ארכיון תג: בית קפה

ערב פסח ה'תשע"ט Passover Eve 5779

מַצָּעִית חג שמח (Chag Same'ach (Happy holiday placemat

מַצָּעִית חג שמח   Chag Same'ach (Happy holiday) placemat

ערב פסח, מצאנו לנו זמן לשבת בבית קפה לחמץ אחרון.

On the eve of Passover, we found time to sit in a café for the last chametz.

מחר ליל הסדר. הנקיונות כבר מאחורינו, שום פירור חמץ אינו בנמצא בבית. אנחנו מנערות היטב את בגדינו בחדר המדרגות ושלות את נעלינו על הסף בטרם נכנס הביתה. הפסח שלנו כהלכתו, בהתאם למסורת שלנו.

Tomorrow is the Passover Seder. The cleanness is already behind us, no crumbs of chametz are available in the house. We shake our clothes well in the stairwell and take off our shoes on the threshold before he enters the house. Our Pesach is a proper one, according our tradition.

הקפה טעים, החמץ טעים מאוד – עוגת שוקולד משמרים. ממחר, רק מצות.

The coffee is delicious, the chametz is very tasty – chocolate yeast cake. From tomorrow, only matzos.

במשפט אחד:

שתינו אוהבות מצות מאוד.

In one sentence:

Both of us love matzos very much.

קפה ועוגה בבית קפה Coffee and cake in a café

קפה ועוגה בבית קפה   Coffee and cake in a café

הענן המטיר מימיו The Cloud Poured down its Water

מירי מסיקה – זהרה

Miri Mesika – Zahara

 

נפגשתי איתה בבית קפה אחרי שחרשנו זו את זו בסקייפ ומצאנו שאפשר להפגש כדי להתקדם.

I met her at a coffee shop after we ploughed each other's brains on Skype and found that we could meet in order to advance.

כמו בשיחותינו בסקייפ, מצאנו שפה משותפת גם פנים אל פנים ולא היה חסר לנו המסך החוצץ. היה נעים, הדברים זרמו.

As in our chats on Skype, we found a common language also face-to-face, and we did not miss the screen between us. It was pleasant, things flowed.

הנייד שלה מצלצל. היא מציצה במסך ושולחת אלי מבט מתרה. "זה בעלי", היא אומרת לי, "אני צריכה לענות."

Her cell phone rings. She glances at the screen and sends a warning look towards me. "It's my husband," she says to me. "I have to answer."

בחוץ, כמו שהבטיחו בתחזית, התחיל ענן להמטיר את מימיו.

Outside, as promised in the forecast, a cloud began to shower its water.

בְּשׁוּרָה:

מסתבר, שכמה שלא תנסי להיות יסודית, תמיד עלולות להיות הפתעות.

In a line:

It turns out that no matter how much you try to be thorough, there can always be surprises.

 

ואז היא כתבה And then She Wrote

ואז היא כתבה And then She Wrote

אני כותבת Me writing

בית קפה שקט. המקום אמנם מלא ואין אף כסא פנוי, אך המוזיקה ברקע חרישית והמבלים משוחחים ביניהם בנחת. אני אוהבת לשבת כאן בשעות היום ולכתוב. אין הפרעות והאוירה נעימה לי.

A quiet coffee shop. Although the place is full and there's no extra sit, the music in the background is soft, and the people are chatting in low voices. I like sitting here in the daytime and write. Nobody interferes and I like the nice atmosphere.

המלצרית החביבה עומדת לידי ומציצה אל המסך, עיניה רצות על מה שאני מקלידה. אני שקועה בשלי ואיני שמה לב עד שהיא נוגעת בכתפי. אני מרימה אליה את מבטי, מנסה לשמר את חוט המחשבה. מנסיוני, אני יודעת שזה לא יקרה ולכן אני ממשיכה להקליד במהירות את שאני עלולה לשכוח ומחוה לה לחכות עד שאסיים את הפסקא.

The friendly waitress is standing near me and peeks at the screen, her eyes are running on the words I type. I am immersed in my work and I don't notice her until she touches my shoulder. I lift my eyes up to her, trying to keep my train of thought. From my experience I know that it's not going to happen, therefore I keep typing rapidly what I might forget, and gesture to her to wait until I'll finish the paragraph.

מחשב ומכונת כתיבה Computer & typing machine, typewriter

מחשב ומכונת כתיבה Computer & typing machine, typewriter

"למה אינך כותבת על…?" היא תוהה כשאני מרימה אליה את ראשי לבסוף.

"למה שאכתוב על…?" אני תוהה מה היא רוצה ממני.

"את בין כה כותבת, אז למה לא על…?"

"אני כותבת על מה שמעניין אותי", אני מסבירה. "אם זה מה שמעניין אותך, אז כתבי את על…"

היא מביטה בי במבט חוקר ואני יכולה לראות את הגלגלים בראשה מתגלגלים. "אולי את צודקת", היא אומרת אחרי רגעים ארוכים של מחשבה, "אבל אני לא יודעת לכתוב."

"Why aren't you writing about…?" She wonders when I finally raise my head up to her.

"Why would I write about…?" I wonder what she wants with me.

"You write anyway, so why not about…?

"I write about what interest me", I explain. "If that is what interests you, then you write about…"

She stares at me inquisitively and I can see the wheels in her head rolling. "Perhaps you are right", she says after long moments of thinking, "but I don't know how to write".

מסכים

גיא ואני

מָסָכִים בכל מקום. בכל מקום מסכים. מסכים. מסכים. לכל מלוא העין מסכים. כבר אי אפשר לנהל שיחה נורמלית זו עם זו בלי תיווך של מסך – שלה, שלך. את יושבת מולה, היא יושבת מולך ואתן מביטות במסכים שלפניכן במקום זו בעיני זו. אינכן מנהלות שיחה יותר, רק משתפות במסכים.

עשרה קבין של שיחה נגרעו מן העולם ובמקומם ירדו מסכים אל חיינו. הלואי והיינו קוראים ספרים במקום זאת, לפחות בכמות הזמן בה אנחנו דבוקים למסכים. קשה לזכור איך היה לפני כן. היתרון של הגיל שלי הוא שיש דברים שאנחנו בכל זאת זוכרות. לא תמיד את מה שאנחנו באמת רוצות, אבל זה ענין אחר.

לפני כשנתיים, ישבנו מספר חברות בבית קפה וניהלנו שיחה ערה על עניינים שברומו של עולם. מאן דהיא אמרה הא ורעותה השיבה לה דא, כשהשלישית מחוה דעה משלה. הקפה היה טעים, העוגה נימוחה בחך.  אחר כך הוצאנו ארנקינו כדי לשלם עבור התענוג, כל אחת את חלקה היא. תוך הטלת השטרות על מגש הכסף החוּם, העברנו במעגל את האלבום הקטן שהילדים קנו לנו במיוחד, אותו נשאנו עימנו בכל אשר פנינו ובו תמונות הנכדים המתוקים שלנו, משוש חיינו, מקור קיומנו. "ילדים זה שמחה", נהגה אמי זצ"ל לומר, "אך הנכדים הם הריבית הנפלאה". צדקה, הצדיקה. ילדים, עם כל האהבה שלנו אליהם, הם בכל זאת בגדר עול. מהרגע שהם מגיעים לחייך, את מחויבת להם, אין אפשרות להחזיר לבית החולים. נכדים הם חגיגה. תמיד אפשר להחזיר אותם להוריהם כשאנו מתעייפות.

 גיא

♀♀

הזמן עובר גם אם נהנות וגם אם לא. אחרי תיאומים והשתדלויות, הצלחנו לבסוף והתכנסנו שוב לפני מספר ימים. עוד לפני שהקפה הגיע, מצאנו את עצמנו דבוקות למסכים לא שלנו, מעבירות בינינו את הסמרטפונים, מראות זו לזו את אלבומי התמונות שיצרנו. הטכנולוגיה עזרה לנו להרחיב את השלל לא רק לתמונות הנכדים, אלא לכל מה שצילמנו – החל מהטיול לחו"ל, עבור דרך תעוד שמירת הכושר של כמה מאיתנו בחדר הכושר (מוכרחה להודות – תמונות קשות ומביכות מאוד! בגילנו, לבוש קצר אינו הולם את כולן ועדיף לכסות כמה שיותר טפחיים מאשר לגלות פיסה כלשהי) והיד הלוחצת על כפתור הצילום עוד נטויה מפה עד להודעה חדשה. הטכנולוגיה הולכת ומתקדמת, אם כי לא בהכרח מקדמת אותנו בכיוון הנכון.

אנחנו רכונות על המסכים, מרפרפות בשטחיות חפוזה על הצילומים ומעבירות הלאה בלי להתעכב יותר מדי. זו בעיקר מחוה נימוסית מאשר סקרנות אמיתית, כי חוץ ממני למי יש סבלנות לאלבומים? מולי, נערמים שבעת הסמרטפונים בזה אחר זה ואני עוד בראשון. אני משערת שכל הערב היה עובר עלי בנבירה, לולא החלו הללו לצלצל ובעלותיהן נטלו אותם כדי לענות ואחר כך לעדכן סטטוסים בפייסבוק ולהעלות את תצלומינו מבלות בנעימים בבהיה במסכים.

לי לא היה מה להראות, מלבד להוציא שוב את האלבומון עם התמונות המודפסות של הנכדים שגדלו ושל זה שנוסף לנו לפני מספר חודשים. אני מצלמת אותם ללא הרף במצלמה הדיגיטלית (ומודה לטכנולוגיה שהביאה אותה לעולמנו) ולא בסמרטפון שאין לי. את הילדים נהגתי לצלם בפילם, להדפיס את התמונות ולהדביקם באלבומים. עם הנכדים זה קל יותר. אני מסדרת באלבומים (קרי: תיקיות תמונות) במחשב, מגבה בכל אמצעי אפשרי ומדפיסה במדפסת את אלה שאני רוצה לצרף לאלבומון. בניגוד לספרים הדיגיטליים, אותם אני מעדיפה על אלה מנייר, אני עדיין אוהבת לדפדף באלבום המיושן. מן הסתם, בעוד כמה שנים אֶתרגל אחרת. יכול להיות שגם לי יהיה סמרטפון.

שיחת רֵעוֹת לא היתה בינינו הפעם. היום כבר אין אנו משוחחות זו עם זו על הא וגם לא עד דא. את שיש לנו לומר, אנחנו מעלות לעמוד שלנו בפייסבוק. לא ממש חשוב לנו מי קוראת ומתעדכנת, כי גם לנו אין ענין רב להיות מעורות בחייהן של האיילות האחרות. חברות זה לא מה שהיה פעם. היום יש מסכים.

גיא והמסך

חפירה מעניינת באנגלית על העולם הטכנולוגי שלנו

מרצדס ליד הבית Mercedes Nearby

ספלי קפה עם לב

פעם, לפני הקניונים, היו בתי קפה קטנים, על פניהן הייתי חולפת בדרכי מנקודה אחת לאחרת, אך אף פעם לא עלה על דעתי לשבת באחד מהם. המדרכות היו עמוסות בשולחנות ובכסאות עליהם ישבו אנשים שזמנם בידם, משוחחים זה עם זה, מתבודדים עם ספר, שקועים בעיתון, ספל קפה מתקרר לפניהם או סתם בוהים בעוברים והשבים. אף אחד לא שוחח בשום טלפון נייד, כי לא היו כאלה.

Once upon a time, before the shopping malls, there were little cafés, that I used to pass by on my way from one place to another, but it never occurred to me to sit in any of them. The sidewalks were loaded with tables and chairs on which people with time on their hands sat. They were talking to each other, secluding themselves by reading books, immersed in the paper, a cup of coffee cools in front of them, or just staring at the passers-by. No one was talking on any cellular since there were not any.

אני כבר לא אוהבת בתי קפה. פעם אהבתי. פעם זה היה אחרת. לפני הפעם שאהבתי, לא יצא לי לבלות בבית קפה. זה לא היה המנהג עליו גדלתי. כשהפרוטה בבית אינה מצויה בשפע, אלא במשורה, אין נוהגין לבזבז בחוץ על דברים שאפשר להכין בבית. בזמנים ההם, של ילדותי ונעורי, בסביבה בה גדלתי, נחשב בית קפה למותרות, מקום המיועד להולכי בטל ובעיקר משמש למפגש של הבוהמיינים ומזדנביהם. במשפחה שלי לא נמנו כאלה.

I don't like cafés anymore. I did once. Once it was different. Before the time when I loved cafés, I didn't have the chance to sit in a café. It wasn't the habit I grew up on. When the penny doesn't exist much in your family, but sparingly, people don't use to spend outside on things they can make at home. In those times, in my childhood and adolescence, cafés were considered as luxury, a place designated for idlers, and mainly is used for the bohemians and their followers. In my family there were not such people.

מאג עם לב© איריס זוהר

♀♀

אני זוכרת את חוויית בית הקפה הראשונה שלי. אחרי לילה ראשון של עדנה, לקחה אותי האשה לטעום טירמיסו בקניון שליד ביתה. מאז ומתמיד אהבתי עוגות שוקולד וגבינה ולזו היה טעם מיוחד, ראשוני. מרימה את המזלג את שפתי, אני מסניפה את הארומה העדינה של העוגה, איך היא משתלבת בזו העולה מאצבעותי. תענוג שלא ידעתי לפני כן.

I remember my first café experience. After a first night of pleasure, the woman took me to taste tiramisu at the shopping mall near her home. I always loved chocolate and cheese cakes, but this one had a special taste, primal. I'm lifting the fork up to my lips, sniffing the tender aroma of the cake, how it combines with the fragrance that comes from my fingers. A pleasure I didn't experience before.

Béatricec

המבטים שלנו זו בעיני זו, עיניה הנחות עלי במין תמיהה עלינו, סודנו שמור עימנו… אני חשה צורך עז לרקוד לעיני כל העולם ופמלייתו ולהכריז שמצאתי אהבה, אך התאפקתי, כיבדתי את צניעותה, על אף שזו הפרידה בינינו. דמותה הנלבבת, מגע ידיה, גופה החמים… אלה עדיין מצמררים אותי בגעגועים עד עצם היום הזה.

Our gazes in each other's eyes, her eyes that rest on me with a kind of wonder about us, our secret is kept between us… I have a strong need to dance in front of the entire world and its entourage, and declare that I found love, but had to restrain myself. I respected her modesty, even if it separated us. Her lovely image, the touch of her hands, her warm body… These are still causing me to shiver with craving until this very day.

♀♀

אני מעדיפה פגישות בבית, כמו פעם, אך התרבות השתנתה והיום זה קורה לעתים מאוד נדירות. רובן מעדיפות להפגש קודם במקום פומבי, ניטרלי ו"אחר-כך נראה". בית קפה הוא מקום כזה. האמת, אפילו שנעים שמכינים ומגישים לך, אני לא ממש אוהבת שידיים זרות נוגעות לי באוכל, כי מי יודעת היכן היו הללו, שלא לדבר על אם ואיך נרחצו בטרם ניגשו לטפל במזון… לכי ותסבירי את זה בטלפון למישהי זרה. אם חֲפֵצַת פגישה את, הרי שאין לך ברירה אחרת, מלבד לזרום. אז אני זורמת.

I prefer meetings at home, like in the old days, but culture had changed and it happens very rarely these days. Most of them prefer to meet first in a neutral, public place, and "we'll see later how it goes". A café is such a place. to be honest, even if it's nice that the food is prepared and served by others, I don't really like when strangers' hands touch my food, because who knows where these people were, not to mention if and how did they wash before approaching to prepare the food… How can I explain this on the phone to a stranger? If I wish to have dates, I have no other choice but to go with the stream. So I flow.

Jazmin1ce

אני נכנסת למתחם ומבחינה בה מיד. במציאות היא נראית הרבה יותר טוב מאשר בסקייפ. אני מנופפת לעברה ובחיוך רחב פוסעת אליה בין השולחנות השוממים. המצב הכלכלי לא משהו, אפשר לראות את זה גם בבתי הקפה. לאנשים אין כסף להוציא על מקומות בילוי.

I enter the site and spot her immediately. In real life she looks much better that on Skype. I wave to her and walk towards her with a broad smile. The tables are abandoned. The economy isn't well, and it shows also in the coffee shops. People don't have the money to spend on entertainment places.

היא קמה ומושיטה לי את ידה. אני נרעדת. נחמד שבגילי יש עדיין כאלה שיכולות לרגש אותי. היה יבש עד עכשו ואני מקוה לאושר ועושר איתה. חנוכה מתקרב ונסים יכולים לקרות. גם לי.

"איך את חוזרת?" היא שואלת אחרי שסיפרנו זו לזו על עצמנו את הדברים המחמיאים, כמובן.

"באוטובוס, למה?" אני יהודיה כשרה ולכן אינני מחמיצה הזדמנות לענות בשאלה.

אני קולטת את גבתה המורמת להרף עין. "רוצה שאקח אותך?" היא מציעה בנימוס, פניה חתומות.

לבי מנתר. אני הרי אשה אופטימית ביסודי. מראות פרועים עוברים לי בראש ומתבלים את שאריות הכריך שאת פירוריו אני מקפידה לאמץ ולהערות אל קִרבי.

She stands up and holds out her hand. I shiver inside. It's nice that at my age there are still women who can excite me. It was dry until now and I hope to live happily ever after with her. Hanukkah is coming soon and miracles can happen. For me too.

"How do you go back?" She asks after we told each other things about ourselves, the flattering things of course.

"By the bus, why?" I am a kosher Jew; therefore, I don't miss the chance to answer with a question.

I notice her eyebrow lifting for an eyewink. "Would you like me to take you?" She suggests politely, her face sealed.

My heart jumps. I'm basically optimistic. Wild images go through my head and spice the remains of the sandwich that its crumbs I strictly adopt and swallow quickly.

Peter Sarstedt – Where Do You Go To My Lovely

♀♀

הג'י-פי-אס המובנה מוביל אותנו אל השכונה שלי. לא יודעת למה, אבל כל הזמן מתנגן לי פיטר סארסטד בראש בשיר שאני הכי-הכי אוהבת. אני לא מעיזה אפילו לזמזם בדממה שהיא מובילה בינינו. כנראה שדיברנו מספיק בבית הקפה.

The built-in GPS leads us my neighbourhood. I have no idea why, but Peter Sarstedt plays in my head the whole time with the song that I love most. I don't dare to even hum in this silence she conducts between us. It seems that we talked enough at the café.

היא עוצרת היכן שהמכשיר הורה לה. השיכונים סביב לנו סוגרים בדממה את מגרש החניה השכונתי, מלבן המלא מכל טוב בתי השכנים, דברים הגולשים מפחי האשפה המלאים עד גדותם. פתאום אני תופשת את הניגוד שבין המכונית המפוארת שלה לבין החניה בה ניצבים גלגליה. העיריה אינה מדקדקת עם נקיון השכונה שלנו. ערמות הזבל הגולשות מתוך הצפרדעים אינם מחזה נעים, גם לא לאורם הקלוש של הפנסים הבודדים. אך זה הבית שלי ואין לי אחר כרגע. אני מביטה בה ותוהה מה היא חושבת.

She stops where the instrument instructed her. The housing complex around us closes silently on the neighbourhood parking lot, a rectangle filled with all the goods from the neighbours' apartments, things that spread out of the bursting garbage bins. Suddenly, I realize the contradiction between her fancy car and the parking lot where its wheels stand. The council doesn't pay much attention to keep our neighbourhood clean. The piles of garbage thinning out of the big bins (we call them frogs) are not a pleasant scene, not even in the gleam of the few street lights.

מרצדסe

"רוצה לעלות אלי?" אני מעיזה, אשה אמיצה שכמותי.

היא מביטה בי בפניה שאינם מגלים לי אילו מחשבות זורמות לה בראש. לא חיוך, לא כלום. היא מפנה את מבטה ממני, ממקדת את עיניה בנקודה עלומה אותה אינני יכולה לראות. היא אמנם אינה עושה זאת, אך איני יכולה שלא לדמיין את אצבעותיה חסרות הסבלנות מתופפות על ההגה, מבקשות שאעלם.

אני פותחת את הדלת. "אז מה, זהו?" אני מנסה לגרום לה להביט בי.

עיניה עדיין רחוקות ממני. ת"ק פרסה מפרידות בין העולמות שלנו. "אני לא רואה שיש לך מרצדס ליד הבית", היא מואילה לשתף אותי בדעתה הנחרצת וחותמת את פגישתנו.

נו, טוב, גם ככה אני לא אוהבת בתי קפה…

"Wanna come up?" I dare, such a brave woman that I am.

She looks at me with a face that doesn't reveal what thoughts stream in her head. Not a smile, nothing. She shifts her gaze away from me, focusing her eyes in a hidden spot that I can't see. She doesn't do this, but I can't stop myself from imagining her impatient fingers tapping on the steering wheel, wishing for me to disappear.

I open the door. "So what, that's it?" I try to make her to look at me.

Her eyes are still far away from me. A million miles separate between our worlds. "I don't see that you have a Mercedes nearby", she kindly agrees to share her determined decision with me and seals our date.

Well, nu, I don't like cafés anyway…

Janis Joplin – Mercedes Benz

הקץ לאש ? End of Fire

איב מונטאןעלי שלכת

Yves MontandLes Feuilles Mortes (Autumn Leaves)

קמנו קצת מאוחר מאשר תכננו, אך לא נורא. אמנם יש לוח זמנים כללי, אך זה לא משהו שמוכרחות להצמד אליו בדבקות. איחור של שעה-שעתיים פה ושם למטרות של התרוממות הנפש, אינו משבש לנו את התוכניות.

We got up a little late than planned, but it wasn't so bad. While there is a general schedule, it is not something that must be adhered to adamantly. An hour-and-a-half late here and there for the sake of spiritual uplifting, does not disrupt our plans.

היא הכינה לנו סלט חתוך דק-דק, מרחה קרואסון בחמאה נמסה ושמה לי שושנה אדומה, ריחנית, בתוך צלוחית על המגש. ניחוח הקפה מתפשט בחדר. אני פוקחת את עיני אל תוך חיוכה הרחב. "Bonjour", היא אומרת לי בקול רך.

"Bonjour", אני עונה, חשה את שפתי נמתחות מאוזן לאוזן.

She made me a thinly-sliced ​​salad, shmeared a croissant with melted butter and put for me a red, fragrant rose in a saucer on the tray. The aroma of the coffee spreads throughout the room. I open my eyes to her wide smile. "Bonjour," she says softly to me.

"Bonjour," I answer, feeling my lips stretch from ear to ear.

הוילון הלבן המעטר את החלון, שקוף מעט, מאפשר לאור לזרום פנימה. אין שמש. אמרו שיהיה קר בחוץ. אולי גם צדקו, אבל אצלנו בחדר נעים, חמים.

The white curtain that adorns the window, slightly translucent, allows a bit of light to flow in. No sun. It was forecasted to be cold outside. Maybe they were right too, but in our room it's cosy, warm.

ריף כהן – לפאריז

Riff Cohen – A Paris

היא שוב סוחבת אותי לסיור בעיר. היום אנו מסיירות בגדה השמאלית, ב- Boulevard Saint-Germain והסביבה. גשם קל מזרזף. אני לבושה היטב וחבושה בכובע הצמר שלי, אך הוא אינו מספיק. הפנים צורבות לי מהקור. אולי הייתי צריכה לשים רעלה או חיג'אב כמו הנשים החולפות על פנינו. זה יכול להיות מגן טוב.

She shleps me on a tour in the city again. Today we tour the Rive_Gauche (The Left Bank), on Boulevard Saint-Germain and the surrounding area. Light rain is drizzling. I am well dressed and wear my woollen hat, but it is not enough. My face is burning from the cold. Maybe I should have put on Hijab or a veil like the women passing by. It can be a good shield.

היא מספרת לי באנגלית רכה במבטא המשגע שלה על בתי הקפה באֵזור, בהם נהגו לשבת אנשי הרוח החשובים של המאה הקודמת, כגון סימון דה-בובואר. אני מקבלת שיעור מאלף על קול נשי מיוחד במינו, מאושיות הפמיניזם, מפי מרצה לפילוסופיה של המגדר. אני מרותקת למלים שהיא משמיעה, למראות, לסן הזורם לנגד עינינו, לרחש העלים הנושרים אל המדרכה, לפריז.

She tells me in soft English with her wonderful accent on the cafés in the area where the important last-century intellectuals, such as Simon de Beauvoir, used to sit. I get an instructive lesson on a unique female voice, a prominent person in feminism, from a philosophy professor of gender. I am intrigued by the words she makes, the sights, the streaming Seine in front of our eyes, the whisper of the leaves falling to the pavement, to Paris.

מלקולם מקלארן וקתרין דאנבפאריז פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis Paris

צהריים. היא מציעה אתנחתא. בית הקפה מתנגן בצלילים מוכרים לי מאוד. לרגע אני חשה כאילו אני בכפר קרע. גברים בלבוש מזרחי מסורתי מחוברים לנרגילות, נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש.

"אהלן", מסבירה לנו פנים דמות כהה, עיניה נוצצות אלינו.

ביאטריס מרכינה את ראשה לברכה, "Salut", היא עונה.

Noon. She offers a break. The café plays with sounds very familiar to me. For a moment I feel like I'm in a Kfar Kara. Men in traditional oriental attire are attached to hookahs, women covered from head to toe.

"Ahalan," a dark figure welcomes us, her eyes sparkling at us.

Béatrice bowed her head in greeting, "Salut," she replies.

"שָלְ…" אני עוצרת את שאר ההברות בהכרה שאולי לא כדאי שאסגיר את מוצאי. בכל זאת, בארץ עפים עלינו טילים, החמאס משתולל, מה אני יודעת עליהם באיזה צד הם? אולי חמאסניקים בעצמם? ביאטריס מלטפת את ידי לעידוד, ודאי קלטה את הרהורי.

"Shal…" I stop the rest of the syllables in recognition that I shouldn't give up my origin. 'Shalom' is definitely a Hebrew word. After all, missiles are flying at us in Israel, Hamas is raging, what do I know about them on which side they are? Maybe they are Hamasniks themselves? Béatrice caresses my hand for encouragement, she must have got my thoughts.

"תפאדאלו, S'il vous plait", מחוה לנו הדמות לבוא אחריה.

אנחנו מתישבות, מצפות לתפריט. הדמות שבה בתוך מספר דקות ופורסת לנו על השולחן מכל טוב המקום. אני מתה על תכולת הקעריות השונות ומתחילה לטבול בהן את הפיתה שלי. טעים לי. אין כמו אוכל מזרחי אסלי להזכיר את הבית.

"Tefadalo, S'il vous plait," the figure gestures to us to follow her.

We sit down, waiting for the menu. The figure comes back in a few minutes and spreads on the table from all the best the place has. I die on the contents of the various bowls and begin to dip my pita in them. It's tasty. There is nothing like genuine Eastern food to remind one of home.

אנחנו שקועות במטעמים ובעצמנו. פתאום, קולות צהלה ויללות שמחה. מאן דהוא מגביר את הטלויזיה ועיני כל נשואות אליה. אני מזהה את המקום. אחרי הכל, שרתתי בקריה ולא אחת עברתי בצומת ההיא בביקורי בתל אביב במהלך השנים מאז. אין לי מושג מה אומרים באל ג'זירה, הרי אינני דוברת את השפה. אולי נפל שם טיל? התמונות מציגות אוטובוס ואנשים מתגודדים סביבו. אולי פיגוע. אמרו כל הזמן שיש לצפות לזה.

We are immersed in the delicious tastes and in ourselves. Suddenly, sounds of bliss and howls of joy. Somebody turns on the sound of the television and everyone's eyes are on it. I recognize the place. After all, I served in HaKirya and I often passed that intersection on my visit to Tel Aviv over the years since. I have no idea what they say in Al Jazeera, since I don't speak the language. Maybe a missile fell there? The pictures show a bus and people crowding around it. Maybe a terror attack. They kept saying it was to be expected.

גארי מור – מדרכות פאריז

Gary MooreParsienne Walkways

]

בערב, לפני שאנו יוצאות להפגש עם חברות שלה, אני מציצה באינטרנט כדי להתעדכן. אמרו שיש סיכוי להסכם הפסקת אש. אני מקוה לטוב. שלושת השמוקים העומדים בראשנו טופחים זה לזה על האגו ועל זה של שאר השמוקים שהיו שותפים למשחק המטורף הזה, מרעיפים שבחים על המהלכים בהם נקטו ומעלים על נס את פעולותיהם, בבחינת "יהללך זר, וָלֹא – פיך".

אני סוגרת את המחשב כדי לא להקיא על הצג או על המקלדת.

In the evening, before we go out to meet her friends, I take a look online to catch up. They said there was a chance of a ceasefire agreement. I hope for the best. The three shmucks who lead us pat each other's ego and also of the other shmucks' ego who shared this crazy game, praising their moves and acclaiming their performances and their actions, like "may a stranger praise you, but if not – then thy mouth".

I shut down the computer so as not to throw up on the monitor or keyboard.

בתמצית:

יום בפריז. מחר – חזרה הביתה, למציאות.

In brief:

A day in Paris. Tomorrow – back home, to reality.