ארכיון תג: העצמת נשים

אורך המכנסונים   The Length of the Shorts

יוסו נ'דור וננה צ'רי – 7 שניות

Youssou N'Dour & Neneh Cherry 7 Seconds

משהו מאוד יסודי ובסיסי דפוק אצל השמוקים. אי אפשר להסכין עם זה.

Something very basic and elementary is fucked up with the shmucks. We must not agree with that.

בכל פעם צץ משהו חדש שמרגיז, מפריע, מעצבן, לא מתאים, לא הולם ועוד ועוד לאותם שמוקים. תמיד זה הם ואיך הם רואים/מקבלים משהו מסוים. אף פעם זה לא רצונן של נשים. לנו אין זכות קיום משלנו, לפי איך שהם רואים את העולם. זה מגעיל, דוחה, מעצבן וצריך לעקור מן השורש את הגישה הזו כבר!

Each time something new pops up that annoys, disturbs, irritates, doesn't fit, inappropriate and more and more to those shmucks. It is always them and how they see/receive something. It is never the will of women. We have no right to exist, according to how they see the world. It's disgusting, repulsive, annoying and this approach must be uprooted already!

בימים הבוערים האלה (תרתי משמע) אין לבתי הספר במה להתעסק אלא באורך המכנסונים של הבנות. בבנים אין נוגעים, כי איך שהם מתלבשים לא מעניין את מנהלות ומנהלי בתי הספר. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. מזה מספר שנים, מאז החלה ההדתה בחברה, שהגיעה לכל מקום במדינה שאמורה להיות מופרדת מהדת, מתנהלים ויכוחים נגד בנות על אורך החצאיות שלהן, על אורך המכנסונים ובכלל על הלבוש. בת צריכה להתלבש "צנוע" כדי לא לגרות את הבנים. מכאן מתחיל שורש כל רע: אנחנו חפצות, לא נפשות אנושיות וכל הזמן גורמות לנזקים לשמוקים.

In these burning days (in both meanings), schools have nothing to do but to deal with the length of girls' shorts. Boys are not of their concern, because the way they dress does not interest the principals. This is not the first time this has happened. For a number of years now, since the religionization started in our society, that has reached everywhere in this country that was supposed to be separated from religion, discussions have been going on against girls about the length of their skirts, the length of their shorts and about how they dress in general. A girl should dress "modestly" so as not to sexually stimulate the boys. This is where the root of evil begins. This is where the root of all evil begins: we are objects, not human souls, and constantly cause harm to the shmucks.

למה זה קורה לנו? ישנן סיבות רבות. לדוגמא: משום שלמרות שאנו מחצית מן האוכלוסיה, אין לנו ייצוג הולם בעמדות הכוח. משום שעדיין, בעת הזו, ישנן נשים שאינן מבינות שאנחנו לא תחת אף שמוק, אלא יש לנו את הזכות להחליט על עצמנו ולא לאף אחד אחר. משום שלא כל מחצית האוכלוסיה מבינה שיש לה את הכוח לשנות את פני הדברים. אני עדיין נתקלת בנשים שמביטות בי בבוז כשאני אומרת שאני פמיניסטית ופועלת למען העצמת נשים.

Why is this happening to us? There are many reasons. For example: because although we are half the population, we don't have adequate representation in positions of power. Because, at this time, there are women who don't understand that we are not under any shmuck, but we have the right to decide for ourselves, not anyone else should decide for us. Because the whole half of the population doesn't realize that it has the power to change things. I still come across women who look at me with disdain when I say I'm a feminist and work to empowering women.

זה לא התחיל עם המכנסונים, זה התחיל הרבה קודם וזה עדיין ממשיך, למרות תנועת המי טו. מה שקרה ועדיין קורה אחריה, זה כמעט שום דבר. העולם מצא לנכון להתעלם מזה, נשים התיאשו מלהלחם בטחנות רוח וממשלות קמות על טהרת השמוקים. היחס המשפיל לנשים לא יעלם מעצמו. נשים צריכות לקחת את הכוח לידיהן ולהלחם. אין מה לעשות. השמוקים מבינים רק שפה אחת – כוח, ואם יהיה לנו את זה – נוכל להכרית את הרע מקרבנו. אני עדיין אופטימית ומקוה שזה יהיה עוד בְּיָמַי.

It didn't start with the shorts, it started much earlier and it still continues, despite of the MeToo movement. What happened and is still happening after it, is almost nothing. The world found it appropriate to ignore this, women were discouraged from fighting windmills and governments were formed with the purity of the shmucks. The humiliating attitude against women will not go away on its own. Women need to take power into their hands and fight. there's nothing to do. The shmucks understand only one language – power, and if we'll have it – we can destroy the evil from within us. I am still optimistic and hope it will be in my days.

Scientology – Human Rights Video #1: Born Free and Equal

במשפט אחד:

יש כל כך הרבה מה לתקן בעולם, כל כך הרבה! שוויון בין כל בני האדם זה אחד מהם.

In one sentence:

There is so much to fix in the world, so much! Equality among all human beings is one of them.

לוא הורי היו בחיים   If my Parents were Alive

Fiona Douglas – How Did Your Parents Mess You Up?

מישהי שלחה לי כתב יד כדי שאערוך לה אותו. היה תענוג לקרוא ולהיווכח שיש כותבות מעולות בעולמנו. הסכמתי לקבל עלי את העבודה איתה.

Someone sent me a manuscript to have it edited. It was a pleasure to read and realize that there are great writers in our world. I agreed to take the job and work with her.

ככל שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא קינאתי במישהי אחרת, גם לא במישהו בשל כשרונה המדהים או יופיה או כל דבר אחר. להפך – שימח אותי להתקל נשים מעניינות, כשרוניות, יפות, מקסימות, כמו פנינים. תמיד שמחתי בחלקי. גם כיום זה כך. בילדותי, קינאתי בבנים רק משום שהיו להם פריבילגיות שלנו, הבנות, לא היו. מעולם לא רציתי להיות בן, רק רציתי שיהיו לי זכויות והזדמנויות שוות בחיי, כפי שהיו ויש להם עד עצם היום הזה. להזכיר שנשים בימינו, במאה ה-21, עדיין מרויחות 30% פחות מגברים עבור אותה עבודה בדיוק? אז הנה, הזכרתי.

As far as I can remember, I was never jealous of anyone else because of their incredible talent or beauty or whatever. On the contrary – I was delighted to come across interesting, talented, beautiful, charming women, like pearls. I was always happy with who I was. This is the case today too. As a child, I was jealous of boys just because they had privileges that we, girls had not. I never wanted to be a boy, I just wanted to have equal rights and opportunities in my life, as they had and have to this day. Should I mention that women in our 21st century still earn 30% less than men for the exact same job? So here I did.

אני משתדלת לנהוג ביושר ולא לרמות אף אחת. כשמגיע אלי כתב יד לא טוב (בעיני, כי זה גם ענין של טעם), אני מסבירה לכותבת את החולשות של זה ללא כחל וסרק כי איני רוצה להשלות אף אחת. בסדנאות הכתיבה שאני מעבירה, אני בוחרת רק את אלה שאני מוצאת בהן כשרון כתיבה וביטוי ומסבירה שלא כל אחת יכולה ללמוד לכתוב. כתיבה, כמו ציור, כמו כל אמנות אחרת, היא ענין של כשרון. אפשר ללמד טכניקות, אך אי אפשר ללמד השראה. או שיש לך את זה או שלא. אם אני מוצאת שלמאן דהיא אין – אני משחררת אותה. בכל זאת, היא אמורה לשלם לי כדי שאנחה אותה, אלמד אותה טכניקות כתיבה, אתן לה כלים מתאימים ואקדם אותה בכתיבתה.

I try to be honest and not fool anyone. When I get a bad manuscript me (bad in my eyes, because it is also a matter of taste), I explain to the writer the weaknesses of it as it is, without going around the bush, because I don't want to fool anyone. In the writing workshops I give, I only choose the ones I find have writing and articulation skills and explain that not everyone can learn to write. Writing, like painting, like any other art, is a matter of talent. Techniques can be taught, but not inspiration. Either you have it or not. If I find that somebody doesn't have it – I release them. Still, they are supposed to pay me to guide them, teach them writing techniques, give them appropriate tools, and promote them with their writing.

הטקסט הפעם היה יוצא מן הכלל, כזה שלא נתקלתי בו מזה עידן ועידנים, טקסט מהמם, יהלום ממש. הרבה לא היה לי מה לתרום לכותבת, מלבד אי אילו הערות פה ושם, שאני בטוחה שלוא היתה לוקחת את הזמן – היא היתה מגיעה לראותן בעצמה. הבעיה שלה היתה כיצד להמשיך את העלילה ואיך לפתח את הדמויות. מאחר ולא אני אמורה לכתוב לה את הדברים, אלא היא זו שצריכה לעבוד על הסיפור שלה, מה שאני יכולה לעשות זה להדריך אותה ולתת לה כיוונים בצורה של שאלות מנחות. לדוגמא, להכנס יותר לראש של הדמויות ולדמיין איך הן אמורות להתנהג, מה הן חושבות, מה הן רוצות לעשות וכיו"ב. אני מתפרנסת גם מדברים כאלה.

This time the text was outstanding, one that I had not encountered for ages, a stunning text, a real diamond. I had nothing much to contribute to the writer, except for some comments here and there, which I was sure had she taken the time – she would have seen them herself. Her problem was how to continue the plot and how to develop the characters. Since I'm not supposed to write instead of her, but rather she's the one needs to work on her story, what I can do is guide her and give her directions in the form of guiding questions. For example, getting more into the head of the characters and imagine how they should behave, what do they think, what they want to do, and so on. I make a living from things like that too.

"איזה יופי של טקסט!" אני מתפעלת באוזניה עת אנו נפגשות בסקייפ לשיחה וירטואלית פנים אל פנים. "רואים היטב את הכשרון שלך, ממש נפלא!" אני גומרת עליה את ההלל.

בצד השני של המסך אני יכולה לראות את פניה מאדימות במבוכה, אך גם סיפוק משתקף מהן. מסתבר, שגם בגילנו אנחנו מסמיקות בנסיבות מסוימות וגם בגילנו אנו רוות נחת כשמישהי מחמיאה לנו בכנות. "תודה רבה!" היא מודה לי, משפילה את עיניה. "לא ידעתי אם זה מספיק טוב", היא אומרת בקול חלש.

אני נתקלת בכאלה די הרבה, בנשים שאינן חושבות שמה שהן יוצרות 'מספיק טוב'. "מספיק טוב למי?" אני תוהה באוזניה. "את לא חושבת שאת בגיל שאמור לדעת מה טוב ומה עוד יותר טוב? אין לך אמות מידה משלך?" היא שותקת ממושכות וגם אני, מניחה לה למצוא בנחת את המלים שלה.

"What a beautiful text!" I express my admiration in her ears when we meet on Skype for a face-to-face virtual conversation. "Your talent is very well shown, really wonderful!" I praise her.

On the other side of the screen I can see her face reddened with embarrassment, but satisfaction is also reflected from it. It turns out that even at our age we blush in certain circumstances and we also derive pleasure at our age when someone honestly compliments us. "Thank you!" She thanks me, lowering her eyes. "I didn't know if it was good enough," she says in a weak voice.

I come across this quite often, in women who don't think that what they create is "good enough." "Good enough for whom?" I wonder in her ears. "Don't you think you're at an age where you should know what's good and what's even better? Don't you have your own standards?" She is silent for a long time and so am I, letting her comfortably find her words.

"איני יכולה לשפוט את מה שאני עושה", היא אומרת לבסוף, אחרי שהספקתי ללגום את כל כוס הקפה ולנגוס חצי מהעוגה שהכנתי לי לכבוד שיחתנו. אני אוכלת בהפסקות ועוגות לאט במכוון. היא לא נגעה בקפה שלה.

"ובכן", אני עונה אחרי שאני מנגבת את פי במפית, מקוה שלא נשארו לי עקבות גלויים לעין של העוגה בין השיניים. "יש לי הרצאה שלמה מוכנה למשפט הזה שאמרת, אבל זו תהיה בפעם אחרת ובתוספת תשלום, כי זה שיעור נפרד." לעבוד לטובת הבטחון העצמי של מאן דהיא לא קל ואיני עובדת בחינם. אני מחכה עד שהיא מהנהנת בהסכמה וממשיכה: "בנוגע לטקסט שלך, באמת אין לי מה לומר מלבד שזה נפלא ונהדר והיה לי תענוג לעבור עליו. יש לך את הכשרון לכתוב, שזה הבסיס לעבודה שלי עם אנשים. איני מבזבזת את הזמן שלי ושל אחרים על מקרים אבודים", אני מבטיחה לה.

"I can't judge what I'm doing," she says finally, after I have had the chance to sip my entire cup of coffee and bite half of the cake I prepared in honour of our conversation. I eat at breaks and cakes deliberately slow. She didn't touch her coffee.

"Well," I answer after wiping my mouth with a napkin, hoping I haven't left any visible traces of the cake between my teeth. "I have a whole lecture ready for this sentence that you said, but it will be another time and extra charge, because it's a separate lesson." Working for a person's self-confidence is not easy and I don't work for free. I wait until she nods in agreement and continue: "Regarding your text, I really have nothing to say except it's brilliant and wonderful, and I had the pleasure of going over it. You have the talent to write, which is the basis for my work with people. I don't waste my time and others on lost cases." I assure her.

היא מחייכת חיוך קטן, נבוך. "תודה רבה!" היא אומרת באותו קול נמוך, מהסס. "חבל שכבר אין לי הורים כדי להשויץ בפניהם…"

הילדה שבי חשה את הילדה הקטנה שבה המבקשת אישור. "אני ממליצה לך בכל פה להשויץ קודם כל בפני עצמך", אני מיעצת, "אחר כך את יכולה להשויץ בפני הילדים שלך ואפילו בפני הנכדים, אם הם בגיל בו הם יכולים להבין ולהעריך את מה שאת כותבת. זה לא ספר ילדים, זה רומן למבוגרים", אני מחייכת אליה בעידוד, מקוה שהדברים יחלחלו אליה והיא תפנים אותם.

She smiles, a little, embarrassed smile. "Thank you!" She says in that low, hesitant voice. "It's a shame I don't have my parents anymore to boast to and show them…"

The child in me felt the little girl in her who was seeking approval. "I strongly and wholeheartedly recommend that you boast to yourself first," I advise. "Then, you can boast to your children and even to your grandchildren, if they are the age at which they can understand and appreciate what you write. It's not a children's book, it's an adult novel," I smile at her encouragingly, hoping that my words would permeate her and she will assimilate them.

Sarah Kay – If I should have a daughter

במשפט אחד:

איזה תענוג צרוף זה להתקל בכשרון!

In one sentence:

What a pure pleasure it is to encounter talent!

את ראויה You Are Worthy

השתקפויות במראה Reflections in the mirror

השתקפויות במראה   Reflections in the mirror

מיום שנולדנו תקעו לנו בראש שאנחנו פחות חשובות מהבנים, שתפקידנו לשתוק ולקבל את מה שמורים לנו.

From the day we were born, we were told that we are less important than the boys, that it is our job to keep quiet and accept and do what we are told.

ידידה הגיעה הבוקר לבקר בתערוכה ולחזות במוצגים. זו מישהי חדשה שנכנסה לחבורה שלנו לא מזמן, כך שאיני מכירה אותה כל כך. ערכתי לה סיור. הגענו למראה מעוטרת בצדפים. היא נעמדה מולה והתבוננה בה במבט נוקב, ממושך. יכולתי לראות שהיא שקועה עמוק בתוך שרעפיה. חייכתי לעצמי במחשבה שהיא ודאי מביטה בעצמה במראה ובוחנת ביסודיות את בבואתה. הנחתי לה לנפשה.

A friend arrived this morning to visit the exhibition and see the exhibits. This is a newcomer who came into our group not long ago, so I don't know her well. I gave her a tour. We got at a mirror decorated with seashells. She stood in front of it and looked at it with a piercing, long stare. I could see that she was deep in her thoughts. I smiled to myself, thinking she must be looking at herself in the mirror and studying her reflection. I left her alone.

"את יודעת", היא אומרת לי אחרי זמן ממושך, "יש לי בבית מראה שעשיתי ואומר לך את האמת – שלי הרבה יותר מעניינת מהדבר הפשוט הזה."

אני מביטה בה, בוחנת אותה. היא אינה נראית כמי שמתרברבת, אלא אומרת את מה שבלבה. כבר טוב, מבחינתי. "אז למה לא הצעת אותה לתערוכה?" שאלתי.

"אין לי מושג", היא עונה לי, "לא חשבתי שמה שאני עושה ראוי להיות מוצג בתערוכה, אבל אחרי שראיתי את המראה הזו, אני מתחילה לחשוב שאולי יש לי כשרון. אני עושה דברים לא רעים בקרמיקה."

אני שולחת בה שוב מבט ארוך. האשה הזו בגילי. זה לא גיל שאת אמורה להיות בו בישנית. זה גיל, שאת יכולה להתחיל להעריך את עצמך כפי שאת וחבל שלא עשית זאת חמישים שנים לפני כן. או ששים וחמש, במקרה של שתינו.

"You know," she says to me after a long time, "I have a mirror at my house that I did and tell you the truth – mine is much more interesting than this simple thing."

I look at her, examining her. She does not look boastful, but it seems that she says what is in her heart. Very good, as far as I'm concerned. "So why didn't you offer it to the show?" I asked.

"I have no idea," she replies, "I didn't think that what I was doing was worthy of being exhibited in the exhibition, but after seeing that mirror, I began to think I might have a talent. I do quite nice things in ceramics."

I look at her again. This woman is my age. It's not an age you're supposed to be shy. It's an age, when you can begin to appreciate yourself as you are, and it's a shame that you had not done it fifty years ago. Or sixty-five, in the case of the two of us.

במשפט אחד:

ברור שנאמתי לה. לעולם איני מחמיצה הזדמנות להעצים נשים. במשך חצי שעה הסברתי לה שעליה להעריך ולכבד יותר את עצמה. אחרי הכל, יש לה תואר דוקטור לפילוסופיה וספרות, התאים האפורים שלה אינם מעטים כלל וכלל.

In one sentence:

Of course I had lectured her. I never miss an opportunity to empower women. For half an hour I explained to her that she should appreciate and respect herself more. After all, she has a doctorate in philosophy and literature, her grey cells are not few at all.

כנס נשים Women's Conference

כנס נשים Women's Conference

כנס נשים   Women's Conference

יש אנרגיה מיוחדת כשנשים מתכנסות יחד למען מטרה משותפת טובה.

There is special energy when women get together for a good common purpose.

ראש העיריה מברך The mayor greets

ראש העיריה מברך   The mayor greets

התכנסנו הערב, כמאה נשים בעלות עסקים בחדרה, כדי לקדם את עסקינו בפורום מיוחד לנשים. הוזמנתי לצלם את הכנס והנה כמה מתוך 163 התמונות שהמצלמה שלי תקתקה. היה לי כיף!

We gathered this evening, about a hundred women who own businesses in Hadera, to promote our business in a special forum for women. I was invited to take photos at the conference and here are a few of the 163 pictures that my camera clicked. I had fun!

אורחת הערב – צופית גרנט – אשת התקשורת המצליחה מדברת על הצלחה והעצמה נשית The guest this evening – Tzufit Grant – the successful media woman talks about success and empowerment

אורחת הערב – צופית גרנט – אשת התקשורת המצליחה מדברת על הצלחה והעצמה נשית   The guest  this evening – Tzufit Grant – the successful media woman talks about success and empowerment of women

 

העולם קם

valentine 2014

One Billion Rising for Justice 2014

נחמד לדעת שאפשר להתאחד במשהו בעולם המסוכסך שלנו, כשהכל אוחזין בגרון זולתם ומבקשין לכלות את אלה שאינם רואים איתם עין בעין, גם אם הללו בשר מבשרם. לא די בלקרוע קריעה על אלו שאינם חולקים איתם את הדרך, הם מעדיפים השמדה טוטלית. מה קרה ל"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"?

תמיד עדיף לחגוג אהבה על פני שנאה, חיוב על פני שלילה ו… אתן מבינות את הכיוון. יחד עם זאת, מה שהיה פעם צנוע יותר – הפך עם השנים לממוסחר, כמו רוב הנושאים והערכים בחברה המערבית אותם אנחנו, הישראלים מאמצים בקלות, בלי להקדיש שמץ של מחשבה למה זה עושה לנו. לא שאני מעדיפה את הנחשלות של המזרח והיחס המחפיר לנשים, חס ושלום!

גלית פלורנץ – התקוה שלי

בילדותי, לא היה דבר כזה ואני מבטיחה לכן שבנושא הזה אין זכרוני מטעני. בשכונה בה גדלתי גם לא חגגנו את ט"ו באב, אבל זה ענין אחר. המנהגים הלועזיים הזרים כל כך לתרבותנו לא משלו אז בכיפה כמו שקורה היום. חַיִינו את חֲיֵינו בצנעה, מתקדמים בתקוה לעתיד. היינו תמימים. היום אין לנו תקוה וגם לא עתיד.

תשורות ליום האהבה

תשורות ליום האהבה

רק כשהכרתי מאן דהיא שעלתה מן המערב, נחשפתי למנהגים חדשים. עם השנים, הפכו מנהגים אלו גם לנחלת היושבים בציון. מילא המנהגים, אבל למה לאמץ גם את המסחור שבה איתם? בסופרמרקט בפרדס חנה (שאינה תל אביב ה"קוסמופוליטית", להזכירכן) מציגים לראוה דובים ממיסי לב שמבטם המתחנחן מתחנן לקהל לקנותם. שוקולדים בצורות של לב, כרוכים בפתילים אדומים בוהקים קורצים מכל פינה וליד הקופות דליים עמוסי ורדים מלאכותיים שנראים מאוד אמיתיים גם לעין הבוחנת אותם בקפידה. מלאכת מחשבת של ממש.

פרחים ליום האהבה

פרחים ליום האהבה

אינני יכולה שלא לתהות כמה מן העומדים בתור יכולים להוציא את כספם הספור על מוצרים כאלה, גם אם הם עושים נעים ונחמד ללב המקבלת. אני מניחה שהשנה תצטרך תשומת הלב לאהובתך להתבטא בדרכים יצירתיות אחרות.

גלית פלורנץ – בואי אלי

♀♀

מהשנה שעברה נחשפנו ליוזמה חדשה וברוכה של איב אנסלר: במקום שנבזבז זמן ואנרגיה על מה שצפוי ולעוס, היא קראה לכל העולם לקום ולמחות נגד אלימות בנשים. יוזמה בהחלט מבורכת שמיליוני אנשים התחברו אליה. השאלה היא אם זו משפיעה מעבר לאנרגיות החיוביות והשמחות שעולות מתוך הפעילות המשחררת הזו והעולם אינו חוזר למנהגו הנלוז לנהוג בנו כבשק החבטות שלו ולהדיר אותנו מן העשיה הציבורית.

 רק האהבה תנצח!

בציר טוב – כשבאתי לקחת אותה מהעננים

את רוצה מכות?

ליום האלימות נגד נשים שחל אתמול

מערוך1

מי באמת רוצה?

מי רוצה לחיות בפחד תמידי?

מי רוצה לשקשק מאימה?

רוצה לחוות את הטרור, שמא הגה שתוציא תגרור תגובה אלימה כלפיה?

מי רוצה להיות תחת לחץ מצמית?

מי?

לא, אני לא רוצה!

אתה רוצה?

בא לך לחוות איך זה?

♀♀

אני משתדלת לעזור, להעצים נשים, אבל לא אחת נתקלת בחומת הפחד הנוראה שגורמת למאן דהיא להשאר עם הנבל, להתחפר בחרא המוכר ולא לצאת ולהלחם על זכותה לחיות את חייה כראות עיניה. כל מה שאגיד, כל מה שאדגים, כל מה שתאמר לה הגורמת המקצועית – שום דבר מאלה לא יעזרו לאף אחת לצאת מן הכלא ללא תשתית כלכלית משל עצמה.

אני הרי אופטימית ובטוחה שלכל דבר יש פתרון אם ירצו הגורמים המתאימים לחתור אליו. מבחינתי, הפתרון בנושא הזה הוא אחד: חינוך. אם אגיד/אכתוב את זה מספיק פעמים, האם זה יחדור אי פעם לראשם וללִבם של העומדים בראשנו ולמקבלי ההחלטות באשר לאיכות חיינו?

כמו כל דבר בחיים, זה צריך להעשות בשלבים, משום שאין "זבנג וגמרנו". אנחנו לא שמוקים. אין אנו נוהגות לתקוף את הבעיה או להציף את הנושא (זה עוד עלול לטבוע לנו ולהשאר איתנו לנצח…), אלא אנחנו משתדלות לחשוב, לאמץ את התאים האפורים כדי למצוא פתרון. סוף מעשה, כדי שלא יהיה מר ונמהר, במחשבה תחילה.

♀♀

אז מה עושות כדי לשנות?

"כי מן הטף תבוא לנו החוכמה". דבר ראשון, ליצור תכנית לימודים שתדגיש את השוויון בין המינים (וגם המגדרים, כמובן, כי "הומו" לא יכולה להיות קללה יותר!). כשזה יוטמע בטף, החל מגיל אפס, הרי שזה יחלחל למעלה, גם להוריהם. יהיו הורים שאיתם תהיה זו בעיה, כי הם חולים ומתעללים, אך גם לזה יש פתרון בדמות הוצאת הילדים מרשותם; אבל זה כבר שייך לענייני אכיפה.

יהיו מגזרים שהדבר לא יהיה להם קל, אך מאחר וחינוך זה דבר שאפשר ללמד, הם יצטרכו להתישר עם לימודי הלִבּה וללמוד איך לכבד גם את אלה שאינם מאמינים ו/או הולכים בדרכם. אינני מסוגלת להבין איך, במדינה דמוקרטית, נותן משרד החינוך יד לחינוך מפלה. דת/מסורת וכו' זה ענין אישי, לא לאומי ולא חשוב במה מאמין מאן דהוא – עליו לפעול לפי הנורמות שתקבענה. לא די לומר ש"אלימות זה דבר נורא ויש להכחידה", אלא יש לפעול ממש כדי להגשים את זה, למגר את האלימות מן השורש. לא אכנס כאן לנושא של השחתת הנפש בשליטה על עם אחר ואיזו "גדלות רוח" זו גורמת לקלגס.

"ואהבת לרעך כמוך". רעך זה גם האשה, גם אם היא נדמית לך זרה ומפחידה אותך, השמוק. היא לא נולדה כדי לשרת אף אחד, היא לא נוצרה כדי שתהיה כלי משחק בידיך, היא לא נבראה כדי למלא את מאווייך, גם לא אם אתה דמות ציבורית מפורסמת. לא, שמוק!

"וביערת הרע מקרבך!" יש להפסיק את הסלחנות והיד הרכה בנוקטים באלימות ולהתחיל לתת עונשים משמעותיים לפושעים הללו. כשבעילת קטינות תפסיק להיות ענין "חברמני" של מפורסם זה או אחר, אלא פשע שיש לתת עליו את הדין בישיבה מאחורי סורג ובריח יחד עם שיקום שכלי משמעותי – תראה החברה אחרת.

מה זה חינוך?

איך מחנכין להבחין בין טוב לרע? מה זה טוב? מה זה רע? שאלות שכדאי לתת עליהן את הדעת ולהעלותן לדיון ציבורי כדי למצוע פתרון לחברה החולה שלנו.

♀♀

הדג נחש – אין לי אף אחד

♀♀

חומר לעשיה:

הבטנה סביבכן וראנה נכוחה את פני הדברים. הסברנה פנים לנשים שבחייכן, בין אם אלה נמצאות בסביבתכן הקרובה ובין אם אתן רק נתקלות בהן פה ושם. קבלנה אותן, הארנה להן פנים, העצמנה, עזורנה, תננה מעצמכן. כל המסייעת לנפש דוויה אחת – הצל תציל עולם ומלואו.

♀♀

בתמצית:

צריך לשים גבול להשתוללות ולהתחיל לפעול כדי למגר את הרעה החולה. מה שיש לנו כיום, אלה תחבושות שאין בהן כדי לרפא את הפצע. כל האגודות, העמותות ומרכזי הסיוע למיניהן (הן למען נשים והן לילדים) ודומיהן, כולל מקלטי הנשים – אינם פתרון, אלא ראי למצוקה הנוראה הקיימת בקרבנו. גם אם עושות הן עבודת קודש, אין זה מסייע למיגור הבעיה.

הלואי, אמן, יבוא היום במהרה בימינו ולא נצטרך ימי זכרון שכאלה.