ארכיון תג: אופטימיות

אופטימיות Optimism

רוקדות באופטימיות מתוך תקוה לזכות Dancing optimistically hoping to win

רוקדות באופטימיות מתוך תקוה לזכות   Dancing optimistically hoping to win

נולדתי אופטימית. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד ציפיתי לדברים טובים שיתרחשו בחיי. אני עדיין אופטימית.

I was born optimistic. Since I can remember, I've always expected good things to happen in my life. I'm still optimistic.

 

בתנופה ! In full swing

בתנופה ! In full swing

 

***

אין דברים מושלמים Nothing is Perfect

Yael Zinkow – The Perfect TED Talk

 

 

אני רואה עצמי אופטימית וחיובית מטבעי. מבחינתי, אין דברים לא מושלמים, הכל מושלם בדרכו שלו.

I see myself optimistic and positive by nature. For me, there are no imperfect things, everything is perfect in its own way.

 

שקיעה, שמיים כהים Sunset, dark sky

שקיעה, שמיים כהים Sunset, dark sky

הסל לא ציין מתי The Basket did not Specify When

אריק איינשטייןגברת עם סלים

Arik Einstein – Lady with Baskets

מאז אני זוכרת את עצמי אני אופטימית, לוקחת את החיים מן הצד החיובי שלהם ורואה את חצי הכוס המלאה. כזו הייתי מאז ומתמיד.

Since I can remember myself, I was always optimist, taking life from its positive side and seeing the glass half full. I've always been like that.

יום ששי, יום השלמות קניות לקראת השבת הבאה עלינו לטובה. לקחתי איתי שלושה סלים: האחד, זה שקניתי בסטונהנג', אותו אני לוקחת איתי הרבה ולא רק לקניות; שני האחרים, אלה התיקים שקונים בסופרמרקטים – אחד, חדש יחסית (כשנה בשרותי) והשני, ישן יותר, שְׂבַע סחיבות וימים. זה האחרון, רמז לי, עת נטלתי אותו הבוקר, שימיו ספורים. מה שהסל לא טרח לציין, זה את המועד המדויק בו הוא מתכוון לשבוק חיים.

Friday, the day of completing shopping for the coming Shabbat. I took three baskets with me: the first was the one I bought in Stonehenge, which I take with me a lot and not just for shopping; The other two are the bags you buy at supermarkets – one, relatively new (about a year in my service) and the other, older, sated of schlepping. The latter hinted to me, when I took it this morning, that its days are numbered. What the basket didn't bother to mention, was the exact time it was intended to pass away.

הבטתי על הסל וזה נראה מסוגל להחזיק מעמד גם היום. היתה לי הרגשה שזה לא יחזיק מעמד זמן רב, אולי עוד שתיים-שלוש קניות וזהו. זה היה בסדר מבחינתי. יש עוד לפחות תריסר סלים המחכים לתורם לסחוב את קניותי.

I looked at the basket and it seemed able to hold on today too. I had the feeling that it would not last long, maybe two or three more shopping and that would be it. That was fine with me. There are at least a dozen baskets waiting for their turn to carry my shopping.

המצרכים עברו בקופה וסודרו בסלים לפי משקלם. אני נוהגת לשים בסל מסטונהנג' את המצרכים הפחות כבדים, משום שאין לו רצועות ארוכות שאפשר להכתיף וקשה לי כבר לסחוב בידיים. כשניסיתי להרים את אחד הסלים כדי להכתיפו, התחצפה אחת הרצועות ונקרעה. חשבתי לעצמי שאולי כדאי שאקנה סל אחר במקום זה, אך לאחר שהעפתי בו מבט נוזף ומתרה, הייתי בטוחה שזה לא יעז לעשות לי בעיות ויחזיק מעמד עד הבית. קשרתי את הרצועה שנקרעה לצורת לולאה, כך שיכולתי לשאת את הסל על כתפי כשידי אוחזת בלולאה.

The groceries went through the cash register and I arranged them in baskets according to their weight. I usually put in the basket from Stonehenge the less heavy ingredients, because it does not have long straps that can be put on my shoulders and I cannot carry the baskets with my hands anymore. When I tried to lift one of the baskets to put it on my shoulder, one of the straps got cheeky and torn. I thought to myself that maybe I should buy another basket instead, but after giving it a reproachfully and warning look, I was sure he would not dare to make trouble for me and would last all the way to the house. I tied the torn strap to a loop shape, so that I could carry the basket on my shoulder with my hand holding the loop.

ידית לולאה Loop handle

ידית לולאה Loop handle

הצלחתי להגיע בשלום אל שפת הכביש הסואן, מרחק של כחמישים מטרים מהסופר. כל אותה עת, הייתי מודעת לסל המועד לפורענות והזהרתיו לבל יחרוג מהכללים, כלומר: שלא יעשה שטויות ולא יתפרע, כי אחרת יהיה מצבי לא נעים, אולי אפילו חמור. בזמן שחשבתי על זה, לא דמיינתי לעצמי מה יקרה אם זה יחליט להמרות את פי ואזהרותי, פשוט התרכזתי בלשמור על הסל, בעיקר על ידיותיו. מעבר לזה לא הרחקתי חשוב.

I managed to reach safely the edge of the busy road, about fifty meters from the supermarket. All the while, I was aware of the hazardous and for calamity basket, so I warned it not to diverge the rules, that is: it wasn't to do any nonsense and not go wild, because otherwise my situation would be unpleasant, even severe, possibly. While thinking about it, I couldn't imagine what would happen if it decided to disobey me and my warnings, I just concentrated on keeping the basket, especially its handles. Beyond that, I didn't think far.

אחרי שחיכיתי לתנועה שזרמה בחלק הכביש משמאלי לימיני לחלוף, חציתי בהצלחה את המעבר הזה, הראשון והגעתי לאי התנועה שחצה בין שני חלקי הכביש. עכשו היה עלי להמתין עד שהתנועה שזרמה מימיני לשמאלי תחלוף והכביש יהיה עביר. בכל הזמן הזה שמתי עין על הסל והתפללתי שאם יחליט זה בכל זאת להתמרד, שזה לא יהיה באמצע הכביש. אין לי מושג למה קיננה בי המחשבה שהמרד שלו יוכרז דוקא היום.

After waiting for the traffic flowing down the road from my left to my right to pass, I successfully crossed this passage, the first, and reached the traffic island that intersected between the two parts of the road. Now I had to wait until the traffic flowing from my right to my left would pass, and the road would be passable. All this time I kept an eye on the basket and prayed that if it decided to rebellion in spite of my warnings, it would not be in the middle of the road. I have no idea why the thought that its rebellion would be announced today from all days, was on my mind.

גם את החלק הזה של הכביש חציתי בשלום והגעתי לצד השני שמחה וטובת לב. אמרתי לעצמי וגם לסל, שאם הגעתי עד הלום, הרי שאצליח להגיע בשלום הביתה, למרות שזה היה במרחק של כ-20 דקות הליכה משם. אין לי מושג למה הייתי אופטימית. מבחינתי, לחצות את הכביש הסואן בלי שהסל יתפרק לי – היה השג יפה מאוד. טעיתי. הספקתי לצעוד כעשרים מטרים עד לתחנת האוטובוס הקרובה ואפילו שקלתי לותר על הצעידה ולקחת אוטובוס. זה נוסע שלוש תחנות עד די סמוך לדירתי. משם, זה ענין של כחמש דקות הליכה. לא ממש נורא. אבל נראה שלסל שלי היתה תוכנית אחרת.

I crossed this part of the road safely as well, and came to the other side happy and joyful. I told myself and to the basket too, that if I got to this point, I would be able to get home safely, even though it was about a 20-minute walk from there. I have no idea why I was optimistic. As far as I was concerned, crossing the busy road without the basket breaking apart – was a very good feat. I was wrong. I managed to walk about twenty meters to the nearest bus stop and even considered to give up walking and take a bus. It takes three stops until it comes fairly close to my apartment. From there, it's a matter of about five-minute walk. Not really bad. But my basket seems to have had a different plan.

סל קניות קרוע A torn shopping basket

סל קניות קרוע A torn shopping basket

בעודי צועדת בנחת ושוקלת אם להמתין לאוטובוס או להמשיך ללכת, החלטתי שאם אגיע לתחנה ואראה אוטובוס מתקרב, אקח אותו, ואם לא – אמשיך ללכת עד הבית או אולי עד התחנה הבאה ואראה מה יקרה שם, אם יגיע אוטובוס ואם לאו. כשלושה מטרים מתחנת האוטובוס, החליט הסל עבורי ופתר את הדילמה. ללא שום אזהרה או סימן בולט לכך, הידית הרימה ידיים מהמשקל שנשאה ונקרעה. התנועה הפתאומית של משקל כל המצרכים שנטו לצד אחד, גרמה לסל להפרם בתחתיתו ולרוקן את תכולתו על המדרכה. חצוף שכמותו! עמדתי במשך מספר דקות, מנסה לאסוף את עצמי ולתכנן את צעדי. היה לי ברור שהסל הזה אינו שמיש יותר וגם כי הסל השני, שהראה סימנים של ציות ויציבות, לא יוכל לשאת גם את המצרכים האחרים.

As I walked leisurely contemplating whether to wait for the bus or keep going, I decided that if I got to the bus stop and saw a bus approaching, I would take it, and if not – I would continue to the house or maybe to the next stop and see what would happen there, if a bus arrived or not. About three meters from the bus stop, the basket decided for me and solved the dilemma. With no warning what so ever or obvious sign of it, the handle gave up dud to the weight it carried and split open. The sudden movement of the weight of all the groceries tending to one side, caused the basket to be torn at the bottom and empty its contents onto the pavement. Such a brazen! I stood for several minutes, trying to gather myself and plan my steps. It was clear to me that this basket was no longer usable and that the other basket, which showed signs of compliance and stability, would not be able to carry the other groceries too.

אני הרי מבורכת והיקום אוהב אותי, אז הפתרון הגיע בן רגע. מישהו עבר מולי וראה איך אני אוספת את המצרכים ומאגדת אותם בצד המדרכה כדי שאלה לא יפריעו לעוברי אורח. הוא התכופף מיד וסייע בידי בלי לשאול ובלי לקשקש, פשוט הושיט יד. זה לקח ממש דקות ספורות ואז הוא הביט סביב וראה קרטון זרוק. יכולתי להשבע שלא הבחנתי בזה קודם לכן, אחרת לא הייתי אוספת את המצרכים בצד סתם, אלא מניחה אותם ישר בתוך זה. יכול להיות שמפאת הלחץ למצוא פתרון למצרכים, לא שמתי לב לזה. לא נראה לי, כי איך הוא הבחין בקרטון?

I am blessed and the universe loves me, so the solution came in an instant. Someone passed towards me and saw how I collect the groceries and join them together on the sidewalk so they would not interfere the bystanders. He immediately bent down and assisted me without asking and without fidgeting, just gave me a hand. It took just a few minutes, and then he looked around and saw a carton thrown aside. I could have sworn I hadn't noticed it before, otherwise I wouldn't just collect the groceries on the side, but place them right in it. It may be because of the pressure to find a solution for the groceries, I didn't notice it. I don't think so, because how did he notice the carton?

קופסת קרטון מזדמנת Occasional cardboard box

קופסת קרטון מזדמנת Occasional carton box

הודיתי לו והתכופפתי כדי לסדר את המצרכים בתוך קופסת הקרטון. הוא לא עזר לי, אך היתה לי תחושה שהוא עדיין שם, שהוא נוכח ומביט במעשי. כשסיימתי אחרי מספר דקות, הזדקפתי מוצפת ברגשי תודה על העזרה שהוא הושיט לי ורציתי לתת לו כמה שקלים כדי להביע את הערכתי למעשיו, אך הוא לא היה שם. הנוכחות שלו התפוגגה לגמרי. התחושה של נוכחותו פשוט פגה, היה כלא היה. הסתכלתי לכל הכיוונים האפשריים, אולי אראה את דמותו המתרחקת, אך לא היה לו כל זכר. כאילו שלח לי היקום מישהו לסייע בידי וכשזה סיים את תפקידו – הוא המשיך הלאה, מן הסתם לסייע למישהי אחרת. הרי אינני היחידה המבורכת והאהובה על היקום.

I thanked him and bent down to arrange the groceries inside the carton box. He didn't help me, but I had the feeling that he was still there, that he was present and watching my actions. When I finished after a few minutes, I stood up flooded with gratitude for the help he gave me and I wanted to give him a few shekels to express my appreciation for his deeds, but he was not there. His presence dissipated completely. The sense of his presence simply expired, as if he had never been there. I looked in every direction, maybe I would see his receding image, but there was no trace of him. As if the universe had sent someone to help me and when he finished his role – he moved on, probably to help someone else. After all, I'm not the only one who is loved and blessed by the universe.

במשפט אחד:

ברגע שהגעתי לתחנה, הגיע האוטובוס, עליתי עליו ובתוך מספר דקות הגעתי הביתה בשלום.

In one sentence:

As soon as I got to the bus stop, the bus arrived, I went on it, and within a few minutes, I arrived home safely.

למה אנו, הנשים?

מיס עולם לינור אברג'יל

דומה שאחד הדברים הקשים והפחות נעימים בחיים זה להתעורר. היקיצה. ההתעוררות. לא משנה ממה: מחלום, מהזיה, מעלפון, מאיבוד חושים, מעולם אחר. את פוקחת את עינייך ולפני שאת מספיקה להתעשת כדי ללקט את פירורי הכרתך לתודעה אחת, לנסות לקלוט היכן את, להתמצא… חודרת אלייך המציאות. ואם את ניצולת חויה קשה, את מקיצה לתוך הכאב. אינך מספיקה להפיק ולוא רק בדל קטן של מחשבה, אינך מצליחה לאתר היכן נמצא הגוף שלך (הנפש הרי מפוזרת), להתמצא איכשהו בחלל הריק הניצב לפנייך, כשלפתע את חשה את הסבל מפלח את כל-כולך. וזה כואב. כואב! אינך יכולה לשאת זאת יותר ואת שוקעת שוב אל תוך אותו בור ללא תחתית. כך, לסירוגין, במשך תקופה ארוכה. ממושכת. הכי ממושכת שאפשר. את מנסה לשכוח את מה שהכרתך איבדה ומאיימת למצוא שוב. אינך רוצה לזכור דבר מעברך. את יודעת שמשהו נורא קרה לך. לא למישהי אחרת, לך! לכן את סוגרת את עצמך, אוטמת בכל יכולתך לבל יחדור אלייך פירור מידע כלשהו. כל דבר, כל תנועה, כל… כל מה שמאיים להזכיר לך את מה שאת שואפת לא לזכור. לא! את לא תתני! בשום אופן אינך רוצה שמשהו יגע בך ולוא שמץ של דבר. לא! במקום להשתדל להבריא, את עוסקת בבניית חומות מגן. אינך רוצה להזכר. את פוחדת פחד מוות מפני הרגע שזה יחזור אלייך, משום שאין לך את הכוחות להתמודד עם הפצע שבנפשך…
אורלי שכבה בבית-החולים עטופה בתחבושות וסובלת, בין השאר, גם מדלקת ריאות קשה. הכרתה, למרות הסירוב הנחוש, החלה אט-אט לחזור אליה. היתה מסוגלת לשמוע את שהתרחש מסביבה, אולם לא יכולה היתה לתקשר. כאילו היה נתק בין מה שקלטה מן הסביבה לבין התגובות שהיתה אמורה להגיב. האחיות שטיפלו בה במסירות כה רבה ניסו לדובבה, אך ללא הצלחה. כך שכבה שעות על גבה, לא נעה ולא זעה, בוהה בתקרה בדממה, בלי לגלות ענין במתחולל סביבה. לולא הקפידו האחיות להגיע אל מיטתה בזמנים קצובים כדי לטפל בה בנאמנות, לשנות את תנוחתה ולהביא לה את הסיר לעשיית צרכיה, היתה ממשיכה לשכב שם כמו מומיה, בלי לזוז, עד קץ כל הזמנים.
שנים מאוחר יותר, עת מדי פעם היו צפים ועולים בה זכרונות מימי שהותה בבית-החולים, לא היתה מסוגלת לתפוס איך שכבה שם ימים רבים כל כך, אדישה לעצמה ולעולם. מוחה כאילו נשטף מתאיו האפורים. קופסא ריקה. זכרה ששום מחשבה לא חלפה בו. ריק מוחלט. פשוט לא כלום. חלל אינסופי של שום דבר.
ענת קיבלה לידיה את הטיפול בתיק של אורלי. בעודה מתבוננת בתמונות המזעזעות שצולמו במקום הארוע, בו נמצאה חסרת הכרה ופצועה, חשבה לעצמה שאין קץ לסבל האנושי. אין גבול לרוע שאנוש אחד מסוגל לגרום לרעהו. הגוף העירום היה מכוסה כולו בחתכים שנגרמו על ידי מכשיר חד, כנראה סכין, שלא פסח גם על הפנים של הקרבן. מישהו מטורף שיחק עם הלהב וחרת על הגוף כולו כאילו היה חומר גלם דומם. לא גוף של אדם חי. לא גוף של אשה. היא הפכה את הדפים. מקרה אונס עם נסיון לרצח, היה כתוב שם בשפה יבשה. הקרבן, כבת עשרים ושמונה, רווקה, נאנסה בברוטליות.
גם נחתכה לא בעדינות יתרה, עלי להעיר, הסבירה ענת לחלל משרדה. הם התכוונו לכתוב 'הקרבנית', אני בטוחה בזאת, אמרה ענת לקירות החדר, תינוק-תינוקת, קרבן-קרבנית. שום עדות של הנאנסת לא היתה בתיק. מאחר שהקרבן נמצאה ללא הכרה וכך גם הובאה לבית החולים (כך לשון התיק), אי אפשר היה לגבות ממנה עדות על שהתרחש. המכשיר החד שגרם את החתכים לא נמצא. רק חלקי בגדים פזורים, קרועים לגזרים ומוכתמים בבוץ ובדמה של הקרבן התגלו בזירת הפשע. 'זירת הפשע', חזרה ענת על מה שקראה. זירת הפשע. הגשם הכבד שירד באותו יום, מחה את כל העקבות שעשויים היו להיות בזירת הפשע. החוקרים לא מצאו שום ממצא או רמז שעשוי היה לעזור בפענוח הפשע הנורא והנתעב הזה.
הביטה נכחה, מוחה מנסה לעכל את הכתוב. וכי יש פשע שהוא לא נורא ולא נתעב? איזו מין לשון פיוטית נקטו שם בדו"ח? מה זה, לחוקר יש נפש של משורר או שסתם נחה עליו המוזה? נורא… נתעב… היא הנידה בראשה במורת רוח. איזו זוועה! מי יודעת מה עבר עליה שם? ענת נרעדה. לא כתוב כאן אם נחתכה לפני, במהלך או אחרי האונס. מתי איבדה את הכרתה? מה שכן כתוב זה שהתוקף/ תוקפים מעולם לא נתפס/ו. איך נשארה בחיים אחרי עינויים כאלה? אלוהים אדירים, זה לא אנושי מה שעשו לה!
קרובי משפחה: אם זקנה וחולה מאוד, המתגוררת בבית הורים. אינה יודעת על המקרה. לא היה טעם לספר לה משום שהידיעה עלולה היתה להחמיר את מצבה הבריאותי. אח מבוגר, נשוי עם ילדים. הוא אותר על פי פנקס הטלפונים הקרוע שנמצא בין חפציה של הקרבן. הקרבנית, חזרה ענת גם עבור התקרה. בין האח והאחות היה קשר די רופף, לפי עדותו של האח. הוא לא יכול היה לשפוך אור על הפרשה. ידע רק שאחותו התגוררה עם מישהו. החוקרים חיפשו את האלמוני בכתובת של הקרבן, אך הלה לא נמצא שם. לאחר חקירה מאומצת, נמצא החבר. התברר כי הוא והקרבן נפרדו בלילה שלפני המקרה. הוא העיד שחברתו אהבה את הים ונהגה לבלות בו שעות ארוכות בכל עונות השנה, הן בלהט קיץ והן בקור המקפיא של החורף, כך שנוכחותה בחוף לא היתה חריגה.
ענת הטילה באנחה את התיק על השולחן. נוכחותה לא היתה חריגה. נו, באמת, אולי נוכחותה, אבל מה שעשו לה זה בהחלט חריג. הלשון הלקונית, היבשה, חוסר הרגישות הזה לסבל האנושי… אולי זה נובע מן הצורך להצליח להתמודד עם המראות הנוראיים של הסבל. במסגרת עבודתה, הספיקה כבר לראות מקרים קשים למכביר: פצועי תאונות קשות, גופים מעוכים, גפיים קטועות ומה לא. אבל זה עלה על כולם. טרם נתקלה במקרה אונס. ועוד אונס ברוטלי שכזה. הקרבן איבדה דם רב ובנס נשארה בחיים. מי יודע מה קרה שם? מי יודע מה ראתה ומה עברה? אלו צלקות גופניות ונפשיות ישארו לה? מאיפה בכלל מתחילים לעזור לה? האם אפשר יהיה לעזור לה? האם היא תצא מזה אי פעם?
מוחה עבד במרץ, מנסה לאתר תוכנית פעולה. תאריך הדיווח האחרון הינו של אתמול: פצעי החתכים שהחלו להגליד הותירו צלקות רבות ומכוערות. מומלץ לערוך מספר ניתוחים פלסטיים כדי לשוות לחולה צורה אנושית. ישנה אפשרות סבירה לטשטש את הצלקות הנוראיות. סיכויי ההצלחה של ניתוחים מסוג זה גבוהים למדי. הבעיה היא מצבה הנפשי של החולה. היא פשוט אפתית. למרות שמבחינה פיזית היא מסוגלת לקום ממיטתה ולבצע את הפעולות המוטוריות הנדרשות, אפילו ללכת בכוחות עצמה, אין היא משתפת פעולה. החתכים, עד כמה שהיו עמוקים, לא גרמו נזק לשרירים למרבה המזל. הבדיקות מראות שמבחינה מוטורית הכל תקין. לפי הערכתנו, מסוגלת החולה להתנועע בכוחות עצמה ולבצע בצורה עצמאית את הפעולות השגרתיות של ישיבה, הליכה ואכילה. התנהגותה האפתית נובעת מבעיות נפשיות. לכן מומלץ טיפול נפשי לפני תחילת הטיפול הפלסטי. כאן אני נכנסת לתמונה. מומלץ טיפול נפשי. מחר יביאו אותה אלינו למחלקה. מחר אגש אליה ואראה מה אוכל לעשות למענה.

חודשיים לפני, קמה אורלי בבוקר בכאב ראש איום. מאורעות ליל-אמש העיקו עליה כל כך, עד כי שנתה היתה טרופה. הדביל העלוב הזה! אפס מגעיל! שנה הוא גר איתי ועכשו הוא נזכר פתאום שהוא אינו בנוי לקשר. אז למה הוא כן בנוי? לטמטום שלו? את גרה שנה שלמה בחלל משותף עם בן-אדם, חולקת איתו בנפש שלך, במהות שלך, ברגשות הכי אינטימיים שלך, נותנת לו מעצמך וכל הזמן את חושבת שאת והוא מאוחדים גם נפשית, באותו הראש. מה זה חושבת? את בטוחה שאתם מרגישים את אותה אהבה. את חושבת שהוא חש כלפייך מה שאת חשה כלפיו. שום סימן לא ניתן לך, שום רמז שיצביע על שמשהו לא בסדר. אפילו לא דיברת איתו על חתונה! לא הלחצת אותו בשום דבר! הרי זה בכלל לא היה בראש שלך. סתם ערב שגרתי, כמו שהיו רבים לפניו בשנה שגרתם ביחד. סתם הלכת להכין לך קפה ושאלת אותו אם גם הוא רוצה. ובמקום לענות לך תשובה פשוטה של "כן" או "לא", הוא פתע פתאום מחמיק את עיניו לבל יתקלו בעינייך ומפיו יוצא משפט שאינו קשור בכלל לשאלה ששאלת. ואת אינך מבינה מאיפה זה צץ ככה, בלי התראה. הכיצד טחו עיניך מלראות את הדברים? הכיצד היית מסוגלת להיות כה עיוורת? "אני לא בנוי לקשר". חשבתי שאני לא שומעת טוב. מה לא בנוי? מה הקשר? איך הוא נזכר בזה אחרי שנה שלמה של חיים ביחד, זה בתוך זו? ואז הוא קם פתאום, בלי לחכות לתגובה ממך, צורר בגדים וחפצים בתוך כמה שקיות ניילון ואומר לך שאת השאר יבוא לקחת כבר במשך השבוע. ויוצא. ונעלם לו. וזהו. כאילו אני לא קיימת ולא מגיע לי הסבר. הוא טאטא אותי מחייו כאילו לא אהבנו בכלל. ואולי באמת לא אהבנו? האם אהבנו? אני יודעת שאני אהבתי אותו בכל לבי. נתתי לו את נפשי. אותי. והוא פשוט טאטא אותי. כאילו אני לא קיימת יותר בשבילו. אני לא יכולה להבין את זה!
ואז לילה מטורף עובר עלייך, ללא שינה, ללא מנוחה. והמחשבות טוחנות לך כל הזמן את המוח במעגלים, מסתובבות סביבך וסביב עצמן, אינן מרפות. מה עשיתי לו? למה הוא עשה לי את זה? מה בכלל היה בינינו כל השנה שהיינו יחד? מה קרה? האם הייתי עיוורת כל הזמן הזה? האם הוא לא אהב אותי כל הזמן הזה ורק השליתי את עצמי? או שהוא הוליך אותי שולל? החלל הזה שהוא הותיר אחריו… הריח שלו על הכרית… על השמיכה המשותפת… הרי אפשר להשתגע מזה! הוא פשוט קם והלך. אני לא מבינה את זה. לא מגיע לי הסבר כלשהו? האם עשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות? איך מתמודדים עם הדבר הזה? האם אני סמרטוט שאפשר להשליך סתם כך? אני פשוט לא מבינה את זה. מה הוא חושב לו? להשאיר אותי ככה, תלויה על בלימה, בלי להסביר. אני מוכרחה לדעת איפה טעיתי. זה בלתי אפשרי כל הסיפור הזה. בלתי אפשרי. יש כבר התחלה של אור בחוץ. אף פעם בחיים שלי לא היה לי לילה כזה. אני צריכה אותו פה, לידי. חסרות לי השיחות איתו. הרי היו לנו יחסים נהדרים. דיברנו. תקשרנו, כמו שקוראים לזה היום. אני לא יכולה להבין את ההתנהגות שלו. מה נכנס בו פתאום? מה עשיתי שגרם לו להתנהג ככה?
בקושי רב גררה את עצמה לחדר האמבטיה. הביטה בעצמה בראי ותהתה מי המפלצת פרועת השיער ואדומת העיניים הבוהה בה במבט מפוזר. לפתע אחז בה דחף בלתי ניתן לכיבוש לצאת מכאן. לים! לים! שמעה בראשה את זעקת הקירות. לבשה בגד-ים, דחסה מגבת ומסרק לתוך תיקה ונמלטה על נפשה.
בחוץ, עטתה סביב עצמה מין מסך-מגן דמיוני, שריון חוסם, לבל יגע בה העולם החיצוני. רצתה לחוש מוגנת בתוך בועתה האטומה ולדמיין שהיא יחידה בעולם שבנתה בשביל עצמה. לא להיות בעולם ההוא, הרע, המכאיב. עמדה בתחנה, אחרונה בתור, מרוחקת, מניחה לממתינים האחרים לעבור אותה. עלתה לאוטובוס בתחושה של זומבי. הושיטה לנהג את מחיר הכרטיס במדויק, כדי שלא תיאלץ לקבל ממנו עודף והתיישבה על הספסל האחרון.
כשירדה יחידה בתחנה של הים, חשה כמלכה המגיעה אל ממלכתה ואל נתיניה הנאמנים. נפש חיה לא נראתה לכל מלוא העין. השמים הקודרים הבריחו את הכל. פשטה מעליה את בגדיה וכשרק בגד הים לגופה, התנפלה על השחור הגועש. הכפור שבליבה תאם את קור המים והיא חשה את העונג שבהתמזגות גופה עם המרחב חסר הגבולות. בעודה צפה על גבה, הרהרה כמה שלוה יכולה הנפש לשאוב מן הטבע.
הרגשה של טוהר אפפה אותה עת פסעה לעבר ערימת בגדיה. הרגישה איך נפשה מתחילה להתאזן. החוף היה שומם והיא התעטפה במגבת, נושאת מבט מזוגג לעבר האופק השחור. דקות מלאות שלוה חלפו. היא חשה בעצמותיה איך הזמן, דקה אחרי דקה, מרחף מעליה באויר, נוסך בה מרגוע. כמו טפטוף איטי של שמן מרפא על הגוף. טיפה ועוד טיפה, דקה ועוד דקה. פכפוך הגלים גלש אל תוך אוזניה במנגינה עריבה עד אין הכיל ואורלי חשה שהשלוה שכה ייחלה אליה, מתחילה אט-אט להספג בתוכה ולעטוף את נשמתה בשכבת מגן של נחמה קטנה. מאורעות ליל אמש החלו להדחק מתודעתה. זיקי אור קלושים הבהבו מולה באופק ונהמה חרישית החלה להתגלגל מרחוק. נשמה אל קרבה את האויר החד והחריף, ממלאת את ריאותיה בכל קיבולן, צמרמורות עונג מרעידות את נפשה. הורידה את בגד-הים והתכופפה ללבוש את בגדיה.
חבטה עזה מאחוריה הפילה אותה ארצה. עיניה ואפה נסתמו בגרגרי החול הבוגדניים והיא נאבקה לשאוף אויר. החלה לחוש שהיא נחנקת ורק ברגע האחרון הצליחה להתהפך על גבה, פוערת את פיה ללגום מן האויר אליו שיוועו ריאותיה. הם היו שניים ואוזניהם האטומות לא שעו לתחינותיה. ידיהם הבוטות נברו בגופה המצטמרר כאילו היה קִניינם, מפסקים בכוח את רגליה ואת פיה. אבריהם פלשו אל תוך גופה הדווה, עושים בו כבתוך שלהם. היא היתה בשבילם כלי ותו לא. פשוט כלי. בזעם אין-אונים התפתלה תחתיהם, מנסה בכל מאודה ל
השתחרר מהם, להחלץ מאחיזתם, להימלט מהמגע הדוחה של גופיהם המטנפים אותה. לפתע הבליח הלהב מול עיניה הנדהמות. אחוזת אימה אטמה את תודעתה מן המתרחש ושקעה לתהום הנשיה…
כשהתעוררה מעלפונה, היו כאביה קשים מנשוא. תודעה מנסה להאחז בתוך תערובת של בשר שסוע ובוץ. הגשם היכה בכל כוחו על האדמה ועל גופה החבול, המעורטל, נספג בתוך קרעי הבד שהיו לפני כן בגדיה. העולם כולו היה ברקים ורעמים. כלב עלוב חלף על ידה, מחפש לעצמו מסתור מן המטר הזועף. באיטיות רבה, כמו היתה רובוט יצוק עופרת, גררה את גופה על פני החול הבוצי. עיניה העצומות והנפוחות לא היו מסוגלות לראות דבר. גם לא את גופה המרוטש, אשר להב הסכין חתך בו בחדוות יצירה של יצור בלתי שפוי. כולה היתה גוש בשר כואב. רצתה להגיע לכביש כדי למצוא מונית שתסיע אותה לביתה. מחשבה אחת חזרה והלמה במוחה: להתרחק, להתרחץ! למחוק את מה שהיה! לשכוח! המלים הוסיפו וחזרו על עצמן בלי הרף, אינן מרפות ממנה, כאילו מעניקות לה תנופה להמשיך לנוע בתוך העיוורון. יכולה היתה לחוש את תנועותיהם הקצובות, הפוצעות, הרוחשות עדיין בפיה ובאבר מינה כמין הד חוזר ומתרחק, מתרחק וחוזר. אינו מרפה. הד קשה, חודרני, מפלח, רומס את כבודה, מוחק את מהותה, את צלם האנוש שבה.
גייסה את שארית כוחותיה ובמאמצים רבים הצליחה לעלות ולהגיע לראש המדרגות. הגשם ניתך עדיין בעוז, מכה ללא רחם על פצעיה, דוקר, מייסר, אך היא כבר הפסיקה לחוש. גופה הפך רדום, חסר תחושה. בלאות, בכבדות, בחוסר אונים מוחלט, אחזה בקרעיה, מצטנפת, מנסה להסתיר את מערומיה. נשאה את עיניה הסומות, תרה סביב בנסיון למצוא כלי תחבורה כלשהו, אינה מודעת לקוצר ראייתה, משתדלת למקד את עצמה, אך ללא הואיל. במין מאמץ עליון, בלתי מודע, התרוממה על ברכיה, מנסה ליצב את עצמה, אך כוחה לא עמד לה יותר. כאילו היא משקיפה על גופה מבחוץ, חשה את קריסתו, כמו לא היתה זו היא עצמה ובשרה. ראשה נחבט על שפת המדרכה ואז חזרו הכאבים והתחושות. פצעיה הפתוחים הזרימו את הדם בשצף מגופה, צובעים את המדרגות בשלולית אדומה, נמהלים בבוץ. ובעוד הגשם יורד ויורד ומוסיף להכות בה, החלה הכרתה מתערפלת, מושכת אותה אל תהום הנשיה, משחררת…

מוחי הריק ממחשבות. מוחי המרוקן לחלוטין. היכן אני? איפה? איפפפפפ….. ענת עמדה ליד מיטתה של אורלי המומה לגמרי, מוחה אינו מסוגל לתפוס את מה שעיניה העבירו אליו. כאילו מה שראתה לפניה נשאר תקוע בתוך העיניים הבוהות, ללא יכולת לעבור הלאה, אל המוח, להתגבש למשהו מובן, מוכר. התאור המילולי והתמונות שבתיק היו מזעזעים כשלעצמם, אך כאן ראתה את 'המקרה', בעליל, מוטל לפניה. בשר ודם. ותחבושות. כמו תכריכים. המומיה היתה מוטלת במיטה ללא תנועה. עכשו ישנה, אך האחות הסבירה כי גם כשהיא ערה ועיניה פקוחות, אין היא זזה, אלא שוכבת ללא זיע, בוהה בתקרה. מדי פעם יוצאים מפיה מלמולים בלתי מובנים, נהמות חסרות פשר ותו לא. חלקים גדולים מגופה היו מכוסים בתחבושות. בחלקים הגלויים בלטו הצלקות מן הפצעים שהיו בשלבי הגלדה שונים. הראש היה עטוף בתחבושת שכיסתה את המצח ואת הרקות, עד מתחת לאוזניים. הסנטר והלחיים היו גלויים וניתן היה לראות איך הם מחורצים כמו אדמה יבשה ומבוקעת. הצילומים, אף שהיו טריים מ'זירת הפשע' ומעוררי פלצות, היו רכים לעומת מה שהיה מוטל לפני ענת.
זה ענין של נסיון, אמרה ענת לעצמה. הנה, האחות הזאת, עומדת פה ומסתכלת עליה במבט לא אישי. איך היא עושה את העבודה והפנים שלה חתומות. נראה כאילו היא אדישה. בטח היא מאה שנה במקצוע וכנראה כבר אינה מתרגשת ממראות כאלה. לפחות אינה מראה את זה. אולי התחסנה. אולי היא מתאפקת מלבטא כלפי חוץ מה שהיא חשה בפנים כשהיא נתקלת בדבר כזה. משהו נורא הדבר הזה! איך יצור אנושי מסוגל לעשות כך ליצור אנושי אחר? רק מטורף היה מסוגל לעשות את זה. רק חולה נפש מסוכן. אני מקוה שהמשטרה תעלה עליו ותמצא אותו. ואם ימצאו אותו, אז מה יקרה? הוא ישב כמה שנים בבית הסוהר או שימצאו שהוא אכן מטורף ויכניסו אותו לבית-חולים לחולי נפש. אז מה? גם אם ירחיקו ויסגרו אותו לתקופה ארוכה או אפילו לתמיד, מה זה יעזור לו או לאורלי פה? האם הוא ירפא מטירופו? רק תוקפנות שמקורה בשנאה עזה כלפי המין האנושי בכלל והמין הנשי בפרט היתה מסוגלת להביא איזשהו מטורף להתנהגות כזאת. כמה זמן זה יקח לרפא את המטורף מן התסביכים שלו, אם בכלל ניתן לרפא דבר כזה? ומה עם אורלי? כמה זמן, אם בכלל, יקח לה להתגבר על הטראומה הנוראה שעברה?
ביד אחת הרימה בעדינות את עפעף עין ימין והעבירה אלומת אור על פני האישון כדי לבדוק את תגובתו. אין תגובה. היא באמת בהלם. זו אינה הצגה. הבחורה לא פה. המוח מנסה לגונן על הנפש. או הנפש מתחבאת מפני המוח? מפני המציאות? הרבה אינני יכולה לעזור עכשו. רק לשבת איתה ולנסות להבקיע אליה מבעד לחומה. זה יקח זמן. המון זמן, אבל זה מה שאפשר לעשות. רק זמן יכול לרפא. אולי. לא תמיד יוצאים מזה. תלוי עד כמה רוצים לצאת. אם יש בשביל מה. אנסה ללמוד מאחיה איזו מוזיקה היא אוהבת. או אולי היא אוהבת שירה? אנסה לברר ואשמיע לה בתקוה שהמוח יגיב בסופו של דבר.

בשוכבי, בקומי, בזמן האוכל, בלכתי בדרך, בזמן… כן, מתי לא, דמותה הדוויה, המיוסרת, רודפת אותי. אין לי מנוחה. כל הזמן אני חושבת ומנסה לתכנן תוכניות ריפוי. איך אפשר לעזור לה? מה אני יכולה לעשות בשבילה? מה יעורר אותה? מה יגרום לה לרצות לצאת מתוך הקליפה הקשה והעבה הזו שהיא הקיפה בה את עצמה? מן החומה הבצורה והמוצקה? כשאני נמצאת בעבודה עם
הפציינטים האחרים אני עוד מסוגלת להתרכז, אבל בשאר הזמן היא יושבת אצלי בראש ואינה זזה משם. תקועה עמוק. בחורה מסכנה. למה זה קרה לה? למה בכלל קורים דברים כאלה? איך זה שכל הזמן בעיקר נשים נקלעות להיות הקרבנות? עוד לא שמעתי על נשים תוקפות, אונסות. האם לנשים אין יצרים כמו לגברים? ודאי שיש, אבל נשים לא אונסות. לא תוקפות. נשים אינן ככה אלימות. לא כהרגל. זה לא אומר שנשים תמיד עדינות ונכנעות. בשום אופן לא! אבל הכל ענין של חינוך. נשים מחונכות אחרת מגברים. חבל שהחינוך אינו אחיד.
אני לא מוכנה לקבל את הענין הזה של הטסטוסטרון שמכוון את התנהגותו של הזכר. זה רק תירוץ בשביל להצדיק ולטהר את השרץ המאוס הזה של ההתנהגות התוקפנית של הזכר באשר הוא. אולי לגבי הזכר הקדמון וזה המצוי בטבע זה עוד יכול להיות נכון, אבל אני חושבת שלגבי הזכר האנושי הדברים אמורים להיות כבר אחרת. בימינו אין לזה הצדקה יותר. צריך לשכוח מה שהיה פעם. היום אנו אמורים להיות מודרניים יותר. בכל זאת יש לנו איזשהו מותר על הבהמה המצויה. לפחות אמור להיות לנו. בכל זאת עברנו תהליך כלשהו בחיים. התפתחנו. היינו אמורים להתפתח. זה אמור היה להשפיע על הדחפים של הזכר. להרגיע אותם. לגרום לו לחשוב לפני שהוא מתפרץ ונוהג באלימות כלפי כל העולם. אין הצדקה לאלימות. לא כלפי החלשים ממך וגם לא כלפי אלה השוים אליך בכוחם. אם היו מחנכים מגיל רך שתוקפנות אינה דרך, אינה פתרון, אני בטוחה שזה היה מחלחל והאנושות היתה נראית אחרת. איך ג'ון לנון שר – דמיין שאין יותר מלחמות… הלואי!
אני בטוחה ששורש הענין נעוץ אך ורק בשוני שבהתייחסות אל הילד ואל הילדה הרכים. עוד מינקות. אולי עוד מהבטן. כשלעובר העתיד להיוולד מכינים את החדר והבגדים לפי המין שלו: אם זה ילד – כחול ואם ילדה – ורוד, כמובן. איזה כמובן? למה זה צריך להיות מובן? אני לא יכולה לקבל את זה! בשום אופן לא! אמנם, לקבוע שהחינוך השונה זה שורש כל הרע שבעולם, זה יהיה מוגזם, אבל אני חושבת שזה בין הדברים הבסיסיים הקובעים איך נראה העולם. איך העולם מתנהל. הסלחנות וההבנה לאלימות הזכרים והקבלה שנשים חלשות ואמורות לספוג את התוקפנות הזכרית. כמו הכינוי המאוס, הרווח, לנשים שגברים תוקפים ומכים – 'נשים מוכות', מין תואר שכזה…
'זכר ונקבה ברא אותם'. השאלה אם הם נוצרו שונים גם מבחינה מנטלית. אולי מתוך כוונה שהמין האחד יפרה ויוליד ושהשני יופרה וילד. אולי מתוך כוונה ששני הסוגים ישלימו אחד את השני. אם כך, הרי זה יפה מאוד מצדו… זכר ונקבה ברא אותם, לא כתוב שעליון ונחותה ברא אותם. בעצם, מה אני מדברת שטויות? ועוד איך זה כתוב. ועוד איך! הרי חוה נבראה מצלע האדם. הוא, כמובן, נברא בצלם אלוהים, כמו שכתוב בספר בראשית: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". ובפסוק אחר: "ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו." זאת אומרת שאלוהים הוא זכר וכבר לזכרים יש יתרון על הנקבות, שכביכול חיות בחסד הצלע שתרם אדם ליצירת חוה. וכתוב עוד: "זכר ונקבה ברא אותם', כאילו שני מינים, אבל יש אומרים שאפשר למצוא משמעות נוספת בפסוק הזה: שהאדם הראשון היה בעצם אנדרוגינוס, זכר ונקבה באותו הגוף, כפי שכתוב: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם", כלומר נכתב בלשון רבים. אז אני לא יכולה שלא לתהות מדוע היצור הזה נקרא אדם ולא כונה בשם אחר, שיבטא את היותו מורכב משני המינים… רק אחרי כן הפרידו אותם לשני גופים שונים. אולי הדים לזה אפשר למצוא באנשים שנולדים בגוף מסוים וחשים בנפש שהם בעצם מהמין השני, כמו מי שכלוא בגוף של גבר, שנראה חיצונית כזכר, אך חש כאשה ולהפך?
למה היה צורך לברוא קודם כל את האדם ולא כתוב שנקבה וזכר בראם ויברך אותם ויקרא שמם אשה ביום הבראם? ברור, כדי שהאדם יהיה הראשון, כשליט על היקום, כולל הנקבה שאיתו. כתוב שם שהעולם ומה שבו נברא כדי שהאדם ישלוט בו. ומחלק קטן ממנו נבראה האשה. וישנה פרשנות שוביניסטית למה נבראה האשה מן הצלע. כי אשה, עוד לפני שבכלל נבראה, נשאה בחובה כל מה שמפריע לעולם הגברי. אז נשאלת השאלה למה בכלל ברא אלוהים את האשה? נו, ברור – כדי שלהוד מעלתו האדם תהיה מי שתשרת אותו. היא הרי אינה שוה לו בכל מקרה. היא 'מתחתיו'. וכך יוצא שהיא נחותה ממנו, מהוד רוממותו הגבר-שליט-היקום. כמו שכל היקום נברא למענו – כך גם היא. חוה נבראה למענו. אוף! איזו צרות-מוח לחשוב כך, לקבל את זה. האם כל הרע שבעולם התחיל כבר אז? בהשראת האפליה הזאת? האם כך זה? ומאחר שחוה היא חלק מגופו של אדם, הרי שיש לו בעלות עליה. הרי כולה צלע. כמו שהוא יכול להחליט על גופו – הוא אמור לשלוט בה ולהחליט לגבי מעשיה. כי היא הרי חלק מגופו. לא משהו עצמאי. צלע. מוחבאת עמוק בתוך הגוף שלא יראו. שלא ירגישו. שלא. אוף!
מה נדדתי כל כך רחוק? יצאתי מדעתי? מה לי ולימי התנ"ך? מה עוד שהם היו שם אנטי פמיניסטיים? אני צריכה לתת תשובה כאן ועכשו איך אני מצילה אותה מן החשכה בתוכה היא שרויה ולא לקשקש בקומקום של המוח שלי ולהתפלסף על ימי בראשית. זה לא יביא תועלת לאף אחד. איך אני מוציאה אותה מזה? איך אני מרפאת את הצלקות הנפשיות שיהיו לה מזה? הרי אי אפשר לרפא טראומה כזאת. לא לגמרי. מה שאפשר להצליח לעשות, זה להביא את המטופלת להמשיך לחיות עם זה. כלומר, זה דבר שילווה אותה כל החיים. טראומה לכל חייה. ללמוד לחיות עם הטראומה הזאת. ללמוד להתיחס אל זה כמו שנכה לומד לחיות עם הנכות שלו. תמיד היא תהיה שם, כצל. אי אפשר להעלים את זה. צלקות כאלה בלתי מחיקות. יהיו לו רגעים טובי
ם, בהם הוא יהיה מסוגל להתעלות מעל הנכות שלו, אבל היא תמיד תהיה איתו. הוא לא יוכל אף פעם להתכחש לה או להיפטר ממנה. הכי הרבה שהוא יוכל לעשות זה ללמוד לתפקד למרות הנכות. להצליח לתפקד זה נקרא להבריא. אתה לומד לקבל את הנכות שלך. לא להתכחש לה. אלוהים, כמה זמן יעבור עד שהיא אכן תוכל להתמודד עם הטראומה הזאת? וחשוב יותר – מתי היא תגיע לידי השלמה עם מה שקרה ותלמד לחיות עם זה? זה לא דבר קל. זה קשה מאוד. הדרך קשה ורצופה כל כך הרבה מהמורות, שזה נורא. הלואי שהיא תוכל להתמודד עם מה שמחכה לה.
אבל הלואי שנגיע כבר לשלב הזה. זה יהיה טוב מאוד אם היא תצליח להתמודד עם הקשיים כדי להגיע לשלב, הקשה בפני עצמו, של להתמודד עם ההשלמה, שהטראומה הזו היא חלק מחייה. קודם כל, אני צריכה להצליח לחדור מבעד למסך ההגנה שלה. לעבור את מסך האטימות. להביא אותה לידי תגובה כלשהי. להוציא אותה מן הקליפה שבה עטפה את עצמה. זה כאב בפני עצמו. לא קל להתמודד עם כאבים. אך אחד אינו רוצה לעשות זאת. קליפות זה דבר נוח. כמו להכנס שוב אל תוך הרחם. שם היה לנו חם, היינו מוגנים והיה לנו טוב. אז למה לצאת? אבל אין ברירה וצריך לצאת. אי אפשר להשאר עוברים לנצח. אין ברירה. אי פעם, בסופו של דבר, מגיע הזמן וצריך לבקוע מתוך הביצה. אין שום אפשרות להשאר מוגנים לנצח וצריך לשנס את כל הכוחות שלנו, גם הפיזיים וגם הנפשיים ולהתעמת עם העולם החיצוני. אין ברירה אחרת. אי אפשר לבחור. אחרת אי אפשר לקרוא לקיום הזה חיים.
בכל פעם שנותנים לי תיק חדש, אני מרגישה את הזעם הזה על שאני צריכה לתקן מה שמישהו קלקל. וחוסר האונים הזה. למה כל הזמן מקלקלים? למה אי אפשר לחיות את החיים בשקט, בשלוה, בנחת, בלי הקלקולים האלה? מישהו מקלקל ואז קוראים למישהו אחר לבוא ולתקן. לא בכל פעם אפשר לתקן… ואף פעם לא בצורה מושלמת. לעולם אי אפשר להחזיר את האדם לקדמותו. למצב שהיה שרוי בו לפני הקלקול. האדם הרי אינו מכונה. גם מכונה לא תמיד אפשר לתקן ולהחזיר אצלה את המצב לקדמותו, אבל מה שטוב במכונה, זה שאפשר להחליף את החלקים. אם אי אפשר לתקן חלק מסוים, תמיד אפשר להחליף אותו בחלק אחר, חדש או מחודש או בכלל להחליף את המכונה כולה באחרת ואת המקולקלת לזרוק. אי אפשר לזרוק בני אדם 'מקולקלים'. הגענו למצב שאנחנו יכולים אמנם להשתיל אברים מסוימים, אבל אי אפשר (עדיין…) להשתיל נפש חדשה. איך משתילים נפש? זה הרי לא הגיוני, הדבר הזה. ומה שקורה בעבודה שלי, זה שאני צריכה לאלתר לפי מה שיש. אי אפשר לעקור את הנפש הקיימת, המקולקלת ולהחליף אותה בחדשה, בלתי פגומה, בלתי נגועה. אי אפשר. מה שאולי אפשר לעשות, זה רק לנסות, לא יותר מזה, כי אין ערבויות ובטחונות, להקל, לסדר, לתקן קצת. אבל רק קצת. לעולם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. להחזיר לנפש את הזַכּוּת שלה. את הטוהר שהיה לפני הפגיעה. את… כן, אפילו את התמימות, עד כמה שאפשר להיות תמימים בעולם הזה.
אני אוהבת את העבודה שלי, זה נכון, אבל שונאת את מה שגורם לה. צריך אופי מסוים לסוג הזה של העבודה שאני עושה עם האנשים האלה. צריך לדעת לקבל את העובדה הזאת שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. התפקיד שלי הוא לא להחזיר את הגלגל אחורנית, אלא ללמד את האדם להתמודד ולתפקד עם מה שיש לו עכשו. לקבל את המצב החדש שאליו נקלע ושאינו יכול להימלט ממנו. זה מה שאני עושה. אז מה אני עושה איתה? איך אני מחזירה אותה לחיים? איך אני חודרת אליה מבעד לכל שכבות ההגנה שתת ההכרה שלה עטפה אותה בהן?

מה זה הדבר הזה שמרצד מולי? מה העיגול המנצנץ הזה? מה קרה? אוייי… כואב לי נורא! אני לא יכולה יותר! איך אפשר לעמוד בעינויים הללו? מי מענה אותי? איפה אני? כמו סכינים על כל הצורה שלי! אויייי… חותכים אותי לחתיכות! למה לא מרחמים עלי? איך זה קורה לי? ה צ י ל ו!!! מה עושים לי? מי הכניס אותי לתוך מכונת הבשר הזאת שמקצצת לי את הצורה לנתחים? ומה זה הרעש האיום הזה? מאיפה זה בא? כמו תופי טאם-טאם שהולמים לי בשכל וקורעים לי את עור התוף. אוי-אוי-אוי! זה נורא מה שהם עושים לי, נורא! מתי הם יפסיקו עם זה? שוב שקעה אל תוך עצמה.
לענת היה נדמה לרגע שהיא רואה איזשהו זיע חולף, אך הדבר נמשך ממש שניות, עד כי לא היתה בטוחה שזה קרה. שאולי משהו מן הצלילים שהשמיעה חדר אל המומיה המבוטנת. הטייפ נקש. הקלטת הגיעה אל סופה. חצי שעה של צלילים המנסים להבקיע דרך בתקוה שתהיה איזושהי תגובה. אולי המומיה תתעורר. תזוז. משהו. אבל מספיק להיום. אולי מחר אצליח יותר. אין בזה הוקוס-פוקוס. צריך הרבה סבלנות. אספה את חפציה והשאירה את אורלי לטיפולה של משמרת הערב.

מתוך "אפס" מאת שרון הר פז, קציר מלים הוצאה לאור, סיון התשנ"ז יולי 1997

חונקת את הדברים בתוכך,
מאבדת אט-אט קשר;
נתלשת, נחלשת,
הולך ואוזל בך כוחך. החיים עולים וגואים מעלייך
עוד מעט הם יגיעו מעבר לראשך.
את אוספת את שארית חייך,
גוררת הלאה את נפשך.והוא – שנגע בעמקי נשמתך,
שחשבת כי אהב –
הוא השאירך כך לבדך…
וגופך מוחה, מצטמק, נעלב.

הגרסא המקוצרת:

עד מתי, ריבונו של עולם, עד מתי? די כבר!!! הניחו לנו לנפשנו!!!