ארכיון תג: ואהבת לרעך כמוך

בין כסה לעשור תש"פ Ten Days of Repentance

דוד ד'אור – זמן האהבה

David D'or – Time for Love

בין כסה לעשור, בעשרת ימי תשובה, אמור החלק הדתי בעם להתכנס אל תוך עצמו לקראת היום הנורא שזה מאמין בו. החלק החילוני מתכנס פחות בעצמו ויותר מתרחק לחו"ל.

Between Rosh Hashanah and Yom Kippur, at the Ten Days of Repentance, the religious part of the nation is supposed to gather inside itself towards the awful day it believes in. The secular part gathers less in itself and extends abroad.

בין כסה לעשור, אני מצפה מהעם שלי לעשות חשבון נפש אמיתי ולהתאחד, כי אנחנו עם אחד. אני גם מצפה מהעם שלי לנהוג איש ברעהו ככתוב – "ואהבת לרעך כמוך". כמו כן, לגלות את המידות הנכונות כ"עם הנבחר" שרבים מהדתיים מאמינים שאנחנו ולנהוג בהגינות ובאנושיות גם כלפי אלה שאינם נמנים עם העם שלנו, המהגרים, לדוגמא, אלה שאינם יהודים, אך גרים בשערינו.

Between Rosh Hashanah and Yom Kippur, I expect my people to do a real soul-searching and unite, because we are one nation. I also expect my people to treat each other as written – "Thou shalt love thy neighbour as thyself." Also, to show the right attributes as the "chosen people" that many of the religious believe we are such, and behave in a fair and humane way even to those who are not part of our people, immigrants, for example, those who are not Jewish, but who live in our country.

במשפט אחד:

בימים הללו אני מצפה לאהבת חינם.

In one sentence:

These days, I expect people to just love each other.

דוד ד'אור ואהוד בנאיזמן אהבה

David D'or & Ehud Banai – Time for Love

להבדיל בין קודש לחול Distinguishing Between Sacred and Profane

קיינורוח בשמיים

KeiinoSpirit in the Sky

המעבר הזה בין השבת למוצאיה, יחודי לישראל ולשכונות דתיות יהודיות ברחבי העולם.

This transition between Shabbat and its time of departure, is unique to Israel and Jewish religious neighbourhoods around the world.

אני מדליקה נרות שבת כדי להשרות אוירה שונה מזו שבימי השבוע הרגילים. עושה קידוש על כוס מיץ תפוזים ומשום שאיני מאמינה בשטויות הדתיות, אך רוצה לשמור על המסורת כפי שאני מוצאת לנכון, הרי שבמקום הברכה הרגילה, הדתית, אני אומרת: "ברוכה את אלוקימתינו האדירה, אשר קידשתנו במצוותיה והציעה לנו להדליק נרות של שבת קודש". לא 'ציוותה', אלא 'הציעה'. במסורת שלי אין ציוויים והפחדות.

I light the Shabbat candles to inspire a different atmosphere than the usual weekdays. I Do the Kiddush with a glass of orange juice and because I don't believe in religious nonsense, but want to keep the tradition as I see fit, then instead of the usual, religious blessing, I say: "Bless our mighty goddess, who sanctified us with her commandments and offered us to light a Holy Shabbat candles." Not 'commanded', but 'offered'. In my tradition there are no imperatives and intimidations.

לולא הכפיה המאוסה של הדתיים, היינו יכולים לחיות בשקט ובשלוה זה לצד זה, זו לצד זו ולא להציק לאף צד. אחת הסיבות שאני מתעבת כל דת שהיא, היא הצורך להתנהל גם בתקופה המודרנית דהיום של המאה ה-21 לפי חוקים שהמציאו שמוקים חולי שליטה שלא כל הברגים במוחותיהם היו מחוזקים דיים. להזכיר את הדרת הנשים מן הטקסים החשובים אותם מנהלים אך ורק השמוקים?

If it weren't for the coercion by the religious, we could live quietly and peacefully side by side, both women and men and not pest either side. One of the reasons I loathe any religion is the need to carry on even in today's modern-day 21st century by laws that were invented by control freaks shmucks who didn't have all their marbles in order. Should I mention the exclusion of women from the important rituals that only the shmucks perform?

ביליתי את השבת אצל זו שנקעה את רגלה כדי לסייע לה בדברים שהיתה צריכה סיוע בהם. היא דתית ושומרת אדוקה של המצוות. יחד עם זאת, היא אינה פנאטית ואינה כופה על זולתה את דעותיה ומנהגיה. עובדה שבחרה להתקשר אלי אחרי שנפלה ולא לחברה דתית שגם היתה נענית למצוה. מבחינתה, כפי שניסחה זאת באוזני לא פעם ולא פעמיים, "'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא י"ט 18) זו המצוה הכי חשובה וזו הרי כל התורה כולה על רגל אחת כפי שנהג לומר הלל הזקן". נמנעתי מלתהות באוזניה מה נהג לומר הלל הצעיר…

I spent the Shabbat with the one who sprained her leg in order to assist her with things she needed help with. She is religious and devoutly observant. At the same time, she is not fanatical and does not coerce her opinions and customs. It's a fact that she chose to call me after she fell and not a religious friend who would also be happy to do the mitzvah. For her, as she put it to me, not once or twice, "'but thou shalt love thy neighbour as thyself' (Leviticus 19:18) is the most important mitzvah, and it is the entire Torah in short as the Hillel the Elder used to say". I avoided wondering out loud in her ears what would Hillel the Younger say…

הזמנו כמה חברות ששמחו להגיע לקידוש ולסעודת השבת אצלה. בישלתי בשביל כולנו וגם נשאר לנו מספיק אוכל עד יום ראשון. היא דתית ולא התכוונתי לבשל אצלה בשבת. מחר יום חדש ואבשל לה שוב. ישבנו סביב השולחן, היא הדליקה את הנרות, בירכה עליהם וקידשה. מפאת כבודה, לגמתי גם אני מן היין. איני אוהבת לעשות דוקא כשאין צורך בכך. שרנו שירי שבת והיתה אוירה ממש נחמדה.

We invited some friends who were happy to come to Kiddush and Shabbat dinner. I cooked for all of us and we also had enough food until Sunday. She is religious, I wasn't going to cook on Shabbat. Tomorrow is a new day and I'll cook for her again. We sat around the table, she lit the candles, blessed them and did the Kiddush. Because I respected her, I sipped from the wine too. I don't like to spite nobody when it's not necessary. We sang Shabbat songs and it was a really nice atmosphere.

אבבאהוידאו האחרון

AbbaThe Last Video

מישהי התנדבה להגיש את הארוחה. חברה נוספת קמה לעזור לה. הראשונה הביאה את המגש עם המתאבנים והניחה אותו על השולחן, מתחילה לפזר את תכולתו. השניה הגיעה עם מגש נוסף וגם היא החלה לפזר את תכולתו על השולחן. היו שם סלטים מסוגים שונים שקניתי בסופר, פיתות שחיממתי בתנור שדלק בלי כוונה לכבותו לכבוד החמין שהכנתי ואמור היה להתבשל לאט ושתיה – מיצים שונים וגם אלכוהול. יש בינינו החובבות את הטיפה המרה. לא אני. אני מעדיפה תמיד מיץ תפוזים, רצוי סחוט טרי.

Someone volunteered to serve the meal. Another friend got up to help her. The first one brought the tray with the appetizers and put it on the table, beginning to disperse its contents. The second one came with another tray and also began to spread its contents on the table. There were different kinds of salads I bought at the supermarket, pita breads I had warmed up in the oven that wasn't going to be switched off due to the cholent I had prepared and was supposed to cook slowly, and drink – various juices and alcohol. There are among us those who like alcoholic beverage. Not me. I always prefer orange juice, preferably freshly squeezed.

סיימנו עם המתאבנים וזוג חברות נוסף קם להביא את המרק. אחת מהן פגעה בידה בשולחן שלא בכוונה וכשניסתה להרחיק את עצמה, היא התנשפה וזה היה בדיוק מול הנרות. אחד מהם כבה. דממת מבוכה השתררה סביב השולחן ולא ידענו מה לעשות. השבת הרי נכנסה ואסור היה להדליק את הנר הזה שוב. עיני כולנו נישאו לעבר המארחת, מחכות לתגובתה.

We finished with the appetizers and another couple got up to bring the soup. One of them accidentally hit the table with her hand and when she tried to pull herself away, she gasped and it was just in front of the candles. One of them went off. There was an awkward silence around the table and we didn't know what to do. The Shabbat had entered already and it was forbidden to light this candle again. Our eyes were aimed at the hostess, waiting for her response.

"איך היד שלך?" שאלה זו בנחת את הנפגעת כשהיא קמה אליה בכבדות לבדוק את מצבה. הבטנו איך היא מזיזה לאט ובזהירות את רגלה הנתונה בתוך תחבושת אלסטית. "לא כואב לך?"

"היד בסדר", ענתה הנפגעת, "אבל מה עם הנר? הוא כבה…" קולה גוע במבוכה גדולה.

"אין מה להתרגש", אמרה המאחרת בנחת ואפילו בחיוך מעודד, מניחה יד מרגיעה על כתפה. "נדליק אותו מחר, בהבדלה."

"How's your hand?" Asked the hostess the injured as she stood up heavily to check on her condition. We watched as she slowly and carefully moved her leg with the elastic bandage. "Doesn't it hurt you?"

"The hand is fine," the injured replied, "but what about the candle? It went off…" Her voice faded with a big embarrassment.

"There is nothing to be excited about," said the hostess leisurely and even with an encouraging smile, placing a calming hand on her shoulder. "We'll light it tomorrow, at the Havdalah."

במשפט אחד:

ואהבת לרעך כמוך!

In one sentence:

But thou shalt love thy neighbour as thyself!

כמה שנאה !!! So Much Hatred

עדנה גורן, גילה חסיד ועוזי רוזנבלט – צהובים

כל כך הרבה שנאה! איך אפשר לשנוא כך בימים שאמורים להיות דוגמא של חמלה, אהבה וקבלת הזולת? כרגיל אצל הדתיים הצבועים – אחד בפה ואחד בלב.

So much hatred! How can one hate so much in these days which should be an example for compassion, love and acceptance of the other? As usual with the hypocrite orthodox religious people – hypocritically, deceitfully.

Emily Eldredge – The Truth about Inner Demons

בעוד שבוע ויום, בי"א באב ה'תשע"ז (3.8.17 למניינם), יתקיים בירושלים בירתנו הנצחית מצעד הגאוה. לקראת המאורע המשמח, במקום להראות גדלות רוח, אומץ ובעיקר אחוות אחים ואחיות, קרי, לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" כלשונה – בוחרים שונאי אחיהם שאינם כמותם ללבות את השנאה.

In a week and a day, on 3.8.17, the pride parade will march in Jerusalem. Our eternal capital. Towards the joyous occasion, instead of showing greatness of spirit, courage and mainly brotherhood and sisterhood, meaning fulfilling the commandment "love thy neighbour as thyself" as it is – those who hate their brothers who are not like them, choose to inflame hatred.

Stop Hating People

אני ממש לא צריכה שאלו יאהבו אותי, הקיום שלי אינו תלוי בדעתם וגישתם כלפי. אני מוותרת על הקשקוש הבלתי אפשרי הזה, אבל כשמאן דהוא מצהיר על "אהבת ישראל", אני מצפה בתמימותי לקיום ההצהרה הזו. חבל שאין היא מתקיימת. יכול היה להיות אחרת, לגמרי אחרת מבחינת אחדותנו והדבק שלנו כעם יהודי, בעיקר בארץ שלנו.

I really don't need these people to love me; my existence doesn't depend on their attitude towards me. I pass this impossible nonsense, but when someone declares that he "loves the people of Israel", I innocently expect the fulfilment of this announcement. It's a shame that it's not being practised as it should. It could be different, totally different in terms of our unity and what brings us together as Jewish nation, mainly in our country, Israel.

The Pretenders – Thin line between love and hate

 

במשפט אחד:

בואנה בהמוניכן למצעד בירושלים ונראה לכל שאנחנו פה, שוות בפני הכל.

In one sentence:

Come in your multitudes to the Jerusalem pride parade, and we'll show all that we are here, equal among equals.

 

את רוצה מכות?

ליום האלימות נגד נשים שחל אתמול

מערוך1

מי באמת רוצה?

מי רוצה לחיות בפחד תמידי?

מי רוצה לשקשק מאימה?

רוצה לחוות את הטרור, שמא הגה שתוציא תגרור תגובה אלימה כלפיה?

מי רוצה להיות תחת לחץ מצמית?

מי?

לא, אני לא רוצה!

אתה רוצה?

בא לך לחוות איך זה?

♀♀

אני משתדלת לעזור, להעצים נשים, אבל לא אחת נתקלת בחומת הפחד הנוראה שגורמת למאן דהיא להשאר עם הנבל, להתחפר בחרא המוכר ולא לצאת ולהלחם על זכותה לחיות את חייה כראות עיניה. כל מה שאגיד, כל מה שאדגים, כל מה שתאמר לה הגורמת המקצועית – שום דבר מאלה לא יעזרו לאף אחת לצאת מן הכלא ללא תשתית כלכלית משל עצמה.

אני הרי אופטימית ובטוחה שלכל דבר יש פתרון אם ירצו הגורמים המתאימים לחתור אליו. מבחינתי, הפתרון בנושא הזה הוא אחד: חינוך. אם אגיד/אכתוב את זה מספיק פעמים, האם זה יחדור אי פעם לראשם וללִבם של העומדים בראשנו ולמקבלי ההחלטות באשר לאיכות חיינו?

כמו כל דבר בחיים, זה צריך להעשות בשלבים, משום שאין "זבנג וגמרנו". אנחנו לא שמוקים. אין אנו נוהגות לתקוף את הבעיה או להציף את הנושא (זה עוד עלול לטבוע לנו ולהשאר איתנו לנצח…), אלא אנחנו משתדלות לחשוב, לאמץ את התאים האפורים כדי למצוא פתרון. סוף מעשה, כדי שלא יהיה מר ונמהר, במחשבה תחילה.

♀♀

אז מה עושות כדי לשנות?

"כי מן הטף תבוא לנו החוכמה". דבר ראשון, ליצור תכנית לימודים שתדגיש את השוויון בין המינים (וגם המגדרים, כמובן, כי "הומו" לא יכולה להיות קללה יותר!). כשזה יוטמע בטף, החל מגיל אפס, הרי שזה יחלחל למעלה, גם להוריהם. יהיו הורים שאיתם תהיה זו בעיה, כי הם חולים ומתעללים, אך גם לזה יש פתרון בדמות הוצאת הילדים מרשותם; אבל זה כבר שייך לענייני אכיפה.

יהיו מגזרים שהדבר לא יהיה להם קל, אך מאחר וחינוך זה דבר שאפשר ללמד, הם יצטרכו להתישר עם לימודי הלִבּה וללמוד איך לכבד גם את אלה שאינם מאמינים ו/או הולכים בדרכם. אינני מסוגלת להבין איך, במדינה דמוקרטית, נותן משרד החינוך יד לחינוך מפלה. דת/מסורת וכו' זה ענין אישי, לא לאומי ולא חשוב במה מאמין מאן דהוא – עליו לפעול לפי הנורמות שתקבענה. לא די לומר ש"אלימות זה דבר נורא ויש להכחידה", אלא יש לפעול ממש כדי להגשים את זה, למגר את האלימות מן השורש. לא אכנס כאן לנושא של השחתת הנפש בשליטה על עם אחר ואיזו "גדלות רוח" זו גורמת לקלגס.

"ואהבת לרעך כמוך". רעך זה גם האשה, גם אם היא נדמית לך זרה ומפחידה אותך, השמוק. היא לא נולדה כדי לשרת אף אחד, היא לא נוצרה כדי שתהיה כלי משחק בידיך, היא לא נבראה כדי למלא את מאווייך, גם לא אם אתה דמות ציבורית מפורסמת. לא, שמוק!

"וביערת הרע מקרבך!" יש להפסיק את הסלחנות והיד הרכה בנוקטים באלימות ולהתחיל לתת עונשים משמעותיים לפושעים הללו. כשבעילת קטינות תפסיק להיות ענין "חברמני" של מפורסם זה או אחר, אלא פשע שיש לתת עליו את הדין בישיבה מאחורי סורג ובריח יחד עם שיקום שכלי משמעותי – תראה החברה אחרת.

מה זה חינוך?

איך מחנכין להבחין בין טוב לרע? מה זה טוב? מה זה רע? שאלות שכדאי לתת עליהן את הדעת ולהעלותן לדיון ציבורי כדי למצוע פתרון לחברה החולה שלנו.

♀♀

הדג נחש – אין לי אף אחד

♀♀

חומר לעשיה:

הבטנה סביבכן וראנה נכוחה את פני הדברים. הסברנה פנים לנשים שבחייכן, בין אם אלה נמצאות בסביבתכן הקרובה ובין אם אתן רק נתקלות בהן פה ושם. קבלנה אותן, הארנה להן פנים, העצמנה, עזורנה, תננה מעצמכן. כל המסייעת לנפש דוויה אחת – הצל תציל עולם ומלואו.

♀♀

בתמצית:

צריך לשים גבול להשתוללות ולהתחיל לפעול כדי למגר את הרעה החולה. מה שיש לנו כיום, אלה תחבושות שאין בהן כדי לרפא את הפצע. כל האגודות, העמותות ומרכזי הסיוע למיניהן (הן למען נשים והן לילדים) ודומיהן, כולל מקלטי הנשים – אינם פתרון, אלא ראי למצוקה הנוראה הקיימת בקרבנו. גם אם עושות הן עבודת קודש, אין זה מסייע למיגור הבעיה.

הלואי, אמן, יבוא היום במהרה בימינו ולא נצטרך ימי זכרון שכאלה.

היום יום ששי Today is Friday

James

יום ששי, יום של קניית החלות לשבת. אני משאירה את ביאטריס לטפל קצת בגינה ויוצאת מביתי אל השמש הנעימה, צועדת לי מעדנות לכיוון המכלת. במרחק מספר בתים, עומדת שכנה ליד מונה החשמל שלה ופניה שטופות דאגה. אני קרֵבה ושומעת את דבריה.

Friday, a day of buying challahs for Shabbat. I leave Béatrice to take care of the garden a bit and walk out of my house to the pleasant sun, walking gently toward the Macolet (the grocery store). A few houses away, a neighbour stands next to her electric meter and her face is filled with worry. I get near and hear her words.

"בבקשה", היא אומרת לאיש לצדה, "אל תנתק לי את החשמל, בבקשה!"

הלה פוסק לרגע את התעסקותו עם המונה ועונה לה בהתנצלות: "אני מצטער, אבל יש לך חוב ואני לא יכול לעשות כלום."

"Please," she says to the man beside her, "don't cut off my electricity, please!"

"I'm sorry, but you have a debt and I can't do anything," he says apologetically.

אני מברכת אותה לשלום ושואלת אם יש איזושהי בעיה. היא מביטה בי במבט מבויש ועונה בקול דק מאוד שלא הצליחה לשלם את חשבונות החשמל וגם כרגע אינה יכולה לעשות כן, אז הם מנתקים לה. "באיזה סכום מדובר?" אני תוהה.

ללא אומר היא מושיטה לי את הנייר עם הדיו האדומה. אני מתבוננת בסכומים ובמועדים הרשומים שם ותמהה על הזמן הרב שעבר והחוב שתפח. כנראה שהיא במצוקה גדולה, אני חושבת לעצמי. בשל נדודַי אל ועם ביאטריס, אני די מנותקת מהנעשה בישוב, קל וחומר מהשכנות שאינן חברותי הקרובות.

I greet her and ask if there is any problem. She looks at me shyly and answers in a very thin voice that she has not managed to pay the electricity bills and even now can't do so, so they are going to cut it off. "How much is it?" I wonder.

Without a word she hands me the paper with the red ink. I look at the amounts and the dates listed there and wonder about the long time that has passed and the debt that has grown. She must be in great hardship, I think to myself. Because of my wanderings to and with Béatrice, I am quite detached from what is happening in the community, let alone from my neighbours who are not my close friends.

"חכה", אני פונה אל העובד המסור, "מה אפשר לעשות בשביל לעצור את התהליך הזה?"

הוא מביט בי קצרות ועונה במשפט אחד: "צריך לשלם את החוב." אני שומעת את ה"דא-כאילו" בנימת הקול למודת הנסיון.

"איך עושים את זה?" אני חוקרת, הרי מעולם לא חויתי ומקוה שגם לא אֱחְוֶה אי פעם חס ושלום. שאף אחת לא תחוה, אמן!

האיש מסביר לנו שיש להתקשר לחברת החשמל ואפשר גם לשלם בכרטיס אשראי.

"בואי", אני אומרת לשכנה, "נכנס הביתה ונתקשר מאצלך." האיש פונה לעבר מכוניתו כדי לשבת במזגן עד שנחזור אליו.

"Wait," I turn to the devoted worker, "what can one do to stop this process?"

He looks at me briefly and answers with one sentence: "One has to pay the debt." I hear the "Da-really" in the experienced tone of voice.

"How do you do that?" I enquire, since I have never experienced and hope that I will never have ever, Heaven forbid. Hopefully, no one will experience, Amen!

The man explains that we have to call the electricity company and we can also pay there with credit card.

"Come," I say to my neighbour, "let's go inside and call from you." The man turns to his car to sit in the air conditioner until we get back to him.

James1

אנחנו חולפות בין הקוצים הממלאים את השביל אל הבית. הדשא גדל פרא, עלים יבשים עומסים את הדרך. אני מתארת לעצמי שאין לה גם כסף לשלם לגנן ומציינת לעצמי לגייסו כדי שיעלים את העזובה.

We pass through the thorns that fill the path to the house. The grass grew wild, dry leaves are packing the way. I imagine that she does not have the money to pay the gardener, and I note myself to recruit him in order to make the neglect disappear.

הבית שקט. אין מכשירים פועלים. גם הטלפון מת. היא מביטה בי בחוסר אונים, שותקת. אני מתקשרת מהנייד שלי ומסדירה את התשלום. נציגת השרות אדיבה ומתחשבת, מחלקת לתשלומים כדי להקל ואפילו מגדילה עשות ומוותרת על התשלום עבור הניתוק והחיבור מחדש: 71 ₪ ו-48 אג' לכל פעולה; דהיינו, טובת הלב חסכה לשכנה 142.96 ₪. אני רושמת על הטופס את האסמכתא ופרטי התשלום ומוסרת לשכנה. זו מודה לי, דמעות בעיניה ואני שולחת אותה החוצה כדי שהעובד יחזיר לה את החשמל שניתק. היא חשה לצאת ואני, פולניה חטטנית שכמותי, ניגשת את המקרר כדי לבדוק את תכולתו. לא צריכה להיות גאונית כדי לנחש שאם אין כסף לשלם את החשמל, אולי גם אין כסף לקנות אוכל.

The house is quiet. No working devices. The phone is dead, too. She looks at me helplessly, silent. I call from my mobile and arrange the payment. The representative, courteous and considerate, divides the debt to payments in order to facilitate, and even does more: she waives the payment for the disconnection and reconnection: 71 NIS and 48 agorot per action; in other words, the kind good-hearted person saved the neighbour 142.96 NIS. I write the reference and the details of the payment on the form and hand it over to the neighbour. She thanks me, tears in her eyes and I send her out so that the worker will return the power that he cut off. She hurries to go out and I, as a prying nosy Polish woman as I am, walk towards the refrigerator to check its contents. No need to be a genius to guess that if there's no money to pay the electricity, maybe there is no money either to buy food.

כאשר יגורתי – בא לי. המקרר עומד בשממונו, אפילו בקבוק מים אין בתוכו.

"סליחה שאני חטטנית", אני שואלת אותה כשהיא חוזרת ומחבקת אותי בחום, "אבל איך זה שהמקרר שלך ריק? את לא מקבלת קצבה?"

היא בגיל של אמי זצ"ל, דור הולך ודועך של ניצולי שואה המנוצלים בידי העומדים בראשינו המחכים שיגָמרו ואז הכסף שהם לא שילמו למי שמגיע – יעלם אי-שם בכיסו של מאן דהוא. הרי כסף יש, השאלה היא לאן זה מופנה.

It happened as I dreaded and expected. The refrigerator is empty, not even a bottle of water in it.

"I'm sorry if I'm prying," I ask her when she comes back and huggs me warmly, "but how come your refrigerator is empty? Don't you get an allowance?

She is at the age of my mother bless her soul, a dying generation of Holocaust survivors who are exploited by our leaders who are waiting for them to die, and then the money they did not pay to those who deserve it – will disappear somewhere in someone's pocket. There is money, the question is where it is directed to.

היא מראה לי את התלוש מהביטוח הלאומי, בו נרשם סכום של 1,587 ₪ כהכנסה מקצבת הזקנה, פחות 192 ₪ עבור ביטוח בריאות. אין קץ לחוצפה. לא מספיק למחליטים על חיינו שסכום הקצבה הוא כה דל – הם עוד מורידים מזה. בנוסף, כתוב בתלוש שהיא מקבלת תוספת השלמת הכנסה בסך 1,182 ₪, כך שבס"ה מועברים לחשבונה בבנק 2,769 ₪. מי יכולה לחיות מסכום כזה? למה שהיא לא תקבל חשמל בחינם (עבור שימוש סביר, כמובן)? למה שלא יקלו על חייה, על מה שעוד נותר לה לחיות? אין לה ילדים וגם אם היו – אני בספק אם יכלו לסייע לה.

She shows me the form from the National Insurance Institute, where 1,587 NIS was recorded as income from the old-age pension, less 192 NIS for health insurance. There is no end to the chutzpah. It is not enough to those who decide on our lives that the amount of the pension is so low – they lower it more. In addition, it says that she receives an income supplement of 1,182 NIS, so that the total amount transferred to her account at the bank is 2,769 NIS. Who can live by such an amount? Why should she not receive electricity for free (for reasonable use, of course)? Why not make life easier for her, for the time she has left to live? She has no children and if they were – I doubt they could have helped her.

"ממה את חיה?" אני ממשיכה לחקור.

"א שטיקל ברויט דא און דורט און א ביסאלע וואסער", היא עונה בשפה המוכרת לי. לחם צר פה ושם ומים לחץ, אני מתרגמת לעצמי.

אין סיכוי שאשאיר אותה כך בשבת. אמנם ישנה האמרה "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אך לא במקרה הזה. היא צריכה את הבריות ואני עומדת לדאוג לכך שהשבת תהיה לה קודש ונחת.

"What are you living from?" I continue to investigate.

"A stikel broit du und dort und a bisele vasser," she answers in the language familiar to me. A little bread here and there and some water, I translate to myself.

 

There's no way I'll leave her that way on Shabbes. There is, however, the saying, "Make your Shabbat a weekday and do not be need people," but not in this case. She needs people and I am going to make sure that Shabbat will be holy and happy for her.

 James2

♀♀

שעה לאחר מכן, אנחנו חוזרות מהמכלת. שכנה בעלת רכב שגייסתי, מסייעת לה לרדת מהמכונית. זה גיל שהכל נעשה בו לאט ובזהירות. אנחנו נושאות את השקיות המלאות כל טוב וממלאות לה את המקרר והמזוה.

בעלת הרכב עושה כמה טלפונים ומזעיקה למקום את העובדת הסוציאלית, גם היא שכנה. זו בוחנת את המצב ומבטיחה לסייע כמיטב יכולתה. מהכרותי את הנפשות הפועלות – אני יודעת שגם אם אעדר מפה – השכנה שלנו נמצאת מעכשו והלאה בידיים טובות שידאגו לרווחתה. נשים אחיות אנו.

An hour later, we return from the Macolet. A neighbour who owns a car that I recruited, helps her to get out of the car. It's an age where everything is done slowly and carefully. We carry the bags full of goodies and fill the refrigerator and the pantry.

 

The owner of the car makes several calls and fetches the social worker, who is also a neighbour, to the house. She examines the situation and promises to help at her best. Known the people involved – I know that even if I'm away from here – our neighbour is in good hands from now on that will take care of her well-being. We are sisters.

בְּכוֹתֶרֶת:

ביום ראשון אני הולכת לדפוק על כמה שולחנות כדי לנער את האחראים למצב הזה.

In a title:

On Sunday, I'm going to knock on a few tables to shake those responsible for this situation.

מירי מסיקה והברירה הטבעית – אל תשליכני

Miri Mesika & the Natural Selection – Don't Throw Me Away

 

הגֵר אשר בשעריך The Foreigner Residing at your Gates

מצבים של נוֹכְרוּת

Situations of Alienation

"גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב', כ"ב; י"ח, ג')

"A foreigner I lived in a foreign land" (Exodus 2, 22; 18, 3)

בשנת 1997 יצא לי להיות נוכחת בפגישת עבודה בארגון לסבי במרכז תל-אביב. להן היה ברור מלכתחילה שאני לסבית ואילו אני בכלל לא ידעתי אז שאני כזו. אחת מהן, שמן הסתם מצאתי חן בעיניה (וכי יכול להיות אחרת?), חזרה ושנתה באוזני שאני לסבית לטנטית. אני, שמלים לועזיות הן אחת מנקודות התורפה הכי גדולות אצלי (בקושי מסתדרת עם המלים העבריות…), לא הבנתי מה היא רוצה ממני. הרי ידוע לכל שאני חושבת לאט ולרוב טועה. הסוף היה שהבהרתי לנ"ל שהעובדה שכתבתי ספר לסבי, אין בה כדי להוכיח דבר וחצי דבר לגבי מה שאני וביקשתי ממנה להניח לי.

In 1997, I was invited to attend a working meeting at a lesbian organization in central Tel Aviv. It was clear to them from the start that I was a lesbian, and I did not even know then that I was. One of them, which must have liked me (how could it be otherwise?), repeated to me that I was a latent lesbian. I, who one of the biggest weak points is words in a foreign language (I barely manage with the Hebrew words…), I did not understand what she wanted from me. After all, it is known to all that I think slowly and often wrong. The end was that I made it clear to the above that the fact that I had written a lesbian book, did not prove anything about what I was and I asked her to leave me alone.

למחרת, עת התקשרתי לבדוק את נושא שיתוף הפעולה שלי איתן (שלשמו התכנסנו יחד), קיבלתי מקלחת קרה בנוסח: "אם אינך לסבית, אז מה את רוצה מאיתנו?" וכי מה יכולתי לרצות? הרי הוצאתי לאור ספר שיתאים לסדר היום שלהן וחשבתי (לתומי) שנפש האשה טובה מנעוריה והן תעזורנה לי להפיצו. הייתי מאוד תמימה. סברתי שיש אחוות נשים ואין לערב את נושא המגדר. הייתי בטוחה שהן, יותר מאחרים (לא סתם כתבתי "אחרים" בלשון זכר!), לא תעשנה לי את ששנוא עליהן. לא עזר לי דבר – הן הקיאו אותי מקרבן ומאז, אני משתדלת לא להתקרב להתכנסויות מן הסוג הנלוז הזה. הן אצלי טאבו. לא בא לי להיות גֵרָה בארצי.

The next day, when I called to check on the subject of my cooperation with them (for which we got together), I received a cold shower in the following wording: "If you are not a lesbian, then what do you want from us?" What could I want? After all, I published a book that would suit their agenda and I thought (innocently) that the woman's soul was good since her adolescence and that they would help me distribute it. I was very naïve. I thought there was a sisterhood of women and gender should not be involved. I was sure that they, more than others (I did not just write "others" in vain!), would not do to me what they shouldn't. Nothing helped me – they excluded me from their actions, and since then I've tried not to get near to that kind of crooked gatherings. For me, they are taboo. I do not feel like being a foreigner in my country.

שנה לאחר מכן, הכרתי מישהי שמצאה חן בעיני. באחד מביקורי בביתה ששכן בשכונה צפונית בעיר הגדולה, היא התנצלה על שהכושי מתאחר ואין ברירה – הוא ינקה בזמן "שלנו". הייתי כבר בצומת נתניה ולא היה טעם לרדת מן האוטובוס ולחזור לביתי. לא הקדשתי מחשבה על טיבו של הכושי שלה. מבחינתי, כושי, היה מי שעובד בעבודות בהן הועסק מיטב הנוער וללא קשר לצבע העור. בזמן ההוא, היתה רווחת למדי התופעה של סטודנטים המממנים עצמם בעבודות נקיון ולכן הופתעתי למראה הכושי האמיתי ולא זה הלבן לו ציפיתי. לנו, בקציר, היו הערבים, ומה ידענו מכושים אמיתיים מלבד אלה שהוצגו לפנינו ב"אוהל הדוד תום" וב"שורשים"?

A year later, I met someone I liked. On one of my visits to her home, which was located in a northern neighbourhood in the big city, she apologized for the nigger being late and there was no choice – he would be cleaning during "our" time. I was already at Netanya junction and there was no point in getting off the bus and returning home. I did not give a thought about her nigger. As far as I was concerned, a nigger was someone who worked in the jobs in which the best of the youth was employed, regardless of the colour of the skin. At that time, the phenomenon of self-financing students by cleaning jobs was quite common, so I was surprised to the sight of the real nigger rather than the white one I had expected. We, in Katzir, we had the Arabs, and what did we know of real niggers except those presented before us in "Uncle Tom's Cabin" and "Roots"?

אולי אני יוצאת דופן, אבל תמיד היתה לי חולשה לזרים מכל המינים והסוגים, אין לי מושג למה. עולמות שונים מזה המוכר לי, תמיד שָׁבוּ את דמיוני והלהיבו אותי. היו לי מליון שאלות לשאול, אך הוא דיבר אנגלית קלוקלת מאוד ובמבטא שאי אפשר היה להבין, כך שנסיונותי ללמוד מאין בא, היכן הוא מתגורר ועוד ועוד ועוד – פשוט לא צלחו. אבל הוא הרי לא בא לפטפט. מנסיוני עם העובדים אצלנו, ידעתי לשאול את המארחת שלי אם יש לו אישור עבודה. הרמת גבותיה הבהירה לי שהנושא לא נבדק והיא מעדיפה לא לחקור ולא לדעת. חֲבֵרתה שמעסיקה אותו, המליצה לה עליו שהוא מנקה היטב ורק את הלכלוך. מבחינתה – זה היה העיקר.

I may be exceptional, but I have always had a weakness for foreigners of all kinds and sorts, I have no idea why. Worlds different from the one I know, have always set my imagination and excited me. I had a million questions to ask, but he spoke very bad English and an with an accent that could not be understood, so my attempts to learn where he came from, where he lived and more and more and more – just did not work. But he did not come to chat. From my experience with the workers in the place I live, I knew to ask my hostess if he had a work permit. Raising her eyebrows made it clear to me that the subject had not been examined and she preferred not to investigate or to know. Her friend who employs him, recommended him to her that he cleans well and only the dirt. For her – that was the main thing.

אז שלא יגידו לנו ש"הבעיה" התחילה רק לאחרונה. היא קיימת לפחות 14 שנים. נכון, המספרים אז היו קטנים בהרבה, אך לא סוד הוא שאם אין מטפלים בבעיה בעודה באִיבָּה – היא לא תעלם, אלא תתפח לממדים מפלצתיים.

So they should not tell us that that the "problem" has just started recently. It exists for at least 14 years. True, the numbers were much smaller at the time, but it is no secret that if the problem is not dealt with while it is in small – it will not disappear, but will expand into monstrous proportions.

תל-אביב 2012, השכונות הדרומיות. מה קרה לנו? אנה הגענו? הלסדום הפכנו? הלעמורה היינו? הַלְנאצים ימח שמם וזכרם? אחרי נצחוננו ב-1967 על הקמים עלינו להשמידנו, כשפרופסור ישעיהו ליבוביץ הזהיר אותנו ש"הכיבוש משחית", לא ידענו להעריך את דבריו ולהערך בשביל למנוע את הרעות החולות שנולדו לנו מזה. תוכניתו של אמנון לוי על המתרחש בתחנה המרכזית בת"א לא העירה אף אחד מתרדמתו ולא גרמה לאיש בממשלתנו לנהוג באחריות ולפי המצופה ממנה כדי לפעול בהגינות למעננו ולמען המתגוררים בקרבנו. אטימות מוחלטת! עד שהרגע הבלתי נמנע הגיע והכל מתפוצץ לנו בָּפָּנים המכוערות שלנו.

ועכשו מה? גירוש למחנות ריכוז של הגֵרים השוכנים בשערינו? השמדה שיטתית ופתרון סופי?

אין כאן ענין של "הם", אלא של "אנחנו" ואיך אנו מתיחסים אל עצמנו – האם בכבוד, האם בהגינות, ביושר, באנושיות? "הם", למי שאינו מבין, בני אדם כמונו, גם אם באו מתרבות שונה וצבע עורם אינו כשלנו. האין זה מובן מאליו ש"הם" זכאים ליחס אנושי? מי מאיתנו מסוגל להבין באמת איך זה להיות זר בארץ נוכריה, לישון על הקרקע, תחת כיפת השמיים, כשמעל יורה גשם מקפיא ו/או קופחת שמש? למה מגיע להם לחוות זאת?

לאסוננו, יש לנו שר פנים צבוע שבמקום למלא את תפקידו בנאמנות (נו, הרי אין הוא שונה משאר מלחכי פנכתו של הביבי), עסוק בשנאת מי שאינו נמנע עם  בני עדתו, החסידים השוטים והעיוורים (הישנן לסביות המצביעות לש"ס? טפו!) והורס במדינתנו כל חלקה טובה (לא נשכח לו את אסון השרפה בכרמל!). אולי תמים מצדי לצפות מאדם דתי לנהוג על פי צווי אמונתו ולהיות ישר והוגן. ומה עם "ואהבת לרעך כמוך"? גם אם מאן דהוא אינו מאמין באמונתך הטפלה, הוא עדיין בן אנוש ונברא בצלם אלוקים, זה שאין לאלי ישי הבזוי ולבני בריתו בעלוּת יחידה עליו. השם הוא של כולם, גם של אלה שאינם מתנדנדים בדבקות ועצמותיהם אינן רוחפות בתפילות מעושות.

אמא שלי זצ"ל היתה מכנה כל רשע "היטלר". לוא היתה חיה וצופה בתמונות ההזויות, הבלתי נתפשות, היתה מכנה את מירי רגב בשם "היטלרית" ואת מיכאל בן ארי "היטלר", בגלל ההסתה הפרועה שלהם שאין לה דבר וחצי דבר עם אנושיות אמיתית. מפאת כבודן של החיות, לא אכנה את השניים הללו "בהמות". כניצולת שואה, השתדלה אמי כל חייה לנהוג בהגינות באנשים, גם אם אלה לא היו "משלנו", מעדת הפולנים.

איך אמרה חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי בהופעה הנהדרת שלה ב"השרדות": "אנחנו לא חיים כאן באוטופיה הזו שהשופט חשין שאף אליה – שאדם לאדם מלאך. זאב – וחרא זאב!" ו"ככל שהכרתי יותר אנשים, כך גדלה חיבתי לכלבים." אני מלאת כבוד אליה. אוהבת את הרטוריקה ואת העברית המצוינת שלה.

חומר למחשבה:

כדאי לזכור שאנחנו כאן רק באופן זמני וממליצה לשאוב השראה מן השיר הבא:

The Moment

The moment when, after many years
,of hard work and a long voyage
,you stand in the centre of your room
,house, half-acre, square mile, island, country
,knowing at last how you got there
,and say, I own this

is the same moment when the trees unloose
,their soft arms from around you
,the birds take back their language
,the cliffs fissure and collapse
the air moves back from you like a wave
.and you can't breathe

.No, they whisper. You own nothing
You were a visitor, time after time
.climbing the hill, planting the flag, proclaiming
.We never belonged to you
.You never found us
.It was always the other way round

 Margaret Atwood

קישורים מומלצים:

  1. מדינת התחנה המרכזית אמנון לוי, פנים אמיתיות
  2. בוקר שגרתי בתחנה המרכזית בני ציפר
  3. המהומות בת"א אילן ליאור
  4. פליטי עבודה סודנים חוצים את הגבול אתר עונ"ש (עונג שבת)
  5. חברת הכנסת מירי רגב! מתוך ארץ נהדרת
  6. הגֵר אשר בשעריך אראל סגל באתר תורה
  7. הנכרי והגֵר במקרא ד"ר מרדכי זר-כבוד באתר הספריה הוירטואלית של מטח
  8. הכיבוש משחית – ההבט התורני הרב יחזקאל פרנקל
  9. הכיבוש משחית ומה עוד? הרב אלישע אבינר
  10. על התגשמות נבואתו של פרופסור ליבוביץ אורה לב-רון
  11. בזכות המשתמטים מאיר מרגלית באתר פרופיל חדש
  12. כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה יעל ברדה באתר העוקץ