ארכיון תג: גרמניה

ומצעדנו עוד ירעים Our Parade will be Thundering

כמה קל לקפוץ מפאריז לברלין. שתי דקות ואת שם. טוב, בפועל זה אורך כשעתיים טיסה ועוד שלוש שעות של הכנות לקראתה, אבל זה נחשב ממש צ'יק-צ'ק. אנחנו יוצאות מנמל התעופה אורלי ברבע לשבע בבוקר (שעה הזויה מבחינתי) ונוחתות בנמל התעופה שנפלד ב-8:30 ליום ששי הומה פעילות ושבת של מצעד.

How easy it is to jump from Paris to Berlin. Two minutes and there. Well, actually it takes about two hours to fly and another three hours of preparation for it, but it's really a check-in. We leave Orly Airport at a quarter to seven in the morning (a delusional hour for me) and land at Berlin Schönefeld Airport at 8:30 to a bustling Friday and a parade on Saturday.

הפעם האחרונה בה דרכו רגלי על האדמה הארורה ההיא היתה ב-29 בנובמבר 2006 למשך יום וקצת. ה-DNA שלנו, היהודיות והיהודים, זוכר היטב את שהנחילו לנו הורינו שהיו "שם" בתקופה הארורה ההיא. בפעם ההיא הגעתי מלונדון לאחר לילה מתוח ונטול שינה, אותו ביליתי בנסיעות משדה תעופה אחד למשנהו בתקוה למצוא טיסה כלשהי שתמלט אותי מאיזו אנגליה משוגעת. מזל שחברה בברלין הצילה אותי מציפורניים שלופות.

The last time I walked on that cursed soil was on November 29, 2006 for a day and a little. Our DNA, as Jews, remembers very well what our parents, who were "there" in that damned period, taught us. That time I came from London after a tense, sleepless night spent traveling from one airport to another hopping to find a flight that would take me out of some crazy Englishwoman I lived with. Luckily, a friend who lived in Berlin saved me from sharp fingernails.

בראש הומה משינה טרופה בטיסה הקצרה, אני מתיצבת מול ביקורת הגבולות הגרמנית, רגלי בקושי נושאות אותי. היא מביטה בדמותי, משפילה מבט כדי לעיין בקפידה בדרכוני הישראלי ואני רואה בעיניה את הששון להזדמנות שנקרתה בפניה להתעלל בחפה מפשע. כנראה שזה טבוע ב-DNA של עמה, ימח שמה ושמו.

With my head buzzing from a troubled sleep on the short flight, I stand in front of the German border control, my feet barely carrying me. She looks at me; then, lowers her gaze to carefully check my Israeli passport and I see in her eyes the malicious joy to the opportunity to abuse an innocent person. Probably, it is imprinted in the DNA of her people. Damn her! May her name and memory be blotted out, along with her people.

"?Where are you coming from" היא שואלת אותי.

'אינך רואה, יא עיוורת?' בא לי להשיב לה, אך אני תופסת בכח את קצה לשוני ומרסנת אותה לבל תקרא זו דרור למלים ותגביל את חרותי. החיים והמוות ביד הלשון, כידוע (משלי י"ח 21). "London", אני עונה בקצרה, משגיחה בקפידה על הברותי פן תתפרענה.

"Where are you coming from?" She asks me.

'Don't you see, you bloody blind?' I feel like responding to her, but I firmly grasp the tip of my tongue to restrain it from going wild. It could cause restriction of my freedom. As we know, Life and death are in the hands of the tongue (Proverbs 18:21). "London," I reply briefly, carefully watching my syllables lest they go mad.

"Where is your Visa? I don't see it", מקפידה הנאצית.

שו ויזה? אין לי כרטיס אשראי עלי, מה היא רוצה ממני? ההבעה על פני מדרבנת אותה להעמיק חקור כדי להגביר את הנאתה הסדיסטית מהמצב. "You need a visa to enter to Germany".

"Where is your Visa? I don't see it", the Nazi is strict

What Visa? I don't have any credit card on me, what does she want from me? The expression on my face stimulates her to explore further in order to increase her sadistic pleasure from the situation. "You need a visa to enter to Germany".

אני משתלטת על עצמי בכל כוחי לבל אכנס בה בנגיחה ואכסח את האימ-אימ-אימ-אמא הנאצית שלה. רק זה חסר לי עכשו, אחרי לילה מטורף, לבזבז זמן עד שהעניינים יובהרו. אין זו העת לשפוך את חמתי הבוערת על גוֹיָה אשר לא ידעתני, כך שאני שולפת חיוך מאי-שם ומגייסת את כל הרוך שאני יכולה. עדיפה אריכות אפיים בעת מצוקה. "I'm an Israeli, we don't need a visa to Germany". מספיק סבלנו מכם ולא ממש בא לנו לבקר אצלכם, חשבתם על זה? אני פה כי אין לי ברירה אחרת. האמיני לי, לוא היתה – לא הייתי מתיצבת לפנייך. העדפות התיור שלי אחרות לגמרי, נאצים מעולם לא היו בבחירת המסלול שלי.

היא קמה, מורה לי להמתין ויוצאת לכמה דקות מורטות עצבים. למה לא להאריך את העינוי אם אפשר? תמונות חיות של מרתפי עינויים חשוכים, חנה סנש, חביבה רייק ועוד אמיצות שמסרו נפשן על מזבח יהדותן, עולות לי. נובמבר 2009, לא היה איתי סלולרי כמו היום והקשר היחיד שלי עם העולם היה באמצעות הטלפון הציבורי. קיויתי שיש כזה בארץ הארורה, כדי שאוכל ליצור קשר במקרה שאזדקק לחילוץ מציפורני נָאצֶיהָ.

היא חוזרת ובשתיקה מחזירה לי את הדרכון החתום, מחוה לי בידה להסתלק במהירות מלפני עיניה בטרם תשנה את טעמה. אני אוספת את עצמי ויוצאת מעל פניה בהקלה. ברוך השם, לא צפויה לי חויה במרתפי השטאזי.

אנדרטת הזכרון בברלין

♀♀

יש יתרון בדרכון אירופאי. השהיה בדוכן הבדיקה קצרה, ענינית ובלי שטיקים. תוך דקה, ביאטריס ואני בדרכנו לעבר קרוסלת המזוודות. היא מביטה בי בחיוך שנועד לעודד את רוחי המרחפת בזכרונות העבר. "ça va?" היא שואלת, עיניה הכחולות מציפות אותי.

"Yes, I'm ok", אני עונה, מבליעה את המחשבה על עד כמה אפשר להיות OK על אדמת דמים. היא משלבת את זרועה בשלי ומוליכה אותנו אל היציאה. היום צפוי לנו מזג אויר סביר, אפילו קצת שמש עם 18-200. מחר תעלנה הטמפרטורות, אך אני כבר חוזה שארעד ולא רק מקור.

בתמצות: לא ממש רציתי, אך באתי כדי לצעוד ולהראות נוכחות. מאוד מוזר לחבר בין העבר וההוה, אבל אלה הם חיינו – קשר אל העבר וצעידה לעבר עתיד טוב יותר. בשאיפה, כמובן.

הרחבת הדעת:

  1. מצעד הגאוה בברלין אתר the gayway
  2. גאוה 2003 סיפור שלי על מצעד הגאוה בת"א. איך חלפו להן 10 שנים!
  3. Time to Rise up הרהורים על השואה
  4. להתראיין אצל כתב גרמני רשומה פה

להתראיין אצל כתב גרמני Interview by a German Reporter

 

תומאס מראיין אותי בזמן שאני מציגה בפניו את הנוף המהמם הנשקף מקציר  Thomas interviews me while I show him the stunning view from Katzir

 

'אַת הנושא', הוא ענה לי כששאלתי בדוא"ל על מה נדבר והוסיף חיוכון. חייכתי חזרה. נושא נחמד, אמרתי לעצמי, ואני אפילו די בקיאה בו.

'You are the issue', he responded to my email asking what the issue of the interview will be about, and added a smiley. I smiled back. A nice issue, I said to myself, with which I'm quite familiar.

אנשים זרים נפגשים. כל מה שהם יודעים זה על זו, מקורו באינטרנט. מזל שיש גוגל ואתרים מהם ניתן לשאוב מידע, גם אם במשורה. אביב, שיצר את הקשר בינינו (תודה, חמודי, מקומך בצוואתי שמור בהחלט), סיפר לי שדיבר עם כתב גרמני המגיע לישראל ועושה גם כתבה לבי.בי.סי. במקביל. כנראה דיבר אביב בשבחי, היות והכתב הביע ענין בפועלי, כיוצרת ישראלית של ספרות לסבית ופמיניסטית ובעלת הוצאה לאור יחודית בישראל, ויצר איתי קשר.

Strangers meet. The knowledge they have about each other sprouts from the internet. Luckily, we have Google and other sites from where we can draw information, even if it's not a lot. Aviv, who made the contact between us (thank you, sweetie, your share in my will is certainly secured), told me that he talked to a German reporter who will be visiting Israel and is making a documentary for the BBC in parallel. It seems that Aviv has spoken highly of me, since the reporter showed interest in my activities as an Israeli author of lesbian and feminist literature and as a unique publishing house owner in Israel, and contacted me.

בימים אלה אינני יכולה להציג את חדר העבודה שלי וגם לא את המשרד של קציר מלים, משום שאלה עוברים שיפוצים מסיביים. הצעתי להפגש בחוף הים בקיסריה, היות וזה מקום שאני אוהבת, אליו אני נוהגת לסור לעתים קרובות כשאני חשה צורך לנשום אויר מלוח מעורב בשכשוך גלים ולראות כחול שאינו של שמים, אותו יש לי בקציר למכביר.

Currently, I can't display my study or the office of Kzir Milim, as major renovations are taking place. Therefore, I suggest we meet at the beach in Caesarea, as it's one of my favourite places, where I often go when I feel a need to breathe salty air mixed with the whooshing of the waves and see something blue that isn't the sky, that I have plenty of in Kazir.

כתב גרמני. מהדימוי שיש לי על בני עמו, אני בטוחה שהוא בהחלט יגיע ובזמן, לא כמו שארע לי עם כמה לסביות מטורללות שהבריזו ולא טרחו לידע אותי על כך. גרמנים אינם מבריזים, אני אומרת לעצמי, אין לי מה לדאוג, הם יגיעו על בטוח.

A German reporter. From the image I have of his people, I'm sure he will certainly arrive and will be on time, not like my experience with those crazy nut lesbians who stood me up and didn't even bother to let me know that they were not coming. Germans do not stand you up, I'm telling myself, I have nothing to worry about, they will certainly arrive.

הכתב, Thomas Franke, כתב לי שיגיע עם הקולגה שלו, ד"ר Gesine Dornblueth. מהאתר שלהם – טקסט וצלילים – אני למדה קצת רקע עליהם, מה שנותן בידי קצה חוט כדי לקשור שיחה (לא שיש לי קושי בִּתְחום הדברנות, אך תמיד מומלץ להכין שיעורי בית מראש).

The reporter, Thomas Franke, wrote that he is coming with his colleague, Dr. Gesine Dornblueth. From their site I learn a little background about them, which gives me a lead for conversation. Not that I have any difficulties in the area of talking, but it's always recommended to do your homework in advance.

פעם ראשונה שלהם בישראל. מעניין מה חשים גרמנים שיתכן כי אבותיהם פשעו נוראות בבני עמי ורצחו ששה מליונים מאיתנו, בבואם אל הארץ אליה הצליחו מתי מספר מהקרבנות למלט את נפשם, כדי לראיין מישהי מהדור השני. מעניין מה אחוש אני. כמה מהמטען אותו אנו נושאים עלינו מן הסתם, יצוף בראיון? עם כל הפעילות הלא מועטה שלי בברלין (ייעוץ לשוני לתוכנית הרדיו "קול ברלין" של אביב רוס, ייצוג סופרים מול מו"לים גרמניים ועוד), טרם פגשתי גרמנים פנים אל פנים, גם לא בביקורי החטוף שם לפני מספר שנים. בעטיה של הטכנולוגיה המבורכת, אפשר להפגש ולעשות היום עסקים באמצעות הסקייפ ודומיו, מה שחוסך לכולנו זמן, טיסות, נסיעות ועוד דברים לא ירוקים אחרים.

It's their first time in Israel. It would be intriguing to know what is the feeling of Germans whose ancestors might have committed horrible crimes against my people and murdered six million of us, when they come to interview somebody from the second generation in this place where a few of the victims managed to escape to save their souls. Interesting what I will feel. How much of the burden we probably carry will come out during the interview? With all my, not so little, activities in Berlin (linguistic advice for Aviv Russ's radio programme "Kol Berlin", representing authors to German publishers and more), I haven't yet met Germans face to face, not even during my brief visit there a few years ago. Due to the blessed technology of Skype and such, we can meet and do business, which saves us time, flights, travelling and other non-green activities.

"הנושא" (אני) מזהה אותם בהגיעם וקופצת לקבל את פניהם. בני אדם מציגים את עצמם ולוחצים ידיים. בהחלט בלבביות. חיוכים חמים, מקרבים. אני מתחילה להמטיר עליהם שאלות על מקצועם המסקרן, תוהה לדעת לגבי הנסיבות שהביאום הלום. אביב סיפר לי שיש נהירה של ישראלים צעירים לברלין ואפשר לשמוע עברית בכל פינה, תופעה שלפני חמש שנים, עת הגיע אל העיר, לא היתה. עוד כותרות ישראליות בעולם, אני חושבת לעצמי ומקוה לטוב, שהפעם הן תהיינה חיוביות. תומאס מעדכן שזה אכן נושא חם בימינו אלה ולכן מצא לנכון להכין על כך כתבה.

"The issue" (me) recognizes them on their arrival and jump to welcome them. Humans present themselves and shake hands. Definitely warmly. Warm smiles, bringing them together. I'm starting to shower them with questions about their inquisitive profession, wondering about the circumstances which brought them here. Aviv told me that there is a flow of young Israelis to Berlin and the Hebrew language is heard everywhere, a phenomenon that didn't exist five years ago, when he first came to live in that city. More headlines in the world about Israel, I think to myself and hope for the best, wishing this time they will be positive. Thomas informs me that it is indeed a hot issue these days, therefore he decided to make a programme about it.

אני תורמת את התובנה שלי, שדבר כזה התאפשר משום שישראלים רבים הוציאו דרכון אירופאי, מה שמאפשר להם לנוע בחופשיות ובעיקר – לעבוד, שורש כל הגירה לשם התישבות. אדם הרי נוהר בעיקר בעקבות סיכוי לעבודה.

I contribute my insight, that this became possible due to the European passports many Israelis were able to get, which allows them to freely move and most important – to work, the root cause of all immigration and relocation. One goes with the flow following any opportunity of a chance to work.

אפשרות נוספת שאני חושבת עליה (ואולי יש מקום לחקור בדבר), היא שבניגוד לאחיו הגדולים, מעדיף הישראלי המשתחרר עכשו מהצבא חיים נוחים וקלים יותר, של בילוי בקרב הציביליזציה, מאשר להִזָרֵק בטיז-אל-נבּי ברחבי הגלובוס. אני מביעה באוזני אורחַי את תמיהתי כיצד ממיר אדם ארץ שטופת שמש בקרה מקפיאה. אולי משום שברלין מצטיירת כחופש, מקום בו אפשר לך לבטא את עצמך ללא הלחץ השבטי-משפחתי, שלא כמו לונדון האפורה, הגשומה, העגומה, אף שברלין אינה חסרה משקעים אף היא. מכל אתר באירופה, בחרו הישראלים הצעירים את ברלין כמקום מושבם. למה? האם האור שם בהיר יותר? הבה נקוה שבתום הכתבה של השניים, נגיע גם להבנה של הנושא הזה.

Another possibility I can think about (and perhaps there's a place to examine the issue), is that as opposed to his older brothers, the current young Israeli, who has served his service in the army, prefers more comfort and an easier life of hanging out among the civilized, rather than being thrown into a G-d forsaken place upon the globe. I express into my guests' ears my wonder at how one exchanges a sunny country with a frozen landscape. Perhaps it's because Berlin portrays freedom, a place where one can express themselves without the tribal-family pressure, unlike grey, rainy, gloomy London, even if Berlin has its fair share of precipitation. Of all the places in Europe, the Israelis chose Berlin as their new habitat. Why? Is the light there brighter? Let's hope that when the two reporters finish their programme, we will be able to comprehend this issue too.

כמובן שאי אפשר להמנע מנושא השואה. זה מבעבע קצרות מתחת לפני השטח, עד שהוא יוצא אל האור וניצב לפנינו על השולחן. בגלוי. איך אפשר שלא? אני מספרת להם על התוכנית שעשינו ב"קול ברלין" ובה נגענו בנושא של שינוי היחס של הדורות בישראל כלפי גרמנים. אין כאן טעות – לא כתבתי סתם כך "גרמנים" ולא "הגרמנים" בהא הידיעה, כי "הגרמנים" זה נושא נפרד לגמרי, שהרי אלה הם הנאצים ימח שמם. להם אף אחד לא יסלח, כך אני מקוה.

Of course, it's impossible to avoid the issue of the holocaust. It bubbles briefly underneath, until it comes light and stands upright on the table in front of us. Openly. How can it be different? I'm telling them about the radio programme we did on "Kol Berlin", where we addressed the issue of the change of attitude of the generations in Israel towards Germans. There's no mistake here – I deliberately wrote "Germans" and not "The Germans" with a "The", since "The Germans" is totally a different issue, as these are the Nazis, may their memory be blotted out upon the earth. I hope that nobody will ever forgive them.

אני כובשת את רגשותי ומשתדלת לשמור על השיחה שתהיה מתורבתת, הרי אין השניים הללו אשמים בפשעי עמם, גם אם יד אבותיהם היתה במעל. חוצמזה, טרם הגענו לנושא שלשמו התכנסנו. "הנושא" יושבת איתם לשולחן וסועדת איתם את ארוחת הבוקר הטעימה, ממתינה להזדמנות להעביר נושא ולהגיע לעצם הענין.

I suppress my feelings and try to keep the conversation civilized, as these two are not to be blamed for the crimes of their people, even if their ancestors may have committed such a despicable crime. Besides, we didn't get to address the issue we got together for. The "issue" is sitting at the table with them and having this delicious breakfast, waiting for the opportunity to change the subject and get to the matter.

עד מהרה מנתב תומאס את השיחה לאפיקהּ המקורי. אני מספרת על עצמי (כמה חביב עלי הנושא…), על מה שהוביל אותי לכתיבת והוצאת "סגול" (הרומן הלסבי העברי הראשון), על הקמת "קציר מלים", על הוצאת ספרים נוספים – הן שלי והן של אחרים, על החיים כיוצרת במקום אידאלי כמו קציר…

Very soon Thomas directs the conversation to its original root. I'm talking about myself (such a lovely issue…), about the circumstances which led me to write and publish Sagol ("Purple", the first lesbian novel in Hebrew), about establishing Kzir Milim, about publishing other books – both mine and others, about my life as an Israeli author in such an ideal place as Kazir

בטרם נמשיך בדרכנו, אני ממחישה להם פרק בזכרון הקולקטיבי של דור שני לשואה. אמנם הקילוגרמים העודפים הנתלים עלי אינם מעידים בי, אך אני אוכלת במשורה (מנות קטנות לאורך כל היום) או כפי שאמי ז"ל נהגה להכריז ברמה כי אני "אוכלת כמו ציפור", ברודפה אחרי עם הבננה והתפוח להאביסני, לפעמים עם שניהם יחד. אני תמיד קונה שני חצאי פלאפל במקום מנה אחת, כי אינני מסוגלת לגמור את כולה, אלא בחלקים. אני מתנצלת בפני האורחים על שאינני מסוגלת להניח למלצר לפַנות לאשפה את מחצית הטוסט שנותרה בצלחתי, משום שחונכתי שאין זורקים אוכל ומבקשת מהלה להביא לי נייר עטיפה כדי לקחת איתי לאחר-כך. הכתב והקולגה שלו מחליפים ביניהם מבטים ומהרהרים בקול שהם מכירים את התופעה ומזכירים קרובי משפחה מבוגרים הנוהגים כך אף הם, משום שחוו רעב ומחסור. נו, נהדר, אני בחברה טובה.

Before we are off on our voyage, I unfold for them a chapter in the collective memory of a second generation of the holocaust. Indeed, the extra kilograms which are hanging from me don't indicate this, but I do eat quite a little (small portions throughout the whole day) or, as my mother used to loudly declare that I "eat like a bird", while chasing me to stuff me with a banana or an apple, sometimes with both. I always buy two halves of falafel instead of one whole, since I can't finish eating it, but in stages. I apologize to my guests for not being able to let the waiter take away the half of the toast left on my plate and throw it to the bin, since I was brought up not to throw away any food, and I asked him to bring me a doggy bag so I could take it with me for later. The reporter and his colleague exchange glances and both think out loud that they are familiar with this phenomenon and mention adult relatives who act the same way, due to their life experience and lack of sustenance. Well, fantastic, I'm in a good company.

אנו עולים אל ההר "שלי". אני מקוה שיתרשמו מן האוירה המיוחדת של המקום, מן הקולות הבוקעים ברקע: הטרקטור המטרטר ליד המועצה המקומית, מפלס את האדמה לבניית עוד בתים; המואזין הנושא קולו ברמה ברחבי ואדי ערה; המטוסים החולפים מעלינו ביעף בקול שריקה צורמת, מחרישת אוזניים כמעט…

We are climbing up to "my" mountain. I hope they will be impressed by the special atmosphere in the place, by the sounds in the background: the tractor which rattles near the local council building, levelling and clearing the soil for more housing; the muezzin who raises his voice over Vadi Ara; the airplanes swiftly passing above us with a grating whistle, almost deafening…

לבקשתם, אני קוראת באוזניהם את השיר המופיע על הכריכה האחורית של "סגול" ואת הסיפור הקצר האחרון שכתבתי, על העצים שנשרפים זקופים.

To their request, I read the poem appearing on the back cover of "Sagol", and sealing with my latest short story about the trees that are burned standing upright.

הם מקשיבים, מקליטים, מצלמים.

מה מן החוויות הללו יחלחל אל הכתבה, אם בכלל?

They listen, recording, taking pictures.

Which of these experiences will seep into their programme, if at all?

עדכון יגיע.

י"ט בחשון התשע"א 27.10.10

Update to come at some point.

27.10.10

הגרסא המקוצרת:

ראיון עם כתב גרמני. דיבורים על השואה, על עצמנו, תקשורת בין בני אדם.

The Short Version:

An interview with a German reporter. Talking about the holocaust, about us, communication between human beings.

קישורים:

1. אתר טקסט וצלילים

2. קישור למידע על שידור הראיון מטעמי זכויות יוצרים, עדיין אי אפשר להעלות ברשת את הראיון עצמו. המעוניינות להאזין, מוזמנות לכתוב אלי ואשלח בדוא"ל

Links:

Texte und Toene The site of the reporters

Kazir Wikipedia

בטרם צפירה

הקדמה

בינואר, לקראת יום השואה הבינלאומי, התיחסו אביב ומנואל בתוכניתם "קול ברלין" לתהליך העובר על בני הדור השלישי, הן בגרמניה והן בישראל ואיך בא החיבור ביניהם לידי ביטוי.

הדברים שנאמרו בתוכנית, היו חשובים ביותר וכמובן שעוררו אצלי דברים משלי, כך שהתישבתי לכתוב בתגובה את ההרהורים שעלו בי. העליתי אותם בסוף דבריהם.

מתוך הדו-שיח שנוצר, עלתה גם הרשימה שנת שרות באושוויץ, שעם כל המטען שיש לי נגד אותם נאצים ארורים, עדיין אני חושבת שאפשר ללמוד גם דברים טובים מצאצאיהם.

למנואל היו הערות/מחשבות על תגובתי:

כגרמני, הקורא ושומע דברים אלה לראשונה, היה מנואל מופתע מהבדלי הגישה בין הדור השני – שזו אני והדור השלישי – הוא ואביב, כמו גם מהשנאה המושרשת בישראל כלפי גרמניה והשפה הגרמנית.

אביב הסביר לו שאין זה בשליטתנו, היות וכך גדלנו וחונכנו.

מנואל מצא את העובדה שאני מוחלת לבני הדור השלישי, כמעוררת מחשבה.

לקראת ציון יום השואה בישראל, החליטו אביב ומנואל לדון בנושא כדי לבחון את נקודות המבט השונות של הדורות וביקשו להעלות את הרהורַי, כשורדת בת הדור השני לשואה.

תשובתי/הסברי:

זה אך טבעי שקרבנות השואה ישנאו את אלה שפשעו בהם ואפילו את בני-בני-בני-בני-בניהם. צוּוֵינו לזכור את עמלק (שפשע בישראל עת עברו במדבר), והנאצים הרי הושוו אצלנו לעמלק. אמר מי שאמר, שמי שאינו זוכר את עברו – אין לו עתיד. נו, באמת. עתיד תמיד יש, השאלה איזה. מבחינתי, לשמר את העבר ללא סינון מה שאבד עליו הכלח ואינו רלבנטי יותר – זה לא מוביל אותנו לעתיד טוב יותר. יש לזכור את העבר, אבל צריך שזה יהיה גם במידתיות, לטעמי. תעשיית האבל והטיסות לפולין, מיותרים מבחינתי ואינם תורמים לנו. עלינו לשאול את עצמנו מה התקדם ובמה גישרנו בין העמים. האם הפולנים לא שונאים אותנו יותר?

את השנאה לתליינים הנאצים הנחילו קרבנות השואה לצאצאיהם. זו הסיבה שגדלתי בצל השנאה הזו, כולל האימה הממש פיזית לדרוך על האדמה הארורה שהכחידה שליש מֵעַמי. אני מקוה שמנואל מבין, שכאשר פקודות הרצח, הפשע וכו' ניתנו בשפה הארורה ההיא, הרי שכל צליל שלה מעביר את מאורעות העבר בקרבנות השואה וזה חלחל גם אלינו, בני הדור השני. לשמוע "האלט!" או "אכטונג!" (ותמיד זה בקול צעקה פקודתית מחרידת אברים), בשבילנו זה ישר מריץ בנו את הסרט של חקירות, עינויים קשים וכמובן אנו רואים את סופנו – אם בכדור מרצחים, אם בגז, אם בכל מיני המיתות המשונות שהמציאו המרצחים הנתעבים. אי אפשר לשכוח את העדויות הנוראיות, המצמררות, על ניפוץ ראשיהם של ילדים על קירות לנגד עיני הוריהם חסרי הישע. איך מתמודדים עם הכאב הנורא?

יחד עם כל משקע העבר הזה, אני בהחלט מבדילה בין אלה שעשו את המעשים בפועל – הסבים של הדור של מנואל – לבין נכדיהם. בנוגע לילדי המרצחים – דור ההורים של מנואל – הנושא עדיין אינו סגור אצלי. אני מניחה שכמוני, גם הם גדלו לחושך השנאה של הוריהם לכל הזרים, בעיקר ליהודים. גם להם יש משקעים משלהם, מהם אין הם מסוגלים להתנתק. לא שאני מסכימה עם זה, כמובן, אך אני מסוגלת להבין אותם, אם כי לא נראה לי שזה יוביל אותי להתחבר אליהם.

מכר ישראלי בן גילי, המתגורר בארץ ההיא מזה כשלושה עשורים, סיפר לי שעל אף השנים הרבות שלו שם, הרי שהוא חש את הזרות ואת העוינות כלפיו מאותם גרמנים, בניהם של הנאצים. אני ממליצה לא להכנס עכשו לנושא ש"לא כל הגרמנים היו נאצים באותה תקופה". מי שהיה חסיד אומות עולם והציל יהודים – כל הכבוד לו על ששמר על צלם האנוש שבו. להעיר שזה לא צריך להיות משהו יוצא דופן, אלא טבוע בנו? הנה, הערתי. אני מתיחסת לאלה שראו, ידעו, אך בחרו לשתוק ולהעלים עין. אני רואה בהם שותפים לפשע.

אם מדברים על אשמה – אני יכולה להאשים רק את אלה שעשו את המעשים, את הדור הארור ההוא, כולל אלה שראו ושתקו. אינני רוצה וגם לא מוכנה להאשים אחרים על מעשים שלא עשו וכל פשעם הוא שנולדו לאותם מרצחים.

לכן, אין זה מדויק לומר שאני מוחלת לבני הדור השלישי. אין כאן שאלה של מחילה בכלל, כי מה פשע הדור השלישי שסביו היו מה שהיו? אני יכולה לומר שאני בהחלט מסוגלת לתקשר עם בני הדור השלישי ללא מטען השנאה והאימה שאני חשה כלפי המרצחים – סביהם. יחד עם זאת, כפי שאמרתי קודם – לגבי בני המרצחים – אינני בטוחה שאני מסוגלת להתמודד איתם. עדיין לא, כנראה. אף שכמובן, אין הם אשמים במעשי הוריהם, הם בכל זאת נתפשים אצלי כאויבים, כאויבַי, כי אני מניחה שגם הם חונכו על ידי הוריהם הארורים לחושך השנאה שחשו אלה כלפי היהודים, בני עמי. קשה כשאול השנאה.

אני יודעת שבזמן השידור ברדיו, קראתי את דברַי בחימה שפוכה, זו המבעבעת בתוכי כלפי המרצחים בעַמי. אפשר לשמוע בבירור איך שפכתי חמתי על הגויים אשר ידעתי מתוך מה שהורי הנחילו לי. זה היה מתוך אותם מקומות אפלים הטבועים בצאצא של קרבן. מקומות שאינם מניחים לסלוח או לשכוח. יחד עם זאת, השתדלתי לא להעביר את תחושותי לבנַי, כדי שאלה לא יגדלו בצל השנאה והאימה, כמוני. בביקורם בארץ ההיא, לפני מספר חודשים, הם חוו אותה אחרת ממני. מטֶבע הדברים. אולי במנין הדורות הם נחשבים כ"דור שלישי לשואה", אך נראה לי שאין הם סובלים מטראומות, כמו בני דורי. לשאלתי, ענה אביב בשידור כי אינו חושש לגור שם, אין לו את הפחדים שלי.

תמצית הדברים שודרו בקול ברלין וניתן להאזין להם בפודקאסט של התוכנית מתאריך 9.4.10.

טעימות מספרו של אילן וייס – אמא שלי

 

חשבתי לשתף אתכן קצת במתרחש מאחורי הקלעים של הוצאה לאור קטנה, אך נחושה. כשהקמתי את קציר מלים ב-1996, שמתי לי למטרה להוציא לאור ספרות לסבית ופמיניסטית, כדי לתת במה לנשים כותבות להשמיע את קולן. קולנו. התחלתי עם הוצאת ספרַי, שנדחו בידי כל ההוצאות לאור שפניתי אליהן, ואחר כך פניתי לתרגם  ולהוציא לאור ספרות מובחרת מחו"ל. בין לבין, הוצאתי לאור את ספרו של הִדַי בורשטיין המוכשר – "הסיגריה שאחרי" אף שהבחור אינו אשה, אך הוא בהחלט פמיניסט.

אילן וייס הינו הגבר השני שכתביו יוצאים לאור בקציר מלים. עם סיום עריכת הספר והתקנתו לדפוס (יורד להדפסה ביום שני הקרוב, 1.3.10), עלה במוחי הרעיון להעלות ברשת את רשימת הסיפורים וכן טעימות, אם כי ממש על קצה המזלג, של הפסקאות הראשונות.

מאחלת לכן קריאה נעימה.

אילן וייס / אמא שלי

עורכת: שרון הר פז

סדרת סַף המִלִים, קציר מלים הוצאה לאור

הודפס בישראל על ידי נ.ב. נשׂים בִּדְפוס 04-6254141/4

ראה אור לראשונה באדר התש"ע (מארס 2010)

עיצוב הכריכה: משה בלולו מפראדוקס קפה על פי רעיון של אילן וייס

הסיפורים

שער ראשון: אמא שלי
אמא שלי
………………………………………………………………… 1
היום בבוקר הבאתי אותך לשדה התעופה "שיינהפלד". את חוזרת לארץ אותה אני עזבתי ופותחת מחדש את תיבת הגעגועים שלי. לאחר פרידה קצרה, מלווה בדמעה אותה לא הצלחתי להחניק, נעלמת מאחורי דלתות הזכוכית של טרמינל המנודים. כמובן שלא הרשו לי ללוות אותך עד הכניסה ולחסוך ממך את כובדה של המזוודה, שלמרות שמשנה לשנה היא קטנה יותר, הולך משקלה וגדל.
שלושה שבועות עברו עלינו יחד בברלין. זמן שמדדנו עם שעון-עצר פנימי, יודעים, ללא צורך במלים, שכל פגישה כזאת עלולה להיות האחרונה. מה אפשר כבר להחזיר בשלושה שבועות למישהי שנתנה לך את החיים שלך וחלק לא קטן משלה?

אמא שלי, ברלין של סתו 2005 ……………………………………… 3
חלק מכם מכיר את אמא שלי מעל דפי המידעון שלי לישראלים בברלין. בקיץ 2004 כתבתי לראשונה עליה ועל ביקורה בברלין. עברה שנה, עכשו סתו 2005 ואני שוב מלווה אותה לשדה התעופה שיינהפלד לאחר שבילתה איתי כאן שבועיים.
מעט צרודה (ברמב"ם גרדו לה 50 שנות עישון ממיתרי הקול), מעט עם בעיות שיניים (הפרוטזות החדשות עדיין לוחצות), אבל עדיין צועדת במהירות המחייבת אותי להזדרז כדי לא לפגר אחריה. תוך כדי הצעידה הנמרצת מתחנת הרכבת לטרמינל, סוחב אחרי את מזוודתה שגלגליה מטרטרים בקצב של וואלס 3-2-1 ו- 3-2-1 תק-תק-תק על האספלט הגס, היא ממשיכה בחינוך שלי, כאילו ורק עכשו חזרתי מבית הספר ונעלי ההתעמלות החדשות שלי קרועות שוב. היא מבקרת את עודף המשקל שלי, את חולצותי שאינן מגוהצות למשעי ואת הצורה בה אני מעביר ביקורת על הארץ "שנתנה לך הכל ובכל זאת עזבת אותה".

כיצד לנהל מו"מ: קורס מתקדם למנהלים מתחילים …………. 8
ניהול משא ומתן (מו"מ) הינו מקצוע הנלמד במוסדות אקדמיים במגמות מינהל. מו"מ דורש יכולת גבוהה לתקשר וחוש ששי לקרוא את מחשבותיו של זה שמולך.
לאמי אין תואר אקדמי, אך בית הספר של החיים העניק לה את היכולת לנהל מו"מ בהצלחה רבה. נכון שלא עמדה מעולם מול ועד עובדים של חברה גדולה או בפני החלטה על רכישת מניות שליטה בבנק, אך אני בטוח שלוא היתה מעורבת במו"מ גם ברמות אלה, היתה תורמת רבות לצד שהיה שוכר את שירותיה.
אני, בנה האהוב, נהנה מכישוריה כמתבונן וגם מהתוצאות שהיא משיגה. לא פעם אני גם זוכה בשיעור פרטי ללא תמורה. בביקורי האחרון בארץ, התפעלתי שוב מיכולתה ומרבגוניות כישוריה בתחום זה.

להתראות אמא, ברלין של סתו 2009 ……………………………… 13
יש שמחלקים את חייו של האדם כפי שהטבע מחלק את עונות השנה.
אמי, שתחגוג בשנה הבאה את יום הולדתה ה-80 (כן, כן: עד 120), נמצאת על פי לוח זה בחורף של חייה, ובכל זאת היא מצליחה להאחז בסתו שלו במלוא כוחה. היתכן שהיא הגורם שמצליח לעכב את קריסת מערכות הטבע על פני כדור הארץ בזכות אחיזתה בשעון העתים? השם, אותו מעניקים הגרמנים לסתו של זהב, כמו זה שאנו חווים השנה – Alten Weiber Sommer, כאילו ונתפר עבורה.
השבוע היא חזרה לישראל לאחר ביקור בן שלושה שבועות בברלין של סתו 2009. ביקור שנתי, שחזר בפעם ה-19 על עצמו.
ככל ומספר השנים בהן היא באה והולכת גדל, כך הופך כל ביקור חדש לתחרות בין גילה וכושרה הפיזי לבין הדפים המתחלפים של לוחות השנה. התמודדות, שהמנצח האולטימטיבי שלה ידוע מראש, אך כל נצחון ביניים של הצד החלש זוכה בתשואות, גם אם את הדיהן רק מעטים שומעים. בכל פעם שדמותה, ההולכת וקטנה משנה לשנה, מופיעה בין עשרות הנוסעים החולפים דרך שער היציאה של שדה התעופה, עם חיוך רחב על פניה ועיניה בורקות, מקרינה בצניעות, אך ללא בושה, את שמחת מי שאומרת: "ראית? הבטחתי והנה אני שוב כאן", אני מודה לאל שנתן לה כוח להגיע לבקרני פעם נוספת.

שער שני: ברלין
עלי ומכתש
……………………………………………………………… 21
בילי מתקנת את שגיאות הכתיב ומשפרת הניסוח הגרמני של סיפורַי, אותם אני מתרגם בעצמי מעברית לגרמנית. כהערה לאחד הסיפורים ששלחה לי חזרה והוא מתוקן ביד אמן, היא כתבה: "בכל פעם שאני קוראת את אחד מסיפוריך, אני נתקפת בתאבון רב". משפט זה עלה בראשי כאשר ישבתי לכתוב סיפור זה, אותו כמעט ולא הבאתי לידי סיום, מן החשש שתחזקו את אבחנתה ותאמרו: "זה המסכן, רק אוכל יש לו בראש".
מאחר ואת עבודות המשרד הכרוכות בעיסוקי אני עושה מביתי, הרי שאת ההפסקות שאני מעניק לעצמי, אני מעביר בשתיית כוס תה חלוט מעלֵי נענע טריים או בקילוף תפוז עסיסי ואכילתו אל מול מסך הטלויזיה שרכשתי מחדש, מסיבה שלא כאן המקום לפרטה.
לא אסתיר מכם שלתוכניות הבישול מקום של כבוד בין אלה בהן אני צופה. על דלותן של תוכניות הצהרים בטלויזיה המקומית איני צריך לבזבז מלים, שכן כל אחד מהקוראים הנכבדים יכול להוסיף עליהן כהנה וכהנה, מה שלא ישנה את רמתן ולוא ברבע האחוז.

אהובתי הרוסיה ………………………………………………………. 25
מזה למעלה משנה יש לי אהובה שמוצאה מחבר העמים. איני רוצה להתמודד עם כל הקלישאות המסתתרות מאחורי המונח "רוּסיה", אך אני רק חושב לעצמי, איך הייתי אני
מגיב, לוא היתה אהובתי "הרוּסיה" אומרת לידידיה, רובם "רוּסים" כמוה: מזה כשנה יש לי אהוב "יהוּדי".
על כמה צדדים של הרוסיה שבה ועל הזכרונות שהעלו והגעגועים שהם שחררו בי, אני רוצה לספר.

סברס ……………………………………………………………………… 29
לאחרונה, הולכים לי לאיבוד דברים וחפצים שונים בתוך דירתי. זו אינה "מחלה" נדירה אצל אנשים כמוני שנוטים לחלום מדי פעם גם כשעיניהם פקוחות. כמי שלמד מדעים מדויקים, גם אם לא נותר בי כבר הרבה ידע מהם, אימצתי לי מספר שיטות, עליהן קראתי בכתבי-עת רציניים ומכובדים, כיצד למצוא פתרונות לבעיות שחוסר הריכוז שלי מביא עימו. לדוגמא, תולה על צדה הפנימי של דלת הכניסה לדירתי רשימה ועליה הפק"ל לו אני נזקק בשהותי בג'ונגל המתחיל מעבר למפתנה, אותו עלי לבדוק לפני היציאה לדרך: ארנק? נוכח! תיק המסמכים? נוכח! שעון יד? נוכח! טלפון סלולרי וצרור המפתחות? נוכחים! לא אחת, שכחתי לקחת איתי את זה האחרון, מה שלימד אותי שדלת טרוקה אינה נפתחת גם אם בועטים בה ומסננים תוך כדי כך את סיסמתו של עלי באבא מבין שיניים חורקות.
לאחרונה, נעלמים לי מדירתי דברים בתכיפות המעוררת בי את החשד שאני מחלק אותה עם דייר משנה בלתי נראה וחצוף, אשר למרות שאינו משתתף בהוצאותיה, הרי הוא מתנהג כאילו והוא בעל הבית האמיתי. דוגמא? בבקשה:

עודף משקל ……………………………………………………………. 33
כחלק מהאוכלוסיה המפונקת של העולם המערבי, סטטיסטית, יוצא שאני, בת זוגי או הילדים שלי – דהיינו, כל בן תמותה רביעי – סובלים מעודף משקל. כדי לחסוך מטרד לא סימפאטי זה, סטטיסטית כמובן, מהאנשים הקרובים אלי, לקחתי על עצמי להיות זה שהוא בעל עודף המשקל.
אך למרות הבחירה החופשית לכאורה, איני מקבל על עצמי את גזר הדין מבלי להיאבק בו. כך גם אני הופך לחלק מאותה קבוצה של גלאדיטורים שאינה נכנעת לעולם, גם אם ברור וידוע לכולם, למסכנים שבזירה ולצופים הצוהלים שעל הטריבונה כאחד, שהקרב אבוד מראש.
בדירתי, לדוגמא, לא תמצאו ולוא גם גרגר אחד של דברי מאפה או מתיקה. אני יודע שהסדק בכוח רצוני מתרחב מיד לשער גדול, כאשר חפיסת שוקולד מונחת לה בארון במטבחי והיא משדרת אל מוחי מסרים בתדרים ששום מחסום לא עומד מולם: "בוא! קח אותי! עשה לך טוב!"
והאמינו לי, בקטע הזה אני בעל אופי חזק כארי. בתי קפה, קפיטריות ואפילו הסניף של "לה פאייט" שבברלין, לא מצליחים לפתות אותי בדברי המתיקה שהם מציעים, למרות שבתחומים אחרים אני בהחלט לא עושה חשבון ומתמסר בקלות.

להיות רע ……………………………………………………………….. 37
לפעמים עולה גם בי הצורך להיות רע. כן, סתם ככה לגרום למישהו אחר הרגשה לא נוחה. אולי כראי של מצב בו אני נתון באותו זמן ואולי כניסיון לשחרר קיטור.
אחת הנקמות היותר מתוקות שלי, היא להכניס ללחץ אנשים העומדים לפני ומאחורי בתור לקופת הסופרמרקט. כולנו מניחים על הסרט הנע את המוצרים לחיוב הקופאית. כל האחרים מקפידים לשים את סרגל ההפרדה בין ערימת המוצרים שלהם לבין אלה שאחריהם… אני לא!
ובדיוק זה מה שמפריע לעומדים מלפני ומאחורי.
לכל המאוחר, כאשר הקופאית מתחילה לחייב את המוצרים של זה שלפני, הוא מתחיל להיכנס ללחץ. החשש שמה יחויב הוא במוצר שלי (או שישלם עבורו מבלי שישגיח או, מה שחמור לא פחות, הוא יפסיד שתי דקות במרוץ היומיומי בעקבות הזמן האבוד כאשר הקופאית תהיה חייבת להזעיק את מנהלת המשמרת על מנת שזו תזכה אותו במוצר שלי), גורם לו לבחון אותי בעצבנות ולנסות להעריך מתי אכנס אני ללחץ ואשים את סרגל ההפרדה בין הערימה שלי לשלו.
מאחר ואני משחק היום את הרשע, אני מביט לכל הכיוונים, רק לא אל עיניו הנואשות של זה העומד לפני. כאשר נותרו לו על הסרט רק עוד שני מוצרים אחרונים לחיוב, הוא מאבד את השליטה בעצביו ומפיל את סרגל ההפרדה בין הערימה המאיימת שלי לזו ההולכת וקטנה שלו, כאילו והוא אוחז במוט ברזל מלובן.
עד למקרר של מוצרי החלב אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שלו ושל יתר העומדים בתור מאחור ואשר עצביהם נדרכו עם כל מוצר שלי שהתקרב לקופאית מבלי שסרגל ההפרדה הכריז עליו במפורש למי הוא שייך.
התסריט עם זה שעומד מאחורַי, אורך לעומת זאת שניות מעטות בלבד. כאשר זה שם לב עם מי יש לו עסק, הוא מניח מיד את סרגל ההפרדה בין המוצרים שלי לשלו באִבחה כה חדה, עד שזו גורמת לרוב העגבניות שעל המדף, שעדיין אדומות רק למחצה, להבשיל בו ברגע.

סיפור קצר בשני פרקים והקדמה אחת

או: כיצד נקלעתי לסכנת חיים פעמיים ביום אחד ………….. 40
כמה מכם, קוראים נכבדים, יכולים לספר לילדיהם על ארוע בו ניצלו חייהם ממוות או מאסון כבד מבלי שאפילו ידעו על כך? טוב, טוב, פרט לותיקי המלחמות שביניכם… אז כמה, הה? אני מתכוון, למשל, לנסיעה ברכבל שעה לפני שזה התדרדר לתהום. או סתם לחציית רחוב במעבר חציה בבוקרו של יום ואשר בצהריו יידרס עליו הולך רגל על ידי נהג חדש.

פרק א': ציידים קטנים של חלומות גדולים ………………….. 41
מזה כחודש תמים שקובי ואני מנסים להשיג מועד לפגישה עם הגברת מרטינל. פעמים רבות ניסינו בטלפון ואפילו פקסים שלחנו לה, אך הגברת מרטינל, שלה שלושה בתי מלון עם שתי מסעדות צמודות לכל אחד, תחזיר לנו טלפון רק כאשר היא תתפנה ולא כששני שנוררים לוחצים עליה.
"ואף אחד לא יספר לי מי הוא שנורר. הספיק לי ששני הבעלים הראשונים שלי היו כאלה", היא פולטת בקמטה באצבעותיה הגרומות, עטורות טבעות זהב כבדות, את הפתק עליו נרשמה ההודעה כי צלצלנו שוב. הודעה שנתקבלה ונרשמה על ידי מזכירתה האישית, הגברת שאטנשניידר ("חותכת הצללים").
הגברת מרטינל היא אשה זקנה. הספר, החייט והמנתח הפלסטי שלה עזרו לה להוליך שולל כל מתבונן לא מנוסה שהיה מסתכן בהערכת גילה. אך גם המומחים המעולים שעמלו עליה, לא העזו לנסות ולסובב את גלגל הזמן אל לפני גיל ששים, עליו היתה מכריזה בגאוה. כמה שנים באמת הצליחו למחוק מהדמות שנשקפה אליה בראי כל בוקר, ידעו רק היא ואלה הרשאים לעיין בתיק הרפואי שלה. אך הרשעות בה התנהגה עם הסובבים אותה – בעיקר עם עובדיה – הדביקה לה חזרה את כל אותן השנים שטרחה לקלף מעצמה בעמל ובכסף רב. עובדים אלה, רובם שחקני תיאטרון בהמתנה לתפקיד חייהם, ראו בה, דרך משקפי הילד שעוד חבויים בהם, את המכשפה המרשעת מ"הנזל וגרטל" שעל פי סיפור האגדה, היתה זקנה מפליגה. סיפור, שיחד עם שניים-שלושה סיפורים כלל לא "נחמדים" נוספים, עיצב את אישיותם של ילדים רבים בארץ זו. אלה גדלו, התבגרו וחלקם הפך לעובדים או לאורחים של הגברת מרטינל.

פרק ב': נסיכה על גלגלים ………………………………………… 52
מאזן ההרפתקאות שלי לאותו היום עדיין לא הושג. בערב, עוד חיכה לי המפגש עם מרצ'ל. מפגשים אלה כמעט ואף פעם לא הסתיימו ללא סיבה טובה להעלותם על הכתב. לא שמרצ'ל הינו הרפתקן מטבעו, מהיר-חימה או בעל פה גדול הנוטה להסתבך עם גדולים וחזקים ממנו. לא, מרצ'ל פשוט קולל עם היוולדו ב"שלימזליות". בזאת הבחינה מיד אמי, בעלת ה"דיפלומה שנתנו לה החיים" והיא טרחה לידע אותי מיד בתוצאות האבחון שלה.
הוא מעד במישור, טבע בשלולית או נפצע בנופלו על מזרון. למרות קללה זו, מעטים היו המאורעות שיכלו לקלקל את מצב רוחו הטוב. הוא לא כעס, לא קילל, לא צעק ולא מחה על כך שכל העולם היה נגדו. "הכל מאלוקים", היה אומר מי שגדל וחונך בארץ קומוניסטית ואביו היה מרצה למדעי הכלכלה המרקסיסטית בה. זאת, בניסיון קלוש להסביר לעצמו ולאחרים – מי שהיה בכלל מוכן להאזין לביש-גדא כמוהו – את הפגעים שהיו נופלים עליו בעוצמה ובתדירות של הגשמים ביערות הטרופיים. למרות שגורל לא סימפטי זה ליווה אותו מאז סיפק לו זכרונו תמונות וקולות, הרי שהתופעה בה כיכב בתפקיד הראשי, סיקרנה והקסימה גם אותו, כאילו והיה רק משקיף ניטראלי המתבונן בעצמו מן הצד.
"הצלחתי להתגבר על התקלה", דיווח לי מרצ'ל בטלפון. בנימת קולו היה טמון כבר הזרע לסיוט שעוד אֱחוֶה באותו הלילה. אך מי מבחין כבר בסימנים אותם מפזר הגורל בשפע, כאשר הם עדיין בגדר רמזים? "לא חשוב איך, תראה כשתגיע", אמר, מסתיר ממני את מלאך המוות מאחורי טון של שיגרה.
לפני שנכנסתי למכונית, הוא עוד פלט: "נזכרתי מה היינו עושים ברומניה כשהיתה סתימת דלק".

הרוקיסט והיפה ……………………………………………………….. 63
הוא הולך כמה צעדים לפניה כדי לנסות ולטשטש את הקשר ביניהם. היא, צבועה בבלונד, מתנדנדת אחריו באיטיות, מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל, מה שעוזר לה להתקדם, שכן אותה פעולה לא היתה דבר של מה בכך.
הוא צעיר ממנה בכחמש שנים, עובדה שבעבר, כשהיו צעירים, שיחקה רק תפקיד פסיכולוגי עבורם ושניהם טרחו להסתירה מידיעתם של ידידים וחברים, צברה – ככל שהשנים חלפו – עצמאות ולא ניתן היה, אופטית, להסתירה. היא, עירונית מפונקת שגדלה בין בתים רבי-קומות לכבישים מהירים, מיהרה להזדקן ממנו, בן איכרים, שההרים הקרחים של נוף ילדותו גם לא השתנו במשך השנים.

להידחף בגרמנית ………………………………………………………. 66
אנחנו באים מארץ, בה התור – לאלה שאהבו את שיעורי הספרות ואולי הטבע בבית הספר – הוא שם של ציפור (מי מכם ראה בכלל ציפור זו?). למעשה, מתארת המלה קבוצה של אנשים, המנסים – כולם בעת ובעונה אחת – להיכנס דרך פתח המאפשר, פיזית, מעבר רק לאדם אחד בו זמנית.
"תור מסודר" היתה אחת ממלות המפתח בחינוך שניסו, יוצאי מדינות אירופה בעיקר, לתת לפראי-האדם שגדלו להם במדינה שהחום והלחות עייפו אותם יותר מכל בנסיונם ליצור שם את "אירופה על שפת הירקון". מדינות כמו אנגליה (לאחרונה, ראיתי סרט דוקומנטרי על האופיום שדחפה מדינה תרבותית זו לתושבי סין כדי לשעבד אותם כלכלית) או גרמניה (שגם אלף סונטות של מוצרט לא יוכלו להאיר את עברה האפל) נִמנו באוזניהם של אותם ילידים קטנים ושחומים, כמקומות בהם התור מתנהל "בצורה מסודרת" והוא מעיד על החינוך הטוב שמקבלים שם.
מסתבר, שגם כאן, בגרמניה, נוהגים האנשים להידחף בתור, אך בצוּרה גרמנית.

כשהמוזיקנט פורט על הגיטרה ……………………………………… 70
הרכבת התחתית של ברלין מעסיקה מאות עובדים, רובם בתפקידים בעלי אחריות כה גדולה, עד שפרנסי העיר החליטו להעניק להם מדים כדי להדגיש את חשיבותם. חלקם חובש גם כובע עם מצחיה קשיחה שסמל חברת הרכבות טבוע במרכזו, מה שמעלה את הכרת הערך העצמי שלהם בדרגה אחת נוספת. לפחות.
האזרח הגרמני, שהוא צייתן מטבעו, משפיל בדרך כלל את עיניו ומכנס את כתפיו בעוברו על יד כל לובש מדים, גם אם הוא רק כרטיסן ללא קביעות שכרסו נשפכת מעבר לחגורת מכנסיו, היושב שמונה שעות ביום מאחורי זגוגית עבה עם סדק צר, דרכו הוא משרת את הציבור ונושם אויר מנהרות דחוס, שכן לעולם אין האזרח הישר יודע על איזה תת סעיף לחוק העזר של מנהלת הרכבות הוא עלול לעבור כאשר דורכת רגלו בסבך האינסופי של המנהרות והתעלות שבבטנן עוברות הרכבות.
מה יהיה עליו, אם חס וחלילה יקרא אליו קבל עם ועדה, אותו נציג סמכותי חובש כובע ומדים של הרכבת: "אדון נכבד, היכן חושב אדוני שהוא נמצא?"
על שאלה זו לא תהיה לאזרח הכנוע תשובה, שכן אם אין הוא נמצא ברכבת התחתית, כפי שמרמזת שאלתו של הכרטיסן או המבקר, הרי כנראה שהוא, האזרח הקטן, הלך לאיבוד באותו היום. למרות שטרח להכניס את כרטיס הנסיעה אל פי האוטומט שאיפשר לו להכנס למתחם הרכבת, הגיע ודאי לאזור הדמדומים של חלום רע שעובר עליו. רק עם שובו הביתה ואחרי כמה בירות, יוכל לנסות ולאפס מחדש את מיקומו הגיאוגרפי ומעמדו החברתי כאחד.
על כך שהטעות עלולה להיות בידו של חובש המדים, אין הוא מעז לחשוב כלל. "מה יהיה על גרמניה, אם האזרח יטיל ספק במהימנות קביעותיהם של נושאי תפקידים רשמיים ועוד כאלה העטויים במדים?" ללא ספק תהיה זו התחלת הסוף של הסדר החברתי עליו מושתתים חיי היום-יום של האזרח הגרמני.
בתוך אותה רכבת מסודרת ושומרת חוק, מתרחשות יום-יום הפרות סדר חמורות.

חתונה תורכית …………………………………………………………. 77
מאוד שמחתי כשהוזמנתי לחתונת בכורו של לקוח ותיק ממוצא תורכי. מודפסת על נייר צבעוני זול, מגולגלת אל תוך קופסת קרטון משושה, נתקעה ההזמנה לידי בבקשה לפותחה מיד.
שניים מארבעת אחיו של המזמין, כולם מוכרים לי היטב, נכחו גם כן בחדר. עוסקים לכאורה בעניניה השוטפים של החנות, עקבו במתיחות, מזוית עיניהם, אחר תגובותי. ההפתעה שעלתה על פני כאשר ישרתי את ההזמנה וקראתי את תוכנה, נסכה על פניהם חיוך רחב של שביעות רצון. התודה העמוקה שהבעתי על הכבוד שהעניקו לי, העבירה את החיוך אל הלב. רגע של קסם עמד באויר… והתנדף עם צלצול הטלפון.

"רק את המשפחה ובני הכפר הזמנו", מסבירה לי אמו של החתן. לבושה בשמלה לבנה ארוכה, שערה צבוע חום ועשוי היטב, פניה מאופרות באיפוק, ציפורניה ארוכות ומשוחות בציפוי שקוף. כה שונה נראתה מבחיי היום-יום, עד שנזקקתי למבט שני ושלישי כדי לזהותה.
"אצלנו נהוג להביא גם את הילדים", הוסיפה כמתנצלת על אוירת הבלגן שהקטנים הכניסו. "זה חשוב מאוד בשבילם. כך הם לומדים מי שייך למשפחה. אחרת, מאין ידעו? מתמונות באלבום? לא, אצלנו מכירים זה את זה מילדות. כמו בכפר."
מתוך כפל בלתי נראה בשמלתה, היא שולפת מטפחת נייר כבושה לגודל של שזיף וסופגת בה טיפת זיעה סמויה ממצחה, שולחת מבט זהיר בבנה הצעיר, אחיו של החתן, העומד במרכז אשכול של גברברים מצחקקים הטופחים ונתלים זה לזה על השכם. רובם לבוש בחליפות בסגנון איטלקי מודרני, שנקנו במחירי איסטנבול, שם גם נתפרו. מדי פעם, היה טלפון סלולרי משמיע מנגינה אלקטרונית ובעליו היה נפנה לפינה שקטה לענות לשיחה, מעניק לה גוון של חשיבות עסקית.
"ולא פחות חשוב", המשיכה, "שהבחורים הצעירים ילמדו אלו נשים פנויות ואלו לא. כדי שחלילה לא יעשו טעות ויפנו בדיבור לא הולם לאשה שאינה פנויה." תמונות של דם זורם, יריות אקדח ודקירות סכין על רקע כבוד המשפחה, חלפו לנגד עיני כאשר סיימה לדבר ונפנתה לאורח הבא.

הקשת המוסיקלית של הערב נמתחה בין מזרח למערב. על הבמה התמקמה להקה שניגנה להיטים מתוך מצעד הפזמונים התורכי. את האורחים הלהיבה זמרת חשופת כתפים עם שיער מחומצן, לבושה במכנסיים מהודקים לאחוריים מזרחיים וחולצה קצרה שאיימה לאבד את זוג שדיה המלאים. קטע גופה הגלוי שבין המכנסים לחולצה חשף בטן רכה ועגלגלה. שפתיה, משוחות בשפתון חום כהה, פלטו שירים שלא נזדקקו לתרגום: "אני מיואשת", "למה עזבת אותי", "חיי אינם חיים מאז הלכת". הנערות שבאולם לחשו יחד איתה את מלות השירים, מקדימות אותה תמיד בחצי שורה. נאנחות, כבשו מטפחת בין אצבעותיהן ונגבו בה מדי פעם דמעה שעלתה בעיניהן. אחרים, גברים בעיקר, הצטרפו בתנופה ורעם לפזמון, נעזרים בכושר הניווט של הזמרת כדי לחזור ולפגוש במנגינה.

שער שלישי: שומר החוק והסדר
(1) חופש מחלה
………………………………………………………… 93
היום איני הולך למשרד. לאשתי אמרתי, כשנפרדנו בנשיקה יבשה על שפתיים סגורות מכווצות לפנים, שאהיה כל היום בדרכים. צלצלתי מהתחתית להנס מילר, היושב מולי במשרד של חברת התובלה בה אני עובד וביקשתי שיודיע למנהל שאני חולה.
גם אם איני יודע עדיין כיצד אעביר יום חופש מחלה זה, אותו הענקתי לעצמי לראשונה מזה עשרים שנות עבודה, הרי שכבר עכשו ברור לי שזה עומד להיות יום מאושר בחיי. לא, אם להודות על האמת, קשה לי לומר שהיו לי רבים מסוגו בחיי הבוגרים. היתכן שזה יהיה גם יום המפנה בחיי, עליו רמז ההורוסקופ שלי בעיקשות מזה כמה חודשים?
הידיעה שלא אצטרך לאכול צהרים בקנטינה ולבקש שיארזו לי את שאריות הארוחה "עבור הכלב", אותו תעבד אשתי לקציצות זועקות לתבלינים, שתוגשנה בסופשבוע, גרמה לי לחייך אל הזקנה שישבה מולי. זו, שקועה בתשבץ של עיתון בתי המרקחת המחולק חינם, לא הבחינה בו. מזל. אולי היתה מבינה אותו לא נכון. היא הדיפה ריח של סבון כביסה אותו לא הרחתי מאז ילדותי.
הרכבת חלפה על פני התחנה בה נהגתי לצאת יום-יום כדי להגיע, אחרי שתים-עשרה דקות נוספות של הליכה, למשרד. בפעם השניה במשך יום אחד חלף חיוך על פני. הפעם, לא ישב איש מולי. קיוויתי שלפחות הנער, שהיה בדרכו לבית הספר וספר לעצמו את המנורות הדולקות שחלפו בדהירה על פנינו במנהרה, מקפל אצבע אחת על כל מנורה, מתנדנד לקולה של מנגינה מונוטונית שרק הוא שמע, שם לב לחיוכי, גם אם ישב בריחוק-מה ממני.
הדור הצעיר של היום צריך להיות אופטימי יותר, למרות התחזיות הקשות על מצב שוק העבודה, הרהרתי לעצמי כשזה יצא מהרכבת בלי לזרוק אלי מבט.
כאשר התחוור לי שהרכבת הגיעה לאזור שעבורו אני חייב בכרטיס הרחבה מעבר לכרטיס החודשי שלי, יצאתי ממנה בבהלה בתחנה הקרובה בלי לשים לב לשמה. רק זה היה חסר לי – שאקבל קנס ואשתי תלמד ממנו היכן נתפסתי בידי המבקרים.
עלי לזכור לקנות כרטיס הרחבה בדרכי חזרה, חשבתי לעצמי ומיד כבשתי את רגש הגאוה הילדותי שעלה בי על שהצלחתי לנסוע קטע מבלי לשלם עבורו. להיכן נגיע, אם כל אחד ינהג במשאבים הלאומיים על פי מצב רוחו?
בשעה שמונה ושבע-עשרה דקות נכנסתי לבית קפה שהיה כבר פתוח ומלא בפועלי בנין שהחלו את יום עבודתם עם שחר. גם אם אלה לא זרקו לעברי אפילו מבט אחד, הייתי גאה על שבגדי היו נקיים ומסודרים ושאיש אינו חייב לנקות אחרי את המושב, שמא השארתי עליו אבק של סיד ומלט.

(2) על הברכיים ………………………………………………………… 98
מזה שבוע ושלושה ימים יש לנו זוג שכנים חדש עם תינוקת שבוכה כל לילה, מה שגורם לי להתעורר. אחר כך אני מתקשה להרדם חזרה. אשתי יְשֵנָה מזה שנים עם רשת על שערותיה, קרם לילה על פניה ואטמים באוזניה. את שלושתם תסיר בבוקר, עוד לפני שאני מתעורר. היא לא מתעוררת מהבכי של התינוקת. כשאני מנצל את ההפסקה בשינה כדי ללכת לשירותים, אני חולף על קצות אצבעותי על פני חדר השינה שלה, שומע את נשימתה הסדורה ויודע שלה התינוקת אינה מפריעה.
גם אנחנו רצינו תינוק, אך אשתי טוענת שהפכתי כנראה לעקר ולכן אין לנו ילדים. היא רמזה לי פעם, שלפני שנפגשנו, היה לה חבר ("איום ונורא, שעשה איתי דברים מגעילים"), שהכריח אותה לעשות הפלה. כנראה. שכן היא מדברת על כך רק ברמיזות עטופות, בִּמשלים ובמוסרי השכל.
במשך השנים צירפתי זה לזה חלקי משפטים שאמרה ואני חושב שאכן זה מה שעבר עליה. הנס מילר, היושב מולי בחדר המשלוחים של חברת התובלה בה אני עובד, אומר שהפלה יכולה להוביל גם לעקרות. גם בתו עשתה הפלה. לא אתפלא אם התינוק היה שלו, שכן תמיד התלונן על שבתו אינה יוצאת עם גברים, אלא מעבירה את ערבֶיהָ עם שישיית בירה אל מול הטלויזיה והיא תסיים את חייה כזקנה ערירית. מדוע לא השתמש בביטוי הנפוץ "בתולה זקנה"?
לא אתפלא אם הוא מסתיר אונס במגירה. או בארון. הוא סיפר לי על ההפלה בערב אחד בו הזמין אותי אחרי העבודה ל"כוס אחת של בירה". הוא הגזים בשתיה ועבר לדבר איתי בגוף ראשון, כמו שמדברים עם מכר ותיק או חבר. אפילו על השכם טפח לי פעמיים.
"אינך בחור רע בעיקרך", אמר לי, "אתה מעט עצור ויבש, אך הגון ונאמן. איתך הייתי יוצא בשמחה לצַיִיד". מעולם לא הזכיר לפני כן שהוא צָיַד.
אמהּ של התינוקת היא מויֶטנאם. אביה ברלינאי מרובע ווילמרסדורף. אולי בגלל ערבוב הדם בעורקיה היא חסרת מנוחה, אינה ישנה בלילה ומעירה אותי גם כן?
אבי נהרג במלחמה כשהייתי ילד ואיני זוכר יותר כיצד נראה. את התמונה היחידה שלו שאמא שמרה, בה נראה לבוש במדי הוורמכט, לקחה איתה אחותי הלגה שהיגרה לאוסטרליה. אוסטרליה? כן, כן, מלבורן, אוסטרליה.
"הוא נהרג כדי שדם של גרמנים לא יתערבב עם זה של זרים", היתה אמי נוהגת לומר יחד עם משפטים אחרים שהעדפתי לשכוח, ביום עליו החליטה שהוא יום מותו. גופתו טמונה תחת השלג הרוסי, עליו נפל שדוד באחד מימי המצעד הרגלי הארוך שערך גדודו מהחזית בה נכנע ל"איבאן", אל מחנה השבויים אליו תגיע פחות ממחצית מאלה שפתחו בו. איש מחבריו לנשק לא טרח לברר אם הוא עדיין נושם כאשר הפשיטו אותו מבגדיו ומנעליו והניחו לו לעלות עירום השמימה.

(3) פרוסט! ……………………………………………………………… 104
מזה שעה ועשרים ושתיים דקות אנחנו טסים בגובה ממוצע של כ-10.000 רגל. המטרה: אנטאליה, תורכיה. התכלית: חופשה שנתית.
לחוצים בין תורכיה עטויה מטפחת ראש שחורה ושקית פלסטיק תפוחה על ברכיה, לימיני, לבין יהודי חובש כיפה, עטור זקנקן תיש, לשמאלה של אשתי, אנחנו משתדלים לדחוק לקִרבֵּנו כמה שיותר בירות המוגשות חופשי במשך הטיסה. אשתי מוסיפה להן יי"ש מתוך בקבוקים קטנים, לא כדי לדלל את הבירה, אלא כדי להגיע כמה שיותר מהר לאותה רמת אלכוהול בדם המלוה אותנו בכל חופשה שנתית. שחרורה של הנפש שייך עבורנו לחופשה, כמו קרם השיזוף לשמש או הים הכחול לחופו של המלון. ואנחנו מתכוננים להעביר כל דקה של החופשה השנתית שלנו במצב רוח טוב. מעולה. גבוה.
בשורה שלפנינו יושב זוג, גרמני גם כן, שלמרות שלא הוצגנו האחד בפני השני, אנחנו מתקשרים איתם נהדר. אחת לכמה דקות הם קוראים בקול "פרוסט!" ומברכים לחיי נפטון. "בכחוס", לוחשת לי אשתי שאינה יכולה להיפטר ממנטליות המורה והנוהגת לתקן גם את שפתו של מי שמופיע בטלויזיה.
"פרוסט!" אנחנו מַחרים אחריהם בצחוק רם לא פחות, מניפים בכל פעם את כוסות הפלסטיק הקטנות גבוה יותר. את הראש אנו מחזירים למצב מאוזן רק אחרי שהמשקה החליק לאורך הגרון, משאיר אחריו שובל נעים של חום מעורב בעמעום קל של החושים.
אשתי שולפת שטר חדש של 20 יורו, מעבירה אותו מספר פעמים בין אצבעותיה כדי לוודא ששטר נוסף לא נשאר דבוק אליו ומשלמת עבור סדרה חדשה של בקבוקוני יי"ש אותם שולפת הדיילת מתוך כיס החלוק שלה. לא כולם חייבים לראות שהן מביאות אלכוהול לכמה נוסעים שהתנהגותם מתחילה לעורר דחיה אצל חלק אחר מהנוסעים, במיוחד כאלה עם משקפי קריאה מקרן, המשתדלים ליצור את הרושם שהם שקועים – באופן מדעי – בקריאת ספרים עבים בכריכה קשה ומעקמים את שפתותיהם במחשבה על "מה יאמרו עלינו, הגרמנים, כל האחרים שבמטוס".

(4) יום הולדת שמח, דודה הילדהגארד …………………………… 113
עכשו אנחנו בדרך לבית האבות בו שוהה הדודה הילדהגארד. אשתי יושבת במכונית החדשה שלנו מאחור ובת הדודה אפי לצדי. אפי היא בעצם רק ידידה של הדודה הילדהגארד ואת התואר בת דודה רכשה במשך השנים כהכרת תודה על שטיפלה בה במסירות רבה.
היום נחגוג את יום הולדתה התשעים של הדודה הילדהגארד. "הפי בֵּרסדי טו יו", אני מזמזם לעצמי בשקט ומחליק את כפות ידי מסביב לגלגל ההגה המבריק. עצי השדֵרה על פניה אנחנו חולפים בנסיעה איטית, מתכופפים בזה אחר זה בפנינו, כאילו ומשתחווים. "הפי ברסדי, דודה הילדהגארד". לפעמים הופכים רגעים כאלה לרגעי אושר בחיי… עד שאשתי טופחת על שכמי עם קצה המטריה שהיא אוחזת בידה ואני חוזר לשתוק.
"הילדי" קראנו לה מאז שאני זוכר אותה. היא היתה "ציפור מוזרה", נהגה אמא לומר ולא פירשה כאשר נסגרה הדלת מאחורי הילדי, ניחוח של בושם, שמעולם לא הגיע לאפי מאצל אף אשה אחרת, נותר באויר. גם היום, ישובה בכסא גלגלים, היא לבושה כך, שאיש אינו יכול לחלוף על פניה מבלי לנעוץ בה מבט שני. כמו נסיכה ערביה. לא! נסיך ערבי! שכן מעולם לא לבשה שמלה או חצאית. מכנסיים היו לה בכל גזרה וצבע. במיוחד, אהבה ללבוש כאלה שהבליטו את מותניה הצרות והיו צבועים באדום ובכתום עזים, מתנפחים כבלון כאשר הרוח – ולוא הקלה ביותר – נשבה דרכם. את מטפחות הראש, בהן אספה את שערה, שעד היום הוא עבה ומסולסל כשל אשה מאפריקה, היתה צובעת בעצמה ואף התפרנסה זמן מה ממכירתן.
כבר כילדים ידענו שערפל שחור ומלא סוד עטף את שנותיה הצעירות של הילדי. משהו נורא שעשתה בעת המלחמה, שעליו אין מדברים, תלה כעננה מעל ראשה. אחדים
רמזו שעלינו להיות גאים בה, אך הרוב היו מהסים קולות מעטים אלה ומיד היו משתתקים כולם כאשר אנחנו, הילדים, נכנסנו לחדר.

(5) נהג הקטר ………………………………………………………….. 121
הטלפון צלצל ארוכות ואחר כך פסק. לאחר פסק זמן קצר התחיל לצלצל שוב, הפעם מבלי שהפסיק.
לטלפון שלנו צליל מכני איטי וכבד, החודר לאט, אך ללא עכבות, דרך עצם הגולגולת ומפעיל לחץ בלתי נסבל על אזורי השמע. בעקשנות של איכר מסרבת אשתי להחליף אותו במכשיר מודרני עם צלילים אלקטרוניים קלילים ומוזרים, כמו ששומעים היום ברקע של סרטי הטלויזיה.
לאט, פקחתי את עיני השמאלית, אשר בניגוד לאחותה הימנית לא היתה לחוצה אל הכר עליו היה מונח ראשי. דקה ארוכה לקח לה להתאפס על השעון הדיגיטלי המואר שעל השידה הקטנה העומדת לצדה של המיטה שלי: 02:43 הציגו נוריותיו האדומות, שהסיפרה הראשונה שלהן מאירה חלושות יותר מהשאר.
מי מצלצל בשעה כזאת? אוהב מיוסר? מישהו המבקש לבשר חדשות רעות? טעות במספר?
אני עוצם מחדש את עיני השמאלית, טומן ראשי מתחת לכר ומהדק את שוליו כנגד אוזני.
הטלפון לא מפסיק לטרטר.
אשתי, שמאז הולדת התינוק שלנו ישנה עם אטמים באוזניה, עומדת ליד מיטתי. בידה האחת היא מחליקה את כֻּתונת הלילה שלה מן החזה אל הבטן ובעזרת השניה היא מוציאה האטם מאוזנה השמאלית.
היא מנערת אותי די בגסות.
"הטלפון מצלצל", היא אומרת.
"קום ותענה", היא אינה אומרת, אך בין בני זוג ותיקים ישנם משפטים שאינם חייבים להיאמר כדי שיצופו בחלל החדר.
אני נאנח בקול, מקלל בלִבי את הטרדן, מניף את השמיכה מעלי, מגשש אחר נעלי הבית, עוטה את חלוק הבוקר, מה שאני עושה רק בימי ראשון ומתנדנד בעיניים עצומות למחצה אל הפרוזדור בו עומד הטלפון.
"הלו, כאן משפחת…"

(6) כדורגל ………………………………………………………………. 130
על היציע, באצטדיון הכדורגל, אני חוזר לחיים.
אני מזמין אתכם, יחד איתי, לפרק את משפט הפתיחה לחלקיו וללמוד את משמעותו של כל חלק וחלק לחוד – עצה שלמדתי מהשכנה שלנו, גרטשן שולץ, שהיתה משגיחה עלינו כשאמא היתה יוצאת לעבודה כשהיינו ילדים. גם כשכבר הלכנו לבית הספר, היתה מאכילה אותנו צהרים בחוזרנו ומקפידה שנשב מול המחברות שלנו ונעשה את שיעורי הבית. לי היתה עוזרת מעט בחשבון ולאחותי בקריאה. היא אהבה לנסח משפטים גדולים ולבצוע אותם אחר כך לפרוסות קטנות. "כדי לחסוך את ההליכה לפסיכיאטר", היתה אומרת וצוחקת כשהיא מכסה עם כף ידה את פיה כחוסמת את השטויות שעלולות לזרום ממנו. היה לה צחוק יבש – כי היתה מרוקנת מבפנים, משתנק – כי כלום כבר לא זרם אצלה וזהיר – כאילו ורצתה למנוע התנגשות חזיתית עם מישהו אחר.
ספורטאי לא הייתי מעולם. כבר בבית הספר שנאתי את שיעורי ההתעמלות. הקור שתקף את גופי בחורף והזיעה שעטפה אותו בקיץ היו עבורי שליחיו של מי שבחר לנקום בי על שלא ניסיתי להיות מהיר יותר, חזק יותר או להגיע רחוק יותר. גם רוח ספורטיבית לא היתה בי ולא אחת הייתי ממתין מאחורי השיחים כדי להתערבב עם הרצים הראשונים שהיו חוזרים לאחר שנגעו בעמוד של תחנת האוטובוס 207 שהיה בדיוק במחצית הדרך של ריצת 1000 המטר. אפילו על שידורי הספורט שבטלויזיה הייתי מדלג כשאשתי לא נכחה בחדר והשלט-רחוק היה נשמע רק לי. היא, אוהבת את שידורי הספורט בטלויזיה. מכורה להם.

האצטדיון הביתי שלנו הוא ה"אולימפיה שטאדיון". זה, שכבר ראה היסטוריה גרמנית מפוארת. למשל את האולימפיאדה של 1936, בה הוכחנו לעולם עליונות גרמנית מהי וכיצד היא באה לידי ביטוי בכל תחום, גם בזה הדורש כוח ורוח לחימה, כמו הספורט. גם קולות אחרים, אפלים ובעלי עוצמה, עדיין מרחפים בין עמודיו ומהדהדים באוזני אלה שרוצים לשמעם. למשל, קולו של יוזף גבלס, השר לענייני פרופגנדה, הקורא לעם הגרמני להתאחד סביב הפיהרר שלו ולהקריב עבורו את היקר מכל: את החיים.
גם אנחנו, הדור החדש, פיתחנו קריאות משלנו, כאלה הבאות להעמיד את הקבוצות המתחרות על מקומן, הקוראות לילד בשמו ואינן מסתירות את האמת מאחורי צעיף של שוויון, זה שהחלשים תמיד מנסים להסתתר מאחוריו כדי לא לאפשר לחזקים לקחת את שמגיע להם. אם כולם היו שוים, אז איך זה שמישהו אחד תמיד מנצח? כי הוא טוב יותר!

גם נגד יהודים יש לנו קריאות, אם כי מוסוות מעט, אך כולם יודעים למי הכוונה. אז מה אם אין יותר יהודים? הם עלולים להתרבות ולחזור לכאן. עדיף שיפחדו להגיע.

(7) פיקאסו, מאטיס ובני זמנם …………………………………….. 136
מזה כעשר שנים איננו הולכים יותר בימי ראשון לכנסיה. גם לא בימי חג אחרים. מאז מותו של התינוק וחוסר התייחסותו של האל לבקשות הדחופות שלנו לחון את חייו, ביטלנו חד-צדדית את ההסכם בינינו, שבקיומו עד אז היינו בטוחים: אנו מעניקים לו את אמונתנו והוא מגן עלינו מפני הרוע, כשזה מנסה להתערב בחיינו. מחריגות מצדו, כמו פיטוריה של אשתי או גניבתה של המכונית, התעלמנו לאחר שהכומר שכנע אותנו שגם אנחנו לא מילאנו תמיד את חלקנו בהסכם, אך את מותו של התינוק לא יכול היה גם הכומר להסביר.
כך הפכו ימי הראשון שלנו לחיפוש מתמשך אחר תוכן או עיסוק מעבר להשכמה המאוחרת בבוקרו והצפיה בטלויזיה עד מאוחר בערבו. את האחרונה, אנו מתרגלים גם ביתר ימי השבוע.
השבוע הזמינה אותנו הרטה שניידר להצטרף אליה ואל בעלה הרברט לביקור במוזאון. "אבל רק אם אתם באמת רוצים ואם אין לכם כבר תוכניות אחרות", אמרה כדי להשאיר לנו פתח למילוט מהשגעון החדש שתקף את בני הזוג שניידר: כל סופשבוע ביקור במוזאון אחר.
"אבל בשמחה!" ענתה אשתי בטלפון להרטה, חברת ילדות, שלאחרונה חודש הקשר ביניהן לאחר שנפגשו במקרה בחדר ההמתנה של רופא נשים. "כבר מזמן אני דוחקת בבעלי לעשות משהו בכיוון של תרבות."
"מדובר אבל באמנות מודרנית", זרקה הרטה פצצה נוספת למערכה, שכן כל מה שרצתה בעצם, היה לנקר מעט את עינינו עם העליונות המתחסדת של מי שלא סיימה לימודיה בתולדות האמנות והתחתנה עם סוחר מכוניות משומשות בעל מגרש מצליח.
כך מצאנו את עצמנו עומדים יחד בתור לפני הקופה של מוזאון חדש בעיר, המוכר גם כ"אוסף ברגרין".

(8) ילד של קומוניסטים ……………………………………………… 149
פעמיים בשנה, בחודשים אפריל וספטמבר, תמיד ביום א' הראשון שבחודש, בשעה חמש אחר-הצהריים, מגיע אלינו הרברט ל"קפה עם עוגה", ללא צורך באישרור המועד. כמו ימי ההולדת של מי שאנו טורחים לברך, יסומנו תאריכי הביקור שלו בלוח השנה שלנו התלוי במטבח, מיד לאחר שזה מחליף את קודמו, לקראת סוף דצמבר של כל שנה.
הרברט מביא עימו את העוגה ואשתי מכינה את הקפה. מבלי שגם תו אחד בפנַי ישתנה בעיניו של המתבונן מן הצד, אני מגחך לעצמי פנימה בניסיון לדמיין מצב בו סדר דברים זה היה מתהפך. את עוגת הגבינה, אשר על אריזתה כתוב שהוכנה "על פי מתכון גרמני ישן", ישלוף מן המקפיא של המרכול הענק הפרוש על מגרש גדול ליד היציאה מעיירתו, הנמצא מעט לפני שהכביש העירוני הופך לאוטוסטראדה. על המושב האחורי של מכוניתו היא תרטוט קלות לקצב פעימות המנוע רב העוצמה הדוחף, פעמיים בשנה, את מכוניתו של הרברט כל הדרך אלינו. היא תתאים עצמה, כגלשנית סקי מנוסה, לתוואי הדרך ותפשיר במשך הנסיעה האורכת כשעתיים.
"דרך יערות ולאורך נהרות ואגמים", אומר הרברט כשאשתי שואלת, בנימוס שאינו ממתין באמת לתשובה, איך עברה עליו הנסיעה.
"דרך יערות ולאורך נהרות ואגמים", הוא חוזר ואומר, כדי להיות בטוח שהמשפט לא רק נקלט באוזני שומעיו, אלא גם יגרום להם להריח את הטחב הירקרק ולשמוע את השקט של האויר רווי הלחות המלווה את מי שנוסע דרך יערות ולאורך נהרות ואגמים.
בביקור של חודש ספטמבר מספיקה העוגה להפשיר כמעט כליל ובזה של אפריל – בעיקר בשוליה, לפני שהרברט יוציא אותה מאריזתה, חותך את הפלסטיק שמסביבה באולר חד המונח דרך קבע בכיסו ומחובר בשרשרת מתכת דקה לחגורת מכנסיו. מזל שהקפה של אשתי, למרות שהוכן מבעוד מועד, עדיין חם מספיק כדי להפשיר אותה סופית בחלל הפה בו תפגוש העוגה את הקפה לריקוד אחרון של "קפה מזמין עוגה", שם יתמזגו לבלילה שתרד בשצף לאורכם של המעיים של מי שיושבים זקופים, מרפקיהם צמודים לצדי גופם והם מקרבים בעדינות ספלים דקי דפנות לשפתיים שאינן יודעות נשיקה סוערת מהי. לא אחת אני תמה מה גרמני בעוגה, כפי שהפרסומת שמודפסת עליה מעידה: מי שאפה אותה? מי שטועם ממנה? או האוירה שהיא יוצרת ונימוסי השולחן שהיא מעודדת אצל ובין אלה שעל שולחנם היא עולה?
הרברט הוא ילד של קומוניסטים וגם סוכן ביטוח. עד היום איני יכול לומר בבטחה איזו תכונה מהשתיים שנואה עלי יותר, למרות שהוא יותר זמן ילד של קומוניסטים משהוא סוכן ביטוח. נו טוב, להיות ילד של קומוניסטים הוא לא בחר, אבל סוכן ביטוח?

(9) רחמנינוב בצהרים, צ'ייקובסקי בערב ………………………… 162
בחודש אפריל של שנת 2001, שהיה חודש חם מהרגיל, הגיעו שכנים חדשים לבנין שבו אנו מתגוררים. רוסים.
גם אם יש רוסים הנקראים "לבנים", הרי אלה שהגיעו אלינו, צבעו את חיינו וחיי יתר הדיירים בשחור, כפי שעוד יתברר לנו מאוחר יותר.
המשאית הישנה והחבוטה של חברת ההובלה שהובילה את הרהיטים של הרוסים, חנתה עם גלגליה האחוריים על המדרכה, חוסמת עם חרטומה, שהיה מעוך בצדו השמאלי, את המדרכה והכביש שלפני ביתנו למעבר של אנשים ומכוניות. הסבלים, שצעקו ברוסית או בפולנית האחד אל ועל השני, הערימו את תכולת המשאית קודם כל על המדרכה שלפני הבית, חוסמים תוך כדי כך את פתחו, כדי שהמשאית תוכל לצאת מיד להובלה נוספת. את זה הסביר לנו אחד מהם שהתנהג כמנהל העבודה, דיבר גרמנית שבורה וניסה להיות נחמד לדיירים. אלה עמדו עם סלים ותיקים וחיכו שהפתח החסום ברהיטים, שהיה כניסה לאחדים ויציאה לאחרים, יפונה. בין שתים
-עשרה ועשרה לשתים ושלושים בצהרים היו השכנים אסירים בתוך הבנין או מנודים מחוצה לו. אין נכנס ואין יוצא.
כבר זה היה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה (האין הרוסים נקראים "אדומים" בז'רגון הפוליטי?) ולהתריע שגם כל מה שיגיע אחר כך לא יסתיים בטוב. אך אנחנו, שאיננו מורגלים במי שעוקף אותנו בכביש מימין וזוקר תוך כדי כך את אצבעו האמצעית, נדחף לראש התור בטענה שהיה כבר שם בבוקר או קוטף פרחים מהגינה הציבורית כדי לקשט את חדר המגורים שלו, הבנו מאוחר מדי עם מי יש לנו עסק.
יומיים אחרי הרהיטים הזולים, רובם בסגנון הרוקוקו מאיכות נמוכה, מעוטרים בפסי זהב וכסף לאורך הפיתוחים והתבליטים שלהם, הגיעו הדיירים.
"ז'ניה", היא הציגה את עצמה. "זה קיצור של השם יבגניה."
זו היתה הפעם הראשונה ולמשך תקופה ארוכה גם האחרונה, שראינו אותה בלבוש מלא. ז'ניה היתה בלונדינית שמנה עם רולים בשערה, הנראים כאילו שאינה מסירה אותם גם במיטה, מעשנת כבדה, מתהלכת בכל שעות היום (והלילה!) בקומבינזון, עוטה עליו חלוק אמבטיה מרושל רק כשהיא ניגשת לפתוח את הדלת, מגדלת ציפרניים משוכות בלכה בצבע טורקיז שהיתה פגומה באופן קבוע, עם בעל שצופה כל היום בטלויזיה ודורש לקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו בצעקות רמות.

(10) יוצאים לאכול ……………………………………………………. 169
הנס מילר, היושב מולי במשרד של חברת התובלה בה אני עובד, סיפר לי השבוע בדיחה. באופן יוצא מהכלל, אחת שאינה טעונה בגסויות:
"אשתי ואני מנהלים זוגיות למופת.
פעם בשבוע אנחנו יוצאים לאכול.
קצת יין אדום, אוכל משובח, שיחה קלילה ופסנתרן המנגן מוזיקת רקע.
אני בימי שלישי – והיא בחמישי."
צחקתי צחוק קצר ומנומס כשל מי שמכיר בדיחות דומות, כי לא קלטתי מיד את הפואנטה, מה שמצפה ממך זה שמספר את הבדיחה. אחר כך, בנסיעה חזרה הביתה, בקטע שבין שתי התחנות בו הרכבת מיטלטלת בעוצמה חזקה מהרגיל, חייכתי חיוך רחב כשנזכרתי בבדיחה ונראה לי שגם ירדתי לעומקה.
ממזר ההנס הזה. האם הוא גם חוה את הבדיחה? אצלו ואצל אשתו איני בטוח כלל אם הבדיחה באה רק להצחיק או גם לתאר את המציאות שלהם. אלה שמכירים אותם יודעים למה אני מתכוון. פעם הציע לי, ישירות וללא התרעה, לעשות חילופי זוגות. כמובן שסֵרבתי מיד. עשר דקות מאוחר יותר, כשנרגעתי מהשוק או אולי מהבהלה שתקפה אותי, מחיתי בפניו על שהעלה כלל בדעתו רעיון שכזה. יותר לא עלה הנושא בשיחות בינינו, אך במוחי שוב ושוב – מה שלא נותן לי מנוח. כדי להיפטר מהמחשבות הלא מוסריות, אני מכריח את עצמי לעבור בלב, פעמיים-שלוש ברצף, על רשימת הקניות שלי להיום או לשרוק בקול אם אני לבד. רק שִׁטְפן של טרדות היום-יום מצליח לדחוק מחשבות זימה אלה, גם זה רק עד לפעם הבאה, לְמקום המעניק לי מנוחה. זמנית.

אפילוג
דודי יעקב ואחיו אהרון
……………………………………………… 183
לאבי ז"ל היו שני אחים: דוֹדי יעקב ואחיו אהרן.
גם אני, שכבר כילד היו כינויֵי הקשר בין קרובי משפחה גורמים לי כאבי ראש לא מועטים, הבנתי שמשהו לקוי היה במוצאו של אהרן. שכן, הכיצד יש לאבי שני אחים ורק אחד מהם הוא דודי?
"בת דודה שניה?" אז איפה נשארה הראשונה?
"סבתא מצד אמא?" ומי תומך באמא מן הצד השני? האין סכנה שתיפול, אם תומכים בה רק מצד אחד?
"בן מנישואים קודמים?" ואמו של הבן, היא הכלה הקודמת, האם ישבה גם היא לשולחן האורחים יחד עם בנה בחגיגת נישואיו השניים של אביו?
עוד פיתולים? בבקשה: איש לא טרח להסביר לי כיצד לשמוליק, חברי הטוב ביותר והמבוגר ממני בשנתיים שלמות, יש דוד שהיה עדיין מובל בעגלת תינוק.
משום שילובים בלתי אפשריים אלה, נדמו לי קשרי המשפחה כקורים שניטוו בידי זקנה ארוכת ציפורניים ושיער סתור, שבגלל רוע לבה לא קיבלה מעולם תואר קירבה משפחתי כלשהו ועל כך היא מתנקמת בבני האדם. היא טווה ביניהם קשרים של שתי וערב כדי ליצור בלבולים וסיבוכים העלולים חו"ח לגרום לכך שבני משפחה קרובים ינשאו זה לזה וקללה לדורות תיפול עליהם, על משפחתם ועל כל אותם קרובים שאת הגדרת הקירבה שביניהם לא יכולתי תמיד לזכור או להבין. משהו דומה קרה מן הסתם לאהרן, הוא אחיהם של דודי יעקב ואבי שמוּל.
כשבגרתי, התאהבתי אהבה עזה וחסרת סיכוי בלאה, בתו הצעירה של אהרן. זאת הסבירה לי מדוע אביה אינו דודי ואחיו יעקב כן.
סבי, רייבּ יוינא בן שמואל, היה סוחר בהמות. באותם ימים נהגו להקדים את התואר רב לשמו של כל אדם, גם אם לא היה רב כלל. זה היה עוד לפני שהיהודים אימצו את מנהגי ומלבושי הגויים. לשמו של הגבר הוסיפו את מלת הכבוד מר ולאשה גברת. גברים נהגו להגביה כובעיהם או לגעת בקצות אצבעותיהם בשוליהם בפוגשם מכרים ברחוב ונשים נופפו במרץ במניפות אל מול פנים מאופרות בכבדות.
סבא היה נוהג לצאת בתחילת השבוע, בשעות בהן הלבנה מסרה את מושכות עגלת גרמי השמיים לידי השמש, אל הכפרים שבסביבה הקרובה וגם הרחוקה, כדי לקנות פרה או עגל במחיר נוח. המלה זול, לא עלתה על שפתיו כאות וסימן לכבוד שרכש לבהמה, שבמוסרה את חייה, פירנסה אותו ואת משפחתו. את הבהמה שרכש, לאחר בדיקה מדוקדקת ועמידה על המקח, היה מביא כשהיא קשורה לאחורי עגלתו ומובלת מרצונה ושלא מרצונה לעיירה שלנו. מרצונה, שכן כמו לכל יצור חי, היה בה יצר סקרנות לראות ולהכיר את העולם וברצון יצאה למסעות, גם אם היתה טמונה בהם סכנה, כזו שעמדה בפני כל תייר וחוקר בזמן ההוא. שלא מרצונה, כיון שעמוק בלִבה חשה שאת הדרך בה היא מובלת, תעשה רק בכיוון אחד.
בחצר ביתו שבפאתֵי העיירה, יבדוק אותה השוחט, רייבּ שמעון מנדל, בדקדקנות של מנתח. יעביר ידו בחיבה על שדרתה וילחש לה מלות עידוד, כדי שלא תיפול רוחה. ורק אם היתה כשרה לשחיטה, יעביר במהירות ובמיומנות את סכינו החדה על צווארה וידאג שיהיה ליהודים בשר לשבת. בעוד דמה ניתז מעורקיה ופרסותיה בועטות באויר שעזב את ריאותיה, היה השוחט מתנצל בפניה ומבקש ממנה מחילה, שמא חס וחלילה לא גרם לה למוות מיידי והיא חשה את שעובר עליה.
באחת מנסיעותיו, והוא עדיין סוחר צעיר ובעל טרי, נתקל סבי בלב היער בעגלה עזובה. הסוס אליו היתה רתומה, לעס בשאננות עשב טרי משולי הדרך. על המושב, כרוך בשמיכה וישן שנת ישרים, שכב תינוק יהודי בן כמה שבועות. מאחר ולהוריו של התינוק לא היה סימן וזכר, חזר סבי מיד על עקבותיו ונכנס בבהילות ובלי לנקוש בדלת, לבית הרב יותם בן זקן.

פרטים על הספר של אילן