ארכיון תג: אלימות

אלימות

מערוך

ביד חזקה ובזרוע נטויה

אוי, מהיכן להתחיל? איפה נמצא את שורשי הדבר הרע הזה שעומד עלינו לכלותינו? האם בכיבוש המשחית, בשלטון על עם אחר, בהקלת הראש באלימות, ברצח פוליטי שלא הופנם, במה? וכאשר נמצא, איך נוכל לתקן, הכיצד נברא את הרע מקרבנו?

תמוה בעיני מאוד ששריפת המועדון היא שגרמה לתקשורת לצאת מגדרה ועכשו ודאי גם השופטים יתחילו להחמיר בעונשיהם של האלימים במגרשים. לא פגיעה בנפש, לא התעללות בחפים מפשע – אלא שריפה, ביעור של חומר. אני תוהה היכן הערכים שלנו. אז הלכה ההסטוריה של בית"ר ירושלים, אז מה? האם המעשה הזה שקול כנגד פגיעה באנשים?

הגששים – אוהד כדורגל

פעם, כשהייתי צעירה יותר, אהבתי כדורגל – הן לשחק (הייתי צעירה, כן?) והן לצפות במשחקים, תחילה במכתש בגבעתים ולימים גם במגרש שמאחורי הבית בו גרתי בראשון לציון. אם כבר רעש בשבת בצהרים, אז עדיף לצפות בו, כי לישון אי אפשר היה. היתה אוירה נחמדה ולא יותר מדי מתח, כי באנו לראות גולים ולהנות מתצוגת הכדורגל ולא כדי ללכת מכות זה עם זה רק בגלל שהזולת אוהד את הקבוצה האחרת. זה היה בתקופה שיוהן קרויף ואייקס אמסטרדם משלו בכיפה והלהיבו את הקהל במהלכיהם המרהיבים. חוצמזה, הפועל ראשון לציון לא היתה מעצמת כדורגל, על אף היותה אחת הקבוצות הותיקות בארץ (יעקב חודורוב האגדי עמד בשער), ובסך הכל באנו לעודד את הקבוצה של עירנו האהובה. עד שקבוצת בית"ר ירושלים הגיעה להתמודד עימנו. לשבת בתוך הקהל של בית"ר, לשמוע את הקללות והנאצות, לא היה נעים כלל וכלל. חבר'ה הלכו מכות (לראשונה בחיי חזיתי במכות!!!) על באמת ולולא השוטרים שבאו להפריד, מי יודעת מה עלול היה להתפתח. השוטרים הסתפקו בהפרדת הנִצים ובלעמוד ביניהם לבל יתלקח קרב נוסף. לא היו מעצרים של המתפרעים. מאחר ולא הייתי מכורה לשינון המשחקים, אינני זוכרת את התוצאה. אולי משום שיכולנו להתפזר בשקט לבתינו, יתכן והיה תיקו או נצחון לבית"ר ואוהדיהם לא שרפו לנו או אותנו.

ועל מה מדובר כאן בסך הכל? כולה משחק, ספורט!!! איפה הפרופורציה, למען השם? ישנם אוהדי קבוצות בכל העולם וגם אנגליה "המנומסת" אינה נקיה מאותם בריונים שמוכרחים להשתית טרור בקרב הצופים, אך קשה להבין מה גורם למאן דהוא, שיתכן כי בחיים הרגילים הוא נחמד ונעים-הליכות, להפוך לחיה רעה, מזת-רעב לקרב ומשוגעת שאינה רואה את הצד השני ואינה מסוגלת אלא לאכול אותו על תוכו וקרביו. מזכיר לכן עם מסוים, שנחשב לדיקן ומנומס, שוחר תרבות וכו', שבמחי מנהיג הפך לחיה נאצית? מה גורם לזה? האם הקלות שבה אפשר להתעלל בחלש והעידוד מצד השלטונות במקום לפעול בנחישות כדי למגר את הרע מקרבנו?

אצלנו זה חוסר חינוך מהיסוד, משחר ילדותנו, הן של ההורים והן של סוכני החינוך האחרים. מי שהעלים עין וגלגל עיניו לשמיים בהשלמה למרות האלימות כלפי מפגיני "שלום עכשו" [מה שהוביל לרצח אמיל גרינצוייג ז"ל (למה שחס ושלום יהיה ערך עליו בויקיפדיה?)], בזמן שמשתוללי תג מחיר שרפו מנזרים, כשאלה מצפצפים על שלטון החוק ועושים כישר בעיניהם ואף אחד אינו מעז לעצור אותם ובעדם, מי שלא נקט עמדה תקיפה נגד אלה, מקבל עכשו את שרפת המועדון, כאילו שזו הפתעה ולא מציאות חזויה מראש. ועכשו מקוננים הכל על רכוש שנשרף ואבד לעד, במקום לקונן על הרוח שלא השכלנו להנחיל לאלה.

ג'יג'י

הודעה בפייס: זה ג'יג'י, מצאתי אותו לפני שעתיים מחוץ לבית שלי, הוא היה מרוד רעב וכשקיבל אוכל התחיל לקפוץ, לעמוד על שתיים וללקק, הוא בן 4, מסורס, ויש לו שבב אבל הבעלים שלו לא רוצה אותו, הוא ממש מתוק, מתמסר ומתפנק… פרטים אצלי 0523265026, וגם אם אתם לא רוצים בבקשה תשתפו, כדי שנוכל למצוא לו בית אוהב. תודה!

ואז אינך יכולה שלא להתעצב אל לבך ולתהות הכיצד הגענו עד הלום. לדעתי, זה אותו שורש של חוסר חינוך, של אלימות במקום הידברות, של זלזול באחר, שאינו אתה. אמי זצ"ל נהגה לומר שגם לחיות יש נפש ואסור לגרום להן צער. "הבעלים שלו לא רוצה אותו". מהיכן זה נובע? למה אפשר לעשות לבעלי חיים את מה שאסור לעשות לבני אדם? אם מאן דהוא היה זורק ונוטש כך את צאצאו או מישהו אחר שעליו הוא אחראי, מה היו עושים להלה? למה אין חוקים שוים? ואידך זיל גמור. משרד החינוך צריך להתנער ולהתחיל לחנך, אבל ממש!

שלושת הקופים

אלימות נגד נשים

לציון יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

לאסקימוסים יש כ-300 מלים לתאר שלג, 300! האם אנו, דוברות העברית, מסוגלות לתאר לעצמנו מגוון כה גדול של מלים הבאות לתאר מה שאנו מכנות במלה אחת ויחידה? כולה שלג, אבל מסתבר שתאור מדויק שלו משנה הרבה מאוד ועשוי אף להציל חיים. אף שֶׁקַר ומצמרר לי לחשוב עליו, שלג, הוא בכל זאת מלה די נחמדה מבחינתי. מעלה בדמיוני תמונות של סקי, של לובן, טוהר.

אני אוהבת מלים ועוסקת בהן, אך ישנן כאלה שאני ממש שונאת ומצטערת שהן קיימות, משום שזה מעיד על קיומם של מעשים שחבל שהם נעשים. אחת מהן היא אלימות. מלבד מתן שם למעשים מתועבים ומיותרים, נוצר גם צורך בציון מיוחד לאלה.

מתי כבר יפסיקו עם הימים הללו? מתי לא נצטרך עוד למצעדי גאוה, למצעדים נגד אלימות, למצעדים כדי להחזיר לנשים את הלילה הבטוח, את הבטחון לצאת לרחוב או לעבודה ולכל מקום אחר בלי להיות מוטרדות על ידי אותם זכרים שאינם מסוגלים להבין עד כמה מעשיהם נוראיים ומיותרים? תמיד אלה זכרים המטרידים והמפחידים והאונסים והרוצחים אותנו, הנשים. אי אפשר למנוע את המחשבה שלולא הם, היה העולם עשוי להיות מקום טוב יותר.

כבר בעריסה אנו מועדות לחוות את מה שאסור שנחוה. מרגע לידתנו אנו מטרה לכל המרעין בישין שהמגדר המיותר מרעיף עלינו. אנו גדלות ומתחנכות לתוך מציאות של עליונות הזכר בכל התחומים, גם אם אלה אינם "מסורתיים" לו. ראו את השֵׁפים. כשאשה מבשלת אז זה בהחלט אופייני ורגיל, אך כשגבר מואיל בטובו להרים איזה מזלג – הוא כבר שף, אם אין הוא עוסק בעיקומו של הכלי. לא מכובד לו להיות סתם בשלן מצוי.

מרגע שאנו יוצאות לאויר העולם, הדבר הראשון אותו אנו חוות, גם אם יהיו כאלה שישקרו לעצמם ויכחישו זאת, זו אכזבה על שאנו מה שאנו, שלא נולדנו בנים. גם אם אין הדבר מובע בקול, הריהו מגולם בהתנהגות כלפינו וכידוע, יש לתינוקות חושים לחוש זאת.

אם אנו נמנות על בנות המזל שנולדו להורים נורמלים, לכאלה האוהבים ודואגים לנו ויש לנו אב שאינו מתעלל בנו ואם שאינה מעלימה עין ממעשיו – עדיין עלינו להתמודד עם החיים בחוץ, עם הזאבים האורבים לנו על כל צעד ושעל. שתקום זו שתוכל להצהיר במלוא הכנות שמעולם לא חוותה מה שלא רצתה לחוות, שמעולם לא נתקלה בזכר זה או אחר שניסו לכפות עליה את רצונם ולא רק בתחום המין. אני בספק אם ישנה מישהי, ללא הבדל דת, גזע ומין, שמעולם לא חוותה יד זכר מונחת עליה ופולשת אל מרחב המחיה שלה בלי שתרצה זאת וללא רשותה, ואף כי לא נעם לה הדבר – היא נמנעה מלומר משהו תקיף על כך, פן יבולע לה ולפרנסתה.

קשה להתנהל בעולם שהוא אנטי כלפייך וכלפי קיומך. לאן שרק תפני, לא תוכלי להמלט מן ההתקפות עלייך בכל תחום שהוא: רגשית (מניפולציות כגון: "למה שלא תעשי את זה?  אני רק רוצה לעשות לך טוב"), פיזית (מילת נשים, אונס, רצח), חברתית (מי תמיד נחותה? מי תמיד תהיה אחרונה בתור? מי אינה מיוצגת בתקשורת ובין מקבלי ההחלטות?), כלכלית (מי משתכרת פחות מזכר באותה משרה?), מקצועית (מי נדחפת לעסוק בתחומים פחות "חשובים"? מי נאלצת להאבק בתקרת זכוכית?) ועוד ועוד, קצרה היריעה.

אנו חיות בעולם לא שוויוני, מה עוד חדש? זוכרות מתי קיבלנו זכות בחירה לפוליטיקה? אך אתמול… ועדיין יש התנגדות לכך בחוגים מסוימים ומתבדלים. נשים עדיין נחשבות לרכוש – חשובנה על המלה "בעל". הוא בעלה, היא אשתו. וגם כשאנחנו מתגרשות בשעה טובה ומוצלחת ובדי עמל וסבל מצליחות להעיף את הקרציה מעלינו, עדיין רבים השואלים: "ומה עושה היום בעלך?" או "איך הילדים מתיחסים לבעלך?" את אמנם גרושה, אך הוא עדיין בעלך, את לא חדלה להיות רכושו. מופרע לגמרי!

אומרים עלי שאני חולמנית, שאני חיה מתוך שאיפה לאוטופיה. צודקים הללו, אך מה רע בזה? מה רע בשאיפה לעולם טוב יותר? למה שלא נחתור למגר את הרעות החולות של העולם ונתחיל במיגור אי השוויון והיחס המפלה כלפינו? אני בטוחה שלולא בעלי האינטרסים שפועלים כל הזמן להנציח את העוול והמעוות, כי הם הרי מרויחים מכך – היינו יכולות להיות במקום אחר לגמרי, שוות להחלטות ולעשיה.

איך עושות זאת? פשוט מאוד – על ידי חינוך. זה מתחיל מאיתנו, בצורה לאורה נחנך את צאצאינו, אם לשוויון או אם נבחר להנציח את מצבנו, כי כך חונכנו אנו. אין דבר מפגר יותר מאשר לצעוד בדרך בה הוכח כי אינה נכונה לנו, שמפלה אותנו לרעה. אין לנו ברירה אחרת מאשר ליצור את המציאות שלנו יהיה נוח איתה, שתיטיב איתנו. ההבדל בינינו לבין הזכרים המצויים היא, שגם כאשר אנו עושות לעצמנו ולביתנו – זה לא על חשבון מישהו אחר, לא באמצעות דריכה על גופות, לא בדיכוי הצד הנגדי, אלא בשיתוף פעולה, מתוך רצון כן לשוויון, מתוך שמירה על כבוד כל הצדדים המעורבים. אנו באות לתקן, לא לקלקל; לרפא, לא לפצוע; להחיות, לא להמית והכל מתוך כוונה טובה.

תמונות נוספות של Toulouse Lautrec מהסדרה

הגרסא התמציתית: אם נקום כולנו כאשה אחת ונמרוד נגד דיכויינו – נוכל ליצור עולם שוויוני. הדבר בידינו, כי אם נחכה שמישהו אחר יעשה עבורנו את המלאכה – זה לא יקרה גם בבוא המשיח. הוא הרי גבר…

חפירות:

  1. בליון מתפקדות כולנו נקום ונתפקד נגד מה שעושים לנו
  2. יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים ויקיפדיה
  3. זכות בחירה לנשים ויקיפדיה
  4. בנות הזהב פרק 7 על חברתה הלסבית של רותי

ענין של הרגל

זוכרות את דבריו החשובים של  פרופ' ישעיהו ליבוביץ' זצ"ל – "הכיבוש משחית"? אני חוזרת על זה כל הזמן, אולי אם אומר/אכתוב את זה מספיק פעמים – זה גם יחלחל למי שזה צריך לחלחל אליו ויחדור לראשו האטום, כלומר – לעומדים בראשנו. אפשר רק לחלום ולקוות.

חשוב לא להשלות את עצמנו – הכיבוש, השליטה על עם זר, הינו כמו תולעת המכרסמת את הנפש והורסת כל חלקה טובה ברוח האומה. אי אפשר לחנך לערכים נכונים וטובים בזמן שרומסים את הזולת. רק אצל הנאצים ימח שמם וזכרם, זה עבד: בחוץ, נגד היהודים והמעונים האחרים, נעשו מעשים שקשה לתאר ולהאמין שבני אדם מסוגלים לעשותם, אם כי עובדה שאלה נעשו; בבית, שרר הנימוס. הנאצים אמנם איבדו צלם אנוש, אך נשארו מנומסים בינם לבין עצמם. יכולת לראות איך הועבר יום העבודה במעשים שאסור שיעשו ואילו מחוצה לו, נהגו אותן המפלצות באדיבות.

אבקש להבהיר: חס ושלום, בשום פנים ואופן אינני משוה את מעשי חיילינו לאלה של הנאצים ואני דוחה מכל וכל את המונח "יודו-נאצים" שטבע הפרופסור, אך אי אפשר לעצום עיניים לנוכח הכרסום ברוח העם, בהתבהמות הפושה בנו, בנסיגה מערכי היהדות. אין זה סוד שהבנים היוצאים לשרת בשטחים, חוזרים משם אחרים. הכוח משכר (וגם משקר). נערים בני 19-18 עוברים מהפך נוראי: הם נזרקים מחיק המשפחה לתוך גהנום ההורס את נפשותיהם ומשנה אותם לרעה.

כחברה, עלינו להביט לאמת בעיניים, להסיק את המסקנות המתבקשות ולתקן. ויפה שעה אחת קודם. אמנם קשה מאוד לתקן את העיוות שעוּוָה מאז עודדנו את המתנחלים לפלוש לאדמות לא להם וגם לא לנו, אך זה אפשרי.

אני רוצה לצטט מדבריה של אריאנה מלמד (2 בחפירות): "השיר אינו מתעלם ממציאות חיינו, אינו טוען שאין לנו אויבים או שחיילי צה"ל הם סוג של נבלות – השיר עוסק בדרך בה הם הופכים לערלי לב." אין זה משנה איזה חינוך הם קיבלו בבית, עד כמה היה זה הומני ורגיש – החיכוך היומיומי עם המציאות המכוערת הופך את החיילים הכי עדינים לבעלי אגרוף ברזל ולקשוחים שבקשוחים. והם מביאים את זה הביתה, אל המשפחות שלהם, אלינו. כבר כתבתי על זה פעם, איך חַיָל אחד (אחיה הצעיר של חברה שלי, שהיתה כבר נשואה ואם לילד) חזר הביתה, לחופשת סוף השבוע. אתרע הגורל ונתגלע ביניהם ויכוח שגרתי, ביתי. כנראה שהמלים אזלו לו, כי הקלגס פשוט הרים את מגפו הצבאי והלם בראשה ובכך שם קץ לחילוקי הדעות. הוא אפילו לא הביע חרטה לאחר המעשה, כי זה מה שספג ברחוב ובצבא – הגבר והכוח שולטים וקובעים את התנהלות חיינו, ה"להכניס להם", "לשבור ידיים ורגליים", לא התרבות. איך מתמודדים עם זה? לא על ידי עצימת עיניים ולא על ידי החרמות.

די הופתעתי ודי לא הופתעתי לקרוא שהשיר מוחרם בתחנות הרדיו ומוקצה ברשימות השידור שלהן. הופתעתי, משום שזה מפגר ומטומטם להחרים שיר בעידן הנוכחי, בה אפשר למוצאו תחת כל מדיה רעננה כמו היוטיוב ואתרי החדשות. לא הופתעתי, כי מי בעצם מנהל את התחנות הללו ואחראי על הצנזורה? סתם אנשים סתומי ראש וחסרי בינה החושבים שהם ממונים על מה שעלינו לראות/לשמוע, שלא לדבר על סתימת פיות. אלה ינבחו והשיירה תעבור ותשמיע את קולה במקומות אחרים, זמינים ונגישים יותר. אני מקוה שיש לאשדות מקורות פרנסה טובים יותר מאשר התמלוגים מההשמעות ברדיו הישראלי.

כידוע לנ"ש (נשות שלומנו), אינני אוהבת שירי הטפות ואני מעדיפה לקרוא את הטקסט או מקסימום שידקלמו אותו באוזני. בדרך כלל, בסוג זה של יצירה, המנגינה לא משהו ואפילו מיותרת, אך יחד עם זאת, בהעדר מדיה אחרת שהשיר הזה יצא (ודומיו, כגון Working class hero של ג'ון לנון) – אני חשה חובה לחלוק אותו עימכן. זה שיר חשוב, משום שהוא מציב בפנינו מראה של מציאות חיינו, גם אם היא מכוערת כל כך, מעודד לבחון אותה (את המציאות) ומעורר חשיבה על האפשרות לשנות. הוא אינו מטיף לאלימות, הוא אינו כופה על אף אחד כלום ואינו טוען שהאמת שלו היא הבלעדית, כמו אלה המשכימים לרצוח אף את החפים מפשע השואפים לחיות את חייהם בשקט ואין להם שום מחשבה או כוונות להזיק לזולת.

הקשבנה למלות השיר, קראנה אותן, הפנמה.

חפירות:

  1. מלות השיר "ענין של הרגל" שירונט
  2. ללמוד לצנזר – זה ענין של הרגל אריאנה מלמד באתר Ynet
  3. אריאנה מלמד ויקיפדיה
  4. סקירת שירים נוספים שצונזרו לירון משה באתר נענע 10
  5. על יצירת האלבום באתר מוזיקה נטו
  6. החולמים/החלמאים אנו? מה שכתבתי בעבר על האלימות בחברה

די כבר !!! Enough Already

© משה בלולו

אחת ליומיים בערך אני חוטפת את הדכאון של החיים שלי בגלל מה שקורה פה (אלימות, טייקונים, גנבות, מעילות וכיוצא באלה מרעין בישין שלצערנו כולנו מכירות) ורוצה לשים קץ לכל זה. כמה אפשר לסבול? בשביל מה להתענות? אם אהיה כאן ואם לאו – מאי נפקא מינה? מישהי פחות, למי זה ישנה? איך פתח הנזיר עם הפרארי את הרצאתו: "Who will cry when you die?"

Every other day or so, I get the depression of my life because of what is going on here (violence, tycoons, theft, and so forth evils that unfortunately we all know) and I wish to put an end to it all. How much can one tolerate? What to be tortured for? Whether I am here or not – does it matter? Somebody less, who will it matter? How the monk with the Ferrari began his lecture: "Who will cry when you die?

מצאתי שהתרופה היחידה לזה, היא לצאת לגינה ולעבוד את האדמה, כל עוד יש לי הזדמנות ולפני שהארץ תחרב לנו בידי הרשעים. לא שזה עוזר הרבה, משום שכשאני גומרת בקושי לעקור את העשבים השוטים במקום אחד, צצים להם חדשים ורבים במקומות נוספים. כמו חברי הכנסת והשרים המתרבים על חשבוננו ללא סיבה, מלבד אחת: אנו משקים אותם ומאפשרים זאת. נחמה פורתא אני מוצאת בכך שלפחות אינני יושבת מול המחשב מן הבוקר עד הערב ופעילות גופנית אולי תמנע/תעכב אוסטאופורוזיס, לא עלינו ולא על בני ביתנו (אפשר רק לקוות…).

I found that the only remedy for this is to go out to my garden and work the land, as long as I have a chance and before our land will be destroyed by the evils. Not that it helps much, because when I barely finish to pull out the weeds in one place, new ones pop up in many other places. Like the members of the Knesset and the ministers who multiply at our expense for no reason other than one: we water them and allow it. A little comfort I find that at least I do not sit in front of the computer from morning to evening and physical activity may prevent/delay osteoporosis, neither us nor our loved ones (we can but hope…).

בוקר אחד אַת קמה ושומעת פתאום דיבורים על בחירות. כאילו שאין פתרון אחר לצרות שלנו. מה מונע מן הממשלה המכהנת להוציא דברים אל הפועל לטובתנו? אנחנו, הא/נשים הפשוטים/ות, הממוצעות, הלא-מתערממות, המנסות לצוף על אף נסיונותיה העקשים של הממשלה הזו להטביענו, איננו רוצות הרבה – מה אנחנו, טייקונים? מה שאנו רוצות, זה חיים שׁלֵוִים, כאלה שיאפשרו לנו שקט ליצור. רוצות בטחון כלכלי, דֵי לחם ומים לקיים את הנפש, גג מעל הראש. האם זה יותר מדי לבקש?

One morning you get up and suddenly hear talks about elections. As if there is no other solution to our problems. What is preventing the incumbent government from putting things into practice in our favour? We, the simple, average, unassuming people who try to surface despite this government's stubborn attempts to drown us, do not want much – what are we, tycoons? What we want is a peaceful life, such that will allow us to create in peace. We want financial security, enough bread and water to sustain the soul, a roof over our heads. Is it too much to ask for?

עד שהכנו עצמנו להתמודד עם מִסמוּס המחאה החברתית בתהליך הזה של הבחירות, ניסינו להתארגן בהמונינו לקראת מחאות הקיץ, והנה, שוב בוקר רע ואגרוף נוסף בפרצוף: קואליציה מקיר לקיר כמעט, כזו שתהרוס את המדינה היקרה שלנו ותחרוץ את גורלנו לשבט. אתם שם למעלה, אתם שומעים??? אנחנו רוצות לחיות!!! ואיפה הנשים בקואליציה הזו? איפה קולן של מחצית מן האוכלוסיה? למה אין אנו קמות ומוחות ומונעות את האסון הזה?

By the time we prepared ourselves to deal with melting the social protest with this election process, we tried to organize ourselves massively for the summer protests, and here, again a bad morning and another punch in the face: a nearly wall-to-wall coalition, such that would destroy our dear country and determined our destiny for the worst. You up there, do you hear??? We want to live!!! And where are the women in this coalition? Where is the voice of half the population? Why don't we rise up and prevent this catastrophe?

ייחלנו לשינוי, אך לא לזה פיללנו. לא רצינו ממשלת זכרים חסרי רסן שהולכת להמיט עלינו אסון רק משום שכל אחד מהם מְתַחְמֵן איך להראות לַכל עד כמה שלו גדול יותר. חבורת צמאי-הדם הלזו, השׂשה אלי-קרב, לא תיתן פתרונות מעשיים לצרות האמיתיות שלנו, אלא תסיט את השיח הציבורי – הדורש חיים טובים ובטוחים (הן כלכלית והן למניעת האלימות הגואה עלינו לכלותנו) – לקולות של צופרי מלחמה. לזה כבר יהיה תקציב. במקום להעביר כספים למקומות בהם הם נדרשים – לרווחה כלכלית לכולנו – יישפכו דמים לשוא.

We hoped for change, but that was not what we hoped for. We did not want an unbridled government of males that was going to bring disaster upon us just because each of them manipulates how to show everybody how his is bigger. This blood-thirsty gang, that rushes to fight, will not give practical solutions to our real problems, but will divert the public discourse – which requires a good and secure life (both economically and in order to prevent the violence that is rising on us to extinction) – into the sounds of war sirens. To that they will have a budget of course. Instead of transferring monies to the places where they are needed – economic welfare for all of us – blood will be shed in vain.

מי שמאמין/נה להסכם הקואליציוני בין הליכוד לקדימה – היא במקרה הטוב תמימה ובזה הרע – טפשה שלא למדה מהעבר. ממתי הסכם חתום הוא בסיס לעשיה אמיתית של הממשלה והכנסת? האם לא היו הסכמים קודמים שדיברו על פעילות העומדים בראשנו למען רווחת העם? מה נעשָׂה עד כה מלבד הצמדות לכסאות בדבקות?

Anyone who believes in the coalition agreement between the Likud and Kadima – is at best innocent and at bad – a fool who has not learned from the past. Since when has a signed agreement been the basis for real action by the government and the Knesset? Where not there previous agreements that spoke of the activities of our leaders for the welfare of the people? What has been done by them so far apart from clinging to chairs?

והכי מרגיז – למה זה נרקח אמש וקמנו לזה הבוקר? למה לא קודם לכן? עכשו נצטרך לחכות שבוע שלם עד שב"ארץ נהדרת" יעשו מזה מעדנים.

And most irritating – why was it concocted last night and we got up to it this morning? Why not earlier? Now we will have to wait a whole week for the "Wonderful Country" to make delicacies out of this.

במשפט אחד:

יש עוד אור בחוץ. הולכת לנכש כמה שיותר עשבים שוטים כדי להספיק עד שהחשכה תרד עלינו.

In one sentence:

There is still light outside. Going to weed as many weeds as I'll manage before the darkness fell on us.

© משה בלולו

למי ששכחה איך נראה קיץ תשע"א: מרד הנפילים

For those who have forgotten how the summer of 2011 looked like: Atlas Shrugged