ארכיון תג: אורלי יניב

רדיו

פעם, כפי שאני אוהבת להזכר ולהזכיר, לא היתה טלויזיה, אלא רק רדיו. בהתחלה זה היה כדי להעביר מידע למאזינים ומדי פעם גם לבדר אותם במוזיקה כזו או אחרת. מי זוכרת את התעמלות הבוקר של מיכאל בן חנן שהעירה אותנו ללא רחמים אחרי החדשות של 6 בבוקר ואחריה את הקטעים המוזיקליים הקלסיים שליוו אותנו בהכנות לקראת היציאה לבית הספר?

והיו התסכיתים! איך היינו צמודות, משפחות-משפחות, אל פול טמפל ואחר כך אל משפחת שמחון! קשה לדמיין את זה לחושך המציאות העכשוית, שהתרבות ממש בשפל, אבל המוני בית ישראל נהגו להאזין בשקיקה לדברים הנפלאים ההם. אריאל הירשפלד, במאמרו ימי הרדיו, מספר כי קול ישראל לא שמר את הקלטות התסכיתים. לא להתרגז? הרי הורינו שילמו את האגרה כבר אז!

בחלוף השנים, הפסקתי להאזין לחדשות והקשבתי רק לתחנות ששידרו מוזיקה. חבל שזו היתה מלווה בפרסומות מעצבנות, אבל הרי אין דברים מושלמים בחיים. במהלך השנים היתה חלוקה מעניינת ביני לבין דור היורשים: אני הייתי מאזינה בעיקר לרדיו וקצת לאוסף התקליטים שלי (ואחר כך לקסֵטות ולדיסקים) והם האזינו לקלטות שלהם. אחר כך הם נצמדו לדיסקים ואני מצאתי את עצמי מדלגת על ההאזנה לרדיו במשך שעות רבות ביום ומפעילה את הפטיפון ואת נגן התקליטורים, כי בלי מוזיקה אינני יכולה לעבוד. מסתבר, שבלי שנרגיש, סולקה המוזיקה הטובה מהרדיו (פרט לתכניות אזוטריות מעטות) ונותרנו עם בליל מעצבן.

בראשית (1973) היתה תחנת קול השלום, ששידרה מוזיקה שונה ממה ששמענו ברדיו הישראלי עד להקמתה. מי זוכרת את רצועת "עם שקיעת החמה" (Twilight Time) ששודרה אחרי שאייבי קרא לשלום בין העמים ("עם שקיעת החמה תפסיק תחנת קול השלום את שידוריה למשך 30 שניות, לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו")? מי שאין לה עכשו צמרמורת, ודאי לא שמעה זאת ונולדה מן הסתם ה-ר-ב-ה אחרי.

אחריה (1976), קמה רשת ג' והיתה לאורים והתומים למוזיקה חדשה מהעולם. קריָיניות מצוינות כמו שמירה אימבר ואורלי מורג, ששידרו מוזיקה "אחרת" בנימה אישית ופחות מכופתרת, ריתקו אותי לתוכניותיהן ובאמצעותן גיליתי שיש הרבה עושר צלִילִי מעבר לשירי "אנו באנו". היו גם תוכניות של אלבומים שלמים, שתענוג היה להקליט ולשמור לשמיעה חוזרת וחוזרת ונשנית עד כדי שחיקת הטייפ והקסֵטות (קלטות בלשון ילדינו) שלו. קשה להאמין שזה היה, אחרי שהתחנה הפכה למה שהיא כיום.

בגלי צה"ל (ובהמשך בגלגל"צ), שידרה אורלי יניב את המוזיקה הכי-הכי מעניינת, הן בימי השבוע בשעות היום וגם ביום ששי בין חצות לשתיים לפנות בוקר, מיד אחרי התוכנית "עשן בעינייך" של גדי ליבנה. הייתי פורשת לישון מיד אחרי סעודת השבת כדי שאוכל לקום רעננה ולשבת עם האוזניות על מנת שלא אעיר את הישנים בדממת הבית. היתה לה גם תכנית ראיונות מרתקת, "פגישה יומית", שעבורה הייתי מוכנה לוותר על שנת הצהרים. בין היתר, אני זוכרת את הראיון עם המשורר אשר רייך ("אשה בודדה היא קצת אשה והרבה בדידות קשה"). הלואי ואפשר יהיה למצוא אותן ולהעלות לאינטרנט. גם כדי ללמד את הקריינים הנבובים וחסרי הסבלנות של היום מהי תרבות שיחה, מהי הקשבה ואורך רוח לשמוע תשובות מלאות בלי לזרז את הדובר לקצֵר. ממש לא ברור לי למה בכלל מזמינים מרואיינים לאולפן אם אין זמן לשמוע את תשובותיהם. אולי ישנן כאלה הזוכרות את השאלה הארוכה כאורך הגלות ששאל איזה יורם אחד את פרופסור ישעיהו ליבוביץ' וזה האחרון המתין בסבלנות לסימן השאלה וכשזו סוף-סוף הגיעה, לגם הפרופסור הנכבד מכוס התה שלפניו, הרהר בכובד ראש בתשובתו, לגם שוב מן התה ולאחר מספר רגעים ענה במלה אחת… אני חושבת שהיום היו גאים בו עד מאוד על כך.

סימן ההכר לתוכניות של אורלי יניב היה המוזיקה של רביב גזית. שנים אחר כך, כשהילד שלי יהיה בצבא וישמע בזמן ארוחת צהרים את נעימת הפתיחה של תוכניתה הבוקעת מהטרנזיסטור, הוא יספר לי על כך ויגיד שחש את הבית, כי זו "המוזיקה של אמא". אני גאה בהחלט על שעד היום זה מושג מפתח במשפחתנו ואני מקוה שהשפעתי לטובה על טעמם המוזיקלי של ילדַי.

בהשראת הרדיו (ודברים נוספים) כתבתי את ספרי הראשון, סגול, העוסק בסיפור אהבה בין קריינית למאזינה. חלום חיי היה להיות קריינית ברדיו.

אז היה אחרת: הן משום שלא היו תחליפים ראויים והן משום שאנשים עבדו עם כל הלב ונהגו לתת תמורה לאגרה. היום, בגלל שתרבות החפיף וחוסר הסבלנות להקשיב פשה בכל חלקה טובה – התוצאה העגומה היא שרוב הקריינים באים לעבודה ומעטים הם אלה שבאים באמת לעבוד כי הם אוהבים את העבודה שלהם, למרות השכר המביש. צריך לאהוב את זה, משום שלא קל להכין תוכנית שתיגע במאזינים. כשהקריָן עושה את עבודתו נאמנה והוא גם במצב רוח טוב – אפשר לחוש את ההשראה במוזיקה שהוא משדר וזה סוחף את המאזינים.

למדתי, שעם השנים נעלמים כל אלה שהמלצתי עליהם ומקומות שאהבתי – נגוזו ואינם יותר. לכן אני נמנעת מלנקוב בשם הקריין היחיד שאני עדיין מאזינה לו היום ב-88FM, למה להתגרות בגורל? אני עוד מעוניינת לשמוע את המוזיקה שהוא משדר, גם אם זו רצועה בודדת במהלך היום. הנושא של רצועות השידור של השדרנים/ות, גם הוא עגום, לטעמי. בתחנות רדיו המכבדות את עצמן, באים הקריינים לעבוד לפחות לשלוש שעות (אחרי שהם שוקדים על ההכנה זמן דומה ויותר). מגוחך בעיני לבוא לשעת עבודה או לזגזג בין רשתות ולא להתרכז בתוכנית אחת. רדידות כבר אמרתי?

פעם, הייתי פותחת רדיו וזה היה משמש לי השראה לאורך כל היום. היום, אם אני רוצה להתרכז, אני מאזינה בעיקר לתחנות באינטרנט ואם אני רוצה להתעלות ולעוף – אז למוזיקה באייפוד, אליו העברתי את השירים שאני הכי אוהבת מתוך הדיסקים הרבים שצברתי. אני מקוה שזה יחיה לנצח, כי אפל הארורים החליטו לסגור את הגן שלהם ואי אפשר להעביר כלום מהמכשיר למחשב, רק מהאיטונס למכשיר, כך שזה המקום היחיד בו נשמרה המוזיקה עליה טרחתי במשך שעות. המוזיקה הזו באמת יחודית במונחים של היום, כפי שהתבטא לועזי אחד בשפה ברורה ונוקבת:

"Man, there sure was a lot of world class music in the 70's. WTF  happened?"

בקיצור מאוד:

תודה לגדי ליבנה הנפלא (שחבל מאוד שאין לו תוכנית קבועה) על שידור Nightporther אתמול בבוקר. איך אמר: "אמנם לפני 40 שנה, אך יפה-יפה". זאת תמצית המוזיקה בעיני.

ועוד קטע עדין ומדהים בעוצמתו (מתאבן לרשומה שאני מכינה על להקת פוקוס ההולנדית)

נעים באוזן:

  1. נעימת פול טמפל האנגלית (לא ממש עושה צמרמורת, למרות שיש אנגלים שיעידו אחרת)
  2. נעימת פול טמפל בתרגום הישראלי (מעבירה חלחלה עד עצם היום הזה!) לא מצאתי! אך אני עדיין מנסה לדוג
  3. תחנת קול השלום להאזנה באינטרנט
  4. תסכיתים ברדיו אלי אשד באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה

סִיָה Sia

מוזיקה טובה גם כיום!!!

Good Music today as well!!!

באנגלית, אוהבים לבלוע אותיות ולקצר כמה שיותר. זה די מעצבן, שלא לדבר על האוזניים שלי, שלמרות שניקיתי באופן יסודי, עליהן לסבול ולנסות לנחש את הנאמר…

In English, they like to swallow letters and shorten as much as possible. It's pretty annoying, not to mention my ears, that despite I cleaned them thoroughly, they have to suffer and try to guess what was being said…

לילה אחד, בתוכנית "לינק" של אורלי יניב, שמעתי אותה אומרת סִיָה, You have been Loved. חשבתי לעצמי שככה היא נפרדת מאיתנו, בבחינת seeya… ואז בקע הקול הזה, המדהים, המהמם, ה… וישר אחרי שנגמר, רצתי ליוטיוב לחפש אותה.

One night, on the radio program "link" with Orly Yaniv, I heard her saying Sia, You have been Loved. I thought that this is how she says goodnight to depart from us, like saying see ya… And then, this amazing, astonishing voice emerged, and right after it finished, I hurried to look for her on YouTube.

השיר הראשון שמצאתי, היה Soon to be Found ולאחריו צפיתי ב- I Go to Sleep ומאז, אין יום שאינני שואפת אל אוזני את הסם הזה ששמו Sia. יחד עם זאת, זה לא על חשבונה של הדרה, אהובתי.

The first song I found was Soon to be Found, and after it I watched I Go to Sleep, and since, there's no day passing on which I don't inhale into my ears the drug named Sia. However, it's not on the expanse of my beloved Hadara.

פס הקול של חיי זו המוזיקה של שנות ה-70. אני בצד של הרוק הכבד, המאסיבי, המפעים (תרתי משמע: הן ברעש והן בעוצמה) כמו גם הבלדות העדינות, האדירות ולקינוח – הפופ היפהפה, המלודי, המרטיט. אני ממש לא בקטע של שירֵי הרוזה-רוזה למיניהם ולא אותם אחרוזה. בשבילי, מוזיקה צריכה לרגש, להכנס לי לעצמות, אחרת מה הטעם? דקלומים ושטויות אני יכולה לשמוע מכל צד ועבר (אך, כמובן, אינני עושה זאת) ברדיו שמשדר את הפלייליסט הלעוס, המאוס.

The soundtrack of my life is the music of the 70's. I'm on the side of the heavy rock, the massive, the exciting (double meaning: both noise and intense), as well as the tender, great ballades, and for desert – the beautiful, melodic, thrilling Pop music. I am not at all at the Rap-crap. For me, music has to move, touch, go into my bones, otherwise what's the point? Declamations and nonsense I can hear all over the place (which, of course I don't do) in the radio that plays the chewed, repulsive playlist.

לאורך השנים, בעיקר בהתחלה, הייתי מתרגשת מכמעט כל שיר לועזי שהושמע ברדיו. אז שידרו עדיין את סגול כהה וניקול כרואזי, המוזיקה הנפלאה ההיא, ביומיום ולא רק בשבתות. היום… נו, היום… אין אֶת הריגוש, אין את הנשמה היתרה, אין את החיבור ללב. אין.

During the years, especially in the beginning, I used to get excited from almost every song that was on the radio. Then, they used to play Deep Purple and Nicole Croisille, that wonderful music, one everyday basis, not only on Saturdays. Today… Well, today… There is not that excitement, the special soul, there is not the connection to the heart. Not at all.

כמה נשמה ! How much soul

אך בכל זאת יש נחת פה ושם, כי מדי פעם גחות ההבלחות הללו, שחבל שהן כל כך דלות, של איכות מדהימה. מה שמפליא אותי, זה למה אין לאיכות הזו ביטוי כלכלי הולם מיידי. החשמליות, הנה, יש לכן עוד תקוה

But still there is some satisfaction here and there, since once in a while these flickering come up, of amazing quality. It's a shame they are so few. What makes me wonder, is why this quality have an immediate suitable economic expression. Hachashmaliot, here, you still have hope

גם כשהשתתפה כסולנית בהרכב Zero 7, ביצעה סיה את השירים עם כל הלב, כפי שצריך. מוזיקה זו נשמה, לא רדידות. חבל שאין לנשמה, לאיכות, תמורה כלכלית הולמת.

Also, when she participated as a soloist with Zero 7, Sia performed the songs with all her heart (Zero 7 – Somersault ft. Sia), as it should be. Music is soul, not shallowness. it's a shame that soul, quality, has no suitable proper economic return.

 

הגרסא המקוצרת:

ממליצה בכל פה להקדיש מזמנכן, לשבת על היוטיוב ולצפות בה, בעיקר בסדרת ההופעות החיות שלה. עושה טוב לפתוח את היום או לחילופין, לסוגרו.

The short version:

I strongly recommend for you to dedicate of your time, sit on YouTube and watch her, especially in her live performance serial. It does good for one to open the day with her voice, or closing it, for that matter.

 

Sia – Live in Sydney (Full Concert)

המלצה:

אורלי יניב בגלגל"צ