ארכיון תג: השרדות

לא שרדתי I did not Survive

Thordis Elva and Tom Stranger: Our story of rape and reconciliation

אחזתי בידית ופתחתי את דלת האמבטיה. הדירה היתה אפופת עשן ואש אדירה השתוללה בה. לא היה לי סיכוי. לא שרדתי. לוא הייתי שורדת, לא הייתי משאירה יותר סיר על הכיריים ללא השגחה.

I held the handle and opened the bathroom door. The apartment was smoke-filled and a huge fire raged through it. I had no chance. I did not survive. Had I survived, I would never leave a pot on the stove unattended.

אף אחת לא סיפרה את שהיה שם. אף אחת לא ההינה לומר בקול את שהדחיקו. הן שתקו. מבושה. מהלם. מאי יכולת לבטא במלים את שארע שם. אף אחת לא יכלה לאסוף את עצמה ולשתף.

No one told what was there. No one dared to say aloud what they had repressed. They were silent. Out of shame. Of shock. They could not express in words what had happened there. No one could gather herself and share.

"אבל שרדת", אמרה הכתבת למרואיינת שניסתה בכל כוחה להמלט ממנה, בעיקר מהמצלמה שזו התעקשה לתקוע בפניה.

מבטה המבוהל של המרואיינת היה כשל חיה נרדפת שנלכדה ללא יכולת לברוח. האמנם שרדתי? חלפה המחשבה במוחה. היא הביטה במראיינת ללא אומר. מה אפשר לומר למישהי אטומה שרק השידור הישיר חשוב לה ולא מי שעומדת מולה? היא לא יכלה אלא להמשיך ולשתוק.

"But you survived," the reporter said to the interviewee, who tried with all her might to run away from her, especially from the camera the reporter insisted to stick in her face.

The interviewee's frightened gaze was like that of a persecuted animal trapped without any ability to escape. Did I survive? The thought crossed her mind. She looked at the interviewer without a word. What can you say to someone who is so heartless, that only the direct broadcast is important to her and not who is standing in front of her? All she could do was keep quiet.

Thordis Elva and Tom Stranger / The Forgiveness Project site

הילדה הפצועה שבה The Wounded Child is Back

ליז מולינר – לטפל בלב בעיית טראומת ילדות

Liz Mullinar – Treating the core problem of childhood trauma

 

היא התקרבה סמוך מאוד, יותר מדי אני משערת, בעיניה חשש מהול בנחישות. לא ידעתי את נפשי.

She was coming very close, too much I suppose, in her eyes that fear mixed with determination. I was completely agitated.

 

קייטלין טרוור – אינך יודעת

Katelyn Tarver – You Don't Know

 

 

 

 

שואה, גבורה, השרדות Holocaust, heroism, survival

שמיים מעוננים מעל ערבו של יום קשה Cloudy sky over the evening of a hard day 23.4.2017

שמיים מעוננים מעל ערבו של יום קשה    Cloudy sky over the evening of a hard day 23.4.2017

השמיים בהחלט חשו את גודל היום הזה והתכסו בעננים. היה אפילו קריר. שנה אחרי שנה איננו שוכחים, אסור לנו, כי הרי בכל דור ודור קמים עלינו להשמידנו ועלינו להיות מוכנים להגן על עצמנו.

The sky certainly sensed the importance of this day and covered themselves with clouds. It was even chilly. A year after year we do not forget, we are forbidden to do so, since each generation we have enemies who wish to destroy us, and we must be ready to defend ourselves.

שמיים מעוננים 23.4.17טe

הלקח של רצח העם שלי לא נלמד וישנם פושעים אשר מנסים להכחיש את אשר עשו לנו הנאצים הארורים, ימח שמם. איזה עולם!

The lesson of my people's genocide hasn't been learned, and there are criminals who are trying to deny what the cursed Nazis did to us, may they be damned forever. What a world!

שמיים מעוננים 23.4.17הe

המתיקות שבשכחה The Sweetness of Forgetting

המתיקות שבשכחה כריכה קדמית

© הוצאת הכורסא

"הרחוב שקט ודומם, ובמחצית השעה שלפני זריחת השמש, כשאצבעות השחר הדקות רק מגיחות מעל האופק, אני כמעט מסוגלת להאמין שאני האדם היחיד עלי אדמות. חודש ספטמבר, שבוע וחצי אחרי שחגגנו את "יום העבודה", ופירוש הדבר שהתיירים בערים הקטנות שברחבי קייפ קוד כבר נסעו הביתה, שתושבי בוסטון כבר הגיפו היטב את בתי הקיץ שלהם עד העונה הבאה, ושברחובות עומדת אוירת נטישה של חלום לא רגוע.

העלים בחוץ כבר החלו להשתנות. אני יודעת שבתוך שבועות ספורים הם ישקפו את הגוונים העמומים של השקיעה, אף שמרבית האנשים אינם חושבים כלל לחפש כאן את צבעי השלכת. שוחרי העלים יעשו דרכם לוורמונט, לניו המפשיר, ולהרי בֶּרקשייר שבמערב המדינה שלנו, היכן שעצי האלון והאדר יצבעו את העולם באדום לוהט ובכתום שרוף. אך בדממת העונה המתה בקייפ, יתקצרו הימים ועשב החוף המתנועע ילך ויצהיב; ציפורים נודדות תגענה בלהקות ענק מדרום קנדה ותעצורנה כאן למנוחה; הביצות תדהינה ותראינה כמשיחות מכחול של צבעי מים. ואני אתבונן לי, כמו תמיד, מבעד לחלון קונדיטוריית כוכב הצפון."

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל

מאנגלית: ניצה פלד; עורכת הלשון: רנה גרינוולד; עיצוב עטיפה: סטודיו מירב רוט; הפקה והבאה לדפוס: הילית חמו-מאיר; סדר (האם גם נקיון?): יהודית שטרנברג

הוצאת הכורסא

404 עמודים נפלאים שנקראים בנשימה עצורה אחת ונוסכים בך הרגשה של כיף (אמנם כתוב שזה 416 עמ', אבל זה מתחיל מעמ' 9 ו-2 העמודים האחרונים הם עמודי התודות של הסופרת לאלה שאפשרו לספר לצאת לאור). העמוד הראשון הזה משקף את רמתו המעולה של הספר, של הכתיבה הכשרונית של הסופרת המוכשרת. זוכרות את תאורי הנוף המשעממים שנפל בחלקנו להתענות איתם בילדותנו בקריאת הספרים ההם? כאן, בספר הנפלא הזה, בזכות כשרונה הגדול של הסופרת, התאורים פשוט נפלאים והקוראת הדומעת בנשימה עצורה יכולה לראות בעיני רוחה את המקומות כאילו נכחה שם בעצמה. כשרון גדול! ספר גדול!

404 wonderful pages that are read in one breath and make you feel joy (although it is written 416 pages, but it starts from page 9 and the last two pages are the author's acknowledgments to those who allowed the book to be released). The first page reflects the excellent level of the book, the talented writing of the gifted writer. Remember the boring landscape descriptions that we had to suffer from in our childhood reading those books? Here, in this wonderful book, thanks to the great talent of the author, the descriptions are simply wonderful and the Breathlessly tearful reader can see in her mind's eye the places as if she were there herself. Great talent! Great book!

עוגיות מרנג1

מזמן, אבל באמת מזמן, לא קראתי ספר מקסים כזה, שעשוי ואפוי היטב. במהלך קריאת הספר הייתי צריכה להרחיק אותו למרחק בטוח מעיני, כדי שדפיו לא יטבעו בנחלי הדמעות שאיימו להציפם.

For a long time, but really long ago, I have not read such a charming book, which is well done and baked. As I read the book, I had to keep it away from my eyes in a safe distance, so that its pages would not drown in the streams of tears that threatened to flood them.

כמו מאפה עשוי היטב, נלוש התוכן כראוי, הנושאים נאפו כיאות וכל העיסה הטעימה הזו עורבלה למוצר מרומם נפשות.

Like a well-made pastry, the content was properly kneaded, the subjects were fittingly baked, and all this delicious paste was impeded to a product that exalts souls.

עוגיות מרנג1

כנכדה לסבתא שנרצחה בשואה, שהיתה האופה הכשרה של העיירה בה חיתה בפולין, יצקתי מים על ידי אמי שהמשיכה את המסורת בצנעת ביתה. אני בטוחה שלוא היתה אמי פותחת מאפיה – היא היתה מצליחה בה מאוד. אני אוהבת לאפות (גם לבשל, אך זה סיפור אחר), כך שיכולתי להתחבר לספר בקלות. מנסיוני, קלים המתכונים ליישום והמאפים יוצאים טעימים להפליא.

As a granddaughter of a grandmother who was murdered in the Holocaust, who was the Kosher baker of the town where she lived in Poland, I poured water on my mother's hand (it means in Hebrew 'to be somebody's assistant'), who continued the tradition in the privacy of her home. I'm sure that if my mother had opened a bakery – she would have been very successful. I like to bake (also cook, but it's a different story), so I could easily relate to the book. From my experience, the recipes are easy to apply and the pastries come out wonderfully tasty.

מלבד התענוג שבאפיה, עוסק הספר במספר נושאים נוספים, משל לקחה הסופרת את הרכיבים הללו ובחשה וערבבה ושוב בחשה בכשרונה כי רב והוציאה תחת ידיה המקלידות יצירת מופת. כשסיימתי לקרוא, אמרתי לעצמי שאם זה לא ספר חשוב – אז מה כבר יכול להיות כזה? נדיר למצוא כמותו בימינו, ימי הספרות השטחית והשטותית, של תוכניות המציאות חסרות הטעם המיועדות לקהל מטומטם כדי שיבהה בהן ולא יטריח את מה שאין לו בחומר האפרפר בתוך הבועה המכונה אצלו מוח. זה ספר שישאר זמן רב אחרי שנסיים את קריאתו וילך איתנו הלאה. הרבה חומר למחשבה ולעיכול יש בו.

In addition to the pleasure of baking, the book deals with a number of other subjects, as if the writer took these components and stirred and mixed and again she stirred with her great talent as she brought out a masterpiece under her hands that typed this masterwork. When I finished reading, I told myself that if this was not an important book – then what such could be? It is rare to find such book today, the days of superficial and inept literature, of the senseless reality programs intended for an idiot audience in order to gawk at them and not bother what he does not have in the grey matter in the bubble they call brain. This is a book that will remain long after we finish reading it and will go with us further. There is a lot of food for thought and digestion in it.

הסופרת המוכשרת, קריסטין הרמל, בחרה להתמודד עם נושאים חשובים, שלא רבים מעוניינים לגעת בהם, במעטפת נפלאה של מאפים ערבים לחך: השואה ומוראותיה, השרדות, זקנה, שטיון, אלצהיימר, אמהוּת, יחסי אם ובתה המתבגרת, גירושין ומעל הכל – אהבה-אהבה-אהבה ונאמנות אין קץ.

The talented author Kristin Harmel chose to deal with important issues that many people don't want to touch, in a wonderful envelope of delicious pastries: the Holocaust and its horrors, survival, old age, tyranny, Alzheimer's, motherhood, mother and her adolescent daughter relations, divorce, and above all – love-love-love and infinite loyalty.

עוגיות מרנג1

נושא חשוב נוסף, עליו למדתי באמצעות הספר הזה, הוא קוד הכבוד בֶּסָה, מושג עלום שהוסתר מאיתנו ועדיין. קשה עד בלתי אפשרי למצוא מידע בנושא, גם אם את מתאמצת מאוד, כך שהבאתי כאן את הקישורים המעטים שמצאתי. אינני יכולה שלא לתהות מדוע אין לומדין אותו בבית הספר, יחד עם שואת עמנו. דיברו על חסידי אומות העולם, אך רובם היו האירופאים ה"רגילים", הנוצרים, ואילו את תרומתם וסיועם של המוסלמים הסתירו. מישהי יודעת מדוע? באתר יד ושם ישנם רק חמישה עמודים קצרים עם 8 שמות של מוסלמים אלבנים שהצילו יהודים, אך נראה לי שישנם יותר. הרעיון השזור בספר, שכולנו בני אברהם, כדאי שיחדור ללבם של המופרעים העוסקים בטרור ויפה שעה אחת קודם כדי שנזכה לחיים ארוכים ושמחים בצותא.

Another important issue that I have learned through this book is the code of honour Besa, an obscure concept that was hidden from us and still is. It is difficult to impossible to find any information on the subject, even if you are trying very hard, so I brought here the few links I found. I can't help wondering why it's not being taught at school, along with the holocaust of our people. They talked about the Righteous Among the Nations, but most of them were the "normal" Europeans, the Christians, while the Muslims' contributions and assistance were hidden. Does anyone know why? Yad Vashem has only five short pages with eight names of Albanian Muslims who saved Jews, but it seems to me that there are more. The idea woven into the book, that we are all sons of Abraham, should penetrate the hearts of the disturbed who engage in terror, and the sooner the better for us to gain a long and happy life together.

מי שאחוות המין האנושי בלבהּ, שמאמינה באגדות ואוהבת סופים שמחים, תחוה בספר חויה נעימה ביותר. ממליצה בכל פה לקרוא ומובטחת לכן הנאה רבה.

Those who share the Fellowship of the Human Race in their hearts, who believe in fairy tales and love happy endings, will experience a very pleasant book. I highly recommend reading and is therefore guaranteed great pleasure.

חפירות:

  1. קריסטין הרמל ויקיפדיה
  2. ראיונות עם קריסטין הרמל באתר הסופרת
  3. Besa ויקיפדיה באנגלית (כי לנו הרי אסור לדעת על זה!)
  4. מאמר אודות סרט דוקומנטרי באנגלית על הבסה Laura Koran אתר CNN
  5. Besa The Promise האתר הרשמי של הסרט
  6. האימאם שהציל את הזמר היהודי מהנאצים אתר הארץ

Links:

1. Kristin Harmel Wikipedia

2. Documentary seeks to explain why Albanians saved Jews in Holocaust Laura Koran, CNN

2. Besa: the promise official movie site

 

המתיקות שבשכחה כריכה אחורית

© הוצאת הכורסא

הערה:

היה נחמד לוא היו שמים תוכן עניינים לעמודים של המתכונים. הנה, לנוחיותכן, טרחתי:

🙂   קפקייקס וניל – כוכב הצפון עמ' 38

🙂   זיגוג ורוד עמ' 39

🙂   השטרודל של רוז עמ' 78

🙂   קליפת תפוז מסוכרת עמ' 79

🙂   עוגיות קייפ קוד עמ' 131

🙂   עוגת גבינה בטעם לימון וענבים עמ' 175

🙂   עוגיות אניס ושומר עמ' 218

🙂   מאפינס אוכמניות – כוכב הצפון עמד 264

🙂   ציפוי פירורים שטרויזל עמ' 265

🙂   עוגיות קינמון ושקדים עמ' 311

🙂   עוגיות מרנג בן-לילה עמ' 346

🙂   פאי כוכבים עמ' 372

היום יום ששי Today is Friday

James

יום ששי, יום של קניית החלות לשבת. אני משאירה את ביאטריס לטפל קצת בגינה ויוצאת מביתי אל השמש הנעימה, צועדת לי מעדנות לכיוון המכלת. במרחק מספר בתים, עומדת שכנה ליד מונה החשמל שלה ופניה שטופות דאגה. אני קרֵבה ושומעת את דבריה.

Friday, a day of buying challahs for Shabbat. I leave Béatrice to take care of the garden a bit and walk out of my house to the pleasant sun, walking gently toward the Macolet (the grocery store). A few houses away, a neighbour stands next to her electric meter and her face is filled with worry. I get near and hear her words.

"בבקשה", היא אומרת לאיש לצדה, "אל תנתק לי את החשמל, בבקשה!"

הלה פוסק לרגע את התעסקותו עם המונה ועונה לה בהתנצלות: "אני מצטער, אבל יש לך חוב ואני לא יכול לעשות כלום."

"Please," she says to the man beside her, "don't cut off my electricity, please!"

"I'm sorry, but you have a debt and I can't do anything," he says apologetically.

אני מברכת אותה לשלום ושואלת אם יש איזושהי בעיה. היא מביטה בי במבט מבויש ועונה בקול דק מאוד שלא הצליחה לשלם את חשבונות החשמל וגם כרגע אינה יכולה לעשות כן, אז הם מנתקים לה. "באיזה סכום מדובר?" אני תוהה.

ללא אומר היא מושיטה לי את הנייר עם הדיו האדומה. אני מתבוננת בסכומים ובמועדים הרשומים שם ותמהה על הזמן הרב שעבר והחוב שתפח. כנראה שהיא במצוקה גדולה, אני חושבת לעצמי. בשל נדודַי אל ועם ביאטריס, אני די מנותקת מהנעשה בישוב, קל וחומר מהשכנות שאינן חברותי הקרובות.

I greet her and ask if there is any problem. She looks at me shyly and answers in a very thin voice that she has not managed to pay the electricity bills and even now can't do so, so they are going to cut it off. "How much is it?" I wonder.

Without a word she hands me the paper with the red ink. I look at the amounts and the dates listed there and wonder about the long time that has passed and the debt that has grown. She must be in great hardship, I think to myself. Because of my wanderings to and with Béatrice, I am quite detached from what is happening in the community, let alone from my neighbours who are not my close friends.

"חכה", אני פונה אל העובד המסור, "מה אפשר לעשות בשביל לעצור את התהליך הזה?"

הוא מביט בי קצרות ועונה במשפט אחד: "צריך לשלם את החוב." אני שומעת את ה"דא-כאילו" בנימת הקול למודת הנסיון.

"איך עושים את זה?" אני חוקרת, הרי מעולם לא חויתי ומקוה שגם לא אֱחְוֶה אי פעם חס ושלום. שאף אחת לא תחוה, אמן!

האיש מסביר לנו שיש להתקשר לחברת החשמל ואפשר גם לשלם בכרטיס אשראי.

"בואי", אני אומרת לשכנה, "נכנס הביתה ונתקשר מאצלך." האיש פונה לעבר מכוניתו כדי לשבת במזגן עד שנחזור אליו.

"Wait," I turn to the devoted worker, "what can one do to stop this process?"

He looks at me briefly and answers with one sentence: "One has to pay the debt." I hear the "Da-really" in the experienced tone of voice.

"How do you do that?" I enquire, since I have never experienced and hope that I will never have ever, Heaven forbid. Hopefully, no one will experience, Amen!

The man explains that we have to call the electricity company and we can also pay there with credit card.

"Come," I say to my neighbour, "let's go inside and call from you." The man turns to his car to sit in the air conditioner until we get back to him.

James1

אנחנו חולפות בין הקוצים הממלאים את השביל אל הבית. הדשא גדל פרא, עלים יבשים עומסים את הדרך. אני מתארת לעצמי שאין לה גם כסף לשלם לגנן ומציינת לעצמי לגייסו כדי שיעלים את העזובה.

We pass through the thorns that fill the path to the house. The grass grew wild, dry leaves are packing the way. I imagine that she does not have the money to pay the gardener, and I note myself to recruit him in order to make the neglect disappear.

הבית שקט. אין מכשירים פועלים. גם הטלפון מת. היא מביטה בי בחוסר אונים, שותקת. אני מתקשרת מהנייד שלי ומסדירה את התשלום. נציגת השרות אדיבה ומתחשבת, מחלקת לתשלומים כדי להקל ואפילו מגדילה עשות ומוותרת על התשלום עבור הניתוק והחיבור מחדש: 71 ₪ ו-48 אג' לכל פעולה; דהיינו, טובת הלב חסכה לשכנה 142.96 ₪. אני רושמת על הטופס את האסמכתא ופרטי התשלום ומוסרת לשכנה. זו מודה לי, דמעות בעיניה ואני שולחת אותה החוצה כדי שהעובד יחזיר לה את החשמל שניתק. היא חשה לצאת ואני, פולניה חטטנית שכמותי, ניגשת את המקרר כדי לבדוק את תכולתו. לא צריכה להיות גאונית כדי לנחש שאם אין כסף לשלם את החשמל, אולי גם אין כסף לקנות אוכל.

The house is quiet. No working devices. The phone is dead, too. She looks at me helplessly, silent. I call from my mobile and arrange the payment. The representative, courteous and considerate, divides the debt to payments in order to facilitate, and even does more: she waives the payment for the disconnection and reconnection: 71 NIS and 48 agorot per action; in other words, the kind good-hearted person saved the neighbour 142.96 NIS. I write the reference and the details of the payment on the form and hand it over to the neighbour. She thanks me, tears in her eyes and I send her out so that the worker will return the power that he cut off. She hurries to go out and I, as a prying nosy Polish woman as I am, walk towards the refrigerator to check its contents. No need to be a genius to guess that if there's no money to pay the electricity, maybe there is no money either to buy food.

כאשר יגורתי – בא לי. המקרר עומד בשממונו, אפילו בקבוק מים אין בתוכו.

"סליחה שאני חטטנית", אני שואלת אותה כשהיא חוזרת ומחבקת אותי בחום, "אבל איך זה שהמקרר שלך ריק? את לא מקבלת קצבה?"

היא בגיל של אמי זצ"ל, דור הולך ודועך של ניצולי שואה המנוצלים בידי העומדים בראשינו המחכים שיגָמרו ואז הכסף שהם לא שילמו למי שמגיע – יעלם אי-שם בכיסו של מאן דהוא. הרי כסף יש, השאלה היא לאן זה מופנה.

It happened as I dreaded and expected. The refrigerator is empty, not even a bottle of water in it.

"I'm sorry if I'm prying," I ask her when she comes back and huggs me warmly, "but how come your refrigerator is empty? Don't you get an allowance?

She is at the age of my mother bless her soul, a dying generation of Holocaust survivors who are exploited by our leaders who are waiting for them to die, and then the money they did not pay to those who deserve it – will disappear somewhere in someone's pocket. There is money, the question is where it is directed to.

היא מראה לי את התלוש מהביטוח הלאומי, בו נרשם סכום של 1,587 ₪ כהכנסה מקצבת הזקנה, פחות 192 ₪ עבור ביטוח בריאות. אין קץ לחוצפה. לא מספיק למחליטים על חיינו שסכום הקצבה הוא כה דל – הם עוד מורידים מזה. בנוסף, כתוב בתלוש שהיא מקבלת תוספת השלמת הכנסה בסך 1,182 ₪, כך שבס"ה מועברים לחשבונה בבנק 2,769 ₪. מי יכולה לחיות מסכום כזה? למה שהיא לא תקבל חשמל בחינם (עבור שימוש סביר, כמובן)? למה שלא יקלו על חייה, על מה שעוד נותר לה לחיות? אין לה ילדים וגם אם היו – אני בספק אם יכלו לסייע לה.

She shows me the form from the National Insurance Institute, where 1,587 NIS was recorded as income from the old-age pension, less 192 NIS for health insurance. There is no end to the chutzpah. It is not enough to those who decide on our lives that the amount of the pension is so low – they lower it more. In addition, it says that she receives an income supplement of 1,182 NIS, so that the total amount transferred to her account at the bank is 2,769 NIS. Who can live by such an amount? Why should she not receive electricity for free (for reasonable use, of course)? Why not make life easier for her, for the time she has left to live? She has no children and if they were – I doubt they could have helped her.

"ממה את חיה?" אני ממשיכה לחקור.

"א שטיקל ברויט דא און דורט און א ביסאלע וואסער", היא עונה בשפה המוכרת לי. לחם צר פה ושם ומים לחץ, אני מתרגמת לעצמי.

אין סיכוי שאשאיר אותה כך בשבת. אמנם ישנה האמרה "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אך לא במקרה הזה. היא צריכה את הבריות ואני עומדת לדאוג לכך שהשבת תהיה לה קודש ונחת.

"What are you living from?" I continue to investigate.

"A stikel broit du und dort und a bisele vasser," she answers in the language familiar to me. A little bread here and there and some water, I translate to myself.

 

There's no way I'll leave her that way on Shabbes. There is, however, the saying, "Make your Shabbat a weekday and do not be need people," but not in this case. She needs people and I am going to make sure that Shabbat will be holy and happy for her.

 James2

♀♀

שעה לאחר מכן, אנחנו חוזרות מהמכלת. שכנה בעלת רכב שגייסתי, מסייעת לה לרדת מהמכונית. זה גיל שהכל נעשה בו לאט ובזהירות. אנחנו נושאות את השקיות המלאות כל טוב וממלאות לה את המקרר והמזוה.

בעלת הרכב עושה כמה טלפונים ומזעיקה למקום את העובדת הסוציאלית, גם היא שכנה. זו בוחנת את המצב ומבטיחה לסייע כמיטב יכולתה. מהכרותי את הנפשות הפועלות – אני יודעת שגם אם אעדר מפה – השכנה שלנו נמצאת מעכשו והלאה בידיים טובות שידאגו לרווחתה. נשים אחיות אנו.

An hour later, we return from the Macolet. A neighbour who owns a car that I recruited, helps her to get out of the car. It's an age where everything is done slowly and carefully. We carry the bags full of goodies and fill the refrigerator and the pantry.

 

The owner of the car makes several calls and fetches the social worker, who is also a neighbour, to the house. She examines the situation and promises to help at her best. Known the people involved – I know that even if I'm away from here – our neighbour is in good hands from now on that will take care of her well-being. We are sisters.

בְּכוֹתֶרֶת:

ביום ראשון אני הולכת לדפוק על כמה שולחנות כדי לנער את האחראים למצב הזה.

In a title:

On Sunday, I'm going to knock on a few tables to shake those responsible for this situation.

מירי מסיקה והברירה הטבעית – אל תשליכני

Miri Mesika & the Natural Selection – Don't Throw Me Away

 

אומץ, הִשָׂרדות Courage, Survivor

גע-גע

את פוקחת את עינייך בבוקר לעוד יום. אחרי ה"מודה אני", את קמה להתמודד עם הבוקר ולהתעמת עם יום נוסף של… תלוי מי את ובאיזה מצב את נמצאת (רצוי אוהבת, נאהבת ומאושרת). יש כאלה הקמות בבוקר בידיעה ברורה להיכן מועדות פניהן ומה הן עומדות לעשות במהלך יומן. יש כאלה שאין להן מושג, הן פשוט זורמות עם מה שבא. יש הנאלצות להתמודד עם ספיחי יום אתמול (או הימים הקודמים) כדי לכבות שריפות, לסדר דברים שקולקלו… ג'אניס ג'ופלין שרה על מאבק עם יום נוסף של בדידות בבלוז הקוסמי שלה. כל אחת ויומה היא.

You open your eyes in the morning for another day. After the "Modeh Ani", you get up to cope with your morning and confront another day of… It depends on who you are and in what state you are in (preferably love, loved and happy). There are those who get up in the morning with a clear knowledge of where they are heading and what they are going to do during their day. Some people have no idea, they just flow with what comes. Some are forced to deal with yesterday's (or previous days') loose ends to extinguish fires, to arrange things that have been broken… Janis Joplin is singing about a struggle with another day of loneliness in her Kozmic Blues. Each person and her day.

ויש כאלה, שכל פקיחת עיניים ליום נוסף, משלח כאבים עצומים ויאוש בגופן ובנפשן. כמו שהשבע אינו מסוגל להבין את הרעב, כך אין הבריא יכול לקלוט את גודל יסוריו של המתענה בתלאובות. יש כאלה שאינן רוצות לקום בבוקר, כי אין כבר תקוה שיוטב להן.

And there are those who's each eye opening for another day, sends an enormous pain and despair in their bodies and souls. Just as the satisfied can't understand the hungry, the healthy can't comprehend the extent of the suffering of the torturer in their hardship. There are those who don't want to get up in the morning, because there is no longer any hope for them to get better.

כשמחלה פוגעת, חס וחלילה, ובמיוחד כזו שסכנת חיים בחובהּ, העולם שהכרנו חרֵב עלינו ונוצר מצב חדש שיש להתמודד עימו ולפתור את בעיותיו. האמיצות, קוראות תיגר על הצרה ורואות בהתמודדות איתה אתגר. יש כאלה המצליחות לגבור על הרעה ויוצאות כשידן על העליונה, חמושות בתובנות חדשות לגבי עצמן וסביבתן, לפעמים גם על העולם בכללותו. בתבונתן, הן משנות ממנהגיהן הישנים, משתדלות לחיות בצורה נכונה ובריאה יותר, משתחררות מהעבר הרע ובוחרות בחיים.

When a disease hits, G-d forbid, and especially such that is life threatening, the world we knew is destroyed, and a new situation is created, such that needs coping with and solve its problems. The courageous, are challenging the trouble and seeing it as a test. There are those who succeed in overcoming their problem and come out with the upper hand, armed with new insights about themselves and their surroundings, sometimes also on the world in general. In their wisdom, they change their old habits, try to live more correctly and healthier, free themselves from their bad past and choose life.

עופי ציפור

אני מכירה כאלה שאחרי שהן מקבלות את הידיעה הקשה, הן עוברות את ההליכים הרפואיים המתאימים, אך אינן משנות דבר ואחר כך עוד מתלוננות על שאין הן מבריאות והמחלות אינן עוזבות אותן. אלה שייכות לזן שאינני מצליחה להבין. הן עוברות התקף לב, מוזהרות להפסיק לעשן לאלתר, אך אינן טורחות. המהדרות, מציתות סיגריה ברגע שכף רגלן עוברת את סף בית החולים בדרכן לביתן. מה הפלא שהן מותקפות שוב? הוכיחו לנו לא מעט שיש קשר הדוק בין עישון לסרטן הריאות ושאר מרעין בישין, האם זה עוצר כליל את העישון? פשוט נבצר מבינתי איך מזיקין לבריאות ביודעין.

I know those who after they receive the hard news, they undergo the appropriate medical procedures, but they don't change anything, and then they complain that they are not healthy and that the diseases don't leave them. They belong to a species I fail to understand. They have a heart attack, are warned to stop smoking immediately, but they don't bother. The women are lighting a cigarette as soon as their feet pass the threshold of the hospital on their way to their home. No wonder they are being attacked again? We were proven quite a bit that there is a close connection between smoking and lung cancer and other troubles; does this stop anybody from smoking? I simply can't comprehend how people are consciously damaging their health.

ויש את אלה המשלימות עם מר גורלן, מקבלות עליהן את הדין (מה שאינו מחויב המציאות) ובוחרות לרדת שאולה מוקדם מדי וללא נסיון כלשהו להרפא.

And there are those who accept their fate, accept the judgment (which is not obligatory) and choose to perish too early and without any attempt to heal.

אינני יודעת מה הייתי עושה לוא היה קורה חס ושלום, וגם לא הייתי רוצה לדעת. אני מקוה לחיות בטוב ובבריאות טובה, לפחות כמו אמי עליה השלום שזכתה להגיע לגיל 88.

I don't know what I would have done if I had to face this, G-d forbid, and I really don't want to know. I hope to live well and in good health, at least like my mother, peace be upon her, who has reached the age of 88.

הסרט התיעודי המצוין, "ציפור חדשה, בבקשה", מציג אשה אמיצה, הנלחמת ככל יכולתה לשרוד, למרות שהסיכויים אינם רבים ואינם לצדה. אחת מתשע נשים תחלה במהלך חייה בסרטן השד. מי תצליח להתגבר, מי לא?

The excellent documentary, "A New Bird, Please," presents a brave woman who fights as hard as she can to survive, even though the chances are not many and not on her side. One in nine women will develop breast cancer during her lifetime. Who will succeed to overcome it, who will not?

אני ממליצה לצפות בסרט המרתק הזה, המעניק השראה לכל מי שהמחלה נגעה בה ולכל מי שהיא ברת מזל להתחמק ממנה. הבמאית, אתי גדיש דה לנגה, עשתה עבודת בימוי מצוינת. בנגיעה רכה וחומלת, היא תעדה רגעי קושי ומשבר, כמו גם של תקוה. הבמאית מתארת חיי אשה אחת ומה שעובר על משפחתה, אשה שאינה מוכנה להכנע לגורל. אשה, המגלמת אותנו עצמנו, משום שהמחלה הזו אינה מבחינה בין אחת לאחרת.

I highly recommend watching this movie, which inspires everyone who has been touched by this disease and also who is lucky enough to avoid it. The director, Etti Gadish de Lange, did an excellent directing work. With a soft and compassionate touch, while documenting moments of difficulty and crisis, as well as hope, she describes the life of one woman in the shadow of the disease and what her family is going through, a woman who is unwilling to succumb to fate. A woman who embodies ourselves, because this disease does not distinguish between one and another.

ציפור חדשה, בבקשה

A New Bird, Please

לזכר אלה שלא שרדו.

In memory of those who did not survive.