ארכיון תג: זכרון

למיטב זכרוני As far as I recall

סקיד רואו – אני זוכרת אותך

Skid RowI Remember You

 

ישנו גיל, בו המיטב שאנו יכולות להפיק מהזכרון שלנו אינו רב כל-כך, וזאת בלשון המעטה.

There is an age, when the best we can derive from our memory is not so great, to say the least.

 

Nicki Gillis with Frank IfieldI remember you

תחושה של זכרון A Sense of Remembering

Barbra Streisand – Memory

אם חושבות על זה, מי אנחנו ללא הזכרונות שלנו? מה נשאר מאיתנו ללא מה שאנו זוכרות? ומצד שני, האם אנחנו רק סיכום הזכרונות שלנו?

If we think about it, who are we without our memories? What is left from us without what we remember? And on the other hand, are we only the sum of our memories?

בין זכרון לזכרון From Memory to Memory

להקת חיל האויר – היה לי חבר היה לי אח

בין זכרון הנספים בשואה על מזבח לאומיותם, לזכרון חיילנו שחרפו נפשם על מזבח המולדת, אנו עוברים ימים לא קלים. מתום חגיגות המימונה ועד התחלת החגיגות לעצמאותנו, אנו נעים בזהירות בין גלי העצב, היגון והכאב.

From the commemorating day for the Jews that were murdered in the holocaust due to their nationality, to the commemorating day for our soldiers who lost their lives for our homeland, we go through difficult days. From the end of the Mimouna celebrations to the beginning of celebrating our independence day, we move cautiously between the waves of sadness, grief and pain.

israel-flag

הערב, בדיוק בשעה 20, נתכנס כולנו לשתי דקות דומיה כדי לכבד את זכרם הקדוש של חיילינו שנפלו על הגנתנו. שתי דקות של קונצנזוס ואחדוּת, בהן אין מחלוקות פוליטיות והכל עומדים דום ודומם. אין פלוגתא באשר לכבוד המגיע להם.

This evening, exactly at eight pm, all of us will get together in two minutes of silence in order to commemorate the holy memory of our soldiers who died while defending us. Two minutes of consensus and unity, where there isn't political disputes, and everybody stands in attention and in silence. There's no quarrel about the honour they deserve.

העמידה דום למשמע הצפירה כה טבועה בנו מגיל כה צעיר, עד כי אנחנו עושים זאת לא רק בפומבי, אלא גם בין כותלי בתינו, גם בהיותנו בגפנו, עת אף אחד אינו רואה אותנו. אנחנו מכבדים את זכרם. ימי הזכרון – הן זה של השואה והן של חללי צה"ל ופעולות האיבה – מאחדים אותנו כעם, כי במותם הם אפשרו לנו להקים את מדינתנו ולחיות לבטח, כי הם אלה המגֵנים עלינו.

The standing in attention to the siren is so engraved in us since childhood, until we do it not only in public, but also in our homes, between our private walls also when we are alone, where nobody can see us. We respect their memory. These two commemorating days – both the holocaust and the IDF fallen soldiers (and those who were murdered by hostile actions) – unite us as a nation, since by their death they allowed us to establish our homeland and live safely, as they are the ones who defend us.

חוה אלברשטיין – החיטה צומחת שוב


הערה כואבת:

יש אנשים עם לב של אבן. חבל שחברי כנסת מסוימים ובזויים לא השכילו לשים מחסום לפיהם כשצריך היה ובחרו לבזות את עצמם בצורה כל כך מבישה. וראש הממשלה, האפס החלול הזה, שמזכיר ומתהדר בכל הזדמנות, ובעיקר כשלא צריך, שהוא אח שכול, דוקא שם מחסום לפיו, הוא לא פצה פה ולא צפצף כדי להעיף את הבזויים משם ומחיינו בכלל. אלה אינם מיצגים את החברה הישראלית, בשום פנים ואופן לא!

 A Painful Comment:

There are people with a heart made of stone. It's a shame that certain Knesset members dreks, worthy of contempt, didn't shut their sewage mouth and chose to shame themselves in such a despicable way. And the prime minister, that hollow zero, who constantly reminds that he is a bereaved brother, especially when it's not called for, didn't emit a sound in order to throw these dreks away from there and out of our lives completely. They don't represent the Israeli society, no way!

קישורים כואבים:

מופע אימים של חברי כנסת שהתעמתו עם הורים שכולים

לאה גולדין לרה"מ: "הפכת אותנו לאויב העם", 19.4.17

האפס, העומד בראש הממשלה, אינו מגן על ההורים השכולים

לתקן את הזמן Repairing the Time

יש לה רעיון נוסף. זו מלאת רעיונות כרימון. אמנם אינה היחידה, אך היא עולה על כולן. היא עובדת די קשה לטובת היקום.

She has another idea. She's chuck full of ideas. Indeed, she isn't the only one, but exceeds all. She works hard to make the universe better.

הפעם, היא מבקשת ממני לתקן את הזמן. טרם הספיקותי לפרק את הזמן כפי שביקשה קודם, אני עדיין עובדת על זה. לא דבר פשוט לפרק דברים כשאת רגילה לתקן, לסדר, לשפר, לרפא. לתקן יהיה לי הרבה יותר קל.

This time, she asks me to repair the time. I didn't have the chance to disassemble the time as she asked me before; I'm still working on it. It's not simple to disassemble things when you used to repair, fix, improve, heal. Repairing would be much easier for me. 

 

 

שבת שובה ה'תשע"ז Shabbat Shuvah 5777

933

עברו 13 שנה. מי זוכרת?

13 years have passed. Who remembers?

זכרון ותקומה

דגל ישראל

דגל ישראל

 

בהתעטף עלינו נפשנו עת מתקדש עלינו יום הזכרון לחללי צה"ל, לבנו עם הנופלים ובני המשפחות השכולות שהקריבו את היקר מכל. כמו בכל שנה, גם היום אנחנו נעים בתוך מערבולת הרגשות המטלטלת אותנו, בין אבל לבין גאוה, בין הספדים לחגיגה. לי, אישית, קשה מאוד לברך ב"חג עצמאות שמח" במהלך יום הזכרון וגם לא לפניו. אינני מסוגלת לחשוב על שמחה ביום שכולו עצב וברדיו הוציאו העורכות והעורכים את המוזיקה הכי עצובה מן הנפטלין ומשדרים לנו צלילים ענתיקים המשמרים את רוחנו נכאה. כראוי.

שלום לך יונה – להקת תנועות הנוער בישראל

מאת: עמנואל רון

 

היה לי הבוקר דיון בנושא של היום הזה, אם צריך לשמר אותו ולמה. אני מאלה שחושבות שעם צריך לזכור ולהוקיר את נופליו, אלה שלחמו כדי שהשאר יוכלו לזקוף את ראשם ולהלך חופשיים בארצנו. אני מאלה שאינן יכולות לשיר את התקוה בלי שהדמעות תחנוקנה את הגרון והקול ירעד. מבחינתי, עין לציון לא רק צופיה, היא גם דוֹמיה. אותי בטוח לא יבחרו לשיר את ההמנון סולו, גם לא בארועים משמחים (אז אני בוכה שבעתיים, כמובן, כפולניה מדופלמת).

מיליון כוכבים – עמית פרקש

 

אני חושבת שפעמיים בשנה, אם להזכיר ולא לשכוח את יום השואה, על העם "להקריב" מנוחיותו ומשגרת חייו ולזכור את אלה שלא זכו ונרצחו על היותם יהודים וכמובן את אלה שבזכותם יש לנו מדינה. זו המורשת שלנו ועלינו להנחילה מדור לדור כדי שלא נשכח למה אנחנו פה ולמה עלינו לעמוד איתן בפני הצוררים הבאים עלינו לכלותנו.

דקת דומיה

 

לאלה שזכו ולא חשך עליהם עולמם לאבד את יקיריהם, ליום הזה ישנה רק משמעות אחת – שהם לא נשכחו והעם זוכר. לפחות ברדיו זוכרים. מבחינתם, הם הרי אינם עוברים לדום רק היום, אלא נמצאים בדום כל הזמן, מאז אותו יום ארור בו התבשרו את הבשורה המרה. למענם עלינו לזכור ולהוקיר. גם למען עצמנו, משום שהמורשת חשובה לנו כעם. זה מה שמאחד אותנו, עם שלם שעומד דום לזכרם. עם שלם שעדיין זוכר וכואב את העדרו של רון ארד, שהיום חל יום הולדתו ה-56.

אִם – להקת צלילי מנשה בניצוח עדי רון ובליווי ילדי בית הספר תל"י אלונה

בכל שנה אנחנו מאחלים לעצמנו שהשכול יפסק ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא תהיינה יותר מלחמות. הלואי שכבר מעכשו זה יתגשם לנו וכל אויבינו יכתתו את חרבותם לאתים ושלום ירד עלינו, כל ישראל ועל העולם כולם ונחיה כולנו תחת גפנינו המניבות ונחוה רק שלוה וכיף. אמן!

לתפארת עם ישראל – הפטריוט שלנו בן החצי שנה וקצת

זה מתחיל מהטף

זה מתחיל מהטף

לזכרם In Their Memory

דדל ישראל

פאריז, שש בערב. אני עסוקה בכתיבה. הראש שלי מכוון לשבע וחצי, אז אגלוש עם ביאטריס לאתר של רשות השידור כדי לצפות בחדשות ובטקס הזכרון מהר הרצל. הרדיו ברשת פתוח ברקע והצפצופים של החדשות מודיעים לי בשפה שלי שהשעה שבע. קשה להתרגל להבדלי השעות ולסנכרן את הראש עם שעון ארצי-מכורתי. אני קופצת ממקומי וממהרת לחפש את ביאטריס כדי להודיע לה שהטקס או-טו-טו עומד להתחיל וכדאי שנתכונן.

Paris, six o'clock. I'm busy writing. My head is set at seven-thirty, when I'll go with Béatrice to the IBA website to watch the news and the memorial service from Mount Herzl. The radio on the internet is open in the background and the beeping of the news informs me in my own language that it is seven o'clock. It's hard to get used to the differences in hours and to synchronize my head with the clock of my country. I jump up and hurry to look for Béatrice to tell her that the ritual is about to start and we should get ready.

היא מרימה את מבטה מעם מסך המחשב ושולחת אלי עיניים מצועפות. היא לא פה ואני מקוה שלא קטעתי לה את חוט המחשבה. דיברנו על כך אחר הצהרים ותכננו לצפות בטקס. עכשו אני כבר לא בטוחה שזה יקרה. נראה לי שהיא נמצאת הרחק מכאן. היא מחייכת אלי ואומרת שרק תסיים את הפסקא והיא תבוא.

She looks up from the computer screen and sends me her veiled eyes. She's not here and I hope I did not interrupt her thread of thought. We talked about it that afternoon and planned to watch the ceremony. Now I'm not sure it will happen. I think she's far away from here. She smiles at me and says she'll just finish the paragraph and she'll come.

אני מניחה לה ונצמדת למסך. כמדי שנה, אני שוב מתעצבנת על שמוק הנשיא שמדליק את אבוקת הזכרון בלפיד שהוגש לו בידי האלמנה/השכולה התורנית, במקום שזה יהיה להפך – שהוא יצטנע ויכבד ויגיש לה את הלפיד להבעיר את נר הזכרון. אין כבר משמעות למלים השגרתיות והמשמימות שהוא מקשקש ברמה. שוב אין כבוד ראוי לאלה ששכלו את יקיריהם. מגעיל לראות את השמוקים נדחפים כדי שיראו אותם. הטקס כולו על טהרת השמוקים וכבר נמאס מזה. כרגיל, שוב מדיחים אותנו מן העשיה ומן הנראות. מתי כבר יגיע הזמן כשלנשים יהיה חלק שוה בו? שוב אני יכולה רק להתפלל שזה יהיה במהרה ועוד בימי, לפני שהדור שלי יאסף אל אמותיו כמו הדור שקדם לנו, זה של השואה, ולפחות אנו נזכה לחיות שוויון.

I leave her and glue to the screen. Like every year, I get angry again at the prick of the President who lights the torch of memory with the torch handed to him by the selected widow/bereaved, instead of the opposite – that he will humble himself and honour her and by presenting her the torch to light the memory candle. There is no longer any meaning to the routine and dull words that he rattles. There is no longer any respect for those who have lost their loved ones. It's disgusting to see how the shmucks are pushing themselves to be seen. The whole ceremony is just shmucks and we are already tired of it. As usual, we are again exiled from doing and being visible. When will come the time for women to be equal? Again, I can only pray that it will be soon, and in my days, before my generation will gather to its foremothers like the generation before us, that of the Holocaust, and at least we will be lucky to live in equality.

שעתיים לאחר מכן, מצטרפת אלי ביאטריס לצפות בתוכנית האמנותית. אין מה לעשות, לא כל יהודי התפוצות מסוגלים להתחבר לזה. עם כל האמפתיה שלהם כלפינו, לבם שאיתנו והגורל המשותף, יש הבדל בין מי שנולדה בארץ וכל חייה עברו עליה בין ימי הזכרון, לבין זו שחותה אחרת, שהצפירה אצלנו בערב, זו שהגיעה מירושלים והרעידה את קירות דירתה – אינה מרטיטה אותה כלל.

Two hours later, Béatrice joins me to watch the artistic program. There is nothing to be done, not all Diaspora Jews are able to connect to this. With all their empathy for us, their hearts with us and our common destiny, there is a difference between someone born in Israel and her whole life passed between these remembrance days, and the other one who experienced differently, that the siren in Israel this evening, the one that came from Jerusalem and shook the walls of her apartment – does not cause her tremble at all.

סמל צהל

יום השואה הבינלאומי בפאריז 2013 International Holocaust Day in Paris 2013

טלאי צהוב

חיים – חוֹוִים. משחר ילדותי אני רגילה לטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה בארץ. ערב היום הזה, אנו צופות בטלויזיה בטקס הממלכתי המרשים. למחרת, מתקיימים בבתי הספר טקסים שהוכנו מבעוד מועד. אוירה מיוחדת שוררת ברחבי הארץ, וכמובן הצפירה ועמידת הדום.

You live – you experience. Since childhood I have been accustomed to the Holocaust Remembrance Day ceremonies in Israel. On the eve of this day, we watch on television the impressive state ceremony. The next day, there are ceremonies in the schools that were prepared in advance. A special atmosphere prevails across the country, and of course the siren and the standing at attention.

אינני מצליחה להזכר איך היה בילדותי בבית הספר, אך באמצעות ילדי למדתי שהטקסים בבית הספר מתקיימים עם תחילת הלימודים וכשהצפירה מגיעה – עומדים הילדים דום בכיתותיהם, מה שנראה לי משונה וחסר הגיון. הייתי מצפה שהטקסים יכוונו לצפירה ואז כל תלמידי בית הספר עומדים דום ביחד. אולי יביאו לנו שר חינוך חדש ונורמלי יותר וזה ישתנה.

I can't remember how it was when I was a child at school, but through my children I learned that the school ceremonies take place at the beginning of the day, and when the siren is heard – the children stand at attention in their classrooms, which seems strange and irrational to me. I would expect the ceremonies to be synchronized with the siren, so all the schoolchildren would stand at attention together. Maybe they will bring us a new and more normal minister of education, and that will change.

כשיצאה החלטת האו"ם לגבי יום הזכרון הבינלאומי לשואה, לא ממש התרגשתי, אם כי הרי עדיף מאוחר מאשר אף פעם. גם לא זכור לי שציינו את זה בארץ, אולי משום שלא ממש הייתי קשובה לחדשות והילדים שלי כבר בגרו מעבר לגיל בית הספר. בתוכנית הרדיו של קול ברלין (מס' 44, בתאריך ה' בשבט התשס"ט 30.1.2009), שידרנו על היום הזה וגם אחר כך, ביום הזכרון לשואה אצלנו, דנו בַּנושא הכאוב בְּהבט של היחסים בין בני הדור השני (הצאצאים הישירים של הקרבנות) לבין בני הדור השלישי, נכדֵי הנאצים – אם יש טינה, אם אפשר לסלוח, אם ניתן להתיחס לצאצאי הרשעים ימ"ש כאל בני אדם.

When the United Nations resolution on the International Holocaust Remembrance Day came out, I was not really excited, although it's better late than never. Also, I don't remember mentioning it in Israel. Perhaps because I was not really listening to the news and my children were already over the age of school. On the radio show of Kol Berlin (No. 44, January 30, 2009), we talked about this day and later, on Holocaust Remembrance Day in Israel, the painful subject of the relations between the second generation (the direct descendants of the victims) and the third generation, the grandchildren of the Nazis – if there is resentment, if one can forgive, if the descendants of the wicked, damn them, can be treated as human beings

מה אנו בוחרות לזכור ולהנציח? עת חולפות השנים והתעמעמות הזכרון, יחד עם הסתלקותם מן העולם של ניצולי השואה, עולה וצפה השאלה אם לא די, אם לא מספיק עם כל ההנצחה הזו והשימור של הגטואיזם. בני דורי, אלה שהוריהם יצאו משם בעור שיניהם, עדיין נושאים את הצלקות של ילדות בצל המוות, של לא להכיר את סבא וסבתא משני הצדדים, לא את הדודים ושאר בני המשפחה, אלא רק דרך סיפורים מעטים מדי, מתי מספר, שסופרו על ידי ההורים לעתים מאוד-מאוד רחוקות. אינני חושבת שאי פעם יבגוד בי הזכרון עד כדי שכחת התוכנית "המדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל, את השקט המצמית שהשתרר עת הקריין או הקריינית מתחילות בקריאת השמות והבקשות למידע בקול דרמתי, שאסור היה להשמיע שום רחש עד שזו תסתיים ואת המבטים המאוכזבים של ההורים כשלא שמעו שם מוכר.

What do we choose to remember and perpetuate? As the years pass and memory recedes, along with the Holocaust survivors' departure from the world, the question arises as to whether shouldn't it be enough of commemoration and the preservation of ghettoism. My parents, those whose parents escaped by the skin of their teeth, still carry the scars of childhood in the shadow of death, of not knowing the grandparents of both sides, not the uncles and the rest of my family, but only by very few stories, too few, which were told by the parents very-very occasionally. I don't think that my memory will ever betray me to the point of forgetting the "Search Bureau for Missing Relatives" program in Kol Israel, the silent silence that occurred when the announcer begins to read the names and requests for information in a dramatic voice, that no sound should been heard until it is over and the parents' disappointed gazes when they did not hear a familiar name.

עד מתי להנציח? אני חושבת שלעולם ועד. יש לקיים את יד ושם ולזכור ולהזכיר ולקחת את תלמידי בתי הספר לשם למען ילמדו מהו רוע ושיש להמנע ממנו. רצוי גם שזה יהיה במקום הדריכה המיותרת על אדמת הדמים בגרמניה, בפולין וביתר הארצות בהן משל הרוע והשמיד את בני עמנו. ביום הזכרון הזה אי אפשר להמנע מלקשר בין הגזענות בבית"ר ירושלים לבין רצח בני עמנו בשואה. אי אפשר שלא להרהר על חוסר החינוך המתאים של אותם אוהדי הקבוצה הגזעניים שנראה כי לא ביקרו במוזאון שבעירם ולא למדו דבר מהעבר הנורא.

How long to commemorate? I think it should be forever. Yad Vashem must be maintained, and we must remember and remind, and the students of the schools should be taken there to learn what evil is and that it must be avoid. It is also desirable that this should be instead of unnecessary setting foot on the bloody soil in Germany, Poland, and other countries where evil has ruled and destroyed our people. On this day of commemoration, it is impossible to avoid linking the racism in Beitar Jerusalem with the murder of our people in the Holocaust. One can't help thinking about the lack of proper education for those racist fans of the group, who probably did not visit the museum in their city and learned nothing from the terrible past.

פעם ראשונה שלי לעשות את היום הזה בנכר. בבית הכנסת בו נוהג אחיה הדתי של ביאטריס להתפלל, עורכים טקס זכרון ותפילה מיוחדת לעילוי נשמות הנספים בשואה. ביאטריס מחנה את המכונית בחניה ומציגה בפני ה-flic, הוא הז'נדרם, את ההזמנה. מאז מאורע הדמים בטולוז ובמונטובאן, אין לוקחים צ'אנס ומאבטחים מקומות כינוס של יהודים, כמו בתי כנסת. בי אין אלה משרים בטחון כלל, בכל זאת אלה גויים ולא שוטרי ישראל. שומרים ישראליים משרים עלי יותר רוגע, אולי משום שאני רגילה לראותם בכל מקום בארץ ואילו פה את יכולה להכנס לכל מקום, גם אם זה כלבו/קניון ענק או אפילו הלובר ואף אחד לא יהיה שם כדי לפשפש בתיקך ולתהות על מצגת חפצייך האישיים.

It is my first time to be on that day in the diaspora. In the synagogue where Béatrice's religious brother use to pray, a special memorial and prayer ceremony is held for the ascent of the souls of those who perished in the Holocaust. Béatrice parks the car in the driveway and shows the invitation to the flic, the gendarme. Since the bloody events in Toulouse and Montauban, no one takes any chances and security for gathering places of Jews, such as synagogues has been tightened. It does not make me feel safe at all, since they are non-Jews and not Israeli policemen. Israeli guards make me feel calmer, maybe because I'm used to seeing them everywhere in Israel, and here, in Paris, you can go anywhere, even if it's a huge department store or mall, or even the Louvre, and no one will be there to rummage through your bag and wonder about your personal belongings.

מספר חברים מה"רזיסטאנס" יושבים יחדו בקדמת בית הכנסת, סמוך לבימה, ומוזמנים לעלות בזה אחר זה כדי להזכיר את בני משפחותיהם ואת הקוֹמְרַדְס שלהם שלא שרדו את התופת. אינני יכולה לעצור את דמעותי. מראה הקשישים הללו, בלבושם המכובד – החולצות הצחורות המגוהצות למשעי, העניבות השחורות, שלל המדליות הענוד בגאוה מוצדקת על מקטורניהם – מעביר בי צמרמורת של כאב חד שקשה לי להתגבר עליו. איפה הם ואיפה ניצולי השואה אצלנו? איפה הם, החיים בצורה מכובדת ואיפה ניצולי השואה בישראל, המסיימים את חייהם בצורה כה עלובה רק בגלל רוע הלב והרשעות של ביב השופכין העומד בראשנו, שיִיבֵּש אותם (כמו גם אותנו) מכל מקור מחיה סביר. אני שומעת מעמיתים בברלין על יהודים שחזרו לגור בגרמניה רק בגלל בעיות פרנסה בהן נתקלו בארץ וכי בנכר הם מתקיימים בכבוד. כמה מקומם שדוקא בארץ היהודים, נמנע הצדק מהיהודים ששרדו. מה וכמה השתנה (אם בכלל) מאז התוכנית שעשו אורלי וגיא על הנושא?

Several members of the Resistance are sitting together in the front of the synagogue, near the stage, and are invited to go up one after the other to commemorate their families and their comrades who did not survive the inferno. I can't stop my tears. The sight of these elderly men in their respectable clothes – the neatly pressed white shirts, the black ties, the numerous medals worn with justified pride on their jackets – gives me a shiver of sharp pain that I can't overcome. Such a huge difference between them and the Holocaust survivors living in Israel! What a huge difference between them, living in a dignified manner and the Holocaust survivors in Israel, who end their lives in such a miserable way only because of the wickedness and malevolence of the sewage pipe (Bibi in Hebrew reminds of biyuv – the Hebrew word for sewage), which dried them (as well as us) of any reasonable source of sustenance. I hear from colleagues in Berlin about Jews who returned to live in Germany only because of the livelihood problems they encountered in Israel, and that they live with dignity in the diaspora. How annoying it is that in the land of the Jews, justice is denied form the Jews who survived. What has changed (if at all) since Orly and Guy's program on the subject?

החזן נעים הקול אומר קדיש וכולנו עונות ועונים אמן, מקצה עזרת הנשים שביציע ועד לאולם הגברים שלפנינו. הרב אומר מספר מלים לסיום ויש לי כל הזמן תחושה שבתום דבריו הוא יעביר אותנו לדום ונפצח כולנו בשירת "התקוה" בטרם פיזור. זה אינו קורה, כמובן ואני די מתאכזבת, אך מזכירה לעצמי שאינני נמצאת בארץ וכאן המנהגים שונים משלנו.

The cantor says Kaddish with his pleasant voice, and we all answer Amen and Awomen (for the women). Our voices spread from the end of the women's gallery in the colonnade to the men's hall in front of us. The rabbi says a few words to end the ceremony, and during that, I have a feeling that at the end of his words he will take us to attention and we will all burst into the song of Hatikvah before dispersing. This does not happen, of course, and I am quite disappointed, but remind myself that I am not in Israel, and here the customs are different to ours.

♀♀

בתמצית:

תחושה משונה לחוות את יום הזכרון הזה בנכר.

In summary:

It was a strange feeling to experience this Memorial Day in the diaspora.

♀♀

בכתובים:

לפעמים צריך בכח

A novel in writing:

Sometimes You Need to use Force

♀♀

חפירות:

  1. יום הזכרון הבינלאומי לשואה ויקיפדיה
  2. הפודקסט של תוכנית הרדיו קול ברלין עם אביב רוס העורך והשדרן
  3. כל ניצול רביעי בארץ עני מיה איידן, אתר נענע
  4. משטרת צרפת במלחמת העולם השניה אתר הספריה הוירטואלית של מט"ח
  5. הגר אשר בשעריך

פרידה, זכרון Departure, Memory

Cliff Richard and the Shadows – The Minute You're Gone

זו אינה הפרידה הראשונה. הלואי ותהיה האחרונה. אני שונאת פרידות. יש בזה מין אקט של קטיעה, של חיתוך מה שהיה, של תפילה שהלואי וזה לא היה קורה. אני שונאת שינויים. שגרה מבורכת בעיני מאוד. מעדיפה את ה"קמתי-התלבשתי-אכלתי-עבדתי-נהניתי-פרשתי לישון"… שמחה שזה חוזר ולא חלילה, אלא בכיף.

This isn't the first breakup. I wish it would be the last. I hate goodbyes. It has a kind of ablation, cutting of what has been, of a prayer and a wish that it wouldn't happen. I hate changes. Routine is very welcome by me. I prefer the "I woke up-got dressed-ate-worked-had fun-went to bed"… I'm happy when it goes on and on.

פרידה הופכת לי את הכל: קשה לקום בבוקר, להתלבש, לאכול, לא קל לעבוד (גם עם מוזיקה באוזניים), אין מה לדבר על הנאה וקשה להרדם. היא אמרה, אני אמרתי, היא החזירה לי, אני החזרתי לה, היא לא נשארה חייבת, אני לא טמנתי ידי בצלחת, היא רשפה רעל, אני התאפקתי (אני הרי המעונה הקדושה בסיפור הזה)… כל כך מיותר, כל כך לא תורם, רק הורס.

A breakup turns everything around for me: it's hard to get up in the morning, to dress, eat, not easy to work (even with music in my ears), no chance to talk about having fun and it's hard to fall asleep. She said, I said, she retorted, I retorted, she didn't sit idle, I answered back, she poured poison, I restrained myself (since I'm the martyr in this story)… So unnecessary, so not contribute, so destroying.

אוהד עילם – לאט-לאט עם הבוקר

עם כל פרידה, צף ועולה זכר הפרידות הקודמות. הבכי, כאבי הלב, היסורים, הרצון להחזיר את הגלגל אחורה גם אם אין בכך הגיון או תועלת; הדברים שעשינו וחוינו לראשונה ביחד, מקומות בהם ביקרנו; איך היה עם ההיא, איך עם האחרת, למי אני מתגעגעת, אם בכלל, מה תרמנו זו לזו, אם בכלל. מישהי אמרה לי פעם, שכל מי שנכנסת לחיינו תורמת לנו. בכל פרידה אני תוהה מה זה היה, ברוב המקרים אין לי מושג. אני הרי מאותגרת.

With each breakup, the memory of the previous breakups comes up. The crying, the heartaches, the torture, the desire to reverse the situation, turn the clock back even if there's no reason or any benefit by doing so; the things we did and experience together for the first time, places we visited; how was it with that one, how with the other, whom I'm missing, if at all, what did we contribute each other, if indeed. Somebody said to me once, that every person that comes into our lives contributes us. Each breakup I wonder what was it; mostly, I have no idea. I'm challenged, aren’t I?

Janis Ian – Jesse

קשה לי לשים קץ לדברים, אף שלעתים רצוי, עדיף ומומלץ למתוח קו של סוף, להחליט על סיום ולהמשיך הלאה, גם אם את שבורה לרסיסים. איך אוספין את השברים? זו שאלה שעוד אין לי תשובה עליה ואני בספק אם תהיה. כל פרידה משאירה בך רסיס, צלקת, שהגלד שלה אמנם מתאחה, אך נשאר רגיש, פגיע, קליף. קָלִיף, לא הריצ'ארד. כל נגיעה בחייך מותירה בך משהו. מה לזכור? האם רק את הטוב או שכדאי גם לשנן את הרע כדי לא לשכוח? הרי לא תמיד היה חיובי ולא קל לחיות עם זכר החויה. איך אפשר לשכוח עלבונות שהוטחו, גם אם בעדנא דרתחא? יש דברים שאי אפשר למחול להם וגם אין צורך. צריך להמשיך הלאה ולקוות שבפעם הבאה תדעי לבחור את זו שתדע לנהוג בך כראוי.

It's hard to put an end, even if it's best, preferable and recommended to draw a line of ending, to decide to end and move on, even if you are broken in pieces. How to pick up the pieces? This is a question I have no answer to, and I doubt if I'll ever have. Each breakup leaves a trace, a scar that even if its scab recovers, it still remains sensitive, vulnerable, peelable. Each touching in your life leaves something in you. What to remember? Should it be only the good, or is it worthy to memorize the bad as well in order not to forget? Since it wasn't always positive and it's not easy to live with the memory of the experience. How can one forget the insults, even if it was done in the hit of the moment? There are things that can't be forgiven, and there's no need to do so. One must move on hopping that the next time she'll know how to choose the one who will treat her properly.

Cliff Richard – The Next Time

מתי נגמר הכאב, מתי מסתיימת הכמיהה? איך מכבים את השרפה הזו של רגשות גואים ונכמרים? איך מתגברים על ההחמצה של מה שיכול היה להיות בינינו ולא הסתייע? איך משכיחים את התאריכים שעולים וצפים בזכרון בכל שנה, בעיקר של פגישתנו הראשונה?

When does the pain end, when does the craving expire? How do you extinguish this fire of longing overflowing feelings? How do you get over the missing of what could have been between you two and didn't work out? How do you cause yourself to forget the dates which rise and pop up in your memory each year, mainly those of our first date?

כאבים נוספים:

  1. פרידה, זכרון, הנצחה באתר קציר מלים
  2. ג'סיקה באתר קציר מלים
  3. פרידה בעקבות האזנת סתר
  4. פרידה בדממה
  5. פרידה בנעימה אלגר Salut d'amour
  6. Goodbye – Air Supply
  7. Here comes goodbye – Rascal Flatts
  8. Goodbye – Miley Cyrus
  9. Goodbye my lover – James Blunt
  10. Goodbye – Spice Girls
  11. Goodbye – Alicia Keys
  12. The Last Goodbye – The Kills

תנו לשמש לעלות כבר ! Let the Sun Rise Already

הרהורים בשולי העצרת אמש לזכר יצחק רבין

Reflections following last night's rally in memory of Yitzhak Rabin

נראה לי שנרדמתי. לא שאני יכולה להתנחם בכך שלא הייתי היחידה. כל הדור שלי נרדם. נרדמנו על משמרת השלום, על משמרת החינוך, על כל הערכים החשובים, המאפשרים לנו להקרא בני אדם.

I think I fell asleep. Not that I can take comfort in not being the only one. My whole generation has fallen asleep. We fell asleep on the peace vigil, on the education vigil, on all the important values ​​that allow us to be called humans.

מכל הנואמים הטרחניים בעצרת אמש, אך שניים דיברו לענין, לטעמי והותירו חותמם עלי ועל סביבתי (סביבתי, משמע: האנשים שיש לי עימם שיג ושיח). השאר – נבצר מבינתי המועטה למה הגיעו/הוזמנו. על החתרן שאינו נלאה עד עצם היום הזה, ממש חבל להכביר זמן. אי אפשר לתאר במלים את הבוז שאני חשה למראהו בכל פעם מחדש. כשמישהו במעמדו אינו מבין שלא הוא במרכז, אלא תפקידו לשרת את העם, מה עוד אפשר לומר? כשביום הזכרון לחללי צה"ל לא החתרן הוא זה שמגיש את הזר למי שאמור להניחו על המצבה, אלא מי ששָכַל מגיש לו – בבחינת לא מספיק "תרם" הלה, אלא צריך גם לסובב לו את הסכין במחוה של חוסר כבוד – מה לחשוב? שהתהפכו היוצרות?

Of all the annoying speakers at last night's rally, only two spoke for the matter, to my liking, and left their mark on me and on my surroundings (environmental, meaning: the people I have exchange of words with). The rest – I couldn't understand why they came or were invited. For the weariless subversive to this day, it is a pity to spend time. It is impossible to describe in words the contempt I feel for him each time anew when I see him. When someone in his status does not understand that he is not the centre, but his job is to serve the people, what else can be said? When on Memorial Day to the IDF, it is not the subversive who submits the wreath to those who are supposed to place it on the tombstone, but who bereaved submits it to him – as if the bereaved didn't "contribute" enough, but also the knife should be turned in a disrespectful gesture – what to think? That the tables have turned?

אכן נרדמתי. מתי זה קרה? כשהזחוח נבחר, בבחינת "הִסַתְתָ, רצחת וגם ירשת". כשהרשע קיבל פְּרָס – פשוט הלכתי לישון. מחד-גיסא, יהיו שיאמרו – אקט מובהק של שפנה. מאידך, יהיו שיבינו שזה מעשה של השלמה עם מציאות שאין בכוחי לשנות. ויש גם את הגיסה השלישית, זו שאמוּנה על היאוש. וכן, לונדון דוקא כן מחכה לי

I did fall asleep indeed. When did this happen? When the smug was chosen, in terms of "you incited, murdered and you inherited". When the wicked got a prize – I just went to bed. On the one hand, there will be some who will say – a definite act of a chicken. On the other hand, there will be those who will understand that this is an act of reconciliation with a reality I no power to change. And then there is the third version, the one that is experienced with despair. And yes, London is definitely waiting for me

מוזר לי (נרדמתי, כבר הזכרתי?) שביום הזכרון לאיש שלזכרו התכנסנו, מדברים על פוליטיקה במקום להעלות קוים לדמותו. ציפיתי שידברו עליו, על מעשיו, על דרכו… במקום זה קיבלנו גיבובי מלים נבובות ולעוסות שאין קשר בינם לבין נושא העצרת. אמי ז"ל נהגה לומר: "עוילעם גוילעם".

It is strange to me (I fell asleep, did I mention?) that on the memorial day for the man to whose memory we gathered, people talk about politics instead of talking about the deceased. I was expecting talking about him, his actions, his way… Instead, we received hollow chewed babbles that had no connection with the subject of the rally. My late mother used to say: "Oilem Goilem" (in Yiddish: stupid world).

אז מה היה לנו מאז הרצח? היו לנו לוחמים שניסו לשנות. היכן הם אלה שביטאו בקול רם את שחשנו (גם אלה שישנו) וקראו במאוס למושחתים להניח לנו וללכת הביתה בתקוה שיפנו את מקומם לאנשים ישרי דרך? זה לא קרה. המושחתים התחלפו והתחלפו שוב ושוב ודרדרו לנו את המדינה.

So what did we have since the murder? We had fighters trying to make a change. Where are those who loudly voiced our feelings (including those who slept) and called with revulsion the corrupted to leave us alone and go home with hope they will give way to honest people? It did not happen. The corrupted have been changed over and over and over again, and have degraded our country.

משהו רע קרה לתכנים החשובים והעקרוניים המעניקים לנו צביון כעם הגון ושוחר צדק. מעוות מה שקרה לסדר העדיפויות בחיינו כפרטים וכאזרחי המדינה. יאיר גרבוז ביטא, לדעתי, מה שהדור שלי חושב בסתר לבו. נכשלנו! חד וחלק: אנחנו נכשלנו. בלשון ישירה, העמיד גרבוז מראה לפני עינינו המסרבות להפקח והראה לנו את המציאות כפי שהיא – העגומה כל כך. אנו, דור שבאמת חינך ונתן והעניק מכל הנשמה לצאצאינו, עומדים כיום בפני שוקת שבורה ומאמצינו – אף שהשתדלנו כל כך – היו לשוא. ההסבר היחיד שיש לי (אך מה זה עוזר לנו?), הוא שכנראה חינוך פתוח מזמין סגירות, דוגמתיות ושאר מרעין-בישין שלא היטיבו עם יוצאי חלצינו. הללו, הושפעו (ממש לא מבינה איך!) לדאבוני מכאלה הבטוחים שהם היחידים היודעים את האמת לאמיתה ואינם מניחים לאחרים באמונתם. רק מי שצדיק בעיניהם רשאי לחיות באמונתו והשאר – גורנישט. מעניין יהיה לחיות עוד כמה שנים כדי לראות איזו השפעה היתה לדברים האמיתיים שהביע גרבוז מנהמת לבו – האם חדרו אל לב אלה שנקראו על ידו אל הדגל?

Something bad has happened to the important and fundamental content that gives us character as a decent and honest people. Distort what happened to the priorities in our lives as individuals and citizens of the state. Yair Garbuz expressed, in my opinion, what my generation secretly thinks. We failed! clear-cut: we failed. Bluntly, Garbuz put a mirror in front of our eyes that refuse to open, and showed us the reality as it is – so bleak. We, a generation that has truly educating and giving and endowing with all our souls to our descendants, are currently facing a broken trough and our efforts – though we have endeavoured so much – have been in vain. The only explanation I have (but what does it help us with?) is that an open education probably invites circumscribe, dogma and other dire straits that did not do well to our offspring. Regretfully, they were affected (I really don't understand how!) from those who are sure they are the only ones who know the absolute truth and don't let others with their faith. Only those who are righteous in their eyes are allowed to live in their faith and the rest – Gurnisht. It would be interesting to live a few more years to see what effect will the real things expressed by Garbuz had from his heart have – had they penetrate the heart of those called by him to the flag?

הנאום השני שהותיר חותם, היה של הנכד, יונתן בן ארצי, שהביא את הזוית האישית של המשפחה וכן את דעת הדור שלו כנוער הנרות. האם כאן הונח היסוד למפלגה חדשה של אנשים ישרים והגונים שישיבו על כנם את ערכי העבר ובתום לב ודרך יעשו לעם ולא לביתם?

ימים יגידו.

The second speech left a mark was that of the grandson, Jonathan Ben Artzi, who brought the personal angle of the family as well as his generation's opinion as a youth candle. Is the foundation laid here for a new party of honest and decent people who will restore the values ​​of the past and in good faith will work for the people, look after the nation and not for their own interest?

Time will tell.

הגרסא המקוצרת:

בזויים, לכו כבר מאיתנו, הניחו לנו ותנו לשמש לעלות! אתם חונקים לנו את הבוקר, את החיים.

The short version:

Despised, go away already, leave us alone and let the sun rise! You are strangling our morning, our life.

 

תוספת:

מעניין, שביום הזכרון לראש הממשלה שנרצח, אין מדברים כמעט על האיש עצמו ובקושי מציירים קוים לדמותו, אלא בעיקר מכבירים מלים על הערכים שפסו מחיינו לאחר הרצח. אחד הביטויים לכך הוא השידור הישיר היחיד של רשות השידור, כי הרשתות האחרות עסוקות בהבלים של תוכן נמוך. ביטוי מזלזל נוסף הוא הקטיעה השרירותית של השידור הישיר של הטקס. אלוקים אדירים, מה קורה להם, שם למעלה? אנה אנו באים בלי שיר לשלום?

Addition:

Interestingly, on the memorial day for the murdered prime minister, there is little talk of the man himself and hardly draw lines to his character, but mostly convey words about the values ​​cease to exist in our lives after the murder. One of the expressions of this is the Broadcasting Authority's only live broadcast, because the other networks are busy with low-content vanities. Another derogatory expression is the arbitrary interruption of the live broadcast of the ceremony. Great Goddess, what's happening with them, up there? What are we without Shir LaShalom (song for peace)?

כך אנו נראים.

כ"ג בחשון התשע"א  31.10.10

This is how we look like.

31.10.10

מירי אלונישיר לשלום

Miri AloniShir LaShalom

קריאה מומלצת:

  1. על התרבות
  2. ד"ר תרצה הכטר על מה מייצג יצחק רבין
  3. ד"ר תרצה הכטר על דור פוחת והולך: דיון מעניין על ה"אג'נדה" של הדור שלי