ארכיון תג: אמנות

אמנות, אמניות, תגמול Art, Artists, Reward

מרינה אברמוביץ' – אמנות העשויה מאמון, פגיעוּת וחיבור

Marina Abramović – An Art Made of Trust, Vulnerability and Connection

מתי התחיל המנהג הנלוז הזה לאלץ את האמנית לשלם עבור הזכות להציג את עבודותיה? למה אין משלמים לנו עבור מעשי ידינו?

When did this adulterous custom start forcing the artist to pay for the right to present her works? Why are we not paid for our work?

כל היופי הזה All this Beauty

עם רדת ערב When the evening falls

עם רדת ערב  When the evening falls

אני מאמינה שבתוך כל אחת מאיתנו יש זיקה כלשהי לַיופי שבאמנות, כל אמנות. כמובן שהיופי הזה הוא בעיני המתבוננת, אך העיקר הוא שיש יופי וזה נתון לטעמה האישי של כל אחת. יחד עם זאת, אני בטוחה שיש יופי שהוא אוניברסלי ומדבר אל מרבית האוכלוסיה, יופי המוסכם על הרוב.

I believe that each of us has within an attraction to the beauty of art, any art. Certainly, this beauty is in the eyes of the beholder, but the main thing is that there is beauty and it is subjected to the personal taste of each of us. However, I'm sure that there is a beauty which is universal and most people relate to it, a beauty that is agreed upon the majority.

SP Cia de Dança – Audição

מתנות לפסח

הגדה לפתח בעברית ובאנגלית
הגדה לפסח בעברית ובאנגלית © אמני הציור בפה וברגל

כמי שמאותגרת בכל הקשור לציור, שאינה מסוגלת אף לשרטט קו אחד ישר בלי סרגל (וגם זה לא יוצא ממש ישר), הריני מלאת התפעלות בכל פעם שאני נתקלת באמנים ברוכי כשרון, קל וחומר בכאלה שגוברים על האתגרים שהחיים הציבו בפניהם.

קשה להתפרנס מאמנות. מי שעיניו בראשו, נוכח לדעת שבצוק העתים, כשעמך מוכרח לרכז את כל מעייניו ומרצו ב"מאין יבוא הכסף", שלא לדבר על "מאין תבוא הפרנסה", הדבר האחרון שמעניין אותנו זה מה שאי אפשר להתקיים ממנו, קרי – אוכל.

מנהג סיני/יפני (איני זוכרת בדיוק) יפה זה להוציא כסף על אוכל – שיהיה כדי לקיים את הגוף, ולא לשכוח גם לקנות פרח – כדי שגם הנפש תהנה. מי שמוותר על אמנות, משול למי שעובר את החיים בלי לתת לנפשו לפרוח. ובלי להזין את הנפש למה שוה האדם? לקליפת השום.

פסח זה חג המשפחה. רובנו נפגשים זה עם זה בסדר, בחול המועד או בסיומו עם המופלטות. למה שלא נחרוג ממנהגנו השבלוני להביא צלחות וכלים למיניהם? למה שלא נביא למארחינו אמנות?

חג שמח וכשר לכולנו.

הגדה לפסח בעברית © אמני הציור בפה או ברגל
הגדה לפסח בעברית © אמני הציור בפה או ברגל

קישורים:

הגדות לפסח בעברית באתר אמני הציור בפה או ברגל

הגדות לפסח עברית-אנגלית באתר אמני הציור בפה או ברגל

מבחר מתנות לפסח באתר אמני הציור בפה או ברגל

עוצמת הרוח The Power of the Spirit

us7

עולם האמנות הפלסטית רחוק מאוד מיכולותַי. מה לעשות, לא בורכתי ואינני מסוגלת לצייר דבר, גם לא קו אחד. אין לי את התשוקה לזה, אך אני אוהבת מאוד אמנות. זו מעוררת בי השתאות בכל פעם שאני מביטה במעשי ידי האמנית, בתוצאה מרוממת הנפש שזו השיגה. המפגש בין הרוח לחומר, היכולת לחשוב ולדמיין ולהגיע לממש את הרוח בחומר. אינני מתימרת להבין אמנות, אך אני בהחלט יכולה לחוש אותה ולהתרגש ממנה. רוח, שהתממשה בחומר, פוגשת בחומר (הצופה) ומעוררת את הרוח של הצופה. כמה עוצמה טמונה ברוח, כמה מעשירה היא את הנפש!

The world of plastic art is far beyond my capabilities. What to do that I can't draw anything, not even one line. I don't have the passion for it, but I love art very much. It amazes me each time I look at artists' creations, with the uplifting result they achieved. The encounter between the spirit and the material, the ability to think and imagine and come to realize the spirit in the material. I don't pretend to understand art, but I can definitely feel it and get excited from it. A spirit, which materialized in a material, meets a material and stimulates the spirit of the observer. How powerful is the spirit, it enriches the mind so much!

כמו רוב הדברים בחיי, הגעתי לאמנית הזו בהסח הדעת, מציאה של ממש. חיפשתי ביוטיוב סרטונים על מילת ילדות לרשומה של אתמול ומצאתי הפניה לעבודתה של ג'ודי שיקגו. מרגיז מאוד למצוא איך כל מיני נושאים שונים ומשונים שאינם קשורים מתערבבים זה בזה רק בגלל קידום של אינטרסנטים את ענייניהם. הפעם בֵּרָכְתִי על המקריות והמציאה.

Like most things in my life, I came to this artist distractedly, a real find. I searched on YouTube videos for female circumcision in girls for yesterday's post and found a reference to Judy Chicago's work. It is very annoying to find different and unrelated issues of all kinds intertwine just because of interested people who promote their agenda. This time, I congratulated the incident and finding.

"לאישה יש את אותה משאלה להתפתחות עצמית כמו לגבר, אותם אידאלים, ועם זאת היא צריכה להיות כלואה בנפש ריקה שעצם התריסים שלה חלונות."

אנה מריה ון שורמן

זהו ציטוט של אחת הנשים שהאמנית ג'ודי שיקגו בחרה לסמלהּ במיצג הנפלא "ארוחת הערב". מציעה לכן לקחת לעצמכן את הזמן ואת הכיף כדי לצפות בהסבר של האמנית על עבודתה מעוררת ההשראה.

"Woman has the same wish for self-development as man, the same ideals, yet she is to be imprisoned in an empty soul of which the very windows are shuttered."

Anna Maria Van Schurman

This is a quote from one of the women that artist Judy Chicago chose to symbolize in her wonderful performance "The Dinner Party". I suggest that you take the time and the fun to watch the artist's explanation of her inspirational work.

ג'ודי שיקגו – מסיבת ארוחת הערב

סקירה מאלפת על עבודת האמנות המדהימה שלה

Judy Chicago / The dinner Party

An instructive review of her amazing art work

מישהי מהנכר (לא ביאטריס, זו צרפתיה ויש באמתחתהּ אמניות משלה), בת גילי, שאלה אותי בתדהמה מדוע לא הכירה עד כה את האמנית החשובה הזו. גם אני שאלתי את עצמי את אותה השאלה ושתינו הגענו למסקנה שצדקה האמנית בסכמהּ את הנושא בהרצאה המאלפת שנשאה, במשפט הזה: "נשים לא נחשבו למסוגלות ליצור אמנות, אלא לשבת בבית ולהעצים את הגבר שלהן". אני בטוחה שלוא היו מלמדים את יצירותיה – היו נשים מגיעות הרבה יותר רחוק ממה שהגיעו בעקבות פעילות התנועה הפמיניסטית. שוב, קחנה את הזמן שלכן (זה הזמן שלכן, אם לא עכשו – אימתי?!) וּצְפֵנָה – שוה ביותר!

Somebody from a foreign country (not Béatrice, she's French and has her own artists), my age, asked me in amazement why she had not known this important artist until now. I also asked myself the same question and we both came to the conclusion that the artist was right when she summed the subject in the instructive lecture she gave, in this sentence: "Women were not considered capable of making art, but sitting at home and empowering their man."

ג'ודי שיקגו – הרצאה מאלפת: לשבור את תקרת הזכוכית

Judy Chicago – an inspiring lecture: Breaking the glass ceiling

"הורי גידלו אותי להאמין שאני יכולה להשיג הכל, אך הם לא גילו לי שלא כל העולם חושב כך לגבי נשים". הבסיס שלה היה טוב, אך היישום היה קשה בגלל העולם מסביב שניסה לבלום את כשרונה. אחד מן האוצְרים החשובים בתקופתה לא היה מוכן בשום אופן להביט על עבודותיה כדי לבחנן ולבהּ נשבר בקרבָּהּ. שנים לאחר מכן, אחרי שנקלעו זה בדרכה של זו, הוא סיפר לה את הסיבה: "בתקופה ההיא נשים היו משני סוגים: או שהן היו הגרופיז של האמנים הגברים, החסידות הכרוכות אחריהם או שהיו נשותיהם; ופתאום היית את עם הכשרון הגדול פי כמה מזה של הגברים. לא ידעתי איך להתיחס לזה, זה לא היה מקובל." כמה מאיתנו חוו כזאת? האם היה עוזר לוא היתה האמנית מפגישה את בִּרְכָּהּ (ואין זה משנה אם הימנית או השמאלית) עם אזור רגיש בגופו כדי ללמדו לקח? אינני יודעת מה הייתי עושה לוא זה היה קורה לי, שמישהו יגרום לי להחמיץ הצלחה ולסבול סיזיפיות על לא עוול בכפי. ארמוז רק כי דבש זה לא היה מלקק ממני.

"My parents raised me to believe that I could achieve everything, but they didn't tell me that not the whole world thinks that way about women." Her basis was good, but the application was difficult because of the world around that tried to limit her talent. One of the most important curators of her time was in no way willing to look at her works to examine them, which broke her heart. Years later, after they encountered in each other's way, he told her the reason: "At that time, women were of two kinds: either they were the men artists' groupies, their followers, or they were their wives; and suddenly you were with the talent far greater than men's. I didn't know how to relate to it, it was unacceptable." How many of us have experienced such? Would it have been helpful if the artist had brought together her knee (no matter whether the right or the left) with a sensitive area of ​​his body to teach him a lesson? I don't know what I would do if it happened to me, that someone would cause me to miss success and suffer Sisyphean for no fault of my own. I'll just hint that this drek wouldn't lick honey from me.

us6e

גם אם התחלת ברגל ימין – אין זה מבטיח שתצליחי, קל וחומר אם אתרע מזלך ונולדת להורים חשוכים המעדיפים בנים. או אז יהיה לך קשה אלף אלפי מונים מקריעת ים סוף. כמה יסורים יש בהפיכת התקליט שלך, שהוקלט לאורך ילדותך ובחרותך ובאיחוי השריטות ששרטו בך – ללא נשוא!

Even if you started with the right foot – it does not guarantee that you will succeed, let alone if you had a bad luck and were born to ignorant parents who prefer sons. Then you'll have a hard time thousands upon thousands than parting the Red Sea (it's an expression in Hebrew meaning: a very difficult task). How much tormenting there is in turning over your record, recorded throughout your childhood and adolescence, and patch the scrapings you were scratched – they are unbearable!

עוצמת הרוח. איזו נחת, השראה ושאר רוח יכולה אמנית אחת דגולה לעורר בנפשנו. אי אפשר שלא לחשוב על כמה נפלא יותר היה עולמנו לוא היה מלא ביצירות נפלאות וחשובות כאלה של נשים. ואינני מדברת על ילדים, אלה מעוררים שמחה כשלעצמם, אך אחרת.

The power of the spirit. Such gratification, inspiration, and other spirit can one great artist inspire in our souls. One cannot help but think of how wonderful our world would have been if it was full of such wonderful and important works by women. And I'm not talking about children, these are a joy in themselves, but in a different way.

מלה בסלע, ספר בקילו

על ביזוי הסופרות, הסופרים ושאר היוצרות והיוצרים

 ארגמן – רומן פוליטיארגמן

התשוקה לספר סיפורים היא כמו התשוקה לצייר, לשיר, להמציא. לא כולנו עשויות מקשה אחת וטוב שכך. יש בינינו היודעות לעשות דברים שאחרים אינם מסוגלים להם. כולנו יוצרות בשעה שאנו עובדים, אך יש הנהנים ממעשה ידיהם ויש שאתרע מזלם, שמכורח הנסיבות והפרנסה נאלצות לעסוק במה שהכי פחות מתאים להן.

כשאת פורשת את נפשך על הנייר או על המסך באמצעות העפרון או המקלדת, אינך חושבת על דבר מלבד על הדברים היוצאים ממך, על הסיפור שאת חשה שעלייך לספר ומנסה לעשות זאת הכי טוב שאת יכולה. כשמאן דהיא פורשת את כשרונה על בד הציור, היא מנתקת עצמה ואינה חושבת על החשבונות שעליה לשלם או על המציאות שמחכה לה מחוץ לסטודיו. אפשר לנסות לפסל את המציאות, אך אני בספק אם זה משנה את החיים האמתיים.

כשאת שבה מן המוזה אל החיים האמתיים, עלייך להתמודד עם המאבק על הפרנסה שלך. כמה מן היוצרים יכולים באמת להתפרנס מפרי יצירתם? אכן, על טעם וריח אין להתווכח. מה שמאן דהוא אוהב, אינו בהכרח אהוד על זולתו, אך יחד עם זאת, גם היוצר צריך לאכול ולהאכיל את משפחתו. מה עליו לעשות?

אפס – רומן פמיניסטי

אפס

יצירה אינה ירק בשוּק ועל כן אין עליה להמכר בדומה לו. ירק או כל מאכל אחר לצורך הענין, עונה על צרכים בסיסיים של השרדות פיזית. אם לא נאכל – לא נחיה, אך אם לא נחָשֵף לפרי רוחו של היוצר – לא יקרה לנו שום דבר רע פיזית. רוחנית, זה כבר סיפור אחר. זה גם ענין של טעם.

בילדותי, דיברו על קנאת הסופרים שמרבה חוכמה ועל כך ששכר הסופרים הינו כבוד. למרבה הצער, עם כבוד אפשר אמנם ללכת למכולת (ואפילו להגיע אליה…), אך אי אפשר לשלם איתו. עד כמה שהכבוד מכבד – אין זה מספיק. בחברה שלנו, כשכל דבר נמדד בַּכסף שמאן דהוא עושה – אין כבר ערך לְמה – ובעיקר למי – שאינו מייצר ממון ורצוי רב ככל הניתן.

האזרח המצוי קם בבוקר לעבודה וחוזר אחר הצהריים או בערב אל חיק עצמו או משפחתו, מתישב לבהות בקופסת הטמטום והולך לישון. וחוזר חלילה. הוא אינו מטריח עצמו יותר מדי בדברים רוחניים. כמה קוראים היום? כמה טורחים ללכת למוזאון? כמה באמת מחפשים אחר התעלות רוחנית? הרוב עייף מלרדוף כל הזמן אחר הזנב של עצמו כדי לנסות ולהשאיר את הראש מעל המים. כשהפרנסה באה במסורה – אי אפשר להגיע לרוחניות, לצרוך מה שמעבר לסיפוק אמצעי הקיום. הפכנו לבהמות ואין לנו מותר עליהן. אין בנו יותר שום סגולה כבני אדם.

גם סופר צריך לאכול, גם הוא, כאחד האדם, צריך לספק את צרכי הקיום שלו. הכי קל ליעץ לו להתכבד ולמצוא לעצמו פרנסה מכניסה ולא לבלבל לנו את המוח במה שלא מעניין אותנו, אף שהוא מחשיב מאוד את מה שהוא מוציא מעצמו בדם לבו ליצירות. סופר עמֵל על ספר במשך שנים ובסופו של דבר עליו להיות בר מזל כדי שהוצאה לאור תהיה מוכנה להוציא את יצירתו לאור בלי לחייב אותו בתשלום. וגם כשהספר יוצא לאור, כשהוא מחזיק את הספר בידיו – אין זה אומר שהוא יוכל להתפרנס ממנו. הבעלות על הספר עוברת לידי ההוצאה לאור, במקום להשאר של הסופר, ומדי פעם זורקים לו נדבה, אם בכלל.

כמו כל דבר בחיינו בארץ הזו, אנחנו מחקים את הבלי העולם. פעם, היו מקומות בהם יכולת לקיים ערב ספרותי נעים ולהחליף מלים עם כותבות/ים אחרות/ים. גם ברשת אנחנו לא ממש מחפשים תרבות, אלא ריגושים מידיים, כי כמה זמן פנוי יש לנו כבר? למי יש היום ראש מלבד לדברים הממוקדים בסיפוק מיידי ושטחי? כמו שהטייקונים השתלטו לנו על הכלכלה, השתלט סטימצקי על שוק הספרים ודרס אותו כליל, כשמנהליו קובעים מה ימכר ברשת החנויות שלהם ומה לא. האבסורד הכי נורא והכי מקומם הוא, שהוצאות לאור קטנות אינן יכולות למכור אצלם, למה? לסטימצקי הפתרונים. אין כמעט חנויות ספרים עצמאיות, משום שהשוק הזה שייך לסטימצקי או לצומת ספרים – גם היא רשת עושקת סופרים. הצרכן, שמשלם X ₪ים עבור ספר מסוים, אינו מעלה על דעתו (ואני בספק אם אכפת לו) שהסכום המגיע אל הסופר הוא במקרה הטוב שקל. מי שטרח והגה ויצר – יוצא בסופו של דבר כשידיו על ראשו ונפסד. הפירמידה הפוכה לגמרי. במקום שהסופר ירויח את מירב הסכום מזה הנקוב/הנדרש על ספרו – מרויח המוכר 65% בטענה שלו יש את מירב ההוצאות. האמנם? כך טוען גם המפיץ. והסופר? הוא הרי זוכה בכבוד, לא ככה? השאלה היא, מה שוה הכבוד לעומת הצורך להתפרנס.

סגול – הרומן הלסבי העברי הראשון

Sagol

בקצרה:

כל אחת מאיתנו זכאית להגשים את עצמה ולהתפרנס מהכשרון שבו נחנה. לוא חיינו תחת ממשלה תרבותית שהערכים הם נר לרגליה, היינו זוכות לתרבות ממשית, לא לספורט כתרבות וכיוצא באלה קשקושים הבלותיים נוספים. הכבוד ליוצרות/י התרבות היה מתבטא בתשלום הולם כדי שיוכלו לקיים את עצמן ואת משפחתן.

אִסְתְרָא בִלְגינָא קיש קיש קָרְיָא:

מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין: השתיקה עדיפה על הדיבור. אם מחירה של המִלה הוא סלע (מטבע שהיה נהוג בימי קדם וערכו שוה לשני שקלים או לארבעה דינרים), אזי מחירה של השתיקה יהיה שני סלעים.

חפירות:

  1. חוק הסופרים
  2. מלחמת האוצר והמו"לים
  3. דף חדש: כך השתלטו סטימצקי וצומת ספרים על ירידים בשבוע הספר דפנה לוצקי, גבריאלה דוידוביץ'-ויסברג, אתר דה מרקר

אשה מנצחת על תזמורת A Woman Conducts an Orchestra

גלגולן של מלים

Metamorphosis of Words

invitation

בתשבצים של ימי נעורי, היתה הגדרה מאוד ברורה לשכר סופרים: הונורר. כך נהגו לאיית את התשובה הנכונה. זו באה מן המלה הצרפתית "honorer". אז לא ידעתי מה זה הונורר ושכר סופרים היה רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב ולא דמיינתי שאי פעם נפגֵש – השכר ואני, שלא לדבר על הספרות. בתקופה ההיא חשבתי שאהיה עורכת דין, בהתאם להמלצת אמי הפולניה לאחִי. בי היא דחקה להנשא מה שיותר מהר ולהקים משפחה כדי להביא לה נחמדים (הכינוי שלה לנכדיה, הם ילדי שנולדו בשעה טובה ברבות הימים). כל כך רציתי להיות בן! איזה כיף היה לַנִמנים על המיוחסים, שעיני ההורים היו נשואות אליהם למען יגשימו את חלומותיהם – כמה קינאתי בהם! אמנם גם להם הכתיבו את עתידם, אך זה היה בכיוון מבוסס ומכובד הרבה יותר מאשר להיות למאן דהוא לעזר, לשמש דמות משנית ונושאת כלים ולא הדמות הראשית, המחליטה והקובעת בדרמה של חייך.

In the crosswords I use to do in my adolescence, there was a very clear definition for an author's fee: honour. It comes from the French word "honorer".I didn't know then what honorer meant, since author's fee was very far away from me, as far as the east is from the west, and I my imagination couldn't see that we'll ever meet – the fee and me, not to mention literature. At that time I thought I'd become a lawyer, according to my mother's wishes for my brother, not for me. As to me, she urged me to get married as soon as possible and raise a family in order to bring her sweet grandchildren. I soooooooo wanted to be a boy! How great it was (and still is!) to those who belong to the privileged, whose parents admired them so much, wishing the children to fulfil their dreams (the parents', naturally) – how I envied them! They too were dictated their future, but it was in a distinguish direction, much more than to be an assistant to somebody, to be a secondary figure, an adjutant, not the main player who decides and rules your life drama.

עם הזמן והחיים, התפכחתי והבנתי שהמקצוע הזה של עריכת דין אינו מתאים לאופיי ועדיף לי לעסוק במה שיפרנס אותי בכבוד. זה עדיין לא היה לנסות להתפרנס מהמלים שאת התפרצותן ניסיתי לבלום. עם הונורר את אמנם יכולה לרדת למכלת, אך אין שום אפשרות שתוכלי לקנות שם משהו לקיומך עם המטבע הזה. וצריך הרי לאכול, הגוף דורש את שלו… מעולם לא הסתמכתי על מישהי אחרת מלבדי שתפרנס אותי (ועם גברים הרי אינני מתעסקת…).

As time went by and life lessons kicked in, I realized that this occupation of law doesn't suit my nature, and I'd be better off with finding a work where I could make a living honourably. It wasn't yet attempting to make a living by using the words which their outburst I was trying to stop. Indeed, one can go to the macolet (the grocery store) with honorer, but there's no possibility for anyone to buy there something to eat with that currecy. One needs to eat, the body demands… I have never relied on anybody but me to support me.

יש גיל שבו את מתעוררת פתאום ומבינה שאם לא עכשו – אימתי, ואם לא תקחי את גורלך לידייך ותפעלי במו ידייך למען נפשך – זה לא יקרה מעצמו. המלים פרצו מתוכי בלי שיכולתי יותר לעצרן. הבנתי שאין טעם לברוח ממה שעלי לעשות. החלטתי לתת למלים לצאת כאוות נפשן.

There is an age where one suddenly wakes up and understands that if not now – than when? And if you won't take your destiny into your own hands and act yourself for your own benefit – it won't just happen. The words burst out without me being able to stop them anymore. I understood that there's no point to escape from what I had to do. I decided to let the words to flow as they please.

באחת הרשומות שלי פה, התפעלתי מפלורנס והמכונה שלה ועוד יותר התפעמתי מהעובדה שמאחורי הזמרת עמדה אשה וניצחה על התזמורת. כתבתי את האמת: "זו הפעם הראשונה בחיי שאני צופה באשה המנצחת על תזמורת פילהרמונית". לפעמים, משפט שאת הוגה, מצליח להגיע גם לזולת.

מורן בן-נון, אמנית ואוצרת החיה באירלנד, לקחה את המשפט הזה שלי והפכה אותו לכותרת התערוכה אותה התבקשה לאצור:

I had Never Seen A Woman Conduct An Orchestra

(מעולם לא ראיתי אשה מנצחת על תזמורת)

מה שנכון – מעולם לא ראיתי. בעולם של גברים, איך אפשר לצפות לזה? והייתי בכמה קונצרטים (אף שלא ברבים), כולל באלה של האורקסטרה של ראשון, ושום אשה לא עמדה בראש. עולם של שמוקים, מה עוד חדש?

In one of my articles here, I expressed my admiration for Florence and her machine, and moreover, I was amazed by the fact that a woman conducting the orchestra was standing behind the songster. I wrote the truth: "It is the first time in my life where I watch a woman conducting a philharmonic orchestra. Sometimes, a sentence one advocates, succeeds in reaching other people.

Moran Been-Noon, an artist and curator who lives in Ireland, took this sentence of mine and turned it into the title of the exhibition she was asked to curate:

I had Never Seen A Woman Conduct An Orchestra

That's true – I had never seen. In this world of men, how can one expect to see this? I have attended at some concerts (even if they were not many), including those of the Rishon Le-Zion Orchestra, and no woman stood on the podium. This is a world of shmucks, what else is new?

האורקסטרה של ראשון – שמעון ישראלי

Rishon Le-Zion Orchestra – Shimon Israeli

שמחתי על שטקסטים מתוך מה שהעליתי בבלוגי נבחרו ללוות את המיזם המעניין הזה של עבודות וידאו של נשים אירניות החיות בנכר ומבטאות את עולמן. מדהים איך מה שאת הוגה במוחך הקודח וכותבת בדם לבך, מוצא חן בעיני מאן דהיא, מקבל חיים משלו והופך למשהו עצמאי. אני מוחמאת. מדהים עוד יותר איך העולם הפך להיות נגיש כל כך באמצעות האינטרנט. כבר אינך צריכה להיות נוכחת פיזית או להפגש ממש עם א/נשים כדי שדברים יקרו. מהמחשב שלי לרשת, מהרשת לכל העולם. נפלא!

I was happy that texts I posted in my blog were chosen to be used in this interesting project of video arts made by Iranian women living in foreign countries, and still express their inner world. It is amazing how somebody likes what you advocate in your burning mind and write with all your heart, when it gets a life of its own, and becomes independent. I am flattered. It is more amazing how the world has become accessible so much via the internet. One does not have to attend personally or really meet with people anymore in order for things to happen. From my computer to the internet, and from the internet to the whole world. Wonderful!

הארוע יפתח בדבלין, אירלנד, בשבוע הבא ב-21.3.2013 (איזה עיתוי מדהים ושי נאה כל-כך ליום הולדתי!) וכולכן מוזמנות, כמובן.

The event will be opened next week on the 21.3.2013 in Dublin, Ireland. What an incredible timing and such a nice gift for my birthday! You all are invited, of course.

בתמצית:

שלחי מִלותייך על פני המרחב הוירטואלי כי ברבות ימים תמצאינן.

In short

Cast your words upon the virtual space, for thou shalt find it after many days.

עונג לאוזן: "שפת הבית" – מקהלת הנשים האנדלוסית בניצוחה של זיוה עטר

Pleasure for the ear: "Home Language" –  the Andalusic Women's Choir conduct by ZIVA  ATAR

קישורים:

♀    העמוד הראשי של התערוכה (main page of the exhibition)

♀    מהטקסטים שלי (my texts)

♀    אודות התערוכה (about the exhibition)

♀    האמניות המשתתפות (the participating artists)

תודה רבה-רבה מקרב לב לשרה-בלה רוטנשטיין, עורכת התרגום האנגלי של הטקסטים שלי לתערוכה.

A very big THANK YOU to Sara-Bella Rottenstein, editor of the English translation of my texts for the exhibition.

11 of today's top women conductors / Rosie Pentreath

Why aren't there more women conductors?  Helen Wallace

עקרונות של חשיבה

הצעקה מונק

מיום שאני זוכרת את עצמי, היתה לי משיכה למלים. דיבור תמיד עשה לי את זה. וגם קול נעים של הדוברת, כמובן. בתקופה שלנו הרי לא היו אמצעי המחשה כגון הסקייפ וההכרויות הראשונות היו בדרך כלל באמצעות הטלפון, אם מכרייך טובי הלב ודורשי טובתך לא סידרו לך קודם לכן פגישה עיוורת. אין לי מושג למה, אבל הנסיון (אז טרם כינו זאת בשם "חויה") שלי היה שמי שהיה לה קול מקסים ביותר בטלפון, התגלתה במציאות כמכה שאינה כתובה בתורה, גם לא באגדה. מי שהקול שלה היה נורא ועברה את המחסום ששמתי לעצמי ובכל זאת נפגשנו – דוקא התגלתה כשוה ונאה למדי. נסתרות דרכי הקול…

Pink Floyd – Echoes

את ד"ר אנטון בידרמן פגשתי לפני שנים רבות ומיד הוקסמתי מן היכולת שלו להגות ולחבר מלים מדהימות ומעוררות מחשבה. לוא היה אשה… בכל פעם שאני קוראת טקסט שלו, אינני נשארת אדישה. יש קסם במלים שלו, בהתיחסות שלו לנושאים שונים, לחיבור שהוא עושה בין עולמות שונים ולפעמים אף מנוגדים או כאלה הנראים לנו כבלתי מתחברים.

הנה שניים ממה שדגתי ממנו, בהתיחסותו לציורים:

הראשון, עבודה דיגיטליטת של ד"ר בידרמן, השייכת לסדרה "מנדלות כמראות זמן עכשווי".

עקרונות החשיבה

נפרד מעקרונות החשיבה סביב המטפורות המובילות של המודרניזם ומהניסיון הכושל של גילוי האמת על סופיות עולמנו…. אני בוחר בגילוי העולם כאנטרופיה… דרגה של אי סדר ואקראיות… מארגן מחדש ויזואליזציה כאנרגיה רגשית באמצעות מהנדסי התוכנה… כאשר הפיסיקה והמדע מתורגמים לפילוסופיה נפגוש את חוק שימור האנרגיה, ובתוכו נמצא גם את חוק שימור הסובייקט המרחף על, ובתוך עולם פתוח ואינסופי. ליוטאר – to speak of that for which we do not yet have a language כל הדיבור מתרחש באותם שוליים שהם עדיין בבחינת margins of noise הפרטים עושים דין לעצמם, בורחים מן המכלול וגורמים בסופו לקריסתו כמראה זמן עכשווי.

♀♀

כמי שגדלה בדור בו דברים היו קבועים ברוב המקרים, שהיית יכולה להתחיל ולסיים את חייך המקצועיים באותו עיסוק/מקצוע (מה שהצריך מצדך מחשבה מעמיקה קודם לבחירתך בזה ואי אפשר היה לתת מקום לאקראיות); ששינוי היה בדרך כלל שם נרדף לאסון, לקרקע הנשמטת מתחת לרגליים – קשה היה לי במשך שנים רבות לשנות דפוסי מחשבה ו/או עקרונות עליהן גדלתי. עד היום יש בי את היסוד הזה של הרצון/הכמיהה למשהו קבוע, לא ארעי. מאוד לא קל להגיע להבנה ששום דבר אינו קבוע, שום דבר אינו מובטח לנו (חוץ מהמוות, לדאבוננו) ומה שהשגנו היום – עלול להלקח מאיתנו מחר או אפילו עוד הערב.

בדור שלי, גם מי שלא גדלה במשפחה יקית, ידעה שעליה לשמור על הסדר והנקיון, שהעולם עלול להחרב אם אלה לא יטָמעו בך, בעיקר אם את אשה ואז את ממונה לשמור גם על אלה של אותם שהוטל עלייך לשרת. כשהכל מסודר ונקי סביבך, את יכולה להיות בטוחה שכך גם בתוכך, אבל לא כך הדבר. מבעד להרגלים וההליכה בתלם, בעבע בתוך הדור שלי מרד שהלך והתגבר עד שהתפרץ, אם כי במינוריות. כך לא ראינו מראות של פמיניזם כמו בארצות הברית ולא היו התנגשויות עם החוק כמו שם. הפרטים פה לא עשו דין לעצמם, לא ברחו מן המכלול (כי לא היו מסוגלות לברוח רחוק מדי) ולא גרמו לקריסתו. עדיין 3 גברים עשירים ושוביניסטיים עומדים בראשנו והתבנית המסתמנת היא אותה ישנה כשהיתה.

♀♀

פנינה בן דוד "קצוות" בגלריה "סטודיו אמן", חדרה.פנינה בן דוד

על בדי ציור גדולים וקטנים, מותחת פנינה משטחי צבע עדינים, רכים ושקופים, המהדהדים בשקט חרישי וממרחק אינסופי. עליהם מבני צורות בטכניקות אימפסטו ובריתמוס אקספרסיבי. חלקן צפות, חלקן מרחפות, האחרות צוללות או נשאבות אל מעמקים. הצורות פוצעות את ההרמוניה ומפרות את הרגיעות ואת השלווה הראשונית. מפגשים בלתי צפויים בין שני הקצוות של תודעה מנטאלית מניעים ומרכיבים מחדש את תפיסת עולמה. הזיכרון מועלה לדרגה רוחנית ואניגמאטית: הציור הופך למעין כלי תעופה של הנשמה כדי לראות "מעבר" ולהגיע לתובנות על-זמניות ומעבר למקום. מסע של זיכוך האישיות היוצרת, נע כמטוטלת בין שלווה לצרימה בין איפוק לזעקה, בין זיכרון העבר והבנת ההווה ועד לנוכחות קיומית כעמדה מובחנת המרכיבה מחדש את תפיסת עולמה.

♀♀

אנחנו רגילות לחשוב בתבניות אותן הלבישו עלינו סוכני החִברות בחברה בא אנו חיות. קשה מאוד-מאוד להשתחרר ממה שכיוונו אותך אליו. אני זוכרת לרעה את שיעורי הסִפרות, בהם נדרשנו לשנן את שהלעיטו אותנו וכל מקום למחשבה מקורית ו/או שונה ממה שהאכילו אותנו לא הותר. כל חריגה מ"המקובל" נאסרה. בבחינות היה עלייך לכתוב את שמאן דהוא החליט שזה הפתרון ולא היה בלתו. ספרות אינה הסטוריה, שם ישנם תאריכים וארועים שאי אפשר לשנות (אם כי בהחלט ניתן להטות לפי בעל היד הכותבת). ספרות היא סוג של אמנות וככזו, עליה להיות מקום של מחשבה עצמאית, של מתן ביטוי לתחושות שהטקסט מעורר בך, של דמיון חופשי.

אני עושה מאמצים ומנסה בכל כוחי לחרוג ולצאת מהקופסא אותה כפו עלי. לפעמים אני יכולה לרשום בסיפוק שאני מצליחה. לרוב, לא ממש, אבל תמיד יש תקוה לשיפור, נכון?

♀♀

אם מבקשות אתן לכן שעה של קורת-רוח ונחת מעמל יומכן או מהחיים, אתן מוזמנות לבקר בגלריה ולשטוף את העיניים בכיף.