ארכיון תג: זמר מפורסם

איפה השכל ? Where's the Brain

קציר

יום שגרתי, הולכת למכולת לחדש את מלאי המזון. חמים, נעים. גשם אינו נראה באופק ואולי טוב שכך. אני מכירה אנשים רבים שאינם מברכים על הקור המאיים לבוא ולכלותם. בלילות כבר קריר אצלנו וישנם מקומות שגם קר ממש. עדיין לא כפור, אבל למי שאין ידו משגת להדליק תנור, לא נעים לו כלל.

A routine day, going to the grocery store to replenish the food stock. Warm, cosy. Rain does not seem to be on the horizon and maybe it's good. I know many people who don't welcome the cold that threatens to come and consume them. At nights it is already cool here and there are places that are really cold too. Still not frosty, but for those who can't get the heater on, it's not pleasant at all.

השמש מאירה פנים, מחממת את העצמות. ביאטריס העדיפה לא להצטרף לצעידה, אלא לעבוד בגינה ולנכש כמה עשבים שצצו לא קרואים. בגילנו, גם זו פעילות גופנית. העיקר הפעילות.

The sun is smiling, warming the bones. Béatrice preferred not to join in the march, but work in the garden and weed out some weeds that sprout uninvited. At our age, this too is physical activity. The main thing is the activity.

אני מתיצבת בתור כדי לשלם. לפני, פרצוף מוכר משכבר הימים. פעם, הוא היה שרת בבית הספר בו למדו ילדי. היום, הוא עובד עם אשתו במזנון שפתחו במתחם שליד הבריכה. אנחנו מחליפות מידע קצר. הוא לא ממש זוכר אותי, אך אין זה מפריע לו להיות ידידותי. ידידותי מדי.

I line up to pay. Before me, a familiar face from a long time ago. Once, he was a janitor at the school where my children studied. Today, he works with his wife in the snack bar they opened in a poolside complex. We exchange brief information. He doesn't really remember me, but it doesn't stop him from being friendly. Too friendly.

הוא מחכה עד שאסיים לשלם, שם את טלפו השעירה על כתפי ואומר בפנים מאירות: "בואי, אקח אותך".

"אתה מגיע לצד השני?" אני חוקרת, מתלבטת בין האפשרות לחזור מהר אל ביאטריס לבין הכיף לצעוד בשמש הנעימה ולאסוף אלי עוד ויטמין D שאף פעם אין לנו יותר מדי מזה. שתי ברירות נעימות, מה עושה?

He waits until I finish paying, puts his hairy hoof on my shoulder and says with a warmly expression on his face: "Come, I'll take you."

"Are you going to the other side?" I'm enquiring, debating between the option of returning to Béatrice quickly and between having fun walking in the pleasant sunshine and picking up another Vitamin D which we never have too much of. Two nice choices, what should I do?

עוד אני מתלבטת, הוא מושך אותי אחריו אל מכוניתו, מספר לי בדרך בחופשיות איך ולמה הוליד את עשרת ילדיו. אני מקשיבה, למה לא? ההתחלה מעניינת, איך נשא בגיל 18 את אשתו בת ה-16, איך היה תמים ובתול ולא ידע מכלום. עד כאן לא נורא. עוד סיפור חיים של אדם המשתייך למגזר שאינני נמנית עליו וכידוע, אני מתעניינת בכאלה. בסיפורים – לא בשמוקים שמלהגים אותם.

As I am still weighing my possibilities, he pulls me after him to his car, freely tells me on the way how and why he produced his ten children. I listen, why not? The beginning is interesting, how at 18 he married his 16-year-old wife, how he was innocent and virgin and knew nothing. So far not so bad. Another life story of a person who is a member of a sector I don't belong to, and as known, I'm interested in such. In the stories – not the shmucks who prattle them.

אנחנו עדיין ברחבת החניה של המכולת. הוא מתניע את המכונית, אך אינו ממהר להסיע אותה. ברדיו מברברים ב"הכל קשקושים" על השמוק המפורסם, זה שבעל קטינות, ששמו הותר לפרסום באופן רשמי. כאילו שיש בכך רבותא, הרי ידענו משכבר על מעלליו. חבל שאף אחד לא קם ולא צפצף עד כה למחות על זה. שרוטים מאוד השמוקים הללו, שמתחנכים בצורה כל-כך דפוקה ושבטוחים שמותר להם הכל. כל-כך מעוות לדחוף את עצמך לכל מקום ולחשוב שזה יתקבל בברכה. עוד סיבה חשובה להעצים נשים כדי שלא תצטרכנה להיות למרמס תחת הבזויים הללו.

We're still in the grocery store parking lot. He starts the car, but does not rush to drive. On the radio are some are jabbering in "All Rattles" about the famous shmuck, the one who raped minors, whose name was officially released. As if there was a novelty, we already knew his offences. It is a pity that no one has stood up and did not beep so far to protest against it. These shmucks are very scratched. They are educated in such a fucked-up way and are confident that they are allowed everything. It is so twisted to push yourself everywhere and think it would be welcomed. Another important reason for empowering women so that they won't have to be trampled under these scorned.

מישהו (שמוק, כמובן, כי אשה לא היתה מקשקשת את זה) מעלה טיעון מטומטם שתמיד היתה "תרבות" (בחיי שהוא קרה לזה תרבות!) כזו ומפורסמים תמיד השתרללו ללא חשבון ותמיד סלחו להם על "משובותיהם", כי הם אחרים מאיתנו, בני האדם "הרגילים". בת שיחו שעל הקו השני, מתקוממת ומסבירה שלמרות שכך היה, הגיע הזמן שנשנה את זה. המנחָה מצטרפת אליה וקוראת לחֶברָה לנהל שיח רציני בנושא. אני מנסה להבין מה היא רוצה. היא עיתונאית, אז היא זו שצריכה לנהל את השיח הזה ולקרוא לקהל להצטרף אליה במקום להפריח דברים סתמיים באויר. נחוצה כאן פעולה חריפה כדי לבער את החרפה הזו.

Someone (a shmuck, of course, because a woman wouldn't prattle this) brings up a dumb argument that has always been such a "culture" (I swear that is called it culture!), and celebrities have always been slots doing as they pleased without considering anyone else, and were always forgiven for their "mischievousness" because they are others, different from us, the "ordinary" people. The interlocutor on the other line, revolting and explaining that although it was so, it's time for us to change that. The facilitator joins her and calls society to have a serious discussion on the subject. I'm trying to figure out what she wants. She is a journalist, so she is the one who needs to conduct this discourse and call on the audience to join her instead of blowing up some obscure things in the air. Strong action is needed here to eradicate this disgrace.

♀♀

צלצול טלפון. המזנונאי מכבה את המכונית ועונה לאשתו שתוהה היכן הוא ולמה אינו חוזר כבר.

"איזה אידיוט מגעיל!" אני מביעה את דעתי אחרי שהשיחה מסתיימת. "אף פעם לא אהבתי את המוזיקה המגעילה שלו, לא מבינה איך הדוחה הזה נהיה כזה פופולרי. איחס!!!"

Phone ring. The snack bar owner turns off the car and answers his wife who is wondering where he is and why he is not back already.

"What a nasty idiot!" I express my opinion after the conversation ends. "I never liked his disgusting music, I don't understand how this repellent becomes so popular. Ugh!!!"

המזנונאי מכבה את הרדיו וממשיך לקשקש לי על חייו. אני עדיין בהרהורים קשים על מה ששמעו אוזני בפרשה הזו בימים האחרונים, מכינה לי בראש את הרשומה הבאה. דבריו של המזנונאי מזדמזמים ברקע ואינני שמה לב אליהם. הוא מתלהב מן ה"הקשבה שלי" ומתחיל לתאר בצורה גרפית את ליל כלולותיו, הלילה הראשון שלהם. כשהוא מלוה את דבריו בתנועות מזרחיות מפורשות, אני מקיצה משרעפי.

The snack bar owner turns off the radio and continues to rattle me about his life. I'm still in hard thoughts about what my ears have heard in this episode these past few days, preparing my next post in my head. The snack bar owner words buzz in the background and I don't notice them. He gets excited by me "listening" and begins to graphically describe his wedding night, their first night. When he accompanies his words with explicit Eastern movements, I wake up from my thoughts.

"אתה לא מתכוון לזוז?" אני מפסיקה את שטף הגסויות שפיו פולט.

"עוד רגע", הוא אומר ומתכונן להמשיך לקשקש.

אני שמה ידי על ידית הדלת ומנסה לפתוח אותה. "זה נעול", אני מידעת אותו, "אתה יכול לפתוח, בבקשה?"

"לא צריך!" הוא קובע, "תשמעי את זה…"

"אני ממש לא רוצה!" אני מכריזה בפסקנות. "תן לי לצאת!"

"למה? אני אקח אותך הביתה!" הוא שוב קובע לי.

אני מטלטלת בכוח את הידית, מנסה בנחישות להמלט.

"היי, אל תשברי לי את זה!" הוא מרים עלי את קולו בגסות.

"אז תפתח כבר!" אני צורחת עליו בחזרה. הוא ממשיך ללהג וללהג כאילו אינני קיימת. הדלת נשארת נעולה.

"Aren't you going to move?" I stop the Obscenity surge his mouth spews.

"In a minute," he says, preparing to continue to babble.

I put my hand on the door handle and try to open it. "It's locked," I let him know, "can you open, please?"

"No need!" He states, "Hear this…"

"I really don't want to!" I declare decisively. "Let me out!"

"Why? I'll take you home!" He decides for me again.

I forcefully shake the handle, trying insistently to escape.

"Hey, don't break it!" He raises his voice at me rudely.

"Then open already!" I scream back at him. He goes on and on as if I don't exist. The door stays locked.

אני מביטה בפניו הסמוקות, מנסה לחשוב מה יש לי בתיק שיכול לנפץ לו את זכוכית החלון, אולי כך הוא יבין ואוכל להשתחרר. פותחת את התיק ועוברת על תכולתו. ארנק (לא יעיל), מצלמה (חבל עליה), פנקס, עפרון, מחק, שפתון, תעודת זהות… הלואי שהיה לי אקדח. פתאום אני חשה איך זה עולה לי, מטפס למעלה-למעלה, בלתי ניתן לעצירה. אין לי שליטה על זה ואני נכנעת.

I look at his flushed face, trying to think of what I have in my bag that can smash the window glass, maybe so he'll understand and I could break free. I'm opening the bag and goes over its content. Wallet (ineffective), camera (not worth it), notepad, pencil, eraser, lipstick, ID card… I wish I had a pistol. Suddenly I feel how it upsurges in me, climbing top-up, unstoppable. I have no control over it and I give in.

בעל המזנון יכול היה להבחין היטב ממה היתה מורכבת ארוחת הבוקר שלי שנפרשה עליו בשטף, גולשת אל השטיחים אותם שטף אך לפני שעה קלה.

The snack bar owner could tell quite well what my breakfast consisted of. It was spread out on him in a flood, glided to the carpets he cleaned just a short while ago.

♀♀

הגרסא המצונזרת:

כשה… בהיכון, אתן יודעות היכן השכל – ב-… הוא איננו בנמצא.

The censored version:

When the… is on guard, you know where the intellect is – in… It is not there.

בנימין לוי זוג בקופסאת סרדינים

בנימין לוי זוג בקופסאת סרדינים
הפסל הוצג בעין הוד שלפני השריפה.
מעניין אם זה שם עדיין או ש…

חומר למחשבה על מה שקורה לחברה שלנו:

תרבות הרייטינג