ארכיון תג: דת

ליל הסדר ה'תש"פ   Pessach Seder 2020

Epic Orchestra – Viva La Vida (Coldplay song)

 

הענן השחור שעמד בשמיים בדיוק ממול לחלוני עת העליתי את התריס הבוקר, נראה מאיים. בכל זאת, קיויתי לטוב. ואכן, אחרי כחצי שעה זה נעלם ומזג האויר האיר לנו את פניו לאורך כל היום.

The black cloud that stood in the sky just across from my window when I lifted the shutter this morning, looked menacing. Still, I hoped for the best. Indeed, after about half an hour it disappeared and the weather was nice to us throughout the whole day.

אנחנו נמצאות כבר ביום ה-27 להסגר שהוטל עלינו מאימת הקורונה. מאחר הצהריים היה עוצר כללי, אף אחד אינו רשאי לעזוב את ביתו. זה ערב פסח הכי מוזר שחויתי אי פעם ואני הרי חויתי כבר כמה סדרים בחיי. בלי להיות דתית ובלי להאמין בשטויות שיש לנו למעלה חבר דמיוני ששולט עלינו ועל הכל וקובע לנו מה עלינו לעשות ומה לא, אני עדיין אוהבת לחגוג את החגים ולהנות מהיחודיות שלהם. אני בהחלט אוהבת להדליק נרות לכבוד השבת, למען האוירה וללא קשר לדת.

We are already on the 27th day of the quarantine imposed on us by the terror of the Corona. From this afternoon, there was a general curfew, no one was allowed to leave their home. It is the strangest Pessach eve I have ever experienced and of course I have already experienced some Seders in my life. Without being religious and without believing in the nonsense that we have an imaginary friend above who controls us and everything and tells us what to do and what not, I still like celebrating the holidays and enjoy their uniqueness. I absolutely love lighting candles for Shabbat, for the sake of the atmosphere and regardless of religion.

"לא ברור לי", מפקפקת הנסיכה במניעי, "אם אינך מאמינה בדת, למה את מקיימת את טקסיה?"

אני מביטה בה באי אמון. איך היא יכולה לשאול אותי שאלה כזו? "אני יהודיה", אני מסבירה לה בסבלנות. "נולדתי יהודיה ולא משהו אחר, אז אני חוגגת את החגים היהודיים, מה לא ברור לך?"

"כן, זה ברור לי", היא עונה בקוצר רוח, "אבל לחגים יש משמעות דתית. איך את יכולה להתעלם מכך?"

"עובדה שאני יכולה", אני מסבירה שוב את שהיא אמורה להבין מאליה. "אני לא מאמינה בדברים הללו – לאכול את זה, לעשות את ההוא בדיוק כפי שמאן דהוא החליט פעם כשנחה עליו הרוח או סתם מתוך איזושהי גחמה. יחד עם זאת, נחמד להדליק נרות לקראת השבת, להרגיש שאני שייכת לעם שלי, שיש אנשים נוספים שעושים כמוני, גם אם זה בנוסחים שונים. ישנם כאלה המאמינים שיש בורא עולם, ישנם כאלה המאמינים במפץ הגדול וישנם כמוני, שאינן מאמינות בכלום, כמו שאת כבר יודעת." נאמתי לה הרבה מאוד על מה שאני חושבת – לא מאמינה, חושבת. "נחמד לדעת שאנחנו מקיימות את הטקסים הללו, אם זה מתוך אמונה או בלעדיה."

"I don't get it," the princess doubts my motives, "if you don't believe in religion, why are you practicing its rituals?"

I look at her in disbelief. How can she ask me such a question? "I'm Jewish," I patiently explain to her. "I was born Jewish and not something else, so I'm celebrating the Jewish holidays, what's is there no to get?"

"Yes, this part I do get," she replies impatiently, "but the holidays have religious significance. How can you ignore it?"

"A fact that I can," I explain again the obvious she should already know. "I don't believe in these things – eat this, do that exactly as somebody once decided when he was inspired or just like that, out of some whim. However, it's nice to light candles for the Shabbat, to feel that I belong to my people, that there are other people who are doing the same, even if it's in different versions. There are some who believe there is a Creator, some who believe in the Big Bang, and there are like me who don't believe in anything, as you already know." I lectured her a lot about what I was thinking – not believing, thinking. "It's nice to know that we are performing these rituals, whether it is by faith or without it."

אני יכולה לשער שהנסיכה יודעת דברים שונים מאשר אלה הידועים לי, היא הרי חיה במרחב/ים אחר/ים (יכול להיות יותר מאחד, מי יודעת?), אבל כמובן שאין היא יכולה להעביר לי את מה שהיא יודעת או חווה. מעולם לא דיברנו על אורח חייה, היא מעולם לא שיתפה אותי בחוויותיה. פעמים אחדות ניסיתי לשאול אותה איך זה אצלה, אך בכל פעם שהוצאתי את המלים מדל שפתי או אפילו חשבתי על הנושא, היא היתה נעלמת באחת, כאילו זו שאלה אותה אסור לי להגות אפילו, אז הפסקתי עם זה. מעולם לא עלה על דעתי להבריח אותה ממני ועכשו, כשאני חושבת על זה, אולי זה יכול להיות רעיון טוב אם היא תופיע לי במצבים לא רצויים, כמו כשביאטריס איתי. היא עושה זאת לא מעט, אין לי מושג למה. היא לא חולת שליטה או משהו כזה. יכול להיות שאין לה שליטה על מועדי ביקוריה. זו עוד נקודה שמעולם לא יכולתי לקבל עליה תשובה. איך שאני רואה ומבינה את זה, מי שטרם עבר לשם, אינו יכול לדעת מה קורה שם ומי שכבר שם, אינו יכול להעביר את המידע הזה אלינו. ככה זה כנראה.

I assume that the princess knows different things to what I know, she lives in another space or other spaces (could be more than one, who knows?), but of course she can't pass on to me what she knows or experiences. We never talked about her lifestyle, she never shared with me her experiences. Several times I tried to ask her what it was like for her, but every time I took the words out of my mouth or even thought about the issue, she would disappear at once, as if it was a question I shouldn't even cogitate, so I stopped it. It never occurred to me to drive her away from me, and now, thinking about it, it might be a good idea if she appeared in unwanted situations, like when Béatrice is with me. She does this quite a bit, I have no idea why. She is not a control freak or something like that. She may not have control over the dates of her visits. This is another point I could never get an answer for. The way I see and understand it, those who have not yet moved there, cannot know what is going on there, and those who are already there, cannot pass on this information to us. That's what it looks like.

היא אף פעם אינה מתווכחת איתי במובן של לשכנע אותי להאמין בצד שלה. אין לי מושג מה היא חושבת בתוכה פנימה, אולי אינה מסוגלת לחשוב או אינה מסוגלת להעביר אלי את מחשבותיה. מעולם לא היתה לה אמירה פסקנית כלשהי. היא שואלת שאלות והרבה, שומעת את התשובות, אך אף פעם אינה מביעה את עמדתה. ככה זה איתנו. היא שואלת, אני עונה את מה שאני חושבת, היא מקשיבה. אפילו אינה מאשרת את דברי או מסכימה עימם. לדוגמא (אחת מני רבות מאוד!): אחד הדברים שמשגעים אותי, זה המשפט: "זה מה שרוצה בורא עולם". איני יכולה שלא לשאול את עצמי למה שהחבר הדמיוני של המאמינים בו ירצה להרע ליצורים שהוא כביכול ברא. למה שהיוצר הזה לא יכוון את העולם כדי שיהיה טוב וצודק לכל? פעם, קוננתי באוזניה על הדבר הזה. תגובתה היתה משיכת כתפיים ואמירה ניטרלית לגמרי: "לכל אחד הזכות להאמין במה שהוא מוצא לנכון". הסכמתי עם אמירתה זו, אך עדיין זו חידה בעיני.

She never argues with me in the sense of convincing me to believe in her side. I have no idea what she is thinking inside her, maybe she's unable to think or unable to pass her thoughts on to me. She had never had a decisive saying. She asks questions and lots of them, hears the answers, but never expresses her views. That's how it is with us. She asks, I answer what I think, she listens. She does not even approve or agree with my words. For example (one of very many!): one of the things that drives me crazy is the sentence: "This is what the Creator wants." I can't help but ask myself why the fanciful friend of those who believe in him would want to harm the creatures he supposedly created. Why shouldn't that creator direct the world so that it would be good and fair for all? Once, I lamented about this to her. Her response was a shrug and a completely neutral statement: "Everyone has the right to believe what they think is right." I agreed with her statement, but it is still a mystery to me.

החיים שלנו מתנהלים ביומיום בלי לראות את המשפחה כמעט. ההזדמנויות להתאסף יחד ולהפגש פנים אל פנים, בתנאי שגרים קרוב, כמובן, הן בשבתות ובחגים. אם אין גרים קרוב, משתדלים להפגש באמצעות המדיות הדיגיטליות. איזה מזל שאנו חיים בעידן טכנולוגי המאפשר את המפגשים הללו. הערב, זו הפעם הראשונה אי פעם שהעם היושב בציון חווה ריחוק משפחתי כזה. מעולם, בכל הזמנים הקשים שעברו עלינו פה, בארץ, לא קרה שלא יערך סדר. כולנו כאחד יושבין מסובין, גם אם אנחנו נמצאים בתורנות בצבא, במשטרה, בארגונים שונים – ממש בכל מקום. סדר זה סדר, זה תמיד נערך ותמיד בצותא.

Our everyday life goes on almost without seeing the family. The opportunities to gather together and meet face-to-face, provided we live close, of course, are on Saturdays and holidays. If we don't live close by, we try to meet via the digital media. How lucky we are to live in a technological age that enables these meetings. This evening, is the first time ever that the people living in Zion have experienced such family remoteness. Never, in all the difficult times that he went through here, in Israel, it never happened that he would not conduct the Seder. All of us are participating as one, even if we are on duty in the military, in the police, at various organizations – really everywhere. A Seder is a Seder, it is always led, and always together.

מלבד בסדרים המשפחתיים, יצא לי לא פעם להשתתף בסדרים שונים, אפילו בחו"ל. גם אם היו לזה נוסחים שונים מעט מזה שזכרתי מבית הורי, עדיין זה היה ביסודו אותו הסדר שאמותינו ואבותינו ערכו במהלך הדורות לזכר אותה יציאת מצריים שהוציאה אותנו מעבדות לחרות. תמיד ישבנו יחד, תמיד קראנו את ההגדה – מי את כולה, מי רק חלק ממנה – ותמיד קינחנו ב"אחד מי יודע" וב"חד-גדיא", גם אם לא לכולם היתה סבלנות לשיר את השירים הללו עד סופם. כוס היין שייחדנו לאליהו הנביא והדלת שפתחנו לכבודו. לחשוב על האנוסים, בעיקר בספרד ובפורטוגל, או על תקופות קשות אחרות בהסטוריה של עם ישראל בהן נאלצנו להסתיר את זהותנו ובכל זאת ערכנו את הסדר כמיטב יכולתנו כדי לשמר את המסורת. זו הסיבה שחשוב לי לשמר את המסורת של העם שלי עד כמה שאני יכולה. מסורת, לא דת.

Apart from the family Seders, I often found myself participating in various Seders, also abroad. Even if it had slightly different formulas than I remembered from my parents' home, it was still the same Seder that our ancestors did over the generations in memory of that Exodus from Egypt which got us out of slavery to freedom. We always sat together, always read the Haggadah – some all of it, sone only part of it – and we always chanted "Echad Mi Yode'a" ("Who Knows One") and "Chad-Gadya" (one little kid-goat), even if not everyone had the patience to sing these songs to the end. The glass of wine we set for Elijah the Prophet and the door we opened to welcome him. I'm thinking of the Anusim, mainly in Spain and Portugal, or about other hard periods in the history of the Jewish people in which we had to conceal our identity, and yet made the Seder the best we could in order for us to keep our tradition. That's why it's important for me to keep utmost the tradition of my people. Tradition, not religion.

הלילה הזה חגגנו את הסדר באמצעות המדיה הדיגיטלית מחוסר ברירה ובגלל האיסור להפגש. למרות שלי אישית אין אמון בפעולותיו ובהוראותיו של הנאשם בפלילים העומד בראש הממשלה הזמנית וגם לא בחבר מרעיו, ואיני סבורה שהללו פועלים לטובת הציבור שלנו, הרי שעד שלא אדע אחרת, אין לי כוונה להסתכן. אני רואה את מה שקורה בעולם ולא הייתי רוצה לראות את זה קורה גם פה. מרגע שהעוצר נכנס, לא ראיתי שום נפש חיה ברחוב שלנו. בדרך כלל, מוצף הרחוב בערבי שבתות וחגים בהמון רב של דתיים היוצאים אל בית הכנסת וחוזרים ממנו. היום כלום. הכל, לפחות במרחב המחיה שלי, היו ממושמעים. מדהים ומשמח. הלואי ונעבור את הרעה הזו במהרה.

This night we celebrated the Seder through digital media for lack of choice, and because of the ban on meeting. Although I personally do not trust the actions and instructions of the criminal defendant who heads the provisional government and also his colleagues, and I do not believe that these act for the benefit of our population, I have no intention of risking myself. I see what's happening in the world and I wouldn't want to see that happening here either. From the moment the curfew came into force, I saw no soul alive on our street. Usually, the street is flooded on Saturdays and holidays with a large number of religious people going to the synagogue and coming out of it. Today gurnisht, nothing. All, at least in my living space, were obedient. It was amazing and joyful. I wish that we'll go through this bad time soon.

 

במשפט אחד:

חגגנו כמיטב יכולתנו.

In one sentence:

We celebrated the best we could.

להבדיל בין קודש לחול Distinguishing Between Sacred and Profane

קיינורוח בשמיים

KeiinoSpirit in the Sky

המעבר הזה בין השבת למוצאיה, יחודי לישראל ולשכונות דתיות יהודיות ברחבי העולם.

This transition between Shabbat and its time of departure, is unique to Israel and Jewish religious neighbourhoods around the world.

אני מדליקה נרות שבת כדי להשרות אוירה שונה מזו שבימי השבוע הרגילים. עושה קידוש על כוס מיץ תפוזים ומשום שאיני מאמינה בשטויות הדתיות, אך רוצה לשמור על המסורת כפי שאני מוצאת לנכון, הרי שבמקום הברכה הרגילה, הדתית, אני אומרת: "ברוכה את אלוקימתינו האדירה, אשר קידשתנו במצוותיה והציעה לנו להדליק נרות של שבת קודש". לא 'ציוותה', אלא 'הציעה'. במסורת שלי אין ציוויים והפחדות.

I light the Shabbat candles to inspire a different atmosphere than the usual weekdays. I Do the Kiddush with a glass of orange juice and because I don't believe in religious nonsense, but want to keep the tradition as I see fit, then instead of the usual, religious blessing, I say: "Bless our mighty goddess, who sanctified us with her commandments and offered us to light a Holy Shabbat candles." Not 'commanded', but 'offered'. In my tradition there are no imperatives and intimidations.

לולא הכפיה המאוסה של הדתיים, היינו יכולים לחיות בשקט ובשלוה זה לצד זה, זו לצד זו ולא להציק לאף צד. אחת הסיבות שאני מתעבת כל דת שהיא, היא הצורך להתנהל גם בתקופה המודרנית דהיום של המאה ה-21 לפי חוקים שהמציאו שמוקים חולי שליטה שלא כל הברגים במוחותיהם היו מחוזקים דיים. להזכיר את הדרת הנשים מן הטקסים החשובים אותם מנהלים אך ורק השמוקים?

If it weren't for the coercion by the religious, we could live quietly and peacefully side by side, both women and men and not pest either side. One of the reasons I loathe any religion is the need to carry on even in today's modern-day 21st century by laws that were invented by control freaks shmucks who didn't have all their marbles in order. Should I mention the exclusion of women from the important rituals that only the shmucks perform?

ביליתי את השבת אצל זו שנקעה את רגלה כדי לסייע לה בדברים שהיתה צריכה סיוע בהם. היא דתית ושומרת אדוקה של המצוות. יחד עם זאת, היא אינה פנאטית ואינה כופה על זולתה את דעותיה ומנהגיה. עובדה שבחרה להתקשר אלי אחרי שנפלה ולא לחברה דתית שגם היתה נענית למצוה. מבחינתה, כפי שניסחה זאת באוזני לא פעם ולא פעמיים, "'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא י"ט 18) זו המצוה הכי חשובה וזו הרי כל התורה כולה על רגל אחת כפי שנהג לומר הלל הזקן". נמנעתי מלתהות באוזניה מה נהג לומר הלל הצעיר…

I spent the Shabbat with the one who sprained her leg in order to assist her with things she needed help with. She is religious and devoutly observant. At the same time, she is not fanatical and does not coerce her opinions and customs. It's a fact that she chose to call me after she fell and not a religious friend who would also be happy to do the mitzvah. For her, as she put it to me, not once or twice, "'but thou shalt love thy neighbour as thyself' (Leviticus 19:18) is the most important mitzvah, and it is the entire Torah in short as the Hillel the Elder used to say". I avoided wondering out loud in her ears what would Hillel the Younger say…

הזמנו כמה חברות ששמחו להגיע לקידוש ולסעודת השבת אצלה. בישלתי בשביל כולנו וגם נשאר לנו מספיק אוכל עד יום ראשון. היא דתית ולא התכוונתי לבשל אצלה בשבת. מחר יום חדש ואבשל לה שוב. ישבנו סביב השולחן, היא הדליקה את הנרות, בירכה עליהם וקידשה. מפאת כבודה, לגמתי גם אני מן היין. איני אוהבת לעשות דוקא כשאין צורך בכך. שרנו שירי שבת והיתה אוירה ממש נחמדה.

We invited some friends who were happy to come to Kiddush and Shabbat dinner. I cooked for all of us and we also had enough food until Sunday. She is religious, I wasn't going to cook on Shabbat. Tomorrow is a new day and I'll cook for her again. We sat around the table, she lit the candles, blessed them and did the Kiddush. Because I respected her, I sipped from the wine too. I don't like to spite nobody when it's not necessary. We sang Shabbat songs and it was a really nice atmosphere.

אבבאהוידאו האחרון

AbbaThe Last Video

מישהי התנדבה להגיש את הארוחה. חברה נוספת קמה לעזור לה. הראשונה הביאה את המגש עם המתאבנים והניחה אותו על השולחן, מתחילה לפזר את תכולתו. השניה הגיעה עם מגש נוסף וגם היא החלה לפזר את תכולתו על השולחן. היו שם סלטים מסוגים שונים שקניתי בסופר, פיתות שחיממתי בתנור שדלק בלי כוונה לכבותו לכבוד החמין שהכנתי ואמור היה להתבשל לאט ושתיה – מיצים שונים וגם אלכוהול. יש בינינו החובבות את הטיפה המרה. לא אני. אני מעדיפה תמיד מיץ תפוזים, רצוי סחוט טרי.

Someone volunteered to serve the meal. Another friend got up to help her. The first one brought the tray with the appetizers and put it on the table, beginning to disperse its contents. The second one came with another tray and also began to spread its contents on the table. There were different kinds of salads I bought at the supermarket, pita breads I had warmed up in the oven that wasn't going to be switched off due to the cholent I had prepared and was supposed to cook slowly, and drink – various juices and alcohol. There are among us those who like alcoholic beverage. Not me. I always prefer orange juice, preferably freshly squeezed.

סיימנו עם המתאבנים וזוג חברות נוסף קם להביא את המרק. אחת מהן פגעה בידה בשולחן שלא בכוונה וכשניסתה להרחיק את עצמה, היא התנשפה וזה היה בדיוק מול הנרות. אחד מהם כבה. דממת מבוכה השתררה סביב השולחן ולא ידענו מה לעשות. השבת הרי נכנסה ואסור היה להדליק את הנר הזה שוב. עיני כולנו נישאו לעבר המארחת, מחכות לתגובתה.

We finished with the appetizers and another couple got up to bring the soup. One of them accidentally hit the table with her hand and when she tried to pull herself away, she gasped and it was just in front of the candles. One of them went off. There was an awkward silence around the table and we didn't know what to do. The Shabbat had entered already and it was forbidden to light this candle again. Our eyes were aimed at the hostess, waiting for her response.

"איך היד שלך?" שאלה זו בנחת את הנפגעת כשהיא קמה אליה בכבדות לבדוק את מצבה. הבטנו איך היא מזיזה לאט ובזהירות את רגלה הנתונה בתוך תחבושת אלסטית. "לא כואב לך?"

"היד בסדר", ענתה הנפגעת, "אבל מה עם הנר? הוא כבה…" קולה גוע במבוכה גדולה.

"אין מה להתרגש", אמרה המאחרת בנחת ואפילו בחיוך מעודד, מניחה יד מרגיעה על כתפה. "נדליק אותו מחר, בהבדלה."

"How's your hand?" Asked the hostess the injured as she stood up heavily to check on her condition. We watched as she slowly and carefully moved her leg with the elastic bandage. "Doesn't it hurt you?"

"The hand is fine," the injured replied, "but what about the candle? It went off…" Her voice faded with a big embarrassment.

"There is nothing to be excited about," said the hostess leisurely and even with an encouraging smile, placing a calming hand on her shoulder. "We'll light it tomorrow, at the Havdalah."

במשפט אחד:

ואהבת לרעך כמוך!

In one sentence:

But thou shalt love thy neighbour as thyself!

איך את מרגישה How do You Feel

פמוטי שבת Shabbat candlesticks

פמוטי שבת Shabbat candlesticks

הנרות דלקו, משרים סביב אוירה נעימה של שבת, שני אורות חגיגיים המבדילים בין חול לקודש.

The candles were lit, creating around a pleasant atmosphere of Shabbat, two festive lights that distinguished between profane and holy.

היא עורכת את הקידוש ואני מתבוננת בה בהערצה רבה, שמחה על קיומה בחיי. שתינו רחוקות מאוד מן הדת, אך כיהודיות, אנחנו אוהבת לשמור על המסורת של העם שלנו. איננו שומרות מצוות, אנו שומרות על המסורת, על המקור והמהות שלנו.

She conducts the Kiddush and I look at her with great admiration, happy for her existence in my life. Both of us are very far from religion, but as Jews, we love to keep the tradition of our people. We do not observe the commandments, we observe the tradition, our source and essence.

הבת שלה מתקשרת לספר שבגן ביקשו מהילדים לא להביא מאכלים בשריים, משום שהשנה הם אמורים לאכול את ארוחותיהם בצלחות במקום מקופסת האוכל, כפי שהיה עד כה. "איזו מין כפיה דתית זו!" אני שומעת את הבת זועמת במלוא חמתהּ ברמקול של הנייד. "חצופים במשרד החינוך הדתי הזה! מה הם חושבים להם, שהם יכולים לכפות עלינו את הדת המאוסה שלהם?"

Her daughter calls to tell that the children in the kindergarten were asked not to bring meat meals, because this year they were going to eat their meals on plates, instead of the food box, as it has been until now. "What kind of religious coercion is this!" I hear the daughter furious in full wrath on the loudspeaker of the mobile phone. "They are cheeky in this religious education ministry! What do they think, that they can impose on us their repulsive religion?"

זוגתי שתחיה מביטה בי במבט כואב ואני ממהרת ללטף את זרועה במטרה להרגיעהּ. אני מחוה לה בידי להניח לבתהּ להוציא את אשר על לבהּ. עדיף בת כנה מאשר כזו שמסתירה את תחושותיה, לא ככה?

My lovely spouse looks at me with a painful look and I hurry to stroke her arm in order to calm her down. I gesture to her to let her daughter take out whatever lies on her heart. Better a candour daughter than such who hides her feelings, isn't it?

"הם רוצים לשמור על כשרות!" ממשיכה הבת בחרונהּ. "הם רוצים להכריח גם אותנו לשמור על כשרות! הם…"

"רגע", מנסה האם להבין, "מה לא בסדר בלשמור על כשרות?"

"את נורמלית?" צורחת הבת. "היום זה כשרות ומחר יכריחו אותך ללכת בלבוש צנוע ולשים סמרטוט על הראש! אני לא מוכנה לזה!"

"They want to keep kosher!" The daughter continues with her rage. "They want to force us to keep kosher, they …"

"Wait," the mother tries to understand. "What's wrong with keeping kosher?"

"Are you insane?" The daughter yells. "Today it is keeping Kosher and tomorrow you will be forced to wear modest clothes and put a shmate (rag) on your head! I'm not ready for this!"

זוגתי מגלגלת בעיניה ואני יכולה להבחין עד כמה קשה לה לשמור על קור רוחה, אך היא מתאמצת בכל כוחה. "אני חייבת לומר לך", היא אומרת לבסוף בשקט, תוך שהיא משתלטת בכוח רב על קולה הרועד, "אני שומעת את מה שאת אומרת ולא מבינה למה זה מרתיח אותך כל כך. מה מפריע לך לשמור על כשרות?"

"מפריע לי מאוד!" ממשיכה הבת לאתגר את מיתרי קולה. "אני לא רוצה לשמור על כשרות! זכותי!!!"

"בהחלט זכותך", מסכימה אמהּ, "אבל איני מבינה היכן נכשלתי. אני חינכתי אותך לערכים יהודיים מסורתיים, ושמירה על כשרות היא בהחלט ערך יהודי מסורתי."

My partner rolls her eyes and I can tell how hard it is for her to keep her cool, but she struggles with all her might. "I have to tell you," she says quietly, as she takes over her trembling voice, "I hear what you are saying and do not understand why it makes you so angry. What bothers you to keep Kosher?"

"It bothers me very much!" The daughter continues to challenge her vocal cords. "I do not want to keep kosher! I'm entitled not to do so!!!"

"it's certainly your right," her mother agrees, "but I don't understand where did I fail. I educated you to traditional Jewish values, ​​and keeping Kosher is definitely a traditional Jewish value."

"את לא חינכת", תוקעת לה הבת סכין, הישר אל תוך הלב. הפעם היה קולה נמוך מאוד, אך עדיין תקיף.

זוגתי מביטה בי, מנידה בראשה מצד לצד ללא יכולת לדבר. אני רואה את קצות פיה רועדים, אך המלים תקועות בפנים, עיניה מתעננות. היא מנתקת והדמעות מתחילות לרדת כמו אשד בלתי ניתן לעצירה. אני אוספת אותה אל בין זרועותי ומניחה לה להתפרק.

"You did not educate me," the daughter sticks her a knife straight into the heart. This time her voice was very low, but still firm.

My spouse looks at me, shaking her head from side to side, unable to speak. I can see the tips of her mouth trembling, but the words are stuck inside, her eyes clouding. She hangs up and the tears begin to fall like an unstoppable cascade. I gather her into my arms and let her fall apart.

Gayle KirschenbaumNo More Drama with Mama

להזיז תריס בשבת Moving Shutters on Saturday

Lorde – Liability [lyrics]

"רוצה לעשות אצלי את השבת?"

האמת, השאלה די הפתיעה אותי. ישר עלתה לי בראש הבדיחה השחוקה על הלסביות שמביאות את המובילים לפגישתן השניה. רק שבמקרה הזה היתה זו אמורה להיות פגישתנו הראשונה. מה, נגמרו בתי הקפה, שאלתי את עצמי עמוק בלבי.

"Wanna celebrate Shabbat with me?"

To be honest, her question took me by surprize, to say the least. Immediately the joke about the lesbians who bring the movers on their second date popped up in my mind. Only that in this case it was supposed to be our first date. What, the coffee shops are closed, I asked myself deep in my head.

 

דיברנו בסקייפ ביום שלישי. היתה שיחה נחמדה ומעניינת. שמתי וי על החלק הזה. אני הרי מחפשת אשת שיחה נעימה שאפשר יהיה להחליף איתה דברים מעניינים. היא אוהבת לרקוד, שזה חשוב מאוד. עוד וי. מי שאוהבת לרקוד, אוהבת להנות מחייה בכל המובנים. כן, גם סקס. וי וי וי!!!

We chatted on Skype on Tuesday. It was a nice and interesting chat. I ticked this part. I'm looking for a pleasant woman who likes to talk, with whom I would be able to exchange interesting chats. She likes to dance, which is very important. Another tick. Someone who likes to dance, lives to enjoy her life in all aspects. Yes, sex too. Tick tick tick!!!

Lorde – Green Light

אחר כך דיברנו ביום חמישי. שוב היתה שיחה מעניינת בה גילינו שטחי ענין משותפים נוספים. ואז, לפני שעמדנו לסגור את השיחה, חשבתי להזמין אותה לפגישה בבית קפה. בימי ששי אני נוהגת לאכול צהרים במסעדה לפני הקניות. חשבתי שאקדים ונשב לקפה משותף בסביבות אחת-עשרה, נתהה זו על קנקנה של זו במשך כשעה ואחר-כך נפרד לדרכנו – אני לקניותי והיא לעיסוקיה שלה. חשבתי שהפגישה הזו תאפשר לנו לעכלה במהלך השבת ואולי נפגש במוצאיה שוב בסקייפ כדי לבדוק לאן ממשיכות.

Then, we talked on Thursday. Again, it was an interesting conversation where we found more areas of mutual interests. Then, before we were about to end our chat, I thought to ask her for a date in a café. On Fridays I usually eat my launch in a restaurant before shopping. I thought that we would get together for a coffee around eleven, we'll examine each other's character for about an hour, and then we'll separate ways – me to my shopping and she to her tasks. I thought that this date would allow us to digest it during the Shabbat and perhaps on Saturday night we would meet again on Skype to see where are we going from there.

Tom OdellAnother Love [lyrics]

 

דת, מאמיניה ופוליטיקיה Religion, its Believers and its Politicians

ספר המתים הטיבטי: דרך החיים

The Tibetan Book of the Dead: A Way of Life


אין דבר שאני מתעבת יותר מאשר מאן דהוא הבטוח שהוא המציא את האמת ושהדרך שלו היא היחידה האפשרית ואין בִּלתה וכי על כל העולם ללכת בדרכו. משוגע, פנאט, קנאי דתי, שהורס כל חלקה טובה בעולם רק מפני שיש לו את הכוח לעשות כן.

There's nothing that I loathe more that somebody who is sure that he invented the truth, and his way is the only possible because there's none, and the whole world must follow him. A nutcase, extreme, religious fanatic, who destroys everything good in the world only because he has the power to do so.

 

ספר המתים הטיבטי: השחרור הגדול

The Tibetan Book of the Dead: The Great liberation

 

באותה מידה אני מתעברת את הפוליטיקאים המאפשרים להזויים הדתיים הללו לפעול ולכפות עלינו את אורח חייהם, במקום לאפשר לנו לחיות את חיינו בשקט ובשלוה כראות עינינו החילוניות.

Equally, I despise the politicians who allow the delusional religious dreks to act and impose their way of life on us, instead of letting us live our life quietly and peacefully as we, the secular, see fit.

 

מערה בשלג

Cave in the Snow

 

 

 

מרי, הידעת ? Mary, Did You Know

PentatonixMary, Did You Know?

מרי,

הידעת שבעטייך נעשו מעשים שלא יעשו?

הידעת שרעות חולות רבות נעשו בשמו של בנך?

הידעת שהאמונה בבנך גרמה לשפיכות דמים מיותרת?

הידעת שהאמונה העיוורת בך ובבנך גרמה עוול לרבים?

הידעת שהמאמינים השוטים בוחרים לשכוח שבנך בעצם יהודי, כמוך?

וכל זה עדיין ממשיך!

♀♀

מרי,

טוב לך עם הידיעה הזו?

Mary Had A Little Lamb

Mary, Did You Know?

Mary,

Did you know that because of you things that should not be done have been committed?

Did you know that much harm was made in the name of your son?

Did you know that believing in your son caused unnecessary bloodshed?

Did you know that this blind belief in you and your son caused injustice to many people?

Did you know that your foolish followers choose to forget that your son is actually Jewish, just like you?

And all of this is still going on!

♀♀

Mary, are you OK with knowing all of these?

Pentatonix Carol of the Bells

דת ורוחניות Religion and Spirituality

בשולי הביקור בארצנו של הכס הנחשב לקדוש

On the sidelines of the visit to our land by the See who is considered Holy

הבלי דת, חבלי משיח?

הבלי דת, חבלי משיח?  Absurdity of religion, pre-Messianic pangs

השבוע ביקר אותנו בנוכחותו המיותרת מי שחולש על העולם הנוצרי ומוביל את מאמיניו בדרכי הבל ושטויות. חוץ מטקסים ותככים פוליטיים, מה הביא הלה עימו?

This week we were visited by his needless presence of he who dominates the Christian world and leads his followers in the ways of vanity and nonsense. Apart from political ceremonies and intrigues, what did that person bring with him?

באחת מתוכניות הרדיו אתמול, הביע הדובר את תמיהתו על השמחה שעלתה מתוך פסיקת בית המשפט העליון על הפסקת סבסודם של תלמידי הישיבות. הלה טען שבלימודיהם, "מחזיקים" הללו את רוחניותו ותרבותו של עמנו. אני טוענת שלכל אחד מאיתנו הזכות להחזיק בדעה אישית, רק חבל שזו מוטעית וצרת אופקים. רוחניות אינה בהכרח דת ולפיכך ישיבה אינה בהכרח מוסד רוחני. למה לימודי דת נחשבים לנעלים יותר מאשר לימודים למטרת השכלת היחיד/ה? למה התעניינות בכתבים עתיקים נראית חשובה יותר מאשר התעמקות בהגותם של משכילים מודרניים?

יש כמה דרכים לפתור את הטפיליות של הדתיים והאוחזים בקרני הדת, אך אציע פה אחת ופשוטה ביותר: להחליט כבר להנחיל לילדינו את כל התכנים החשובים ולא להשמיטם מתכנית הלימודים של כולם. אם אנחנו מחשיבים את התורה ותוספותיה לאוצר הרוחני שלנו כיהודים, בעיקר במדינת היהודים, הרי שהמתבקש הוא כי תוכנית הלימודים תתנהל בהתאם בלי השטויות הדתיות, כמובן, אלא לימוד המורשת הטהורה ושאף אחד לא יקשקש לי שללא ההבלים הדתיים משול הדבר לגופה בלי נשמה. הבלי הדת אינם נשמה, אלה אמונה במשהו מסוים ולא כל אחד כבול לזה. יש בינינו נבונים דיים כדי להבדיל בין אמונה עיוורת לבין רוח אמיתית. זה ענין של החלטה ותו לא, של שר/ת חינוך בעל חזון, שעתיד עמו חשוב לה/ו. אמנם היו לנו שרי חינוך מן המגזר המיותר, אך בשורות גדולות לא הביאו לנו אלה. עובדה, מה יודעים ילדינו על מורשתם?

אני מתארת לעצמי שיש מאבק בין היחודיות לבין הרצון להשתייך לעולם כולו, בין אינדיבידואליות לבין גלובליות. גם בסדרות של מדע בדיוני כגון "מסע בין כוכבים" מראים שלמרות הגלובליזציה, עדיין ישנה הבדלנות והמסורת של העמים השונים המשמרים את נכסי צאן הברזל של מורשתם. אולי זה מתוך מוגבלותם של הכותבים לדמיין לעצמם יקום החף מכל הבלים דתיים, אך הגיע הזמן להתקדם ולהבין שדת זה ענין של אמונת היחיד במשהו שמתאים לו (אם כי זה בדרך כלל נכפה עליו מרגע התהוותו) ולא ענין רוחני שנכון לכל אחד מאיתנו.

מה מותר כהן דתי כלשהו על פני האדם הנחשב לפשוט? ודאי שלראשון אין נשמה יתרה על האחרון. לא הלמדנות והשקדנות בכתבים העתיקים הפכה את הפופ/הרב לרוחני יותר מאחר שלא טרח להתעמק בהללו. מי ששואלת את עצמה מדוע אינני מזכירה את האימאם, אזכיר את תעובי את אלה הנמנים על דת שכל מהותה להכרית את מי שאינו מאמין בהבליה. לא שהדתיוּת היהודית הפנאטית והנוצריוּת הלא פחות פנאטית טובים יותר.

אני הרי מאותגרת ולפיכך קשה לי להבין איך אדם בשר ודם נחשב לקדוש רק משום שהלה עוסק בלימוד כתבים עתיקים. האם אינו נזקק לנקביו כמו כולנו?

 

Documentary: The Thorn Birds – Rachel Ward, Richard Chamberlain Reminisce

הפוסל במומו Invalidating Others

כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל

[אדם הרי קרוב אצל עצמו… כל מי שפוסל אחרים, פוסל אותם בגלל מומו שלו, אותו רואה אצל אחרים]

מה בין יוצר ליצירתו?

תשובה: ה-מ-ו-ן!

תרתי משמע: הן במובן של צמידות או פער עצום (תלוי באישיות הנדונה) והן במובן של הקהל הנוהה (או לא) אחריו.

שלא כהרגלי, אני כותבת כאן בלשון זכר, משום שמנסיוני המר, יש הבדל עצום בין יוצרות ליוצרים, כתוצאה מהחינוך והחברות השונים של המגדרים השונים ועובדה היא שהשמוקים תמיד פועלים להרע במקום להיטיב, גם אם פעילותם פוגעת בהם עצמם. פגשתי בחיי מספר נשים יוצרות שמצאו לנכון להתנהג כַּשמוקים המצויים, אבל הן בבחינת המיעוט המעיד על הכלל: ביסודנו, יש לנו אמפתיה גדולה יותר לזולת ואנחנו משתדלות ככל יכולתנו להמנע מלדרוך על גוויות (על גויות זה כבר ענין אחר…).

אחינועם ניני – בלול התרנגולות (אני מתה על השיר הזה!)

Achinoam Nini – In the Chicken Coop (I'm love this song!)

מבחינתי, מבחינת השקפת עולמי האישית והצרה (מה אני בס"ה, כולה נמלה), אני רואה ביוצר אחראי, משום היותו משפיע על הזולת. יש אחריות גדולה בהיותך נערץ ועדה של חסידים נוהה אחריך. אני חושבת שעליך לשמש דוגמא ומופת. נכון, כולנו בני אדם ולכל אחד מאיתנו החולשות שלו, אך אם אתה עוסק בעיסוק פומבי ואתה חשוף לעין הציבור – עליך להמנע ממנהגים פסולים. זה כולל גם (ואולי בעיקר!) התעסקות עם קטינות!

כבן אדם, ודאי יש לך דעות על נושאים שונים ואם אתה חש צורך – עליך בהחלט להשמיען בפומבי ולא לשמור אותן לעצמך. יחד עם זאת, כשאתה הופך עורְך ומחליט לאמץ אורח חיים חשוך, אין זה אומר שעליך להשמיץ את מי שהשארת מאחור. אולי מבחינתך ראית את האור, אולי זה מתאים לך, אך עליך להבין שמה שאתה רואה כנגה זוהר – אחרים רואים כחשכה, בערות וטמטום. אני מניחה, שאם בחרת לסגת כאדם ולחיות כבהמה המצויה, שאסור לה לסטות ממה שנכתב על ידי איזשהו קדום נבער מדעת, ודאי לא נחנת ביותר מדי שכל כשחיית כחילוני.

ושנאת לרעך

אין לי בעיה עם דעותיך המטומטמות, יש לי בעיה עם איך שאתה מיישם אותם. אם אתה הומוסקסואל ולכן יוצא נגד הומואים במסוה דתי, הרי שבמומך אתה פוסל. יש לי בעיה עם הבחירה שלך לנהוג בבערות, בשנאה לזולתך כדי לכסות על מערומיך שלך. כשאדם נורמלי (לא אתה, אריאל זילבר המגעיל!) מביע את דעותיו, גם אם הן מנוגדות לשלי, אין זה אמור לפגוע בפרנסתו, כל דעותיו מוגבלות לעצמו בלבד ואינן נוגעות לחיטוט אצל הזולת ומה צריך הזולת צריך לעשות, לטעמו. כאשר אדם חשוך מנסה להכתיב לי את אורח חיי – אני משיבה מלחמה השערה ועושה את שצריך ואני מקוה שכמוני נוהגים גם אלה שאינם נמנים עם קהילתנו. כבר שנים, מאז הנעירה הראשונה של המטומטם על בני הקהילה, אנחנו נמנעים מלצרוך את יצירותיו, כי מה היא כבר יכולה להיות שוה אם היוצר אינו מכבד כל אדם ואינו מקיים את המצוה הכי חשובה – "ואהבת לרעך כמוך"? האמת היא שאינני צריכה/מחפשת שיאהבו אותנו, אסתפק בכיבוד הדדי. את מכבדי אני מכבדת ועל המזלזלים בי אני יורקת בפה מלא ישר בפרצופם הנאלח. לאף אחד אסור לקבוע לזולתו את אורח חייו! בהחלט לגיטימי ואף מומלץ להחרים את מי שמחרים אותך בטמטומו ובבערותו.

צריך אומץ לעמוד על שלך ועוד יותר – יושרה לא להתקפל בפני המאיימים על מטה לחמך. בעולם, שבו הכסף שולט בכיפה וכל הגיג שלך עלול לעלות לך ביוקר אם אתה תלוי לפרנסתך בציבור ובעיני מאן דהוא הוא יהיה לצנינים, קשה לצאת כנגד העדר ולדבוק בדעותיך, קל וחומר כשמדובר באשה.

באשר לאחינועם ניני, אחת היוצרות החשובות שלנו, אני חושבת שהיא טעתה שלא קיבלה את הפרס המגיע לה. מדובר באקו"ם ואין לערבב פוליטיקה בענין. יפה שהיא בחרה למחות נגד החשוך ההוא, אבל זו אינה הדרך. אם ועדה כלשהי החליטה שמאן דהוא ראוי לקבל פרס – מן הסתם היו לחבריה שיקולים מתאימים. אין לי בעיה שהחשוך הנוכחי מקבל פרס על יצירתו, הרי אין מדובר כאן בפרס על דעותיו. אישית, אינני חושבת שהוא ראוי, כי המוזיקה שלו לא מי-יודעת-מה; לטעמי, זו בינונית ומטה, אבל אנשים אוהבים גם מוזיקת פיגולים ים תיכונית וגם יוצריה מקבלים פרסים, האפשר להתוכח עם זה? על טעם ועל ריח…

אני מקוה בכל לבי שזה היה האקורד האחרון מהחשוך הלזה ושנזכה (אמן ואמן!) לא לשמוע ממנו יותר ויפה שעה אחת קודם. אני גם מקוה שאף אחד לא הולך לחשוב לתת להלה את פרס ישראל חס ושלום, כפיצוי על שלא קיבל פרס חיים מאקו"ם, שהשתן של הימנים בכנסת לא יעלה להם לראש. או אז, מובטח לנו שהמשכיל, בעת ההיא, לא יחריש, הרי יש גבול לכל תעלול!

אחינועם ניני – שלום-שלום

Achinoam Nini – Shalom-Shalom

עשי לך רבא

מגן דוד

הדור שלי סבל מנתק לא נסלח אל שורשיו. כמי שבאו מ"שם", היו הורי שומרי מסורת. לא היו רבנים במשפחתי – משני הצדדים – אלא אנשים קְשֵי-יום שעמלו בפרך כדי למצוא את לחם יומם ולפרנס את עצמם ואת צאצאיהם. פנאי כלשהו ללמוד ולהעמיק בתורה לא היה להם וכל השכלתם התורנית נבעה מהמנהגים שקיימו, כגון שמירת השבת, כשרות ללא פשרות וחגיגת החגים בקפידה רבה. אני זוכרת את הבית, שלא היה פנאטי כלל וכלל, אך נהיר וברור היה שאין אוכלין חמץ בפסח, למרות שבארונות היה סטוק פולני טיפוסי נכבד. אם כבר לשבת בחושך – אז כמובן שזה עם מלאי ניכר של לוֹקְשְן. את המרק אפשר לאכול אחר-כך, כשהאור נדלק.

ההכוונה שלי לבית ספר ממלכתי במקום לממלכתי-דתי, היתה רק משום שאחי, שסבל שם מספיק, התריע בפני ההורים שיחסכו ממני את העינוי של שינון דברים תפלים ללא חופש מחשבתי. היה לי מזל, כי איזו הכנה יש לך לחיים הממשיים בלי לימודי ליבּה ראויים? הכיוון הוא אחד וישיר לחיי שנור על חשבון עמל הזולת. אחי, שסרב בכל תוקף להמשיך להתקשקש עם סוגיות הלכתיות, הלך לתיכון רגיל. למותר לציין את הלם הלימוד ואת הפער העצום שהוא ואותם אלה שחברו אליו הצטרכו להשלים כדי להשיג את רמת הכיתה.

הכניעה של ממשלות ישראל לגחמותיהם הבלתי מוצדקות (כאילו שיש גחמה מוצדקת, שהיא הרי תמיד על חשבון הזולת), גרמה לקיטוב בעם, להגדרה מפרידה של דתיים וחילוניים ולא יבואו אלה בקהלם של אלה, פרט לחלק קטן מהדתיים, ששאף להעביר את החילוניים בנועם (אך בנחישות!) אל מחנם ונהג להזמינם לעשות איתו שבת. זוכרות את הטרנד הזה, כשכיתות שלמות היו מופרדות מהוריהן כדי להשתעמם בשבת אצל הדתיים, אך לעולם זה לא היה להפך מחמת "השחתת נפשותיהם הטהורות של בני הדתיים", תינוקות תמימים של בית רבן אצל אלה שאינם בני תורה? זה אמנם לא היה בדורי, אך לאחריו. אני לא הרשיתי לילדי להשתתף בטומאה הזו, בשטיפת המוח החד-צדדית. לוא היתה מגמה של הפריה הדדית ופתיחות – ניחא. זה לא קרה. אלה הסתגרו בד' אמותיהם ואלה מסרו נפשותיהם במלחמות ישראל.

בדור שלי המאיסו עלינו הדתיים את הדת ואת מנהגיה, עד כדי זרא. אם רצית לגרום למאן דהוא להקיא – היית רק צריכה להזכיר לה את השטויות שעשו הדתיים. הדור שלי מאופין בחוסר הכבוד שלו לאלה ובצדק מאוד. חבל, משום שניתוק מן השורשים כמוהו כרצח של הנפש. כשאינך יודעת את העבר שלך, כשאינך מסוגלת (מרוב גועל מהעסקנים המאוסים) להתקרב לכל מה שנודף ממנו ריח של תורה – מה את יכולה להנחיל לצאצאייך?

בכל זאת, כאשר נולדו ילדי, התחלתי להתקרב למסורת, להדליק נרות לקראת שבת המלכה, לחגוג את החגים ולשמוח בהם. כמובן, לא מתוך אמונה חס וחלילה, כי אמונה אי אפשר הרי לרכוש – או שיש לך או שאין לך אותה, אבל מתוך סקרנות למה שלא ידעתי ולימוד שורשַי, תוך התפיסות עימם ובעיקר – להנחיל לדור הבא. למדתי, שאין זה משנה מה יגיד מאן דהוא מתוך אופקיו הצרים להחריד, אלא מה שאני חשה ואיך אני רוצה להיות בקשר עם יהדותי. מזל שזו אינה מוטלת בספק, למרות שרוב משפחתי משני הצדדים נכחדה ולא נשאר זכר בשביל להעיד עליהם, מלבד הרב שחיתן את הורי במחנה ברגן בלזן.

בימים אלה, בהם אנו עדים לסמטוכה המביכה והמבישה של בחירת רבנים ראשיים, אני חוזרת אל נערותִי וזכרון תחושת הגועל נפש שחשה הסביבה מהדת והדתיים המאוסים צף ועולה. למה אנחנו צריכים את המוסד המיותר הזה? כל הזמן משננים באוזנינו שהדתיים "באמת" אינם נזקקים לו ויש להם כשרות ורבנים משלהם. החילונים? אנחנו הרי מדירים רגלינו מכל מה שמריח מדת. חבל רק שאנחנו עדיין (מכוח האנרציה ומאונס השלטון?) דורכים על סִפָּהּ של הרבנות ומשתמשים בשרותיה. הלואי והיינו מדינה מתוקנת והיו מפסיקים להכתיב לנו אורח חיים שאינו הולם אותנו ואפשר היה להנשא בנישואין אזרחיים, להמנע מהטלת מומים בזכרינו המסכנים בני יומם ובבוא יומנו (אחרי 120, כמובן) להקבר בקבורה שמתאימה לנו. נפשי נקעה כשבחגיגות הבר-מצוה של ילדי בכותל, הופרדנו, הנשים, מהזכרים ונאלצנו לנחש מה מתרחש בתוך המערה החשוכה אליו הם נכנסו מתוקף היותם בעלי רכיב מתנדנד שעליו גאותם. כל ההבדל בינינו זה רכיב, לא מוח, אלא אבר מיותר. מה הושג בהפרדה המפגרת הזו?

אם לשרי הממשלה הזו היתה יושרה (שלא לדבר על הביבי חסר-האונים והחזון) – הם היו שמים קץ לפארסה הבלתי מכובדת הזו ומבטלים את המוסד הזה מכל וכל. אך למה שנבקש דברים שאינם מציאותיים? יושרה ושרי ממשלה? נו, באמת! אני גם נגד שר לענייני דתות, שגם זה מיותר. מה רע בלהעמיד מנהלת (כן, אשה!) במחלקה לענייני דתות בתוך משרד הפנים? כמה עבודה יש בנושא הזה שמצריך שר וכיבודים נִלְוִים? הכל על חשבוננו, כמובן.

במשפט אחד: עוצו עצה ותופר הפארסה הזו של בחירת הרבנים הראשיים המיותרים!

סתם חפירות:

  1. עשה לך רב, ויקיפדיה
  2. ונתנה תוקף
  3. היום הקדוש ליהודים
  4. הושענא רבא

מבוא

מתוך "אחלמה", הרומן החדש שלי העומד לצאת לאור (אם תרצה השמה, כמובן וגם בס"ד) או-טו-טו

שעת בין הערביים, שעת דמדומים

כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא: אנא השם הושיעה נא, אנא השם הצליחה נא. ברוך אתה השם א-לוקינו מלך העולם, המבדיל בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה השם המבדיל בין קודש לחול

תמר הרימה מבטה, עיניה הכהות מתבוננות בחברתה בפיזור דעת. "לוא ידעתי מה שאני יודעת היום, הדברים מן הסתם היו נראים אחרת." אולי. זו חוכמה קטנה מאוד להתיחס לעבר כשאנו כבר למודות נסיון. ומה שמרגיז בזה, שגם אם מתחרטות, אי אפשר לחיות מחדש, אחרת. אי אפשר לתקן.
"את מתחרטת?"
"ואם כן, זה יעזור לי?" הפנתה את עיניה לעבר האופק. הן ישבו במרפסת התלויה, משקיפות ממרומי הקומה ה-14 על הים התיכון. רוח קלה נשבה, מפיגה קמעא את חום היום. השמש החלה לטבול בים בשקיעה מרהיבה, מרחיבת לב כל רואיה. "כל כך יפה", מלמלה. רוית אהבה שקיעות. נהגה לומר שגם בזריחות היתה שמחה לצפות, אבל לא "יוצא" לה. אח רוית, רוית… ציפור לילה מתוקה שלי… איזו החמצה. איזו עיוורת הייתי כשדחיתי בטפשותי את אהבתך.
שרה הביטה בתמר השקועה במחשבות. מעניין… מה שימי הולדת עושים לנו… חתיכת חיים מאחוריה. מאחורי שתינו, בעצם. אנחנו מכירות זו את זו כבר ששים שנה, מהיום הראשון בו התחלנו לעבוד בבנק. מכירות? אני תמהה… ששים שנים אנחנו חברות, לפחות אני חשבתי ככה… מסתבר שטעיתי. בעצם, אולי לא טעיתי… אולי חברות זה ככה? אולי לא מוכרחות לדעת הכל על החברה שלך? כל השנים הללו בהן העמידה פנים שהיא חיה בגפה, כמוני, ובעצם רוית לא היתה סתם דיירת אצלה…
על מה היא חושבת? הפנים שלה שלוות, חולמניות. איך אני הייתי נוהגת במקומה? אסור לי לחשוב כך. לאף אחד אסור לשפוט בעל פה, בכאילו. מעולם לא עמדתי בפני מצב כזה ואין לי את הכלים. איך לא עלה על דעתי? הן חיו יחד במשך עשר שנים, גידלו את הילדות ואני לא חשדתי בשום דבר. איך יכולתי להעלות אז בדעתי שרוית היא בעצם שותפתה המלאה בחיים ובהורות? בשנים ההן חייתי בחו"ל ובמכתביה אלי היא לא שיתפה אותי מעבר למידע המשמח על הריונותיה והלידות. גם לא בפגישות החטופות שלנו, בחופשות המולדת שלי. אומרים שאורח לרגע רואה כל פגע, אבל זה לא כל כך נכון. עובדה. לא הצלחתי לראות שהיחסים ביניהן עמוקים יותר מאשר של בעלת בית ודיירת. הבנות הרי קראו לרוית בשמה, לא אמא, אז מי יכלה לנחש את האמת? מעניין… אם הייתי חושדת, איך הייתי נוהגת בהן? ועכשו, איך לעכל את מה שסיפרה לי? איך להבין את העובדה שלא יכלה לבטוח בחברוּת שלנו ולספר לי אז? האם חששה לאבד אותי? האם חששה שאפנה לה עורף? אולי, בעצם, החברות שלנו לא היתה חברות? מה זאת חברות? אף פעם לא טרחתי לחשוב על זה. ידעתי שאנחנו חברות וזהו. בעצם, מה זה משנה? בלאו הכי אנחנו נמצאות כבר בסתו חיינו. כמה זמן עוד נותר לנו? היא נאנחה.
"מה קרה?" תמר החזירה את מבטה מן השקיעה. פניה חרושות הקמטים הביעו דאגה כנה. "הרגל שוב כואבת? רוצה שאעסה לך אותה?" וכבר הושיטה את ידה, נכונה להקל.
"זו לא הרגל. לא כואב לי כלום. רק חשבתי על מה שסיפרת לי." ואני מנסה לעכל. השבוע האחרון לא היה קל לי. ממש לא. מוזר לגלות פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, דברים חדשים שלא ידעתי עליה. עליהן. עלינו. שלא חשדתי בקיומן. הפתעות כאלה לעת זקנה…
"אהה." מה כבר יש לה לחשוב על זה? היא מתכוונת להפיק לקחים? בגילנו מה זה כבר יועיל? פספוס נורא של חיים. נותר רק להצטער. את הנעשה אין להשיב.
השמים זהרו בצבעי פסטל רכים. הקשת הצבעונית סימנה את תחילת קצו של היום. השבת עוד מעט תצא ויקראו לנו להבדלה. ברוך המבדיל בין קודש לחול. לא שזה משנה לי. כבר לא. כל הימים נראים אצלי אותו הדבר. גם בשבת, לדאבוני. הנשמה כבר לא יתרה כל כך. אני קמה בבוקר… האמת, לא יודעת בשביל מה… מודה לבוראי על שהחזיר בי את נשמתי בחמלה רבה; אינני מפקפקת במעשיו, אך נבצר ממני להבין למה טרח לשמור אותי עוד בין החיים; נוטלת ידי מן הכלי שליד מיטתי, משתדלת לעשות זאת הכי בשקט כדי לא להעיר את שרה… לפני עשר שנים, כשאך הגענו לכאן, היא היתה מרימה גבה למראה המנהג הזה, עת היתה מקיצה מקול שכשוך המים. היום, היא רק מנופפת לי בידה, מסתובבת לצד השני וממשיכה את שנתה. היא אוהבת לישון עד מאוחר. כמו רוית בשעתה… רוית… או, רוית… עיניה הפכו זגוגיות.
אין לי כוח לרדת לחדר האוכל, אבל חשוב שאשנס את שארית כוחי ואלך בכל זאת. כמה הבדלות עוד נשארו לי לשמוע? הכל נגמר לי כבר. מתי יגיע תורי? חייתי יותר מדי. הרבה מעבר למה שחשבתי שיוקצב לי. מעניין… איך החיים זזים לנו. אין לנו שליטה על שום דבר, גם לא על הטעויות שלנו. בשביל מה אני חושבת על זה בכלל? למה לטרוח? מה זה כבר ישנה? הפעם היה תורה להאנח. "זכרונות…" קולה לאט בשקט, "זה כל מה שנשאר לי עכשו." ולצערי, אין הם מרנינים את לבי או מנחמים אותי לעת בלותי.
"זה מה שנשאר", ענתה שרה כהד. לה, לפחות, יש את הזכרונות, גם אם אולי לא כולם שמחים… ואת הילדות. ומה יש לי? מה נשאר לי מהחיים שלי? עיניה שוטטו על פני האורות שהחלו להדלק בזה אחר זה, מאירים את הטיילת למטה. דמויות חבוקות התהלכו אנה ואנה, ראשיהן סמוכים זה אל זה. מעולם לא הייתי במצב כזה. מעולם לא הייתי קרובה אל מישהו עד כדי כך. וחשבתי שגם היא… מוזר לי לחשוב עליה ככה. תמיד חשבתי עליה כעל א-מינית ובחירתה להרות באמצעות הפריה חיזקה את דעתי זו. לא העליתי על דעתי שיש לה צורך ב… שיש ביניהן… ניערה את ראשה, מנסה לגרש את המחשבות. לא לענין עכשו. איך חשבתי שהיינו בקשר חברי כל השנים הללו, אבל למעשה חיינוּ במקביל, לא ממש מכירות. התמונה שהיתה לי עליה אינה התמונה האמיתית. בעצם, מהי התמונה האמיתית?
מה שעשתה בשבוע האחרון, שנתנה לי לקרוא את ערֵמת הקלסרים בהם היו מתויקים חייהן, פתח בפני עולם שלם שלא הייתי שותפה לו. עכשו מצאה לנכון ליטול קורה מבין עיני. למה? מה נזכרה פתאום? למה לא בזמנו, למה לא כשעברנו לכאן, למה לא בכל מיני הזדמנויות אחרות שניקרו בחיינו? אולי משום יום הולדתה, שהגיעה לגבורות? שבוע שלם עיינתי בפקסים שהחליפו ביניהן, ביומנה של רוית שנכתב אליה בלב רותח מעלבון הדחיה, בפתקים הקטנים, האוהבים. חתיכת חיים שעברה עליהן בלעדי.
בעצם, אם להיות כנה, לא כל כך סימפטתי את רוית, שתסלח לי באשר היא נמצאת. היא נראתה לי סנובית ועקשנית וחסרת סבלנות לשמוע דעה שונה משלה. כאילו היה לה מונופול על הצדק והחוכמה. נראה לי שגם היא לא חשה שמחה לראות אותי. כנראה שהניכור בינינו היה הדדי. מעולם לא הבנתי איך תמר הכניסה אותה לביתה, במיוחד כדיירת, כזרה. הן היו כל כך שונות באופי. עכשו אני מבינה… אולי נכון מה שאומרים – שהפכים נמשכים. לא שהסקתי ממה שקראתי שתמר נמשכה אליה. לפחות לא מינית. אז צדקתי שחשבתי שהיא א-מינית… עובדה שמאז גירשה את רוית מחייה, כפי שהלה כינתה זאת ביומנה, לא היתה עם אף אחת אחרת. היא התרכזה בילדות ובעבודה ובחבורה שלנו ולא הכניסה שוב "דיירת" אליה הביתה.
האם נכון פעלתי כשנתתי לה לקרוא? תמר הציצה בשרה. זו היתה שקועה בכסאה, מבטה שלוח אל האופק. מה כבר יכול להיות? הרגשתי שזה הזמן לגלות לה. לא רציתי למות בלי שהיא תדע על התקופה ההיא בחיי. האם זה משנה? יכולתי להניח לזה ככה, אבל חשבתי שזה לא יהיה פייר. לא יודעת למה. אחרי שנלך לעולמנו, שום דבר כבר לא יהיה חשוב. לא לנו, בכל אופן. אני בטוחה שגם לא לזולתנו. מַאי נָפקָא מִנַּהּ למאן דהוא מחיינו, שתי ישישות? אז חיינו עלי אדמות, אז מה? לא חשוב. מה היא חושבת על זה? משנה לי? לא גיליתי לה כדי לשמוע את דעתה עלי או על מה שהיה. אין לי צורך בטחינת הענין. רוויתי. מספיק עיניתי את נפשי לא מעט שנים. אולי חשבתי שבהראותי לה את הצד הזה בחיי, אני מסירה מעלי איזשהו נטל? כאילו להקל על עצמי? אני לא חושבת שאני זקוקה להקלה. אני כבר לא זקוקה לשום דבר… קמה לאט, מותחת בזהירות את אבריה.

שרה הפנתה אליה את ראשה. "צריך ללכת?"
"כן. עוד מעט יתחילו. כדאי שנגיע בזמן כי לא יחכו לנו." הבדלה זו הבדלה. אין דוחין בעטיָן של שתי זקנות.
שרה קמה וסידרה את הכסאות בקו ישר. לזו תמיד היתה אובססיה לסדר. הן החליפו חיוך ושרה שילבה את זרועותיהן, כהרגלה, מוליכה אותן פנימה, אל חדרן הממוזג.