלי בלי העטיפה   My photos without the cover

התמונות שלי בלי העטיפה   My photos without the cover

שעתיים לאחר מכן יצאתי להצטלם בגלריה על רקע ההכנות לתערוכה החדשה העומדת להפתח ב-1.3.20. גם זה הלך מצוין והייתי שבעת רצון מהתוצאות. שוב אני מלאת הערכה לאוצרת חוה גדיש העושה כמיטב כשרונה להרים את התערוכה. לא קל לאצור. צריך לזה כשרון רב.

Two hours later, I set out to the gallery in order to get photographed there on the background of the preparations for the new exhibition which is due to be opened on 1st March 2020. That went great too and I was happy with the results. Once again I am full of appreciation for the curator Chava Gadish who does her best to carry out the exhibition. It's not easy to curate. It needs a lot of talent.

במשפט אחד:

היה לי יום טוב, כן ירבו!

In one sentence:

I had a good day, may there be more like them!

תערוכת סימני הסתו נפתחה הערב  Autumn Signs Exhibition Opened Tonight

תערוכת סימני הסתו נפתחה הערב בחגיגיות. אני אוהבת את ההתכנסות הזו עם האמניות, האמנים והמוזמנות/ים.

The Autumn Sign Exhibition opened this evening with festivity. I love this gathering with the artists and the invited guests.

תמונה קבוצתית של האמניות Group photo of the artists

תמונה קבוצתית של האמניות/ים המשתתפות/ים   Group photo of the participating artists

נחמד מאוד שראש העיריה הגיע וכיבד אותנו בנוכחותו יחד עם סגנו והמשנה, מה שמעיד על החשיבות שמיחסים קודקודי העיר לאמנות. כבר מבורך. אני מיחלת שהתערוכות תימשכנה זמן רב יותר ותמשוכנה יותר קהל.

It is very nice that the mayor came with his deputies, honouring us with their presence, indicating the importance of the city's vertices to art. Already blessed. I wish the exhibitions would last more time and draw more audience.

הפעם, יצרתי קומיקס (לא נראה לי שהמושג 'עֲלִילוֹן' יתפוס בעברית). בילדותי, זה לא היה להיט בארץ. מה שפרח בארצות העולם, לא ממש תפס אצלנו. אין לי מושג למה. אני יכולה לשער שמשום שהקומיקס התחיל בתור משהו קומי, שנועד להצחיק, זה לא יכול היה להשתלב באוירת הנכאים ששררה במדינה הצעירה שאך זה קמה. גם האודים שניצלו מהשואה שלא יכלו לשמוח, לא מצאו בקומיקס משהו אליו היו יכולים להתחבר. יחד עם זאת, מעניין לציין שהקריקטורות דוקא הצליחו פה.

This time, I created comics. As a child, it was not a hit in Israel. What blossomed in the other countries didn't really catch here. I have no idea why. I can guess that because comics started as something funny, that meant to make the readers laugh, it could not fit into the atmosphere of sadness that prevailed in the young state that had just arisen. Also, the Holocaust survivors who could not rejoice, did not find in comics something they could connect with. However, it is interesting to note that caricatures have succeeded here.

כשהגיע הקול הקורא עם ההנחיות להצעת עבודות לתערוכה, חשבתי לצלם אנשים בסתו חייהם, כי זה הרי נושא התערוכה. לא היה לי רעיון מוגדר, רק משהו כללי. חשבתי ללכת לאחד ממרכזי היום לקשיש שיש לנו בחדרה ולצלם את הנוכחים בפעילויותיהם. היקום כיוון אותי למקום שונה והרבה יותר משמעותי, לדעתי.

When the public appeal came with the guidelines for suggesting works for the exhibition, I thought of photographing people in the autumn of their lives, because that was the theme of the exhibition. I had no definite idea, just something general. I thought about going to one of the Day Centres for Seniors we have in Hadera to photograph the people in their activities. The universe directed me to a different and much more significant place, in my opinion.

יום אחד הצטרכתי לבקר בסניף הבנק שלי כדי להזמין פנקסי שיקים ונתקלתי בקבצן שישב על הסף וקיבץ נדבות. בלי לחשוב הרבה, ידעתי שיש לי את הנושא שלי עבור התערוכה. ביקשתי את רשותו לצלמו ונדברנו שאבוא שוב עם המצלמה ונראה מה יצא מהצילומים. לטעמי, אלה יצאו מצוינים. הייתי מרוצה מאוד מהתוצאות.

One day I had to visit my bank branch to order check books, and I came across a beggar sitting on the verge, begging. Without thinking much, I knew I had my theme for the exhibition. I asked for his permission to take his photos and we agreed that I would come with my camera again and we would see what would come out of the photographing. In my opinion, these turned out excellent. I was very pleased with the results.

לקראת ובזמן הצילום לא חשבתי על קומיקס. חשבתי יותר בכיוון של פוטומונטז' שבזמן האחרון מצאתי את עצמי יוצרת יותר ויותר. אני רואה בזה סוג של התפתחות שלי כאמנית: לא "רק" צילום תמונות, אלא עיבודן ליצירות מורכבות יותר. כשבחנתי את התמונות, עלו לי הטקסטים בראש כמעט באופן מיידי ונוצרה היצירה. שמחתי כשזו מצאה חן בעיני האוצרת והיא אישרה לי להציגה בתערוכה.

Ahead of and at the time of photography, I was not thinking of comics. I thought more in the direction of photomontage that lately I have found myself creating more and more. I see this as a kind of my development as an artist: not "just" taking photos, but processing them into more complex works. When I looked at the photos, the texts came to my mind almost immediately and the work was created. I was delighted when the curator liked it, and she accepted it for the exhibition.

פעם הייתי צבע, קומיקס ,I used to be a painter comics

פעם הייתי צבע, קומיקס   I used to be a painter, comics

במשפט אחד:

היה ערב מהנה מאוד-מאוד.

In one sentence:

It was a very much enjoyable evening.

תערוכה חדשה לפנינו   A New Exhibition Ahead of Us

תערוכה חדשה מתרקמת A new exhibition is being formed

תערוכה חדשה מתרקמת   A new exhibition is being formed

בכל פעם שתערוכה חדשה מתרקמת, זה עושה לי כיף בלב. אני מתרגשת.

Each time a new exhibition is being formed, it feels my heart with joy. I'm excited.

הקירות הריקים מתמלאים אט-אט ביצירות של האמניות והאמנים. האוצרת יוצרת תערוכה חדשה. מרתק!

The empty walls are slowly filling up with the works of the artists. The curator creates a new exhibition. It's fascinating!

האוצרת בוחנת את היצירות   The curator examines the works

האוצרת בוחנת את היצירות   The curator examines the works

מעולם לא היה לי חוש לעיצוב. זה לא נמנה על כשרונותי, מה לעשות? אני רק יכולה לראות יצירה מוגמרת ואז להביע את דעתי בהתאם לטעמי, כמובן. אין זה אומר שדעתי היא הקובעת או היחידה הנכונה. יצירות הן ענין של טעם, לפעמים נרכש.

I never had a sense for design. It's not one of my talents, what can I do? I can only see a finished piece and then express my opinion according to my taste, of course. This does not mean that my opinion determines or is the only right one. Works of art are a matter of taste, sometimes acquired.

הקומיקס שלי עם שאר התמונות My comics among the other pictures

הקומיקס שלי עם שאר התמונות   My comics among the other pictures

אני עומדת משתאה נוכח היכולת של האוצרת ליצור תערוכה משלל היצירות הדי שונות זו מזו. צריך לזה כשרון. לאצור זה יצירה בפני עצמה, כמו לקחת צלילים ולאגוד אותם לכדי יצירה אחת. מדהים!

I am amazed at the curator's ability to create an exhibition from the variety of works which are quite different from one another. It needs talent. Curating is an art in itself, like taking sounds and bind them into one musical work. Incredible!

היצירות נתלות The works are being hung

היצירות נתלות   The works are being hung

במשפט אחד:

תערוכה נוספת הולכת ומתרקמת לנגד עינינו.

In one sentence:

Another exhibition is being formed before our eyes.

תערוכת סימני הסתו   Autumn Signs Exhibition

Invitation to the Autumn Sign Exhibition

הזמנה לתערוכת סימני הסתו   Invitation to the Autumn Signs Exhibition

יוזמה ברוכה בעיר חדרה, לאסוף את האמניות/ם בגיל הסתוי ולהציג מעבודותינו.

A blessed initiative in the city of Hadera, to gather the artists at their autumn age and present our works.

מתוך הקול הקורא

הקונספט:

המעבר מהקיץ היבש אל הסתו, מסמלת את השינויים וההתחדשות לקראת השנה החדשה. תאורת הסתו הרכה, השמש הנעימה, וצבעי הזהב בשדה יוצרים מצע אידיאלי להתחדשות בכל המובנים. המושג סתיו מציג תקופת מעבר גם בחיי האדם. אפשר לראות את המעבר מהעבודה אל הגמלאות כתקופת הסתו. האדם היה פעיל עד עכשו, טרוד ועסוק כל הזמן, מבלה שעות רבות בעבודה, דואג לפרנסת המשפחה ולגידול הילדים. פתאום הוא מתפנה מעבודתו ויש לו זמן.

לרגע, קצת עצוב, קודר, מה יעשה עכשו? אבל די מהר הוא מוצא ענין חדש במשפחה המורחבת ובנכדים. הוא פוגש אנשים ועיסוקים חדשים, התנדבויות, חוגים והחיים מתחילים להתעורר ולקבל משמעות חדשה יחד עם אריכות ימים.

הנה אנחנו מתחילים מעגל חיים חדש, מחזור נוסף.

From the public appeal

The Concept:

The transition from the dry summer to the fall, signifies the changes and renewals towards the new year. The soft autumn lighting, the pleasant sun, and the golden colours in the fields create an ideal substrate for renewal in every way.

The term autumn represents a transitional period in human life as well

You can see the transition from work to retirement as the fall period. People have been active until now, busy and hectic all the time, spends many hours at work, taking care of supporting the family and raising the children. Suddenly vacating of their job and having time.

They are a bit sad, gloomy for a moment, what will they do now? But soon they find new interest in the extended family and grandchildren. They meet new people and occupations, volunteering, circles, and life starts to come to life and gain new meaning along with longevity.

Here we start a new life cycle, another cycle.

הזמנת תערוכת סימני סתו, שמות האמניות Invitination for Autumn Signs Exhibition, the names of the artists

הזמנת תערוכת סימני סתו, שמות האמניות   Invitination for Autumn Signs Exhibition, the names of the artists

אנו רוצים לזהות בתוך הקהילה המקומית אמנים גמלאים שיצרו יצירה שמסמלת את הסתו בטבע וגם את הסתו בחיי האדם. יצירה של  התחדשות בחיים בכל המובנים, של מחזוריות ושל התחלות חדשות.

כל תחומי היצירה אפשריים: קרמיקה, פסיפס, ויטראז', קולאז', מסיכות, אוריגאמי, פימו, ניפוח זכוכית, עבודות מתכת, עץ או נייר, לבוש, קליעה, אריגה, רקמה, סריגה ושירה.

We wish to identify within the local community retired artists who created a work that symbolizes autumn in nature and also autumn in human life. Creating a renewal of life in all respects, of cycles and new beginnings.

All creative areas are possible: ceramic, mosaic, stained glass, collage, masks, origami, fimo, glass blowing, metalwork, wood or paper, clothing, braiding, weaving, embroidery, knitting and singing.

התמונות מחכות לתלייתן The pictures are waiting to be hung

התמונות מחכות לתלייתן   The pictures are waiting to be hung

במשפט אחד:

זו יוזמה מבורכת מאוד. אני הכנתי קומיקס.

In one sentence:

This is a very blessed initiative. I made a comics.

מאסטר הצילום Master of Photography

מוווווווו Mooooooo

מוווווווו   Mooooooo

בעבר, היתה טלויזיה, מבחינתי, משהו שנבע מן הקולנוע, מעין שלוחה שלו שאפשר לצפות בה בנוחות של הבית במקום להתערבב עם קהל של זרים באולם. זה היה בעבר. היום זה כל כך שונה. כמעט ואיני טורחת, משום שאין תוכניות מעניינות.

In the past, television was, for me, something that emanated from cinema, a kind of extension that can be watched comfortably at home rather than mingle with a crowd of strangers in a theatre. That used to be in the past. Today it's so different. I hardly bother, because there are no interesting programmes.

לא טרחתי בזמן אמת, כי מה כבר יכול להיות מעניין? אבל חברה המליצה לי על התוכנית הזו וביקשה לקבל את חוות דעתי עליה. משום שהיה לי קצת זמן פנוי, טרחתי לצפות. מה לומר? לולא צפיתי, ממש לא הייתי מפסידה דבר. מבחינתי, תוכנית אמורה ללמד, להחכים, לשזור תאים חדשים במוח. זה לא מה שהתוכנית הזו עשתה לי.

I didn't bother in real time, because what could be interesting? But a friend recommended me to watch this programme and asked for my opinion on it. Because I had some free time, I bothered to watch. What to say? If I hadn't watched, I wouldn't have missed a thing. For me, a programme should teach, make me acquire knowledge, interweave new cells in my brain. That's not what this show did for me.

זו עוד תכנית ריאליטי משעממת שאינה מלמדת אותנו כלום. עוד תכנית שהופכת אותנו למציצנים במקום לעשות דברים בעצמנו. הקטעים בהם מראים לנו את הבחירות של הצלמים לצלם את התמונות המסוימות יכולים היו להיות הרבה יותר מעניינים ועמוקים, אך המוטו היום הוא של שטחיות וזו רק טלויזיה, לא אוניברסיטה. אני בספק אם האוניברסיטאות דהיום מעמיקות כמו פעם. פעם, נאלץ המוח להתפתח ולהתמודד עם למידת דברים מעניינים (או לא), שינון וזכירה של דברים כדי לאמנו לשלוף את המידע שנצטרך. מה קורה היום? מי זוכרת מספרי טלפון? מי מסוגלת לנווט בלי האפליקציה? אחר כך מתלוננים שהמוח מתנוון. ודאי שזה מתנוון אם אין משתמשים בו.

This is another boring reality show that teaches us nothing. Another program that turns us into voyeurs instead of doing things ourselves. The sections in which the photographers' choices show us the particular pictures could have been far more interesting and profound, but the motto today is of superficiality and it is only television, not a university. I doubt universities today are as deep as ever. Once upon a time, the brain had to evolve and deal with learning interesting things (or not), memorizing and memorizing things to get our mother to pull out the information we needed. what's happening today? Who remembers phone numbers? Who can navigate without the app? Then complain that the brain is degenerating. It certainly degenerates if it is not used.

אינני נגד מודרניזציה – להפך, אני בהחלט משתמשת באפליקציות החדשות והשונות. יחד עם זאת, אני משתדלת לא להתחבר לכאלה המרגלות אחרי כל הזמן. לדוגמא: למה צריכה האפליקציה של שופרסל לקבל גישה אל המסמכים והתמונות שלי בטלפון הסלולרי? מה לאפליקציה ולתכנים שיש לי בטלפון? זו אפליקציה שצריכה רק לנווט אותי בנבכי המדפים בחנות כדי שאמצא ביתר קלות את המצרכים שאני רוצה לקנות, לא לרגל אחרי, לא ככה? אני ממשיכה להתנהל עם הרשימות בכתב יד ולשאול את המוכרות בחנות על מקומם של מצרכים שאיני מוצאת. אני מכירה את רובן בשמותיהן. גם זה סוג של אינטראקציה.

I am not against modernization – on the contrary, I definitely use the new and different apps. At the same time, I try not to connect those that spy after me all the time. For example: why should the Shufersal app get access to my documents and photos on my cell phone? What business has this app with the content I have in my phone? This is an app that just needs to navigate me through the hidden store shelves so I can more easily find the groceries I want to buy, not to spy after me, right? I keep going with the handwritten notes and ask the store sellers for the places of the groceries I can't find. I know the names of most of them. That's kind of interaction too.

אמנות אי אפשר לתייג כטובה או רעה. אמנם יש כאלה החושבים שמותר להם לעשות זאת וכאלה שמשלמים להם כדי לעשות זאת, אבל היופי הוא בעיני המתבונן. אני, לדוגמא, "תקועה" עם האמנות האימפרסיוניסטית, הפוסט שלה, הריאליזם וכל אמנות שאני יכולה להתפעל ממנה. מבחינתי, אני רוצה לראות ציור כציור ולא כקשקושים שאין לי מושג מה הם. יחד עם זאת, לכל אמנית נתונה הרשות להתבטא כראות עיניה וכאוות נפשה. אם מרסל דושאן מצא לנכון להציב משתנה במוזאון, לקרוא לה "מזרקה" והאוצֵר אישר זאת, שיהיו בריאים, אך זה לא אומר שאנחנו מחויבים לקבל זאת כאמנות. זה ענין של גישה. עדיין, אין כאן אמנות טובה או רעה. יש כאן גישה.

Art cannot be labelled as good or bad. While there are some who think they are allowed to do this and those who are paid to do it, beauty is in the eyes of the beholder. For example, I am "stuck" with Impressionist art, its post, Realism and any art I can marvel at. For me, I want to see a painting as a painting and not as scribbles I have no idea what they are. At the same time, every artist has the right to express their themselves as they find suitable for them. If Marcel Duchamp found it appropriate to place an urinal in the museum, to call it "Fountain" and the curator approved it, may they both be healthy, but that doesn't mean we are obligated to accept it as art. It's a matter of approach. Still, there is no good or bad art here. There is an approach here.

צילום זה אמנות. אי אפשר לומר לצלם מה לצלם, איך לצלם ומה להציג. הצלם הוא זה שמחליט מה הוא רוצה לעשות, איך לעבוד ומה להציג. בתוכנית, יש לצלמים שנבחרו (12 מתוך אלפים) מספר משימות שעליהם לעמוד בהן. הם מתנסים בצילום במצבים ובנושאים שונים. התבוננתי בתמונות שצולמו והיו כאלה שיכולתי להתחבר אליהן ולהעריכן, אך השופטים בחרו בהן דוקא לתמונות הכי גרועות. איך זה יכול להיות? חידה. להם הפתרונים. אני מניחה שזה ענין של טעם. העובדה שצלם מקצועי ומנוסה אוהב צילום מסוים, אין זה אומר שאחרים גרועים ממנו או פחות טובים. ענין של הטעם האישי של השופט. המתחרים צריכים להיות ברי מזל ולקלוע לטעמו של השופט כדי להשאר בתוכנית ולא להיות מסולקים ממנה.

Photography is an art. You can't tell the photographer what to take photos of, what to shoot and what to display. The photographers are to decides what they want to do, how to work and what to present. In the show, the selected photographers (12 out of thousands) have a number of tasks to fulfil. They experiment with photography in different situations and subjects. I looked at pictures taken and there were some I could connect with and appreciate, but the judges chose them precisely for the worst pictures. How can it be? A puzzle. They must have the solutions. I guess it's a matter of taste. The fact that a professional and experienced photographer likes a particular photo does not mean that others are worse off or less good. It's a matter of the judge's personal taste. Competitors should be lucky and succeed to meet the judge's liking in order to stay in the show and not be eliminated.

התכנית כראי של החברה בה אנו חיות. איני אוהבת תכניות ריאליטי.

The show as a mirror of the society we are living in. I don't like reality shows.

במשפט אחד:

עוד תוכנית טלויזיה שטחית ומיותרת שאינה מוסיפה דבר מעניין לחיינו.

In one sentence:

Another superficial and unnecessary TV show that adds nothing interesting to our lives.

תערוכת קיץ הכי ישראלי הסתימה The Most Israeli Summer Exhibition Ended

קירות ריקים ואני Enpty walls and me

קירות ריקים ואני   Enpty walls and me

עוד תערוכה הסתימה. שוב קירות ריקים, חשופים.

Another exhibition ended. Again empty, bare walls.

האוצרת עוברת ותולשת את הפתקאות עם שמות היוצרות והיצירות. אני מקדימה אותה בטרם תשליך לפח האשפה ותולשת את שלי למשמרת. אני מדביקה אותן מאחורי התמונות כדי לציין שאלה היו בתערוכה. הפועלים שולפים את המסמרים מהקירות, מבריגים החוצה את הברגים. אחר כך הם מכסים בגבס את החורים שנותרו כשהם משתמשים במכשירים דקים, מעין אִזמלים שטוחים, לא בכלים שהפועלים הערבים שהיו לי היו נהגו להשתמש.

The curator goes through the notes with the names of the creators and creations and tears them off. I precede her and tear of mine before she would throw them in the trash. I'm keeping mine. I paste them behind my pictures to indicate that they were on the exhibition. The workers pull the nails from the walls, unscrew the screws. Then they cover the remaining holes with plaster using thin, flat chisels, not the tools used by the Arab workers I used to have.

מפליא אותי איך בכל פעם מחדש הם שבים וחוזרים על אותן פעולות של הוצאת המסמרים והברגים וכיסוי החורים בגבס, במקום להשאיר את הדברים כפי שהם עד לתערוכה הבאה, אז אפשר יהיה להחליט אם לחורר חורים חדשים, אם לאו. לא חבל על הזמן שמושקע בזה ועל הכסף?

It amazes me how each time they repeat over and again the same operations of removing the nails and screws and covering the holes with plaster, rather than leaving things as they are until the next exhibition, then the curator will decide whether to punch new holes, or not. Isn't it a waste of time and money spent on this?

בעוד הפועלים משקיעים את זעת אפם בעמל המיותר הזה והאוצרת פוקחת עליהם עין, ישבנו כמה אמניות יחד איתה וניהלנו שיח גלריה מרתק. בכל פעם שתערוכה מסתימת, אני אוהבת להשאר עד הסוף ולהשתתף בשיחות המרתקות הללו. אותי הן מעשירות, מאלפות ומלמדות. תמיד אהבתי ללמוד דברים חדשים וזו הזדמנות להחכים על עולם חדש שלא הכרתי עד חודש מארס השתא, עת השתתפתי בתערוכה הראשונה שלי, "אישה מוזה".

While the workers were investing their sweat in this unnecessary labour and the curator was keeping an eye on them, a few of us, artists, sat down and had a fascinating gallery talk. Whenever an exhibition ends, I like to stay to the end and participate in these fascinating conversations. To me, they enrich, teach me and I acquire new knowledge. I have always loved learning new things and this is an opportunity to gain insights about a new world that I did not know until March this year, when I participated in my first exhibition, "Woman Muse".

הפועלים סיימו את מלאכתם והלכו. נשארנו עוד קצת. היה קשה להפרד מן המקום הזה בו תלויות היו יצירותינו בשלושת השבועות האחרונים. הקירות ניבטו אלינו ריקים, אולי אפילו עצובים. אלה קירות, הזכרתי לעצמי, אי אפשר לדעת מה הללו מרגישים, אם בכלל. אלה קירות שנבנו בידי אנשים, לא דברים שחיים. אמרתי פעם לביאטריס שהקירות הריקים הללו, אחרי שמורידים מהם את התמונות, נראים עצובים ולדעתי יש להם בכל זאת נשמה, משום שהאנשים שבנו אותם השקיעו בהם מעצמם. אני זוכרת את המבט העמוק שנעצה בי, במעין הערצה כשאמרה: "נו, מה אפשר לצפות מסופרת מלבד דמיון?"

The workers finished their work and left. We stayed a little longer. It was difficult to separate from this place where our creations hung for the last three weeks. The walls looked at us empty, perhaps even sad. These are walls, I reminded myself, you can't tell what they feel, if any. These are walls built by people, not living things. I once told Béatrice that these empty walls, after taking down the pictures, look sad and I think they still have a soul, because the people who built them invested themselves in them. I remember the deep gaze she was staring at me, with a kind of adoration when she said: "Well, what can you expect from a writer besides imagination?"

במשפט אחד:

מישהי בגלריה אמרה שמבחינתה, מביעים הקירות הריקים פוטנציאל. יש משהו בדבריה.

In one sentence:

Someone in the gallery said that as far as she was concerned, the empty walls were showing potential. There is something in her words.

תמונה שוה אלף מלים A Picture is Worth a Thousand Words

ציפור דואה באופק בשקיעה A bird flies on the horizon at sunset

ציפור דואה באופק בשקיעה   A bird flies on the horizon at sunset

הלכתי לצלם בים. ישנם ימים בהם כיף לצאת לים כדי לצלם.

I went to take photos at the sea. There are days when it is fun to go to the sea to take photos.

עננים מסתירים את השקיעה   Clouds hide the sunset

עננים מסתירים את השקיעה   Clouds hide the sunset

תחילה, חשבתי שחבל שהעננים כיסו את האופק ואת השקיעה, אך אחרי שצילמתי כמה תמונות וחזיתי בתוצאות, איך העננים אִפשרו לתמונות מדהימות לצאת – שמחתי מאוד. יצאתי לצלם את השקיעה בים, אך יצאו תמונות עם אוירה שונה. לפעמים, את מתכננת משהו אחד ויוצא אחר, שלא תכננת. ממש לא נורא. אני מברכת כל שינוי שעושה טוב. אני זורמת עם החיים הטובים אלי. תודה ליקום המיטיב.

At first, I thought it was a shame that the clouds covered the horizon and the sunset, but after taking some photos and seeing the results, how the clouds allowed amazing images to come out – I was very happy. I set out to take the sunset at sea, but came out with a different atmosphere. Sometimes, you plan something but something else happens, that you didn't plan. Never mind, really. I welcome any change that does well. I flow with the good life brings to me. Thanks to the beneficent Universe.

איש יוצא מן המים עם סירתו  A man comes out of the water with his boat

איש יוצא מן המים עם סירתו, במה הוא מהרהר ?   A man comes out of the water with his boat, what is he thinking about

האיש יצא מן המים, סוחב אחריו את סירתו. שאלתי בנימוס אם אפשר לצלמו. הלה הביט בי ממושכות ושאל: "את לא צילמת אותי אתמול?" הבטחתי לו שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו. הוא הביט כה וכה, גרד בפדחתו ואמר בשקט, כאילו לעצמו: "אני הופך להיות כוכב קולנוע. הן רוצות לצלם אותי."

"אז אפשר לצלם אותך עם הסירה?" שאלתי.

The man came out of the water, carrying his boat behind him. I politely asked if I may take his photo. He gave me long gaze and asked: "Didn't you take my photo yesterday?" I promised him this was the first time I saw him. He looked hither and thither, scratching his forehead, and said quietly, as if to himself: "I am becoming a movie star. They want to take my photo."

"So may I take your photo with the boat?" I asked.

בלי פוזות למצלמה No posing for the camera

בלי פוזות למצלמה   No posing for the camera

הוא החוה בידו לאות הסכמה. הרמתי את מצלמתי וכיוונתי אליו. הוא התחיל לעשות פוזות, מה שאיני אוהבת, לכן הורדתי את המצלמה והתחלתי לנהל איתו שיחת חולין כדי להסיח את דעתו מהצילום. זה עבד מצוין.

He gestured with his hand in agreement. I picked up my camera and aimed it towards him. He started posing, which I don't like, so I lowered the camera and started having a small talk with him to distract his mind from the photography. It worked fine.

 

נחשנה מה הוא מביע בתנועה הזו שלו Guess what is he expressing with his motion

נחשנה מה הוא מביע בתנועה הזו שלו   Guess what is he expressing with his motion

בשיחה הקצרה שניהלנו, סיפר האיש שהוא מתגורר בכפר הים. משום שאני שוקלת לעבור לגור ליד הים, שאלתיו מיד אם הוא יודע מה מחירי הדירות שם. התנועה שהוא עשה היתה מלווה בתשובתו: "אל תשאלי אותי, אין לי מושג מה המחירים היום. כדאי שתשאלי במשרד." מי ניחשה שזה מה שהוא הביע בתנועתו?

In the brief chat we had, the man said he lives in the sea village. Because I am considering moving to live by the sea, I asked him right away if he knew the prices of the apartments there. The motion he made was accompanied by his reply: "Don't ask me, I have no idea what the prices are today. You should ask in the office." Who guessed that was what he expressed in his motion?

איש וסירתו A man and his boat

איש וסירתו   A man and his boat

 

במשפט אחד:

איזה כיף יהיה לגור במקום הזה, ליד הים!

 

In one sentence:

How fun it would be to live in this place, by the sea!

האיש וסירתו  The man and his boat

האיש וסירתו   The man and his boat

 

 

לא אכפת לי I don't Care

Paulo Gonzo feat Fafá de Belém – Vais Entender (You will Understand)

לקח לי זמן להבין מה היא משדרת. יותר מדי זמן מבוזבז.

It took me a while to understand what she was like. Too much time wasted.

ישנם אנשים שאם התחושה הראשונה שלך לגביהם אינה נוחה – המלטי על נפשך ואל תנסי לשנות אותם. זה בלתי אפשרי, בעיקר אחרי גיל מסוים. אני נופלת כל הזמן בפח הזה: מאפשרת, נותנת הזדמנות, אך זה לא מצליח ולא נותר לי אלא לשים דאודורנט.

There are people who, if your first sense about them is uncomfortable, flee for your life and do not try to change them. This is impossible, especially after a certain age. I fall into this trap all the time: allowing, giving an opportunity, but it does not work and I have nothing left but to put on the deodorant.

מישהי פנתה אלי דרך האתר הזה וביקשה שאצלם אותה משום שהתרשמה מהצילומים שלי ולטענתה אף אחד אינו מבין איך לצלם אותה כראוי ולהוציא את היופי הפנימי שלה החוצה. אגדיר זאת כך: לפי התרשמותי מפגישת העבודה שלנו בסקייפ, לא ממש בא לי לצלמה. היא שידרה אותות לא טובים. לא הקשבתי לקול הפנימי שלי (למה??? אוף!!!) והסכמתי להפגש איתה פעמיים כדי לנסח את חוזה העבודה בינינו. אני תמיד מקפידה על כך כדי לא ליפול למלכודות בהן אנשים נמנעים מלשלם לי. אני תמיד לוקחת מחצית מהתשלום עם חתימת החוזה ואת החצי השני בטרם אני מתחילה את העבודה.

Someone applied to me through this site and asked me to photograph her because she was impressed by my photos and claimed that no one understands how to photograph her properly and bring her inner beauty out. I will define it this way: according to my impression from our work meeting on Skype, I didn't really feel like taking her photos. She was sending bad signals. I didn't listen to my inner voice (why??? ugh!!!) and agreed to meet her twice in order to draft our contract. I'm always careful about this so as not to fall into traps where people avoid paying me. I always take half of the payment with the signing of the contract and the other half before I start the job.

Vanesa Martín – Arráncame (Tear off – Lyrics)

מהפעמים הראשונות בהן נפגשנו – לא מצאתי יופי פנימי ולמותר לציין שהחיצוניות לא היתה משהו. יחד עם זאת, ניסיתי להוציא ממנה לפחות קצת חן, כי אי אפשר להוציא בכוח מה שאין בנמצא. ידעתי שעבודה קשה בפני, אך לא שיערתי עד כמה. בדיעבד, זו לא חוכמה. איני חושבת שהייתי מסכימה לעבוד איתה לולא ידעתי מראש שהיא חסרת תקנה. אני לא עד כדי כך נואשת להתפרנס.

From the first times we met – I didn't find any inner beauty and it goes without saying that the exterior was not great. However, I tried to get at least a little grace from her, because you can't forcibly get what is not there. I knew that I was facing a very work, but I didn't realize how much. In retrospect, it's not very smart. Had I known in advance she was hopeless, I don't think I would have agreed to work with her. I'm not that desperate to make a living.

חשבתי להתחיל כמה צילומים בביתה, בסביבתה הטבעית, היומיומית. בהתאם לתוצאות, הייתי אמורה להחליט אם לצאת גם למקומות ציבוריים כדי לצלמה גם שם. כמובן, בהתאם להסכמתה. אם אינך מכירה את המצולמת, עדיף קודם לבדוק את התנהלותה בביתה.

I thought of starting a few photographs in her home, in her natural, everyday environment. Based on the results, I was supposed to decide whether to go out to public places in order to photograph her there too. Of course, in accordance with her consent. If you do not know the the person you are going to photograph, it is better to check her behaviour at home first.

מביתי לביתה, המרחק הוא כשעה נסיעה באוטובוס עד תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב. אחר כך, אפשר לקחת קו פנימי, אך העדפתי לחלץ את עצמותי וללכת ברגל, מרחק של כעשרים דקות. היא לא ידעה את המסלול שלי והניחה שאבוא במכונית שאין לי וגם לא תהיה לי משום שאני שונאת לנהוג. אנשים כל הזמן מניחים הנחות מוטעות. אם אני צריכה, אני יכולה להזמין מונית. אליה, לא היה לי צורך, האוטובוס הספיק.

From my place to hers, the distance is about an hour by bus to Arlozorov train station in Tel Aviv. Then, I could take an internal line, but I preferred to stretch out my bones and walk, about twenty minutes. She didn't know my route and assumed I would come in the car I didn't have, and will not in the future, because I hate driving. People always make false assumptions. If I need, I can call a cab. I did not need it to get to her, the bus was good enough.

"היכן החנית את המכונית? מצאת חניה בקלות?" היא הפציצה אותי בחקירות ברגע שפתחה לי את הדלת. "אני יודעת שהרחוב שלי עמוס, אבל אפשר למצוא חניה מדי פעם. אולי היה עדיף שהיית באה באוטובוס?"

"זה בסדר, באתי באוטובוס", הרגעתי אותה. העפתי מבט סביב, מחפשת מיקום מתאים. "היכן את רוצה להתחיל? איפה יהיה לך נוח?" שאלתי, עדיין מזיזה את עיני לכל הכיוונים.

"אולי נתחיל בסלון?" הציעה. "התמקמי לך עד שאסיר את הרולים מהשיער", החוותה לי להזיז את עצמי. לא שמתי לב לרולים שלה, משום שעוד לא התמקדתי בה. לפני ההתמקדות באוביקט, יש למצוא את המיקום המתאים. התישבתי באמצע הספה הצדדית, בכוונה שהאוביקט תשב מולי ואוכל גם לעבור לספה האמצעית כדי לשנות זוית. התחלתי להתאים את המצלמה לתנאי המקום – כמות האור, הרקע, כמה צמצם לפתוח, כמה זמן חשיפה – כל אותם גורמים שעוזרים לתמונה לצאת הכי טובה בתנאים של סביבה מסוימת. לעולם איני מביימת את הצילומים שלי, משום שאני מעדיפה שיצאו טבעיים ככל האפשר ובדרך כלל מתגברת על הפוזות שהמצולמים עושים לי כשהם מודעים לכך שאני מצלמת אותם. התכסיס שלי הוא לפתוח איתם בשיחה, לא לצלם אותם כשהם עושים את הפוזה, אלא לחכות קצת עד שדעתם תוסח, בדרך כלל זה כשהם עונים לי, ואז יוצאות התמונות הטבעיות.

"Where did you park your car? Have you found a parking space easily?" She bombed me with her third degree the minute she opened her door. "I know my street is crowded, but you can find parking from time to time. Maybe you should have come by bus?"

"It's all right, I came by the bus," I assured her. I glanced around, looking for a suitable location. "Where do you want to start? Where will you be comfortable?" I asked, still moving my eyes in all directions.

"Maybe we'll start in the living room?" She suggested. "Set yourself up until I remove the curlers from my hair," she gestured to me to move myself. I didn't notice her curlers, because I had not focused on her yet. Before focusing on the object, I need to find the appropriate location. I sat down in the middle of the side sofa, meaning that the object would sit in front of me and I could also move to the middle sofa in order to change the angle. I began adapting the camera to the conditions of the place – the amount of light, the background, how much the shutter opens, how long the exposure – all those factors that help the picture come out best under certain conditions. I never stage my photographs because I prefer them to be as natural as possible, and I usually get over the poses that the subjects do to me when they are aware that I'm taking their photos. My trick is to start a conversation with them, not to photograph them when they do the pose, but to wait a while until their minds are distracted, usually when they answer me, and then the natural pictures come out.

Vanesa Martín – No te pude retener (I could not hold you back – lyrics)

היא חזרה והושיטה לי את המחצית השניה של התשלום במזומן. מזומן תמיד עדיף. שמתי את הכסף בתיקי ורשמתי לה קבלה. היא לקחה את הנייר והלכה לשים אותו על השולחן בפינת האוכל. תוך כדי הליכתה וחזרתה, בחנתי אותה היטב כדי ללמוד את הצדדים הטובים שלה. השערות שלה היו ישרות כמו סרגל. הרולים רק נתנו להן נפח, הם לא נועדו לסלסל לה את השיער. היא נראתה בסדר יחסית לגילה המתקדם לכיוון ה-80. הוריתי לה היכן לשבת, כדי שהאור יפול עליה בצורה מחמיאה, יראה את הקמטים שלה, אך לא יבליט אותם במיוחד. לאשה בגיל 80 אין פנים חלקות, היא הרויחה את הקמטים שלה, אם ביושר ואם לאו.

She came back and handed me the second half of the payment in cash. Cash is always preferable. I put the money in my bag and issued her a receipt. She took the paper and went to put it on the table in the dining area. As she walked there and returned, I examined her thoroughly in order to learn her good sides. Her hair was straight as a ruler. The curlers only gave them volume, they were not meant to curl her hair. She looked fine relatively to her advanced age toward 80. I instructed her where to sit, so that the light would fall on her flatteringly, show her wrinkles, but would not make them particularly obvious. An 80-year-old woman has no smooth face, she has earned her wrinkles, whether in an honest way or not.

היא התישבה היכן שהוריתי לה, מפרידה את רגליה זו מזו, פורסת אותן בפני לרווחה. שמלתה התרוממה עד לירכיה ותחתוניה הציגו את עצמם בפני במלואם. רגע של מבוכה. לא נעים לראות תחתונים של מישהי זרה, אך הייתי מוכרחה להסב את תשומת לבה לדבר; הרי לא רציתי לצלם אותה ברשעות, אלא להוציא אותה הכי טוב שאפשר. "אני רואה לך את התחתונים", הערתי לה במטרה שזו תצמיד את רגליה ותמשוך את שמלתה כדי שתסתיר את לבניה.

"מה אכפת לי!" התריסה והרחיבה את הפיסוק בין רגליה.

"מה זה, 'מה אכפת לי'? את רוצה שיראו לך את התחתונים בתמונות?" נדהמתי.

"שיראו, מה אכפת לי?" ענתה במשיכת כתף אדישה.

קמתי על רגלי. "אני לא מצלמת פורנו!" הודעתי לה. "או שתתעשתי ותשבי בצורה מכובדת או שאני הולכת."

She sat down where I'd instructed her, separating her legs from each other, spreading them open in front of me. Her dress rose up to her thighs, and her underpants presented themselves to me in full. A moment of embarrassment. It was unpleasant to see a stranger's underwear, but I had to draw her attention; I did not want to photograph her meanly, but present her the best I could. "I see your panties," I noted her, so that she would put her legs together and pull her dress so that it would hide her underwear.

"What do I care!" She defied and widened the spreading between her legs.

"What is that 'what do I care?' Do you want your underwear to be shown in the photos?" I was amazed.

"Let them see, what do I care?" She answered with an indifferent shrug.

I got up. "I don't shoot porn!" I informed her. "Either you come to your senses and sit respectfully or I go."

Vanesa Martín – Durmiendo sola (Sleeping Alone – lyrics)

במשפט אחד:

מישהי אמרה לי שכנראה הלה נדלקה עלי ורצתה להתחיל איתי. שמתי דאודורנט ומילאתי פי מים. אין לי כוונה להחזיר לה את מה ששילמה. שתתמודד עם תוצאות התנהגותה.

In one sentence:

Someone told me that it seems that the client had a crush on me and wanted to make a pass on me. I put the deodorant and filled my mouth with water. I have no intention of repaying her what she paid me. She should cope with the consequences of her behaviour.