ארכיון תג: הנצחה

יום השואה הבינלאומי בפאריז

טלאי צהוב

חיים – חוֹוִים. משחר ילדותי אני רגילה לטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה בארץ. ערב היום הזה, אנו צופות בטלויזיה בטקס הממלכתי המרשים, למחרת מתקיימים בבתי הספר טקסים שהוכנו מבעוד מועד, אוירה מיוחדת שוררת וכמובן הצפירה ועמידת הדום. אינני מצליחה להזכר איך היה בילדותי בבית הספר, אך באמצעות ילדי למדתי שהטקסים בבית הספר מתקיימים עם תחילת הלימודים וכשהצפירה מגיעה – עומדים הילדים דום בכיתותיהם, מה שנראה לי משונה וחסר הגיון. הייתי מצפה שהטקסים יכוונו לצפירה ואז כל תלמידי בית הספר עומדים דום ביחד. אולי יביאו לנו שר חינוך חדש ונורמלי יותר וזה ישתנה.

כשיצאה החלטת האו"ם לגבי יום הזכרון הבינלאומי לשואה, לא ממש התרגשתי, אם כי הרי עדיף מאוחר מאשר אף פעם. גם לא זכור לי שציינו את זה בארץ, אולי משום שלא ממש הייתי קשובה לחדשות והילדים שלי כבר בגרו מעבר לגיל בית הספר. בתוכנית הרדיו של קול ברלין (מס' 44, בתאריך ה' בשבט התשס"ט 30.1.2009), שידרנו על היום הזה וגם אחר כך, ביום הזכרון לשואה אצלנו, דנו בַּנושא הכאוב בְּהבט של היחסים בין בני הדור השני (הצאצאים הישירים של הקרבנות) לבין בני הדור השלישי, נכדֵי הנאצים – אם יש טינה, אם אפשר לסלוח, אם ניתן להתיחס לצאצאי הרשעים ימ"ש כאל בני אדם.

מה אנו בוחרות לזכור ולהנציח? עת חולפות השנים והתעמעמות הזכרון, יחד עם הסתלקותם מן העולם של ניצולי השואה, עולה וצפה השאלה אם לא די, אם לא מספיק עם כל ההנצחה הזו והשימור של הגטואיזם. בני דורי, אלא שהוריהם יצאו משם בעור שיניהם, עדיין נושאים את הצלקות של ילדות בצל המוות, של לא להכיר את סבא וסבתא משני הצדדים, לא את הדודים ושאר בני המשפחה, אלא רק דרך סיפורים מעטים מדי, מתי מספר, שסופרו על ידי ההורים לעתים מאוד-מאוד רחוקות. אינני חושבת שאי פעם יבגוד בי הזכרון עד כדי שכחת התוכנית "המדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל, את השקט המצמית שהשתרר עת הקריין או הקריינית מתחילות בקריאת השמות והבקשות למידע בקול דרמתי, שאסור היה להשמיע שום רחש עד שזו תסתיים ואת המבטים המאוכזבים של ההורים כשלא שמעו שם מוכר.

עד מתי להנציח? אני חושבת שלעולם ועד. יש לקיים את יד ושם ולזכור ולהזכיר ולקחת את תלמידי בתי הספר לשם למען ילמדו מהו רוע ושיש להמנע ממנו. רצוי גם שזה יהיה במקום הדריכה המיותרת על אדמת הדמים בגרמניה, בפולין וביתר הארצות בהן משל הרוע והשמיד את בני עמנו. ביום הזכרון הזה אי אפשר להמנע מלקשר בין הגזענות בבית"ר ירושלים לבין רצח בני עמנו בשואה. אי אפשר שלא להרהר על חוסר החינוך המתאים של אותם אוהדי הקבוצה הגזעניים שנראה כי לא ביקרו במוזאון שבעירם ולא למדו דבר מהעבר הנורא.

פעם ראשונה שלי לעשות את היום הזה בנכר. בבית הכנסת בו נוהג אחיה הדתי של ביאטריס להתפלל, עורכים טקס זכרון ותפילה מיוחדת לעילוי נשמות הנספים. ביאטריס מחנה את המכונית בחניה ומציגה בפני ה-flic, הוא הז'נדרם, את ההזמנה. מאז מאורע הדמים בטולוז, אין לוקחים צ'אנס ומאבטחים מקומות כינוס של יהודים, כמו בתי כנסת. בי אין אלה משרים בטחון כלל, בכל זאת אלה גויים ולא שוטרי ישראל. אפילו שומרים ישראליים משרים עלי יותר רוגע, אולי משום שאני רגילה לראותם בכל מקום בארץ ואילו פה את יכולה להכנס לכל מקום, גם אם זה כלבו/קניון ענק או אפילו הלובר ואף אחד לא יהיה שם כדי לפשפש בתיקך ולתהות על מצגת חפצייך האישיים.

מספר חברים מה"רזיסטאנס" יושבים יחדו בקדמת בית הכנסת, סמוך לבימה, ומוזמנים לעלות בזה אחר זה כדי להזכיר את בני משפחותיהם ואת הקוֹמְרַדְס שלהם שלא שרדו את התופת. אינני יכולה לעצור את דמעותי. מראה הקשישים הללו, בלבושם המכובד – החולצות הצחורות המגוהצות למשעי, העניבות שחורות, שלל המדליות הענוד בגאוה מוצדקת על מקטורניהם – מעביר בי צמרמורת של כאב חד שקשה לי להתגבר עליו. איפה הם ואיפה ניצולי השואה אצלנו? איפה הם, החיים בצורה מכובדת ואיפה ניצולי השואה בישראל, המסיימים את חייהם בצורה כה עלובה רק בגלל רוע הלב והרשעות של ביב השופכין העומד בראשנו, שיִיבֵּש אותם (כמו גם אותנו) מכל מקור מחיה סביר. אני שומעת מעמיתים בברלין על יהודים שחזרו לגור בגרמניה רק בגלל בעיות פרנסה בהן נתקלו בארץ וכי בנכר הם מתקיימים בכבוד. כמה מקומם שדוקא בארץ היהודים, נמנע הצדק מהיהודים ששרדו. מה וכמה השתנה (אם בכלל) מאז התוכנית שעשו אורלי וגיא על הנושא?

החזן נעים הקול אומר קדיש וכולנו עונות ועונים אמן, מקצה עזרת הנשים שביציע ועד לאולם הגברים שלפנינו. הרב אומר מספר מלים לסיום ויש לי כל הזמן תחושה שבתום דבריו הוא יעביר אותנו לדום ונפצח כולנו בשירת "התקוה" בטרם פיזור. זה אינו קורה, כמובן ואני די מתאכזבת, אך מזכירה לעצמי שאינני נמצאת בארץ וכאן המנהגים שונים משלנו.

♀♀

בתמצית:

תחושה משונה לחוות את יום הזכרון הזה בנכר.

♀♀

בכתובים:

לפעמים צריך בכח

♀♀

חפירות:

  1. יום הזכרון הבינלאומי לשואה ויקיפדיה
  2. הפודקסט של תוכנית הרדיו קול ברלין עם אביב רוס העורך והשדרן
  3. כל ניצול רביעי בארץ עני מיה איידן, אתר נענע
  4. משטרת צרפת במלחמת העולם השניה אתר הספריה הוירטואלית של מט"ח
  5. הגר אשר בשעריך