ארכיון תג: זוגיות

ידה בתוך ידי Her Hand in Mine

 

שקיעה באופק Sunset on the horizon

שקיעה באופק   Sunset on the horizon

ידה בתוך ידי

ידי בתוך ידה

שקיעה באופק

שתיקה, הלמות הדופק

 

ורק הים

גליו שולח

אל חוף אדיש

 

Her hand in mine

My hand in hers

Sunset on the horizon

Silence, pounding pulse

 

And only the sea

Sends its waves

To an indifferent beach

חוף אדיש  An indifferent beach

חוף אדיש   An indifferent beach

 

זוגיות Relationships

Dr. Alexandra Redcay – Select the Right Relationship

 

"אני לא טובה בזוגיות", אמרה לי.

שתקתי. מה יש לומר על משפט כזה? איך להגיב?

"I'm not good at relationships," she said to me.

I was silent. What should be said about such a sentence? How to react?

 

זוגיות בגיל הבשל Being a Couple at the Ripe Age

זה הסוף... This is the end

זה הסוף … This is the end

זוגיות? לא משהו. איך אצלכן?

Relationship? Nothing special. How about you?

 

The DoorsThe End

אהבה או פרנסה Love or livelihood

נכדים זו שמחה

נכדים זו שמחה  Grandchildren are joy

 

עשי אהבה או לביתך

Make love or make a living

 

את יכולה לתכנן כאוות נפשך, אך החיים הם שקובעים לך בסופו של דבר. רבות מדובר על החופש לבחור, לעשות ולבצע, אך המציאות היא שכמה שלא תתכנני, תשתדלי ותנסי להגשים, לא הכל נתון בידייך. או שמא כן? הקשקוש הניו-אייג'י אומר שהכל נתון בידינו, שאנחנו רק צריכות להתחבר ליקום ולשפע האינסופי שבו והחיים יהיו טובים אלינו. אשרי המאמינה.

יש דבר כזה שנקרא פרנסה, שבלעדיו חיינו אינם חיים. את יכולה לאהוב עם כל הלב, אך אינך יכולה לחיות רק מאהבה. אינני מגלה לכן דבר חדש, נכון?

You can plan as much as you like, but in the end, live decide for you. A lot of talking is going on about the freedom to choose, to do and implement, but the reality is no matter how much you plan, attempt and try to make things happen, not everything is in your hands. Or perhaps it is? The new-age rattle-babble says that everything is in our hands, that we just need to connect to the universe and to the infinite abundance in it, and then life will be good to us. It may be right, but I have my doubts.

There is this thing called livelihood, which without it we can't live. You can love with all your heart, but it's not possible to live only on love. I think it's not new to you, is it?

 

אנסמבל מארק  אליהו – געגועים, חולות

Ensemble Mark Eliyahu – Longings, Sands

עולה חדשה, אוהבת את ארץ אבותיה עד עמקי נשמתה, אך כשהיא צריכה לבחור בין להשאר בארץ האוכלת יושביה, להתבטל ולכלות את חסכונות חייה ולאחר מכן לחיות על חשבון זוגתה, לבין להענות להצעת עבודה מכבדת והוגנת בנכר, לא פשוט לעשות את הצעד הנראה כמתבקש. יש צורך באומץ רב. גם בשברון לב גדול.

A new immigrant, who loves deeply her ancient-new country, but when she has to choose whether to stay in this land that devours its inhabitants, without work while wasting her life savings and after that live on the expanse of her spouse, or taking a honest fair position in the diaspora, it's not easy to take the obvious step. It takes a lot of courage. Also causes a big heartbreak.

 

Mark Eliyahu Ensemble – "Coming Back"

יש לי ילדים אהובים פה ונכדים מתוקים ואינני יכולה לעזבם. לה אין כלום פה מלבדי. כל משפחתה עזבה לנכר לאחר שהות קצרה. ישנם אנשים שתופשים מהר ומבינים שאי אפשר לחיות פה, ודאי לא תחת ממשלת העיוועים הנוכחית. אנשים נבונים אינם הולכים ראש בקיר.

My children live here and I can't leave them, let alone my sweet grandchildren. She has nobody but me. Her whole family left after a short time here. There are sharp people with a rapid comprehension that understand it is impossible to live here, certainly not under the stupid current government, where its ministers are looking after themselves instead of the people. Smart people don't bang their heads against the wall.

במשפט אחד:

את בונה את חייך לפי טעמך והבנתך, מפנה מקום לנפש אהובה ואז…

 

In one sentence:

You build your life according your taste and your understanding, making room for a beloved soul and then…

Mark Eliyahu – I will seek for you at dawn

שיוויון בנישואין

Jazmin & Sharon

משחר ילדותנו מלמדים אותנו את "ואהבת לרעך כמוך", אז למה אין אנו אוהבים זה את זה ומדוע אנו בעיקר מתעללים זה בזו? האם משום שזה כתוב בלשון זכר ומן הסתם נשים אינן נכללות ולכן אין לאהוב אותן כראוי, כשוות? חבל ועצוב.

משחר ילדותנו מלמדים אותנו שאנחנו עם סגולה ועלינו להיות אור לגויים, אז היכן הערכים שלנו? מה יש לנו להאיר לגויים? האם את ה"אור" הזה של אי שיוויון, גזענות, הטבות לאנשי שלומנו, דיכוי העניים ועינוי העם בגזרות בלתי נסבלות, במקום לקחת מאלה שיש להם?

חשבתי שאנו אמורים להיות אור לגויים, אבל טעיתי. חבל שהדת היהודית, שדיברה רבות על הצורך לשמור ולכבד את הזולת (גם אם היא אשה) ובעיקר את העבד אשר לך ובשעריך, לא הופנמה בידי אלה שרואים עצמם כבעלי האמת היחידים, כך שכאשר מאן דהוא (ובעיקר דהיא) אינו נמנה עם אנשי שלומם – הריהו מוקצה.

כך נראית מדינה מתקדמת וליברלית

אישית, אינני מאמינה בנישואין כפי שהם מוגדרים באופן רשמי. לגבי, נישואין הם כלא אליו אין לי כוונה להכנס יותר. הייתי, חויתי, היה חרא, אין טעם לחזור על זה. שום פיסת נייר של אף מדינה אינה יכולה לשמר אהבה, רגשות, יחד, אם אין אלה מטופחים בידי בנות הזוג. הסכם חיים משותפים הרבה יותר נכון ונבון. אני ממליצה על כך, במקום להכנס לבית-כלא שהשחרור ממנו כרוך בהרבה גועל-נפש. כאשר הדברים מוסדרים מראש – זה אמנם אינו ערובה שהפרידה תהיה מסודרת ונקיה (על יפה אי אפשר הרי לדבר), אך לפחות זה מאפשר בסיס סביר כלשהו להתחיל בפירוק השותפות ותהליך הפרדת הכוחות.

פרידה אף פעם אינה דבר קל, גם אם זו נעשית בצורה חברית וברוח טובה ומבינה, בלי השלילה והלכלוך הרגילים. תלוי בזמן שהיינו יחד ובמה שצברנו זו עִם ונגד זו, יש לנו מטען שעלינו לפרוק או לשמור עליו.

חיים שלוים

למרות שצורת יחסים זו אינה מתאימה לי, אין זה אומר שאחרות אינן יכולות לבחור בה אם רוצות הן. הבעיה היא שאין אנו חופשיות לבחור.

יש לי בעיה עם אמירות/הצהרות מסוג מסוים ומעשים הפוכים לגמרי. למודת נסיון מר עם שרי ממשלות ישראל לדורותיהם, אני בספק אם משהו חיובי יקרה בממשלה החדשה, על אף שחברים חדשים מכנים בה. אני לא מאמינה לאף אחד עד שזה לא יראה את פניו האמיתיות במעשים. לפני מספר שנים דיברו על ברית הזוגיות, אך מה יצא ממנה? חוכא ואטלולא. במקום שיהיה חופש לכולנו לבחור במה שמתאים לנו – יש סייגים וקשקושים ואיסורים. אם מאן דהיא יהודיה, גם אם לא דתית – אין היא יכולה להתחתן עם מאן דהוא, אם הלה אינו מצהיר על עצמו כחסר דת. על נישואין בין פלונית לפלונית או פלוני לפלוני אין מה לדבר.

הסבר למה חשוב שיוויון בנישואין

אנחנו חיות במאה ה-21, במדינה שאמורה להיות נאורה ומודרנית, אך חוות חשכה ונבערות, הדרת נשים, השפלה ועוד מרעין בישין שהגורמים אותן צריכים להתבייש בעצמם.

זוג משמיים

במשפט אחד:

מתי יהיה שיוויון גם בנישואין ללא הבדל דת, גזע ומגדר?

לסביות ונישואין

את חרותי

שישו ושמחו וחגגו ובקרוב אצלנו!!!

עדכון מצרפת: צרפת אישרה נישואין חד מיניים אלירן לוי, חדשות נענע 10

על בדידות וחלומות About Loneliness and Dreams

אופטימיות אינה מלה גסה…

Optimism is not a dirty word…

 

Primal Scream – Sometimes I feel so Lonely [Lyrics]

"אני עם יוליה מגיל 12", הוא אמר לי, גאוה בקולו. זה הגבר השני בו אני נתקלת, שחי עם זוגתו שנים כה רבות וגאה על כך. הראשון, למרות נאמנותו לאשתו, בוגד בערכים אחרים. לא מזמן נתפס על חם כשהוא שולח ידו במעל ועושה בקופה הציבורית, עליה היה מופקד, כבתוך שלו. את השני הכרתי דרך אמו שהיתה אשה נחמדה ולבבית וכעת היא מרחפת בעולמות אחרים. לצערנו, מוקדם מדי.

שניהם בגיל הבשל של או-טו-טו ששים, אך עדיין שמורים היטב וניכר כי היו חתיכים לוהטים בצעירותם. זן נדיר של גברים שעיניהם אינן משוטטות כדי לחפש ואין לבם נוהה אל אשר מחוץ לנישואיהם המאושרים. הם יודעים מה טוב להם, מבינים שהשכילו לבחור את אשת חיקם הנכונה להם וחכמים דיים לשמר את הגחלת. אצל שניהם, הנשים זורחות. כדי לדעת את טיבו של גבר – יש להסתכל על אשתו. איך אמרה לי פעם מאן דהיא על מישהי שנראתה מאושרת בעליל: "ברור שהיא פורחת, כשמשקים את העציץ – הרי הוא פורח". אכן, טיפוח היא מלת המפתח.

Adele – Need You Now

אינני טיפוס המקנא באושרם של אחרים, כי הרי אין זה בא על חשבוני, אך אינני יכולה שלא לחוש דקירה של החמצה על שלי זה לא קרה. קשה להמנע מלתהות מדוע לא בורכתי במזל ולא הצלחתי למצוא את האחת שאיתה ירעד הלב בכיף.

מישהי אמרה לי פעם: "אני אמנם גרה לבד, אך אינני בודדה. יש לי את החיים שלי, את העבודה, הספרים, הסרטים, הידידים". זה היה הסדר. הייתי צריכה לדעת שאין כאן מקום לבת זוג ולא לאפשר לה להכנס לי ללב ולהותיר בו חלל כואב.

Japan – Nightporter

Lyrics

אחרת להטה במשך שלושה חודשים ובסופם פסקה ש"האופוריה נגמרה" ועברה הלאה. גם פה הייתי צריכה להקדים תרופה למכה ולהבין שמי שזזה באופן אובססיבי מאשה לאשה – אין סיכוי לצפות שהיא תסכים להניח את ראשה רק בחיקה של אחת, למרות שהיא מיללת באוזני כולן ומצרה על שאינה מסוגלת להתישב.

Primal Scream – Damaged Lyrics

למדתי, שגם אם את גמישה ומוכנה ללכת לקראת, כי יש בסיס ליחסים ביניכן, את צריכה להיות ברת מזל שגם הצד השני תבוא לקראתך. לא בורכתי. אין לי מושג למה נכנסות לי לחיים מטורללות ושתלטניות, שאינן מסוגלות לכבד את מרחב המחיה של זולתן. אני ממש לא מזמינה אותן! חברה קרובה אמרה, שלפעמים אנחנו כל כך רוצות למצוא, עד שאנחנו מעלימות עין ממגרעות וחושבות שאפשר לגשר על פני פערים בלתי אפשריים.

Judy Collins & Leonard Cohen – "Suzanne" 1976

כל הכרות חדשה צופנת בחובה תקוה גדולה שאולי הפעם זה יקרה ותוכלי סוף-סוף לנוח. מעבר לסקרנות של להכיר מישהי חדשה ולגלות את שצופן עולמה על מכמניו, יש את משאלת הלב שזו תתגלה כנשואת חלומותייך ושלא תכזיב. מה כבר ביקשתי? שתראה סביר, שתהיה טובת לב, שתפרגן, שתהיה אשת שיחה, שתעשיר את עולמי. האם זה מוגזם? אין בנמצא אחת נורמלית בשבילי?

אמי זצ"ל נהגה לומר, שעד שלא אכלת שק של מלח עם מישהו – לא תוכלי לדעת את צפונותיו. העולם השתנה והיום מספיקה כוס קפה עם אחד סוכר (ורצוי עם איזו פרוסת עוגה – גבינה, שוקולד, טירמיסו) כדי לדעת מי העומדת/יושבת לפנייך. השאלה היא אם אינך נואשת ואת מספיק בשלה כדי להבין את שעלייך לעשות. אי אפשר לשנות את הזולת וכל כמה שתשתדלי – זה לא יצליח. גם אם שוב נחלת מפח-נפש ולא פגשת אֶת זו שאַת צריכה – שתי את הקפה, אכלי את העוגה, נהלי שיחת נימוסין והפרדי בחיוך. הביטי למציאות בעיניים ואל תתחילי מה שעלול להגמר ברע.

בקיצור: נרשמתי שוב. אולי הפעם אמצא את המיועדת לי?

Primal Scream Damaged Lyrics

בדידות

מתוך: "כמו עלים יבשים", ספר בכתובים מפרי מקלדתי

מלים מפתות, אך לא תמיד יש להן כיסוי

ריחפתי על פני המים, תרה אחר ארוחת הבוקר. הדגיגים הטעימים חמקמקים, אך אינם יכולים לעמוד בפני נחישותה של בטן מקרקרת. סביב, קולות צהלה ומשק כנפיים, אחי ואחיותי הדואים. שמש הבוקר מציצה עלינו, מחייכת, שולחת קרניים עדינות, מגששות לאט דרכן אלינו. חמימות נעימה מתפשטת באויר המצטלל.
ראשי מזדקר, אוספת את כנפי לצדֵי גופי וצוללת בחדות. אין לו סיכוי. משפדת אותו במקורי ונושאת אל מסתור בחוף. אני רעבה. אריקה מביטה בי בעיניים כלות. אני מגלגלת לעברה את הפגר הדומם. היא מדדה אלינו בכבדות ואני גוררת אותו בעזרת מקורי, מנסה לצמצם את המרחק. זוגתי בהריון ואני דואגת לכל מחסורה.
אריקה מושיטה כנף ומלטפת אותי. אני נוגעת בה ברוך ופורשת לשמיים, להמשיך בציד. דגיג בודד אינו משביע אף אחת, ודאי לא אשה הרה. אם לא אמצא דג בשרני יותר, אצטרך לחוג הלוך ושוב עוד מספר פעמים. לא אכפת לי. מביטה מטה. אריקה המתרחקת נוגסת בדגיג בתאבון רב. אך ימים ספורים נותרו עד מועד הרחבת זוגיותנו. הקן בנוי ועומד על כנו. הוספתי חדר ילדים מרופד היטב. שלושה-ארבעה צאצאים ימצאו בו את מקומם בנוחות. ואם יבואו יותר – נסתדר גם אז. אני חזקה וכשירה ואין לי בעיה לבנות עוד. שרק נהיה בריאות.

בגיחה החמישית התמהמהתי מאוד. המזון עשה שרירים והתחמק ממני בעקשנות. אביב, שעסק אף הוא בהאכלת בן זוגו המעובר, הניף בשאלה את הדגיג הדשן שהעלה במקורו. עפעפתי לו לשלילה, נחושה לספק את צרכי זוגתי בכוחות עצמי. כל כך הייתי מרוכזת במשימתי, עד כי לא שמעתי דבר. הרחק למטה על החוף התחוללה מהומה, אך היא לא הגיעה אל תשומת לבי. הרף עין של צל חולף ואני שוב מצמידה את נוצותי וצוללת נמרצות, בקושי מספיקה למלא את ריאותי באויר.
מלאת סיפוק וגאוה אני נוסקת ודוהרת חזרה אליה. מן הסתם הספיקה לשבור מעט את רעבונה והחלה להפריד את העצמות מן הבשר למעני. ודאי ערכה אותו על מצעית העלים בצורה מעוררת תאבון. אולי הניחה צדף קטן לקישוט. אריקה אהבה תמיד לעשות מחוות מתוקות כאלה, להביע את אהבתה, לחמם לי את הלב. אריקה, אהובתי המתוקה. מנופפת בעוז בכנפי, אצה-עפה במרץ אל זוגתי.

חגה מעל קננו. משהו לא מריח לי טוב. מלמטה, עולים קולות צווחה נוראים. לבי צולל יחד עם גופי המנמיך טוס. מעגל סוער מרחף מעל מה שהיה פעם ביתי, מונע בעדי מלראות. אני חובטת בכנפי כדי להזיז את הדואים בדרכי, אך נתקלת בחומה איתנה החוסמת אותי. אביב ושחף עוטפים אותי בכנפיהם ומובילים אותי אל קנם שעל הצוק. אני מנסה להתנגד, מצווחת את שמה של אהובתי, אך אביב מהסה אותי ואומר שזה לטובתי. אני נגררת אחריהם בלב מכווץ מאימה. מה הם מסתירים ממני?
נשימתי שוצפת. שחף מהזה מעט מים מרעננים על פני, אך איני מוצאת מנוח. אריקההההההה!!!!!!! אני צווחת בקול לא לי. אני נשמעת היסטרית וקשה לי להאמין שזו אני. תמיד הייתי רגועה, בשאנטי, אך הפעם אומר לי לבי שמשהו נורא קרה.

אביב מסביר לי בשקט ששני הולכי-על-שתיים ערכו מצוד על המחנה שלנו ופגעו בכמה עשרות שחפים שהיו איטיים מכדי להגן על עצמם או להתחמק מפגיעתם. גם אריקה נפגעה. גופי מתכווץ. ברק נורא מבזיק בי ועיני מסתנוורות מהדמעות המציפות אותן וזולגות במפל מלוח במורד פני. שחף כורך סביבי כנף ובשניה מוחה את האשד הקולח ממני.
"מה קרה לה? היכן היא?" אני ממלמלת בקול שבור, עיני מתרוצצות סביב, מנסות לאתר מידע.
שתיקה. מבטם אומר הכל. מסרבת להאמין. לא יכול להיות שזה נגמר. מנסה להזיז את כנפי, אך הן אינן נשמעות לי. אני רוצה לראות. רוצה לראות. רוצה!!!!!!!!!!!!!! הם מנסים לשכנע אותי שאין טעם. החומסים לקחו הכל. לא נשאר כלום. קשה לי לקלוט. רגע אחד הייתי מאושרת, שמחה בחלקי ובעתיד הורוד שנשקף לנו, ריחפתי בעננים – תרתי משמע – ובמשנהו – הכל נמחה. גז. האם זה סיוט? למה שאחלום דבר כה נורא?
לפתע, אוחז שחף בבטנו התפוחה ונאנק. אביב תומך בו ומוביל אותו אל המצע הרך שהכין מראש. הצירים. תהליך ההטלה החל. אינני חושבת כלל. מתוך אינסטינקט, כורעת למרגלותיו ובודקת את הפתיחה. יש לו עוד הרבה זמן. זו ההטלה הראשונה של הבחור וסביר שהיא תארך מספר שעות. אביב מנטר את נשימותיו, מונה את רווחי הזמן בין הצירים ומוחה באהבה את הזעה הניגרת על פני בן זוגו.

שעת בין הערביים. השמש טובלת את קרניה במים, מכסה את השמיים בצעיף צבעים מרהיב. שחף הומה באפיסת כוחות ומחליק את אורון לתוך ידי המצפות. בדחילו ורחימו עוטף אביב את כדור הנוצות הזעיר ומניח אותו על חזה היולד. שלושתם הומים בהתרגשות נינוחה. משפחה.
פורשת בלאות את כנפי ודואה אל המים. דמותי משתקפת בהם. אין לי חשק לצפות בה. חשה רעב. פיסת עץ צפה לאִטה על הגלים הרוגעים. מניחה עליה את רגלי, חושי חצי ערים. להקת סרדינים חוצה תחתי בתוך המים. לא צריכה להתאמץ הרבה. עד שהם מתפזרים בבהלה לכל רוח, אני מצליחה למלא את בטני לשובע.

מתוך הרגל, אני עושה את דרכי אל המקום שהיה הקן שלנו. רק ריחה הקלוש נותר, נבלע בריחו המלוח של הים. הרוח החליקה הכל, כיסתה באינספור גרגרים דקיקים על חיים שהיו. נושאת עיני אל המרחב. פיסות דקות נישאות באויר. השמש השוקעת צובעת את האופק בפסטל רך, מאפיל.

דואה אל בדידותי.

מתוך: "כמו עלים יבשים", ספר בכתובים מפרי עטי.

הגרסא המקוצרת:

באלימות לא נשיג כלום, רק תהו ובהו וחושך על פני תהום ואיש הישר בעיניו יעשה – לא טוב!

צילומים: שרון הר פז (C) מתוך אלבום ברייטון, אנגליה 24.11.08

דממה Silence

ואז… הגיעה הדממה, נופלת לה בשקט, חרישית.

אחרי כל הרעש הנורא, הריבים, הויכוחים, הרמת הקול, הורדת האישיות…

דממה.

And then… Silence came, falling quietly, gently,

After all the horrible noise, the quarrels, the arguments, raising voices, lowering personalities…

Silence.

הנסיעה, התנועה העמוסה, העייפות, הקפה הכואב, האחרון, בבית הקפה ההומה בנמל התעופה, המטוס… אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה… אמא'לה, אני לא רוצה ליפול! מזל שלא לילה. אבל גם ביום לא הכי סימפטי. כמה עוצמה יש למנועים הללו, הדוחפים אותנו למעלה. שלום, מדבר הקברניט… מתי תהיה לנו קברניטה? לא נראה לי שבימי, אין לי כוונה לטוס יותר.

The drive, the crowded traffic, exhaustion, the painful coffee, the last one, in that airport's hectic coffee shop, the airplane… if a person falls out of an airplane in the middle of the night… Mommy, I don't want to fall! Luckily, it's not night. However, also during the day it's not the most sympathetic. How much power is there in these engines, which push us up. Hello, this is your captain speaking… When will we have a captainess? I don't think it will happen in my time, since I don't have any intentions to fly anymore.

גבוה מעל העננים High above the clouds

גבוה מעל העננים   High above the clouds

הרכבת משקשקת את הדרך. נוסעים נכבדים, התחנה הבאה תל-אביב ההגנה. אני מביטה בכרוז, המשמש גם ככרטיסן. עוד ילד של אמא שמנסה לשרוד, העושה דרכו אל התואר דרך משמרות מתישות במקום להתרכז בלימודים, לבלות, למצות את נעוריו. רגע, מה, אני מעירה לו, איפה החפצים? אתה לא מזכיר להם לא לשכוח את חפציהם ברכבת? הוא נותן בי מבט מרוכז, מנסה להבין מהיכן צצתי לו, ככה, באמצע הלילה. מה חפצים? הוא עונה בנימוס ישראלי אופייני. רק תחנה אחת, איזה חפצים ישכחו? המלים נעות בתוכי. חפצים זה מהתחנה השלישית! הוא פוסק בהבחינו במבטי המפקפק, כנראה גם במלים הרוחפות מעלינו. אני עוצרת אותן על סף שפתי, מניחה לו. רציתי להעיר שיש גם נוסעות, שיכול היה לכלול גם אותן בפנייתו ולא רק את הנוסעים, אבל ויתרתי. למה להציק לַילד? לקראת התחנה הבאה, הוא נועץ בי מבט רב משמעי ומזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם. אני מחייכת אליו. אמו ודאי גאה בו.

The train is clacking all the way. Distinguished passengers, next stop is Tel-Aviv Ha'Hagana. I gaze at the announcer, who also is the conductor. Another mommy's child who tries to survive, who paves his way to his degree throughout his exhausting shifts, instead of concentrating in his studies, having a good time, enjoying life, exhausting his youth. Wait a minute, what, I draw his attention, what about the belongings? Don't you remind them not to leave their belongings on the train? He gives me a concentrated gaze, trying to understand where I have suddenly appeared from, just like that, in the middle of the night. What belongings, he answers in a typical Israeli manner. Only one stop, what belongings would they forget? The words move inside me. Belongings are from the third stop! He declares when noticing my doubtful gaze, and apparently my words floating above us. I stop them at the verge of my lips, leaving him be. I had more comments, but passed. Why annoy the kid? Approaching towards the next stop, he gives a meaningful gaze and reminds the passengers not to forget their belongings. I reward him with a smile. His mother must be very proud.

האין היא חמודה, האין היא מתוקה? Is not she cute, is not she sweet?

האם אינה חמודה, האם אינה מתוקה ? Isn't she cute, isn't she sweet

נֶגְרָה מקדמת את פני ביללת ברכה. איך היא זוכרת אותי? אני מניחה את גופי על המיטה, מנסה להרגיע את מוחי ההומה. השעה אחת אחר חצות. אינני יודעת אם אוכל להרדם. בלונדון, השעה רק אחת עשרה. מה היא עושה שם עכשו? חושבת עלי? ודאי צופה בטלויזיה. מן הסתם נושמת לרווחה. אכפת לי? כבר לא.

As a welcome, Negra blesses me with a meow of blessing. How does she remember me? I lay my body on the bed, trying to calm my stormy brain down. It is one A.M. I don't know if I will be able to fall asleep. It is only eleven P.M. in London. What is she doing there now? Is she thinking of me? Probably she is watching television. Apparently, she is relieved. Do I care? Not anymore.

הגוף לא רגוע. טלטלת הדרך הומה בתוכו. אני רק רוצה לנוח. כמה זמן יקח לי הפעם להתאושש? עם כל אשה, עם כל פרידה, זה מתקצר. כנראה גם לזה מתרגלים, כמו לכל דבר בחיים.
אני עוצמת את עיני. המראות עוברים לפני כמו בסרט קשה לעיכול. מבט עקום, עיניים רושפות רעל, את לא נורמלית! למה, את כן? את משונה, את לא בשבילי, את…

My body is not relaxed. The journey, this wandering, rattles in it. I just want to rest. How much time will it take me to recover? With every woman, the time to each parting becomes shorter. Probably, one gets used to this too, like everything in life.

I close my eyes. The scenes pass in front of me like in a hard to digest film. A crooked gaze, eyes flaring with poison, you are not normal! Why, are you? You are weird, you are not for me, you…

נגרה החתולה Negra the cat

נגרה החתולה  Negra the cat

אורזת בחופזה. מה לקחת? מה להשאיר? להשאיר?
מונית?
לא, עזבי, תני לי להסיע אותך.
מה פתאום? אני לא רוצה!
בבקשה, אל תתעקשי על זה.

I'm packing hastily. What to take? What to leave? Leave?

Taxi?

No, leave it, let me drive you. What are you talking about? I don't want you too.

Please, don't be stubborn.

חצי שעה של שתיקה. אפילו קוני, הג'י-פי-אֶסית, חוסכת במלים.
האייפוד מעביר לי את הדרה לראש בעוצמה הכי-הכי:

I wanted to tell you, just before you go

יש לי הרבה מה לומר לך לפני שאני הולכת מחיַיִך, אך אני מתאפקת. אֶת שלא נאמר עד עכשו, אין כבר טעם להוסיף. הראש מתמלא במלים, במלים, במלים. אני מדברת אלייך במלים שבראש שלי, אך אין הן עוברות את דל שפתי. כל הדרך אני מדברת אלייך. גם עכשו, בבית, חודש אחרֵי.

Half an hour of silence. Even Connie, the G.P.S., saves words.

The iPod transmits Hadara to my head with all its most might: I wanted to tell you, just before you go…

 

Hadara Levin-Areddy – Before You Go

I have a lot to tell you before parting from your life, but I restrain myself. There is no point in adding to what has not been said so far. My head fills with words, words, words. I speak to you with the words I have in my head, but they don't cross the verge of my lips. I speak to you all along the way. Even now, at home, a month after.

אין כמו בבית There's no place like home

אין כמו בבית There's no place like home

Trembling Blue Stars – And Then Silence

הגרסא המקוצרת:

פרידה. דממה. 5.6.09

The short version:

Farewell. Silence. 5.6.2009