ארכיון תג: גדי ליבנה

רדיו

פעם, כפי שאני אוהבת להזכר ולהזכיר, לא היתה טלויזיה, אלא רק רדיו. בהתחלה זה היה כדי להעביר מידע למאזינים ומדי פעם גם לבדר אותם במוזיקה כזו או אחרת. מי זוכרת את התעמלות הבוקר של מיכאל בן חנן שהעירה אותנו ללא רחמים אחרי החדשות של 6 בבוקר ואחריה את הקטעים המוזיקליים הקלסיים שליוו אותנו בהכנות לקראת היציאה לבית הספר?

והיו התסכיתים! איך היינו צמודות, משפחות-משפחות, אל פול טמפל ואחר כך אל משפחת שמחון! קשה לדמיין את זה לחושך המציאות העכשוית, שהתרבות ממש בשפל, אבל המוני בית ישראל נהגו להאזין בשקיקה לדברים הנפלאים ההם. אריאל הירשפלד, במאמרו ימי הרדיו, מספר כי קול ישראל לא שמר את הקלטות התסכיתים. לא להתרגז? הרי הורינו שילמו את האגרה כבר אז!

בחלוף השנים, הפסקתי להאזין לחדשות והקשבתי רק לתחנות ששידרו מוזיקה. חבל שזו היתה מלווה בפרסומות מעצבנות, אבל הרי אין דברים מושלמים בחיים. במהלך השנים היתה חלוקה מעניינת ביני לבין דור היורשים: אני הייתי מאזינה בעיקר לרדיו וקצת לאוסף התקליטים שלי (ואחר כך לקסֵטות ולדיסקים) והם האזינו לקלטות שלהם. אחר כך הם נצמדו לדיסקים ואני מצאתי את עצמי מדלגת על ההאזנה לרדיו במשך שעות רבות ביום ומפעילה את הפטיפון ואת נגן התקליטורים, כי בלי מוזיקה אינני יכולה לעבוד. מסתבר, שבלי שנרגיש, סולקה המוזיקה הטובה מהרדיו (פרט לתכניות אזוטריות מעטות) ונותרנו עם בליל מעצבן.

בראשית (1973) היתה תחנת קול השלום, ששידרה מוזיקה שונה ממה ששמענו ברדיו הישראלי עד להקמתה. מי זוכרת את רצועת "עם שקיעת החמה" (Twilight Time) ששודרה אחרי שאייבי קרא לשלום בין העמים ("עם שקיעת החמה תפסיק תחנת קול השלום את שידוריה למשך 30 שניות, לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו")? מי שאין לה עכשו צמרמורת, ודאי לא שמעה זאת ונולדה מן הסתם ה-ר-ב-ה אחרי.

אחריה (1976), קמה רשת ג' והיתה לאורים והתומים למוזיקה חדשה מהעולם. קריָיניות מצוינות כמו שמירה אימבר ואורלי מורג, ששידרו מוזיקה "אחרת" בנימה אישית ופחות מכופתרת, ריתקו אותי לתוכניותיהן ובאמצעותן גיליתי שיש הרבה עושר צלִילִי מעבר לשירי "אנו באנו". היו גם תוכניות של אלבומים שלמים, שתענוג היה להקליט ולשמור לשמיעה חוזרת וחוזרת ונשנית עד כדי שחיקת הטייפ והקסֵטות (קלטות בלשון ילדינו) שלו. קשה להאמין שזה היה, אחרי שהתחנה הפכה למה שהיא כיום.

בגלי צה"ל (ובהמשך בגלגל"צ), שידרה אורלי יניב את המוזיקה הכי-הכי מעניינת, הן בימי השבוע בשעות היום וגם ביום ששי בין חצות לשתיים לפנות בוקר, מיד אחרי התוכנית "עשן בעינייך" של גדי ליבנה. הייתי פורשת לישון מיד אחרי סעודת השבת כדי שאוכל לקום רעננה ולשבת עם האוזניות על מנת שלא אעיר את הישנים בדממת הבית. היתה לה גם תכנית ראיונות מרתקת, "פגישה יומית", שעבורה הייתי מוכנה לוותר על שנת הצהרים. בין היתר, אני זוכרת את הראיון עם המשורר אשר רייך ("אשה בודדה היא קצת אשה והרבה בדידות קשה"). הלואי ואפשר יהיה למצוא אותן ולהעלות לאינטרנט. גם כדי ללמד את הקריינים הנבובים וחסרי הסבלנות של היום מהי תרבות שיחה, מהי הקשבה ואורך רוח לשמוע תשובות מלאות בלי לזרז את הדובר לקצֵר. ממש לא ברור לי למה בכלל מזמינים מרואיינים לאולפן אם אין זמן לשמוע את תשובותיהם. אולי ישנן כאלה הזוכרות את השאלה הארוכה כאורך הגלות ששאל איזה יורם אחד את פרופסור ישעיהו ליבוביץ' וזה האחרון המתין בסבלנות לסימן השאלה וכשזו סוף-סוף הגיעה, לגם הפרופסור הנכבד מכוס התה שלפניו, הרהר בכובד ראש בתשובתו, לגם שוב מן התה ולאחר מספר רגעים ענה במלה אחת… אני חושבת שהיום היו גאים בו עד מאוד על כך.

סימן ההכר לתוכניות של אורלי יניב היה המוזיקה של רביב גזית. שנים אחר כך, כשהילד שלי יהיה בצבא וישמע בזמן ארוחת צהרים את נעימת הפתיחה של תוכניתה הבוקעת מהטרנזיסטור, הוא יספר לי על כך ויגיד שחש את הבית, כי זו "המוזיקה של אמא". אני גאה בהחלט על שעד היום זה מושג מפתח במשפחתנו ואני מקוה שהשפעתי לטובה על טעמם המוזיקלי של ילדַי.

בהשראת הרדיו (ודברים נוספים) כתבתי את ספרי הראשון, סגול, העוסק בסיפור אהבה בין קריינית למאזינה. חלום חיי היה להיות קריינית ברדיו.

אז היה אחרת: הן משום שלא היו תחליפים ראויים והן משום שאנשים עבדו עם כל הלב ונהגו לתת תמורה לאגרה. היום, בגלל שתרבות החפיף וחוסר הסבלנות להקשיב פשה בכל חלקה טובה – התוצאה העגומה היא שרוב הקריינים באים לעבודה ומעטים הם אלה שבאים באמת לעבוד כי הם אוהבים את העבודה שלהם, למרות השכר המביש. צריך לאהוב את זה, משום שלא קל להכין תוכנית שתיגע במאזינים. כשהקריָן עושה את עבודתו נאמנה והוא גם במצב רוח טוב – אפשר לחוש את ההשראה במוזיקה שהוא משדר וזה סוחף את המאזינים.

למדתי, שעם השנים נעלמים כל אלה שהמלצתי עליהם ומקומות שאהבתי – נגוזו ואינם יותר. לכן אני נמנעת מלנקוב בשם הקריין היחיד שאני עדיין מאזינה לו היום ב-88FM, למה להתגרות בגורל? אני עוד מעוניינת לשמוע את המוזיקה שהוא משדר, גם אם זו רצועה בודדת במהלך היום. הנושא של רצועות השידור של השדרנים/ות, גם הוא עגום, לטעמי. בתחנות רדיו המכבדות את עצמן, באים הקריינים לעבוד לפחות לשלוש שעות (אחרי שהם שוקדים על ההכנה זמן דומה ויותר). מגוחך בעיני לבוא לשעת עבודה או לזגזג בין רשתות ולא להתרכז בתוכנית אחת. רדידות כבר אמרתי?

פעם, הייתי פותחת רדיו וזה היה משמש לי השראה לאורך כל היום. היום, אם אני רוצה להתרכז, אני מאזינה בעיקר לתחנות באינטרנט ואם אני רוצה להתעלות ולעוף – אז למוזיקה באייפוד, אליו העברתי את השירים שאני הכי אוהבת מתוך הדיסקים הרבים שצברתי. אני מקוה שזה יחיה לנצח, כי אפל הארורים החליטו לסגור את הגן שלהם ואי אפשר להעביר כלום מהמכשיר למחשב, רק מהאיטונס למכשיר, כך שזה המקום היחיד בו נשמרה המוזיקה עליה טרחתי במשך שעות. המוזיקה הזו באמת יחודית במונחים של היום, כפי שהתבטא לועזי אחד בשפה ברורה ונוקבת:

"Man, there sure was a lot of world class music in the 70's. WTF  happened?"

בקיצור מאוד:

תודה לגדי ליבנה הנפלא (שחבל מאוד שאין לו תוכנית קבועה) על שידור Nightporther אתמול בבוקר. איך אמר: "אמנם לפני 40 שנה, אך יפה-יפה". זאת תמצית המוזיקה בעיני.

ועוד קטע עדין ומדהים בעוצמתו (מתאבן לרשומה שאני מכינה על להקת פוקוס ההולנדית)

נעים באוזן:

  1. נעימת פול טמפל האנגלית (לא ממש עושה צמרמורת, למרות שיש אנגלים שיעידו אחרת)
  2. נעימת פול טמפל בתרגום הישראלי (מעבירה חלחלה עד עצם היום הזה!) לא מצאתי! אך אני עדיין מנסה לדוג
  3. תחנת קול השלום להאזנה באינטרנט
  4. תסכיתים ברדיו אלי אשד באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה

אלביס פרסלי Elvis Presley

אלביס פרסליאיני יכול שלא להתאהב

Elvis PresleyCan't Help Falling in Love

בדרך כלל, גם בעקבות הגיל, אינני עוקבת כדי לשנן תאריכים, חוץ מאלה הקרובים אלי, שאני כבר זוכרת מזה שנים ומתוך הרגל. היה נחמד לפתוח את הבוקר הזה עם גדי ליבנה ב-88FM ולשמוע את המלך (נולד ב-1935), לציון 32 שנים לפטירתו. עשה לי את הבוקר, עשה טוב לקדם את היום עם המוזיקה שגֶדי ליבנה משמיע – מהמעולים שבעורכי המוזיקה שלנו.

Usually, with age to, I do not follow to memorize dates, except of those close to me, which I have been remembering for years and out of habit. It was nice to start this morning on 88 FM with Gedi Livne and hear the King (born 1935), marking 32 years since his passing. It made me this morning, it was good to welcome the day with the music that Gedi Livne plays – one of our great music editors.

האמת, בצעירותי הייתי בצד של קליף. זוכרות את החלוקה למחנות? לא ממש התחברתי לאנרגיה הפרועה של אלביס, האביר הבריטי שר אלי יותר. על טעם ועל ריח, כן?

To be honest, in my adolescence, I was on Cliff's side. Remember the division into camps? I didn't really connect to Elvis's wild energy, the British knight sang more to me. It's about taste and smell, yes?

בתחילת שנות ה-70 התרכך אלביס והחל לשיר בלדות ממיסות לב ששבו אותי בקסמן. בה בעת, התחיל קליף להתעסק עם התכנים הנוצריים שלו שממש לא עניינו אותי, הרי אני יהודיה 🙂 מה גם שהמוזיקה כבר לא היתה לטעמי. אינני אוהבת הטפות ובעיקר לא בעטיפה של מוזיקה כדי להעביר מסרים.

In the early 1970s, Elvis softened and began singing heart-breaking ballads that captivated me with their charms. At the same time, Cliff started messing around with his Christian content that didn't really interest me, after all, I'm Jewish 🙂 Not to mention that the music wasn't to my taste anymore. I don't like preaching and especially not with the cover of music to convey messages.

 

Elvis Presley – Suspicious Minds

זה לא שאני מעדיפה רק מוזיקה שקטה ובלדות, אך המוזיקה של אלביס בתחילת דרכו לא עשתה לי כלום. אין שם קסם בשבילי. מעניין, שכמתבגרת מורדת לא התחברתי לחספוס ולבוטות של אלביס, אלא העדפתי את הרכות של קליף. ניגודים נמשכים? עד היום, אין כמו הערגה האינסופית הטמונה ב-Evergreen Tree לעשות לי טוב על הנשמה. אין.

It's not that I prefer only quiet music and ballads, but Elvis's music at the beginning of his career didn't do anything to me. There is no magic there for me. Interestingly, as a rebel teenager, I didn't connect to Elvis's roughness and bluntness, but preferred Cliff's softness. Contrasts are drawn? To this day, there is nothing like the endless yearning lying in Evergreen Tree to do good to my soul. There isn't.

Cliff Richard – Evergreen Tree

לפעמים, לאו דוקא האיכות קובעת את החשיבות של מישהי/משהי, אלא התרומה של זו לאנושות. גם אם השירים המוקדמים של אלביס לא עושים לי את הקסם – עדיין, פריצת הדרך שהוא עשה באמצעותן, חשובה לעולם המוזיקה. עובדה שהוא הניע מליונים בזמנו, ענה על הצרכים של דורו, כפי שכנראה גם המוזיקה השטחית של ימינו עונה על צורכי הדור הנוכחי.

אינני יודעת אם המוזיקה שאלביס עשה בשנות ה-70 נועדה כדי לפזול לכלל הקהל, להתאימן להופעותיו בלאס וגאס. אולי הוא פשוט התבגר, התמתן? אני יודעת שאז התאהבתי בשירים שהוא ביצע בצורה מדהימה ויכולתי גם להעריך את קולו הנפלא ולהתענג משמיעתו.

Sometimes, not necessarily quality determines the importance of someone/ somebody, but their contribution to humanity. Even if Elvis's early songs don't do the magic to me – still, the breakthrough he made through them is important to the music world. It's a fact that he motivated millions at the time, met his generation's needs, like today's superficial music probably meets the needs of the present generation.

 

Elvis Presley – In the Ghetto

הנה אחד השירים החביבים עלי: האם את בודדה הלילה?

Here's one of my favourite songs: Are You Lonely Tonight?

 

Elvis Presley – Are You Lonesome Tonight

I don't know if the music Elvis did in the 1970s was intended to cater to the general public, to adapt to his performances in Las Vegas. Maybe he just got older, moderated? I know that I fell in love then with the songs he performed amazingly and I could also appreciate his wonderful voice and enjoy hearing him.

יחי המלך!

Long live the king!

הגרסא המקוצרת:

אלביס פרסלי המלך.

 

The short version:

Elvis Presley the King.