ארכיון תג: דתיים

אנחנו והם

על השוויון בנטל

Us and them – Dream Theater (with lyrics)

למה השנאה התהומית הזו? למה ההקנטה? למה בכח? הרי אפשר לעשות דברים במח, בחכמה, בתבונה ובגישה חיובית. השאלה היא היכן אפשר למצוא את החיוב בממשלת הרשע הלזו. התשובה היא: אי אפשר. קיבלנו את מה שבחרו רפֵי-שכל הזויים.

אין גזרה שהורידו השרים הנבזיים הללו על ראשנו, שאי אפשר למצוא לה תחליף ובמקום לגזול את כבשת הרש שלנו – הם יכלו לשתף את הגבירים והטייקונים ב"חגיגת" הנטל, אך למה שזה יקרה? למה שיקיימו את מה שהבטיחו לנו במפורש לפני הבחירות?

למה אין העם קם ומתקומם? למה מתירים אתם לרשעים בממשלה לשפוך את דמנו? אין לי מושג. אולי כי זה מגיע לכם. תמיד אפשר לשנות, הרי אנחנו דמוקרטיה ובהחלט ניתן לקבוע, אך זה תלוי במעשינו. אם נמשיך לשבת מול הטלויזיה ולבהות בשטויות שמאכילים אותנו כדי לטמטם את שכלנו – זה לא יקרה. הצלחנו להתניע מחאה, אך לא המשכתם עד המטרה, למה? המתחיל במצוה מצוּוֶה לסיימה, לא ככה?

אחת הגזרות שהונחתו עלינו בקול ענות גבורה, במחולות ובמצלתיים – היא גיוס החרדים. את מביטה בקולות, בלשון הגסה והרגל הקלגסית הנוגשת והיית כחולמת. כל כך הרבה טמטום במהלך הזה! כל כך הרבה שנאה למה שלא צריך! שנים אני מטיפה ומסבירה שיש ללמד את צאצאינו מגיל רך ולתרבת אותם במקורותינו. לוא היו לומדים במשך הדורות רק חצי מן העושר שבכתובים המכילים את ארון הספרים היהודי העתיק – היו חיינו פה נראים הרבה יותר נורמלים. לוא העומדים בראשנו, השרים המרכיבים את ממשלת הטמטום והזדון הזו, היו לומדים כמה דברים יסודיים – יתכן והיו נוהגים בצורה הרבה יותר חכמה ולא כזו חלמאית כפי שנהגו. למה יתכן? כי יש קצת פער בין ללמוד לבין לישם את שלמדת. אינני יודעת איך אתן, אך אני אינני סומכת על תבונתם כלל. מתי קרה, במהלך כהונתן של ממשלות ישראל לדורותיהן, שמשהו נעשה בתבונה ולא מתוך שליפה ושכרון הכוחניות או לחילופין מתוך חולשה וכניעה ללחצי אינטרסנטים ואינריגות?

סוף מעשה במחשבה תחילה

באוצר התבונה הגדול של הפתגמים היהודיים יש הרבה מה ללמוד ולשנן, וַדאי גם להחכים ועל אחת כמה וכמה לחיות חיים חיוביים. מה כל כך קשה להקדיש את הזמן הנחוץ כדי לתכנן? אמנם אף אחד אינו יכול לתקוע לידנו שהתכנון הכי קפדני משמעו ביצוע נכון, אך לפחות ישנו מתוה שלפיו אפשר לבחון את הנושא ולנסות לסכל בעיות בטרם תצוצנה. אף אחד אינו יכול לראות את הנולד, גם לא החכמים, אולי יחידי סגולה, אך אפשר לפחות לנסות לצפות מה יקרה אם נפעל בצורה מסוימת. במקום לירות לשוא לכל הכיוונים, האם לא עדיף להתמקד במטרה מתוך כוונה טובה?

האוילות המשרישה הזו של הטלת גיוס חובה על כל החרדים ללא כל מחשבה תחילה, ללא כל תכנון, ללא הכנה מתאימה – מה אפשר לומר עליה? ודאי לא דברים חיוביים.

As der Rebbe lacht

ביצוע מהמם של wolga-klezmer

עוצו עצה ותופר

מי שמכירה אותי, יודעת היטב שאני חילוניה אדוקה ביותר, שמחה בחלקי ונלחמת כמיטב יכולתי בכל מה שמריח מדת וכפייתה. אני חושבת ששורש רוב הרע והרוע בעולם נובע מן הדתות, בעיקר מן המאמינים הבטוחים שהם היחידים הרואים את האור ואילו השאר צריכים לנהות בעקבותיהם אחרת יש לצודם ולמגרם מן החיים. יחד עם זאת, אני נגד בורות וחושבת שיש צורך ללמד ולהנחיל לצאצאינו את מורשתנו. לא בצורה החרדית (חס ושלום לנו!), אלא כדי לדעת את שורשינו. עם, ששורשיו נגדעו בשואה שירדה עליו, חטא בהפנותו עורף לתרבותו. כמה חטאים נחטאו. ביניהם:

  1. נסיגתו של בן גוריון בפני הרב קוק בענין גיוס בחורי ישיבות ועוד. לולא הרעה החולה הזו והרכנת הראש בפני סחטנים – אולי העניינים היו נראים אחרת. לוא עמד הראש על שלו במקום להכנע בפני החשכה – היו החרדים מתרגלים לשאת בנטל וזה לא היה הופך להיות נושא שנוי במחלוקת, מעורר מדנים כל כך ובעיקר – לא היה ענין לענות בו ולהפריד בין חלקי העם, בין ממלכת יהודה לזו של ישראל הפשוט.
  2. במקום כור היתוך אמיתי של הנחלת כל גווני התרבות שלנו לכל האוכלוסיות – ויתרנו על הנחלת לימודי הליבה לחרדים ועל לימודי הקודש לחילונים. במקום ללמד הכל – הסתגר כל מגזר בפינתו: החרדים בזו החשוכה והחילונים בבור הבורות. כך אין בונים גשר של הדדיות, אלא הפרדה. למי ולמה זה טוב?
  3. למדינה אסור לקבוע מה על הפרט לעשות ולמה לשאוף (במסגרת החוקית, כמובן), אך היא יכולה לכוון ולעמוד על המשמר כדי לסקל בעיות בטרם הן צצות. במקום לטפח טפילים – אפשר היה לתגמל את אלה היוצאים לעבודה ומפרנסים את עצמם ומשפחתם. במקום לכפות על העם או על חלקים ממנו הר כגיגית – עדיף היה לוא הקדימו מחשבה למעשה והיו מפנים כל מגזר לאן שהולם אותו בהתאם למסוגלותו. מה רע בשרות לאומי לכל ללא הבדל דת, גזע ומין?
  4. אינני מתעלמת מן העובדה שעם קום המדינה היו לנו צרכים מסוימים והיה צורך לגייס את מי שרק אפשר (ולכן התהייה: אז למה לא את כולם?), אך עם הזמן הצרכים התגמשו ויש מקום וצורך בחשיבה מחודשת. מיום שהתגייסתי, הפריע לי שהעם נחלק לכאלה שמתגייסים ולכאלה שפטורים מגיוס. למה שחור ולבן? היכן הגוונים הנוספים? למה לא שרות לאומי לכל? למה שלא כל אחד ואחת, כולל המגזר הערבי, יגויסו לטובת העם והמדינה? כך יופנו למלא את הצרכים הלאומיים בהתאם למגזרם, ליכולותיהם ולמסוגלותם. אגב, לאלה המתעקשים לההרג באוהלה של תורה – למה שלא יעשו זאת בתנאי שדה, במתחם בית החולים ובכל מקום אחר? למה זה צריך להיות דוקא בישיבה הממוזגת? היכן נכתב שהם צריכים לשבת כל היום ולהתנענע? לא שאני מזלזלת בתרומתם, אך לא עליהם להחליט במה יתרמו, כפי שאף חילוני אינו מחליט לעצמו, אלא מגויס לאן שמחליטים שיש בו צורך. במה נעלה דם החרדים מזה של החילונים?
  5. התנהגות החרדים בשנאתם ובדחייתם החילונים ודאי לא תרמה לקרוב לבבות. הדור שלי לא קנה את השטויות שלהם ואף אחת מאיתנו לא האמינה ל"ואהבת לרעך כמוך" מצדם, כי אם בכלל אהבו (זה בספק גדול) – הרי זה את אנשי שלומם ואפילו לא את נשותיהם המוהדרות. אפשר להתווכח על תרבות ועל חינוך ועל דרך חיים וכו', אבל זה לא יוביל לשום דבר חיובי. ויכוחים אינם מסייעים לגשר. רק רצון טוב, גישה חיובית, קבלה של האחר והשונה ממך ובעיקר הרצון (שאינו קיים אצלם) לחיות בשלום עם כל אחד – אלה מסוגלים להביא לטוב. השאלה היא מה רוצים החרדים מאיתנו מלבד שנסתלק להם מהעיניים, אך שימשיכו להתעלק עלינו ולמצוץ את לשדנו כדי שנפרנס אותם ואת שלהם.

מה יצא לנו מההתנהלות המטומטמת הזו של החרדים וממשלות ישראל לדורותיהם? כלום! על כל גזרה שנגזרה עליהם – הם ידעו למצוא את העצה כדי להפר אותה.

צדיק באמונתו יחיה

השאלה היא מיהו צדיק. האם מי שמנבל את פיו ומקלל את כל העולם שאינו סר למרותו ונוהג כפושט הכי פושטי, גם אם הוא קיבל תואר רב ראשי (אוי, פוליטיקה ודת, פוי!!!) – זה צדיק זה? אבוי לנו עם צדיקים כאלה. כך נראים נציגי הדת בימינו וזה מגעיל! שום דרך ארץ (והרי זו קדמה לתורה!) לאלה שאינם חולקים את השקפת עולמך. בזוי ומבזה! האם האיש בשמלה (ואין הכוונה לרשע הנחבא אל הבונקר שלו בלבנון) הוא זה שאמור לקבוע לנו את אורח חיינו ומפיו יש ללמוד את דברי הטפשות והשטנה שהנמבזה הלזה מפיץ?

יש בעיה כשמאן דהוא בטוח שכל האמת נמצאת אצלו והוא משוכנע כי מי שאינו שותף לאמונתו – יש לדחותו, לנדותו, לרצחו נפש וכו'. חילוניה כמוני, הצופה בעדר הבהמות בלבושו האחיד, בהתנהגות האוילית של נהייה אחר מוצא פי הרבי, המר"ן, האדמו"ר וכל תארי ההבלות האחרים, בהדרת נשים ובשלל מרעין בישין שבאמתחתם, אינה יכולה אלא לבוז לקהל החרדים הלזה. את מביטה במנהגיהם וגם אם תשפשפי את עינייך ותגרדי בראשך (אולי תמצאי שם איזושהי הארה) – לא תצליחי להבין אותם. אינני יכולה למצוא שום יופי בהתנהגות אלימה ובכפייה על הזולת לנהוג כמותם. לי אין אמונה באל, אלא במעשי האדם. אף אל אינו גורם לאף אדם לעשות את מעשיו, אלא האדם עצמו הוא זה שפועל. אף אל אינו דוחף אף אחד לצעוק על אשה היושבת בקדמת האוטובוס לעבור לירכתיו וגם לא לעורר מהומות ולשבור ולנתץ חלונות משל היו אלה אלילים. ענין של חינוך איך תתיחס אל מי שאינו שותף לאמונתך הטפלה.

יחד עם הגיחוך והבוז שהללו מעוררים בי במלבושיהם ובמנהגיהם – מעולם לא עלה על דעתי להגיע לשכונותיהם כדי להכריז שאני כאן ולחלל את השבת בפניהם. ההפוך הוא שקורה: כשהם מגיעים לשכונה מסוימת – אין הם יכולים לשבת בשקט. חס ושלום אם יקרה כזאת ויהיה שקט! הם מיד צריכים להכריז על בואם (כאילו שאי אפשר להבחין בהם על מדיהם המגוחכים) ולכפות על סביבתם את מנהגיהם. בטוב, כמובן, בטוב, בנחת ובדברי כיבושין. אחר כך, אם מתעלמים מהם – הם עוברים לאלימות, מה שנקרא: בכיבושין תעשה לך מלחמה, כי התחבולות כבר אינן מועילות.

As der Rebbe lacht

ואהבת לרעך כמוך

כשאתה חרדי, זה לא בא בחשבון. איך תוכל לאהוב את מי שנוהג אחרת ממך? איך תוכל להמנע מלכפות את דעתך ומנהגיך על מי שאין לו עימם ולא כלום? אז מה אם יש ציווי כזה? גם יש דיבר שאוסר על רצח, אז דתי לא רצח?

כשמוצאים במקום מסוים עצמות, ישר נמצא שם התגודדות של חרדים המתקיפים ועוצרים הכל מפני חילול המת האלמוני. איפה הם כשמדובר בחיילים חילונים, בבחינת "לא משלנו"? איפה אהבת רעך? החילוני אינו אחיך ורעך? כנראה שלא.

אז מה אפשר לעשות? איך ניתן לתקן? ודאי שלא באמצעות כפייה, כי מה ששנוא עלינו אל לנו לעשות לצד אחר, גם אינו חברנו ועולמו רחוק משלנו כרחוק מזרח ממערב לנצח. לא מוכרחות לאהוב. מה שכן, יש להחליט לקבל את האחר, זה הכל. זו כל התורה כולה על רגל אחת: וקיבלת לרעך כמוך.  לקבל את הזולת כפי שהוא, לא לשנותו ולא לאנוס. לאף אחד בעולם אין בעלות על האמת. לכל אחת מאיתנו האמת שלה והיא זו שמתאימה לה. יחד עם זאת, אין לאפשר לאף אחד לטפס עלייך, אין להרשות לאף אחד להתעלק על זולתו. מי שבוחר דרך מסוימת – שישלם את המחיר בעצמו ולא החילוני צריך להחזיק את הדתי. כשתיבש הבאר – תצטרכנה העלוקות למצוא להן מקור פרנסה בכוחות עצמן. אנחנו יכולים לסייע בידם לצאת ממעגל ההתעלקות והעליבות. כמו שדתיים בארצות הגויים מסתדרים בעצמם בלי להתעלק על הקופה הציבורית של אותה מדינה – כך אפשר להנהיג גם בארצנו. בשכל, במח, לא בכח. ויפה שעה אחת קודם.

דוסיותאיש בין שתי נשים? אוי וועי! זה אסור!

[אנחנו לובשות מכנסיים, אולי זה מֵקל?]

פינת הפולקלור:

  1. מצוה טאנץ האדמו"ר מראחמסטריווקא
  2. Satmar Rebbe Dancing Mitzvah Tanz In Israel
  3. האדמור מסקווירא במצוה טאנץ
  4. Tosher Rebbe Shlita singing a Song
  5. Holy Tosh Rebbe Mitzva Tantz

עשי לך רבא

מגן דוד

הדור שלי סבל מנתק לא נסלח אל שורשיו. כמי שבאו מ"שם", היו הורי שומרי מסורת. לא היו רבנים במשפחתי – משני הצדדים – אלא אנשים קְשֵי-יום שעמלו בפרך כדי למצוא את לחם יומם ולפרנס את עצמם ואת צאצאיהם. פנאי כלשהו ללמוד ולהעמיק בתורה לא היה להם וכל השכלתם התורנית נבעה מהמנהגים שקיימו, כגון שמירת השבת, כשרות ללא פשרות וחגיגת החגים בקפידה רבה. אני זוכרת את הבית, שלא היה פנאטי כלל וכלל, אך נהיר וברור היה שאין אוכלין חמץ בפסח, למרות שבארונות היה סטוק פולני טיפוסי נכבד. אם כבר לשבת בחושך – אז כמובן שזה עם מלאי ניכר של לוֹקְשְן. את המרק אפשר לאכול אחר-כך, כשהאור נדלק.

ההכוונה שלי לבית ספר ממלכתי במקום לממלכתי-דתי, היתה רק משום שאחי, שסבל שם מספיק, התריע בפני ההורים שיחסכו ממני את העינוי של שינון דברים תפלים ללא חופש מחשבתי. היה לי מזל, כי איזו הכנה יש לך לחיים הממשיים בלי לימודי ליבּה ראויים? הכיוון הוא אחד וישיר לחיי שנור על חשבון עמל הזולת. אחי, שסרב בכל תוקף להמשיך להתקשקש עם סוגיות הלכתיות, הלך לתיכון רגיל. למותר לציין את הלם הלימוד ואת הפער העצום שהוא ואותם אלה שחברו אליו הצטרכו להשלים כדי להשיג את רמת הכיתה.

הכניעה של ממשלות ישראל לגחמותיהם הבלתי מוצדקות (כאילו שיש גחמה מוצדקת, שהיא הרי תמיד על חשבון הזולת), גרמה לקיטוב בעם, להגדרה מפרידה של דתיים וחילוניים ולא יבואו אלה בקהלם של אלה, פרט לחלק קטן מהדתיים, ששאף להעביר את החילוניים בנועם (אך בנחישות!) אל מחנם ונהג להזמינם לעשות איתו שבת. זוכרות את הטרנד הזה, כשכיתות שלמות היו מופרדות מהוריהן כדי להשתעמם בשבת אצל הדתיים, אך לעולם זה לא היה להפך מחמת "השחתת נפשותיהם הטהורות של בני הדתיים", תינוקות תמימים של בית רבן אצל אלה שאינם בני תורה? זה אמנם לא היה בדורי, אך לאחריו. אני לא הרשיתי לילדי להשתתף בטומאה הזו, בשטיפת המוח החד-צדדית. לוא היתה מגמה של הפריה הדדית ופתיחות – ניחא. זה לא קרה. אלה הסתגרו בד' אמותיהם ואלה מסרו נפשותיהם במלחמות ישראל.

בדור שלי המאיסו עלינו הדתיים את הדת ואת מנהגיה, עד כדי זרא. אם רצית לגרום למאן דהוא להקיא – היית רק צריכה להזכיר לה את השטויות שעשו הדתיים. הדור שלי מאופין בחוסר הכבוד שלו לאלה ובצדק מאוד. חבל, משום שניתוק מן השורשים כמוהו כרצח של הנפש. כשאינך יודעת את העבר שלך, כשאינך מסוגלת (מרוב גועל מהעסקנים המאוסים) להתקרב לכל מה שנודף ממנו ריח של תורה – מה את יכולה להנחיל לצאצאייך?

בכל זאת, כאשר נולדו ילדי, התחלתי להתקרב למסורת, להדליק נרות לקראת שבת המלכה, לחגוג את החגים ולשמוח בהם. כמובן, לא מתוך אמונה חס וחלילה, כי אמונה אי אפשר הרי לרכוש – או שיש לך או שאין לך אותה, אבל מתוך סקרנות למה שלא ידעתי ולימוד שורשַי, תוך התפיסות עימם ובעיקר – להנחיל לדור הבא. למדתי, שאין זה משנה מה יגיד מאן דהוא מתוך אופקיו הצרים להחריד, אלא מה שאני חשה ואיך אני רוצה להיות בקשר עם יהדותי. מזל שזו אינה מוטלת בספק, למרות שרוב משפחתי משני הצדדים נכחדה ולא נשאר זכר בשביל להעיד עליהם, מלבד הרב שחיתן את הורי במחנה ברגן בלזן.

בימים אלה, בהם אנו עדים לסמטוכה המביכה והמבישה של בחירת רבנים ראשיים, אני חוזרת אל נערותִי וזכרון תחושת הגועל נפש שחשה הסביבה מהדת והדתיים המאוסים צף ועולה. למה אנחנו צריכים את המוסד המיותר הזה? כל הזמן משננים באוזנינו שהדתיים "באמת" אינם נזקקים לו ויש להם כשרות ורבנים משלהם. החילונים? אנחנו הרי מדירים רגלינו מכל מה שמריח מדת. חבל רק שאנחנו עדיין (מכוח האנרציה ומאונס השלטון?) דורכים על סִפָּהּ של הרבנות ומשתמשים בשרותיה. הלואי והיינו מדינה מתוקנת והיו מפסיקים להכתיב לנו אורח חיים שאינו הולם אותנו ואפשר היה להנשא בנישואין אזרחיים, להמנע מהטלת מומים בזכרינו המסכנים בני יומם ובבוא יומנו (אחרי 120, כמובן) להקבר בקבורה שמתאימה לנו. נפשי נקעה כשבחגיגות הבר-מצוה של ילדי בכותל, הופרדנו, הנשים, מהזכרים ונאלצנו לנחש מה מתרחש בתוך המערה החשוכה אליו הם נכנסו מתוקף היותם בעלי רכיב מתנדנד שעליו גאותם. כל ההבדל בינינו זה רכיב, לא מוח, אלא אבר מיותר. מה הושג בהפרדה המפגרת הזו?

אם לשרי הממשלה הזו היתה יושרה (שלא לדבר על הביבי חסר-האונים והחזון) – הם היו שמים קץ לפארסה הבלתי מכובדת הזו ומבטלים את המוסד הזה מכל וכל. אך למה שנבקש דברים שאינם מציאותיים? יושרה ושרי ממשלה? נו, באמת! אני גם נגד שר לענייני דתות, שגם זה מיותר. מה רע בלהעמיד מנהלת (כן, אשה!) במחלקה לענייני דתות בתוך משרד הפנים? כמה עבודה יש בנושא הזה שמצריך שר וכיבודים נִלְוִים? הכל על חשבוננו, כמובן.

במשפט אחד: עוצו עצה ותופר הפארסה הזו של בחירת הרבנים הראשיים המיותרים!

סתם חפירות:

  1. עשה לך רב, ויקיפדיה
  2. ונתנה תוקף
  3. היום הקדוש ליהודים
  4. הושענא רבא

שבת בפאריז Shabbat in Paris

נרות השבת

פאריז בשבת היא אותה פאריז של ימי חול, ההבדל היחיד הוא באנשים הממלאים את בתי הקפה, בעיקר את אלה שעל גדות המים. התחבורה שוקקת כבכל יום. אני חשה שישנם פחות כלי רכב פרטיים, אך ביאטריס טוענת שההבדל אינו משמעותי, משום שאנשים מודעים יותר לסביבה ומשתמשים במהלך ימי השבוע פחות ברכביהם ויותר בתחבורה הציבורית הזמינה. כאן זה לא ישראל, כאן אין דממת תחבורה ציבורית בשבת ובחגים. כאן על היהודים החרדים להתאים עצמם לסביבה ולא להפך, כמו בארץ הקודש.

Paris on Shabbat is the same weekday Paris. The only difference being in the people who fill the cafés, especially the ones on the water's edges. Transportation is buzzing as in weekdays. I feel that there are fewer private vehicles, but Béatrice claims that the difference is not significant, because people are more environmentally conscious and use less vehicles during their weekdays and more the available public transport. This is not Israel, here there is no public transport shutdown on Shabbes and holidays. Here, the ultra-Orthodox Jews must adjust themselves to the surrounding and not the opposite, as in the Holy Land.

חג המולד עבר (בלעדַי), אך דמותו החביבה של Père Noël עדיין מבצבצת מכל פינה ומקשטת גם את הביסטרו בו אנו סועדות את ארוחות הבוקר בסוף השבוע הזה. גם העץ עדיין נראה פה ושם עת אנו עושות את דרכנו לסעודת השבת המשפחתית אצל אמא של ביאטריס. ברחוב בו הן גרות בסמוך זו אל זו, מתחילים לגרש את העצים החוצה כדי להפטר מהם. לי זה מכמיר את הלב לראותם עומדים מבוישים בקור, חלקם זרוקים, שרועים אפיים ארצה, הגשם יורד עליהם ומקמט את הקישוטים שלא הוסרו מהם. הכושים עשו את שלהם ועכשו – קישטה.

Christmas has passed (without me), but Père Noël's likeable character still pops out of every corner and also decorates the bistro where we dine our breakfasts this weekend. The trees are also still visible here and there as we make our way to the family Shabbat dinner at Béatrice's mother's place. In the street where they live next to each other, the trees begin to be expelled to get rid of them. To me, it is heart-rending to see them standing ashamed in the cold, some are tossed, sprawled to the ground, the rain falling on them and crumpling the decorations that have not been removed from them. They did their job and now, after finishing it – out they go, they were dismissed without thanks.

אני מביעה את תקוותי באוזני ביאטריס שיש מי שיוזם את איסופם המסודר, מאגד אותם בְּמָקום אחד, מטפח ושומר לקראת השנה הבאה, בִּמְקום סתם להשליך לאשפה ולבזבז עצים לשוא. אפשר לחשוב שאנו משופעים מדי בריאות ירוקות על פְּלַנֵטָתֵנוּ. היא מושכת בכתפיה ומודה שמעולם לא שמה לב אליהם ואין לה מושג כלשהו באשר לגורלם.

I express my hope to Béatrice that there is someone who initiates their orderly gathering, bundles them in one place, cultivates and preserves for the next year, instead of just throwing them to the garbage and waste trees in vain. One might think that we are too saturated with green health on our planet. She shrugs and admits she never noticed them and has no idea regarding ​​their destiny.

דומיניק

דומיניק, אמהּ של ביאטריס, מברכת ומדליקה את נרות השבת. גם איתה אינני צריכה לפתוח דיון על סדר הברכה והדלקת הנרות. כפי שלימדה את כל בנות המשפחה לדורותיהן, מדליקה סבתא-רבא את הנרות לאחר שהיא אומרת את הברכה. אני מביטה בידיה הרועדות וחושבת לעצמי ש-93 הוא גיל מופלג ונאה ומקוה שכשאגיע לגילה, אהיה לפחות כמוה, טפו-טפו-טפו. ביאטריס דומה לה מאוד. יש לאן לשאוף.

Dominique, Béatrice's mother, blesses and lights the Sabbath candles. I don't need to start a discussion with her too about the order of blessing and lighting the candles. As she taught all the family members throughout their generations, her great-grandmother lights the candles after saying the blessing. I look at her trembling hands and think to myself that 93 is an exalted and nice age, and hope that when I reach her age, I will be at least like her, tfu-tfu-tfu. Béatrice is very similar to her. There is where to strive to.

הָאֵם מליטה את פניה בידיה ומתפללת בקול רם לרווחת בנותיה, בניה, נכדותיה, נכדיה, הנינות והנינים. הכל מקשיבים בקשב רב. אחר-כך תעדכן אותי ביאטריס שהיא, אחיותיה ואחיה מתפללות שאמהּ לא תשכח אף אחת. בכל זאת, גיל קצת מתקדם… גם הפעם עוברות הברכות והפילולים בשלום. כולן הוזכרו ואנו מקוות שהן תזכינה לכל הטוב שאיחלה להן.

Her mother covers her face in her hands and prays aloud for the welfare of her daughters, sons, granddaughters, grandchildren, great-granddaughters and great-grandchildren. Everyone listens with great attention. Béatrice would update me afterwards that she, her sisters and brothers were praying that their mother would never forget anyone. Still, it's a bit an advanced age… This time too, the blessings and prayers go well. All of them have been mentioned and we hope that they will get all the good and abundance she wished them.

שולחן השבת מלא כל טוב, כיד האירוח המזרחי. אמנם ישנם כמה חתנים שלא מהעדה הנכונה, קרי האשכנזית, אך דומיניק מקבלת את כולם בסבר פנים נאות ולוחשת לי באוזן שלא המוצא חשוב, אלא שיהיו בני אדם והעיקר שהם בעלים טובים לבנותיה ואבות מצוינים לנכדותיה. אני נזכרת ב"בדיחה" הפולנית* הידועה וממלאת פי מים. לא שיש סיכוי שזו תהיה חמותי אי-פעם או שתלמד לדעת מה טיב היחסים ביני לבין בתה, אבל נחמד לדעת שהיא מקבלת אותי כפי שאני, על אשכנזיותי המזרחית.

The Shabbat table is full of goodness, as is the Eastern hospitality. Although there are some grooms who are not from the right ethnic group, meaning Ashkenazi, but Dominic welcomes them all and is whispering to me that the origin is not important, but that they will be human beings and most importantly that they are good husbands to her daughters and excellent fathers to her granddaughters. I remember the well-known Polish "joke"* and I fill my mouth with water. Not that there is a chance that she will ever be my mother-in-law or that she will learn what the real nature of my relationship with her daughter, but it is nice to know that she accepts me as I am, as an Eastern Ashkenazi.

ביאטריס מסבירה לי שמשפחתה די טיפוסית לתקופה. אם פעם היו מתחתנים בתוך העדה, הרי שזה די חלף (אם כי ישנם עוד כאלה ששומרים בקנאות על המסורת ההיא) ואפשר למצוא מגוון. אמהּ פתוחה יותר לקבל "זרים", אם כי זה לא בקלות ולפני כל הצגת חתן מיועד שאינו בן העדה – היא מנסה ומשתדלת ככל יכולתה להניא את הסוררת מללכת בדרך שלדעתה לא תצלח. היא אינה מסתירה את דעתה שנישואין מוצלחים יסודם במוצא המשותף של בני הזוג, על אף שכמה מבנותיה הוכיחו שאפשר גם אחרת. סבתא-רבא דומיניק אינה מתווכחת עם המוגמר.

Béatrice explains to me that her family is pretty typical for the time. If in the past they used to marry within their ethnic group, it is quite a passing thing (though there are others who zealously maintain that tradition) and you can find variety. Her mother is more open to accepting "strangers", though it is not easy, and before presenting any intended groom who is not a member of their ethnic group – she tries and attempts as hard as she can to dissuade the recalcitrant from going the way she thinks won't succeed. She does not hide her opinion that a successful marriage is based in the couple's shared ancestry, although some of her daughters have proved that otherwise is indeed possible. Grandmother Dominique does not argue when something is successfully completed.

שולחן לשבת

רוב המשפחה חילונית ומסורתית לייט – כלומר, ממלאים אחר המסורת בתדירות נדירה ובהזדמנויות מסוימות. אין מדליקים נרות שבת וחג ואין מבקרים בבית הכנסת, גם לא בימים הנוראים. מתחתנים בעיריה ואת הברית לבנים הנולדים עושים בבית החולים תחת פיקוח רפואי מוקפד. יש גם ענף חרדי, שדי מתבדל ומטעמי כשרות אינו מופיע סדיר לארוחות המשפחתיות, אלא אם כן הנשים הקדימו והכשירו את המטבח והכלים למהדרין. אין צורך לעשות כן אצל סבתא-רבא דומיניק, משום שהמטבח שלה כשר למהדרין.

Most of the family is secular and traditional Lite – that is, follow the tradition on rare frequency and on certain occasions. There are no candles for Shabbat and holidays and no going to the synagogue, not even on the Days of Awe. They're getting married at City Hall and the brit milah to the born boys they do in the hospital under strict medical supervision. There is also an ultra-Orthodox branch, which is quite divergent and for kosher reasons do not attend regularly at family meals, unless the women have preliminary prepared and rendered kosher the kitchen and dishes. Not at Grandmother Dominique's kitchen, as she keeps kosher.

לפחות הם חיים זה לצד זה ומתעדכנים זה בחיי זה ואינם מתנתקים לחלוטין כמו החוזרים בתשובה אצלנו, שחוששים פן יבולע להם חס ושלום אם ישמרו על קשר עם בני המשפחה שנותרו חילונים רחמנא ליצלן. החרדים הצרפתיים גם אינם חולמים להתאסף ולהשליך אבנים בשבת על כלי הרכב העוברים בשכונה. כאן זה לא מאה שערים.

At least they live side by side and keep up with each other's lives and are not completely disconnected like our ba'aley tshuva (repentant, the newly religious), who fear that they will be harmed if they keep in touch with those family members who remain secular, G-d forbid. The French Haredim also don't dream of gathering and throwing stones on vehicles passing through the neighbourhood on Shabbat. This is not a Mea She'arim (ultra-Orthodox neighbourhood of Jerusalem) here.

הפעם, כשהאח הדוס מלוה אותנו החוצה (זה בחוץ ואין בזה משום ייחוד חס וחלילה, מה עוד שאנחנו שתיים), הוא מונע מאיתנו את ההטפה השגרתית, משום שבאנו ברגל למרות הקור (100C, אך אין גשם עדיין) ואיננו מחללות את השבת בנסיעה ברכב. ההבדלה זו סיפור אחר, משום שאין שום סיכוי שנשים נפשנו בכפנו ונהלך רגלית בכפור העז הצפוי לנו לפנות ערב.

This time, when her Dos brother escorts us outside (this is outside and there is no Yichud G-d forbid, as we are two women, not one), he avoids the routine preaching, because we came by foot despite the cold (100c, but no rain yet) and we are not desecrate Shabbat with traveling by car. Havdalah is another story, because there is no chance that we will risk our lives in by walking in the fierce frost that is expected in the afternoon.

* הבדיחה הפולנית

שתי פולניות בגיל מתקדם נפגשות בגן הציבורי ומתישבות זו לצד זו על ספסל פנוי. אחרי שיחה מקדימה משולבת באנחות קורעות לב ובתלונות השגרתיות, פונה אחת מהן אל חברתה ושואלת: "נו, ז'ניה, איך הילדים שלך?"

"אוי, יענטל, אל תשאלי…" נאנחת הנשאלת. "אל תשאלי."

"מה, כל כך נורא?" מביעה יענטל התעניינות, מסתירה את קורת רוחה מאחורי המניפה אותה היא אוחזת כנשק מפני החמסין האסייתי בארץ הקודש.  "החתן שלך לא בסדר עם הבת?"

"לא, לא! יש לי חתן, אוי, איזה חתן יש לי! ממש נפלא! איך שהוא נושא את לאה'לה שלי על כפיים, אל תשאלי! הכל הוא עושה! היא לא צריכה לטבול את היד שלה במים. כל דבר שהיא צריכה – הוא מיד מביא לה וכשהיא רוצה לנוח, הוא לוקח את הילדים לגן השעשועים. ממש בחור זהב!"

פניה של יענטל נופלות וצונחות כמעט עד הקרקע, אך היא מתעשתת במהירות כדי לא להסגיר את קנאתה. תוך נפנוף מהיר במניפתה, היא שואלת: "ואיך אצל הבן שלך, יענקלה?"

"אוי!" קוראת ז'ניה בפנים מכורכמות כשהיא מניפה את ידיה לפניה בצער. "אצלו ממש קשה. האשה שלו מנצלת אותו בכל דבר. היא לא מזיזה אצבע לכלום וכל היום נותנת לו פקודות, 'תעשה כך ותעשה אחרת' ואף פעם היא לא מרוצה ממה שהוא עושה. איזה פנים חמוצות יש לה, לַשְׁנִירָאלֶה הזו שלי, פע!"

"אוי ועי!" קוראת יענטל במעין השתתפות בצער. "גם אצלי השְׁנִיר לא ממש בסדר, אבל הוא בחר להתחתן איתה למרות שיצחק ואני הזהרנו אותו שהיא לא בשבילו." היא גוחנת אל רעותה ומוסיפה בקול מושפל: "אמנם היא משלנו, אבל היא חושבת שהיא מלכת היקום, שהיא יותר מכל אחד אחר ומעבידה את יוס'לה שלי בפרך. היה כבר יותר טוב אם הוא היה מתחתן עם א שווארצע. אלה יודעות את מקומן ואיך לכבד בעל."

*  The Polish Joke

Two advanced-age Poles meet in the public park and sit side by side on a free bench. After a preliminary chat combined with heart-breaking groans and routine complaints, one of them turns to her friend and asks: "Well, Jenia, how are your kids?"

"Oy, Yentl, don't ask…" Sighed the asked. "Don't ask!"

"What, is it so bad?" Yentl expresses her interest, hiding her satisfaction behind the fan she holds as a weapon against the Asian Hamsin in the Holy Land. "Does your son-in-law treat your daughter badly?"

"No, no! I have a son-in-law, oh, what a son-in-law I have! Really wonderful! The way he treats my Leahlle is great, don't ask! Everything he does! She doesn't have to dip her hand in the water. Anything she needs – he immediately brings her and when she wants to rest, he takes the kids to the playground. Really a golden guy!"

Yentl's face drop and fall almost to the ground, but she quickly regains her composure in order to hide her jealousy. With a quick wave of her fan, she asks: "And how about your son, Yankele?"

"Oy!" Jenia exclaims with a crooked face as she swings her hands in front of her in sorrow. "It's really hard for him. His wife exploits him in everything. She doesn't lift her finger for anything, and all day she gives him orders, 'Do this and do that' and she's never happy with what he's doing. Such a sour face she has, this shnirale of mine, feh!"

"Oh vey!" Yentl calls in a kind of sorrowful participation. "My shnir isn't really okay either, but he chose to marry her even though Itzhak and me warned him she wasn't for him." She leans over and adds in a lower voice: "Indeed, she is one of ours, but she thinks she is the queen of the universe, that she is more than anyone else, and slaves my Yossele very hard. It would have been better if he had married a Shvartche. These know their place and how to respect their husband."