ארכיון תג: זכרון

תחושה של זכרון A Sense of Remembering

Barbra Streisand – Memory

אם חושבות על זה, מי אנחנו ללא הזכרונות שלנו? מה נשאר מאיתנו ללא מה שאנו זוכרות? ומצד שני, האם אנחנו רק סיכום הזכרונות שלנו?

If we think about it, who are we without our memories? What is left from us without what we remember? And on the other hand, are we only the sum of our memories?

בין זכרון לזכרון From Memory to Memory

להקת חיל האויר – היה לי חבר היה לי אח

בין זכרון הנספים בשואה על מזבח לאומיותם, לזכרון חיילנו שחרפו נפשם על מזבח המולדת, אנו עוברים ימים לא קלים. מתום חגיגות המימונה ועד התחלת החגיגות לעצמאותנו, אנו נעים בזהירות בין גלי העצב, היגון והכאב.

From the commemorating day for the Jews that were murdered in the holocaust due to their nationality, to the commemorating day for our soldiers who lost their lives for our homeland, we go through difficult days. From the end of the Mimouna celebrations to the beginning of celebrating our independence day, we move cautiously between the waves of sadness, grief and pain.

israel-flag

הערב, בדיוק בשעה 20, נתכנס כולנו לשתי דקות דומיה כדי לכבד את זכרם הקדוש של חיילינו שנפלו על הגנתנו. שתי דקות של קונצנזוס ואחדוּת, בהן אין מחלוקות פוליטיות והכל עומדים דום ודומם. אין פלוגתא באשר לכבוד המגיע להם.

This evening, exactly at eight pm, all of us will get together in two minutes of silence in order to commemorate the holy memory of our soldiers who died while defending us. Two minutes of consensus and unity, where there isn't political disputes, and everybody stands in attention and in silence. There's no quarrel about the honour they deserve.

העמידה דום למשמע הצפירה כה טבועה בנו מגיל כה צעיר, עד כי אנחנו עושים זאת לא רק בפומבי, אלא גם בין כותלי בתינו, גם בהיותנו בגפנו, עת אף אחד אינו רואה אותנו. אנחנו מכבדים את זכרם. ימי הזכרון – הן זה של השואה והן של חללי צה"ל ופעולות האיבה – מאחדים אותנו כעם, כי במותם הם אפשרו לנו להקים את מדינתנו ולחיות לבטח, כי הם אלה המגֵנים עלינו.

The standing in attention to the siren is so engraved in us since childhood, until we do it not only in public, but also in our homes, between our private walls also when we are alone, where nobody can see us. We respect their memory. These two commemorating days – both the holocaust and the IDF fallen soldiers (and those who were murdered by hostile actions) – unite us as a nation, since by their death they allowed us to establish our homeland and live safely, as they are the ones who defend us.

חוה אלברשטיין – החיטה צומחת שוב


הערה כואבת:

יש אנשים עם לב של אבן. חבל שחברי כנסת מסוימים ובזויים לא השכילו לשים מחסום לפיהם כשצריך היה ובחרו לבזות את עצמם בצורה כל כך מבישה. וראש הממשלה, האפס החלול הזה, שמזכיר ומתהדר בכל הזדמנות, ובעיקר כשלא צריך, שהוא אח שכול, דוקא שם מחסום לפיו, הוא לא פצה פה ולא צפצף כדי להעיף את הבזויים משם ומחיינו בכלל. אלה אינם מיצגים את החברה הישראלית, בשום פנים ואופן לא!

 A Painful Comment:

There are people with a heart made of stone. It's a shame that certain Knesset members dreks, worthy of contempt, didn't shut their sewage mouth and chose to shame themselves in such a despicable way. And the prime minister, that hollow zero, who constantly reminds that he is a bereaved brother, especially when it's not called for, didn't emit a sound in order to throw these dreks away from there and out of our lives completely. They don't represent the Israeli society, no way!

קישורים כואבים:

מופע אימים של חברי כנסת שהתעמתו עם הורים שכולים

לאה גולדין לרה"מ: "הפכת אותנו לאויב העם", 19.4.17

האפס, העומד בראש הממשלה, אינו מגן על ההורים השכולים

לתקן את הזמן Repairing the Time

יש לה רעיון נוסף. זו מלאת רעיונות כרימון. אמנם אינה היחידה, אך היא עולה על כולן. היא עובדת די קשה לטובת היקום.

She has another idea. She's chuck full of ideas. Indeed, she isn't the only one, but exceeds all. She works hard to make the universe better.

הפעם, היא מבקשת ממני לתקן את הזמן. טרם הספיקותי לפרק את הזמן כפי שביקשה קודם, אני עדיין עובדת על זה. לא דבר פשוט לפרק דברים כשאת רגילה לתקן, לסדר, לשפר, לרפא. לתקן יהיה לי הרבה יותר קל.

This time, she asks me to repair the time. I didn't have the chance to disassemble the time as she asked me before; I'm still working on it. It's not simple to disassemble things when you used to repair, fix, improve, heal. Repairing would be much easier for me. 

 

 

שבת שובה ה'תשע"ז Shabbat Shuvah 5777

933

עברו 13 שנה. מי זוכרת?

13 years have passed. Who remembers?

זכרון ותקומה

דגל ישראל

דגל ישראל

 

בהתעטף עלינו נפשנו עת מתקדש עלינו יום הזכרון לחללי צה"ל, לבנו עם הנופלים ובני המשפחות השכולות שהקריבו את היקר מכל. כמו בכל שנה, גם היום אנחנו נעים בתוך מערבולת הרגשות המטלטלת אותנו, בין אבל לבין גאוה, בין הספדים לחגיגה. לי, אישית, קשה מאוד לברך ב"חג עצמאות שמח" במהלך יום הזכרון וגם לא לפניו. אינני מסוגלת לחשוב על שמחה ביום שכולו עצב וברדיו הוציאו העורכות והעורכים את המוזיקה הכי עצובה מן הנפטלין ומשדרים לנו צלילים ענתיקים המשמרים את רוחנו נכאה. כראוי.

שלום לך יונה – להקת תנועות הנוער בישראל

מאת: עמנואל רון

 

היה לי הבוקר דיון בנושא של היום הזה, אם צריך לשמר אותו ולמה. אני מאלה שחושבות שעם צריך לזכור ולהוקיר את נופליו, אלה שלחמו כדי שהשאר יוכלו לזקוף את ראשם ולהלך חופשיים בארצנו. אני מאלה שאינן יכולות לשיר את התקוה בלי שהדמעות תחנוקנה את הגרון והקול ירעד. מבחינתי, עין לציון לא רק צופיה, היא גם דוֹמיה. אותי בטוח לא יבחרו לשיר את ההמנון סולו, גם לא בארועים משמחים (אז אני בוכה שבעתיים, כמובן, כפולניה מדופלמת).

מיליון כוכבים – עמית פרקש

 

אני חושבת שפעמיים בשנה, אם להזכיר ולא לשכוח את יום השואה, על העם "להקריב" מנוחיותו ומשגרת חייו ולזכור את אלה שלא זכו ונרצחו על היותם יהודים וכמובן את אלה שבזכותם יש לנו מדינה. זו המורשת שלנו ועלינו להנחילה מדור לדור כדי שלא נשכח למה אנחנו פה ולמה עלינו לעמוד איתן בפני הצוררים הבאים עלינו לכלותנו.

דקת דומיה

 

לאלה שזכו ולא חשך עליהם עולמם לאבד את יקיריהם, ליום הזה ישנה רק משמעות אחת – שהם לא נשכחו והעם זוכר. לפחות ברדיו זוכרים. מבחינתם, הם הרי אינם עוברים לדום רק היום, אלא נמצאים בדום כל הזמן, מאז אותו יום ארור בו התבשרו את הבשורה המרה. למענם עלינו לזכור ולהוקיר. גם למען עצמנו, משום שהמורשת חשובה לנו כעם. זה מה שמאחד אותנו, עם שלם שעומד דום לזכרם. עם שלם שעדיין זוכר וכואב את העדרו של רון ארד, שהיום חל יום הולדתו ה-56.

אִם – להקת צלילי מנשה בניצוח עדי רון ובליווי ילדי בית הספר תל"י אלונה

בכל שנה אנחנו מאחלים לעצמנו שהשכול יפסק ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא תהיינה יותר מלחמות. הלואי שכבר מעכשו זה יתגשם לנו וכל אויבינו יכתתו את חרבותם לאתים ושלום ירד עלינו, כל ישראל ועל העולם כולם ונחיה כולנו תחת גפנינו המניבות ונחוה רק שלוה וכיף. אמן!

לתפארת עם ישראל – הפטריוט שלנו בן החצי שנה וקצת

זה מתחיל מהטף

זה מתחיל מהטף

לזכרם

דדל ישראל

פאריז, שש בערב. אני עסוקה בכתיבה. הראש שלי מכוון לשבע וחצי, אז אגלוש עם ביאטריס לאתר של רשות השידור כדי לצפות בחדשות ובטקס הזכרון מהר הרצל. הרדיו ברשת פתוח ברקע והצפצופים של החדשות מודיעים לי בשפה שלי שהשעה שבע. קשה להתרגל להבדלי השעות ולסנכרן את הראש עם שעון ארצי-מכורתי. אני קופצת ממקומי וממהרת לחפש את ביאטריס כדי להודיע לה שהטקס או-טו-טו עומד להתחיל וכדאי שנתכונן.

היא מרימה את מבטה מעם מסך המחשב ושולחת אלי עיניים מצועפות. היא לא פה ואני מקוה שלא קטעתי לה את חוט המחשבה. דיברנו על כך אחר הצהרים ותכננו לצפות בטקס. עכשו אני כבר לא בטוחה שזה יקרה. נראה לי שהיא נמצאת הרחק מכאן. היא מחייכת אלי ואומרת שרק תסיים את הפסקא והיא תבוא.

כמדי שנה, אני שוב מתעצבנת על שמוק הנשיא שמדליק את אבוקת הזכרון בלפיד שהוגש לו בידי האלמנה/השכולה התורנית, במקום שזה יהיה להפך – שהוא יצטנע ויכבד ויגיש לה את הלפיד להבעיר. אין כבר משמעות למלים השגרתיות והמשמימות שהוא מקשקש ברמה. שוב אין כבוד ראוי לאלה ששכלו את יקיריהם והשמוקים נדחפים כדי שיראו אותם. הטקס כולו על טהרת השמוקים וכבר נמאס מזה. כרגיל, שוב מדיחים אותנו מן העשיה ומן הנראות. מתי כבר יגיע הזמן כשלנשים יהיה חלק שוה בו? שוב אני יכולה רק להתפלל שזה יהיה במהרה ועוד בימי, לפני שהדור שלי יאסף אל אמותיו כמו הדור שקדם לנו, זה של השואה, ולפחות אנו נזכה לחיות שוויון.

שעתיים לאחר מכן, מצטרפת אלי ביאטריס לצפות בתוכנית האמנותית. אין מה לעשות, לא כל יהודי התפוצות מסוגלים להתחבר לזה. עם כל האמפתיה שלהם כלפינו, לבם שאיתנו והגורל המשותף, יש הבדל בין מי שנולדה בארץ וכל חייה עברו עליה בין ימי הזכרון, לבין זו שחותה אחרת, שהצפירה אצלנו בערב, זו שהגיעה מירושלים והרעידה את קירות דירתה – אינה מרטיטה אותה כלל.

סמל צהל

יום השואה הבינלאומי בפאריז

טלאי צהוב

חיים – חוֹוִים. משחר ילדותי אני רגילה לטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה בארץ. ערב היום הזה, אנו צופות בטלויזיה בטקס הממלכתי המרשים, למחרת מתקיימים בבתי הספר טקסים שהוכנו מבעוד מועד, אוירה מיוחדת שוררת וכמובן הצפירה ועמידת הדום. אינני מצליחה להזכר איך היה בילדותי בבית הספר, אך באמצעות ילדי למדתי שהטקסים בבית הספר מתקיימים עם תחילת הלימודים וכשהצפירה מגיעה – עומדים הילדים דום בכיתותיהם, מה שנראה לי משונה וחסר הגיון. הייתי מצפה שהטקסים יכוונו לצפירה ואז כל תלמידי בית הספר עומדים דום ביחד. אולי יביאו לנו שר חינוך חדש ונורמלי יותר וזה ישתנה.

כשיצאה החלטת האו"ם לגבי יום הזכרון הבינלאומי לשואה, לא ממש התרגשתי, אם כי הרי עדיף מאוחר מאשר אף פעם. גם לא זכור לי שציינו את זה בארץ, אולי משום שלא ממש הייתי קשובה לחדשות והילדים שלי כבר בגרו מעבר לגיל בית הספר. בתוכנית הרדיו של קול ברלין (מס' 44, בתאריך ה' בשבט התשס"ט 30.1.2009), שידרנו על היום הזה וגם אחר כך, ביום הזכרון לשואה אצלנו, דנו בַּנושא הכאוב בְּהבט של היחסים בין בני הדור השני (הצאצאים הישירים של הקרבנות) לבין בני הדור השלישי, נכדֵי הנאצים – אם יש טינה, אם אפשר לסלוח, אם ניתן להתיחס לצאצאי הרשעים ימ"ש כאל בני אדם.

מה אנו בוחרות לזכור ולהנציח? עת חולפות השנים והתעמעמות הזכרון, יחד עם הסתלקותם מן העולם של ניצולי השואה, עולה וצפה השאלה אם לא די, אם לא מספיק עם כל ההנצחה הזו והשימור של הגטואיזם. בני דורי, אלא שהוריהם יצאו משם בעור שיניהם, עדיין נושאים את הצלקות של ילדות בצל המוות, של לא להכיר את סבא וסבתא משני הצדדים, לא את הדודים ושאר בני המשפחה, אלא רק דרך סיפורים מעטים מדי, מתי מספר, שסופרו על ידי ההורים לעתים מאוד-מאוד רחוקות. אינני חושבת שאי פעם יבגוד בי הזכרון עד כדי שכחת התוכנית "המדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל, את השקט המצמית שהשתרר עת הקריין או הקריינית מתחילות בקריאת השמות והבקשות למידע בקול דרמתי, שאסור היה להשמיע שום רחש עד שזו תסתיים ואת המבטים המאוכזבים של ההורים כשלא שמעו שם מוכר.

עד מתי להנציח? אני חושבת שלעולם ועד. יש לקיים את יד ושם ולזכור ולהזכיר ולקחת את תלמידי בתי הספר לשם למען ילמדו מהו רוע ושיש להמנע ממנו. רצוי גם שזה יהיה במקום הדריכה המיותרת על אדמת הדמים בגרמניה, בפולין וביתר הארצות בהן משל הרוע והשמיד את בני עמנו. ביום הזכרון הזה אי אפשר להמנע מלקשר בין הגזענות בבית"ר ירושלים לבין רצח בני עמנו בשואה. אי אפשר שלא להרהר על חוסר החינוך המתאים של אותם אוהדי הקבוצה הגזעניים שנראה כי לא ביקרו במוזאון שבעירם ולא למדו דבר מהעבר הנורא.

פעם ראשונה שלי לעשות את היום הזה בנכר. בבית הכנסת בו נוהג אחיה הדתי של ביאטריס להתפלל, עורכים טקס זכרון ותפילה מיוחדת לעילוי נשמות הנספים. ביאטריס מחנה את המכונית בחניה ומציגה בפני ה-flic, הוא הז'נדרם, את ההזמנה. מאז מאורע הדמים בטולוז, אין לוקחים צ'אנס ומאבטחים מקומות כינוס של יהודים, כמו בתי כנסת. בי אין אלה משרים בטחון כלל, בכל זאת אלה גויים ולא שוטרי ישראל. אפילו שומרים ישראליים משרים עלי יותר רוגע, אולי משום שאני רגילה לראותם בכל מקום בארץ ואילו פה את יכולה להכנס לכל מקום, גם אם זה כלבו/קניון ענק או אפילו הלובר ואף אחד לא יהיה שם כדי לפשפש בתיקך ולתהות על מצגת חפצייך האישיים.

מספר חברים מה"רזיסטאנס" יושבים יחדו בקדמת בית הכנסת, סמוך לבימה, ומוזמנים לעלות בזה אחר זה כדי להזכיר את בני משפחותיהם ואת הקוֹמְרַדְס שלהם שלא שרדו את התופת. אינני יכולה לעצור את דמעותי. מראה הקשישים הללו, בלבושם המכובד – החולצות הצחורות המגוהצות למשעי, העניבות שחורות, שלל המדליות הענוד בגאוה מוצדקת על מקטורניהם – מעביר בי צמרמורת של כאב חד שקשה לי להתגבר עליו. איפה הם ואיפה ניצולי השואה אצלנו? איפה הם, החיים בצורה מכובדת ואיפה ניצולי השואה בישראל, המסיימים את חייהם בצורה כה עלובה רק בגלל רוע הלב והרשעות של ביב השופכין העומד בראשנו, שיִיבֵּש אותם (כמו גם אותנו) מכל מקור מחיה סביר. אני שומעת מעמיתים בברלין על יהודים שחזרו לגור בגרמניה רק בגלל בעיות פרנסה בהן נתקלו בארץ וכי בנכר הם מתקיימים בכבוד. כמה מקומם שדוקא בארץ היהודים, נמנע הצדק מהיהודים ששרדו. מה וכמה השתנה (אם בכלל) מאז התוכנית שעשו אורלי וגיא על הנושא?

החזן נעים הקול אומר קדיש וכולנו עונות ועונים אמן, מקצה עזרת הנשים שביציע ועד לאולם הגברים שלפנינו. הרב אומר מספר מלים לסיום ויש לי כל הזמן תחושה שבתום דבריו הוא יעביר אותנו לדום ונפצח כולנו בשירת "התקוה" בטרם פיזור. זה אינו קורה, כמובן ואני די מתאכזבת, אך מזכירה לעצמי שאינני נמצאת בארץ וכאן המנהגים שונים משלנו.

♀♀

בתמצית:

תחושה משונה לחוות את יום הזכרון הזה בנכר.

♀♀

בכתובים:

לפעמים צריך בכח

♀♀

חפירות:

  1. יום הזכרון הבינלאומי לשואה ויקיפדיה
  2. הפודקסט של תוכנית הרדיו קול ברלין עם אביב רוס העורך והשדרן
  3. כל ניצול רביעי בארץ עני מיה איידן, אתר נענע
  4. משטרת צרפת במלחמת העולם השניה אתר הספריה הוירטואלית של מט"ח
  5. הגר אשר בשעריך

פרידה, זכרון

Cliff Richard and the Shadows – The Minute You're Gone

זו אינה הפרידה הראשונה. הלואי ותהיה האחרונה. אני שונאת פרידות. יש בזה מין אקט של קטיעה, של חיתוך מה שהיה, של תפילה שהלואי וזה לא היה קורה. אני שונאת שינויים. שגרה מבורכת בעיני מאוד. מעדיפה את ה"קמתי-התלבשתי-אכלתי-עבדתי-נהניתי-פרשתי לישון"… שמחה שזה חוזר ולא חלילה, אלא בכיף.

This isn't the first breakup. I wish it would be the last. I hate goodbyes. It has a kind of ablation, cutting of what has been, of a prayer and a wish that it wouldn't happen. I hate changes. Routine is very welcome by me. I prefer the "I woke up-got dressed-ate-worked-had fun-went to bed"… I'm happy when it goes on and on.

פרידה הופכת לי את הכל: קשה לקום בבוקר, להתלבש, לאכול, לא קל לעבוד (גם עם מוזיקה באוזניים), אין מה לדבר על הנאה וקשה להרדם. היא אמרה, אני אמרתי, היא החזירה לי, אני החזרתי לה, היא לא נשארה חייבת, אני לא טמנתי ידי בצלחת, היא רשפה רעל, אני התאפקתי (אני הרי המעונה הקדושה בסיפור הזה)… כל כך מיותר, כל כך לא תורם, רק הורס.

A breakup turns everything around for me: it's hard to get up in the morning, to dress, eat, not easy to work (even with music in my ears), no chance to talk about having fun and it's hard to fall asleep. She said, I said, she retorted, I retorted, she didn't sit idle, I answered back, she poured poison, I restrained myself (since I'm the martyr in this story)… So unnecessary, so not contribute, so destroying.

אוהד עילם – לאט-לאט עם הבוקר

עם כל פרידה, צף ועולה זכר הפרידות הקודמות. הבכי, כאבי הלב, היסורים, הרצון להחזיר את הגלגל אחורה גם אם אין בכך הגיון או תועלת; הדברים שעשינו וחוינו לראשונה ביחד, מקומות בהם ביקרנו; איך היה עם ההיא, איך עם האחרת, למי אני מתגעגעת, אם בכלל, מה תרמנו זו לזו, אם בכלל. מישהי אמרה לי פעם, שכל מי שנכנסת לחיינו תורמת לנו. בכל פרידה אני תוהה מה זה היה, ברוב המקרים אין לי מושג. אני הרי מאותגרת.

With each breakup, the memory of the previous breakups comes up. The crying, the heartaches, the torture, the desire to reverse the situation, turn the clock back even if there's no reason or any benefit by doing so; the things we did and experience together for the first time, places we visited; how was it with that one, how with the other, whom I'm missing, if at all, what did we contribute each other, if indeed. Somebody said to me once, that every person that comes into our lives contributes us. Each breakup I wonder what was it; mostly, I have no idea. I'm challenged, aren’t I?

Janis Ian – Jesse

קשה לי לשים קץ לדברים, אף שלעתים רצוי, עדיף ומומלץ למתוח קו של סוף, להחליט על סיום ולהמשיך הלאה, גם אם את שבורה לרסיסים. איך אוספין את השברים? זו שאלה שעוד אין לי תשובה עליה ואני בספק אם תהיה. כל פרידה משאירה בך רסיס, צלקת, שהגלד שלה אמנם מתאחה, אך נשאר רגיש, פגיע, קליף. קָלִיף, לא הריצ'ארד. כל נגיעה בחייך מותירה בך משהו. מה לזכור? האם רק את הטוב או שכדאי גם לשנן את הרע כדי לא לשכוח? הרי לא תמיד היה חיובי ולא קל לחיות עם זכר החויה. איך אפשר לשכוח עלבונות שהוטחו, גם אם בעדנא דרתחא? יש דברים שאי אפשר למחול להם וגם אין צורך. צריך להמשיך הלאה ולקוות שבפעם הבאה תדעי לבחור את זו שתדע לנהוג בך כראוי.

It's hard to put an end, even if it's best, preferable and recommended to draw a line of ending, to decide to end and move on, even if you are broken in pieces. How to pick up the pieces? This is a question I have no answer to, and I doubt if I'll ever have. Each breakup leaves a trace, a scar that even if its scab recovers, it still remains sensitive, vulnerable, peelable. Each touching in your life leaves something in you. What to remember? Should it be only the good, or is it worthy to memorize the bad as well in order not to forget? Since it wasn't always positive and it's not easy to live with the memory of the experience. How can one forget the insults, even if it was done in the hit of the moment? There are things that can't be forgiven, and there's no need to do so. One must move on hopping that the next time she'll know how to choose the one who will treat her properly.

Cliff Richard – The Next Time

מתי נגמר הכאב, מתי מסתיימת הכמיהה? איך מכבים את השרפה הזו של רגשות גואים ונכמרים? איך מתגברים על ההחמצה של מה שיכול היה להיות בינינו ולא הסתייע? איך משכיחים את התאריכים שעולים וצפים בזכרון בכל שנה, בעיקר של פגישתנו הראשונה?

When does the pain end, when does the craving expire? How do you extinguish this fire of longing overflowing feelings? How do you get over the missing of what could have been between you two and didn't work out? How do you cause yourself to forget the dates which rise and pop up in your memory each year, mainly those of our first date?

כאבים נוספים:

  1. פרידה, זכרון, הנצחה באתר קציר מלים
  2. ג'סיקה באתר קציר מלים
  3. פרידה בעקבות האזנת סתר
  4. פרידה בדממה
  5. פרידה בנעימה אלגר Salut d'amour
  6. Goodbye – Air Supply
  7. Here comes goodbye – Rascal Flatts
  8. Goodbye – Miley Cyrus
  9. Goodbye my lover – James Blunt
  10. Goodbye – Spice Girls
  11. Goodbye – Alicia Keys
  12. The Last Goodbye – The Kills

תנו לשמש לעלות כבר!

הרהורים בשולי העצרת אמש לזכר יצחק רבין

נראה לי שנרדמתי. לא שאני יכולה להתנחם בכך שלא הייתי היחידה. כל הדור שלי נרדם. נרדמנו על משמרת השלום, על משמרת החינוך, על כל הערכים החשובים, המאפשרים לנו להקרא בני אדם.

מכל הנואמים הטרחניים בעצרת אמש, אך שניים דיברו לענין, לטעמי והותירו חותמם עלי ועל סביבתי (סביבתי, משמע: האנשים שיש לי עימם שיג ושיח). השאר – נבצר מבינתי המועטה למה הגיעו/הוזמנו. על החתרן שאינו נלאה עד עצם היום הזה, ממש חבל להכביר זמן. אי אפשר לתאר במלים את הבוז שאני חשה למראהו בכל פעם מחדש. כשמישהו במעמדו אינו מבין שלא הוא במרכז, אלא תפקידו לשרת את העם, מה עוד אפשר לומר? כשביום הזכרון לחללי צה"ל לא החתרן הוא זה שמגיש את הזר למי שאמור להניחו על המצבה, אלא מי ששָכַל מגיש לו – בבחינת לא מספיק "תרם" הלה, אלא צריך גם לסובב לו את הסכין במחוה של חוסר כבוד – מה לחשוב? שהתהפכו היוצרות?

אכן נרדמתי. מתי זה קרה? כשהזחוח נבחר, בבחינת "הִסַתְתָ, רצחת וגם ירשת". כשהרשע קיבל פְּרָס – פשוט הלכתי לישון. מחד-גיסא, יהיו שיאמרו – אקט מובהק של שפנה. מאידך, יהיו שיבינו שזה מעשה של השלמה עם מציאות שאין בכוחי לשנות. ויש גם את הגיסה השלישית, זו שאמוּנה על היאוש. וכן, לונדון דוקא כן מחכה לי…

מוזר לי (נרדמתי, כבר הזכרתי?) שביום הזכרון לאיש שלזכרו התכנסנו, מדברים על פוליטיקה במקום להעלות קוים לדמותו. ציפיתי שידברו עליו, על מעשיו, על דרכו… במקום זה קיבלנו גיבובי מלים נבובות ולעוסות שאין קשר בינם לבין נושא העצרת. אמי ז"ל נהגה לומר: "עוילעם גוילעם".

אז מה היה לנו מאז הרצח? היו לנו לוחמים שניסו לשנות. היכן הם אלה שביטאו בקול רם את שחשנו (גם אלה שישנו) וקראו במאוס למושחתים להניח לנו וללכת הביתה בתקוה שיפנו את מקומם לאנשים ישרי דרך? זה לא קרה. המושחתים התחלפו והתחלפו שוב ושוב ודרדרו לנו את המדינה.

משהו רע קרה לתכנים החשובים והעקרוניים המעניקים לנו צביון כעם הגון ושוחר צדק. מעוות מה שקרה לסדר העדיפויות בחיינו כפרטים וכאזרחי המדינה. יאיר גרבוז ביטא, לדעתי, מה שהדור שלי חושב בסתר לבו. נכשלנו! חד וחלק: אנחנו נכשלנו. בלשון ישירה, העמיד גרבוז מראה לפני עינינו המסרבות להפקח והראה לנו את המציאות כפי שהיא – העגומה כל כך. אנו, דור שבאמת חינך ונתן והעניק מכל הנשמה לצאצאינו, עומדים כיום בפני שוקת שבורה ומאמצינו – אף שהשתדלנו כל כך – היו לשוא. ההסבר היחיד שיש לי (אך מה זה עוזר לנו?), הוא שכנראה חינוך פתוח מזמין סגירות, דוגמתיות ושאר מרעין-בישין שלא היטיבו עם יוצאי חלצינו. הללו, הושפעו (ממש לא מבינה איך!) לדאבוני מכאלה הבטוחים שהם היחידים היודעים את האמת לאמיתה ואינם מניחים לאחרים באמונתם. רק מי שצדיק בעיניהם רשאי לחיות באמונתו והשאר – גורנישט. מעניין יהיה לחיות עוד כמה שנים כדי לראות איזו השפעה היתה לדברים האמיתיים שהביע גרבוז מנהמת לבו – האם חדרו אל לב אלה שנקראו על ידו אל הדגל?

הנאום השני שהותיר חותם, היה של הנכד, יונתן בן ארצי, שהביא את הזוית האישית של המשפחה וכן את דעת הדור שלו כנוער הנרות. האם כאן הונח היסוד למפלגה חדשה של אנשים ישרים והגונים שישיבו על כנם את ערכי העבר ובתום לב ודרך יעשו לעם ולא לביתם?

ימים יגידו.

הגרסא המקוצרת:

בזויים, לכו כבר מאיתנו, הניחו לנו ותנו לשמש לעלות! אתם חונקים לנו את הבוקר, את החיים.

מעניין, שביום הזכרון לראש הממשלה שנרצח, אין מדברים כמעט על האיש עצמו ובקושי מציירים קוים לדמותו, אלא בעיקר מכבירים מלים על הערכים שפסו מחיינו לאחר הרצח. אחד הביטויים לכך הוא השידור הישיר היחיד של רשות השידור, כי הרשתות האחרות עסוקות בהבלים של תוכן נמוך. ביטוי מזלזל נוסף הוא הקטיעה השרירותית של השידור הישיר של הטקס. אלוקים אדירים, מה קורה להם, שם למעלה? אנה אנו באים בלי שיר לשלום?

כך אנו נראים.

כ"ג בחשון התשע"א  31.10.10

קריאה מומלצת:

  1. על התרבות
  2. ד"ר תרצה הכטר על מה מייצג יצחק רבין
  3. ד"ר תרצה הכטר על דור פוחת והולך: דיון מעניין על ה"אג'נדה" של הדור שלי