ארכיון תג: זכרונות

אלבומי תמונות משפחתיות   Family Photo Albums

Family Photo Albums – How to strengthen family relationships

ימי הסגר הללו, בגלל הקורונה, הם זמן טוב לעבור על התמונות המאוחסנות אצלנו בכל מיני מקומות ולסדרן.

These quarantine days, due to the Corona, are a good time to go over the photos stored with us in all kinds of places and arrange them.

בימים הללו אני יושבת מול המחשב ומלבד לכתוב כל מיני דברים, כמו את הספרים שאני מתעתדת להוציא לאור וגם עבור הבלוג הזה, אני מארגנת בתיקיות את התמונות שצילמתי לפי תאריכים, נושאים ודמויות. כמו כן, אני יוצרת אלבומים מהתמונות הללו ושולחת להדפסה. היום כל כך קל לאגד תמונות לאלבומים ולעצב דברים ממש יפים כדי שזכרונות המשפחה ישמרו.

These days I sit in front of my computer, and besides writing all kinds of things, such as the books I plan to publish and also for this blog, I organize the photos I took in files by dates, topics and figures. I also create albums from these photos and send them to print. Today it is so easy to gather photos into albums and design really nice things to keep the family memories.

זה אחד הדברים שממש יש לי סבלנות רבה לעשות. כיף גדול לעבור על התמונות ולהזכר ברגעים שהיו, שצולמו והונצחו. חגיגות ימי הולדת, חגים, ביקורים במקומות נחמדים כמו גני חיות. כשאת רחוקה מהמשפחה ואינך יכולה לחבק ולכייף עם הילדים והנכדים, זה עושה הרבה נחת, כמעט כמו לדבר איתם במדיה הוירטואלית. לראות אותם ולדבר איתם, גם אם זה מבעד למסכים, זה כיף גדול, כי אפשר לנהל שיח, לקרוא להם סיפור לפני השינה, אלה שיודעים לקרוא, קוראים באוזני ותענוג לשמוע אותם. הכיף בלהיות אמא וסבתא.

That's one of the things I really have the patience to do. It's a great fun going through the photos and remembering the moments that we had, that were taken and commemorated. Birthday celebrations, holidays, visits to nice places like zoos. When you are away from the family and you can't hug and have fun with your kids and grandchildren, it gives a lot of pleasure, almost like talking to them on virtual media. Seeing and talking to them, even if it's through the screens, is great fun, because you can have a conversation, read them a bedtime story, those who know how to read, do so for me and it's a pleasure to hear them. The fun of being a mom and grandma.

מאז נכנסו הטלפונים המצלמים לחיינו, כולנו מצלמים כמעט כל הזמן. יש כאלו המתלוננים שאנו עסוקים בלצלם במקום להנות מהרגע. כמי שמצלמת כל חיי, אני חושבת שזה תלוי באופי של האדם. במקרה של צילום, אני מסוגלת לעשות שני דברים בבת אחת (הפתעה! הפתעה!) – הן להתרכז בצילום כדי להוציא תמונות טובות והן לחוות את הרגע. זה לא קורה לי בשאר השטחים בחיים, שם עלי להתרכז בכל משימה בנפרד.

Since the photographing phones came into our lives, we all take photos almost all the time. There are those who complain that we are busy photographing rather than enjoying the moment. As someone who's been photographing all my life, I think it depends on the nature of the person. In the case of photography, I can do two things at once (surprise! Surprise!) – both concentrate on my photography in order to take good photos and experience the moment as well. This does not happen to me in the other areas in life, where I have to concentrate on each task separately.

זכרון מתוק מהצגת ספר הג'ונגל   Sweet memory from the Jungle Book play

זכרון מתוק מביקור בהצגת ספר הג'ונגל עם הנכדים. תודה רבה לכלתי המהממת שצילמה   Sweet memory from the Jungle Book play with my grandchildren. A big thank you to my amazing daughter-in-law who took this photo

ישבתי היום אצל שתי חברות, כל אחת בנפרד, כדי לארגן למענן את התמונות שלהן. אני תמיד מרותקת לתמונות של אחרות, של המשפחות שלהן, של הרגעים שהן בחרו להנציח, הפוזות השונות. היה מרתק לראות את המקומות השונים ברחבי העולם בהם הן ביקרו. כמי שהשתדלה כל חייה להמנע מלסכן את חייה בריחוף בין שמיים וארץ בתוך קופסת פח, מעניין אותי לראות את המקומות הללו ממרחק בטוח, כמו לעיין בתמונות באמצעות מסכים. אני מעדיפה לצפות בסרט דוקומנטרי מאשר להזיז את עצמי למקומות הללו.

"את לא רצינית", אמרו לי שתיהן, כל אחת לחוד, כששמעו את דברי. אנשים שונים יכולים להגיב בצורה דומה, זה קורה.

"אני בהחלט רצינית", עניתי ברצינות.

"זה ממש לא אותו הדבר!"

"בשבילי זה כן", אני בשלוה.

"אבל מה עם הריחות, המרקמים, התחושות שעולות, החוויות? אי אפשר להנות מזה תוך כדי צפיה בתמונות וגם לא בסרטונים."

"אין לי את הצורך הזה", הסברתי בהבנה ברורה שהן אינן מסכימות איתי. מותר להסכים שלא מסכימות. גם אם אין מסכימות זו עם זו, אפשר להשאר חברות. כל אחת וטעמה היא.

Today, I sat with two of my friends, each separately, to organize their photos for them. I am always captivated by photos of others, of their families, the moments they chose to commemorate, the various poses. It was fascinating to see the different places around the world they visited. As someone who has endeavored throughout her life to avoid risking her life hovering between sky and earth in a tin box, I am interested in seeing these places from a safe distance, such as looking at photos using screens. I would rather watch a documentary than move myself to these places.

"You're not serious," they both told me, each separately, when they heard my words. Different people can respond similarly, it happens.

"I'm definitely serious," I answered seriously.

"It's not the same!"

"For me it is," I am at peace.

"But what about the smells, the textures, the sensations that come up, the experiences? You can't enjoy it while watching photos, nor videos."

"I don't have this need," I explained with a clear understanding that they disagreed with me. It is permissible to disagree. Even if one does not agree with one another, they still can remain friends. Each one has her own taste.

CJ Meadows – The fusion family: What makes a family?

במשפט אחד:

זה הזמן לעיין בתמונות שצילמתן ולהנות מהזכרונות.

In one sentence:

This is the time to look at the photos you took and enjoy the memories.

היא חיפשה את עצמה   She Searched for Herself

שרה נייט – הקסם משנה החיים של לא לשים זין

Sarah Knight – The life-changing magic of not giving a fuck

מסתבר, שגם בגילים מתקדמים, כמו זה שלי, עדיין ישנן כאלה המחפשות את עצמן. אין לי דעה על זה. מבחינתי, כל אחת ודרכה שלה בחיים.

It seems that even at advanced ages, like mine, there are still those who are searching for themselves. I have no opinion on that matter. For me, each one has her own way in life.

מישהי שלחה לי הודעה באתר ההכרויות. היה כתוב בכרטיס שלה שהיא אלמנה. טרם פגשתי אלמנות. תהיתי אם היא אלמנה כתוצאה מנישואין לגבר או אשה. הנחתי שהיתה נשואה לגבר. 'בגילנו, מי יכלה להתחתן עם אשה?' חשבתי לעצמי. 'ועוד להספיק להתאלמן ממנה?' לא נראה לי סביר. הדחף הראשון שלי היה לסרב לה בנימוס, אך ראיתי שהיא גרה במושב קרוב לעיר בה אני גרה וחשבתי שאולי כדאי לתת לזה הזדמנות.

Someone sent me a message on the dating site. The status on her card said she was a widow. I have not yet met widows. I assumed she was married to a man. 'At our age, who could marry a woman?' I thought to myself. 'And also to become widow?' I didn't seem to be reasonable. My first impulse was to politely refuse her, but I saw that she lived in a moshav (cooperative Israeli settlement) close to the town where I live, so I thought it might be worth giving it a chance.

שוב נוכחתי לדעת שסוף מעשה במחשבה תחילה ותמיד, אבל באמת בכל פעם, מומלץ לי לעשות עבודת הכנה בטרם אני נפגשת עם מישהי זרה. סקייפ כבר אמרתי לא אחת ולא שתיים, נכון? אבל לפעמים, למרות כל הנסיון שאנו צוברות בחיינו, עדיין יש חשק לעשות משהו ספונטני, לקבוע מהרגע להרגע בלי לבדוק קודם. טעות! מרה ומיותרת!

Again, I realized that the end of an act is with a thought first; and always, really at all times, I should do some preparatory work before I meet a stranger. I already said Skype once nor twice, right? But sometimes, despite all the experience we gather in our lives, there is still an urge to do something spontaneous, to decide on the spot without checking first. A mistake! Bitter and unnecessary!

חצי שעה לאחר המועד בו קבענו, היא מואילה להגיע. האמת, לא שמתי לב לזמן, משום שהזמנתי לי מיץ תפוזים ושקעתי בקריאה כדי להעביר את הזמן. הנייד מודיע על הודעה נכנסת. אני מביטה. "סליחה על האיחור", נכתב שם, "אני פה. איפה את?" אני מביטה סביב ורואה מישהי עומדת ליד דלת הכניסה, מבטיה מתרוצצים סביב. כנראה כדי למצוא אותי. אני מצלצלת אליה כדי לוודא שזו האחת שחיכיתי לה ורואה שהיא עונה. אני קמה ומנופפת לה בידי כדי לאותת לה שתבוא אל השולחן. היא נראית לא רע ואני שמחה שלא התגלתה כמפלצת. קרו מקרים לא נעימים בכלל.

Half an hour after the time we set to meet, she was so kind as to arrive. Truth be told, I didn't notice the time, because I ordered myself orange juice and sank in reading to pass the time. The mobile announces an incoming message. I look. "Sorry for being late," it says, "I'm here. Where are you?" I look around and see someone standing at the entrance, her gaze running around. Probably to find me. I call her to make sure that she is the one I was waiting for, and see that she answers. I get up and wave to her with my hand to signal her to come to the table. She looks not so bad and I'm glad she didn't turn out to be a monster. There were really unpleasant evens.

Peggy Oki – Allow things to unfold and you will find your purpose in life

לפי המראה שלה, היא די מצאה חן בעיני. היא מהסוג הנדיר שעושה לי את זה. אך מהרגע ששאלתי אותה איך התאלמנה, כשהכוונה היתה ממי – אם גבר או אשה – נפרץ הסכר ובמשך השעתיים הבאות היא לא הפסיקה לדבר על האשה שלה אותה איבדה לפני שבע שנים בתאונת דרכים ושהיא אינה חדלה מלהתגעגע אליה. הבנתי היטב את הגעגועים העזים, אך עם כל הסימפטיה שלי אליה (וגם המשיכה, האמת), הבנתי שאין לי כאן סיכוי להתחרות עם האהובה המתה, "כלילת השלמות", כפי שהיא הגדירה אותה. "אף אחד שפגשתי מאז, אינה מגיעה לקרסוליה." שמתי דאודורנט. אין לי כוח לכוון את מי שלא התגברה (זה לוקח זמן, כמובן; לפעמים, הרבה מאוד זמן!), שעדיין מחפשת את עצמה. לא נחמה, כי היא לא מוכנה עדיין להתנחם, אלא את עצמה.

By her looks, I quite liked her. She's the rare type who does it to me. But from the moment I asked her how she became a widow, when my intention was to know from whom – whether a man or a woman – the dam was breached and for the next two hours she did not stop talking about her woman whom she lost seven years ago in a car accident, and that she never ceases to miss her. I understood the intense longing very well, but with all my sympathy for her (and the attraction as well, to be honest), I realized that I had no chance here to compete with her dead lover, "the absolute perfection," as she defined it. "Nobody I have met since, is inferior to her." I put on deodorant. I have no strength to direct anyone who has not overcome (it takes time, of course; sometimes, a long time!), who is still searching for herself. Not a consolation, because she is not yet ready to get comfort, but herself.

הדרכת סקי בעברית

במשפט אחד:

"על מה את כותבת הפעם?" שאלה ביאטריס שנכנסה לצימר שלנו אחרי הסקי. סיפרתי לה. "אה", הגיבה בחיוך, "עדיין לא התגברת על זה שהיא לא התאהבה בך ממבט ראשון וזנחה מיד את הקודמת, אה?"

In one sentence:

"What are you writing about this time?" Asked Béatrice who entered our boarding house after her skiing. I told her. "Oh," she responded with a smile, "you haven't yet overcome that she didn't fall in love with you at first sight and immediately abandoned the previous one, eh?"

Vanessa Ybarra – Learn to Ski

אינסוף Infinity

The XX – Infinity

 

היא הביטה קדימה. כל חייה הביטה קדימה, אף פעם לא לאחור – לא בזעם ולא בגעגועים. מה הטעם בנבירה בנבכי העבר, נהגה להשיב לסובבים אותה כשאלה שאלוה על ארועים מילדותה, בחרותה, בחייה בכלל.

She looked onward. All her life she looked onward, never back – not in anger and not in yearning. What's the point of digging in the past, she used to reply to her surrounding when asked about events from her childhood, adolescent, or her life experience.

עמנואל רון – אני ילד

Emanuel Ron – I'm a child

 

אני שאלתי. המון. היו לי שאלות על כל דבר כמעט לגביה. היינו בגיל די בשל, מלאות חוויות כרימון, ונראה היה לי אך טבעי שנחלוק בהן כדי שנלמד להכיר זו את זו ולא רק לדעת זו את זו. היא החליטה שזה לא מעניין ושתקה. כמה מעניינת יכולה להיות מערכת יחסים עם מישהי שאינה משתפת? לא התעכבתי איתה הרבה ועברתי הלאה.

I asked. A lot. I had question on almost everything about her. We were in a quite ripe age, we had plenty of life experience, and it just seemed natural to me that we should share them in order to get to know each other, and not only in the biblical way… She decided that it's not interesting and kept quiet. How interesting is a relationship with somebody who doesn't share? I didn't waste much time with her and moved on.

 

Nits – The Bauhaus Chair [lyrics]

 

עכשו, בבית האבות, עת למרות רצונה היא מוצפת מדי פעם בזכרונות מן העבר, היא מגרשת אותם כאילו היו יתושים טורדניים המזמזמים את הזמן בחזרה אליה בעל כורחה. מאבק לא קל, אני משערת.

Now, at the nursing home, when against her will she is flooded from time to time with memories from the past, she drives them out as if they were pesky mosquitos that buzzing time back to her against her will. I guess that it's not an easy straggle.