ארכיון קטגוריה: צילום Photograpy

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי לצלם.
Since I remember myself, I always loved to take photos.

תערוכת סימני הסתו נפתחה הערב  Autumn Signs Exhibition Opened Tonight

תערוכת סימני הסתו נפתחה הערב בחגיגיות. אני אוהבת את ההתכנסות הזו עם האמניות, האמנים והמוזמנות/ים.

The Autumn Sign Exhibition opened this evening with festivity. I love this gathering with the artists and the invited guests.

תמונה קבוצתית של האמניות Group photo of the artists

תמונה קבוצתית של האמניות/ים המשתתפות/ים   Group photo of the participating artists

נחמד מאוד שראש העיריה הגיע וכיבד אותנו בנוכחותו יחד עם סגנו והמשנה, מה שמעיד על החשיבות שמיחסים קודקודי העיר לאמנות. כבר מבורך. אני מיחלת שהתערוכות תימשכנה זמן רב יותר ותמשוכנה יותר קהל.

It is very nice that the mayor came with his deputies, honouring us with their presence, indicating the importance of the city's vertices to art. Already blessed. I wish the exhibitions would last more time and draw more audience.

הפעם, יצרתי קומיקס (לא נראה לי שהמושג 'עֲלִילוֹן' יתפוס בעברית). בילדותי, זה לא היה להיט בארץ. מה שפרח בארצות העולם, לא ממש תפס אצלנו. אין לי מושג למה. אני יכולה לשער שמשום שהקומיקס התחיל בתור משהו קומי, שנועד להצחיק, זה לא יכול היה להשתלב באוירת הנכאים ששררה במדינה הצעירה שאך זה קמה. גם האודים שניצלו מהשואה שלא יכלו לשמוח, לא מצאו בקומיקס משהו אליו היו יכולים להתחבר. יחד עם זאת, מעניין לציין שהקריקטורות דוקא הצליחו פה.

This time, I created comics. As a child, it was not a hit in Israel. What blossomed in the other countries didn't really catch here. I have no idea why. I can guess that because comics started as something funny, that meant to make the readers laugh, it could not fit into the atmosphere of sadness that prevailed in the young state that had just arisen. Also, the Holocaust survivors who could not rejoice, did not find in comics something they could connect with. However, it is interesting to note that caricatures have succeeded here.

כשהגיע הקול הקורא עם ההנחיות להצעת עבודות לתערוכה, חשבתי לצלם אנשים בסתו חייהם, כי זה הרי נושא התערוכה. לא היה לי רעיון מוגדר, רק משהו כללי. חשבתי ללכת לאחד ממרכזי היום לקשיש שיש לנו בחדרה ולצלם את הנוכחים בפעילויותיהם. היקום כיוון אותי למקום שונה והרבה יותר משמעותי, לדעתי.

When the public appeal came with the guidelines for suggesting works for the exhibition, I thought of photographing people in the autumn of their lives, because that was the theme of the exhibition. I had no definite idea, just something general. I thought about going to one of the Day Centres for Seniors we have in Hadera to photograph the people in their activities. The universe directed me to a different and much more significant place, in my opinion.

יום אחד הצטרכתי לבקר בסניף הבנק שלי כדי להזמין פנקסי שיקים ונתקלתי בקבצן שישב על הסף וקיבץ נדבות. בלי לחשוב הרבה, ידעתי שיש לי את הנושא שלי עבור התערוכה. ביקשתי את רשותו לצלמו ונדברנו שאבוא שוב עם המצלמה ונראה מה יצא מהצילומים. לטעמי, אלה יצאו מצוינים. הייתי מרוצה מאוד מהתוצאות.

One day I had to visit my bank branch to order check books, and I came across a beggar sitting on the verge, begging. Without thinking much, I knew I had my theme for the exhibition. I asked for his permission to take his photos and we agreed that I would come with my camera again and we would see what would come out of the photographing. In my opinion, these turned out excellent. I was very pleased with the results.

לקראת ובזמן הצילום לא חשבתי על קומיקס. חשבתי יותר בכיוון של פוטומונטז' שבזמן האחרון מצאתי את עצמי יוצרת יותר ויותר. אני רואה בזה סוג של התפתחות שלי כאמנית: לא "רק" צילום תמונות, אלא עיבודן ליצירות מורכבות יותר. כשבחנתי את התמונות, עלו לי הטקסטים בראש כמעט באופן מיידי ונוצרה היצירה. שמחתי כשזו מצאה חן בעיני האוצרת והיא אישרה לי להציגה בתערוכה.

Ahead of and at the time of photography, I was not thinking of comics. I thought more in the direction of photomontage that lately I have found myself creating more and more. I see this as a kind of my development as an artist: not "just" taking photos, but processing them into more complex works. When I looked at the photos, the texts came to my mind almost immediately and the work was created. I was delighted when the curator liked it, and she accepted it for the exhibition.

פעם הייתי צבע, קומיקס ,I used to be a painter comics

פעם הייתי צבע, קומיקס   I used to be a painter, comics

במשפט אחד:

היה ערב מהנה מאוד-מאוד.

In one sentence:

It was a very much enjoyable evening.

תערוכה חדשה לפנינו   A New Exhibition Ahead of Us

תערוכה חדשה מתרקמת A new exhibition is being formed

תערוכה חדשה מתרקמת   A new exhibition is being formed

בכל פעם שתערוכה חדשה מתרקמת, זה עושה לי כיף בלב. אני מתרגשת.

Each time a new exhibition is being formed, it feels my heart with joy. I'm excited.

הקירות הריקים מתמלאים אט-אט ביצירות של האמניות והאמנים. האוצרת יוצרת תערוכה חדשה. מרתק!

The empty walls are slowly filling up with the works of the artists. The curator creates a new exhibition. It's fascinating!

האוצרת בוחנת את היצירות   The curator examines the works

האוצרת בוחנת את היצירות   The curator examines the works

מעולם לא היה לי חוש לעיצוב. זה לא נמנה על כשרונותי, מה לעשות? אני רק יכולה לראות יצירה מוגמרת ואז להביע את דעתי בהתאם לטעמי, כמובן. אין זה אומר שדעתי היא הקובעת או היחידה הנכונה. יצירות הן ענין של טעם, לפעמים נרכש.

I never had a sense for design. It's not one of my talents, what can I do? I can only see a finished piece and then express my opinion according to my taste, of course. This does not mean that my opinion determines or is the only right one. Works of art are a matter of taste, sometimes acquired.

הקומיקס שלי עם שאר התמונות My comics among the other pictures

הקומיקס שלי עם שאר התמונות   My comics among the other pictures

אני עומדת משתאה נוכח היכולת של האוצרת ליצור תערוכה משלל היצירות הדי שונות זו מזו. צריך לזה כשרון. לאצור זה יצירה בפני עצמה, כמו לקחת צלילים ולאגוד אותם לכדי יצירה אחת. מדהים!

I am amazed at the curator's ability to create an exhibition from the variety of works which are quite different from one another. It needs talent. Curating is an art in itself, like taking sounds and bind them into one musical work. Incredible!

היצירות נתלות The works are being hung

היצירות נתלות   The works are being hung

במשפט אחד:

תערוכה נוספת הולכת ומתרקמת לנגד עינינו.

In one sentence:

Another exhibition is being formed before our eyes.

תערוכת סימני הסתו   Autumn Signs Exhibition

Invitation to the Autumn Sign Exhibition

הזמנה לתערוכת סימני הסתו   Invitation to the Autumn Signs Exhibition

יוזמה ברוכה בעיר חדרה, לאסוף את האמניות/ם בגיל הסתוי ולהציג מעבודותינו.

A blessed initiative in the city of Hadera, to gather the artists at their autumn age and present our works.

מתוך הקול הקורא

הקונספט:

המעבר מהקיץ היבש אל הסתו, מסמלת את השינויים וההתחדשות לקראת השנה החדשה. תאורת הסתו הרכה, השמש הנעימה, וצבעי הזהב בשדה יוצרים מצע אידיאלי להתחדשות בכל המובנים. המושג סתיו מציג תקופת מעבר גם בחיי האדם. אפשר לראות את המעבר מהעבודה אל הגמלאות כתקופת הסתו. האדם היה פעיל עד עכשו, טרוד ועסוק כל הזמן, מבלה שעות רבות בעבודה, דואג לפרנסת המשפחה ולגידול הילדים. פתאום הוא מתפנה מעבודתו ויש לו זמן.

לרגע, קצת עצוב, קודר, מה יעשה עכשו? אבל די מהר הוא מוצא ענין חדש במשפחה המורחבת ובנכדים. הוא פוגש אנשים ועיסוקים חדשים, התנדבויות, חוגים והחיים מתחילים להתעורר ולקבל משמעות חדשה יחד עם אריכות ימים.

הנה אנחנו מתחילים מעגל חיים חדש, מחזור נוסף.

From the public appeal

The Concept:

The transition from the dry summer to the fall, signifies the changes and renewals towards the new year. The soft autumn lighting, the pleasant sun, and the golden colours in the fields create an ideal substrate for renewal in every way.

The term autumn represents a transitional period in human life as well

You can see the transition from work to retirement as the fall period. People have been active until now, busy and hectic all the time, spends many hours at work, taking care of supporting the family and raising the children. Suddenly vacating of their job and having time.

They are a bit sad, gloomy for a moment, what will they do now? But soon they find new interest in the extended family and grandchildren. They meet new people and occupations, volunteering, circles, and life starts to come to life and gain new meaning along with longevity.

Here we start a new life cycle, another cycle.

הזמנת תערוכת סימני סתו, שמות האמניות Invitination for Autumn Signs Exhibition, the names of the artists

הזמנת תערוכת סימני סתו, שמות האמניות   Invitination for Autumn Signs Exhibition, the names of the artists

אנו רוצים לזהות בתוך הקהילה המקומית אמנים גמלאים שיצרו יצירה שמסמלת את הסתו בטבע וגם את הסתו בחיי האדם. יצירה של  התחדשות בחיים בכל המובנים, של מחזוריות ושל התחלות חדשות.

כל תחומי היצירה אפשריים: קרמיקה, פסיפס, ויטראז', קולאז', מסיכות, אוריגאמי, פימו, ניפוח זכוכית, עבודות מתכת, עץ או נייר, לבוש, קליעה, אריגה, רקמה, סריגה ושירה.

We wish to identify within the local community retired artists who created a work that symbolizes autumn in nature and also autumn in human life. Creating a renewal of life in all respects, of cycles and new beginnings.

All creative areas are possible: ceramic, mosaic, stained glass, collage, masks, origami, fimo, glass blowing, metalwork, wood or paper, clothing, braiding, weaving, embroidery, knitting and singing.

התמונות מחכות לתלייתן The pictures are waiting to be hung

התמונות מחכות לתלייתן   The pictures are waiting to be hung

במשפט אחד:

זו יוזמה מבורכת מאוד. אני הכנתי קומיקס.

In one sentence:

This is a very blessed initiative. I made a comics.

מאסטר הצילום Master of Photography

מוווווווו Mooooooo

מוווווווו   Mooooooo

בעבר, היתה טלויזיה, מבחינתי, משהו שנבע מן הקולנוע, מעין שלוחה שלו שאפשר לצפות בה בנוחות של הבית במקום להתערבב עם קהל של זרים באולם. זה היה בעבר. היום זה כל כך שונה. כמעט ואיני טורחת, משום שאין תוכניות מעניינות.

In the past, television was, for me, something that emanated from cinema, a kind of extension that can be watched comfortably at home rather than mingle with a crowd of strangers in a theatre. That used to be in the past. Today it's so different. I hardly bother, because there are no interesting programmes.

לא טרחתי בזמן אמת, כי מה כבר יכול להיות מעניין? אבל חברה המליצה לי על התוכנית הזו וביקשה לקבל את חוות דעתי עליה. משום שהיה לי קצת זמן פנוי, טרחתי לצפות. מה לומר? לולא צפיתי, ממש לא הייתי מפסידה דבר. מבחינתי, תוכנית אמורה ללמד, להחכים, לשזור תאים חדשים במוח. זה לא מה שהתוכנית הזו עשתה לי.

I didn't bother in real time, because what could be interesting? But a friend recommended me to watch this programme and asked for my opinion on it. Because I had some free time, I bothered to watch. What to say? If I hadn't watched, I wouldn't have missed a thing. For me, a programme should teach, make me acquire knowledge, interweave new cells in my brain. That's not what this show did for me.

זו עוד תכנית ריאליטי משעממת שאינה מלמדת אותנו כלום. עוד תכנית שהופכת אותנו למציצנים במקום לעשות דברים בעצמנו. הקטעים בהם מראים לנו את הבחירות של הצלמים לצלם את התמונות המסוימות יכולים היו להיות הרבה יותר מעניינים ועמוקים, אך המוטו היום הוא של שטחיות וזו רק טלויזיה, לא אוניברסיטה. אני בספק אם האוניברסיטאות דהיום מעמיקות כמו פעם. פעם, נאלץ המוח להתפתח ולהתמודד עם למידת דברים מעניינים (או לא), שינון וזכירה של דברים כדי לאמנו לשלוף את המידע שנצטרך. מה קורה היום? מי זוכרת מספרי טלפון? מי מסוגלת לנווט בלי האפליקציה? אחר כך מתלוננים שהמוח מתנוון. ודאי שזה מתנוון אם אין משתמשים בו.

This is another boring reality show that teaches us nothing. Another program that turns us into voyeurs instead of doing things ourselves. The sections in which the photographers' choices show us the particular pictures could have been far more interesting and profound, but the motto today is of superficiality and it is only television, not a university. I doubt universities today are as deep as ever. Once upon a time, the brain had to evolve and deal with learning interesting things (or not), memorizing and memorizing things to get our mother to pull out the information we needed. what's happening today? Who remembers phone numbers? Who can navigate without the app? Then complain that the brain is degenerating. It certainly degenerates if it is not used.

אינני נגד מודרניזציה – להפך, אני בהחלט משתמשת באפליקציות החדשות והשונות. יחד עם זאת, אני משתדלת לא להתחבר לכאלה המרגלות אחרי כל הזמן. לדוגמא: למה צריכה האפליקציה של שופרסל לקבל גישה אל המסמכים והתמונות שלי בטלפון הסלולרי? מה לאפליקציה ולתכנים שיש לי בטלפון? זו אפליקציה שצריכה רק לנווט אותי בנבכי המדפים בחנות כדי שאמצא ביתר קלות את המצרכים שאני רוצה לקנות, לא לרגל אחרי, לא ככה? אני ממשיכה להתנהל עם הרשימות בכתב יד ולשאול את המוכרות בחנות על מקומם של מצרכים שאיני מוצאת. אני מכירה את רובן בשמותיהן. גם זה סוג של אינטראקציה.

I am not against modernization – on the contrary, I definitely use the new and different apps. At the same time, I try not to connect those that spy after me all the time. For example: why should the Shufersal app get access to my documents and photos on my cell phone? What business has this app with the content I have in my phone? This is an app that just needs to navigate me through the hidden store shelves so I can more easily find the groceries I want to buy, not to spy after me, right? I keep going with the handwritten notes and ask the store sellers for the places of the groceries I can't find. I know the names of most of them. That's kind of interaction too.

אמנות אי אפשר לתייג כטובה או רעה. אמנם יש כאלה החושבים שמותר להם לעשות זאת וכאלה שמשלמים להם כדי לעשות זאת, אבל היופי הוא בעיני המתבונן. אני, לדוגמא, "תקועה" עם האמנות האימפרסיוניסטית, הפוסט שלה, הריאליזם וכל אמנות שאני יכולה להתפעל ממנה. מבחינתי, אני רוצה לראות ציור כציור ולא כקשקושים שאין לי מושג מה הם. יחד עם זאת, לכל אמנית נתונה הרשות להתבטא כראות עיניה וכאוות נפשה. אם מרסל דושאן מצא לנכון להציב משתנה במוזאון, לקרוא לה "מזרקה" והאוצֵר אישר זאת, שיהיו בריאים, אך זה לא אומר שאנחנו מחויבים לקבל זאת כאמנות. זה ענין של גישה. עדיין, אין כאן אמנות טובה או רעה. יש כאן גישה.

Art cannot be labelled as good or bad. While there are some who think they are allowed to do this and those who are paid to do it, beauty is in the eyes of the beholder. For example, I am "stuck" with Impressionist art, its post, Realism and any art I can marvel at. For me, I want to see a painting as a painting and not as scribbles I have no idea what they are. At the same time, every artist has the right to express their themselves as they find suitable for them. If Marcel Duchamp found it appropriate to place an urinal in the museum, to call it "Fountain" and the curator approved it, may they both be healthy, but that doesn't mean we are obligated to accept it as art. It's a matter of approach. Still, there is no good or bad art here. There is an approach here.

צילום זה אמנות. אי אפשר לומר לצלם מה לצלם, איך לצלם ומה להציג. הצלם הוא זה שמחליט מה הוא רוצה לעשות, איך לעבוד ומה להציג. בתוכנית, יש לצלמים שנבחרו (12 מתוך אלפים) מספר משימות שעליהם לעמוד בהן. הם מתנסים בצילום במצבים ובנושאים שונים. התבוננתי בתמונות שצולמו והיו כאלה שיכולתי להתחבר אליהן ולהעריכן, אך השופטים בחרו בהן דוקא לתמונות הכי גרועות. איך זה יכול להיות? חידה. להם הפתרונים. אני מניחה שזה ענין של טעם. העובדה שצלם מקצועי ומנוסה אוהב צילום מסוים, אין זה אומר שאחרים גרועים ממנו או פחות טובים. ענין של הטעם האישי של השופט. המתחרים צריכים להיות ברי מזל ולקלוע לטעמו של השופט כדי להשאר בתוכנית ולא להיות מסולקים ממנה.

Photography is an art. You can't tell the photographer what to take photos of, what to shoot and what to display. The photographers are to decides what they want to do, how to work and what to present. In the show, the selected photographers (12 out of thousands) have a number of tasks to fulfil. They experiment with photography in different situations and subjects. I looked at pictures taken and there were some I could connect with and appreciate, but the judges chose them precisely for the worst pictures. How can it be? A puzzle. They must have the solutions. I guess it's a matter of taste. The fact that a professional and experienced photographer likes a particular photo does not mean that others are worse off or less good. It's a matter of the judge's personal taste. Competitors should be lucky and succeed to meet the judge's liking in order to stay in the show and not be eliminated.

התכנית כראי של החברה בה אנו חיות. איני אוהבת תכניות ריאליטי.

The show as a mirror of the society we are living in. I don't like reality shows.

במשפט אחד:

עוד תוכנית טלויזיה שטחית ומיותרת שאינה מוסיפה דבר מעניין לחיינו.

In one sentence:

Another superficial and unnecessary TV show that adds nothing interesting to our lives.

תערוכת קיץ הכי ישראלי הסתימה The Most Israeli Summer Exhibition Ended

קירות ריקים ואני Enpty walls and me

קירות ריקים ואני   Enpty walls and me

עוד תערוכה הסתימה. שוב קירות ריקים, חשופים.

Another exhibition ended. Again empty, bare walls.

האוצרת עוברת ותולשת את הפתקאות עם שמות היוצרות והיצירות. אני מקדימה אותה בטרם תשליך לפח האשפה ותולשת את שלי למשמרת. אני מדביקה אותן מאחורי התמונות כדי לציין שאלה היו בתערוכה. הפועלים שולפים את המסמרים מהקירות, מבריגים החוצה את הברגים. אחר כך הם מכסים בגבס את החורים שנותרו כשהם משתמשים במכשירים דקים, מעין אִזמלים שטוחים, לא בכלים שהפועלים הערבים שהיו לי היו נהגו להשתמש.

The curator goes through the notes with the names of the creators and creations and tears them off. I precede her and tear of mine before she would throw them in the trash. I'm keeping mine. I paste them behind my pictures to indicate that they were on the exhibition. The workers pull the nails from the walls, unscrew the screws. Then they cover the remaining holes with plaster using thin, flat chisels, not the tools used by the Arab workers I used to have.

מפליא אותי איך בכל פעם מחדש הם שבים וחוזרים על אותן פעולות של הוצאת המסמרים והברגים וכיסוי החורים בגבס, במקום להשאיר את הדברים כפי שהם עד לתערוכה הבאה, אז אפשר יהיה להחליט אם לחורר חורים חדשים, אם לאו. לא חבל על הזמן שמושקע בזה ועל הכסף?

It amazes me how each time they repeat over and again the same operations of removing the nails and screws and covering the holes with plaster, rather than leaving things as they are until the next exhibition, then the curator will decide whether to punch new holes, or not. Isn't it a waste of time and money spent on this?

בעוד הפועלים משקיעים את זעת אפם בעמל המיותר הזה והאוצרת פוקחת עליהם עין, ישבנו כמה אמניות יחד איתה וניהלנו שיח גלריה מרתק. בכל פעם שתערוכה מסתימת, אני אוהבת להשאר עד הסוף ולהשתתף בשיחות המרתקות הללו. אותי הן מעשירות, מאלפות ומלמדות. תמיד אהבתי ללמוד דברים חדשים וזו הזדמנות להחכים על עולם חדש שלא הכרתי עד חודש מארס השתא, עת השתתפתי בתערוכה הראשונה שלי, "אישה מוזה".

While the workers were investing their sweat in this unnecessary labour and the curator was keeping an eye on them, a few of us, artists, sat down and had a fascinating gallery talk. Whenever an exhibition ends, I like to stay to the end and participate in these fascinating conversations. To me, they enrich, teach me and I acquire new knowledge. I have always loved learning new things and this is an opportunity to gain insights about a new world that I did not know until March this year, when I participated in my first exhibition, "Woman Muse".

הפועלים סיימו את מלאכתם והלכו. נשארנו עוד קצת. היה קשה להפרד מן המקום הזה בו תלויות היו יצירותינו בשלושת השבועות האחרונים. הקירות ניבטו אלינו ריקים, אולי אפילו עצובים. אלה קירות, הזכרתי לעצמי, אי אפשר לדעת מה הללו מרגישים, אם בכלל. אלה קירות שנבנו בידי אנשים, לא דברים שחיים. אמרתי פעם לביאטריס שהקירות הריקים הללו, אחרי שמורידים מהם את התמונות, נראים עצובים ולדעתי יש להם בכל זאת נשמה, משום שהאנשים שבנו אותם השקיעו בהם מעצמם. אני זוכרת את המבט העמוק שנעצה בי, במעין הערצה כשאמרה: "נו, מה אפשר לצפות מסופרת מלבד דמיון?"

The workers finished their work and left. We stayed a little longer. It was difficult to separate from this place where our creations hung for the last three weeks. The walls looked at us empty, perhaps even sad. These are walls, I reminded myself, you can't tell what they feel, if any. These are walls built by people, not living things. I once told Béatrice that these empty walls, after taking down the pictures, look sad and I think they still have a soul, because the people who built them invested themselves in them. I remember the deep gaze she was staring at me, with a kind of adoration when she said: "Well, what can you expect from a writer besides imagination?"

במשפט אחד:

מישהי בגלריה אמרה שמבחינתה, מביעים הקירות הריקים פוטנציאל. יש משהו בדבריה.

In one sentence:

Someone in the gallery said that as far as she was concerned, the empty walls were showing potential. There is something in her words.

תמונה שוה אלף מלים A Picture is Worth a Thousand Words

ציפור דואה באופק בשקיעה A bird flies on the horizon at sunset

ציפור דואה באופק בשקיעה   A bird flies on the horizon at sunset

הלכתי לצלם בים. ישנם ימים בהם כיף לצאת לים כדי לצלם.

I went to take photos at the sea. There are days when it is fun to go to the sea to take photos.

עננים מסתירים את השקיעה   Clouds hide the sunset

עננים מסתירים את השקיעה   Clouds hide the sunset

תחילה, חשבתי שחבל שהעננים כיסו את האופק ואת השקיעה, אך אחרי שצילמתי כמה תמונות וחזיתי בתוצאות, איך העננים אִפשרו לתמונות מדהימות לצאת – שמחתי מאוד. יצאתי לצלם את השקיעה בים, אך יצאו תמונות עם אוירה שונה. לפעמים, את מתכננת משהו אחד ויוצא אחר, שלא תכננת. ממש לא נורא. אני מברכת כל שינוי שעושה טוב. אני זורמת עם החיים הטובים אלי. תודה ליקום המיטיב.

At first, I thought it was a shame that the clouds covered the horizon and the sunset, but after taking some photos and seeing the results, how the clouds allowed amazing images to come out – I was very happy. I set out to take the sunset at sea, but came out with a different atmosphere. Sometimes, you plan something but something else happens, that you didn't plan. Never mind, really. I welcome any change that does well. I flow with the good life brings to me. Thanks to the beneficent Universe.

איש יוצא מן המים עם סירתו  A man comes out of the water with his boat

איש יוצא מן המים עם סירתו, במה הוא מהרהר ?   A man comes out of the water with his boat, what is he thinking about

האיש יצא מן המים, סוחב אחריו את סירתו. שאלתי בנימוס אם אפשר לצלמו. הלה הביט בי ממושכות ושאל: "את לא צילמת אותי אתמול?" הבטחתי לו שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו. הוא הביט כה וכה, גרד בפדחתו ואמר בשקט, כאילו לעצמו: "אני הופך להיות כוכב קולנוע. הן רוצות לצלם אותי."

"אז אפשר לצלם אותך עם הסירה?" שאלתי.

The man came out of the water, carrying his boat behind him. I politely asked if I may take his photo. He gave me long gaze and asked: "Didn't you take my photo yesterday?" I promised him this was the first time I saw him. He looked hither and thither, scratching his forehead, and said quietly, as if to himself: "I am becoming a movie star. They want to take my photo."

"So may I take your photo with the boat?" I asked.

בלי פוזות למצלמה No posing for the camera

בלי פוזות למצלמה   No posing for the camera

הוא החוה בידו לאות הסכמה. הרמתי את מצלמתי וכיוונתי אליו. הוא התחיל לעשות פוזות, מה שאיני אוהבת, לכן הורדתי את המצלמה והתחלתי לנהל איתו שיחת חולין כדי להסיח את דעתו מהצילום. זה עבד מצוין.

He gestured with his hand in agreement. I picked up my camera and aimed it towards him. He started posing, which I don't like, so I lowered the camera and started having a small talk with him to distract his mind from the photography. It worked fine.

 

נחשנה מה הוא מביע בתנועה הזו שלו Guess what is he expressing with his motion

נחשנה מה הוא מביע בתנועה הזו שלו   Guess what is he expressing with his motion

בשיחה הקצרה שניהלנו, סיפר האיש שהוא מתגורר בכפר הים. משום שאני שוקלת לעבור לגור ליד הים, שאלתיו מיד אם הוא יודע מה מחירי הדירות שם. התנועה שהוא עשה היתה מלווה בתשובתו: "אל תשאלי אותי, אין לי מושג מה המחירים היום. כדאי שתשאלי במשרד." מי ניחשה שזה מה שהוא הביע בתנועתו?

In the brief chat we had, the man said he lives in the sea village. Because I am considering moving to live by the sea, I asked him right away if he knew the prices of the apartments there. The motion he made was accompanied by his reply: "Don't ask me, I have no idea what the prices are today. You should ask in the office." Who guessed that was what he expressed in his motion?

איש וסירתו A man and his boat

איש וסירתו   A man and his boat

 

במשפט אחד:

איזה כיף יהיה לגור במקום הזה, ליד הים!

 

In one sentence:

How fun it would be to live in this place, by the sea!

האיש וסירתו  The man and his boat

האיש וסירתו   The man and his boat

 

 

תערוכת קיץ הכי ישראלי The Most Israeli Summer Exhibition

הזמנה לתערוכת קיץ הכי ישראלי Invitation to the Nost Israeli Summer exhibition

הזמנה לתערוכת קיץ הכי ישראלי   Invitation to the Nost Israeli Summer exhibition

מה זה קיץ ישראלי? מה מאפיין את הקיץ הישראלי? את זה החליטה האוצרת חוה גדיש לבחון ועל זה נסבה התערוכה הנוכחית בה אני משתתפת: "קיץ הכי ישראלי".

What is an Israeli summer? What characterizes the Israeli summer? Curator Chava Gadish decided to examine the matter and this is what the current exhibition, in which I am participating, is about: "The most Israeli summer".

זו התערוכה הרביעית בה אני משתתפת. נחמד להפגש עם אמנים נוספים, כולם מוכשרים ומדהימים ביצירות שהם מציגים בתערוכה. האוצרת, בכשרונה כי רב, ידעה לאסוף את היצירות ולמקמן בצורה מעוררת ענין והתפעלות. לא פשוט להיות אוצרת. יש צורך להיות מוכשרת בכמה אספקטים: אם זה בראיית התמונה הכוללת, ליצור את החזון של התערוכה, לדעת למקם את היצירות בצורה שתמשוך את העין, לתת תחושה נעימה של תרבות ועוד ועוד. לא כל אחת יכולה להיות אוצרת.

This is my fourth exhibition. It is nice to meet with other artists, all of whom are talented and amazing in their works displayed in the exhibition. The curator, with her great talent, knew how to collect the works and place them in a form that evokes interest and admiration. It is not easy to be a curator. There is a need to be talented in a number of aspects: to have the ability of seeing the overall picture, to create the vision of the exhibition, to know how to place the works in a way that will attract the eye, to give a pleasant feeling of culture and more. Not everyone can be curator.

נאומים בערב פתיחת התערוכה "קיץ הכי ישראלי" Speeches at the opening of "The Most Israeli Summer" exhibition

נאומים בערב פתיחת התערוכה "קיץ הכי ישראלי"  Speeches at the opening of "The Most Israeli Summer" exhibition

פעמיים נפגשתי בבורות לגבי מקצוע האוצרות. אני חדשה בתחום הצגת עבודותי בתערוכות, אז זה רק הפעמיים הללו שחויתי. אני מניחה שזה קורה כל הזמן בכל מיני מקומות. אנשים אינם מבינים או אולי אינם רוצים להבין או לחשוב על זה שאוצרות זה מקצוע המצריך כשרון ונסיון. פעמיים פגשתי באנשים שהחליטו לחסוך ולא להביא אוצר/ת בתשלום, אלא לתלות תערוכה בעצמם. כך זה גם נראה. התוצאה לא היתה טובה, בלשון המעטה.

Twice I met ignorance about the curatorship profession. I'm new in the field of exhibiting my works at exhibitions, so it's only these two times that I've experienced. I guess it happens all the time in all kinds of places. People do not understand or perhaps do not want to understand or think that curatorship is a profession that requires talent and experience. Twice I met people who decided to save and not pay for a curator, but hang an exhibition themselves. That's how it looked. The result was not good, to say the least.

במשפט אחד:

היה כיף להשתתף בפתיחת התערוכה, כן תרבינה! אפשר לקנות את היצירות שלנו על ידי יצירת קשר איתי.

In one sentence:

It was fun to participate in the opening of the exhibition, may there be more and more! You can buy our creations by contacting me.

אנרגיות טובות Good Vibes

ביץ' בויסויברציות טובות

The Beach BoysGood Vibrations

היה לי יום טוב. מה זה טוב – מצוין. כל מה שעשיתי – הצליח לי והיה מדויק. אולי הייתי צריכה לשלוח לוטו?

I had a good day. Good is an understatement – my day was excellent. Everything I did – was successful and accurate. Maybe I should have sent a lotto?

זה התחיל עם הבאת התמונות לתערוכת "קיץ הכי ישראלי", בה אני לוקחת חלק ושתפתח ביום חמישי הקרוב. התמונות יצאו מהממות על הקנבס והייתי מרוצה מאוד, בעיקר מהפוטומונטז' של פירות הקיץ העסיסיים. הצבעים יצאו חדים וחיים. עבדתי מאוד קשה על התמונה הזו כשהאוצרת, חוה גדיש, מכוונת אותי ומייעצת את עצותיה האמנותיות שלימדו אותי הרבה מאוד. אני הרי חדשה בתחום הזה של הצגת תמונותי בתערוכה וכל הכבוד לאוצרת על הסבלנות וההכוונה.

It started with bringing the photos to the "Most Israeli Summer" exhibition, in which I take part, and will open this Thursday. The photos came out stunning on the canvas and I was very pleased, especially with the photomontage of the juicy summer fruits. The colours came out sharp and alive. I worked very hard on this photo with the curator, Chava Gadish, directing me and gives her artistic advice that taught me a great deal. After all, I am new in this area of ​​exhibiting my photos at an exhibition, and chapeau to the curator for her patience and direction.

עודי עומדת ומסירה את רצועות הניילונים מן התמונות, מניחה את השאריות על הרצפה, יוצאת מישהי מן המעלית ונוזפת בי על שאני עומדת בדרכה. האינסטינקט הראשון שלי היה לתת לה בעיטה במקום רגיש כדי שתרגיש ואולי זה יוציא אותה מן הגישה השלילית בה נקטה, אך התאפקתי. בכל זאת, היא מבוגרת ממני במאתיים שנה ואיני דוגלת באלימות כמכת פתיחה. רק אם מישהו מתחיל – אני משיבה. עמדתי להתנצל ולהזיז את רצועות הניילונים, כשזו המשיכה בגישתה השלילית: "איזו מין חוצפה זו שאת עושה את זה פה, אני יכולה להתחלק!"

שוב האינסטינקט הקדמון מנסה את מזלו, אך אני מרסנת את עצמי ועונה: "אולי את עלולה להחליק, אך לא נראה לי שאת יכולה להתחלק." אפילו שלחתי לה חיוך, אולי זה יפייס אותה.

"אל תלמדי אותי עברית!" היא קוראת לעברי, מרימה את ראשה בתנועה שאני ממש שונאת וממשיכה ללכת, "את לא מורה ללשון!"

As I was standing and removing the plastic strips from the pictures, putting the scraps on the floor, someone came out of the elevator and reproached me for standing in her way. My first instinct was to give her a kick in a sensitive spot so that she might feel it, and maybe it might get her out of her negative attitude, but I held back. After all, she was two hundred years older than me and I don't advocate violence as an opening strike. Only if someone starts – I fight back. I was about to apologize and move the plastic strips, as she went on with her negative attitude: "Such a chutzpah that you're doing it here, I can slide!"

Again, the primal instinct tries its luck, but I restrain myself and answer: "Maybe you may trip, but I don't think you can slide." I even sent her a smile, maybe it would appease her.

"Do not teach me Hebrew!" She yells at me, raising her head in a gesture that I really hate and goes on, "you're not a language teacher!"

אוי, איך שהרגל שלי כמעט ויצאה לי מכלל שליטה והיתה קרובה כל כך להשלח לאחוריה בבעיטה אדירה! מה זו יודעת עלי? הרי כלום! אז איך היא מעיזה להוציא עלי את החרא שלה? איחלתי לה רק "טוב". אמרתי בקול רם מאוד למי שעמדה על ידי שנראה לי שעוד היום נשמע שקרה לזו משהו רע, כי מי שפוגע בי – חוטף. אני מקוה שהדברים הגיעו לאוזניה וכשיקרה לה מה שיקרה – שהיא תבין מאיפה זה הגיע לה. כולי תקוה שזה ישנה לה את הגישה השלילית לחיים.

Oy, how my leg almost got out of control and was so close to be sent at her buttocks with a tremendous kick! What does she know about me? Nothing! So how dare she get her shit out on me? I wished her only "good". I said very loudly to the person who stood by me, that it seemed to me that by today we'll hear that something bad happened to her, because whoever offences me – gets punished. I hope she heard it and when it will happen to her what she deserves – she would understand where it came from. I hope that this will change her negative attitude to life.

 

שמתי אותה מאחורי והמשכתי במשימות שהיו לי להיום. הייתי צריכה להדפיס משהו שבדרך כלל לוקח שעתיים, משום שהמדפסת "אוהבת" להתקע בשלבים שונים במהלך עבודתה והמחשב עושה לי דוקא ובאיזשהו שלב, בעיקר כשהמדפסת עובדת ברצף – הוא מודיע פתאום שהוא אינו מזהה אותה. הפעם הלך הכל חלק, שום תקיעויות, שום בעיות וסיימתי בתוך פחות משעה. הייתי מרוצה מאוד. את השעה שהרווחתי, ניצלתי מאוחר יותר ופינקתי את עצמי בקפה ועוגה בבית הקפה.

I put her in the bin and continued with my tasks for today. I had to print something that usually takes two hours, because the printer "likes" to get stuck at various stages during its work, and the computer does spite me, and at some point, especially when the printer works consecutively – it suddenly announces that it does not recognize it. This time everything went smoothly, nothing got stuck, there were no problems, and I finished in less than an hour. I was very pleased. Later on, I used the hour I had gained to treat myself to a coffee and cake in a café.

הכנות לקראת התערוכה Preparations for the exhibition

הכנות לקראת התערוכה   Preparations for the exhibition

כשהולך, אז הולך. אחר הצהריים, הייתי צריכה למסור ניירות למנהלת החשבונות שלי. אחת לחודשיים, אני מטיילת לי בנחת ברגל מביתי למשרדה, מוסרת את הניירות, מוסרת לה את אהבתי וחוזרת הביתה. לפעמים, אני בודקת במתחם החנויות אילו מציאות ישנן ומדי פעם גם מוצאת.

When he goes, then it goes. In the afternoon, I had to hand over some papers to my accountant. Every two months, I walk leisurely from my home to her office, hand over the papers, give her my love and return home. Sometimes, I check in the stores compound if there are any sells, and occasionally I do find.

הגעתי למקום ועליתי בנחת ברגל את המדרגות למעלה, לקומה השניה בה נמצא משרדה. האורות כבר היו כבויים והיא עמדה על סף הדלת בכוונה לנעול את המשרד. למראה הבעת הפליאה שעל פני, היא הסבירה: "עלי ללכת, אני כבר מאחרת לקחת את הבת שלי מהגן."

"אבל בקושי חמש!" אני מתפלאת. "את לא עובדת עד שבע-שמונה?"

"בדרך כלל כן", היא מסכימה איתי, "אך היום אין לי מי שינעל אחרי, אז אני סוגרת עכשו. באת ממש בזמן."

אכן, בזמן, אמרתי לעצמי. אין יותר מדויק מזה. לוא אחרתי בחמש דקות – הייתי מפספסת אותה והייתי נאלצת לעשות את הדרך שוב למחרת. מזל מדהים!

I reached the place and walked up the stairs to the second floor where her office was. The lights were already off and she was standing on the doorstep with the intention of locking the office. To the sight of the expression of wonder on my face, she explained: "I have to go, I'm already late to take my daughter from kindergarten."

"But it's barely five!" I'm surprised. "Don't you work until seven-eight?"

"Usually yes," she agrees with me, "but today I have no one to lock after me, so I close now. You came on time."

Indeed, in time, I said to myself. How accurate is that. Had I been five minutes late, I would have missed her and had to walk this way again the next day. An amazing luck!

מסרתי לה את הניירות, מסרתי לה גם את אהבתי והלכתי לבדוק אילו מציאות יש בחנות הבגדים שמתחת למשרדה. מצאתי שתי שמלות ומכנסיים קצרים, הכל מבד קליל המתאים מאוד לקיץ, בתשעה ₪ כל פריט. במקור, עלה כל פריט שלושים ₪. הרווחתי!

I handed her the papers, gave her my love, and went to see what sells were in the clothes store under her office. I found two dresses and shorts, all of light fabric that is very suitable for the summer, for nine NIS each item. Originally, each item cost 30 NIS. I won!

במשפט אחד:

נראה לי שהיקום אוהב אותי ועוטף אותי באנרגיות טובות. תודה ליקום על חסדיו, שימשיך כך וגם שיביא לי את ה-22 מיליון פאונדים להם אני מיחלת כבר שנים.

In one sentence:

It seems to me that the universe loves me and wraps me with good energies. Thanks to the universe for its kindness. I wish it will continue this way and also bring me the 22 million pounds I have been applying for years.

תמונות תלויות בתערוכה נוספת Photos are Hanging in Another Exhibition

תערוכת חוף הים שלנו בעיריית חדרה Our Beachfront Exhibition at the Hadera Municipality

הצילומים שלי ב"תערוכת חוף הים שלנו" בעיריית חדרה   My photos at "Our Beachfront Exhibition" at the Hadera Municipality

מתערוכה לתערוכה, אני מציגה שוב בעוד תערוכה.

From an exhibition to an exhibition, I'm again in another exhibition.

התמונות שלי בתערוכת חוף הים שלנו בעיריית חדרה My photos at the Our Beachfront Exhibition at the Hadera Municipality

התמונות שלי ב"תערוכת חוף הים שלנו" בעיריית חדרה   My photos at the "Our Beachfront Exhibition" at the Hadera Municipality

 

שעות הביקור בתערוכה:

ימים א', ב', ד', ה' 14:00-08:00

יום ג' 19:00-16:00

 

Visiting hours at the exhibition:

Sunday, Monday, Wednesday, Thursday, 08:00-14:00

Tuesday 16:00-19:00

 

 

אני לא מצטלמת טוב I'm not Photogenic

מה זה מעיד על מי שצילם? What does this say about the photographer

מה זה מעיד על מי שצילם ? What does this say about the photographer

אנשים, אני מעדיפה לצלם בלי שישימו לב. איני אוהבת את הפוזות שעושים למצלמה. אני מעדיפה שיצאו טבעיים.

I prefer to take people's photos without being noticed. I don't like the poses they make to the camera. I prefer them to come out naturally.

ישנם אנשים המצלמים באהבה ויש כאלה המצלמים ברשעות. אפשר לראות את אופיו של אדם על פי צילומיו. כשמצלמים אנשים רגילים, כאלה שאינם דוגמנים, אסור לעשות זאת בחופזה, אלא להקדיש זמן כדי ללמוד את תוי הפנים ולקחת את הצדדים הכי טובים שלהם. את זה למדתי דוקא מִסָפַּר שהיה לי, שבפעמים הראשונות בהן הגעתי אליו כדי להסתפר – הוא היה מקדיש כמה דקות כדי לבחון אותי מזויות שונות ולחשוב איך הוא מוציא אותי עם תספורת שתדגיש את הצדדים הכי טובים אצלי. מצאתי את עצמי עושה כך כשאני מצלמת – למצוא את היופי במצולמים בלי לביים אותם.

There are people who take pictures with love and others who shoot wickedly. You can see the character of a person according to their photographs. When you photograph ordinary people, those who are not models, it is forbidden to do so hastily, but you must take the time to study their facial features and take the best sides of them. I learned that from a hairdresser I had, that on the first few visits to his shop for a haircut – he would spend a few minutes examining me from different angles and thinking how he would cut my hair in order to highlight my best sides. I found myself doing this when I take photos – to find the beauty of the subjects without staging them.

"אני לא מצטלמת טוב", אמרה לי מישהי ששמה לב שאני מצלמת אותה בארוע בו נכחנו.

"את לא רוצה להצטלם? את לא רוצה מזכרת מהארוע?" שאלתי. אם מישהי אינה מעוניינת להצטלם – איני מכריחה.

היא העיפה בי מבט ארוך, שוקלת את האפשרויות העומדות בפניה. היו מן הסתם כמה, אך אני מניחה ששתיים מהן היו מרכזיות: להצטלם או לא. שתהיה לה מזכרת מהארוע או שלא תהיה לה.

"טוב", אמרה לבסוף בקול של השלמה עם המצב, "שיהיה. אני רוצה מזכרת מהארוע."

"I'm not photogenic," said to me someone that I was photographing at an event we attended.

"You don't want to be photographed? Don't you want a memento of the event?" I asked. If someone does not want to be photographed – I don't force them.

She gave me a long look, considering her options. There must have been some, but I suppose two of them were dominant: to be photographed or not. To have a memento of the event or not to have it.

"Well," she finally said in a resigned voice, "ok, I want to have a memento of the event."

ראיתי איך היא מסדרת את עצמה ואיך היא מארגנת את ארשת פניה למשהו רשמי שמאוד לא התאים לי. "ברשותך", אמרתי, "אצלם אותך מאוחר יותר, יש לי כמה תמונות שאני צריכה לצלם עכשו כדי שלא יתפספסו." לא אמרתי לה שאני מעדיפה לצלם בלי שישימו לב, כי אז היא תהיה בהיכון כל הערב ותעקוב אחרי תנועותי, מה שלא יהיה טבעי. עזבתי אותה והלכתי לפינה אחרת של האולם, מתמזגת ברקע כדי למצוא אוביקטים שלא ישימו לב שאני מצלמת.

I saw how she was adjusting herself and how she was arranging her expression into something official that did not suit me. "With your permission," I said, "I'll take your photos later, I have a few photos I have to take now otherwise I might miss the opportunity." I did not tell her that I preferred to take photos of people without them noticing, because then she would be alerted all evening and follow my movements, which would not be natural. I left her and went to another corner of the hall, blending in the background to find objects who would not notice I was photographing them.

למחרת, שלחתי לה את צילומיה. חמש דקות לאחר מכן, הטלפון מצלצל. "מה, ככה אני נראית?" אני שומעת את התדהמה בקולה.

"מה לא בסדר?" אני שואלת בחזרה, משום שלדעתי היא יצאה מקסימה בתמונות. בכל זאת, אישה בגיל השלישי, אמצע שנות ה-80 שלה, הוצאתי אותה ממש מצוין. זאת, בלי פוטושופ ובלי שום עיבודים. צילמתי בהחבא את הבעותיה הטבעיות וזה יצא מצוין, לדעתי.

"מה?" היא שואלת. אני מנחשת שהיא מגבירה את מכשיר השמיעה שלה.

אני מגבירה את קולי. "את לא מרוצה מהתמונות?"

הפעם שמעה היטב. "ודאי שאני מרוצה!" היא מתמוגגת באוזני. "אני מביטה בראי ובתמונות ששלחת לי וזה לא אותו הדבר. עשית משהו עם התמונות?"

יופי, אני אומרת לעצמי, היא מרוצה. "לא עשיתי כלום", אני מסבירה לה, "זו את. ככה את נראית בעיני."

"אין עלייך!" היא מכריזה. "מעכשו, אני הופכת אותך לצלמת האישית שלי."

The next day, I sent her her photos. Five minutes later, the phone rings. "What, that's what I look like?" I hear the astonishment in her voice.

"What's wrong?" I ask back, because I think she came out charming in the photos. Still, an elderly woman, in her mid-80s, I got her really good. This is without Photoshop and without any processing. I secretly photographed her natural expressions and it came out excellent, in my opinion.

"What?" She asks. I guess she's increasing her hearing aid.

I raise my voice. "Aren't you happy with the photos?"

This time she heard very well. "Of course I'm happy!" She expresses her delight into my ears. "I look at the mirror and the photos you sent me and it's not the same thing. Did you do something with the photos?"

Good, I tell myself, she's pleased. "I didn't do anything," I explain to her, "it's you, that's how I see you."

"You are the best!" She announces. "From now on, I'm turning you into my personal photographer."

במשפט אחד:

צריך לצלם רק מתוך אהבה.

In one sentence:

You should photograph only with love.

לצלם מתוך טפשות: בלי לשים לב לרקע העמוס, בלי לבדוק איך המצולמת יוצאת, העיקר ללחוץ ולא חשובה התוצאה Taking photos out of stupidity: without paying attention to the busy background, without checking how the person comes out, the main thing is to press the botton and the result is not important

לצלם מתוך טפשות: בלי לשים לב לרקע העמוס, בלי לבדוק איך המצולמת יוצאת, העיקר ללחוץ ולא חשובה התוצאה   Taking photos out of stupidity: without paying attention to the busy background, without checking how the person comes out, the main thing is to press the botton and the result is not important