ארכיון תג: הגינות

לבוא בטוב Good Intentions

Jazmin+Sharon19

מה מעצב אותנו? מה מביא אותנו הלום, חוץ משלום הרס"ר?

What shapes us? What causes us to be what we are?

שכנה מסמסת לי שמאן דהוא, שכן לשעבר, נפטר. שלוש מלים מסכמות את התיחסותה לנ"ל: שמו הפרטי, שם המשפחה והפּוֹעַל. בלי 'ז"ל', ללא 'יהי זכרו' וכו'. הדבר הראשון שעולה לי בראש, זה איך עפו 13 שנים כה מהר מאז עזב הלה את הישוב וכמה זכיתי על שלא הייתי צריכה להתקל בו כל הזמן הזה. ועכשו זה נפח את נשמתו ושחרר את העולם להיות מקום טוב יותר. לא שחסרים נבלים נוספים כמותו, אך תמיד משמח שיש אחד פחות.

A neighbour sent me a text message to let me know that somebody, a former neighbour, died. Three words summed her attitude to the deceased: his first name, his last name, and the verb. No 'of blessed memory', without 'may his memory' et cetera. The first thing that came in my mind was how 13 years have flown so quickly since that individual left this place, and how lucky I am for not having to see him all this time. Now that shmuck won't breathe anymore and with this he released the world to become a better place. Not that we are short of other despicable bastards like him, but it's always pleasing when we have one less.

ישנה סברה הטוענת שא/נשים מגיעים לחיינו לא בכדי וכי יש להם תפקיד בהתפתחותנו. אני טוענת שאין שום קשר, לפחות לחושך הנסיון שלי עם כל מיני אפסים שהתדפקו לי על החיים כדי להזיק לי. איזו התפתחות יכולה להיות מתוך נזק? אינני מקבלת את השטות הזו. איזה שיעור אפשר ללמוד מתוך נאחס?

אמי זצ"ל נהגה לנזוף בי על שאני ממהרת לחרוץ דעה על מי שפגשתי זה עתה, עוד לפני שבכלל הספקנו לעכל במשותף שק של מלח. אין לספור את הפעמים שחזרתי והסברתי שאין לי שליטה על זה, שאני חשה את העומד/ת מולי ואם אלה גלים שליליים – אינני יכולה שלא לסלוד מכך ולוותר על נוכחותה/ו בחיי. איני יכולה להאשימה בכך, משום שעלינו לקחת אחריות על מעשינו, אך לדבריה היתה בכל זאת השפעה ומדי פעם (מזל שלא תמיד!) ניסיתי לרסן את סלידתי ולהיות סובלנית. התוצאה: אותם איחסים שאפשרתי להם להכנס לחיי ולהזיק לי. מיותר, כי מה שחשתי בהתחלה התגלה בדיעבד כמדויק.

Jazmin+Sharon18

אינני מזמינה אותם, בחיי שלא! מה שכן, היום אני כבר לא מרשה לאלה להתקרב ומגרשת מיד. היום אני יודעת שמה שאני חשה אינו בכדי וכי עלי לשים לב ולהקשיב לזה אם חפצת חיים נעימים ושקטים אנוכי. ואני בהחלט חפצה.

אינני מסוגלת לסבול אנשים שאינם באים בטוב. איך אפשר לתקשר איתם? על איזה גל? הם בשלהם ולעולם הרי לא ייטיבו את דרכיהם. מישהי אמרה פעם שאין זו חוכמה לשכנע את המשוכנעים. ברור, אך אין לי שום כוונה לשכנע אף אחד/ת ללכת בדרכי. אינני פועלת כדי לשכנע, אלא מנסה להעביר את החיים בהכי נעימים שאפשר בהתחשב בנסיבות הנקרות בחיי. מיסודי אני אופטימית וברוב הפעמים אני רואה את חצי הכוס המלאה. אין לי כוח, חשק, סבלנות וגם לא אמפטיה למי שקם בבוקר ומחפש לו קרבן להזיק לו. גם לא לאחר שזה פוטר אותנו מעונשו ועובר למצב צבירה אחר.

ביאטריס אומרת שאין טעם לבוא חשבון עם מי שאינם עוד בחיים. צודקת. אינני מתחשבנת עם אף אחד. לא שאני סולחת (חס ושלום, לא אני!) למי שהתהלך כל חייו עם הבריות מתוך רוע ורשעות, אך כשזה נמוג מן העולם, אינני יכולה שלא לחוש הקלה. כשמייקל ג'קסון שחרר אותנו ממנו (ב"ה שלא נשמע יותר מהמוזיקה הרדודה שלו) – אי אפשר היה שלא לחוש הקלה על שזה לא יתעלל יותר בילדים, גם אם אינני מכירה אותם אישית. הלב נכמר להתקלות עם כל רוע.

Sharon1

השבוע, ביקרנו ביאטריס ואני חברה בכרכור. בעודנו מעבירות את זמננו בנעימים, קיבלה הלה שיחה מזוג שביקש לראות את בית הוריה אותו העמידה להשכרה. החברה ביקשה מאיתנו להשאר כדי שנמשיך את הבילוי לאחר שאלה ילכו. דקות אחדות חולפות ואנו שומעות את הצעדים ואת הצלצול בפעמון הדלת.

אני רגילה, מאלה שבאים אלי לראות את הבית, שלוקח לפחות רבע שעה לערוך את הסיור, כך שגייסתי סבלנות, אך להפתעתי, חולפות בקושי דקות בודדות והזוג כבר ליד הדלת.

"מה נהיה?" אני שואלת את החברה ושולחת מבט תוהה אל הזוג.

"לבית יש פוטנציאל", עונה האיש במשיכת כתפיים, "אבל אשתי לא רוצה."

מבטי מתמקד באשה.

"לא יודעת", עונה היא, "יש פה משהו מעיק. אני מרגישה את זה בבטן. זה לא עושה לי טוב."

"מה, את מדיום?" שואלת חברתי.

"כן, אני מתקשרת", עונה האשה בפשטות, "ויש פה משהו כבד שאינני יכולה להכיל."

"אה, נו", אומרת חברתי, "את ודאי מרגישה את אבא שלי. הוא נפטר פה, בבית."

"אוי!" נרתעת המתקשרת.

"מה אוי?" אני שואלת וממהרת להטיף: "זה אבא שלה, זה לא אוי! הוא היה אדם מקסים!" הרי אין כבר מה להפסיד, את הבית הזה היא הרי לא תשכור.

היא מביטה בשתינו, עיניה מתחמקות. "תראו, אני מתקשרת ורגישה מאוד לדברים האלה. אני לא יכולה לגור במקום כזה." למראה מבטינו ההמומים, היא מתחילה להסביר שישנם כללים וכי צריך לטהר את הבית ועוד כל מיני שטויות שרק הנימוס עצר מבעדנו לשים לה איזו סטירה כדי שתסתום. נורא איך שהיא התיחסה לקשיש החביב שהכרתי כאל אויב ומזיק רק משום שהפך להיות ז"ל.

אחרי לכתם, הסברתי לביאטריס את הדברים בעוד חברתי מנסה להרגע מהחויה. ביאטריס הנהנה בראשה וביטאה את שחשבתי: "אני לא מבינה את ההבלים הללו. אם היא מתקשרת – היא הרי צריכה לבוא בטוב, לא לראות את המתים כמזיקים וכשלילים."

"היא אכן צריכה לבוא בטוב", אני מסכימה איתה, "אבל נראה שהיא מאותם שרלטנים שלמען כסף, יעשו דברים לא ישרים. אחד בלב ואחד בפה."

"מדהים איך בכל פעם מחדש אני נתקלת בכאלה טיפוסים", תורמת החברה את תדהמתה לשיחה. "אם אספר לך את החויות שלי – תוכלי לכתוב לפחות עשרה ספרים."

"אני בטוחה בכך", אני עונה לה, "אך את חוויותיך תצטרכי לכתוב בעצמך כי יש לי מספיק משלי."

"מזל שלי אין תוכניות כאלה לגבי הדירה שלי", מסכמת ביאטריס, "אני ממש לא אוהבת לכתוב."

Sharon+catsc

טייקון ויושר

 חְחְחְחְחְחְ (כן, בדיוק כמו שזה נשמע)

או חָה-חָה-חָה ולגיוון אפשר גם חִי-חִי-חִי…

שופרסל

מישהי אמרה לי פעם שאנו מגיעות זו לחייה של זו לא בכדי, שיש איזושהי הכוונה. המטרה היא ללמוד, ללמד, להסיק מסקנות ולישם. היא התכוונה במובן הרוחני וקשרה את זה לקרמה ולגלגולים קודמים ועתידיים שלנו. לא ממש כוס הקפה שלי, אבל כל אשה ואמונתה היא, העולם הרי חופשי הוא ולכל אחת מאיתנו מותר להביע את דעתה.

מזמן אני טוענת שיש לכל אחד ואחת מאיתנו תפקיד בעולם הזה. תפקידו של המתעשר אינו מוגבל רק לעשות לביתו, אלא מוטל עליו גם לדאוג לאחיו הפחות מועתרים ללא שום קשר, מבחינתי, למה שיקרה להלה בגלגוליו הבאים.

הצחיק אותי לקרוא את הכתבה על מנשה רז באתר הדה-מרקר (חפירה 1), משום שלא היה עולה על דעתי שאפשר להעלים מצרכים ולא להעבירם במכונה, גם אם חיי היו תלויים מנגד. אולי אני תמימה? אולי אני איטית? מה שבטוח, זה שאני בהחלט מאותגרת. אז למדתי דבר חדש… לא שנראה כי איישם זאת, זאת לא אני, אין זה מהאופי שלי. אני זוכרת דתי אחד, שאחרי שיצאנו מקניות משותפות בסופר, שמח הברנש לספר לי על הצלחתו להעלים פריט מסוים (ודי יקר!) מתחת לעינה של הקופאית, שמן הסתם לא היתה פקוחה לרווחה או שהיא החלישה את פעולתו של הרדאר שלה למראה הכיפה שעל ראשו. אז עוד האמנו שלכיפה יש משמעות, בעיקר של יושר ואמת. הגנב התגאה באוזני על שהערים על "השיטה שלהם" משום ש"מגיע להם ככה, הגנבים". אתן יכולות להבין שהלה אינו נמנה יותר על החוג הקרוב אל מרחב המחיה שלי.

הטיה2

© משה בלולו

ישנן שתי חנויות שופרסל בהן אני נוהגת לערוך את קניותי, מעבר למכלת שבקציר: האחת בפרדס חנה, הצמודה לבנק ההיברידי השנוי במחלוקת (שדבר לא השתנה בו מאז הרשומה שלי ונוספת עליו, גם נוקבת, תגיע בקרוב); והשניה, שופרסל ביג דיל בכניסה לחדרה, הקרובה לביתו של אחד מצאצאי המתוקים.

החויות שלי עד כה משופרסל דוקא חיוביות משום-מה. אולי שפר מזלי? אולי העובדות בחנויות אותן אני פוקדת מיוחדות הן, נחמדות וקשובות ללקוחות? לפני איזה זמן, אולי שנה, אבל אני זוכרת היטב את החויה – מילאתי עגלה והתכוונתי לשאת את המצרכים הדחוסים בשקיות לכיוון תחנת האוטובוס, מרחק של כ-200 מטרים. משא כבד, אך לא בלתי אפשרי (כמה שלילה שוללת יש במשפט הזה…). הקופאית, שהבחינה במאבקי עם ליקוט השקיות, יכלה להעלים עין ולפנות ללקוחה הבאה, אך היא בחרה להיות טובה אלי והורתה לי להמתין. לא זזתי, לפעמים (לרוב לא!) גם אני מסוגלת להיות ממושמעת. היא קוראת לנער וזה מסייע לי להגיע בשלום אל התחנה. עשה לי טוב בלב.

הפעם הראשונה בה נתקלתי בקופות השירות העצמי, היתה ביום שני שעבר ("יום המעשים הטובים"). סיימתי להעמיס את העגלה בכל טוב ושמתי פעמי לעבר הקופות. שמתי לב, שלא כמו בעבר, אוישו רק שתיים מתוך שש הקופות. בשתיהן – תור ארוך (4 לקוחות) עם עגלות מלאות אף הן, למרות שאחת מהן אמורה להיות קופה מהירה לעד 10 מצרכים. הקופאית בקופה המהירה התעכבה, היות וחיפשה ארגז למשלוח. חככתי בדעתי לאן להצטרף. הרי לפי חוק מרפי, לא משנה אנה אפנה ובמה אבחר – זה יהיה תמיד לקופה שמשך זמן השהייה בה יהיה ארוך יותר, לא ככה? החלטתי לפנות לעמדת הניהול כדי לבקש שיפתחו לפחות קופה נוספת ואם אפשר – אז שתיים. התשובה המהירה היתה שיש לי אפשרות להעביר את המצרכים שלי בקופה לשירות עצמי. חסרת נסיון, הסברתי שאין לי מושג כיצד עושים זאת ומיד התיצבה לפני עובדת פנויה ובמקום לפתוח קופה – התנדבה להראות לי את הפלא החדש והעבירה את המצרכים במקומי. לא טרחתי לשנן, כי לא תהיה פעם נוספת, משום שציינתי לפני להדיר רגלי מהמקום. אגב, מה עושה האדם הפשוט שאין בידיו כרטיס אשראי או כזה שבא לו לשלם במזומן? מן הסתם מוטל עליו לעמוד שעות בתור. עוד מכה הניחתת על אלו שגורלם הכלכלי לא שפר עליהם.

שמתי לב שהחנות לא שקקה חיים כמו בעבר. יכול להיות שמאמציו הפוריים של ידידי ורעי האהוב צלחו בידו או שפשוט אין לציבור כסף להוציא והעסקים עומדים בשממונם. אולי יש כאן ענין של סיבה ומסובב, הביצה והתרנגולת (שניהם אינם נכללים בתפריטי): הטייקון גנב מכספי הפנסיה של הציבור, הציבור משיב לו בהדרת רגליו מעסקיו, הטייקון מפטר חלק מעובדיו ומכניס מיכון במקומם משל יש כאן מהפכה תעשייתית נוספת שבה שוב דוחקת המכונה את רגלי העובד. דא עקא, שהציבור מעדיף את הקופאיות וקצת תשומת לב בזמן שהוא קונה ולא את הכתף הקרה של המכונה. אגב, האם שמתן לב שאין קופאים בנמצא? שיש מנהל על הקופאיות, אך אף זכר לא יהין לשבת בקופה ולהעביר מצרכים כאחת הנקבות?

יצאתי מהמקום, מהביג דיל הזה, על מנת שלא לחזור אליו יותר עד שלא ישיבו אליו את הקופאיות המסורות, אלה שאיבדו את פרנסתן בגלל תאוות הבצע של הטייקון. אז מה אם יש לי כרטיס מועדון? אין עלי חובה לעשות בו שימוש, נכון?

חפירות:

  1. מנשה רז נגד דנקנר: אולצתי להוכיח בשופרסל שאינני גנב באתר דה מרקר
  2. החיים של מוטי זיסר אתר דה מרקר [אפשר לראות את הנהר הזורם מהדמעות שאני מזילה למענו?]
  3. על משכורת של מנהל בנק אתר דה מרקר [איפה היה גפני כדי לעצור את זה?]

Florence + The Machine Dog Days Are Over