ארכיון תג: ביאטריס

מונולוג Monologue

Karol Ward – Finding Your Inner Voice

ישנם ימים כאלה, בהם אני מעדיפה להיות לבד, בלי בלבולי מוח של אחרים. איזה מזל יש לי שאני יכולה להרשות את זה לעצמי.

There are such days, when I prefer to be by myself, without the others bothering me. How lucky I am to be able to afford it.

אני על המרפסת, מסדרת את ארון הצעצועים של הנכדים. ביאטריס בחדר העבודה, בקצה השני של הדירה, מתרכזת בעריכת ההרצאה הקרובה שהיא אמורה לתת.

"מה קורה איתך?" הנסיכה צצה בזמן שממש, אבל ממש אין לי חשק להוציא מלה מהפה. איני עונה וממשיכה להתרכז במה שעסקתי בטרם החליטה להראות את עצמה. "את שותקת?" היא נוגעת לי בכתף כדי להסב את תשומת לבי אליה. היא יכולה לנסות כמה שתרצה, לי אין חשק להתרועע, גם לא איתה. אני ממשיכה לשתוק.

I'm on the porch, arranging my grandchildren's toy closet. Béatrice in the study, at the other end of the apartment, concentrating on editing the upcoming lecture she is scheduled to give.

"What's up with you?" The princess popped up in the time that I really didn't want to get a word out of my mouth. I don't answer and continue to concentrate on what I did before she decided to show herself. "Are you silent?" She touches my shoulder to draw my attention to her. She can try as much as she wants, I have no desire to socialize, not even with her. I keep silent.

ביאטריס צצה גם היא. איך הן מגיעות דוקא כשלא בא לי לדבר אל אף אחד? "עם מי את מדברת?" היא שואלת אותי, למרות שלא הוצאתי הגה מפי. אני מחוה לכיוונה של הנסיכה. שתיקה. ביאטריס לא אומרת כלום. אני מרימה את ראשי, הנסיכה איננה. אני שומטת את ידי ומניחה לענין. אין לי כוח להסביר. "אה, את מדברת אל עצמך", קובעת ביאטריס. "זה טוב. לפחות את מנהלת חד-שיח עם אשה חכמה." היא מחייכת אלי, נושקת לי על הלחי וחוזרת לענייניה.

Béatrice also popped up. How come they come when I don't want to talk to anyone? "Who are you talking to?" She asks me, although I didn't utter any sound from my mouth. I gesture in the direction of the princess. Silence. Béatrice says nothing. I raise my head, the princess is gone. I drop my hand and let it go. I have no power to explain. "Ah, you're talking to yourself," Béatrice states. "That's good. At least you're conducting a monologue with a smart woman." She smiles at me, kisses me on the cheek and returns to her business.

עדי ארד – הכניסיני תחת כנפך

Adi Arad – Take me Under Your Wing

 

במשפט אחד:

לא תמיד יש לי חשק לדבר.

 

In one sentence:

I don't always feel like talking.

דו שיח Dialogue

הוא קרא לי כלבה, אני קרעתי לו את הצורה

הוא קרא לי כלבה, אני קרעתי לו את הצורה

זה עשה גלים בפייסבוק ומאוד מצא חן בעיני אחרי שהבנתי את הרעיון בדי עמל, לא מיד. לקח לי כעשרים דקות לפצח את זה. כידוע, אני מאותגרת.

It made waves on Facebook and I liked it very much after I understood the idea with great effort, not immediately. It took me about twenty minutes to crack it. As all know, I am challenged.

 

אחרי שההבנה חדרה, מיהרתי לשתף בעמוד שלי עם התגובה הברורה: "הדבר הנכון לעשות!!!"

After the understanding penetrated, I quickly shared it on my wall with the obvious comment: "The right thing to do!!!"

 

קיבלתי על זה 21 לייקים ושתי תגובות. לא משהו להתפעל ממנו נוכח העובדה שיש לי מעל שלושת אלפים "חברים".

I got 21 likes and two responses. Not something to admire given the fact that I have over three thousand "friends".

 

תגובתה של ביאטריס היתה: "מבריק!!!"

Béatrice's response was: "Brilliant!!!"

תגובת מאן דהיא היתה: "לא אם את הגבר."

Somebody else's response was: "Not if you're the man."

 

קאמי סן-סנסקרנבל החיות

Camille Saint-SaënsLe carnaval des animaux

Camille Saint-SaënsThe Carnival of the Animals

 

האינסטינקט הראשון שלי היה לשפוך עליה אש וגופרית וללמד אותה פרק בהלכות פמיניזם ועמידה על שלך, אך העדפתי לרסן את עצמי (מגיעה לי מדליה!!!) ולהקדים מחשבה למעשה. הגעתי למסקנה שאין טעם להתעסק עם מי שמביעה דעה כזו. אי אפשר לתקן אותה.

My first instinct was to pour fire and brimstone on her and teach her a chapter in the laws of feminism and standing up for yourself, but I preferred to restrain myself (I deserve a medal!!!) and think before taking any action. I reached the conclusion that there is no point in dealing with someone who expresses such an opinion. Such person can't be fixed.

אך לצאת פטורה בלא כלום הרי זה בלתי אפשרי מבחינתי, אני הרי מתוכנתת להגיב, ולכן, אחרי שיקול דעת מעמיק (לקחתי לי את הזמן), השבתי לה בהאי לישנא:

"האם אכפת לך מאיזה עלוב נפש שמכנה אותך כך? לא חשוב אם זה גבר או מישהו אחר – לאף אחד אסור להשתמש בלשון כזו כלפייך."

Since I'm programmed to respond, I couldn't leave it unanswered, therefore, after deep consideration (I took the time), I replied to her as follows:

"Do u care about some lowlife who calls u that? No matter if it's a man or somebody else – no one should use such language to anybody."

התכוונתי להוסיף עוד, להסביר, לחפור, להעמיק, אך מן הסלון בקעה שירת ההמנון הצרפתי כשריקוד קאן-קאן סוער מלוה את צעדיה של ביאטריס ששעטה אלי בהתלהבות בשל הגול של צרפת נגד ארגנטינה. כמובן שלא יכולתי להשאר לשבת כשזו מושכת אותי אליה (תרתי משמע) ומרקידה את רגלי באקסטזה עצומה.

I meant to add more, to explain, grub, dig deeper, but from the living room came the singing of the French anthem with a wild can-can dance accompanied Béatrice's footsteps, which darted towards me with enthusiasm due to the France's goal against Argentina. Of course, I could not sit still when she drew me to her (literally) and led my legs to dance ecstatically.

 

ריקוד הקאן-קאן

Can-can Dance

הריקוד נמשך ונמשך. בשלב מסוים, עזבתי אותה כדי להכין לנו קפה ולהגיש עם העוגות המסורתיות שלנו – שוקולד וגבינה וגם גלידה. שוקולד, כמובן.

The dance went on and on. At one point, I left her to make coffee and serve us with our traditional cakes – chocolate and cheese and ice cream too. Chocolate, of course.

ואחר כך היה שער השוויון של ארגנטינה, ההפסקה כדי להרגע ממנו, שער היתרון של ארגנטינה ממש בתחילת המחצית השניה, שהכעיס אותי על הצער שזה גרם לאהובתי. למזלנו, הגיע בליץ של שלושה שערים מצד צרפת שהחזיר לביאטריס את הצבע ללחיים, שלא לדבר על שמחת החיים והריקוד. השער השלישי לארגנטינה בדקה ה-93 של המשחק לא שינה כבר. ארגנטינה עפה! אני צופה לילה תלת-צבעי של חגיגות…

And then came Argentina's equalizer goal, the break to calm us down, Argentina's advantage goal right at the start of the second half, which made me angry at the grief it caused my love. Luckily for us, came a three-goal blitz from France that brought back the colour to Béatrice's cheeks, not to mention her joy of life and dancing. The third goal for Argentina after 93 minutes of play did not make a difference. Argentina flew out! I am expecting a tricolore (three-colour) night of celebrations…

הפנתר הורוד – ורודה קטנה יפה

The Pink Panther in "Little Beaux Pink"

פאריז-פאריז Paris-Paris

מלקולם מקלארן וקתרין דנבפאריז-פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis-Paris

נסתרות דרכי האהבה. אין זו השפה שלי, גם לא הנוף וּוַדאי לא מזג האויר, אך העיר הזו מושכת אותי אליה כבמטה קסם שוב ושוב. בשנה וחצי האחרונות זה בעיקר בשל ביאטריס המקסימה, אבל גם לפניה נמשכתי אל מכמניה ואל אותם רבעים מעוררי דמיון בשל הסיפורים עליהם ועל האנשים שפעלו בהם וכמובן השפה, שפרט לשפת האם שלי, אין יפה ממנה.

Hidden are the ways of love. It is not my language, nor is the landscape and certainly not the weather, but this city draws me to it like magic over and over again. For the past year and a half it has been mainly due to lovely Béatrice, but even before her I was attracted to its concealed things and to the imaginative quarters due to the stories about them and the fascinating people who operated at them and of course the language, which apart from my native language, is most beautiful.

שיראל ביתן – אם תלך (La Fille)

Shirel – Im Telech (If You Go)

הדור שלי ודאי זוכר את היחסים החמים שהיו לנו בשנות ה-50 וה-60 עם צרפת, מה שהתבטא בהשמעת המוזיקה הקלה שלהם ברדיו הישראלי והטמעתה אצל הדור הגדל בציון. היום לא תשמענה כזו, למעט מִדֵי פעם בתוכניות נוסטלגיה. האמת, לפני שיוסי בנאי שר בראסאנס, לא אהבתי לשמוע את הצרפתי ההוא, משום שלא הבנתי את המלים ואילו המוזיקה שלו לא היתה לטעמי ועדיין אינה משהו מבחינתי. גם השפה בפיו של בראסאנס ושל בני דורו היתה קשה. הפעם הראשונה בה התחברתי, היתה בסרט המקסים "גבר ואשה" (הו, אנוק איימה!!!). היתה זו הפעם הראשונה בה שמעתי צרפתית רכה, מתנגנת, רומנטית. התאהבתי.

My generation probably remembers the warm relationship we had with France in the 50s and 60s, which was reflected with playing their light music on the Israeli radio and its assimilation in the growing generation in Zion. Today you will not hear such, except once in a while on nostalgic programmes. The truth is, before Yossi Banai sang Brassens, I did not like to hear that French because I did not understand the words and his music was not to my taste and still doesn't do it to me. Also, Brassens' language as his contemporaries as well, was also harsh. The first time I hooked up was in the adorable movie "Man and Woman" (Oh, Anouk Aimée!!!). it was the first time I heard a soft, melodic, romantic French. I fell in love.

Un Homme Et Une Femme – La dernier scène

חזו לנו c140 להיום. הקור מקפיא לי את לשד העצמות וההרגשה היא שזה פחות ממה שהבטיחו. בכל אופן, אני פסולה לעדות במקרה הזה, כי מה שמתחת ל- c280 הרי לא נחשב אצלי. ביאטריס התעקשה לחגוג איתי את תחילת האביב דוקא בכפור ואני הרי ידועה בצייתנותי, אז באתי. שוב ראיתי ושוב נכבשתי. אין כמו העיר הזו.

The forecast for today was 140c. The cold freezes my bones and it feels like it's less than they promised. Anyway, I am disqualified from testimony in this case, because anything under 280c doesn't count for me. Béatrice insisted on celebrating the beginning of spring with frost and I am well-known for my obedience, so I came. I saw again and again was conquered. There is nothing like this city.

גם כשהיא משנה את צביונה, זו עדיין העיר האהובה עלי. סיפרו לי על יופין של ערים ברחבי העולם. אני מאמינה לדוברות ולדברי ההלל והשבח שלהן, אך שום עיר אינה עושה לי דבר בלב כמו העיר הזו. שום עיר אחרת אינה קוראת לי לבוא אליה.

Even when it changes its character, it's still my favourite city. I was told about the beauty of cities around the world. I believe the speaker and their words of praise and glorification, but no city does anything to my heart like this city. No other city calls me to come to it.

אלה פיצג'רלד – אני אוהבת את פאריז

Ella Fitzgerald – I Love Paris

בתמצית:

נסתרות דרכי האהבה.

In essence:

Hidden are the ways of love.

אסטרוד ז'ילברטו – האהבה חזקה מאיתנו

Astrud Gilberto – Love Is Stronger Far Than We

 

אצבעות אהבה בתוך נפשי Fingers of Love inside my Soul

Béatrice&Sharon

ט"ו באב חג האהבה העברי

Tu B'av, the Hebrew Valentine's Day

"אין לך בעיה של טריטוריה", היא אומרת לי, מבטה רך.

"למה, לך יש?" אני עונה כמו יהודיה. היא מחייכת. אכן, מצחיק שמן ההתחלה לא היו לנו משחקי אגו ורכוש והדברים זרמו בינינו כנהר קולח. לפעמים יש הצלחות.

"You have no territory issue," she tells me, with a soft look.

"Why, you have?" I answer like a Jew. She smiles. Indeed, it's funny that from the beginning we had no ego and property games, and things flowed between us like a fluent river. Sometimes there are successes.

האמת היא, שמעולם לא הפריע לי שמישהי באה בצל קורתי. להפך – אני אוהבת לארח ולאפשר לנשים נחמדות לחוש בביתי כבביתן. היקום כנראה מחזיר, כי כבר מהביקור הראשון שלי אצל ביאטריס הרגשתי בבית. כמו אצלי, זו לא היתה הטריטוריה שלה ואני האורחת, אלא היא נתנה לי את ההרגשה שזה גם שלי. נחמד שיש לי חלק בדירה בפאריז, הא?

The truth is, it never bothered me that someone came and stayed under my roof. On the contrary – I love to host and allow nice women to feel in my home as in theirs. The universe seems to be giving back, because right from my first visit to Béatrice I felt at home. Like me, it wasn't her territory and me the guest, but she gave me the feeling that it was mine too. Nice to have a flat in Paris, huh?

Elvis Presley – Can't help falling in love

אנחנו יושבות בחצר, תחת צל התאנה. זו התפרעה קצת בתקופה שלא היה לי זמן לשים עליה עין ובמקום גזע מרכזי אחד ומסביבו הנוף – יצאו להם חוטרים רבים מן האדמה, מה שמקשה על הישיבה בצלו, שלא לדבר על לשים שולחן תחתיו. עד שנתפנה לעצב את העץ, אנחנו מסתפקות בשולחנון סמלי עליו אנו מניחות את הלימונדה הקרה ופרוסות עוגת השזיפים שאפיתי לנו.

We are sitting in the yard, under the shade of the fig tree. It got wild a little during a time when I didn't have the time to keep an eye on it, and instead of one central trunk and the crown around it – many scions came out of the ground, making it difficult to sit in the shade, let alone put a table under it. Until we will fine the time to designing the tree, we settle for a symbolic little table on which we place the cold lemonade and slices of plum cake I baked for us.

"כמה שקט פה", היא אומרת, מנערת את הפירורים לטובת הנמלים המתאספות לידינו. "אם רק היה פה ים, זה יכול היה להיות מקום מושלם."

"How quiet it is here," she says, shaking the crumbs in favour of the ants gathering near us. "If only there was a sea here, it could have been a perfect place."

כמובן שאני מסכימה איתה. גם אני מעדיפה ים על פני אין-ים. אני תוהה אם ישנו מקום מושלם העונה על הציפיות. הלואי ונמצא אתר כזה, של ים, של אקלים חם ונעים, של רוח קלילה נושבת וריח מלוח נישא באויר במקום הביוב הממלא אותנו בבואנו אל חופי ארצנו. קיסריה היא מקום מצוין, אך היד אינה משגת.

Obviously, I agree with her. I also prefer the sea over no-sea. I wonder if there is a perfect place that meets expectations. If we could find such a site, of a sea, of warm and pleasant climate, of a breeze blowing and a salty smell carried in the air instead of the drain that fills us as we come to the shores of our country. Caesarea is a great place, but that's not affordable.

אני מספרת לה ששנים רבות אני חולמת להקים לחוף הים שכונת נשים (רצוי לסביות ורצוי בטווח גילנו) והלואי והייתי יכולה להגשים זאת.

ביאטריס מביטה בי במבט עמוק ומהנהנת בראשה. "רעיון מצוין", היא אומרת לי, "הלואי שאפשר היה להגשים אותו."

כן, הלואי!

I tell her that for many years I have been dreaming of establishing a women's neighbourhood on the beach (preferably lesbian and desirable in our age range) and I wish I could fulfil it.

Béatrice looks at me with a deep gaze and nods her head. "Great idea," she says, "if only it could be fulfilled."

Yes, may it be so!

♀♀

בערב, עת אנו עושות דרכנו ברכב, עולה הירח המלא וממלא את לבנו חדוה. אנו שמות פעמינו לתת דרור לרגלינו ולחולל במסיבה שחברה וזוגתה עורכות בביתן שברעננה. ביאטריס לא חגגה מעולם את חג האהבה העברי. בחוג שלה אין מכירין דבר כזה. אחיה הדתי לא עדכן אותה מן הסתם. היא התפלאה לשמוע שיש חג כזה גם אצלנו, היהודיות. "עם כל הכבוד, אנחנו היינו קודם!" אני מטעימה באוזניה ושולחת אותה לויקיפדיה למצוא את הערך בשפתה.

In the evening, as we make our way by car, the full moon rises and fills our hearts with joy. We are once again called to allowed our feet be free and dance at the party a friend and her souse are having in their home in Ra'anana. Béatrice never celebrated Tu B'Av, the Jewish Valentine's Day. There is no such thing in her circle. Her religious brother probably didn't update her. She was surprised to hear that there was such a holiday for us Jews as well. "With all due respect, we were first!" I emphasize in her ears and send her to Wikipedia to find the entry in her language.

מישל פוגאן – סיפור יפה

 Michel Fugain – Une Belle Histoire 

<>

סיפור יפה, הסיפור שלנו עד עכשו. הלואי שימשיך כך. לפעמים יש מזל בחיים למצוא את הנפש שמסוגלת לשלוח אצבעות אהבה אל תוך הנפש האחרת. נפש תאומה.

It's a beautiful story, our story up to now. May it continue like this. Sometimes it is fortunate in life to find the soul capable of sending love fingers into the other soul. A soulmate.

מה את לובשת?

פריז-פריז. יש מקומות רבים כל-כך לבקר בעיר המקסימה הזו, הפעם היא לוקחת אותי אל חברותיה. כדי להתמודד עם הקור המקפיא הממתין לי בחוץ, אני דואגת לעטוף את עצמי במחלצותי הכי מחממות וכמובן בכובע הצמר המסורתי. יש לי כמה וכמה כובעים כאלה לכל ארוע והזדמנות. מי שמכירה אותי, יודעת שאני חובבת תיקים וכובעים ואוספת אותם מתוך ידיעה ברורה שאין תיק/כובע יותר מדי…

ביאטריס מציצה בדמותה המשתקפת בראי הגדול שבחדר השינה ושואלת איך היא נראית. לשאול אותי לדעתי בנושא, פשוט חסר טעם מהטעם הפשוט שאף פעם לא הייתי מבינה גדולה בבגדים ו/או באופנה ושִׁיק אינו תחום שאני מתמצאת בו. לדעתי, היא נראית נפלא הן במה שהיא לובשת ובעיקר ללא כסות שהיא, כשהיא עוטה את לבושה של חוה. את זה אני יכולה לומר לה ללא כחל וסרק. היא מחייכת אלי, עיניה הבלתי מאופרות עדיין, קורנות. היא גומלת לי ביד נדיבה מאוד על המחמאות שלי.

[את הסרט הנפלא הזה ראיתי בקולנוע, הייתי בכתה ח' והמורה האהובה שלי טענה שזה לא הגיל לצפות בסרטים מהסוג הזה. כמובן שחלקתי על דעתה, אבל זה ענין אחר, אולי לרשימה נפרדת. כמה כמהתי להיות פייר ברוך! כל כך רציתי שאנוק איימה תעשה לי את מה שעשתה לו! אח… זכרונות נעימים ומתוקים כל כך…]

***

כל ארץ ומנהגה היא. אצלנו, אני בספק אם חמש דקות הליכה – גם בכפור הכי כפורי או להפך, בחמסין הכי גדול – היו מצדיקות התנעת מכונית. ביאטריס אפילו אינה חולמת לצעוד ברגל את טווח שני הרחובות מביתה לבית המארחות. כל השכבות בהם התעטפתי מיותרות לגמרי כשאנו יורדות במעלית אל החניון בבנין שלה, נכנסות למכונית ושטות לחניון הבנין אליו מועדות פנינו. הכל מחומם, אף פרץ קל של רוח או כפור אינו חודר אלינו, אך עד שאינך חוֹוָה בעצמך, שום הסבר אינו מסבר את אוזנך. אמנם, בחדר השינה שלה, בזמן שהתבוננה בי עוטה את השריון, היא העירה לי שאין צורך בכל מה שהעמסתי על עצמי כמבצר נגד מזג האויר, אך לא פירטה את המסלול בו היינו אמורות לעבור, אז איך יכולתי לדעת? יצאתי מתוך ההנחה שלא כמוני, היא רגילה לקור ולכן הלבוש הקל שלה. צרפתיה בשמלה שחורה, צעיף אדום קשור בחינניות למותניה שרוב הזמן קשה לי להסיר מהן את ידי. היא אפילו לא לקחה איתה מעיל, רק שמה על עצמה שַׁל קל, מה שהיא מכנה châle.

השארתי את השכבות שלי במכונית.


***

סמבה סרבה בגרסא האנגלית