ארכיון תג: דממה

היתה צינה, בהחלט היתה There was a chill, definitely

Ernesto Cortázar – Beethoven's Silence

 

הרוח הקרה שנשבה מן החלון ניסתה לצבוע את הדממה בצלילים צורמים משלה. היא לא כל כך הצליחה. הדממה גברה עליה.

The chilly wind from the window tried to paint the silence with its own shrill sounds. It was not too successful. The silence overcame it.

המכונית שלה עשתה את דרכה דרומה, אל ביתה. בדרכה מן הנופש עם מישהי שאך זה פגשה, היא החליטה שכדאי שנדבר. לא היה לי ברור מה עוד נותר לומר. מבחינתי, היא עשתה את הצעד שהתאים לה, אך לא לי. היא זו שסיימה את הקשר בינינו אחרי שנה, היא זו שנפשה עם מישהי שלא היתה אני. לי לא היה דבר לומר לה, מלבד לחזור על מלות הפרידה שכבר נאמרו בינינו לפני שלושה חודשים.

Her car made its way south, to her house. On her way from her vacation with someone she had just met, she decided we should talk. I didn't know what else was left to say. For me, she took the step that suited her, but not me. She was the one who ended our relationship after a year, she was the one who went on vacation with somebody who was not me. I had nothing to say to her, except to repeat the parting words already spoken between us three months ago.

שלושה חודשים היתה דממה מבורכת בינינו. ואז, כשהתקשרה וראיתי את שמה על הצג, הדחף הראשון שלי היה לא לענות לה. מבחינתי, כשזה נגמר – זה גמור, בעיקר כשזה נעשה בצורה שהיא בחרה בה. הפרידה בינינו היתה בלתי נמנעת, זה היה ברור כשמש. שנה של קרטועים ונסיונות שלא צלחו, לא הותירו ברירה, אלא להפרד זו מזו כדי שנוכל להמשיך את חיינו בטוב.

For three months there was a welcome silence between us. And then, when she called and I saw her name on the screen, my first impulse was not to answer her. As far as I'm concerned, when it's over – it's finished, especially when it's done the way she chose to do it. Our separation was inevitable, it was crystal clear. A year of faltering and unsuccessful attempts, left no choice but to separate from each other so that we could continue our lives well.

 

Dr Joan Rosenberg – Emotional Mastery

 

אני מביטה קדימה, אל הדרך אותה גומעת המכונית ושותקת. למה החלטתי להענות לה ולבוא אליה? חשבתי שאוכל להסביר לה כמה טוב היו לי שלושת החודשים בלעדיה ולשכנע אותה להניח לנו. לפעמים, כשהסגירה אינה הרמטית, יש צורך להדק היטב את המכסה, גם אם זה עלול להכאיב.

I look ahead, at the way the car runs. I'm holding my tongue. Why did I decide to accede and come to her? I thought I could explain to her how good the three months had been for me without her, and persuade her to let go of us. Sometimes, when the closure is not hermetic, the lid must be tightened, even if it may hurt.

 

אלה פיצג'רלד – בכל פעם שאנחנו נפרדות

Ella FitzgeraldEvery Time We Say Goodbye

 

פרידה, זכרון Departure, Memory

Cliff Richard and the Shadows – The Minute You're Gone

זו אינה הפרידה הראשונה. הלואי ותהיה האחרונה. אני שונאת פרידות. יש בזה מין אקט של קטיעה, של חיתוך מה שהיה, של תפילה שהלואי וזה לא היה קורה. אני שונאת שינויים. שגרה מבורכת בעיני מאוד. מעדיפה את ה"קמתי-התלבשתי-אכלתי-עבדתי-נהניתי-פרשתי לישון"… שמחה שזה חוזר ולא חלילה, אלא בכיף.

This isn't the first breakup. I wish it would be the last. I hate goodbyes. It has a kind of ablation, cutting of what has been, of a prayer and a wish that it wouldn't happen. I hate changes. Routine is very welcome by me. I prefer the "I woke up-got dressed-ate-worked-had fun-went to bed"… I'm happy when it goes on and on.

פרידה הופכת לי את הכל: קשה לקום בבוקר, להתלבש, לאכול, לא קל לעבוד (גם עם מוזיקה באוזניים), אין מה לדבר על הנאה וקשה להרדם. היא אמרה, אני אמרתי, היא החזירה לי, אני החזרתי לה, היא לא נשארה חייבת, אני לא טמנתי ידי בצלחת, היא רשפה רעל, אני התאפקתי (אני הרי המעונה הקדושה בסיפור הזה)… כל כך מיותר, כל כך לא תורם, רק הורס.

A breakup turns everything around for me: it's hard to get up in the morning, to dress, eat, not easy to work (even with music in my ears), no chance to talk about having fun and it's hard to fall asleep. She said, I said, she retorted, I retorted, she didn't sit idle, I answered back, she poured poison, I restrained myself (since I'm the martyr in this story)… So unnecessary, so not contribute, so destroying.

אוהד עילם – לאט-לאט עם הבוקר

עם כל פרידה, צף ועולה זכר הפרידות הקודמות. הבכי, כאבי הלב, היסורים, הרצון להחזיר את הגלגל אחורה גם אם אין בכך הגיון או תועלת; הדברים שעשינו וחוינו לראשונה ביחד, מקומות בהם ביקרנו; איך היה עם ההיא, איך עם האחרת, למי אני מתגעגעת, אם בכלל, מה תרמנו זו לזו, אם בכלל. מישהי אמרה לי פעם, שכל מי שנכנסת לחיינו תורמת לנו. בכל פרידה אני תוהה מה זה היה, ברוב המקרים אין לי מושג. אני הרי מאותגרת.

With each breakup, the memory of the previous breakups comes up. The crying, the heartaches, the torture, the desire to reverse the situation, turn the clock back even if there's no reason or any benefit by doing so; the things we did and experience together for the first time, places we visited; how was it with that one, how with the other, whom I'm missing, if at all, what did we contribute each other, if indeed. Somebody said to me once, that every person that comes into our lives contributes us. Each breakup I wonder what was it; mostly, I have no idea. I'm challenged, aren’t I?

Janis Ian – Jesse

קשה לי לשים קץ לדברים, אף שלעתים רצוי, עדיף ומומלץ למתוח קו של סוף, להחליט על סיום ולהמשיך הלאה, גם אם את שבורה לרסיסים. איך אוספין את השברים? זו שאלה שעוד אין לי תשובה עליה ואני בספק אם תהיה. כל פרידה משאירה בך רסיס, צלקת, שהגלד שלה אמנם מתאחה, אך נשאר רגיש, פגיע, קליף. קָלִיף, לא הריצ'ארד. כל נגיעה בחייך מותירה בך משהו. מה לזכור? האם רק את הטוב או שכדאי גם לשנן את הרע כדי לא לשכוח? הרי לא תמיד היה חיובי ולא קל לחיות עם זכר החויה. איך אפשר לשכוח עלבונות שהוטחו, גם אם בעדנא דרתחא? יש דברים שאי אפשר למחול להם וגם אין צורך. צריך להמשיך הלאה ולקוות שבפעם הבאה תדעי לבחור את זו שתדע לנהוג בך כראוי.

It's hard to put an end, even if it's best, preferable and recommended to draw a line of ending, to decide to end and move on, even if you are broken in pieces. How to pick up the pieces? This is a question I have no answer to, and I doubt if I'll ever have. Each breakup leaves a trace, a scar that even if its scab recovers, it still remains sensitive, vulnerable, peelable. Each touching in your life leaves something in you. What to remember? Should it be only the good, or is it worthy to memorize the bad as well in order not to forget? Since it wasn't always positive and it's not easy to live with the memory of the experience. How can one forget the insults, even if it was done in the hit of the moment? There are things that can't be forgiven, and there's no need to do so. One must move on hopping that the next time she'll know how to choose the one who will treat her properly.

Cliff Richard – The Next Time

מתי נגמר הכאב, מתי מסתיימת הכמיהה? איך מכבים את השרפה הזו של רגשות גואים ונכמרים? איך מתגברים על ההחמצה של מה שיכול היה להיות בינינו ולא הסתייע? איך משכיחים את התאריכים שעולים וצפים בזכרון בכל שנה, בעיקר של פגישתנו הראשונה?

When does the pain end, when does the craving expire? How do you extinguish this fire of longing overflowing feelings? How do you get over the missing of what could have been between you two and didn't work out? How do you cause yourself to forget the dates which rise and pop up in your memory each year, mainly those of our first date?

כאבים נוספים:

  1. פרידה, זכרון, הנצחה באתר קציר מלים
  2. ג'סיקה באתר קציר מלים
  3. פרידה בעקבות האזנת סתר
  4. פרידה בדממה
  5. פרידה בנעימה אלגר Salut d'amour
  6. Goodbye – Air Supply
  7. Here comes goodbye – Rascal Flatts
  8. Goodbye – Miley Cyrus
  9. Goodbye my lover – James Blunt
  10. Goodbye – Spice Girls
  11. Goodbye – Alicia Keys
  12. The Last Goodbye – The Kills

דממה Silence

ואז… הגיעה הדממה, נופלת לה בשקט, חרישית.

אחרי כל הרעש הנורא, הריבים, הויכוחים, הרמת הקול, הורדת האישיות…

דממה.

And then… Silence came, falling quietly, gently,

After all the horrible noise, the quarrels, the arguments, raising voices, lowering personalities…

Silence.

הנסיעה, התנועה העמוסה, העייפות, הקפה הכואב, האחרון, בבית הקפה ההומה בנמל התעופה, המטוס… אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה… אמא'לה, אני לא רוצה ליפול! מזל שלא לילה. אבל גם ביום לא הכי סימפטי. כמה עוצמה יש למנועים הללו, הדוחפים אותנו למעלה. שלום, מדבר הקברניט… מתי תהיה לנו קברניטה? לא נראה לי שבימי, אין לי כוונה לטוס יותר.

The drive, the crowded traffic, exhaustion, the painful coffee, the last one, in that airport's hectic coffee shop, the airplane… if a person falls out of an airplane in the middle of the night… Mommy, I don't want to fall! Luckily, it's not night. However, also during the day it's not the most sympathetic. How much power is there in these engines, which push us up. Hello, this is your captain speaking… When will we have a captainess? I don't think it will happen in my time, since I don't have any intentions to fly anymore.

גבוה מעל העננים High above the clouds

גבוה מעל העננים   High above the clouds

הרכבת משקשקת את הדרך. נוסעים נכבדים, התחנה הבאה תל-אביב ההגנה. אני מביטה בכרוז, המשמש גם ככרטיסן. עוד ילד של אמא שמנסה לשרוד, העושה דרכו אל התואר דרך משמרות מתישות במקום להתרכז בלימודים, לבלות, למצות את נעוריו. רגע, מה, אני מעירה לו, איפה החפצים? אתה לא מזכיר להם לא לשכוח את חפציהם ברכבת? הוא נותן בי מבט מרוכז, מנסה להבין מהיכן צצתי לו, ככה, באמצע הלילה. מה חפצים? הוא עונה בנימוס ישראלי אופייני. רק תחנה אחת, איזה חפצים ישכחו? המלים נעות בתוכי. חפצים זה מהתחנה השלישית! הוא פוסק בהבחינו במבטי המפקפק, כנראה גם במלים הרוחפות מעלינו. אני עוצרת אותן על סף שפתי, מניחה לו. רציתי להעיר שיש גם נוסעות, שיכול היה לכלול גם אותן בפנייתו ולא רק את הנוסעים, אבל ויתרתי. למה להציק לַילד? לקראת התחנה הבאה, הוא נועץ בי מבט רב משמעי ומזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם. אני מחייכת אליו. אמו ודאי גאה בו.

The train is clacking all the way. Distinguished passengers, next stop is Tel-Aviv Ha'Hagana. I gaze at the announcer, who also is the conductor. Another mommy's child who tries to survive, who paves his way to his degree throughout his exhausting shifts, instead of concentrating in his studies, having a good time, enjoying life, exhausting his youth. Wait a minute, what, I draw his attention, what about the belongings? Don't you remind them not to leave their belongings on the train? He gives me a concentrated gaze, trying to understand where I have suddenly appeared from, just like that, in the middle of the night. What belongings, he answers in a typical Israeli manner. Only one stop, what belongings would they forget? The words move inside me. Belongings are from the third stop! He declares when noticing my doubtful gaze, and apparently my words floating above us. I stop them at the verge of my lips, leaving him be. I had more comments, but passed. Why annoy the kid? Approaching towards the next stop, he gives a meaningful gaze and reminds the passengers not to forget their belongings. I reward him with a smile. His mother must be very proud.

האין היא חמודה, האין היא מתוקה? Is not she cute, is not she sweet?

האם אינה חמודה, האם אינה מתוקה ? Isn't she cute, isn't she sweet

נֶגְרָה מקדמת את פני ביללת ברכה. איך היא זוכרת אותי? אני מניחה את גופי על המיטה, מנסה להרגיע את מוחי ההומה. השעה אחת אחר חצות. אינני יודעת אם אוכל להרדם. בלונדון, השעה רק אחת עשרה. מה היא עושה שם עכשו? חושבת עלי? ודאי צופה בטלויזיה. מן הסתם נושמת לרווחה. אכפת לי? כבר לא.

As a welcome, Negra blesses me with a meow of blessing. How does she remember me? I lay my body on the bed, trying to calm my stormy brain down. It is one A.M. I don't know if I will be able to fall asleep. It is only eleven P.M. in London. What is she doing there now? Is she thinking of me? Probably she is watching television. Apparently, she is relieved. Do I care? Not anymore.

הגוף לא רגוע. טלטלת הדרך הומה בתוכו. אני רק רוצה לנוח. כמה זמן יקח לי הפעם להתאושש? עם כל אשה, עם כל פרידה, זה מתקצר. כנראה גם לזה מתרגלים, כמו לכל דבר בחיים.
אני עוצמת את עיני. המראות עוברים לפני כמו בסרט קשה לעיכול. מבט עקום, עיניים רושפות רעל, את לא נורמלית! למה, את כן? את משונה, את לא בשבילי, את…

My body is not relaxed. The journey, this wandering, rattles in it. I just want to rest. How much time will it take me to recover? With every woman, the time to each parting becomes shorter. Probably, one gets used to this too, like everything in life.

I close my eyes. The scenes pass in front of me like in a hard to digest film. A crooked gaze, eyes flaring with poison, you are not normal! Why, are you? You are weird, you are not for me, you…

נגרה החתולה Negra the cat

נגרה החתולה  Negra the cat

אורזת בחופזה. מה לקחת? מה להשאיר? להשאיר?
מונית?
לא, עזבי, תני לי להסיע אותך.
מה פתאום? אני לא רוצה!
בבקשה, אל תתעקשי על זה.

I'm packing hastily. What to take? What to leave? Leave?

Taxi?

No, leave it, let me drive you. What are you talking about? I don't want you too.

Please, don't be stubborn.

חצי שעה של שתיקה. אפילו קוני, הג'י-פי-אֶסית, חוסכת במלים.
האייפוד מעביר לי את הדרה לראש בעוצמה הכי-הכי:

I wanted to tell you, just before you go

יש לי הרבה מה לומר לך לפני שאני הולכת מחיַיִך, אך אני מתאפקת. אֶת שלא נאמר עד עכשו, אין כבר טעם להוסיף. הראש מתמלא במלים, במלים, במלים. אני מדברת אלייך במלים שבראש שלי, אך אין הן עוברות את דל שפתי. כל הדרך אני מדברת אלייך. גם עכשו, בבית, חודש אחרֵי.

Half an hour of silence. Even Connie, the G.P.S., saves words.

The iPod transmits Hadara to my head with all its most might: I wanted to tell you, just before you go…

 

Hadara Levin-Areddy – Before You Go

I have a lot to tell you before parting from your life, but I restrain myself. There is no point in adding to what has not been said so far. My head fills with words, words, words. I speak to you with the words I have in my head, but they don't cross the verge of my lips. I speak to you all along the way. Even now, at home, a month after.

אין כמו בבית There's no place like home

אין כמו בבית There's no place like home

Trembling Blue Stars – And Then Silence

הגרסא המקוצרת:

פרידה. דממה. 5.6.09

The short version:

Farewell. Silence. 5.6.2009