ארכיון תג: דור שני לשואה

השבוע של הזכרת השואה Week of Holocaust Remembrance

Bina Addes – What It Means to Be Second Generation

מהרגע שראשונות המופלטות מתחילות לצאת לדרכן, כלומר אל פיותינו, מתחילין להזכיר את השואה. ככה זה אצלנו.

From the moment that the first of mufletas start to get on their way, that is, to our mouths, we begin to mention the Holocaust. That's how it is with us.

ההטמעה של שבוע הזכרת השואה בזכרון הקולקטיבי שלנו חזקה מאוד. יחד עם פינוין של המצות לטובת החמץ, מתחילין סיפורי השואה לצוץ מכל עבר ולהשמע בכל מקום. מזכירין שוב ושוב את הביטויים שמלווים אותנו במשך כל חיינו, כמו: "אושוויץ היתה פלנטה אחרת" (מתוך עדותו של ק. צטניק במשפט אייכמן), אקציהמוזלמנים, מחנות הריכוז, נאצים ועוד ועוד. אנחנו, היהודים, זוכרים היטב, תקצר היריעה מלמנות את הכל.

The implementation of Holocaust Remembrance week in our collective memory is very strong. Together with the clearing of the matzos in favour of chametz, the stories of the Holocaust begin to emerge all over and be heard everywhere. Repeatedly we are reminded of the expressions that have accompanied us throughout our lives, such as: "Auschwitz was a different planet" (from the testimony of K. Tsetnik in the Eichmann trial), Muselmanns, concentration camps, Nazis, and more. We, Jews, od remember very well, there is not enough space to count everything.

איני יכולה שלא להצטער על שזה לא היה כך בילדותי, על שהורי לא דיברו ולא סיפרו את שחוו ולא הנחילו לנו את מה שעכשו אנחנו רוצים כל כך לדעת. איך היה שם? איך הם היו כילדים? איך זה היה לגדול בסביבה שעוינת יהודים? ואיך הם שרדו את המלחמה הנוראה ההיא? הדור שלהם הולך ומתמעט ועוד מעט כבר לא ישאר מי שיכול לתת עדות מכלי ראשון. כל מה שנותר לנו אלה חלקי הסיפורים שבערוב ימיהם הם הספיקו לספר לנו. חבל שזה היה מאוד במשורה.

I can't help but regret that it was not so in my childhood, that my parents didn't speak and didn't tell what they experienced and didn't impart what we now want so much to know. How was it there? How were they like children? What was it like to grow up in an environment where Jews were hated? And how did they survive that terrible war? Their generation is diminishing and soon there will be no one who can give firsthand testimony. All we had left were the bits of stories that, by the end of their days, they had told us. Too bad it was very sparingly.

איני בטוחה שהייתי מצליחה להבין איך זה לחיות במדינה בה את אזרחית, אך היא אינה ממש שלך, למרות שזו אמורה להיות. להרגיש זרה. איך זה להיות מהגרים, לנדוד ולהגיע לארץ חדשה כדי לבנות בה חיים חדשים בלי לדעת את השפה. מדינה לתפארת הם בנו לנו פה על חורבות חייהם שלהם. זאת, כנגד כל הסיכויים ולמרות הסכנות שארבו מכל צד ועבר. לחזור לארץ שנשאת בקרבך במשך אלפיים שנה ולבנות אותה, להבנות בה – האין זה פלא ונס? כשחושבות על מה שהם הצליחו לעשות פה ולהשיג – זה פשוט מדהים! הם בנו לנו בית. הם בנו לנו מקום שבו אף אחד לא יעשה לנו יותר את מה שעשו לנו הנאצים ומה שמנסים לעשות ליהודי הגולה גם בימינו אלה.

I'm not sure I would have been able to understand what it's like to live in a country where you're a citizen, but it's not really yours, even though it's supposed to be. To feel alien. What it is like to be immigrants, to wander and reach a new country in order to build there a new life without even knowing the language. A glorious country they built us here on the ruins of their own lives. This was against all the odds and despite the dangers that lurked everywhere. To return to the land you have been carrying in your heart for two thousand years and build it, to build tour life there – isn't it a wonder and a miracle? When you think about what they've been able to do here and achieve – that's just amazing! They built a home for us. They built a place for us where no one would do to us what the Nazis did and what the antisemites are trying to do to the Diaspora Jews even these days.

ככל שהשנים נוקפות, ככל שאני חווה את החיים ומגיעה לגילים המקבילים לאלה שאני זוכרת את אמי בהם, אני משתאה שוב ושוב על החוזק שלה, על השרידות, איך המשיכה לחיות למרות מה שעברה בחייה. איך נשארה צלולה. דברים שחשבתי לגביה, מקבלים עכשו משמעות אחרת, מתבהרים, ככל שאני מתקדמת עם גילי.

As the years go by, as I experience life and reach the same ages as my mother's, and I remember her at, I am amazed again and again for her strength, her survival, how she continued to live despite what she had went through in her life. How she remained with all her marbles. The more I go with my age, things I thought about her now get another meaning, become clearer.

משום ששתקו, שהיו סגורים, שלא העזו להראות לנו יותר מדי רגשות (יכול להיות שהם פחדו להרגיש או לא יכלו), היו הורינו, שורדי השואה, חידה לנו. למרות שחלק גדול מאיתנו שינן לעצמו שנן היטב לא להיות כמותם – אני בספק גדול לגבי הצלחתנו בזאת. נראה לי שהטמענו אותם למרות רצוננו שלא לעשות כן. זה טבוע בנו. אנחנו, ההורים והסבים של היום, נושאים בחובנו את צלקות הדור השני לשואה, אותן ינקנו מחלב אמנו.

Because they were silent, closed, and did not dare to show us too much of their feelings (perhaps they were afraid to feel or couldn't), our parents, survivors of the Holocaust, were a mystery to us. Although a large part of us have promised themselves not to be like them – I am very doubtful about our success in this. It seems to me that we assimilated them despite our desire not to do so. It's in us. We, the parents and grandparents of today, bear the scars of the second generation of the Holocaust, which we were fed along with our mother's milk.

במשפט אחד:

שבוע קשה אנחנו עוברות.

In one sentence:

It's a tough week that we are going through.

הדור הקטוע The Amputated Generation

טלאי צהוב

טלאי צהוב  Yellow badge

 

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

Every Man Has A Name / Zelda

 

חוה אלברשטייןלכל איש יש שם

Chava Alberstein – Every Man Has A Name

 

בגיל 4 גיליתי שיש דבר כזה – סבא וסבתא. כשהייתי בת 3 עברנו מהדר יוסף לגבעתים. הזכרון שלי מגיל 3 הוא שביום שעברנו, אמי הלבישה אותי בחצאית פליסה שחורה אותה שנאתי מאוד ובחולצה לבנה, שהיתה פחות בעייתית מבחינתי.

At age 4, I discovered that there was such a thing – grandparents. When I was 3, we moved from Hadar Yosef to Givatayim. My memory from age 3 is that the day we moved, my mother dressed me in a black pleated skirt I hated very much and a white shirt, which was less problematic for me.

השכונה בה גרנו בהדר יוסף שבתל אביב, אוכלסה רובה ככולה באודים העשנים שנותרו לפליטה מהגהנום הנאצי. גברים ונשים ממשפחות קטועות חברו זה לזה והקימו בתים בישראל. חלק עוד עשו זאת "שם" והגיעו ארצה עם ילד/ה. המשפחות בשכונה שלנו היו קטנות, לרובן היה ילד אחד ואם היה להן ילד נוסף, הוא נולד בהפרש שנים די גדול – 5 שנים ומעלה מהבכור. אנשים נזהרו מאוד לא להסחף. שמחה לא שכנה ממש במעונם, גם הולדת צאצא לא הצליח להפעים בהם ששון, לפחות לא במלואו. תמיד היה הצל הזה מרחף מעליהם, שהחיים אינם כפי שהם נראים ובכל רגע עלול לעלות עליהם הצורר ולקחת מהם שוב את היקר להם מכל.

The neighborhood where we lived in Hadar Yosef in Tel Aviv, was largely populated by the smoky odes left for the Nazi hellfire. Men and women from amputated families joined each other and set up homes in Israel. Some did it "there" (i.e. the diaspora) and came to Israel already with a child. The families in our neighbourhood were small, most of them had one child and if they had another child, he/she was born at a quite large age – 5 years apart from the older child. People were very careful not to get carried away. Joy was not really dwelling in their homes, but the birth of a descendant also failed to impress joy, at least not fully. There was always this shadow hovering over them, that life was not as it seemed, and at any moment the bitter enemy might rise up upon them and take the most precious of them again.

מגיל 4 זכור לי חיבוק. הפעם הראשונה שהבנתי שישנם הורים שמחבקים את ילדיהם. בבנין בו גרנו, ברחוב גנסין 40 בגבעתים (אז זה היה פינת ויצמן), שכנו 10 משפחות. בשש דירות בבנין גרו  משפחות שההורים היו ניצולי שואה. בשלוש דירות גרו ילידי הארץ והיתה דירת מרתף שהושכרה לרווקים ולזוגות צעירים. מעולם לא ידעתי מי היו הבעלים של דירת המרתף ובקושי ראיתי את הדיירים שם. לעומת זאת, כל המשפחות האחרות בבנין הכירו זו את זו והיו מיודדות.

From the age of 4 I remember a hug. The first time I realized that there were parents who hugged their children. In the building we lived then, 40 Gnessin Street in Givatayim (then it was the Weizmann corner), we housed 10 families. Six apartments in the building housed families whose parents were Holocaust survivors. People who were born in Israel lived in three apartments, and there was a basement apartment rented to single people and young couples. I never knew who owned this basement and barely saw the tenants there. In contrast, all other families in the building knew each other and were friends.

ניצולי השואה חברו לאלה שהיו "שם" והבילוי המשותף שלהם היה משחק הקלפים המסורתי בימי ששי, בכל פעם בדירה אחרת לפי תורנות, מן הסתם. אנחנו, הילדים, חברנו לבני גילנו ללא הבדל גזע, דת או מין, העיקר שיהיה עם מי לשחק בקלאס ובסטנגה. העדפתי סטנגה. אין לי מושג למה, אבל תמיד העדפתי משחקים שאפשר היה לשחק גם עם הבנים ונמנעתי מן הקלאס, כמו גם ממשחק הגומי עם הקפיצות. אולי היה לזה שם אחר (הזכרון שלי מלא חורים ככברה כבר מזמן), אבל אני זוכרת איך לא הסתדרתי עם הקפיצות הללו, כפי שלא הסתדרתי בגיל מאוחר יותר עם ריקודי העם שהיו לי מסובכים והעדפתי ריקודים סלוניים שהיו פשוטים יותר לביצוע.

The Holocaust survivors joined those who were "there" and their joint pastime was the traditional card game on Fridays, each time in a different apartment by turn, presumably. We, the children, have joined our peers regardless of race, religion or gender, the main thing we were concerned about was that we would have with whom to play in Hopscotch (Klass in Hebrew) and Stanga. I preferred Stanga. I have no idea why, but I always preferred games that could be played with the boys as well and avoided the Hopscotch as well as the Chinese jump rope. It might have had another name (my memory is full of holes from a long time ago), but I remember how I didn't get along with those jumps, as I didn't do later on with the folk dances that were complicated for me and preferred ballroom dances that were simpler to perform.

הזכרון החמקמק אינו מאפשר לי את הסיטואציה, אך אני זוכרת אותי עומדת משתאה לנוכח אבא של השכן שלי, חברי למשחקים בן גילי, הנושא אותו על כפיו, מחבק, "אוכל" לו את הלחי, מרכיב אותו על כתפיו ודוהר איתו ברחבי הדירה כשהוא משמיע נעירות חמור והילד מדרבן אותו ב"דיו-דיו". מעולם לפני כן לא ראיתי את הדבר הזה אצל השכנים הקודמים בהדר יוסף. מי שחזר מן התופת, שילדותו נגזלה, לא ידע איך לשחק עם ילדיו. מי שהוריו נלקחו ממנו ונרצחו, לא יכול היה למצוא בעצמו את היכולת לשחק, לעלוז, להיות מאושר. אני חושבת שהפחד שלהם מלחוש רגשות חמים ואוהבים, פן מושאי הרגשות הללו יגָזלו מהם שוב, מנע מהם להביע כלפינו אהבה.

The elusive memory doesn't allow me the situation, but I remember standing amazed by my neighbour's dad, my age-old playmate, carrying him on his hands, hugging, "eating" his cheek, putting him on his shoulders and galloping around with him throughout the apartment making donkey braying and the boy spurs him with "dio-dio." I had never seen this thing before with my previous neighbours in Hadar Yosef. Anyone who returned from the inferno, whose childhood was stolen, did not know how to play with their children. Those whose parents were taken away and murdered could not find the ability to play, rejoice, be happy. I think their fear of feeling warm and loving feelings, lest these feelings' object would be robbed from them again, prevented them from expressing love towards us.

זכרון מגיל 6. לחברי השכן, צביקה, שהוריו צברים, יש יום הולדת. סבתו וסבו מגיעים עם המתנות ואני מתבוננת בתמהון באנשים הללו שדומים כל כך לבנם, הוא אביו של שכני. גם מצד אמו מגיע זוג סבים נוסף. אני מבולבלת מאוד ולא ברור לי איך יש לילד סבא וסבתא ועוד שניים מכל סוג. להורי אין תשובות לתת לי. הם לא דיברו על מה שקרה "שם".

A memory from the age of 6. My friend and neighbour, Tzvika, whose parents are Sabras, has a birthday. His grandmother and grandfather come with the presents and I look with amazement at these people who are so similar to their son, my neighbour's father. On his mother's side too comes another pair of grandparents. I am very confused and it is unclear to me how the child has grandparents, let alone two of each kind. My parents have no answers to give me. They did not talk about what happened "there".

אנחנו דור קטוע. דור שענפי המשפחה שלו נגדעו ממנו. אנחנו דור שלא ידע טעם של חיבוק, של לחוש נאהב, של לגדול בצורה משפחתית. לא היו לנו סבא וסבתא אליהם יכולנו לבוא לקונן על מה שההורים עושים לנו ולהתנחם בחיבוקם. לנו לא היו דודים, לא בני דודים, ואם היו – הם פוזרו בכל קצווי הארץ.

We are an amputated generation. A generation whose family branches have been cut off. We are a generation that did not know the taste of embrace, of loving feeling, of growing up in a form of a family. We had no grandparents to come to lament about what our parents did to us and take comfort in their embrace. We had no aunts and uncles, no cousins, and if they were – they were scattered all over the country.

חוה, אחותה של אמי היתה כלואה מאחורי מסך הברזל במשך שנים רבות ורק ב-1962 זכינו לראותה ולהכיר את משפחתה כשעלתה ארצה: בעל (שמו היה פִישְׁל, אך היא תמיד קראה לו "דוּרַאק") וילד (צביקה). אנחנו גרנו בגבעתים, הם שולחו לבאר שבע, שם קיבלו דירת סוכנות ובעלה, ה"דוּרַאק", נשלח לעבוד בסולל בונה. אחיו, אִיצֶ'ה (יצחק), גר בחיפה עם אשתו רוּחָלֶה ושלושת ילדיהם: צבי, אסתר ויענקלה כמו הורי, גם הם עלו ארצה ב-1951, משום ששהו אחרי המלחמה על אדמת פולין ולא ברוסיה, כך שעליהם מסך הברזל לא נסגר.

Hava, my mother's sister, was trapped behind the Iron Curtain for many years and it was only in 1962 that we got to see her and get to know her family when she immigrated to Israel: a husband (his name was Fischel, but she always called him "Durak") and a boy (Tzvika). We lived in Givatayim, they were sent to Be'er Sheva, where they got an apartment from the Jewish Agency, and her husband, the "Durak", was sent to work at Solel Boneh. His brother, Itche (Isaac), lives in Haifa with his wife Rochala and their three children: Zvi, Esther and Yankela. Like my parents, they too immigrated to Israel in 1951, because he stayed after the war on Polish land and not in Russia, so the Iron Curtain was not closed on them.

היו כמה בני דודים של ההורים. בחיפה גרה בת דודה של אבי, רוזה, עם משפחתה משפחתה – הבעל אלפרד ושני ילדיהם: הבכור יורם והצעיר פנחס נהרג במלחמת יום כיפור; בשבדיה גר טוּלֶק, בן דוד של אבי, עם 2 ילדיו מאשתו הראשונה. השניה היתה שבדית מדהימה, אך איתה לא היו לו ילדים. וזהו. מהצד של אבי לא היו קרובים נוספים. לפחות לא כאלה שהתגלו בפנינו, למרות שהורי טרחו רבות, כמו שאר בני דורם, למצוא אודים נוספים בעזרת הסוכנות היהודית. מי זוכרת את ת. ד. 92?

My parents had several cousins. In Haifa, my father's cousin, Rosa, lives with her family – her husband Alfred and their two children: the eldest Yoram and the youngest Pinchas who was killed in the Yom Kippur War; in Sweden, Tulek, my father's cousin, lives with his 2 children from his first wife. The other was an amazing Swedish, but with her he had no children. And that's it. There were no other relatives on my father's side. At least not those who revealed to us, even though my parents, like the rest of their contemporaries, made a lot of efforts to find more firebrands with the help of the Jewish Agency. Who remembers P.O.B. 92?

אמי היתה "עשירה" יותר: בת דודה אחת, באשע (ובעברית: בתיה) ובעלה יוסף וילדיהם שמואליק ורבקה, שגרו בירושלים; בת דודה נוספת, שגם שמה היה באשע (בתיה), עם בעלה חנן ובת בשם מאשה, שגרו בנשר שליד חיפה; לידם גר בן של דודה אחרת, פנחס ואשתו גיטל; בת דודה נוספת היתה שרה-הינדה (מבטאים את זה סוּרֶע-הינדֶע, כי זה באידיש), ולה בעל בשם שמשון ושני ילדים: צבי וחיים. הם גרו בחדרה. אכן, היתה לי דודה בחדרה, רק שזו נפטרה לא לפני יומיים, אלא לפני ימים רבים ולצער כולנו, לא היה לה רכוש רב כמו בשיר, הדור הזה הרי לא היה משופע אז.

My mother was "richer": one cousin, Bashe (and in Hebrew: Batya) and her husband Yosef and their children Shmuelik and Rivka, who lived in Jerusalem; another cousin, whose name was also Bashe (Batya), with her husband Hanan and their daughter Masha, who lived in Nesher near Haifa; next to them lived another aunt's son Pinchas with his wife Gittle; another cousin was Sara-Hinde (pronounced Sure-Hinde, because it is in Yiddish), who had a husband named Shimshon and two children: Tzvi and Haim. They lived in Hadera. Indeed, I had an aunt in Hadera, only that she passed away not two days ago, but many days ago and sadly for all of us, she did not have as much property as in the song, since this generation was not abundant then.

אלה דברי ימי בנות הדוד/ה. להלן בני הדוד/ה:

בן דוד בשם מַאיֶר, שעלה ארצה בשנות ה-50 והיה שכן של הורי בהדר-יוסף. אינני זוכרת את שם אשתו, אבל את שמה של בתו – הינדה (שם שגור במשפחתנו, כמו זה של הדודה מחדרה) ושל אחד משני בניו – יענקל, אני כן זוכרת. חמש שנים בארץ הספיקו לו ולמשפחתו להבין מי בעד מי ולמה כדאי להם להגר לקנדה. באיזשהו מקום בבוידעם ישנה קופסת קרטון עם חליפת המכתבים מהתקופה ההיא, כשהמעטפות נעדרות בולים משום שאחי ואני אספנו ואיגדנו לאלבום. התחביב הזה היה מקובל בימים ההם של ילדותי.

This is the history of the cousins. The cousins ​​are as follows:

A cousin named Mayer, who came to Israel in the 1950s and was a neighbour of my parents in Hadar Yosef. I don't remember his wife's name, but his daughter's name – Hinda (a common name in our family, like the aunt from Hadera) and one of his two sons – Yankel, I do remember. Five years in the Israel, he and his family had time to figure out who was for whom and why they should immigrate to Canada. Somewhere in the boydem (attic in Yiddish) there is a cardboard box with that correspondence from that period, with the envelopes missing stamps because my brother and I collected them and placed in an album. This hobby was common in my childhood.

בן דוד נוסף, לִיבֶּר, שאיתו לא היה לנו קשר קרוב, אבל אני זוכרת אותו, אם כי לא את זוגתו או ילדיו, שגר בתל אביב. היתה לאמי שכנה אחת, שיינדל, מן העיירה שלה (וישקוב), שגרה אף היא בתל אביב עם בעלה החייט חיים ושני בניהם, ישראל ויחזקאל. שיינדל היתה עדת ראיה לרציחתם של שני אחיה של אמי בידי הנאצים, יחד עם שאר היהודים הגברים והילדים, בטרם נמלטה עם הנשים והילדות היהודיות, אותן הפיצו הארורים לכל רוח. שכנה נוספת מוישקוב, לוֹטִי, שהצליחה להגיע לסין וכך להנצל, גרה בתל אביב. היא היתה ערירית וגלמודה.

A cousin named Liber Vigoda, with whom we had no close relationship, but I remember him, though not his wife and children, who lives in Tel Aviv. My mother had one neighbour, Sheindl, from her town (Vishkov), who also lived in Tel Aviv with her husband Haim the tailor and their two sons, Israel and Yechezkel. Sheindl was a witness to the murder of my mother's two brothers by the Nazis, along with the other Jewish men and boys, before fleeing with Jewish women and girls, which the damned scattered all over. Another neighbour from Vishkov, Loti, who managed to get to China and thus survived, lives in Tel Aviv. She had no children and lived alone.

בשנות הששים חרשנו בשבתות את כבישי הארץ. שבת אחת שמנו פעמינו לחיפה ובשבת אחרת לבאר שבע. לפעמים היינו נוסעים לסוף שבוע, כלומר ביום ששי והיינו לנים אצל איצ'ה ורוחלה. זה איפשר לנו לבקר את הקרובים האחרים ולהתעדכן במוצאות אותם.

In the 1960s, we covered the country's roads on Saturdays. One Saturday we went to Haifa and another to Beer Sheva. Sometimes we would go for a weekend, i.e. on a Friday and spend the night at Itche's and Rochale's. This allowed us to visit the other relatives and keep up to date with them.

מדי כמה חודשים, היו החיפאים והבאר-שבעים מתקבצים אצלנו, כי גרנו הרי "באמצע", לאיחוד משפחות. היתה תועלת רבה באירוח האיחוד הזה, משום ששני האחים – אִיצֶ'ה (של רוחלה) ופישל (של דודתי חוה, היא אחות אמי) – הפגינו על דירתנו את כישוריהם הברוכים, זה כטייח (הטובים לטַיִיח…) ואחיו כסייד. שניהם היו מדופלמים ומעולים ודירתנו בת 2 וחצי החדרים נראתה תמיד כחדשה. לאחי היה חדר משלו, לי נתנו חצי חדר וההורים ישנו בסלון. כשהמשפחה היתה מגיעה, לנו המבוגרים בסלון והילדים פוזרו בחדר של אחי ובחצי החדר שלי. היה שמח.

Every few months, the Haifa and the Be'er Sheva people would gather at our apartment, because we lived in the middle, for family reunion. There was great benefit in hosting this union, because both brothers – Itiche (Ruchale's husband) and Fischel (my aunt Hava's husband, my mother's sister) – demonstrated their blessed skills on our apartment, one as a plasterer (the good for plastering…) and his brother as a whitewasher. Both were qualified and excellent and our 2 and a half room apartment always looked new. My brother had his own room, I had a half room on my own, and my parents slept in the living room. When the family arrived, the adults slept in the living room and the children were scattered in my brother's room and my half room. It was joyful.

אף אחד מכל אלה שמניתי, בני דור השואה, אינו בין החיים היום. בני אותו דור הלכו לעולמם וצאצאיהם אינם בקשר זה עם זה. דור קטוע.

None of those I counted, of the Holocaust generation, are not among the living today. The members of that generation have passed away and their descendants are not in touch with each other. An amputated generation.

עידן עמדי (שירה) ועדי רון (ליווי ועיבוד מוזיקלי) – אני נושא עימי

Idan Amedi (singing) and Adi Ron (Accompaniment and musical processing) – I Carry with Me

 

קישורים:

♀    לכל איש יש שם ויקיפדיה

♀    מצעד החיים ויקיפדיה

Zelda (poet) Wikipedia

March of the Living Wikipedia

 

 

להתראיין אצל כתב גרמני Interview by a German Reporter

 

תומאס מראיין אותי בזמן שאני מציגה בפניו את הנוף המהמם הנשקף מקציר  Thomas interviews me while I show him the stunning view from Katzir

 

'אַת הנושא', הוא ענה לי כששאלתי בדוא"ל על מה נדבר והוסיף חיוכון. חייכתי חזרה. נושא נחמד, אמרתי לעצמי, ואני אפילו די בקיאה בו.

'You are the issue', he responded to my email asking what the issue of the interview will be about, and added a smiley. I smiled back. A nice issue, I said to myself, with which I'm quite familiar.

אנשים זרים נפגשים. כל מה שהם יודעים זה על זו, מקורו באינטרנט. מזל שיש גוגל ואתרים מהם ניתן לשאוב מידע, גם אם במשורה. אביב, שיצר את הקשר בינינו (תודה, חמודי, מקומך בצוואתי שמור בהחלט), סיפר לי שדיבר עם כתב גרמני המגיע לישראל ועושה גם כתבה לבי.בי.סי. במקביל. כנראה דיבר אביב בשבחי, היות והכתב הביע ענין בפועלי, כיוצרת ישראלית של ספרות לסבית ופמיניסטית ובעלת הוצאה לאור יחודית בישראל, ויצר איתי קשר.

Strangers meet. The knowledge they have about each other sprouts from the internet. Luckily, we have Google and other sites from where we can draw information, even if it's not a lot. Aviv, who made the contact between us (thank you, sweetie, your share in my will is certainly secured), told me that he talked to a German reporter who will be visiting Israel and is making a documentary for the BBC in parallel. It seems that Aviv has spoken highly of me, since the reporter showed interest in my activities as an Israeli author of lesbian and feminist literature and as a unique publishing house owner in Israel, and contacted me.

בימים אלה אינני יכולה להציג את חדר העבודה שלי וגם לא את המשרד של קציר מלים, משום שאלה עוברים שיפוצים מסיביים. הצעתי להפגש בחוף הים בקיסריה, היות וזה מקום שאני אוהבת, אליו אני נוהגת לסור לעתים קרובות כשאני חשה צורך לנשום אויר מלוח מעורב בשכשוך גלים ולראות כחול שאינו של שמים, אותו יש לי בקציר למכביר.

Currently, I can't display my study or the office of Kzir Milim, as major renovations are taking place. Therefore, I suggest we meet at the beach in Caesarea, as it's one of my favourite places, where I often go when I feel a need to breathe salty air mixed with the whooshing of the waves and see something blue that isn't the sky, that I have plenty of in Kazir.

כתב גרמני. מהדימוי שיש לי על בני עמו, אני בטוחה שהוא בהחלט יגיע ובזמן, לא כמו שארע לי עם כמה לסביות מטורללות שהבריזו ולא טרחו לידע אותי על כך. גרמנים אינם מבריזים, אני אומרת לעצמי, אין לי מה לדאוג, הם יגיעו על בטוח.

A German reporter. From the image I have of his people, I'm sure he will certainly arrive and will be on time, not like my experience with those crazy nut lesbians who stood me up and didn't even bother to let me know that they were not coming. Germans do not stand you up, I'm telling myself, I have nothing to worry about, they will certainly arrive.

הכתב, Thomas Franke, כתב לי שיגיע עם הקולגה שלו, ד"ר Gesine Dornblueth. מהאתר שלהם – טקסט וצלילים – אני למדה קצת רקע עליהם, מה שנותן בידי קצה חוט כדי לקשור שיחה (לא שיש לי קושי בִּתְחום הדברנות, אך תמיד מומלץ להכין שיעורי בית מראש).

The reporter, Thomas Franke, wrote that he is coming with his colleague, Dr. Gesine Dornblueth. From their site I learn a little background about them, which gives me a lead for conversation. Not that I have any difficulties in the area of talking, but it's always recommended to do your homework in advance.

פעם ראשונה שלהם בישראל. מעניין מה חשים גרמנים שיתכן כי אבותיהם פשעו נוראות בבני עמי ורצחו ששה מליונים מאיתנו, בבואם אל הארץ אליה הצליחו מתי מספר מהקרבנות למלט את נפשם, כדי לראיין מישהי מהדור השני. מעניין מה אחוש אני. כמה מהמטען אותו אנו נושאים עלינו מן הסתם, יצוף בראיון? עם כל הפעילות הלא מועטה שלי בברלין (ייעוץ לשוני לתוכנית הרדיו "קול ברלין" של אביב רוס, ייצוג סופרים מול מו"לים גרמניים ועוד), טרם פגשתי גרמנים פנים אל פנים, גם לא בביקורי החטוף שם לפני מספר שנים. בעטיה של הטכנולוגיה המבורכת, אפשר להפגש ולעשות היום עסקים באמצעות הסקייפ ודומיו, מה שחוסך לכולנו זמן, טיסות, נסיעות ועוד דברים לא ירוקים אחרים.

It's their first time in Israel. It would be intriguing to know what is the feeling of Germans whose ancestors might have committed horrible crimes against my people and murdered six million of us, when they come to interview somebody from the second generation in this place where a few of the victims managed to escape to save their souls. Interesting what I will feel. How much of the burden we probably carry will come out during the interview? With all my, not so little, activities in Berlin (linguistic advice for Aviv Russ's radio programme "Kol Berlin", representing authors to German publishers and more), I haven't yet met Germans face to face, not even during my brief visit there a few years ago. Due to the blessed technology of Skype and such, we can meet and do business, which saves us time, flights, travelling and other non-green activities.

"הנושא" (אני) מזהה אותם בהגיעם וקופצת לקבל את פניהם. בני אדם מציגים את עצמם ולוחצים ידיים. בהחלט בלבביות. חיוכים חמים, מקרבים. אני מתחילה להמטיר עליהם שאלות על מקצועם המסקרן, תוהה לדעת לגבי הנסיבות שהביאום הלום. אביב סיפר לי שיש נהירה של ישראלים צעירים לברלין ואפשר לשמוע עברית בכל פינה, תופעה שלפני חמש שנים, עת הגיע אל העיר, לא היתה. עוד כותרות ישראליות בעולם, אני חושבת לעצמי ומקוה לטוב, שהפעם הן תהיינה חיוביות. תומאס מעדכן שזה אכן נושא חם בימינו אלה ולכן מצא לנכון להכין על כך כתבה.

"The issue" (me) recognizes them on their arrival and jump to welcome them. Humans present themselves and shake hands. Definitely warmly. Warm smiles, bringing them together. I'm starting to shower them with questions about their inquisitive profession, wondering about the circumstances which brought them here. Aviv told me that there is a flow of young Israelis to Berlin and the Hebrew language is heard everywhere, a phenomenon that didn't exist five years ago, when he first came to live in that city. More headlines in the world about Israel, I think to myself and hope for the best, wishing this time they will be positive. Thomas informs me that it is indeed a hot issue these days, therefore he decided to make a programme about it.

אני תורמת את התובנה שלי, שדבר כזה התאפשר משום שישראלים רבים הוציאו דרכון אירופאי, מה שמאפשר להם לנוע בחופשיות ובעיקר – לעבוד, שורש כל הגירה לשם התישבות. אדם הרי נוהר בעיקר בעקבות סיכוי לעבודה.

I contribute my insight, that this became possible due to the European passports many Israelis were able to get, which allows them to freely move and most important – to work, the root cause of all immigration and relocation. One goes with the flow following any opportunity of a chance to work.

אפשרות נוספת שאני חושבת עליה (ואולי יש מקום לחקור בדבר), היא שבניגוד לאחיו הגדולים, מעדיף הישראלי המשתחרר עכשו מהצבא חיים נוחים וקלים יותר, של בילוי בקרב הציביליזציה, מאשר להִזָרֵק בטיז-אל-נבּי ברחבי הגלובוס. אני מביעה באוזני אורחַי את תמיהתי כיצד ממיר אדם ארץ שטופת שמש בקרה מקפיאה. אולי משום שברלין מצטיירת כחופש, מקום בו אפשר לך לבטא את עצמך ללא הלחץ השבטי-משפחתי, שלא כמו לונדון האפורה, הגשומה, העגומה, אף שברלין אינה חסרה משקעים אף היא. מכל אתר באירופה, בחרו הישראלים הצעירים את ברלין כמקום מושבם. למה? האם האור שם בהיר יותר? הבה נקוה שבתום הכתבה של השניים, נגיע גם להבנה של הנושא הזה.

Another possibility I can think about (and perhaps there's a place to examine the issue), is that as opposed to his older brothers, the current young Israeli, who has served his service in the army, prefers more comfort and an easier life of hanging out among the civilized, rather than being thrown into a G-d forsaken place upon the globe. I express into my guests' ears my wonder at how one exchanges a sunny country with a frozen landscape. Perhaps it's because Berlin portrays freedom, a place where one can express themselves without the tribal-family pressure, unlike grey, rainy, gloomy London, even if Berlin has its fair share of precipitation. Of all the places in Europe, the Israelis chose Berlin as their new habitat. Why? Is the light there brighter? Let's hope that when the two reporters finish their programme, we will be able to comprehend this issue too.

כמובן שאי אפשר להמנע מנושא השואה. זה מבעבע קצרות מתחת לפני השטח, עד שהוא יוצא אל האור וניצב לפנינו על השולחן. בגלוי. איך אפשר שלא? אני מספרת להם על התוכנית שעשינו ב"קול ברלין" ובה נגענו בנושא של שינוי היחס של הדורות בישראל כלפי גרמנים. אין כאן טעות – לא כתבתי סתם כך "גרמנים" ולא "הגרמנים" בהא הידיעה, כי "הגרמנים" זה נושא נפרד לגמרי, שהרי אלה הם הנאצים ימח שמם. להם אף אחד לא יסלח, כך אני מקוה.

Of course, it's impossible to avoid the issue of the holocaust. It bubbles briefly underneath, until it comes light and stands upright on the table in front of us. Openly. How can it be different? I'm telling them about the radio programme we did on "Kol Berlin", where we addressed the issue of the change of attitude of the generations in Israel towards Germans. There's no mistake here – I deliberately wrote "Germans" and not "The Germans" with a "The", since "The Germans" is totally a different issue, as these are the Nazis, may their memory be blotted out upon the earth. I hope that nobody will ever forgive them.

אני כובשת את רגשותי ומשתדלת לשמור על השיחה שתהיה מתורבתת, הרי אין השניים הללו אשמים בפשעי עמם, גם אם יד אבותיהם היתה במעל. חוצמזה, טרם הגענו לנושא שלשמו התכנסנו. "הנושא" יושבת איתם לשולחן וסועדת איתם את ארוחת הבוקר הטעימה, ממתינה להזדמנות להעביר נושא ולהגיע לעצם הענין.

I suppress my feelings and try to keep the conversation civilized, as these two are not to be blamed for the crimes of their people, even if their ancestors may have committed such a despicable crime. Besides, we didn't get to address the issue we got together for. The "issue" is sitting at the table with them and having this delicious breakfast, waiting for the opportunity to change the subject and get to the matter.

עד מהרה מנתב תומאס את השיחה לאפיקהּ המקורי. אני מספרת על עצמי (כמה חביב עלי הנושא…), על מה שהוביל אותי לכתיבת והוצאת "סגול" (הרומן הלסבי העברי הראשון), על הקמת "קציר מלים", על הוצאת ספרים נוספים – הן שלי והן של אחרים, על החיים כיוצרת במקום אידאלי כמו קציר…

Very soon Thomas directs the conversation to its original root. I'm talking about myself (such a lovely issue…), about the circumstances which led me to write and publish Sagol ("Purple", the first lesbian novel in Hebrew), about establishing Kzir Milim, about publishing other books – both mine and others, about my life as an Israeli author in such an ideal place as Kazir

בטרם נמשיך בדרכנו, אני ממחישה להם פרק בזכרון הקולקטיבי של דור שני לשואה. אמנם הקילוגרמים העודפים הנתלים עלי אינם מעידים בי, אך אני אוכלת במשורה (מנות קטנות לאורך כל היום) או כפי שאמי ז"ל נהגה להכריז ברמה כי אני "אוכלת כמו ציפור", ברודפה אחרי עם הבננה והתפוח להאביסני, לפעמים עם שניהם יחד. אני תמיד קונה שני חצאי פלאפל במקום מנה אחת, כי אינני מסוגלת לגמור את כולה, אלא בחלקים. אני מתנצלת בפני האורחים על שאינני מסוגלת להניח למלצר לפַנות לאשפה את מחצית הטוסט שנותרה בצלחתי, משום שחונכתי שאין זורקים אוכל ומבקשת מהלה להביא לי נייר עטיפה כדי לקחת איתי לאחר-כך. הכתב והקולגה שלו מחליפים ביניהם מבטים ומהרהרים בקול שהם מכירים את התופעה ומזכירים קרובי משפחה מבוגרים הנוהגים כך אף הם, משום שחוו רעב ומחסור. נו, נהדר, אני בחברה טובה.

Before we are off on our voyage, I unfold for them a chapter in the collective memory of a second generation of the holocaust. Indeed, the extra kilograms which are hanging from me don't indicate this, but I do eat quite a little (small portions throughout the whole day) or, as my mother used to loudly declare that I "eat like a bird", while chasing me to stuff me with a banana or an apple, sometimes with both. I always buy two halves of falafel instead of one whole, since I can't finish eating it, but in stages. I apologize to my guests for not being able to let the waiter take away the half of the toast left on my plate and throw it to the bin, since I was brought up not to throw away any food, and I asked him to bring me a doggy bag so I could take it with me for later. The reporter and his colleague exchange glances and both think out loud that they are familiar with this phenomenon and mention adult relatives who act the same way, due to their life experience and lack of sustenance. Well, fantastic, I'm in a good company.

אנו עולים אל ההר "שלי". אני מקוה שיתרשמו מן האוירה המיוחדת של המקום, מן הקולות הבוקעים ברקע: הטרקטור המטרטר ליד המועצה המקומית, מפלס את האדמה לבניית עוד בתים; המואזין הנושא קולו ברמה ברחבי ואדי ערה; המטוסים החולפים מעלינו ביעף בקול שריקה צורמת, מחרישת אוזניים כמעט…

We are climbing up to "my" mountain. I hope they will be impressed by the special atmosphere in the place, by the sounds in the background: the tractor which rattles near the local council building, levelling and clearing the soil for more housing; the muezzin who raises his voice over Vadi Ara; the airplanes swiftly passing above us with a grating whistle, almost deafening…

לבקשתם, אני קוראת באוזניהם את השיר המופיע על הכריכה האחורית של "סגול" ואת הסיפור הקצר האחרון שכתבתי, על העצים שנשרפים זקופים.

To their request, I read the poem appearing on the back cover of "Sagol", and sealing with my latest short story about the trees that are burned standing upright.

הם מקשיבים, מקליטים, מצלמים.

מה מן החוויות הללו יחלחל אל הכתבה, אם בכלל?

They listen, recording, taking pictures.

Which of these experiences will seep into their programme, if at all?

עדכון יגיע.

י"ט בחשון התשע"א 27.10.10

Update to come at some point.

27.10.10

הגרסא המקוצרת:

ראיון עם כתב גרמני. דיבורים על השואה, על עצמנו, תקשורת בין בני אדם.

The Short Version:

An interview with a German reporter. Talking about the holocaust, about us, communication between human beings.

קישורים:

1. אתר טקסט וצלילים

2. קישור למידע על שידור הראיון מטעמי זכויות יוצרים, עדיין אי אפשר להעלות ברשת את הראיון עצמו. המעוניינות להאזין, מוזמנות לכתוב אלי ואשלח בדוא"ל

Links:

Texte und Toene The site of the reporters

Kazir Wikipedia