ארכיון תג: דת

להבדיל בין קודש לחול Distinguishing Between Sacred and Profane

קיינורוח בשמיים

KeiinoSpirit in the Sky

המעבר הזה בין השבת למוצאיה, יחודי לישראל ולשכונות דתיות יהודיות ברחבי העולם.

This transition between Shabbat and its time of departure, is unique to Israel and Jewish religious neighbourhoods around the world.

אני מדליקה נרות שבת כדי להשרות אוירה שונה מזו שבימי השבוע הרגילים. עושה קידוש על כוס מיץ תפוזים ומשום שאיני מאמינה בשטויות הדתיות, אך רוצה לשמור על המסורת כפי שאני מוצאת לנכון, הרי שבמקום הברכה הרגילה, הדתית, אני אומרת: "ברוכה את אלוקימתינו האדירה, אשר קידשתנו במצוותיה והציעה לנו להדליק נרות של שבת קודש". לא 'ציוותה', אלא 'הציעה'. במסורת שלי אין ציוויים והפחדות.

I light the Shabbat candles to inspire a different atmosphere than the usual weekdays. I Do the Kiddush with a glass of orange juice and because I don't believe in religious nonsense, but want to keep the tradition as I see fit, then instead of the usual, religious blessing, I say: "Bless our mighty goddess, who sanctified us with her commandments and offered us to light a Holy Shabbat candles." Not 'commanded', but 'offered'. In my tradition there are no imperatives and intimidations.

לולא הכפיה המאוסה של הדתיים, היינו יכולים לחיות בשקט ובשלוה זה לצד זה, זו לצד זו ולא להציק לאף צד. אחת הסיבות שאני מתעבת כל דת שהיא, היא הצורך להתנהל גם בתקופה המודרנית דהיום של המאה ה-21 לפי חוקים שהמציאו שמוקים חולי שליטה שלא כל הברגים במוחותיהם היו מחוזקים דיים. להזכיר את הדרת הנשים מן הטקסים החשובים אותם מנהלים אך ורק השמוקים?

If it weren't for the coercion by the religious, we could live quietly and peacefully side by side, both women and men and not pest either side. One of the reasons I loathe any religion is the need to carry on even in today's modern-day 21st century by laws that were invented by control freaks shmucks who didn't have all their marbles in order. Should I mention the exclusion of women from the important rituals that only the shmucks perform?

ביליתי את השבת אצל זו שנקעה את רגלה כדי לסייע לה בדברים שהיתה צריכה סיוע בהם. היא דתית ושומרת אדוקה של המצוות. יחד עם זאת, היא אינה פנאטית ואינה כופה על זולתה את דעותיה ומנהגיה. עובדה שבחרה להתקשר אלי אחרי שנפלה ולא לחברה דתית שגם היתה נענית למצוה. מבחינתה, כפי שניסחה זאת באוזני לא פעם ולא פעמיים, "'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא י"ט 18) זו המצוה הכי חשובה וזו הרי כל התורה כולה על רגל אחת כפי שנהג לומר הלל הזקן". נמנעתי מלתהות באוזניה מה נהג לומר הלל הצעיר…

I spent the Shabbat with the one who sprained her leg in order to assist her with things she needed help with. She is religious and devoutly observant. At the same time, she is not fanatical and does not coerce her opinions and customs. It's a fact that she chose to call me after she fell and not a religious friend who would also be happy to do the mitzvah. For her, as she put it to me, not once or twice, "'but thou shalt love thy neighbour as thyself' (Leviticus 19:18) is the most important mitzvah, and it is the entire Torah in short as the Hillel the Elder used to say". I avoided wondering out loud in her ears what would Hillel the Younger say…

הזמנו כמה חברות ששמחו להגיע לקידוש ולסעודת השבת אצלה. בישלתי בשביל כולנו וגם נשאר לנו מספיק אוכל עד יום ראשון. היא דתית ולא התכוונתי לבשל אצלה בשבת. מחר יום חדש ואבשל לה שוב. ישבנו סביב השולחן, היא הדליקה את הנרות, בירכה עליהם וקידשה. מפאת כבודה, לגמתי גם אני מן היין. איני אוהבת לעשות דוקא כשאין צורך בכך. שרנו שירי שבת והיתה אוירה ממש נחמדה.

We invited some friends who were happy to come to Kiddush and Shabbat dinner. I cooked for all of us and we also had enough food until Sunday. She is religious, I wasn't going to cook on Shabbat. Tomorrow is a new day and I'll cook for her again. We sat around the table, she lit the candles, blessed them and did the Kiddush. Because I respected her, I sipped from the wine too. I don't like to spite nobody when it's not necessary. We sang Shabbat songs and it was a really nice atmosphere.

אבבאהוידאו האחרון

AbbaThe Last Video

מישהי התנדבה להגיש את הארוחה. חברה נוספת קמה לעזור לה. הראשונה הביאה את המגש עם המתאבנים והניחה אותו על השולחן, מתחילה לפזר את תכולתו. השניה הגיעה עם מגש נוסף וגם היא החלה לפזר את תכולתו על השולחן. היו שם סלטים מסוגים שונים שקניתי בסופר, פיתות שחיממתי בתנור שדלק בלי כוונה לכבותו לכבוד החמין שהכנתי ואמור היה להתבשל לאט ושתיה – מיצים שונים וגם אלכוהול. יש בינינו החובבות את הטיפה המרה. לא אני. אני מעדיפה תמיד מיץ תפוזים, רצוי סחוט טרי.

Someone volunteered to serve the meal. Another friend got up to help her. The first one brought the tray with the appetizers and put it on the table, beginning to disperse its contents. The second one came with another tray and also began to spread its contents on the table. There were different kinds of salads I bought at the supermarket, pita breads I had warmed up in the oven that wasn't going to be switched off due to the cholent I had prepared and was supposed to cook slowly, and drink – various juices and alcohol. There are among us those who like alcoholic beverage. Not me. I always prefer orange juice, preferably freshly squeezed.

סיימנו עם המתאבנים וזוג חברות נוסף קם להביא את המרק. אחת מהן פגעה בידה בשולחן שלא בכוונה וכשניסתה להרחיק את עצמה, היא התנשפה וזה היה בדיוק מול הנרות. אחד מהם כבה. דממת מבוכה השתררה סביב השולחן ולא ידענו מה לעשות. השבת הרי נכנסה ואסור היה להדליק את הנר הזה שוב. עיני כולנו נישאו לעבר המארחת, מחכות לתגובתה.

We finished with the appetizers and another couple got up to bring the soup. One of them accidentally hit the table with her hand and when she tried to pull herself away, she gasped and it was just in front of the candles. One of them went off. There was an awkward silence around the table and we didn't know what to do. The Shabbat had entered already and it was forbidden to light this candle again. Our eyes were aimed at the hostess, waiting for her response.

"איך היד שלך?" שאלה זו בנחת את הנפגעת כשהיא קמה אליה בכבדות לבדוק את מצבה. הבטנו איך היא מזיזה לאט ובזהירות את רגלה הנתונה בתוך תחבושת אלסטית. "לא כואב לך?"

"היד בסדר", ענתה הנפגעת, "אבל מה עם הנר? הוא כבה…" קולה גוע במבוכה גדולה.

"אין מה להתרגש", אמרה המאחרת בנחת ואפילו בחיוך מעודד, מניחה יד מרגיעה על כתפה. "נדליק אותו מחר, בהבדלה."

"How's your hand?" Asked the hostess the injured as she stood up heavily to check on her condition. We watched as she slowly and carefully moved her leg with the elastic bandage. "Doesn't it hurt you?"

"The hand is fine," the injured replied, "but what about the candle? It went off…" Her voice faded with a big embarrassment.

"There is nothing to be excited about," said the hostess leisurely and even with an encouraging smile, placing a calming hand on her shoulder. "We'll light it tomorrow, at the Havdalah."

במשפט אחד:

ואהבת לרעך כמוך!

In one sentence:

But thou shalt love thy neighbour as thyself!

איך את מרגישה How do You Feel

פמוטי שבת Shabbat candlesticks

פמוטי שבת Shabbat candlesticks

הנרות דלקו, משרים סביב אוירה נעימה של שבת, שני אורות חגיגיים המבדילים בין חול לקודש.

The candles were lit, creating around a pleasant atmosphere of Shabbat, two festive lights that distinguished between profane and holy.

היא עורכת את הקידוש ואני מתבוננת בה בהערצה רבה, שמחה על קיומה בחיי. שתינו רחוקות מאוד מן הדת, אך כיהודיות, אנחנו אוהבת לשמור על המסורת של העם שלנו. איננו שומרות מצוות, אנו שומרות על המסורת, על המקור והמהות שלנו.

She conducts the Kiddush and I look at her with great admiration, happy for her existence in my life. Both of us are very far from religion, but as Jews, we love to keep the tradition of our people. We do not observe the commandments, we observe the tradition, our source and essence.

הבת שלה מתקשרת לספר שבגן ביקשו מהילדים לא להביא מאכלים בשריים, משום שהשנה הם אמורים לאכול את ארוחותיהם בצלחות במקום מקופסת האוכל, כפי שהיה עד כה. "איזו מין כפיה דתית זו!" אני שומעת את הבת זועמת במלוא חמתהּ ברמקול של הנייד. "חצופים במשרד החינוך הדתי הזה! מה הם חושבים להם, שהם יכולים לכפות עלינו את הדת המאוסה שלהם?"

Her daughter calls to tell that the children in the kindergarten were asked not to bring meat meals, because this year they were going to eat their meals on plates, instead of the food box, as it has been until now. "What kind of religious coercion is this!" I hear the daughter furious in full wrath on the loudspeaker of the mobile phone. "They are cheeky in this religious education ministry! What do they think, that they can impose on us their repulsive religion?"

זוגתי שתחיה מביטה בי במבט כואב ואני ממהרת ללטף את זרועה במטרה להרגיעהּ. אני מחוה לה בידי להניח לבתהּ להוציא את אשר על לבהּ. עדיף בת כנה מאשר כזו שמסתירה את תחושותיה, לא ככה?

My lovely spouse looks at me with a painful look and I hurry to stroke her arm in order to calm her down. I gesture to her to let her daughter take out whatever lies on her heart. Better a candour daughter than such who hides her feelings, isn't it?

"הם רוצים לשמור על כשרות!" ממשיכה הבת בחרונהּ. "הם רוצים להכריח גם אותנו לשמור על כשרות! הם…"

"רגע", מנסה האם להבין, "מה לא בסדר בלשמור על כשרות?"

"את נורמלית?" צורחת הבת. "היום זה כשרות ומחר יכריחו אותך ללכת בלבוש צנוע ולשים סמרטוט על הראש! אני לא מוכנה לזה!"

"They want to keep kosher!" The daughter continues with her rage. "They want to force us to keep kosher, they …"

"Wait," the mother tries to understand. "What's wrong with keeping kosher?"

"Are you insane?" The daughter yells. "Today it is keeping Kosher and tomorrow you will be forced to wear modest clothes and put a shmate (rag) on your head! I'm not ready for this!"

זוגתי מגלגלת בעיניה ואני יכולה להבחין עד כמה קשה לה לשמור על קור רוחה, אך היא מתאמצת בכל כוחה. "אני חייבת לומר לך", היא אומרת לבסוף בשקט, תוך שהיא משתלטת בכוח רב על קולה הרועד, "אני שומעת את מה שאת אומרת ולא מבינה למה זה מרתיח אותך כל כך. מה מפריע לך לשמור על כשרות?"

"מפריע לי מאוד!" ממשיכה הבת לאתגר את מיתרי קולה. "אני לא רוצה לשמור על כשרות! זכותי!!!"

"בהחלט זכותך", מסכימה אמהּ, "אבל איני מבינה היכן נכשלתי. אני חינכתי אותך לערכים יהודיים מסורתיים, ושמירה על כשרות היא בהחלט ערך יהודי מסורתי."

My partner rolls her eyes and I can tell how hard it is for her to keep her cool, but she struggles with all her might. "I have to tell you," she says quietly, as she takes over her trembling voice, "I hear what you are saying and do not understand why it makes you so angry. What bothers you to keep Kosher?"

"It bothers me very much!" The daughter continues to challenge her vocal cords. "I do not want to keep kosher! I'm entitled not to do so!!!"

"it's certainly your right," her mother agrees, "but I don't understand where did I fail. I educated you to traditional Jewish values, ​​and keeping Kosher is definitely a traditional Jewish value."

"את לא חינכת", תוקעת לה הבת סכין, הישר אל תוך הלב. הפעם היה קולה נמוך מאוד, אך עדיין תקיף.

זוגתי מביטה בי, מנידה בראשה מצד לצד ללא יכולת לדבר. אני רואה את קצות פיה רועדים, אך המלים תקועות בפנים, עיניה מתעננות. היא מנתקת והדמעות מתחילות לרדת כמו אשד בלתי ניתן לעצירה. אני אוספת אותה אל בין זרועותי ומניחה לה להתפרק.

"You did not educate me," the daughter sticks her a knife straight into the heart. This time her voice was very low, but still firm.

My spouse looks at me, shaking her head from side to side, unable to speak. I can see the tips of her mouth trembling, but the words are stuck inside, her eyes clouding. She hangs up and the tears begin to fall like an unstoppable cascade. I gather her into my arms and let her fall apart.

Gayle KirschenbaumNo More Drama with Mama

להזיז תריס בשבת Moving Shutters on Saturday

Lorde – Liability [lyrics]

"רוצה לעשות אצלי את השבת?"

האמת, השאלה די הפתיעה אותי. ישר עלתה לי בראש הבדיחה השחוקה על הלסביות שמביאות את המובילים לפגישתן השניה. רק שבמקרה הזה היתה זו אמורה להיות פגישתנו הראשונה. מה, נגמרו בתי הקפה, שאלתי את עצמי עמוק בלבי.

"Wanna celebrate Shabbat with me?"

To be honest, her question took me by surprize, to say the least. Immediately the joke about the lesbians who bring the movers on their second date popped up in my mind. Only that in this case it was supposed to be our first date. What, the coffee shops are closed, I asked myself deep in my head.

 

דיברנו בסקייפ ביום שלישי. היתה שיחה נחמדה ומעניינת. שמתי וי על החלק הזה. אני הרי מחפשת אשת שיחה נעימה שאפשר יהיה להחליף איתה דברים מעניינים. היא אוהבת לרקוד, שזה חשוב מאוד. עוד וי. מי שאוהבת לרקוד, אוהבת להנות מחייה בכל המובנים. כן, גם סקס. וי וי וי!!!

We chatted on Skype on Tuesday. It was a nice and interesting chat. I ticked this part. I'm looking for a pleasant woman who likes to talk, with whom I would be able to exchange interesting chats. She likes to dance, which is very important. Another tick. Someone who likes to dance, lives to enjoy her life in all aspects. Yes, sex too. Tick tick tick!!!

Lorde – Green Light

אחר כך דיברנו ביום חמישי. שוב היתה שיחה מעניינת בה גילינו שטחי ענין משותפים נוספים. ואז, לפני שעמדנו לסגור את השיחה, חשבתי להזמין אותה לפגישה בבית קפה. בימי ששי אני נוהגת לאכול צהרים במסעדה לפני הקניות. חשבתי שאקדים ונשב לקפה משותף בסביבות אחת-עשרה, נתהה זו על קנקנה של זו במשך כשעה ואחר-כך נפרד לדרכנו – אני לקניותי והיא לעיסוקיה שלה. חשבתי שהפגישה הזו תאפשר לנו לעכלה במהלך השבת ואולי נפגש במוצאיה שוב בסקייפ כדי לבדוק לאן ממשיכות.

Then, we talked on Thursday. Again, it was an interesting conversation where we found more areas of mutual interests. Then, before we were about to end our chat, I thought to ask her for a date in a café. On Fridays I usually eat my launch in a restaurant before shopping. I thought that we would get together for a coffee around eleven, we'll examine each other's character for about an hour, and then we'll separate ways – me to my shopping and she to her tasks. I thought that this date would allow us to digest it during the Shabbat and perhaps on Saturday night we would meet again on Skype to see where are we going from there.

Tom OdellAnother Love [lyrics]

 

דת, מאמיניה ופוליטיקיה Religion, its Believers and its Politicians

ספר המתים הטיבטי: דרך החיים

The Tibetan Book of the Dead: A Way of Life


אין דבר שאני מתעבת יותר מאשר מאן דהוא הבטוח שהוא המציא את האמת ושהדרך שלו היא היחידה האפשרית ואין בִּלתה וכי על כל העולם ללכת בדרכו. משוגע, פנאט, קנאי דתי, שהורס כל חלקה טובה בעולם רק מפני שיש לו את הכוח לעשות כן.

There's nothing that I loathe more that somebody who is sure that he invented the truth, and his way is the only possible because there's none, and the whole world must follow him. A nutcase, extreme, religious fanatic, who destroys everything good in the world only because he has the power to do so.

 

ספר המתים הטיבטי: השחרור הגדול

The Tibetan Book of the Dead: The Great liberation

 

באותה מידה אני מתעברת את הפוליטיקאים המאפשרים להזויים הדתיים הללו לפעול ולכפות עלינו את אורח חייהם, במקום לאפשר לנו לחיות את חיינו בשקט ובשלוה כראות עינינו החילוניות.

Equally, I despise the politicians who allow the delusional religious dreks to act and impose their way of life on us, instead of letting us live our life quietly and peacefully as we, the secular, see fit.

 

מערה בשלג

Cave in the Snow

 

 

 

מרי, הידעת?

PentatonixMary, Did You Know?

מרי,

הידעת שבעטייך נעשו מעשים שלא יעשו?

הידעת שרעות חולות רבות נעשו בשמו של בנך?

הידעת שהאמונה בבנך גרמה לשפיכות דמים מיותרת?

הידעת שהאמונה העיוורת בך ובבנך גרמה עוול לרבים?

הידעת שהמאמינים השוטים בוחרים לשכוח שבנך בעצם יהודי, כמוך?

וכל זה עדיין ממשיך!

♀♀

מרי,

טוב לך עם הידיעה הזו?

Mary Had A Little Lamb

Mary, Did You Know?

Mary,

Did you know that because of you things that should not be done have been committed?

Did you know that much harm was made in the name of your son?

Did you know that believing in your son caused unnecessary bloodshed?

Did you know that this blind belief in you and your son caused injustice to many people?

Did you know that your foolish followers choose to forget that your son is actually Jewish, just like you?

And all of this is still going on!

♀♀

Mary, are you OK with knowing all of these?

Pentatonix – Carol of the Bells

דת ורוחניות Religion and Spirituality

בשולי הביקור בארצנו של הכס הנחשב לקדוש

On the sidelines of the visit to our land by the See who is considered Holy

הבלי דת, חבלי משיח?

הבלי דת, חבלי משיח?  Absurdity of religion, pre-Messianic pangs

השבוע ביקר אותנו בנוכחותו המיותרת מי שחולש על העולם הנוצרי ומוביל את מאמיניו בדרכי הבל ושטויות. חוץ מטקסים ותככים פוליטיים, מה הביא הלה עימו?

This week we were visited by his needless presence of he who dominates the Christian world and leads his followers in the ways of vanity and nonsense. Apart from political ceremonies and intrigues, what did that person bring with him?

באחת מתוכניות הרדיו אתמול, הביע הדובר את תמיהתו על השמחה שעלתה מתוך פסיקת בית המשפט העליון על הפסקת סבסודם של תלמידי הישיבות. הלה טען שבלימודיהם, "מחזיקים" הללו את רוחניותו ותרבותו של עמנו. אני טוענת שלכל אחד מאיתנו הזכות להחזיק בדעה אישית, רק חבל שזו מוטעית וצרת אופקים. רוחניות אינה בהכרח דת ולפיכך ישיבה אינה בהכרח מוסד רוחני. למה לימודי דת נחשבים לנעלים יותר מאשר לימודים למטרת השכלת היחיד/ה? למה התעניינות בכתבים עתיקים נראית חשובה יותר מאשר התעמקות בהגותם של משכילים מודרניים?

יש כמה דרכים לפתור את הטפיליות של הדתיים והאוחזים בקרני הדת, אך אציע פה אחת ופשוטה ביותר: להחליט כבר להנחיל לילדינו את כל התכנים החשובים ולא להשמיטם מתכנית הלימודים של כולם. אם אנחנו מחשיבים את התורה ותוספותיה לאוצר הרוחני שלנו כיהודים, בעיקר במדינת היהודים, הרי שהמתבקש הוא כי תוכנית הלימודים תתנהל בהתאם בלי השטויות הדתיות, כמובן, אלא לימוד המורשת הטהורה ושאף אחד לא יקשקש לי שללא ההבלים הדתיים משול הדבר לגופה בלי נשמה. הבלי הדת אינם נשמה, אלה אמונה במשהו מסוים ולא כל אחד כבול לזה. יש בינינו נבונים דיים כדי להבדיל בין אמונה עיוורת לבין רוח אמיתית. זה ענין של החלטה ותו לא, של שר/ת חינוך בעל חזון, שעתיד עמו חשוב לה/ו. אמנם היו לנו שרי חינוך מן המגזר המיותר, אך בשורות גדולות לא הביאו לנו אלה. עובדה, מה יודעים ילדינו על מורשתם?

אני מתארת לעצמי שיש מאבק בין היחודיות לבין הרצון להשתייך לעולם כולו, בין אינדיבידואליות לבין גלובליות. גם בסדרות של מדע בדיוני כגון "מסע בין כוכבים" מראים שלמרות הגלובליזציה, עדיין ישנה הבדלנות והמסורת של העמים השונים המשמרים את נכסי צאן הברזל של מורשתם. אולי זה מתוך מוגבלותם של הכותבים לדמיין לעצמם יקום החף מכל הבלים דתיים, אך הגיע הזמן להתקדם ולהבין שדת זה ענין של אמונת היחיד במשהו שמתאים לו (אם כי זה בדרך כלל נכפה עליו מרגע התהוותו) ולא ענין רוחני שנכון לכל אחד מאיתנו.

מה מותר כהן דתי כלשהו על פני האדם הנחשב לפשוט? ודאי שלראשון אין נשמה יתרה על האחרון. לא הלמדנות והשקדנות בכתבים העתיקים הפכה את הפופ/הרב לרוחני יותר מאחר שלא טרח להתעמק בהללו. מי ששואלת את עצמה מדוע אינני מזכירה את האימאם, אזכיר את תעובי את אלה הנמנים על דת שכל מהותה להכרית את מי שאינו מאמין בהבליה. לא שהדתיוּת היהודית הפנאטית והנוצריוּת הלא פחות פנאטית טובים יותר.

אני הרי מאותגרת ולפיכך קשה לי להבין איך אדם בשר ודם נחשב לקדוש רק משום שהלה עוסק בלימוד כתבים עתיקים. האם אינו נזקק לנקביו כמו כולנו?

 

Documentary: The Thorn Birds – Rachel Ward, Richard Chamberlain Reminisce

הפוסל במומו

כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל

[אדם הרי קרוב אצל עצמו… כל מי שפוסל אחרים, פוסל אותם בגלל מומו שלו, אותו רואה אצל אחרים]

מה בין יוצר ליצירתו?

תשובה: ה-מ-ו-ן!

תרתי משמע: הן במובן של צמידות או פער עצום (תלוי באישיות הנדונה) והן במובן של הקהל הנוהה (או לא) אחריו.

שלא כהרגלי, אני כותבת כאן בלשון זכר, משום שמנסיוני המר, יש הבדל עצום בין יוצרות ליוצרים, כתוצאה מהחינוך והחברות השונים של המגדרים השונים ועובדה היא שהשמוקים תמיד פועלים להרע במקום להיטיב, גם אם פעילותם פוגעת בהם עצמם. פגשתי בחיי מספר נשים יוצרות שמצאו לנכון להתנהג כַּשמוקים המצויים, אבל הן בבחינת המיעוט המעיד על הכלל: ביסודנו, יש לנו אמפתיה גדולה יותר לזולת ואנחנו משתדלות ככל יכולתנו להמנע מלדרוך על גוויות (על גויות זה כבר ענין אחר…).

אחינועם ניני – בלול התרנגולות (אני מתה על השיר הזה!)

מבחינתי, מבחינת השקפת עולמי האישית והצרה (מה אני בס"ה, כולה נמלה), אני רואה ביוצר אחראי, משום היותו משפיע על הזולת. יש אחריות גדולה בהיותך נערץ ועדה של חסידים נוהה אחריך. אני חושבת שעליך לשמש דוגמא ומופת. נכון, כולנו בני אדם ולכל אחד מאיתנו החולשות שלו, אך אם אתה עוסק בעיסוק פומבי ואתה חשוף לעין הציבור – עליך להמנע ממנהגים פסולים. זה כולל גם (ואולי בעיקר!) התעסקות עם קטינות!

כבן אדם, ודאי יש לך דעות על נושאים שונים ואם אתה חש צורך – עליך בהחלט להשמיען בפומבי ולא לשמור אותן לעצמך. יחד עם זאת, כשאתה הופך עורְך ומחליט לאמץ אורח חיים חשוך, אין זה אומר שעליך להשמיץ את מי שהשארת מאחור. אולי מבחינתך ראית את האור, אולי זה מתאים לך, אך עליך להבין שמה שאתה רואה כנגה זוהר – אחרים רואים כחשכה, בערות וטמטום. אני מניחה, שאם בחרת לסגת כאדם ולחיות כבהמה המצויה, שאסור לה לסטות ממה שנכתב על ידי איזשהו קדום נבער מדעת, ודאי לא נחנת ביותר מדי שכל כשחיית כחילוני.

ושנאת לרעך

אין לי בעיה עם דעותיך המטומטמות, יש לי בעיה עם איך שאתה מיישם אותם. אם אתה הומוסקסואל ולכן יוצא נגד הומואים במסוה דתי, הרי שבמומך אתה פוסל. יש לי בעיה עם הבחירה שלך לנהוג בבערות, בשנאה לזולתך כדי לכסות על מערומיך שלך. כשאדם נורמלי (לא אתה, אריאל זילבר המגעיל!) מביע את דעותיו, גם אם הן מנוגדות לשלי, אין זה אמור לפגוע בפרנסתו, כל דעותיו מוגבלות לעצמו בלבד ואינן נוגעות לחיטוט אצל הזולת ומה צריך הזולת צריך לעשות, לטעמו. כאשר אדם חשוך מנסה להכתיב לי את אורח חיי – אני משיבה מלחמה השערה ועושה את שצריך ואני מקוה שכמוני נוהגים גם אלה שאינם נמנים עם קהילתנו. כבר שנים, מאז הנעירה הראשונה של המטומטם על בני הקהילה, אנחנו נמנעים מלצרוך את יצירותיו, כי מה היא כבר יכולה להיות שוה אם היוצר אינו מכבד כל אדם ואינו מקיים את המצוה הכי חשובה – "ואהבת לרעך כמוך"? האמת היא שאינני צריכה/מחפשת שיאהבו אותנו, אסתפק בכיבוד הדדי. את מכבדי אני מכבדת ועל המזלזלים בי אני יורקת בפה מלא ישר בפרצופם הנאלח. לאף אחד אסור לקבוע לזולתו את אורח חייו! בהחלט לגיטימי ואף מומלץ להחרים את מי שמחרים אותך בטמטומו ובבערותו.

צריך אומץ לעמוד על שלך ועוד יותר – יושרה לא להתקפל בפני המאיימים על מטה לחמך. בעולם, שבו הכסף שולט בכיפה וכל הגיג שלך עלול לעלות לך ביוקר אם אתה תלוי לפרנסתך בציבור ובעיני מאן דהוא הוא יהיה לצנינים, קשה לצאת כנגד העדר ולדבוק בדעותיך, קל וחומר כשמדובר באשה.

באשר לאחינועם ניני, אחת היוצרות החשובות שלנו, אני חושבת שהיא טעתה שלא קיבלה את הפרס המגיע לה. מדובר באקו"ם ואין לערבב פוליטיקה בענין. יפה שהיא בחרה למחות נגד החשוך ההוא, אבל זו אינה הדרך. אם ועדה כלשהי החליטה שמאן דהוא ראוי לקבל פרס – מן הסתם היו לחבריה שיקולים מתאימים. אין לי בעיה שהחשוך הנוכחי מקבל פרס על יצירתו, הרי אין מדובר כאן בפרס על דעותיו. אישית, אינני חושבת שהוא ראוי, כי המוזיקה שלו לא מי-יודעת-מה; לטעמי, זו בינונית ומטה, אבל אנשים אוהבים גם מוזיקת פיגולים ים תיכונית וגם יוצריה מקבלים פרסים, האפשר להתוכח עם זה? על טעם ועל ריח…

אני מקוה בכל לבי שזה היה האקורד האחרון מהחשוך הלזה ושנזכה (אמן ואמן!) לא לשמוע ממנו יותר ויפה שעה אחת קודם. אני גם מקוה שאף אחד לא הולך לחשוב לתת להלה את פרס ישראל חס ושלום, כפיצוי על שלא קיבל פרס חיים מאקו"ם, שהשתן של הימנים בכנסת לא יעלה להם לראש. או אז, מובטח לנו שהמשכיל, בעת ההיא, לא יחריש, הרי יש גבול לכל תעלול!

עשי לך רבא

מגן דוד

הדור שלי סבל מנתק לא נסלח אל שורשיו. כמי שבאו מ"שם", היו הורי שומרי מסורת. לא היו רבנים במשפחתי – משני הצדדים – אלא אנשים קְשֵי-יום שעמלו בפרך כדי למצוא את לחם יומם ולפרנס את עצמם ואת צאצאיהם. פנאי כלשהו ללמוד ולהעמיק בתורה לא היה להם וכל השכלתם התורנית נבעה מהמנהגים שקיימו, כגון שמירת השבת, כשרות ללא פשרות וחגיגת החגים בקפידה רבה. אני זוכרת את הבית, שלא היה פנאטי כלל וכלל, אך נהיר וברור היה שאין אוכלין חמץ בפסח, למרות שבארונות היה סטוק פולני טיפוסי נכבד. אם כבר לשבת בחושך – אז כמובן שזה עם מלאי ניכר של לוֹקְשְן. את המרק אפשר לאכול אחר-כך, כשהאור נדלק.

ההכוונה שלי לבית ספר ממלכתי במקום לממלכתי-דתי, היתה רק משום שאחי, שסבל שם מספיק, התריע בפני ההורים שיחסכו ממני את העינוי של שינון דברים תפלים ללא חופש מחשבתי. היה לי מזל, כי איזו הכנה יש לך לחיים הממשיים בלי לימודי ליבּה ראויים? הכיוון הוא אחד וישיר לחיי שנור על חשבון עמל הזולת. אחי, שסרב בכל תוקף להמשיך להתקשקש עם סוגיות הלכתיות, הלך לתיכון רגיל. למותר לציין את הלם הלימוד ואת הפער העצום שהוא ואותם אלה שחברו אליו הצטרכו להשלים כדי להשיג את רמת הכיתה.

הכניעה של ממשלות ישראל לגחמותיהם הבלתי מוצדקות (כאילו שיש גחמה מוצדקת, שהיא הרי תמיד על חשבון הזולת), גרמה לקיטוב בעם, להגדרה מפרידה של דתיים וחילוניים ולא יבואו אלה בקהלם של אלה, פרט לחלק קטן מהדתיים, ששאף להעביר את החילוניים בנועם (אך בנחישות!) אל מחנם ונהג להזמינם לעשות איתו שבת. זוכרות את הטרנד הזה, כשכיתות שלמות היו מופרדות מהוריהן כדי להשתעמם בשבת אצל הדתיים, אך לעולם זה לא היה להפך מחמת "השחתת נפשותיהם הטהורות של בני הדתיים", תינוקות תמימים של בית רבן אצל אלה שאינם בני תורה? זה אמנם לא היה בדורי, אך לאחריו. אני לא הרשיתי לילדי להשתתף בטומאה הזו, בשטיפת המוח החד-צדדית. לוא היתה מגמה של הפריה הדדית ופתיחות – ניחא. זה לא קרה. אלה הסתגרו בד' אמותיהם ואלה מסרו נפשותיהם במלחמות ישראל.

בדור שלי המאיסו עלינו הדתיים את הדת ואת מנהגיה, עד כדי זרא. אם רצית לגרום למאן דהוא להקיא – היית רק צריכה להזכיר לה את השטויות שעשו הדתיים. הדור שלי מאופין בחוסר הכבוד שלו לאלה ובצדק מאוד. חבל, משום שניתוק מן השורשים כמוהו כרצח של הנפש. כשאינך יודעת את העבר שלך, כשאינך מסוגלת (מרוב גועל מהעסקנים המאוסים) להתקרב לכל מה שנודף ממנו ריח של תורה – מה את יכולה להנחיל לצאצאייך?

בכל זאת, כאשר נולדו ילדי, התחלתי להתקרב למסורת, להדליק נרות לקראת שבת המלכה, לחגוג את החגים ולשמוח בהם. כמובן, לא מתוך אמונה חס וחלילה, כי אמונה אי אפשר הרי לרכוש – או שיש לך או שאין לך אותה, אבל מתוך סקרנות למה שלא ידעתי ולימוד שורשַי, תוך התפיסות עימם ובעיקר – להנחיל לדור הבא. למדתי, שאין זה משנה מה יגיד מאן דהוא מתוך אופקיו הצרים להחריד, אלא מה שאני חשה ואיך אני רוצה להיות בקשר עם יהדותי. מזל שזו אינה מוטלת בספק, למרות שרוב משפחתי משני הצדדים נכחדה ולא נשאר זכר בשביל להעיד עליהם, מלבד הרב שחיתן את הורי במחנה ברגן בלזן.

בימים אלה, בהם אנו עדים לסמטוכה המביכה והמבישה של בחירת רבנים ראשיים, אני חוזרת אל נערותִי וזכרון תחושת הגועל נפש שחשה הסביבה מהדת והדתיים המאוסים צף ועולה. למה אנחנו צריכים את המוסד המיותר הזה? כל הזמן משננים באוזנינו שהדתיים "באמת" אינם נזקקים לו ויש להם כשרות ורבנים משלהם. החילונים? אנחנו הרי מדירים רגלינו מכל מה שמריח מדת. חבל רק שאנחנו עדיין (מכוח האנרציה ומאונס השלטון?) דורכים על סִפָּהּ של הרבנות ומשתמשים בשרותיה. הלואי והיינו מדינה מתוקנת והיו מפסיקים להכתיב לנו אורח חיים שאינו הולם אותנו ואפשר היה להנשא בנישואין אזרחיים, להמנע מהטלת מומים בזכרינו המסכנים בני יומם ובבוא יומנו (אחרי 120, כמובן) להקבר בקבורה שמתאימה לנו. נפשי נקעה כשבחגיגות הבר-מצוה של ילדי בכותל, הופרדנו, הנשים, מהזכרים ונאלצנו לנחש מה מתרחש בתוך המערה החשוכה אליו הם נכנסו מתוקף היותם בעלי רכיב מתנדנד שעליו גאותם. כל ההבדל בינינו זה רכיב, לא מוח, אלא אבר מיותר. מה הושג בהפרדה המפגרת הזו?

אם לשרי הממשלה הזו היתה יושרה (שלא לדבר על הביבי חסר-האונים והחזון) – הם היו שמים קץ לפארסה הבלתי מכובדת הזו ומבטלים את המוסד הזה מכל וכל. אך למה שנבקש דברים שאינם מציאותיים? יושרה ושרי ממשלה? נו, באמת! אני גם נגד שר לענייני דתות, שגם זה מיותר. מה רע בלהעמיד מנהלת (כן, אשה!) במחלקה לענייני דתות בתוך משרד הפנים? כמה עבודה יש בנושא הזה שמצריך שר וכיבודים נִלְוִים? הכל על חשבוננו, כמובן.

במשפט אחד: עוצו עצה ותופר הפארסה הזו של בחירת הרבנים הראשיים המיותרים!

סתם חפירות:

  1. עשה לך רב, ויקיפדיה
  2. ונתנה תוקף
  3. היום הקדוש ליהודים
  4. הושענא רבא

מבוא

מתוך "אחלמה", הרומן החדש שלי העומד לצאת לאור (אם תרצה השמה, כמובן וגם בס"ד) או-טו-טו

שעת בין הערביים, שעת דמדומים

כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא: אנא השם הושיעה נא, אנא השם הצליחה נא. ברוך אתה השם א-לוקינו מלך העולם, המבדיל בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה השם המבדיל בין קודש לחול

תמר הרימה מבטה, עיניה הכהות מתבוננות בחברתה בפיזור דעת. "לוא ידעתי מה שאני יודעת היום, הדברים מן הסתם היו נראים אחרת." אולי. זו חוכמה קטנה מאוד להתיחס לעבר כשאנו כבר למודות נסיון. ומה שמרגיז בזה, שגם אם מתחרטות, אי אפשר לחיות מחדש, אחרת. אי אפשר לתקן.
"את מתחרטת?"
"ואם כן, זה יעזור לי?" הפנתה את עיניה לעבר האופק. הן ישבו במרפסת התלויה, משקיפות ממרומי הקומה ה-14 על הים התיכון. רוח קלה נשבה, מפיגה קמעא את חום היום. השמש החלה לטבול בים בשקיעה מרהיבה, מרחיבת לב כל רואיה. "כל כך יפה", מלמלה. רוית אהבה שקיעות. נהגה לומר שגם בזריחות היתה שמחה לצפות, אבל לא "יוצא" לה. אח רוית, רוית… ציפור לילה מתוקה שלי… איזו החמצה. איזו עיוורת הייתי כשדחיתי בטפשותי את אהבתך.
שרה הביטה בתמר השקועה במחשבות. מעניין… מה שימי הולדת עושים לנו… חתיכת חיים מאחוריה. מאחורי שתינו, בעצם. אנחנו מכירות זו את זו כבר ששים שנה, מהיום הראשון בו התחלנו לעבוד בבנק. מכירות? אני תמהה… ששים שנים אנחנו חברות, לפחות אני חשבתי ככה… מסתבר שטעיתי. בעצם, אולי לא טעיתי… אולי חברות זה ככה? אולי לא מוכרחות לדעת הכל על החברה שלך? כל השנים הללו בהן העמידה פנים שהיא חיה בגפה, כמוני, ובעצם רוית לא היתה סתם דיירת אצלה…
על מה היא חושבת? הפנים שלה שלוות, חולמניות. איך אני הייתי נוהגת במקומה? אסור לי לחשוב כך. לאף אחד אסור לשפוט בעל פה, בכאילו. מעולם לא עמדתי בפני מצב כזה ואין לי את הכלים. איך לא עלה על דעתי? הן חיו יחד במשך עשר שנים, גידלו את הילדות ואני לא חשדתי בשום דבר. איך יכולתי להעלות אז בדעתי שרוית היא בעצם שותפתה המלאה בחיים ובהורות? בשנים ההן חייתי בחו"ל ובמכתביה אלי היא לא שיתפה אותי מעבר למידע המשמח על הריונותיה והלידות. גם לא בפגישות החטופות שלנו, בחופשות המולדת שלי. אומרים שאורח לרגע רואה כל פגע, אבל זה לא כל כך נכון. עובדה. לא הצלחתי לראות שהיחסים ביניהן עמוקים יותר מאשר של בעלת בית ודיירת. הבנות הרי קראו לרוית בשמה, לא אמא, אז מי יכלה לנחש את האמת? מעניין… אם הייתי חושדת, איך הייתי נוהגת בהן? ועכשו, איך לעכל את מה שסיפרה לי? איך להבין את העובדה שלא יכלה לבטוח בחברוּת שלנו ולספר לי אז? האם חששה לאבד אותי? האם חששה שאפנה לה עורף? אולי, בעצם, החברות שלנו לא היתה חברות? מה זאת חברות? אף פעם לא טרחתי לחשוב על זה. ידעתי שאנחנו חברות וזהו. בעצם, מה זה משנה? בלאו הכי אנחנו נמצאות כבר בסתו חיינו. כמה זמן עוד נותר לנו? היא נאנחה.
"מה קרה?" תמר החזירה את מבטה מן השקיעה. פניה חרושות הקמטים הביעו דאגה כנה. "הרגל שוב כואבת? רוצה שאעסה לך אותה?" וכבר הושיטה את ידה, נכונה להקל.
"זו לא הרגל. לא כואב לי כלום. רק חשבתי על מה שסיפרת לי." ואני מנסה לעכל. השבוע האחרון לא היה קל לי. ממש לא. מוזר לגלות פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, דברים חדשים שלא ידעתי עליה. עליהן. עלינו. שלא חשדתי בקיומן. הפתעות כאלה לעת זקנה…
"אהה." מה כבר יש לה לחשוב על זה? היא מתכוונת להפיק לקחים? בגילנו מה זה כבר יועיל? פספוס נורא של חיים. נותר רק להצטער. את הנעשה אין להשיב.
השמים זהרו בצבעי פסטל רכים. הקשת הצבעונית סימנה את תחילת קצו של היום. השבת עוד מעט תצא ויקראו לנו להבדלה. ברוך המבדיל בין קודש לחול. לא שזה משנה לי. כבר לא. כל הימים נראים אצלי אותו הדבר. גם בשבת, לדאבוני. הנשמה כבר לא יתרה כל כך. אני קמה בבוקר… האמת, לא יודעת בשביל מה… מודה לבוראי על שהחזיר בי את נשמתי בחמלה רבה; אינני מפקפקת במעשיו, אך נבצר ממני להבין למה טרח לשמור אותי עוד בין החיים; נוטלת ידי מן הכלי שליד מיטתי, משתדלת לעשות זאת הכי בשקט כדי לא להעיר את שרה… לפני עשר שנים, כשאך הגענו לכאן, היא היתה מרימה גבה למראה המנהג הזה, עת היתה מקיצה מקול שכשוך המים. היום, היא רק מנופפת לי בידה, מסתובבת לצד השני וממשיכה את שנתה. היא אוהבת לישון עד מאוחר. כמו רוית בשעתה… רוית… או, רוית… עיניה הפכו זגוגיות.
אין לי כוח לרדת לחדר האוכל, אבל חשוב שאשנס את שארית כוחי ואלך בכל זאת. כמה הבדלות עוד נשארו לי לשמוע? הכל נגמר לי כבר. מתי יגיע תורי? חייתי יותר מדי. הרבה מעבר למה שחשבתי שיוקצב לי. מעניין… איך החיים זזים לנו. אין לנו שליטה על שום דבר, גם לא על הטעויות שלנו. בשביל מה אני חושבת על זה בכלל? למה לטרוח? מה זה כבר ישנה? הפעם היה תורה להאנח. "זכרונות…" קולה לאט בשקט, "זה כל מה שנשאר לי עכשו." ולצערי, אין הם מרנינים את לבי או מנחמים אותי לעת בלותי.
"זה מה שנשאר", ענתה שרה כהד. לה, לפחות, יש את הזכרונות, גם אם אולי לא כולם שמחים… ואת הילדות. ומה יש לי? מה נשאר לי מהחיים שלי? עיניה שוטטו על פני האורות שהחלו להדלק בזה אחר זה, מאירים את הטיילת למטה. דמויות חבוקות התהלכו אנה ואנה, ראשיהן סמוכים זה אל זה. מעולם לא הייתי במצב כזה. מעולם לא הייתי קרובה אל מישהו עד כדי כך. וחשבתי שגם היא… מוזר לי לחשוב עליה ככה. תמיד חשבתי עליה כעל א-מינית ובחירתה להרות באמצעות הפריה חיזקה את דעתי זו. לא העליתי על דעתי שיש לה צורך ב… שיש ביניהן… ניערה את ראשה, מנסה לגרש את המחשבות. לא לענין עכשו. איך חשבתי שהיינו בקשר חברי כל השנים הללו, אבל למעשה חיינוּ במקביל, לא ממש מכירות. התמונה שהיתה לי עליה אינה התמונה האמיתית. בעצם, מהי התמונה האמיתית?
מה שעשתה בשבוע האחרון, שנתנה לי לקרוא את ערֵמת הקלסרים בהם היו מתויקים חייהן, פתח בפני עולם שלם שלא הייתי שותפה לו. עכשו מצאה לנכון ליטול קורה מבין עיני. למה? מה נזכרה פתאום? למה לא בזמנו, למה לא כשעברנו לכאן, למה לא בכל מיני הזדמנויות אחרות שניקרו בחיינו? אולי משום יום הולדתה, שהגיעה לגבורות? שבוע שלם עיינתי בפקסים שהחליפו ביניהן, ביומנה של רוית שנכתב אליה בלב רותח מעלבון הדחיה, בפתקים הקטנים, האוהבים. חתיכת חיים שעברה עליהן בלעדי.
בעצם, אם להיות כנה, לא כל כך סימפטתי את רוית, שתסלח לי באשר היא נמצאת. היא נראתה לי סנובית ועקשנית וחסרת סבלנות לשמוע דעה שונה משלה. כאילו היה לה מונופול על הצדק והחוכמה. נראה לי שגם היא לא חשה שמחה לראות אותי. כנראה שהניכור בינינו היה הדדי. מעולם לא הבנתי איך תמר הכניסה אותה לביתה, במיוחד כדיירת, כזרה. הן היו כל כך שונות באופי. עכשו אני מבינה… אולי נכון מה שאומרים – שהפכים נמשכים. לא שהסקתי ממה שקראתי שתמר נמשכה אליה. לפחות לא מינית. אז צדקתי שחשבתי שהיא א-מינית… עובדה שמאז גירשה את רוית מחייה, כפי שהלה כינתה זאת ביומנה, לא היתה עם אף אחת אחרת. היא התרכזה בילדות ובעבודה ובחבורה שלנו ולא הכניסה שוב "דיירת" אליה הביתה.
האם נכון פעלתי כשנתתי לה לקרוא? תמר הציצה בשרה. זו היתה שקועה בכסאה, מבטה שלוח אל האופק. מה כבר יכול להיות? הרגשתי שזה הזמן לגלות לה. לא רציתי למות בלי שהיא תדע על התקופה ההיא בחיי. האם זה משנה? יכולתי להניח לזה ככה, אבל חשבתי שזה לא יהיה פייר. לא יודעת למה. אחרי שנלך לעולמנו, שום דבר כבר לא יהיה חשוב. לא לנו, בכל אופן. אני בטוחה שגם לא לזולתנו. מַאי נָפקָא מִנַּהּ למאן דהוא מחיינו, שתי ישישות? אז חיינו עלי אדמות, אז מה? לא חשוב. מה היא חושבת על זה? משנה לי? לא גיליתי לה כדי לשמוע את דעתה עלי או על מה שהיה. אין לי צורך בטחינת הענין. רוויתי. מספיק עיניתי את נפשי לא מעט שנים. אולי חשבתי שבהראותי לה את הצד הזה בחיי, אני מסירה מעלי איזשהו נטל? כאילו להקל על עצמי? אני לא חושבת שאני זקוקה להקלה. אני כבר לא זקוקה לשום דבר… קמה לאט, מותחת בזהירות את אבריה.

שרה הפנתה אליה את ראשה. "צריך ללכת?"
"כן. עוד מעט יתחילו. כדאי שנגיע בזמן כי לא יחכו לנו." הבדלה זו הבדלה. אין דוחין בעטיָן של שתי זקנות.
שרה קמה וסידרה את הכסאות בקו ישר. לזו תמיד היתה אובססיה לסדר. הן החליפו חיוך ושרה שילבה את זרועותיהן, כהרגלה, מוליכה אותן פנימה, אל חדרן הממוזג.

תרבות

נא קראו קודם את מכתבו של בועז כהן, "אדוני, שר החינוך הבא".

כמה נכון, כמה צודק, כמה כואב. לצערי, עלי להסכים עם כל מלה.
את המכתב הזה קראתי בזמן שלא הייתי בארץ, אם כי הגבתי, כמובן (אף שבקצרה), כי לדעתי הוא חשוב מאוד. מאז, חלף זמן רב, שבמהלכו התבשל אצלי הצורך הזה לכתוב על התרבות בארץ או בעצם, לדאבוני, על התדרדרות התרבות בארץ. אמנם, על טעם ועל ריח אין להתוכח, אך על תרבות בהחלט יש לדון, כי היא בנפשנו. מאחר וזה מאמר ברשת, הרי שלא אוכל להעלות כאן את הכל, אלא אך על קצה המזלג את מה שבוער לי ובי. אני מקוה שאחרים ימצאו לנכון להעלות את מה שמפריע להם ויחד אולי נצליח לתקן. הריני אופטימית ומקוה שלא לשוא, שיהיה מי שתקום ותזרים את התקציבים המתאימים ותביא לנו ישועה, כי אי אפשר להמשיך בצורה כזו אם אנו רוצים לשמור על צביוננו כבני תרבות.

חז"ל אמרו: "הולך ופוחת הדור" ובטוחתני שאינני צריכה להסביר את האמרה הזו. בצעירותי, עת חלמתי על עולם טוב יותר, יחד עם ילדי הפרחים של שנות ה-70, חשבתי שכל דור דוקא מוסיף ולא גורע. התבדיתי. כנראה, שכשאנחנו מגיעות לגיל מסוים, אנחנו נוכחות לדעת שחז"לינו צדקו וכי חוכמה עתיקה מחכימה גם אותנו אם נטרח לשננה.
אז, הייתי בטוחה שהדור שלי ימשיך את החינוך והבניה ויהיה לנו טוב וכיף לחיות במקום שהוא הבית היחיד בעולם כולו לעם היהודי, מפלט מרדיפות וכפיה. אך מה נהיה לנו? כפיה דתית. לפני מספר שנים, היתה לי שיחה מחכימה עם דתית שאני מעריכה מאוד, שאמרה: "עם כל הכבוד, זו גם הארץ שלי, שלא לדבר שזו מדינה יהודית ולא יתכן שבארץ שלי לא אוכל להכנס עם ילדי למסעדה בלי לבדוק קודם אם יש בה אוכל כשר." צודקת. מבחינתה, כמובן. מבחינתי, אני תוהה מה נורא כל כך בבדיקה מקדימה. אני מאמינה שבאיזשהו מקום נאמר שהשם נתן לנו חושים כדי לבדוק את דרכינו ואופיוצותינו. נו, לפחות היא הסכימה איתי בנושא הנישואין, שממש לא חשוב אם אלה יהיו אזרחיים ויחולו גם על יהודים, כי הרי אף אחד לא מתחתן "על עיוור", בודאי שלא אצלם, ואין חשש שמאן דהוא יקח לו לאשה מאן דהיא ללא בדיקה מחמירה בציציותיה, שלא לדבר באלה של מי שהוריה הָרוּהָ בנישואין "לא כשרים למהדרין".

לכל אלה הקוראים לנו לצאת מן הגטו של השטייטל ולהפסיק לשמור על יחודיותנו, אענה שמאוד קל ליעץ לנו להיות אזרחי העולם ולדגול בקוסמופוליטיות. השאלה היא היכן נוגע החלום במציאות, כי אין תועלת בחלום התלוש ממנה. קודם כל, תמיד יראו אותנו הגויים כיהודים ולא נוכל להתנער מזאת. שנית, כדי להיות אוניברסלי, צריך קודם כל להכיר בשורשייך שלך ולהיות בטוחה שהם נטועים היטב בְּקרקע בית הגידול שלך. מחיקת הזהות הלאומית, השורשית, מוחקת את מהותך ומותירה אותך ריקה מכל תוכן. שום ערכים קוסמופוליטיים לא ימלאו את שחסר למאן דהוא בתוך-תוכו, ביסודו, בעמקי נשמתו. אני מתיחסת כאן ללימוד מקורותינו, לא לקיום המצוות שבדת, שזה ענין שונה לגמרי. אני מתכוונת לחינוך רחב ככל האפשר – הן של ארון הספרים היהודי והן זה של שאר אומות העולם.
נדמה שהמגמה הרווחת במשרדי החינוך לדורותיהם, היא ללמד את ילדינו מה שפחות ובית הספר הפך להיות שמרטף ותו לא, לא מוצלח במיוחד. כמו כן, אין זה סוד שמזמן הרימו ההורים ידיים וחדלו להשקיע בחינוך ילדיהם. טוב, לא כולם, ברור, עדיין ישנם מתי מספר שמתאמצים ומוציאים מקרבם את מיטב הנוער. השאלה היא, עד כמה הם מצליחים לנוכח המציאות העגומה שמסביב והחברה האדישה לנושאים הללו. אני זוכרת איך בסרטים ישנים ובסדרות עתיקות בטלויזיה (20-25 שנים, זה ישן ועתיק, נכון?) שהגיעו אלינו מאנגליה של פעם, היו הגיבורות/ים מצטטות משירת משוררי ארצם, כמו גם המליצו על קטעים מסוימים בספרים שקראו. אינני זוכרת ולוא שיחה אחת, אינטליגנטית/אינטלקטואלית ככל שהיתה, במהלך חיי עד כה (אולי זה ישתנה, מי יודעת?) עם מאן דהוא שידע לצטט משירי משוררינו או התלהב מקטע בספר שקרא. למותר לציין שלא נרשמה התלהבות כלשהי ממה שאני ציטטתי… אף שישנם עדיין מי שקוראים, אני תוהה אם זה משתקף בשיחות הסלון. למי יש זמן להתעמק בכאלה?

אינני מסכימה עם האמרה ש"הטלויזיה משחיתה", כפי שאינני מסכימה עם הטחת האשמות ב"מדינה". לא הטלויזיה ולא המדינה מסוגלות לפעולה כלשהי, אלא האנשים העומדים מאחוריהם. אני מאשימה את מי שמפעילים את הטלויזיה וקובעים את תכניה. אני מאשימה את ראשי הממשלות ושריהן לדורותיהם, שמה שעניין אותם – ועדיין – זה לחזק את הדבק לכסא כהונתם ולא מילוי האחריות להנחלת ערכי התרבות הלאה ולדאוג לחינוך נאות של הדורות הבאים. נכון, התקציב מוגבל ואילו הצרכים מרובים, אך תמיד אפשר למצוא פתרון. זה ענין פשוט של סדר עדיפויות.

היה לנו אדם חכם בשם ישעיהו ליבוביץ, שאני עפר לרגליו, שטען שהכיבוש משחית ואף אחד מקובעי המדיניות לא שעה לו, כי מי רוצה לשעות לדברי חכמים ממנו כשכל מעייניו נתונים לאפסותו ולדאגה להכללת שמו בעיתון? אם יש לנו טענות כלפי האלימות בחברה שלנו, הרי שהכתובת היא בשטחים שלא מיהרנו להפטר מהם בהמלצת החכם מיד לאחר כיבושם במלחמת ששת הימים. 20 שנים לאחר הנצחון המפואר שלנו על הערבים, חזר חיל אחד (אחיה הצעיר של חברה שלי, שהיתה כבר נשואה ואם לילד) הביתה, לחופשת סוף השבוע. אתרע הגורל ונתגלע ביניהם ויכוח שגרתי, ביתי. כנראה שהמלים אזלו לו, כי הקלגס פשוט הרים את מגפו הצבאי והלם בראשה ובכך שם קץ לחילוקי הדעות. הוא אפילו לא הביע חרטה לאחר המעשה, כי זה מה שספג ברחוב ובצבא – הגבר והכוח שולטים וקובעים את התנהלות חיינו, ה"להכניס להם", "לשבור ידיים ורגליים", לא התרבות. איך מתמודדים עם זה?

חינוך, רק חינוך. ממש להתחיל מבראשית. אין לנו ברירה אחרת, אם אנחנו רוצים להשאיר אחרינו חברה מתוקנת. לקחת את שארית הפליטה של העילית בחברה, לתקצב את המשתייכים אליה בנדיבות הנחוצה ולהפקיד בידיהם את תיקון מה שעיוותו האווילים המשרישים שהחריבו את התרבות. מעת לעת מנסה שר חינוך זה או אחר לעשות רפורמה, לפעמים זה גם מתוך כוונות טובות, כפי שניסתה פרופסור יולי תמיר, ולא רק מתוך הרצון להכות גלים ולהראות לנו שהוא קיים, אך דא עקא שאף פעם זה לא מצליח. למה? כי אף פעם לא עושים מה שבאמת צריך – אם מתוך בורות ו/או עצלנות לעבוד באמת ואם משום שהפוליטיקאים האחרים שמים טריזים בגלגלי הנסיונות הנואלים לשינוי לטובה. להטליא, לכבות שריפות כבר לא עוזר. יש לעשות בדק בית יסודי בכל המערכות בחיינו, אך החינוך צריך להיות בראש, החל מהגנון. ללמד כמה שיותר תכנים, לעניין את התלמיד בחומר, כי הסקרנות טבועה בנו מלידתנו, אך צורת הלמידה שאינה מתאימה להרחבת הדעת, הורגת לנו אותה. במקום ללעוס את החומר, לשנן דברים כתוכיים ללא הרוח שמאחוריהם, יש להרחיב את ההשכלה, להעשיר את התכנים הנלמדים, ללמד מתוך תחושת שליחות.

כסא לנוף שיצרו ילדי ביה"ס בקציר

האשה הראשונה שלי, שהיתה מורה מצוינת ויוצאת דופן (ולכן היא כבר לא במערכת שלנו, אלא תורמת משאר רוחה בנכר), נהגה לומר שכנראה הורים אינם אוהבים את ילדיהם, משום שהם מפקירים אותם בידיהם של אלה שאינם ראויים. בין שאר הדברים שאני מציעה במסגרת הרפורמה היסודית במערכת החינוך, זה להוציא ממנה את הלא ראויים. לא מעטים המה שם, כפי שכולנו יודעים. לא יתכן שנפקיר את ילדינו לחסדי אלה שבקושי נדחקו ללמוד בסמינר עם 500 נקודות בפסיכומטרי (שגם זה לא המדד הכי נכון ויש לשנותו מיסודו, אך כרגע עדיין משמש כמדד) והסיבה שבחרו במקצוע ההוראה היתה בשל שיקולים נפסדים ובראשם החופשות. אם נצמד לסדרי העדיפות הנכונים, נקבע כי על מי שרוצה להכנס למערכת החינוך, לעבור מבחן ידע ואינטליגנציה מיוחד וכן הכשרה מתאימה, לא רק לצלוח את התואר. לא יתכן שמורה לתנ"ך, שסיים סמינר, לא יֵדַע קרוא וכתוב בכתב רש"י, שלא לדבר על שיש לחזור וללמד את זה, יחד עם ארמית. זה, לא על חשבון לימוד לע"ז ובגיל צעיר. אינני מסוגלת להבין למה ילד לומד עד השעה 12 במקום עד 4-5 אחרי הצהרים. כי זה עולה כסף? מה יש לילד לעשות מלבד ללמוד מה שיותר ולשחק עם חבריו? להתרוצץ ברחובות ללא השגחה וללמוד אלימות מהי או לחילופין להתקע מול המחשב ללא תכלית?

אני בטוחה, שאם וכאשר יהיה שכר המורה העבריה גבוה מזה של חברי הכנסת (ויש לשער ולקוות שאז יעמדו בתור לבחירה אנשים עם שאר רוח הרוצים להשפיע לטובה ולא לעשות לכיסם הפרטי גרידא), שאת שכרם יש לקצץ מיידית וללא דיחוי בלפחות חצי; אם שכר המרצות באוניברסיטאות יהיה גבוה מזה של השרים, שגם את שכרם יש לקצץ מיידית וללא דיחוי בלפחות חצי (כנ"ל), הרי שיחד עם סף הכניסה הגבוה, יגיעו למערכת אנשים ראויים שיְלַמדו וִיַחנכו כיאות. אנשים, שלשונם אינה עילגת, היודעים את שפתם היטב (וכמובן גם שפות נוספות) וישמשו דוגמא לצורת דיבור, הן רהוטה והן מנומסת. אנשים, שיחזירו את העושר בשפה שלנו למקומה הנכון ולעולם לא יאנסו להשתמש אך ורק בלשון זכר רק משום שהחברה שלנו הפכה להיות זכרית ואלימה. הפסקתי לספור כמה פעמים תיקנתי (ולצערי, אצטרך להמשיך בכך עד למיגור שלם) נשים שמדברות איתי וחוזרות ואומרות: "אתה חושב ש…" "אתה לוקח בחשבון ש…" "אתה צריך לדעת ש…" "געוואלט!" אני חוזרת וזועקת מרה באוזניהן, "את מדברת אלי, אני אשה, את לא רואה? את צריכה לדעת שאני לא חושב, אני חושבת!!!" אגב, לידיעת עורכי החדשות העילגים: כשמדובר בנשים, גם אם הן מחבלות, עדיין הן לא "יֵאספו" ו/או "ישוחררו", אלא תאספנה, תשוחררנה, תלכנה לעזאזל ולא "ילכו", באש הגהנום תשרפנה – ולא "ישרפו" – אין לי בעיה עם האיחול שהמחבלים, הזכרים, עד האחרון שבהם, ישרפו, אמן! לידיעת הקריינים, הקוראים את התחזית, גם אם עורך החדשות העילג כתב אחרת: הטמפרטורות לא "ירדו", גם לא "יעלו"! הן תרדנה, תעלנה. התוּכִּים אתם? אין לכם ידע בשפה? כמו כן, רק עילג לשון, שאינו יודע את שפת אמו (למה שלא יטרח ללמוד, החמור?) יכול לאחל "בהצלחה" במקום הצלחה. האם אנו מאחלים "בתאבון" לסועדים או שמא תאבון לכל דִכפין? זוכרים את הראיונות בצבא, איך רשם המפקד בתחתית הטופס? "איחלתי לחייל הצלחה בהמשך דרכו" ולא "איחלתי בהצלחה". אולי דברים קטנים, אך אלה אבני הבנין של השפה, שאם יאבדו, אנה אנו באים? יחד עם זאת, אינני שוללת עגה, כי גם לה יש מקום בבניית ובהעשרת השפה, להבדיל מהעיוות, בשימוש הקלוקל בה.

להזכיר גם איך בעיתונות הכתובה, זו שאמורה לשמר את השפה, נכתבת שפת הקודש בשגיאות מצמררות, שלא לדבר על הפיסוק השגוי? הפסקתי לקרוא את הדפים המיותרים הללו! לא יתכן שאחרי סימן קריאה או שאלה יבוא פיסוק נוסף, גם אם הם בתוך סוגריים. קחנה משפט כמו, "אמא!" קראתי בקול רם. אחרי המלה "אמא!" אין פסיק! אין!!! אין גם נקודה! כמו כן, רק בורות זורעת יודים ו-ווים מיותרים על כל צעד ושעל, רק בורות! אמא כותבים ללא י' אחרי הא' הראשונה. יש לנו ניקוד כדי להבהיר בעת הצורך ואין צורך כלל להשתמש באותיות מיותרות. עברית אינה אנגלית וחבל על הנסיון הנואל לחקותה. כמה פעמים אפשר להסביר שצמד המלים "זה מרגיש" אינן עברית, גם לא סלנג? "זה" אינו מסוגל להרגיש, זה בכלל דומם, אין לזה תחושות ולכן יש לומר: "ההרגשה היא". זה מה שקורה שאין לימוד ראוי בגן ובבית הספר והרחוב והאינטרנט מחליפים את המורה שאמור להיות נאור ורחב- אופקים.

משלט בודד בפרדס חנה

זוכרות את "מרד הנפילים" של איין ראנד? ראוי לתגמל את אנשי הרוח והיוצרות בנדיבות. אם אנו רוצים לשמור על צביוננו כבני תרבות, עלינו לטפח את אלה מבינינו המקדישים את חייהם ליצירה ולשאר הרוח. א/נשים יוצרות מיוחדות הינן ויש לאפשר להן את המרחב המתאים, כולל הכלכלי, כדי ליצור ולהתפתח. אי אפשר ואף אסור למדוד יצירה בכלים כלכליים, אך בהחלט אפשר לעודד אותה. ראוי שאנשים יוצרים, המתאימים לכך (לא כולם מסוגלים ללמד), יגיעו למערכת החינוך וינחילו משאר רוחם. זה רק יעשיר את הדור המתחנך.
וירג'יניה וולף המליצה על "חדר משלך" כדי לאפשר לנשים ליצור. אני ממליצה על מתן מרחבי יצירה ליוצרות/ים, על מתן פטור מתשלומי ארנונה למקומותיהם, כולל מגוריהם וסדנאותיהם. ביקור בארצות נכר תרבותיות, מראה לנו יצירות אמנות מכל עבר, אם אלה פסלים, אנדרטאות, ארכיטקטורה, תאטראות פעילים ועוד ועוד. האם אין לנו מרחבים מתאימים להקמת יצירות אמנות בהן? קונצרט בפארק, למה רק פעם בשנה? למה לא אחת לחודש ולמצוא פתרון לימים גשומים? אחד החלומות שלי הוא לשדר ברדיו בתחנה שתביא הכל מכל, שלא תאופיין בסוגה מגבילה, אלא תאפשר טעם אישי של המגישות. לא נראה לי שיקרה משהו נורא אם ישדרו יצירות קלסיות בד בבד עם רוק כבד ויצירות של להקת סהרה הנפלאה שלנו באותה תוכנית. חשוב לתת ביטוי רחב ככל האפשר ליצירה מכל הסוגים. גם לא יקרה אסון אם ישבצו קריאת שירה או קטעים קצרים מספרים בין המוזיקה. מה רע היה קורה לנו לוא היו משבצים כבר היום ברשת ב', כאתנחתא תרבותית בין הדיווחים הפוליטיים ההכרחיים, גם שירה, קטעים קצרים מספרים, כתבות על תרבות ממשית ולא רק על מופעי בידור? דבר הסופרת/משוררת חשוב אין ספור מונים מדברי ההבל וההתלהמות, חסרי תרבות הדיבור של הפוליטיקאי.

מאין יבוא המימון? ישנן מספר אפשרויות, אך אסתפק בהמלצה על שתיים מהן: האחת, מהגדרת סדר העדיפויות מחדש. מהעברת התקציבים המוקצבים היום לפרזיטים (נכון שאין צורך לפרט?), צמצום משרדי הממשלה ונספחיהם למינימום שיאפשר תפקוד תקין לטובת מערכת החינוך. השניה, אולי להבין שחבל על הזמן ולסגור את משרד החינוך והתרבות ונספחיו ולאפשר חינוך פרטי חינם, תוך פיקוח ממלכתי על התכנים. אני מקוה שישנם די אנשים פרטיים טובי לב, שעתידנו חשוב להם, המחפשים מוצא לעודפי כספיהם והרוצים לעשות לטובת החברה ולא רק לכיסם הפרטי. הגמול של המשקיעים? כל כך פשוט: כל בוגר בית ספר/תואר וכו', יחזיר בעבודה. אין יותר תשלום שכר לימוד והתלמיד מקבל את כל ההעשרה שאנו רוצות להעשירו. בתמורה, יחזיר הלה בעבודה – החל בחופשים מלימודים, דרך התנדבות ללמד את הצעירים יותר וכלה – בסיום תואר – בעבודה לטובת החברה. כך נצמיח חברה יצרנית, שבניה יהיו עשירים הן ברוח והן בכיס. ואידך זיל גמור.
נא השגיחו כשאתם מועדים לשמחה.

הגרסא המקוצרת:
תרבות. חינוך. סדר עדיפויות. יפה שעה אחת קודם. זה בקוים מאוד כלליים, אך תמורת סכום סמלי גבוה ביותר אשמח לכתוב תוכנית מפורטת.
אגב, כל מה שנכתב בלשון אחד המינים, הכוונה גם לזולתו/ה.

תודה לאביב רוס על זאת