ארכיון תג: ברלין

רוקדת באהבה Dancing with Love

ברלין גאוה 2013

בלילות, אני מעדיפה לנום בשלוה, אך אם אני כבר בברלין – אז כדאי למצות את ההיצע ככל האפשר. גם ביאטריס אינה רואה עצמה כחיית-לילה, אך בהחלט יודעת להתאים עצמה לנסיבות. אשה גמישה. כלבבי.

At nights, I prefer to sleep in peace, but if I'm already in Berlin – then it is worth to exhaust the possibilities as possible. Béatrice also does not consider herself a night person, but certainly knows how to adjust to the circumstances. A flexible woman. To my liking.

הרבא וזוגתה גם הן מעדיפות לפרוש יחד עם הציפורים, אך הן מארחות למופת ושמחות להציג בפנינו דוגמיה מחיי הלילה. למדנו, שלמעט מתות-מספר, מורכב רוב אוכלוסיית הקהילה המבלה מגברים. ביאטריס, שהיתה כאן כבר מספר פעמים (לפָנַי), שמחה לגלות שהבר היחיד אותו העדיפה ונהגה לפקוד בעבר, עדיין פועל באותה מתכונת שקטה. היחיד. שאר המקומות גם הם נשארו בעינם – מוזיקה מחרישת אוזניים מושלת בכיפה ואין סיכוי לשבת בנחת ולנהל שיחה שקטה ונעימה. בגילנו (ואני חושבת שגם לפני כן), אנחנו מעדיפות לדבר והרבה, במקום להיות מותקפות בצלילים נוראיים וּבִמְבּוּם חדגוני מטריף.

The Rabba and her spouse also prefer to retire with the birds, but they are exemplary hosts and happy to show us a sample of the nightlife. We learned that with the exception of a few women, the majority of the community's population who likes to hang out is men. Béatrice, who has been here several times (before me), is pleased to find that the only bar she has preferred and used to visit in the past, still operates in the same quiet format. The only one. Other places, too, remained intact – deafening music rule the roost and no chance to sit comfortably and have a quiet, pleasant conversation. At our age (and I think before, too), we prefer to talk and a lot, rather than being attacked by horrible sounds with driving crazy monotonous boom-booms.

 

הקרנבריז – אינסטינקט חייתי

The CranberriesAnimal Instinct

♀♀

ביאטריס כבר יודעת שאינני אוהבת מופעי דראג, אז סוג אחד של בילוי משעמם יורד מעל הפרק. תודה לא-לוקימה על חסדיה, קטנים כגדולים. מה שכן, אני אוהבת לרקוד. מאוד. אחד הדברים שחקרתי אותה עליהם בשיחותינו הראשונות היה אם גם היא שותפה לאהבתי זו. שמחתי לגלות שהתשובה על כך חיובית. מבחינתי, ריקוד זה ביטוי של הגוף השמח על קיומו ומי שאינה אוהבת לרקוד – גם אינה אוהבת לחיות. כאלה אינן מורשות לבוא בשערי.

Béatrice already knows that I don't like drag shows, so one kind of boring pastime goes off the table. Thanks to the G-dess for her mercies, both small and large. However, I like to dance. Very much. One of the things I questioned her about in our early conversations was whether she shared this love too. I was pleased to find that the answer to this was positive. For me, dancing is an expression of the happy body for its existence and those who don't like to dance – don't like to live as well. Such are not allowed to come to my door.

איפה ישנו מקום בעיר הזו, בו אפשר לרקוד בנחת את מחולות הדור שלנו ושיהיה רק על טהרת הנשים? אז זהו שאין (והבה נעזוב נשים חרדיות המחולות זו עם זו בריקודי קדושה והלל לאל, לא לכך מכוונת המשוררת…). הנה, פתח להנחת אבן פינה ליוזמה מבורכת לטובת הקהילה, עבור החלק היותר בשל. למתעניינות, גם בפאריז אין. אולי כדאי לפתוח לַיין עבור נשים בשלות שאין להן ענין בצרימה המְחוּרְקֶשֶׁת המכונה 'מוזיקה עכשוית' וכמהות לחולל לצלילי נעוריהן? טרם פַּסְנוּ וזה זמן טוב בשבילנו למצות את הרגע.

Where is there a place in this city where you can dance leisurely our generation's dances and be purely of women? There is not (and let's leave ultra-Orthodox women dancing with each other in sacred dances and praise to G-d, it's not the poet's intent…). Here, a start-up for laying a cornerstone for a blessed initiative for the benefit of the community, for the more ripe part. For those who are interested, there is none in Paris either. Perhaps it is worthwhile opening a line for mature women who have no interest in the scruffy scream known as "contemporary music" and yearn dancing to the sounds of their youth? We have not yet passed away and it is a good time for us to live the moment, carpe diem.

איימי מקדונלד – לרקוד בחשיכה

Amy MacDonaldDancing in the Dark

♀♀

אז אנחנו לא בלייניות מי-יודעת-מה ושמחות להעביר את הזמן בשיחת רֵעוֹת מרחיבת אופקים. אנחנו גם לא שתייניות גדולות ומסתפקות במיץ תפוזים סחוט טרי (לא הייתי צריכה להביא מהארץ). חבל רק שבמטבע המקומי עולה כוס אחת כמו שני בקבוקי שתיה קלה של ליטר וחצי בסוּפר שלהם.

So we are not much of partygoers and are happy to pass the time with a mind widening friendly talk. We are also not big drinkers and settle for freshly squeezed orange juice (I didn't have to bring from Israel). It's a shame, though, that in the local currency, one cup costs like two soft drink bottles of a liter and a half in their supermarket.

ולרקוד? תמיד אפשר לשים תקליט על הפטיפון או להחליק דיסק לתוך הנגן ולרחף ברחבי הדירה. איננו חייבות להגביל עצמנו רק לסלון.

And dance? You can always put a record on the record player or slide a disc into the player and hover around the apartment. We don't have to limit ourselves to the living room.

יהודית רביץבאה מאהבה

Yehudit Ravitz – Coming from Love

ברלין, גאוה 2013

ברלין

ברלין 2013

ביאטריס אמרה: "מה דעתך שנקפוץ לברלין, מה שֶׁרִי? אמרת שאת רוצה לצעוד בערים שונות בעולם, אז הנה הזדמנות."

אכן, הזדמנות… לא חשבתי שאדרוך עוד אי פעם על האדמה הארורה ההיא והנה הזדמנות.

Béatrice said: "What do you say if we jumped to Berlin, ma cheri? You said that you wanted to march in different cities in the world, so here's an opportunity."

An opportunity indeed… I didn't think that I would ever again lay a foot on that cursed soil, and here's an opportunity.

לביאטריס יש חברות בכל העולם. גם בברלין. אביבה וזוגתה אוספות אותנו משדה התעופה ועוטפות אותנו בחמימות, סגולה נגד הקור שמזג האויר מנחית עלי. עלי ולא עלינו, כי נראה שאני היחידה שסובלת. אני מתעטפת במעיל, מהדקת את הצעיף ומסרבת להסיר את כובע הצמר למרות רמזיה העדינים של ביאטריס שאני נראית מוזרה. "זו אינה העונה לכובעי צמר", היא מעירה לי ומנסה למשוך ממני את הכיסוי המחמם. אני מגינה בחרוף נפש על אוזני לבל תקפאנה ואוחזת בשולי הכובע משל היו אלה קרנות המזבח. אני יכולה לראות את החיוך החולף על פני מארחותינו עת ביאטריס מרימה ידיים ומניחה לי לנפשי.

Béatrice has friends all over the world. Berlin included. Aviva and her spouse take us from the airport and wrap us with warmth, a remedy against the cold the weather hit on me. On me, not on us, as it seems that I'm the only one suffering. I'm wrapping myself with my coat, tightening the scarf and refuse to take off my wool knitted hat, despite of Béatrice's hints that I look weird. "This is not the season for wool hats", she comment while trying to pull of the warming cover off my head. With all my might I'm defending my ears against the danger they might freeze, and holding to the edges of the hat as if seizing the horns of the altar. I can see the smiles passing on the faces of our hostesses while Béatrice gives up and leaves me alone.

הנוף החולף על פנינו אינו מעיד על שהתרחש פה לא מזמן, בדור הקודם. קשה לי לעכל שאעשה את השבת דוקא פה, מכל המקומות בעולם. בפעם הקודמת עזבתי פה בבוקר יום ששי ואת נרות השבת הדלקתי בביתי.

The landscape passing us doesn't tell what has happened here not a long time ago, in the previous generation. It's hard for me to digest the fact that I'm gonna pass Shabbat here, from all the places in the world. Last time I left here on Friday morning and I lit the Shabbat candles in my house.

♀♀

במרחק כמה רחובות מביתן, בבית הכנסת הרפורמי, מדליקה הרבא אביבה את נרות השבת וזוגתה החביבה, לאה, מקדשת. הקהילה אומרת אמן. שבת המלכה נכנסת ובאה לברלין בצעד גאה. אני אוהבת את הדרשה שהיא דורשת בפנינו על פרשת השבוע. מדהים איך היא מוצאת בה הקשרים לאקטואליה.

A few streets from their home, at the Reform Synagogue, Rabba Aviva lights the candles, and her lovely spouse, Leah, says the Kiddush. The colligation says "Amen". Shabbat the Queen stepping proudly into Berlin. I love her Drasha (homiletical sermon) about the Parashat hashavua (the weekly section of the Torah). It's amazing how she finds a context to current affairs in it.

ברלין גאוה 2013

המצעד אצלם נקרא Christopher Street Day. אנחנו נאספות אצל קבוצת הנשים הבשלות, אלה שעברו כבר כברת דרך וראו דבר או שניים בחייהן. החבורה צוהלת ושמחה בנימוס אירופאי מאופק. מדהים. הן מזכירות לי את הייקים שלנו (נו, דא…). מדהים גם לשמוע את ביאטריס מדברת גרמנית שוטפת ובלי לגמגם, אם כי במבטא צרפתי. כזאת טרם שמעתי. חיוֹת = חוֹוֹת… אני חשה חצויה. מצד אחד, המבטא מדליק אותי תמיד, אך מן הצד השני, כשזה בנאצית – אינני מרגישה בנוח.

ביאטריס אוחזת בידי ואנחנו מתחילות לצעוד בסך. לידינו, אוחזת אביבה בידה של לאה ושתיהן מנופפות בדגלים קטנים של גאוה. מאן דהיא תופסת את מבטי הלכוד בדגלונים ושותלת אחד בידי. עכשו גם אני יכולה לנופף בחדוה.

They call the pride Christopher Street Day. We are gathering with the mature woman's group, those who have already pass a good part of the way and have seen a thing or two in their life. The group rejoice and cheer in a restrained European manner. Amazing. They remind me our yekkes (well, da…). It's also amazing to hear Béatrice speaking fluent German and without stuttering, but with French accent. Such I've never heard. One lives – one experiences… I feel divided. On one hand, the accent turns me on as usual; but on the other hand, when it is in Nazish – I don't feel comfortable.

Béatrice takes my hand and we start walking together. Near us, Aviva takes Leah's hand and they both are waving little pride flags. Somebody catches my gaze mesmerized at the small flags and plant one in my hand. Now I can wave too.

♀♀

לא היו לי ציפיות מראש, גם לא היתה לי שהות מספיקה כדי לדמיין לעצמי איך זה יהיה. הניתור הזה לברלין היה ממש ספונטני. בקושי הספקתי לעכל את הצעתה של ביאטריס והופ – אני פה, צועדת בין הנשים הללו בטבעיות, כאילו זו העיר שלי ואינני זרה בה כלל. לא שהרגשתי בבית – כי הרי זו בכל זאת ברלין, אדמת האויב המקוללת שתושביה רצחו חלק ארי מעמי – אבל האוירה הצבעונית, החגיגית, היוותה מעין נתק מהעבר הנורא, מין חַיִץ מרגיע. לזמן-מה אפשר היה לצהול, לחגוג, בלי להיות בהיכון כדי לקדם פני רעה שפתאום תנחת עלינו מאיזה נאצי ארור.

לנאומים כבר לא נשארנו. אנחנו הרי מכירות כבר בעל-פה את הקלישאות הנדושות. העדפנו לפרוש אל צל קורתם של אביבה ולאה ולשמח זו את זו בפרטיות החדר שהוקצה לנו.

I haven’t had previous expectations; also, I didn't have enough time to imagine how it would be. This leaping to Berlin was really spontaneous. I have barely had time to digest Béatrice's offer, and hop – I'm here, naturally marching between these women, as if this is my city and I'm not a stranger in it at all. It's not that I felt at home – as after all this is Berlin, the cursed enemy's soil – but the colourful, festive atmosphere was a sort of a rift from the horrible past, a kind of a calming partition. For a while, one could rejoice, celebrate, without having to be on standby in order to be ready in front of evil that suddenly might land on me from some dammed Nazi.

We didn't stay for the speeches. After all, by now, we already know all the banal Clichés by heart. We preferred to quit there, in order to please each other at the privacy of the room we were allocate under the roof of Aviva and Leah.

ברלין גאוה 2013

כמה סמלי שהיום הוא יום פטירתה של ג'ודי גארלנד, ששירה 'מעבר לקשת בענן' הפך להמנון הקהילה.

How symbolic it is that today is Judy Garland's date of death, that her song 'Somewhere Over the Rainbow' became the gays' anthem.

Berlin, Germany 22.6.2013

ומצעדנו עוד ירעים Our Parade will be Thundering

כמה קל לקפוץ מפאריז לברלין. שתי דקות ואת שם. טוב, בפועל זה אורך כשעתיים טיסה ועוד שלוש שעות של הכנות לקראתה, אבל זה נחשב ממש צ'יק-צ'ק. אנחנו יוצאות מנמל התעופה אורלי ברבע לשבע בבוקר (שעה הזויה מבחינתי) ונוחתות בנמל התעופה שנפלד ב-8:30 ליום ששי הומה פעילות ושבת של מצעד.

How easy it is to jump from Paris to Berlin. Two minutes and there. Well, actually it takes about two hours to fly and another three hours of preparation for it, but it's really a check-in. We leave Orly Airport at a quarter to seven in the morning (a delusional hour for me) and land at Berlin Schönefeld Airport at 8:30 to a bustling Friday and a parade on Saturday.

הפעם האחרונה בה דרכו רגלי על האדמה הארורה ההיא היתה ב-29 בנובמבר 2006 למשך יום וקצת. ה-DNA שלנו, היהודיות והיהודים, זוכר היטב את שהנחילו לנו הורינו שהיו "שם" בתקופה הארורה ההיא. בפעם ההיא הגעתי מלונדון לאחר לילה מתוח ונטול שינה, אותו ביליתי בנסיעות משדה תעופה אחד למשנהו בתקוה למצוא טיסה כלשהי שתמלט אותי מאיזו אנגליה משוגעת. מזל שחברה בברלין הצילה אותי מציפורניים שלופות.

The last time I walked on that cursed soil was on November 29, 2006 for a day and a little. Our DNA, as Jews, remembers very well what our parents, who were "there" in that damned period, taught us. That time I came from London after a tense, sleepless night spent traveling from one airport to another hopping to find a flight that would take me out of some crazy Englishwoman I lived with. Luckily, a friend who lived in Berlin saved me from sharp fingernails.

בראש הומה משינה טרופה בטיסה הקצרה, אני מתיצבת מול ביקורת הגבולות הגרמנית, רגלי בקושי נושאות אותי. היא מביטה בדמותי, משפילה מבט כדי לעיין בקפידה בדרכוני הישראלי ואני רואה בעיניה את הששון להזדמנות שנקרתה בפניה להתעלל בחפה מפשע. כנראה שזה טבוע ב-DNA של עמה, ימח שמה ושמו.

With my head buzzing from a troubled sleep on the short flight, I stand in front of the German border control, my feet barely carrying me. She looks at me; then, lowers her gaze to carefully check my Israeli passport and I see in her eyes the malicious joy to the opportunity to abuse an innocent person. Probably, it is imprinted in the DNA of her people. Damn her! May her name and memory be blotted out, along with her people.

"?Where are you coming from" היא שואלת אותי.

'אינך רואה, יא עיוורת?' בא לי להשיב לה, אך אני תופסת בכח את קצה לשוני ומרסנת אותה לבל תקרא זו דרור למלים ותגביל את חרותי. החיים והמוות ביד הלשון, כידוע (משלי י"ח 21). "London", אני עונה בקצרה, משגיחה בקפידה על הברותי פן תתפרענה.

"Where are you coming from?" She asks me.

'Don't you see, you bloody blind?' I feel like responding to her, but I firmly grasp the tip of my tongue to restrain it from going wild. It could cause restriction of my freedom. As we know, Life and death are in the hands of the tongue (Proverbs 18:21). "London," I reply briefly, carefully watching my syllables lest they go mad.

"Where is your Visa? I don't see it", מקפידה הנאצית.

שו ויזה? אין לי כרטיס אשראי עלי, מה היא רוצה ממני? ההבעה על פני מדרבנת אותה להעמיק חקור כדי להגביר את הנאתה הסדיסטית מהמצב. "You need a visa to enter to Germany".

"Where is your Visa? I don't see it", the Nazi is strict

What Visa? I don't have any credit card on me, what does she want from me? The expression on my face stimulates her to explore further in order to increase her sadistic pleasure from the situation. "You need a visa to enter to Germany".

אני משתלטת על עצמי בכל כוחי לבל אכנס בה בנגיחה ואכסח את האימ-אימ-אימ-אמא הנאצית שלה. רק זה חסר לי עכשו, אחרי לילה מטורף, לבזבז זמן עד שהעניינים יובהרו. אין זו העת לשפוך את חמתי הבוערת על גוֹיָה אשר לא ידעתני, כך שאני שולפת חיוך מאי-שם ומגייסת את כל הרוך שאני יכולה. עדיפה אריכות אפיים בעת מצוקה. "I'm an Israeli, we don't need a visa to Germany". מספיק סבלנו מכם ולא ממש בא לנו לבקר אצלכם, חשבתם על זה? אני פה כי אין לי ברירה אחרת. האמיני לי, לוא היתה – לא הייתי מתיצבת לפנייך. העדפות התיור שלי אחרות לגמרי, נאצים מעולם לא היו בבחירת המסלול שלי.

היא קמה, מורה לי להמתין ויוצאת לכמה דקות מורטות עצבים. למה לא להאריך את העינוי אם אפשר? תמונות חיות של מרתפי עינויים חשוכים, חנה סנש, חביבה רייק ועוד אמיצות שמסרו נפשן על מזבח יהדותן, עולות לי. נובמבר 2009, לא היה איתי סלולרי כמו היום והקשר היחיד שלי עם העולם היה באמצעות הטלפון הציבורי. קיויתי שיש כזה בארץ הארורה, כדי שאוכל ליצור קשר במקרה שאזדקק לחילוץ מציפורני נָאצֶיהָ.

היא חוזרת ובשתיקה מחזירה לי את הדרכון החתום, מחוה לי בידה להסתלק במהירות מלפני עיניה בטרם תשנה את טעמה. אני אוספת את עצמי ויוצאת מעל פניה בהקלה. ברוך השם, לא צפויה לי חויה במרתפי השטאזי.

אנדרטת הזכרון בברלין

♀♀

יש יתרון בדרכון אירופאי. השהיה בדוכן הבדיקה קצרה, ענינית ובלי שטיקים. תוך דקה, ביאטריס ואני בדרכנו לעבר קרוסלת המזוודות. היא מביטה בי בחיוך שנועד לעודד את רוחי המרחפת בזכרונות העבר. "ça va?" היא שואלת, עיניה הכחולות מציפות אותי.

"Yes, I'm ok", אני עונה, מבליעה את המחשבה על עד כמה אפשר להיות OK על אדמת דמים. היא משלבת את זרועה בשלי ומוליכה אותנו אל היציאה. היום צפוי לנו מזג אויר סביר, אפילו קצת שמש עם 18-200. מחר תעלנה הטמפרטורות, אך אני כבר חוזה שארעד ולא רק מקור.

בתמצות: לא ממש רציתי, אך באתי כדי לצעוד ולהראות נוכחות. מאוד מוזר לחבר בין העבר וההוה, אבל אלה הם חיינו – קשר אל העבר וצעידה לעבר עתיד טוב יותר. בשאיפה, כמובן.

הרחבת הדעת:

  1. מצעד הגאוה בברלין אתר the gayway
  2. גאוה 2003 סיפור שלי על מצעד הגאוה בת"א. איך חלפו להן 10 שנים!
  3. Time to Rise up הרהורים על השואה
  4. להתראיין אצל כתב גרמני רשומה פה