ארכיון תג: אפס

שירים ליום גשום Songs for A Rainy Day

יום אפור וגשום

יום אפור וגשום  Grey and rainy day

הקטע המצוטט מתוך "אפס" (רומן שלי)

The quoted part was taken from Effes (my novel "Ziro")

האש באח בערה בעליזות. אורלי וענת ישבו על השטיח, משעינות את גבן אל הכורסא. בחוץ נשבה הרוח בחוזקה. גשם עז ניתך ארצה, הולם בכוח ברעפי הגג ובתריסים. אוף, איזו סערה! רק שלא יהיו רעמים, חשבה אורלי בבעתה. אך בהתעלמות מוחלטת מבקשתה המפורשת, ניצת לפתע בחדר זיק אור אדיר. כל האורות בבית כבו מיד, בבת אחת ורעם חזק ונורא הרעיד את אמות הסיפים.

The fire in the fireplace was burning gaiety. Orly and Anat sat on the carpet, leaning their back to the sofa. Outside, the wind blew intensely. A strong rain was pouring down, hitting the shingles and the shutters with all its might. Oy, what a storm! I hope there won't be any thunders, Orly thought in panic. But totally ignoring her specific request, a huge light lit in the room. All the lights in the house immediately turned off at once, and a strong terrifying thunder shook the foundations of the house.

רחוב סומסום – מטריה בשניים

"יו, מאמי!" צעקה אורלי בבהלה והטמינה את ראשה בחיקה של ענת. "איזה פחד!"

ענת ליטפה את שערותיה ברכות, מנסה להרגיעה: "אל תפחדי, מותק, זה רק רעם."

"מה רעם? זה כמו פצצה! יו!" צעקה אורלי באימה וצללה שוב אל תוך המחבוא הרך למשמע רעם נוסף.

"תכף זה יעבור. אל תדאגי. אין לך ממה לפחוד. זה רק קצת רעש ותו לא."

"ה'תו-לא' – זה מה שמפחיד אותי, ענת. תמיד כשאומרים את ה-'ותו-לא' הזה, ידוע לי מנסיוני המר שדוקא יש תוספות וזה לא נגמר פה. אוף!" שוב התחפר ראשה בחיק הבטוח בהגיע הרעם השלישי.

"Oy my G-d!" Orly shouted in horror and buried her head in Anat's lap. "That was scarring!"

Anat softly caressed her hair, trying to calm her down: "don't be scared, sweetie, it's just a thunder."

"What a thunder?! It was like a bomb! Oy!" Orly cried in horror and again dived into the soft hiding place. Another thunder rolled on their head.

"Don't worry, it will be over soon. You don't have anything to be afraid of. It's just a little noise, nothing more."

"The "nothing more" – this is what frightens me, Anat. Always, when this "nothing more" is said, I know from my bitter experience that there's more and it doesn't end here. Oy!" Again, her head entrenched in the safe lap when the third thunder came.

רחוב סומסום – רעמים וברקים

"אולי כדאי שאמזוג לך קצת קפה? המשקה החם ירגיע אותך", הציעה ענת בהפוגה בין הרעמים.

אורלי לקחה את הספל בתודה ולגמה ממנו, מניחה לחום המשקה להתפשט בכל אבריה. הרעם הבא היה חלש יותר מקודמיו. הצורך להגן על עצמה עדיין חלחל בה, אך היא ניסתה לשלוט בזה, לרסן את הדחף החזק הזה לחפש מחסה. צמרמורות בלתי ניתנות לשליטה הרעידו את גווה. היא אזרה את כל כוחותיה שלא להתנפל שוב אל חיקה החמים של ענת. הספל רעד בידיה והיא לגמה ממנו שוב באיטיות, מנסה ליצב את ידיה. החשמל טרם חזר, אך הדבר כבר לא הפריע לה כל כך עכשו.

"Perhaps I should pour you some more coffee? The warm drink will calm you up", Anat suggested during the break between the thunders.

Thankfully, Orly took the cup and sipped slowly, letting the warmth of the drink spread all over her. The next thunder was weaker. The need to defend herself still trickled in her, but she tried to control in, to restrain this strong urge to seek shelter. Uncontrolled trembling shivered her body. She gathered all her strength in order not to sink into Anat's warm lap. The cup in her hand was shaking while she took slowly another sip, trying to stabilize her hands. The electricity was not on yet, but it didn't bother her so much now.

סופה – עמיר בניון

הסערה החלה להתרחק. הרוח עדיין נשבה בחוזקה, אך הרעמים כבר כמעט ופסקו. עדיין יכולה היתה לשמוע אותם, חלשים, מתגלגלים בנהמה רחוקה, אך הם כבר לא הפחידו אותה. עיניה החלו להתרגל לאפלולית. האש באח הפיצה אור רך, נעים.

The storm started to weaken, becoming farther away. The wind still blew strongly, but the thunders were almost gone. She could still hear them, weak, roaring in the distance, no more frightening her. Her eyes got used to the dimness. The fire in the fireplace was spreading a nice, soft light.

האש באח בערה בעליזות

האש באח  The fire in the fireplace

♀♀

בקשה: הו, אלוקימתינו האדירות, אנא, המטירי עלינו גשם ברכה במידה ובמשורה!

Request: Oh, our mighty Goddess, please, pour on us blessed rain to a degree and not too much!

♀♀

Guns N' Roses Ft. Sir Elton John Playing November Rain

טייקון ואפסו עוד

aiu_postcard copy© משה בלולו

דילמה: האם אנו רוצות חופש או דיקטטורה? האם בדמוקרטיה מעוניינות אנו או שמא מתאים לנו שכל תנועותינו תישלטנה כמתואר ב-1984 ובדומֶיהָ? האין דרך ביניים, שביל זהב שיספק את כולנו?

מרגיז שכל חיינו מוכתבים בידי אחרים ולא בידינו. הכל מתחיל ופועל בהתאם לכמות הממון עליה יכולים הטייקונים לשים את טלפיהם החמדניים ולפזרה בכל מיני תחבולות ופירמידות ואין זו מוכרחה לבוא מכיסנו או להיות שלהם, כידוע. אנו נשפטים לפי הקריטריון העקום של כמות הכסף שיש לנו, לא לפי ערכינו, לא לפי מהותנו. פעם, הסגידה למולך הכסף לא היתה חזות הכל. מי שעשה כסף – היו שפרגנו לו, היו שקינאו בו, אך לרוב – חשדו בדרך בה הגיעו הדמים לרשותו. בדיחה נפוצה מספרת על אם אמריקאית ובנה, החוזים במכונית מפוארת שחונה ליד בֵּית מידות הדור. האם אומרת לבנה: "הלואי שאלה יהיו שלך כשתגדל ותהיה לאיש." לעומתה, מצביעה האם היהודיה בתוכחה על המותרות מנקרי העיניים ומביעה באוזני הצאצא את דעתה הבלתי מתפשרת: "בטח הוא גנב את זה".

איך הגענו למצב הנוכחי, בו שולטות בנו מספר משפחות עתירות ממון ונכסים, אותם צברו בדרך שכדאי לבדוק לעומק ובצורה מדוקדקת? דור המייסדים עשה זאת בעבודה קשה ובתחושה של חלוציות ובניית הארץ בדרך של חזון ויושר. חלק מהבנים הלכו בדרכם והיתה תקופה יפה שגם אם היית פועל, יכולת לפרנס בכבוד את משפחתך ממשכורתך הסבירה (אשתך היתה בד"כ עקרת בית) ולחסוך לעתיד ובעיקר עבור ילדיך. בבנק נתנו לך ריבית סבירה על הכסף שהרווחת בעמל רב ובעיקר – יכולת לתכנן את מהלכיך. לרוב העם היה מספיק כסף וחסכונות כדי לערוך בר/ת מצוה, חתונה ואפילו עבור השמחות של צאצאי הילדים, בלי להכנס לחובות כבדים כמו להאלץ לקחת משכנתא. אינני בטוחה שיכולת לקחת משכנתא עבור מטרות שאינן קשורות לנושאי דיור.

זה באשר לעובדי הצווארון הכחול. עצמאיים, זה סיפור אחר. להם היה מרחב תמרון גדול יותר. המסים לא הכבידו עליהם כמו היום. כמו כן, הרבה כסף שחור זרם בערוצים לא ממש חשאיים והכלכלה נעה קדימה ובצורה יפה למדי. היו בעיות חברתיות שחבל שהיו, כולל הפליה של אחים שצבע עורם כהה יותר משל האשכנזים המפלים, אבל אני מתיחסת כאן לפן הכלכלי של חיינו. אחר-כך עלה הליכוד לשלטון וטרף את הקלפים בהחריבו כל חלקה טובה באצטלא של "להיטיב עם העם", שלמעשה היתה נתיב מסואב להעשיר את המעטים הקרובים לצלחת ולהרחיק כל תקוה של עמך לחיות בכבוד והורידנו למצב של בקושי להחזיק את הראש מעל המים. מאז, המצב רק הלך והתדרדר ובכל פעם פקדו אותנו שיאי שפל חדשים, תחתיהם אנו מתנהלים בקושי עד עצם היום הזה. שר האוצר הבור ועם הארץ כבר אמרתי? את ראש ממשלתנו האטום וערל הלב כבר הזכרתי?

השר שלך

© משה בלולו

בימים ההם היתה פנסיה שאפשר היה לסמוך עליה. היית יכול לסיים את חייך בלי להגיע עד פת לחם ובלי להזדקק לחסדי זרים שיתנדבו לקיימך במקום שבו הופרטו שירותי הממשלה. אני חוזרת, מקוננת ותוהה בחוסר הבנה לאן הולך הכסף שמגיע ממסינו. למה אנו משלמים מסים, אם לא כדי שאלה יחזרו אלינו בצורת שירותים נאותים, כדי שנוכל לחיות ברווחה ולא לשלם על כל דבר שוב? היום, כל סכום שהפקדנו לעת זקנה, הצטמק באכזריות בידי רשעים מרושעים שחמסו את כבשת הרש שלנו ללא נקיפות מצפון. אין לי מושג איך פסה הבושה מקרבם. איך הם מסוגלים להוציא הון עתק על גחמותיהם האישיות בעוד לבם גס בכספים אותם חסכנו בזעת אפינו ובקושי רב. פעם, ידעת שאתה מפריש סכום מסוים ממשכורתך וזה נשא ריבית נאה וצבר רווחים מספיקים כדי לקיימך בתקופת הסְתָו של חייך, כשאין לאל ידך לעמול לפרנסתך. והיום? אין נותנים לך בכלל הזדמנות לצבור כלום; הריבית שהבנק נותן זעומה, אפסית, אף שזה גובה ממך נשך לא הגון על חובותיך אצלו;  מעבידיך עתירי הממון מפטרים אותך למרות שהם עושים הון על גבך ועתידך כל כך לא ברור, שזה מפחיד ומדיר שינה מעיניך בדאגה מאין תבוא פרנסתך. אולי אתה מעמד ביניים לפי הסכום שאתה בקושי משתכר, אך למעשה אתה שייך למעמד הרבה יותר נמוך וגרוע ונמצא על סף העוני, זה שמונע ממך להעניק לעצמך ולמשפחתך תנאי מחיה סבירים ויציבים. פעם היתה יציבות; היום, התזזיתיות מושלת בכיפה.

טלפיים מרושעים על כספינו

© משה בלולו

יש הטוענים שחס וחלילה לנו להרגיז את הטייקונים ואם ניקח מהם מסים, רחמנא לצלן – הם יברחו מפה ויוציאו את נכסיהם מהארץ ובכך ימוטטו את הכלכלה. אלה שטויות מטופשות! אדרבא – שיסתלקו מכאן לכל הרוחות הטפילים החיים על עמלנו והמוצצים את דמינו ובכך תיווצר הזדמנות לכוחות חדשים לבנות עסקים ותעשיות חפות משחיתות ומטייקוניזם ושאר מרעין בישין שפשו בחברתנו (הון ושלטון כבר ציינתי?). נשיב לעצמנו את אוצרות הטבע שלנו ונחלק מחדש את התגמולים מהם בצורה הוגנת, כך שלא רק הטייקונים יהנו מהם, אלא בעיקר אנחנו, בצורה של חיים נוחים והוגנים והמפה החברתית תראה כפי שהיא צריכה להראות – הזדמנות שוה לכל אחד ואחת מאיתנו ללא הבדל מוצא וממון.

 טייקון מתחסד

במלה אחת:

בשעה טובה ומוצלחת יש לנו נגידה. נאחל לד"ר קרנית פלוג הצלחה במילוי תפקידה ושתדע לנווט אותנו כמיטב כשרונה לכיוון של חברה שיוויונית ובריאה בכל התחומים, על אף השמוקים שמינוּהָ, העומדים בהיכון במטרה לשים מקלות בגלגלי פעילותה.

חפירות:

1. בנקאות היברידית ומנותקת מהלקוחות הוזה מלים

2. טייקון ויושר הוזה מלים

3. למה עוני? הוזה מלים

4. מסעודה, ריקי, שרי הוזה מלים

5. מה למדנו מהנשיא שחיזק את העבודה המאורגנת? גיא רולניק, אתר דה מרקר

6. הדור שלא רואה עתיד גיא רולניק, אתר דה מרקר

7. מה השווי הכלכלי של שוק העבודה הישראלי? גיא רולניק, אתר דה מרקר

8. בועת הנדל"ן של לפיד – מכונה לייצור אחים עבדים גיא רולניק, אתר דה מרקר

9. העולם ברח לישראל אייל קפלן, אתר דה מרקר

10. הפוליטיקה החלשה של המין החזק סמי פרץ, אתר דה מרקר

11. פראיירים – תגידו תודה שיש לכם עבודה אייל עופר, אתר דה מרקר

12. מעמד הביניים מת, יחי מעמד הביניים החדש אבינועם שחר, אתר דה מרקר

מלה בסלע, ספר בקילו

על ביזוי הסופרות, הסופרים ושאר היוצרות והיוצרים

 ארגמן – רומן פוליטיארגמן

התשוקה לספר סיפורים היא כמו התשוקה לצייר, לשיר, להמציא. לא כולנו עשויות מקשה אחת וטוב שכך. יש בינינו היודעות לעשות דברים שאחרים אינם מסוגלים להם. כולנו יוצרות בשעה שאנו עובדים, אך יש הנהנים ממעשה ידיהם ויש שאתרע מזלם, שמכורח הנסיבות והפרנסה נאלצות לעסוק במה שהכי פחות מתאים להן.

כשאת פורשת את נפשך על הנייר או על המסך באמצעות העפרון או המקלדת, אינך חושבת על דבר מלבד על הדברים היוצאים ממך, על הסיפור שאת חשה שעלייך לספר ומנסה לעשות זאת הכי טוב שאת יכולה. כשמאן דהיא פורשת את כשרונה על בד הציור, היא מנתקת עצמה ואינה חושבת על החשבונות שעליה לשלם או על המציאות שמחכה לה מחוץ לסטודיו. אפשר לנסות לפסל את המציאות, אך אני בספק אם זה משנה את החיים האמתיים.

כשאת שבה מן המוזה אל החיים האמתיים, עלייך להתמודד עם המאבק על הפרנסה שלך. כמה מן היוצרים יכולים באמת להתפרנס מפרי יצירתם? אכן, על טעם וריח אין להתווכח. מה שמאן דהוא אוהב, אינו בהכרח אהוד על זולתו, אך יחד עם זאת, גם היוצר צריך לאכול ולהאכיל את משפחתו. מה עליו לעשות?

אפס – רומן פמיניסטי

אפס

יצירה אינה ירק בשוּק ועל כן אין עליה להמכר בדומה לו. ירק או כל מאכל אחר לצורך הענין, עונה על צרכים בסיסיים של השרדות פיזית. אם לא נאכל – לא נחיה, אך אם לא נחָשֵף לפרי רוחו של היוצר – לא יקרה לנו שום דבר רע פיזית. רוחנית, זה כבר סיפור אחר. זה גם ענין של טעם.

בילדותי, דיברו על קנאת הסופרים שמרבה חוכמה ועל כך ששכר הסופרים הינו כבוד. למרבה הצער, עם כבוד אפשר אמנם ללכת למכולת (ואפילו להגיע אליה…), אך אי אפשר לשלם איתו. עד כמה שהכבוד מכבד – אין זה מספיק. בחברה שלנו, כשכל דבר נמדד בַּכסף שמאן דהוא עושה – אין כבר ערך לְמה – ובעיקר למי – שאינו מייצר ממון ורצוי רב ככל הניתן.

האזרח המצוי קם בבוקר לעבודה וחוזר אחר הצהריים או בערב אל חיק עצמו או משפחתו, מתישב לבהות בקופסת הטמטום והולך לישון. וחוזר חלילה. הוא אינו מטריח עצמו יותר מדי בדברים רוחניים. כמה קוראים היום? כמה טורחים ללכת למוזאון? כמה באמת מחפשים אחר התעלות רוחנית? הרוב עייף מלרדוף כל הזמן אחר הזנב של עצמו כדי לנסות ולהשאיר את הראש מעל המים. כשהפרנסה באה במסורה – אי אפשר להגיע לרוחניות, לצרוך מה שמעבר לסיפוק אמצעי הקיום. הפכנו לבהמות ואין לנו מותר עליהן. אין בנו יותר שום סגולה כבני אדם.

גם סופר צריך לאכול, גם הוא, כאחד האדם, צריך לספק את צרכי הקיום שלו. הכי קל ליעץ לו להתכבד ולמצוא לעצמו פרנסה מכניסה ולא לבלבל לנו את המוח במה שלא מעניין אותנו, אף שהוא מחשיב מאוד את מה שהוא מוציא מעצמו בדם לבו ליצירות. סופר עמֵל על ספר במשך שנים ובסופו של דבר עליו להיות בר מזל כדי שהוצאה לאור תהיה מוכנה להוציא את יצירתו לאור בלי לחייב אותו בתשלום. וגם כשהספר יוצא לאור, כשהוא מחזיק את הספר בידיו – אין זה אומר שהוא יוכל להתפרנס ממנו. הבעלות על הספר עוברת לידי ההוצאה לאור, במקום להשאר של הסופר, ומדי פעם זורקים לו נדבה, אם בכלל.

כמו כל דבר בחיינו בארץ הזו, אנחנו מחקים את הבלי העולם. פעם, היו מקומות בהם יכולת לקיים ערב ספרותי נעים ולהחליף מלים עם כותבות/ים אחרות/ים. גם ברשת אנחנו לא ממש מחפשים תרבות, אלא ריגושים מידיים, כי כמה זמן פנוי יש לנו כבר? למי יש היום ראש מלבד לדברים הממוקדים בסיפוק מיידי ושטחי? כמו שהטייקונים השתלטו לנו על הכלכלה, השתלט סטימצקי על שוק הספרים ודרס אותו כליל, כשמנהליו קובעים מה ימכר ברשת החנויות שלהם ומה לא. האבסורד הכי נורא והכי מקומם הוא, שהוצאות לאור קטנות אינן יכולות למכור אצלם, למה? לסטימצקי הפתרונים. אין כמעט חנויות ספרים עצמאיות, משום שהשוק הזה שייך לסטימצקי או לצומת ספרים – גם היא רשת עושקת סופרים. הצרכן, שמשלם X ₪ים עבור ספר מסוים, אינו מעלה על דעתו (ואני בספק אם אכפת לו) שהסכום המגיע אל הסופר הוא במקרה הטוב שקל. מי שטרח והגה ויצר – יוצא בסופו של דבר כשידיו על ראשו ונפסד. הפירמידה הפוכה לגמרי. במקום שהסופר ירויח את מירב הסכום מזה הנקוב/הנדרש על ספרו – מרויח המוכר 65% בטענה שלו יש את מירב ההוצאות. האמנם? כך טוען גם המפיץ. והסופר? הוא הרי זוכה בכבוד, לא ככה? השאלה היא, מה שוה הכבוד לעומת הצורך להתפרנס.

סגול – הרומן הלסבי העברי הראשון

Sagol

בקצרה:

כל אחת מאיתנו זכאית להגשים את עצמה ולהתפרנס מהכשרון שבו נחנה. לוא חיינו תחת ממשלה תרבותית שהערכים הם נר לרגליה, היינו זוכות לתרבות ממשית, לא לספורט כתרבות וכיוצא באלה קשקושים הבלותיים נוספים. הכבוד ליוצרות/י התרבות היה מתבטא בתשלום הולם כדי שיוכלו לקיים את עצמן ואת משפחתן.

אִסְתְרָא בִלְגינָא קיש קיש קָרְיָא:

מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין: השתיקה עדיפה על הדיבור. אם מחירה של המִלה הוא סלע (מטבע שהיה נהוג בימי קדם וערכו שוה לשני שקלים או לארבעה דינרים), אזי מחירה של השתיקה יהיה שני סלעים.

חפירות:

  1. חוק הסופרים
  2. מלחמת האוצר והמו"לים
  3. דף חדש: כך השתלטו סטימצקי וצומת ספרים על ירידים בשבוע הספר דפנה לוצקי, גבריאלה דוידוביץ'-ויסברג, אתר דה מרקר

למה אנו, הנשים?

מיס עולם לינור אברג'יל

דומה שאחד הדברים הקשים והפחות נעימים בחיים זה להתעורר. היקיצה. ההתעוררות. לא משנה ממה: מחלום, מהזיה, מעלפון, מאיבוד חושים, מעולם אחר. את פוקחת את עינייך ולפני שאת מספיקה להתעשת כדי ללקט את פירורי הכרתך לתודעה אחת, לנסות לקלוט היכן את, להתמצא… חודרת אלייך המציאות. ואם את ניצולת חויה קשה, את מקיצה לתוך הכאב. אינך מספיקה להפיק ולוא רק בדל קטן של מחשבה, אינך מצליחה לאתר היכן נמצא הגוף שלך (הנפש הרי מפוזרת), להתמצא איכשהו בחלל הריק הניצב לפנייך, כשלפתע את חשה את הסבל מפלח את כל-כולך. וזה כואב. כואב! אינך יכולה לשאת זאת יותר ואת שוקעת שוב אל תוך אותו בור ללא תחתית. כך, לסירוגין, במשך תקופה ארוכה. ממושכת. הכי ממושכת שאפשר. את מנסה לשכוח את מה שהכרתך איבדה ומאיימת למצוא שוב. אינך רוצה לזכור דבר מעברך. את יודעת שמשהו נורא קרה לך. לא למישהי אחרת, לך! לכן את סוגרת את עצמך, אוטמת בכל יכולתך לבל יחדור אלייך פירור מידע כלשהו. כל דבר, כל תנועה, כל… כל מה שמאיים להזכיר לך את מה שאת שואפת לא לזכור. לא! את לא תתני! בשום אופן אינך רוצה שמשהו יגע בך ולוא שמץ של דבר. לא! במקום להשתדל להבריא, את עוסקת בבניית חומות מגן. אינך רוצה להזכר. את פוחדת פחד מוות מפני הרגע שזה יחזור אלייך, משום שאין לך את הכוחות להתמודד עם הפצע שבנפשך…
אורלי שכבה בבית-החולים עטופה בתחבושות וסובלת, בין השאר, גם מדלקת ריאות קשה. הכרתה, למרות הסירוב הנחוש, החלה אט-אט לחזור אליה. היתה מסוגלת לשמוע את שהתרחש מסביבה, אולם לא יכולה היתה לתקשר. כאילו היה נתק בין מה שקלטה מן הסביבה לבין התגובות שהיתה אמורה להגיב. האחיות שטיפלו בה במסירות כה רבה ניסו לדובבה, אך ללא הצלחה. כך שכבה שעות על גבה, לא נעה ולא זעה, בוהה בתקרה בדממה, בלי לגלות ענין במתחולל סביבה. לולא הקפידו האחיות להגיע אל מיטתה בזמנים קצובים כדי לטפל בה בנאמנות, לשנות את תנוחתה ולהביא לה את הסיר לעשיית צרכיה, היתה ממשיכה לשכב שם כמו מומיה, בלי לזוז, עד קץ כל הזמנים.
שנים מאוחר יותר, עת מדי פעם היו צפים ועולים בה זכרונות מימי שהותה בבית-החולים, לא היתה מסוגלת לתפוס איך שכבה שם ימים רבים כל כך, אדישה לעצמה ולעולם. מוחה כאילו נשטף מתאיו האפורים. קופסא ריקה. זכרה ששום מחשבה לא חלפה בו. ריק מוחלט. פשוט לא כלום. חלל אינסופי של שום דבר.
ענת קיבלה לידיה את הטיפול בתיק של אורלי. בעודה מתבוננת בתמונות המזעזעות שצולמו במקום הארוע, בו נמצאה חסרת הכרה ופצועה, חשבה לעצמה שאין קץ לסבל האנושי. אין גבול לרוע שאנוש אחד מסוגל לגרום לרעהו. הגוף העירום היה מכוסה כולו בחתכים שנגרמו על ידי מכשיר חד, כנראה סכין, שלא פסח גם על הפנים של הקרבן. מישהו מטורף שיחק עם הלהב וחרת על הגוף כולו כאילו היה חומר גלם דומם. לא גוף של אדם חי. לא גוף של אשה. היא הפכה את הדפים. מקרה אונס עם נסיון לרצח, היה כתוב שם בשפה יבשה. הקרבן, כבת עשרים ושמונה, רווקה, נאנסה בברוטליות.
גם נחתכה לא בעדינות יתרה, עלי להעיר, הסבירה ענת לחלל משרדה. הם התכוונו לכתוב 'הקרבנית', אני בטוחה בזאת, אמרה ענת לקירות החדר, תינוק-תינוקת, קרבן-קרבנית. שום עדות של הנאנסת לא היתה בתיק. מאחר שהקרבן נמצאה ללא הכרה וכך גם הובאה לבית החולים (כך לשון התיק), אי אפשר היה לגבות ממנה עדות על שהתרחש. המכשיר החד שגרם את החתכים לא נמצא. רק חלקי בגדים פזורים, קרועים לגזרים ומוכתמים בבוץ ובדמה של הקרבן התגלו בזירת הפשע. 'זירת הפשע', חזרה ענת על מה שקראה. זירת הפשע. הגשם הכבד שירד באותו יום, מחה את כל העקבות שעשויים היו להיות בזירת הפשע. החוקרים לא מצאו שום ממצא או רמז שעשוי היה לעזור בפענוח הפשע הנורא והנתעב הזה.
הביטה נכחה, מוחה מנסה לעכל את הכתוב. וכי יש פשע שהוא לא נורא ולא נתעב? איזו מין לשון פיוטית נקטו שם בדו"ח? מה זה, לחוקר יש נפש של משורר או שסתם נחה עליו המוזה? נורא… נתעב… היא הנידה בראשה במורת רוח. איזו זוועה! מי יודעת מה עבר עליה שם? ענת נרעדה. לא כתוב כאן אם נחתכה לפני, במהלך או אחרי האונס. מתי איבדה את הכרתה? מה שכן כתוב זה שהתוקף/ תוקפים מעולם לא נתפס/ו. איך נשארה בחיים אחרי עינויים כאלה? אלוהים אדירים, זה לא אנושי מה שעשו לה!
קרובי משפחה: אם זקנה וחולה מאוד, המתגוררת בבית הורים. אינה יודעת על המקרה. לא היה טעם לספר לה משום שהידיעה עלולה היתה להחמיר את מצבה הבריאותי. אח מבוגר, נשוי עם ילדים. הוא אותר על פי פנקס הטלפונים הקרוע שנמצא בין חפציה של הקרבן. הקרבנית, חזרה ענת גם עבור התקרה. בין האח והאחות היה קשר די רופף, לפי עדותו של האח. הוא לא יכול היה לשפוך אור על הפרשה. ידע רק שאחותו התגוררה עם מישהו. החוקרים חיפשו את האלמוני בכתובת של הקרבן, אך הלה לא נמצא שם. לאחר חקירה מאומצת, נמצא החבר. התברר כי הוא והקרבן נפרדו בלילה שלפני המקרה. הוא העיד שחברתו אהבה את הים ונהגה לבלות בו שעות ארוכות בכל עונות השנה, הן בלהט קיץ והן בקור המקפיא של החורף, כך שנוכחותה בחוף לא היתה חריגה.
ענת הטילה באנחה את התיק על השולחן. נוכחותה לא היתה חריגה. נו, באמת, אולי נוכחותה, אבל מה שעשו לה זה בהחלט חריג. הלשון הלקונית, היבשה, חוסר הרגישות הזה לסבל האנושי… אולי זה נובע מן הצורך להצליח להתמודד עם המראות הנוראיים של הסבל. במסגרת עבודתה, הספיקה כבר לראות מקרים קשים למכביר: פצועי תאונות קשות, גופים מעוכים, גפיים קטועות ומה לא. אבל זה עלה על כולם. טרם נתקלה במקרה אונס. ועוד אונס ברוטלי שכזה. הקרבן איבדה דם רב ובנס נשארה בחיים. מי יודע מה קרה שם? מי יודע מה ראתה ומה עברה? אלו צלקות גופניות ונפשיות ישארו לה? מאיפה בכלל מתחילים לעזור לה? האם אפשר יהיה לעזור לה? האם היא תצא מזה אי פעם?
מוחה עבד במרץ, מנסה לאתר תוכנית פעולה. תאריך הדיווח האחרון הינו של אתמול: פצעי החתכים שהחלו להגליד הותירו צלקות רבות ומכוערות. מומלץ לערוך מספר ניתוחים פלסטיים כדי לשוות לחולה צורה אנושית. ישנה אפשרות סבירה לטשטש את הצלקות הנוראיות. סיכויי ההצלחה של ניתוחים מסוג זה גבוהים למדי. הבעיה היא מצבה הנפשי של החולה. היא פשוט אפתית. למרות שמבחינה פיזית היא מסוגלת לקום ממיטתה ולבצע את הפעולות המוטוריות הנדרשות, אפילו ללכת בכוחות עצמה, אין היא משתפת פעולה. החתכים, עד כמה שהיו עמוקים, לא גרמו נזק לשרירים למרבה המזל. הבדיקות מראות שמבחינה מוטורית הכל תקין. לפי הערכתנו, מסוגלת החולה להתנועע בכוחות עצמה ולבצע בצורה עצמאית את הפעולות השגרתיות של ישיבה, הליכה ואכילה. התנהגותה האפתית נובעת מבעיות נפשיות. לכן מומלץ טיפול נפשי לפני תחילת הטיפול הפלסטי. כאן אני נכנסת לתמונה. מומלץ טיפול נפשי. מחר יביאו אותה אלינו למחלקה. מחר אגש אליה ואראה מה אוכל לעשות למענה.

חודשיים לפני, קמה אורלי בבוקר בכאב ראש איום. מאורעות ליל-אמש העיקו עליה כל כך, עד כי שנתה היתה טרופה. הדביל העלוב הזה! אפס מגעיל! שנה הוא גר איתי ועכשו הוא נזכר פתאום שהוא אינו בנוי לקשר. אז למה הוא כן בנוי? לטמטום שלו? את גרה שנה שלמה בחלל משותף עם בן-אדם, חולקת איתו בנפש שלך, במהות שלך, ברגשות הכי אינטימיים שלך, נותנת לו מעצמך וכל הזמן את חושבת שאת והוא מאוחדים גם נפשית, באותו הראש. מה זה חושבת? את בטוחה שאתם מרגישים את אותה אהבה. את חושבת שהוא חש כלפייך מה שאת חשה כלפיו. שום סימן לא ניתן לך, שום רמז שיצביע על שמשהו לא בסדר. אפילו לא דיברת איתו על חתונה! לא הלחצת אותו בשום דבר! הרי זה בכלל לא היה בראש שלך. סתם ערב שגרתי, כמו שהיו רבים לפניו בשנה שגרתם ביחד. סתם הלכת להכין לך קפה ושאלת אותו אם גם הוא רוצה. ובמקום לענות לך תשובה פשוטה של "כן" או "לא", הוא פתע פתאום מחמיק את עיניו לבל יתקלו בעינייך ומפיו יוצא משפט שאינו קשור בכלל לשאלה ששאלת. ואת אינך מבינה מאיפה זה צץ ככה, בלי התראה. הכיצד טחו עיניך מלראות את הדברים? הכיצד היית מסוגלת להיות כה עיוורת? "אני לא בנוי לקשר". חשבתי שאני לא שומעת טוב. מה לא בנוי? מה הקשר? איך הוא נזכר בזה אחרי שנה שלמה של חיים ביחד, זה בתוך זו? ואז הוא קם פתאום, בלי לחכות לתגובה ממך, צורר בגדים וחפצים בתוך כמה שקיות ניילון ואומר לך שאת השאר יבוא לקחת כבר במשך השבוע. ויוצא. ונעלם לו. וזהו. כאילו אני לא קיימת ולא מגיע לי הסבר. הוא טאטא אותי מחייו כאילו לא אהבנו בכלל. ואולי באמת לא אהבנו? האם אהבנו? אני יודעת שאני אהבתי אותו בכל לבי. נתתי לו את נפשי. אותי. והוא פשוט טאטא אותי. כאילו אני לא קיימת יותר בשבילו. אני לא יכולה להבין את זה!
ואז לילה מטורף עובר עלייך, ללא שינה, ללא מנוחה. והמחשבות טוחנות לך כל הזמן את המוח במעגלים, מסתובבות סביבך וסביב עצמן, אינן מרפות. מה עשיתי לו? למה הוא עשה לי את זה? מה בכלל היה בינינו כל השנה שהיינו יחד? מה קרה? האם הייתי עיוורת כל הזמן הזה? האם הוא לא אהב אותי כל הזמן הזה ורק השליתי את עצמי? או שהוא הוליך אותי שולל? החלל הזה שהוא הותיר אחריו… הריח שלו על הכרית… על השמיכה המשותפת… הרי אפשר להשתגע מזה! הוא פשוט קם והלך. אני לא מבינה את זה. לא מגיע לי הסבר כלשהו? האם עשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות? איך מתמודדים עם הדבר הזה? האם אני סמרטוט שאפשר להשליך סתם כך? אני פשוט לא מבינה את זה. מה הוא חושב לו? להשאיר אותי ככה, תלויה על בלימה, בלי להסביר. אני מוכרחה לדעת איפה טעיתי. זה בלתי אפשרי כל הסיפור הזה. בלתי אפשרי. יש כבר התחלה של אור בחוץ. אף פעם בחיים שלי לא היה לי לילה כזה. אני צריכה אותו פה, לידי. חסרות לי השיחות איתו. הרי היו לנו יחסים נהדרים. דיברנו. תקשרנו, כמו שקוראים לזה היום. אני לא יכולה להבין את ההתנהגות שלו. מה נכנס בו פתאום? מה עשיתי שגרם לו להתנהג ככה?
בקושי רב גררה את עצמה לחדר האמבטיה. הביטה בעצמה בראי ותהתה מי המפלצת פרועת השיער ואדומת העיניים הבוהה בה במבט מפוזר. לפתע אחז בה דחף בלתי ניתן לכיבוש לצאת מכאן. לים! לים! שמעה בראשה את זעקת הקירות. לבשה בגד-ים, דחסה מגבת ומסרק לתוך תיקה ונמלטה על נפשה.
בחוץ, עטתה סביב עצמה מין מסך-מגן דמיוני, שריון חוסם, לבל יגע בה העולם החיצוני. רצתה לחוש מוגנת בתוך בועתה האטומה ולדמיין שהיא יחידה בעולם שבנתה בשביל עצמה. לא להיות בעולם ההוא, הרע, המכאיב. עמדה בתחנה, אחרונה בתור, מרוחקת, מניחה לממתינים האחרים לעבור אותה. עלתה לאוטובוס בתחושה של זומבי. הושיטה לנהג את מחיר הכרטיס במדויק, כדי שלא תיאלץ לקבל ממנו עודף והתיישבה על הספסל האחרון.
כשירדה יחידה בתחנה של הים, חשה כמלכה המגיעה אל ממלכתה ואל נתיניה הנאמנים. נפש חיה לא נראתה לכל מלוא העין. השמים הקודרים הבריחו את הכל. פשטה מעליה את בגדיה וכשרק בגד הים לגופה, התנפלה על השחור הגועש. הכפור שבליבה תאם את קור המים והיא חשה את העונג שבהתמזגות גופה עם המרחב חסר הגבולות. בעודה צפה על גבה, הרהרה כמה שלוה יכולה הנפש לשאוב מן הטבע.
הרגשה של טוהר אפפה אותה עת פסעה לעבר ערימת בגדיה. הרגישה איך נפשה מתחילה להתאזן. החוף היה שומם והיא התעטפה במגבת, נושאת מבט מזוגג לעבר האופק השחור. דקות מלאות שלוה חלפו. היא חשה בעצמותיה איך הזמן, דקה אחרי דקה, מרחף מעליה באויר, נוסך בה מרגוע. כמו טפטוף איטי של שמן מרפא על הגוף. טיפה ועוד טיפה, דקה ועוד דקה. פכפוך הגלים גלש אל תוך אוזניה במנגינה עריבה עד אין הכיל ואורלי חשה שהשלוה שכה ייחלה אליה, מתחילה אט-אט להספג בתוכה ולעטוף את נשמתה בשכבת מגן של נחמה קטנה. מאורעות ליל אמש החלו להדחק מתודעתה. זיקי אור קלושים הבהבו מולה באופק ונהמה חרישית החלה להתגלגל מרחוק. נשמה אל קרבה את האויר החד והחריף, ממלאת את ריאותיה בכל קיבולן, צמרמורות עונג מרעידות את נפשה. הורידה את בגד-הים והתכופפה ללבוש את בגדיה.
חבטה עזה מאחוריה הפילה אותה ארצה. עיניה ואפה נסתמו בגרגרי החול הבוגדניים והיא נאבקה לשאוף אויר. החלה לחוש שהיא נחנקת ורק ברגע האחרון הצליחה להתהפך על גבה, פוערת את פיה ללגום מן האויר אליו שיוועו ריאותיה. הם היו שניים ואוזניהם האטומות לא שעו לתחינותיה. ידיהם הבוטות נברו בגופה המצטמרר כאילו היה קִניינם, מפסקים בכוח את רגליה ואת פיה. אבריהם פלשו אל תוך גופה הדווה, עושים בו כבתוך שלהם. היא היתה בשבילם כלי ותו לא. פשוט כלי. בזעם אין-אונים התפתלה תחתיהם, מנסה בכל מאודה ל
השתחרר מהם, להחלץ מאחיזתם, להימלט מהמגע הדוחה של גופיהם המטנפים אותה. לפתע הבליח הלהב מול עיניה הנדהמות. אחוזת אימה אטמה את תודעתה מן המתרחש ושקעה לתהום הנשיה…
כשהתעוררה מעלפונה, היו כאביה קשים מנשוא. תודעה מנסה להאחז בתוך תערובת של בשר שסוע ובוץ. הגשם היכה בכל כוחו על האדמה ועל גופה החבול, המעורטל, נספג בתוך קרעי הבד שהיו לפני כן בגדיה. העולם כולו היה ברקים ורעמים. כלב עלוב חלף על ידה, מחפש לעצמו מסתור מן המטר הזועף. באיטיות רבה, כמו היתה רובוט יצוק עופרת, גררה את גופה על פני החול הבוצי. עיניה העצומות והנפוחות לא היו מסוגלות לראות דבר. גם לא את גופה המרוטש, אשר להב הסכין חתך בו בחדוות יצירה של יצור בלתי שפוי. כולה היתה גוש בשר כואב. רצתה להגיע לכביש כדי למצוא מונית שתסיע אותה לביתה. מחשבה אחת חזרה והלמה במוחה: להתרחק, להתרחץ! למחוק את מה שהיה! לשכוח! המלים הוסיפו וחזרו על עצמן בלי הרף, אינן מרפות ממנה, כאילו מעניקות לה תנופה להמשיך לנוע בתוך העיוורון. יכולה היתה לחוש את תנועותיהם הקצובות, הפוצעות, הרוחשות עדיין בפיה ובאבר מינה כמין הד חוזר ומתרחק, מתרחק וחוזר. אינו מרפה. הד קשה, חודרני, מפלח, רומס את כבודה, מוחק את מהותה, את צלם האנוש שבה.
גייסה את שארית כוחותיה ובמאמצים רבים הצליחה לעלות ולהגיע לראש המדרגות. הגשם ניתך עדיין בעוז, מכה ללא רחם על פצעיה, דוקר, מייסר, אך היא כבר הפסיקה לחוש. גופה הפך רדום, חסר תחושה. בלאות, בכבדות, בחוסר אונים מוחלט, אחזה בקרעיה, מצטנפת, מנסה להסתיר את מערומיה. נשאה את עיניה הסומות, תרה סביב בנסיון למצוא כלי תחבורה כלשהו, אינה מודעת לקוצר ראייתה, משתדלת למקד את עצמה, אך ללא הואיל. במין מאמץ עליון, בלתי מודע, התרוממה על ברכיה, מנסה ליצב את עצמה, אך כוחה לא עמד לה יותר. כאילו היא משקיפה על גופה מבחוץ, חשה את קריסתו, כמו לא היתה זו היא עצמה ובשרה. ראשה נחבט על שפת המדרכה ואז חזרו הכאבים והתחושות. פצעיה הפתוחים הזרימו את הדם בשצף מגופה, צובעים את המדרגות בשלולית אדומה, נמהלים בבוץ. ובעוד הגשם יורד ויורד ומוסיף להכות בה, החלה הכרתה מתערפלת, מושכת אותה אל תהום הנשיה, משחררת…

מוחי הריק ממחשבות. מוחי המרוקן לחלוטין. היכן אני? איפה? איפפפפפ….. ענת עמדה ליד מיטתה של אורלי המומה לגמרי, מוחה אינו מסוגל לתפוס את מה שעיניה העבירו אליו. כאילו מה שראתה לפניה נשאר תקוע בתוך העיניים הבוהות, ללא יכולת לעבור הלאה, אל המוח, להתגבש למשהו מובן, מוכר. התאור המילולי והתמונות שבתיק היו מזעזעים כשלעצמם, אך כאן ראתה את 'המקרה', בעליל, מוטל לפניה. בשר ודם. ותחבושות. כמו תכריכים. המומיה היתה מוטלת במיטה ללא תנועה. עכשו ישנה, אך האחות הסבירה כי גם כשהיא ערה ועיניה פקוחות, אין היא זזה, אלא שוכבת ללא זיע, בוהה בתקרה. מדי פעם יוצאים מפיה מלמולים בלתי מובנים, נהמות חסרות פשר ותו לא. חלקים גדולים מגופה היו מכוסים בתחבושות. בחלקים הגלויים בלטו הצלקות מן הפצעים שהיו בשלבי הגלדה שונים. הראש היה עטוף בתחבושת שכיסתה את המצח ואת הרקות, עד מתחת לאוזניים. הסנטר והלחיים היו גלויים וניתן היה לראות איך הם מחורצים כמו אדמה יבשה ומבוקעת. הצילומים, אף שהיו טריים מ'זירת הפשע' ומעוררי פלצות, היו רכים לעומת מה שהיה מוטל לפני ענת.
זה ענין של נסיון, אמרה ענת לעצמה. הנה, האחות הזאת, עומדת פה ומסתכלת עליה במבט לא אישי. איך היא עושה את העבודה והפנים שלה חתומות. נראה כאילו היא אדישה. בטח היא מאה שנה במקצוע וכנראה כבר אינה מתרגשת ממראות כאלה. לפחות אינה מראה את זה. אולי התחסנה. אולי היא מתאפקת מלבטא כלפי חוץ מה שהיא חשה בפנים כשהיא נתקלת בדבר כזה. משהו נורא הדבר הזה! איך יצור אנושי מסוגל לעשות כך ליצור אנושי אחר? רק מטורף היה מסוגל לעשות את זה. רק חולה נפש מסוכן. אני מקוה שהמשטרה תעלה עליו ותמצא אותו. ואם ימצאו אותו, אז מה יקרה? הוא ישב כמה שנים בבית הסוהר או שימצאו שהוא אכן מטורף ויכניסו אותו לבית-חולים לחולי נפש. אז מה? גם אם ירחיקו ויסגרו אותו לתקופה ארוכה או אפילו לתמיד, מה זה יעזור לו או לאורלי פה? האם הוא ירפא מטירופו? רק תוקפנות שמקורה בשנאה עזה כלפי המין האנושי בכלל והמין הנשי בפרט היתה מסוגלת להביא איזשהו מטורף להתנהגות כזאת. כמה זמן זה יקח לרפא את המטורף מן התסביכים שלו, אם בכלל ניתן לרפא דבר כזה? ומה עם אורלי? כמה זמן, אם בכלל, יקח לה להתגבר על הטראומה הנוראה שעברה?
ביד אחת הרימה בעדינות את עפעף עין ימין והעבירה אלומת אור על פני האישון כדי לבדוק את תגובתו. אין תגובה. היא באמת בהלם. זו אינה הצגה. הבחורה לא פה. המוח מנסה לגונן על הנפש. או הנפש מתחבאת מפני המוח? מפני המציאות? הרבה אינני יכולה לעזור עכשו. רק לשבת איתה ולנסות להבקיע אליה מבעד לחומה. זה יקח זמן. המון זמן, אבל זה מה שאפשר לעשות. רק זמן יכול לרפא. אולי. לא תמיד יוצאים מזה. תלוי עד כמה רוצים לצאת. אם יש בשביל מה. אנסה ללמוד מאחיה איזו מוזיקה היא אוהבת. או אולי היא אוהבת שירה? אנסה לברר ואשמיע לה בתקוה שהמוח יגיב בסופו של דבר.

בשוכבי, בקומי, בזמן האוכל, בלכתי בדרך, בזמן… כן, מתי לא, דמותה הדוויה, המיוסרת, רודפת אותי. אין לי מנוחה. כל הזמן אני חושבת ומנסה לתכנן תוכניות ריפוי. איך אפשר לעזור לה? מה אני יכולה לעשות בשבילה? מה יעורר אותה? מה יגרום לה לרצות לצאת מתוך הקליפה הקשה והעבה הזו שהיא הקיפה בה את עצמה? מן החומה הבצורה והמוצקה? כשאני נמצאת בעבודה עם
הפציינטים האחרים אני עוד מסוגלת להתרכז, אבל בשאר הזמן היא יושבת אצלי בראש ואינה זזה משם. תקועה עמוק. בחורה מסכנה. למה זה קרה לה? למה בכלל קורים דברים כאלה? איך זה שכל הזמן בעיקר נשים נקלעות להיות הקרבנות? עוד לא שמעתי על נשים תוקפות, אונסות. האם לנשים אין יצרים כמו לגברים? ודאי שיש, אבל נשים לא אונסות. לא תוקפות. נשים אינן ככה אלימות. לא כהרגל. זה לא אומר שנשים תמיד עדינות ונכנעות. בשום אופן לא! אבל הכל ענין של חינוך. נשים מחונכות אחרת מגברים. חבל שהחינוך אינו אחיד.
אני לא מוכנה לקבל את הענין הזה של הטסטוסטרון שמכוון את התנהגותו של הזכר. זה רק תירוץ בשביל להצדיק ולטהר את השרץ המאוס הזה של ההתנהגות התוקפנית של הזכר באשר הוא. אולי לגבי הזכר הקדמון וזה המצוי בטבע זה עוד יכול להיות נכון, אבל אני חושבת שלגבי הזכר האנושי הדברים אמורים להיות כבר אחרת. בימינו אין לזה הצדקה יותר. צריך לשכוח מה שהיה פעם. היום אנו אמורים להיות מודרניים יותר. בכל זאת יש לנו איזשהו מותר על הבהמה המצויה. לפחות אמור להיות לנו. בכל זאת עברנו תהליך כלשהו בחיים. התפתחנו. היינו אמורים להתפתח. זה אמור היה להשפיע על הדחפים של הזכר. להרגיע אותם. לגרום לו לחשוב לפני שהוא מתפרץ ונוהג באלימות כלפי כל העולם. אין הצדקה לאלימות. לא כלפי החלשים ממך וגם לא כלפי אלה השוים אליך בכוחם. אם היו מחנכים מגיל רך שתוקפנות אינה דרך, אינה פתרון, אני בטוחה שזה היה מחלחל והאנושות היתה נראית אחרת. איך ג'ון לנון שר – דמיין שאין יותר מלחמות… הלואי!
אני בטוחה ששורש הענין נעוץ אך ורק בשוני שבהתייחסות אל הילד ואל הילדה הרכים. עוד מינקות. אולי עוד מהבטן. כשלעובר העתיד להיוולד מכינים את החדר והבגדים לפי המין שלו: אם זה ילד – כחול ואם ילדה – ורוד, כמובן. איזה כמובן? למה זה צריך להיות מובן? אני לא יכולה לקבל את זה! בשום אופן לא! אמנם, לקבוע שהחינוך השונה זה שורש כל הרע שבעולם, זה יהיה מוגזם, אבל אני חושבת שזה בין הדברים הבסיסיים הקובעים איך נראה העולם. איך העולם מתנהל. הסלחנות וההבנה לאלימות הזכרים והקבלה שנשים חלשות ואמורות לספוג את התוקפנות הזכרית. כמו הכינוי המאוס, הרווח, לנשים שגברים תוקפים ומכים – 'נשים מוכות', מין תואר שכזה…
'זכר ונקבה ברא אותם'. השאלה אם הם נוצרו שונים גם מבחינה מנטלית. אולי מתוך כוונה שהמין האחד יפרה ויוליד ושהשני יופרה וילד. אולי מתוך כוונה ששני הסוגים ישלימו אחד את השני. אם כך, הרי זה יפה מאוד מצדו… זכר ונקבה ברא אותם, לא כתוב שעליון ונחותה ברא אותם. בעצם, מה אני מדברת שטויות? ועוד איך זה כתוב. ועוד איך! הרי חוה נבראה מצלע האדם. הוא, כמובן, נברא בצלם אלוהים, כמו שכתוב בספר בראשית: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". ובפסוק אחר: "ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו." זאת אומרת שאלוהים הוא זכר וכבר לזכרים יש יתרון על הנקבות, שכביכול חיות בחסד הצלע שתרם אדם ליצירת חוה. וכתוב עוד: "זכר ונקבה ברא אותם', כאילו שני מינים, אבל יש אומרים שאפשר למצוא משמעות נוספת בפסוק הזה: שהאדם הראשון היה בעצם אנדרוגינוס, זכר ונקבה באותו הגוף, כפי שכתוב: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם", כלומר נכתב בלשון רבים. אז אני לא יכולה שלא לתהות מדוע היצור הזה נקרא אדם ולא כונה בשם אחר, שיבטא את היותו מורכב משני המינים… רק אחרי כן הפרידו אותם לשני גופים שונים. אולי הדים לזה אפשר למצוא באנשים שנולדים בגוף מסוים וחשים בנפש שהם בעצם מהמין השני, כמו מי שכלוא בגוף של גבר, שנראה חיצונית כזכר, אך חש כאשה ולהפך?
למה היה צורך לברוא קודם כל את האדם ולא כתוב שנקבה וזכר בראם ויברך אותם ויקרא שמם אשה ביום הבראם? ברור, כדי שהאדם יהיה הראשון, כשליט על היקום, כולל הנקבה שאיתו. כתוב שם שהעולם ומה שבו נברא כדי שהאדם ישלוט בו. ומחלק קטן ממנו נבראה האשה. וישנה פרשנות שוביניסטית למה נבראה האשה מן הצלע. כי אשה, עוד לפני שבכלל נבראה, נשאה בחובה כל מה שמפריע לעולם הגברי. אז נשאלת השאלה למה בכלל ברא אלוהים את האשה? נו, ברור – כדי שלהוד מעלתו האדם תהיה מי שתשרת אותו. היא הרי אינה שוה לו בכל מקרה. היא 'מתחתיו'. וכך יוצא שהיא נחותה ממנו, מהוד רוממותו הגבר-שליט-היקום. כמו שכל היקום נברא למענו – כך גם היא. חוה נבראה למענו. אוף! איזו צרות-מוח לחשוב כך, לקבל את זה. האם כל הרע שבעולם התחיל כבר אז? בהשראת האפליה הזאת? האם כך זה? ומאחר שחוה היא חלק מגופו של אדם, הרי שיש לו בעלות עליה. הרי כולה צלע. כמו שהוא יכול להחליט על גופו – הוא אמור לשלוט בה ולהחליט לגבי מעשיה. כי היא הרי חלק מגופו. לא משהו עצמאי. צלע. מוחבאת עמוק בתוך הגוף שלא יראו. שלא ירגישו. שלא. אוף!
מה נדדתי כל כך רחוק? יצאתי מדעתי? מה לי ולימי התנ"ך? מה עוד שהם היו שם אנטי פמיניסטיים? אני צריכה לתת תשובה כאן ועכשו איך אני מצילה אותה מן החשכה בתוכה היא שרויה ולא לקשקש בקומקום של המוח שלי ולהתפלסף על ימי בראשית. זה לא יביא תועלת לאף אחד. איך אני מוציאה אותה מזה? איך אני מרפאת את הצלקות הנפשיות שיהיו לה מזה? הרי אי אפשר לרפא טראומה כזאת. לא לגמרי. מה שאפשר להצליח לעשות, זה להביא את המטופלת להמשיך לחיות עם זה. כלומר, זה דבר שילווה אותה כל החיים. טראומה לכל חייה. ללמוד לחיות עם הטראומה הזאת. ללמוד להתיחס אל זה כמו שנכה לומד לחיות עם הנכות שלו. תמיד היא תהיה שם, כצל. אי אפשר להעלים את זה. צלקות כאלה בלתי מחיקות. יהיו לו רגעים טובי
ם, בהם הוא יהיה מסוגל להתעלות מעל הנכות שלו, אבל היא תמיד תהיה איתו. הוא לא יוכל אף פעם להתכחש לה או להיפטר ממנה. הכי הרבה שהוא יוכל לעשות זה ללמוד לתפקד למרות הנכות. להצליח לתפקד זה נקרא להבריא. אתה לומד לקבל את הנכות שלך. לא להתכחש לה. אלוהים, כמה זמן יעבור עד שהיא אכן תוכל להתמודד עם הטראומה הזאת? וחשוב יותר – מתי היא תגיע לידי השלמה עם מה שקרה ותלמד לחיות עם זה? זה לא דבר קל. זה קשה מאוד. הדרך קשה ורצופה כל כך הרבה מהמורות, שזה נורא. הלואי שהיא תוכל להתמודד עם מה שמחכה לה.
אבל הלואי שנגיע כבר לשלב הזה. זה יהיה טוב מאוד אם היא תצליח להתמודד עם הקשיים כדי להגיע לשלב, הקשה בפני עצמו, של להתמודד עם ההשלמה, שהטראומה הזו היא חלק מחייה. קודם כל, אני צריכה להצליח לחדור מבעד למסך ההגנה שלה. לעבור את מסך האטימות. להביא אותה לידי תגובה כלשהי. להוציא אותה מן הקליפה שבה עטפה את עצמה. זה כאב בפני עצמו. לא קל להתמודד עם כאבים. אך אחד אינו רוצה לעשות זאת. קליפות זה דבר נוח. כמו להכנס שוב אל תוך הרחם. שם היה לנו חם, היינו מוגנים והיה לנו טוב. אז למה לצאת? אבל אין ברירה וצריך לצאת. אי אפשר להשאר עוברים לנצח. אין ברירה. אי פעם, בסופו של דבר, מגיע הזמן וצריך לבקוע מתוך הביצה. אין שום אפשרות להשאר מוגנים לנצח וצריך לשנס את כל הכוחות שלנו, גם הפיזיים וגם הנפשיים ולהתעמת עם העולם החיצוני. אין ברירה אחרת. אי אפשר לבחור. אחרת אי אפשר לקרוא לקיום הזה חיים.
בכל פעם שנותנים לי תיק חדש, אני מרגישה את הזעם הזה על שאני צריכה לתקן מה שמישהו קלקל. וחוסר האונים הזה. למה כל הזמן מקלקלים? למה אי אפשר לחיות את החיים בשקט, בשלוה, בנחת, בלי הקלקולים האלה? מישהו מקלקל ואז קוראים למישהו אחר לבוא ולתקן. לא בכל פעם אפשר לתקן… ואף פעם לא בצורה מושלמת. לעולם אי אפשר להחזיר את האדם לקדמותו. למצב שהיה שרוי בו לפני הקלקול. האדם הרי אינו מכונה. גם מכונה לא תמיד אפשר לתקן ולהחזיר אצלה את המצב לקדמותו, אבל מה שטוב במכונה, זה שאפשר להחליף את החלקים. אם אי אפשר לתקן חלק מסוים, תמיד אפשר להחליף אותו בחלק אחר, חדש או מחודש או בכלל להחליף את המכונה כולה באחרת ואת המקולקלת לזרוק. אי אפשר לזרוק בני אדם 'מקולקלים'. הגענו למצב שאנחנו יכולים אמנם להשתיל אברים מסוימים, אבל אי אפשר (עדיין…) להשתיל נפש חדשה. איך משתילים נפש? זה הרי לא הגיוני, הדבר הזה. ומה שקורה בעבודה שלי, זה שאני צריכה לאלתר לפי מה שיש. אי אפשר לעקור את הנפש הקיימת, המקולקלת ולהחליף אותה בחדשה, בלתי פגומה, בלתי נגועה. אי אפשר. מה שאולי אפשר לעשות, זה רק לנסות, לא יותר מזה, כי אין ערבויות ובטחונות, להקל, לסדר, לתקן קצת. אבל רק קצת. לעולם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. להחזיר לנפש את הזַכּוּת שלה. את הטוהר שהיה לפני הפגיעה. את… כן, אפילו את התמימות, עד כמה שאפשר להיות תמימים בעולם הזה.
אני אוהבת את העבודה שלי, זה נכון, אבל שונאת את מה שגורם לה. צריך אופי מסוים לסוג הזה של העבודה שאני עושה עם האנשים האלה. צריך לדעת לקבל את העובדה הזאת שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. התפקיד שלי הוא לא להחזיר את הגלגל אחורנית, אלא ללמד את האדם להתמודד ולתפקד עם מה שיש לו עכשו. לקבל את המצב החדש שאליו נקלע ושאינו יכול להימלט ממנו. זה מה שאני עושה. אז מה אני עושה איתה? איך אני מחזירה אותה לחיים? איך אני חודרת אליה מבעד לכל שכבות ההגנה שתת ההכרה שלה עטפה אותה בהן?

מה זה הדבר הזה שמרצד מולי? מה העיגול המנצנץ הזה? מה קרה? אוייי… כואב לי נורא! אני לא יכולה יותר! איך אפשר לעמוד בעינויים הללו? מי מענה אותי? איפה אני? כמו סכינים על כל הצורה שלי! אויייי… חותכים אותי לחתיכות! למה לא מרחמים עלי? איך זה קורה לי? ה צ י ל ו!!! מה עושים לי? מי הכניס אותי לתוך מכונת הבשר הזאת שמקצצת לי את הצורה לנתחים? ומה זה הרעש האיום הזה? מאיפה זה בא? כמו תופי טאם-טאם שהולמים לי בשכל וקורעים לי את עור התוף. אוי-אוי-אוי! זה נורא מה שהם עושים לי, נורא! מתי הם יפסיקו עם זה? שוב שקעה אל תוך עצמה.
לענת היה נדמה לרגע שהיא רואה איזשהו זיע חולף, אך הדבר נמשך ממש שניות, עד כי לא היתה בטוחה שזה קרה. שאולי משהו מן הצלילים שהשמיעה חדר אל המומיה המבוטנת. הטייפ נקש. הקלטת הגיעה אל סופה. חצי שעה של צלילים המנסים להבקיע דרך בתקוה שתהיה איזושהי תגובה. אולי המומיה תתעורר. תזוז. משהו. אבל מספיק להיום. אולי מחר אצליח יותר. אין בזה הוקוס-פוקוס. צריך הרבה סבלנות. אספה את חפציה והשאירה את אורלי לטיפולה של משמרת הערב.

מתוך "אפס" מאת שרון הר פז, קציר מלים הוצאה לאור, סיון התשנ"ז יולי 1997

חונקת את הדברים בתוכך,
מאבדת אט-אט קשר;
נתלשת, נחלשת,
הולך ואוזל בך כוחך. החיים עולים וגואים מעלייך
עוד מעט הם יגיעו מעבר לראשך.
את אוספת את שארית חייך,
גוררת הלאה את נפשך.והוא – שנגע בעמקי נשמתך,
שחשבת כי אהב –
הוא השאירך כך לבדך…
וגופך מוחה, מצטמק, נעלב.

הגרסא המקוצרת:

עד מתי, ריבונו של עולם, עד מתי? די כבר!!! הניחו לנו לנפשנו!!!