ארכיון תג: חברות

היא התקשרה She Called

סטיבי וונדר התקשרתי רק כדי לומר שאני אוהב אותך

Stevie Wonder I Just Called to Say I Love You

היא התקשרה. שלוש שנים לאחר מכן היא התקשרה שוב.

She called. Three years later, she called again.

מזמן הפסקתי להכנס לנבכי מחשבותיהם של כלל בני האדם ואחר כך נמנעתי מלנסות להבין נשים. מבחינתי, כל אישה (וגם איש, אך עם אלה איני מתעסקת) יחודית, אישיות בפני עצמה ואי אפשר להכליל. גם אם פגשתי מישהי שמשום מה מזכירה לי בהתנהגותה מישהי אחרת, גם אם יש להן רקע דומה, עדיין היא מיוחדת. למדתי לא להכליל, משום שאין בזה תועלת וגם לא אמת.

Long ago I have stopped going into the minds of all human beings and then avoided trying to understand women as well. For me, every woman (and man too, but I don't deal with them) is unique, a personality in itself and cannot be generalized. Even if I met somebody who for some reason reminds me of someone else, even if they have a similar background, they are still special. I learned not to generalize, because there is no benefit or truth to it.

לפני שלוש שנים היא התקשרה, דיברנו בסקייפ וקבענו להפגש. נפגשנו. שלא כהרגלי, אחרתי ברבע שעה. זו אחת הפעמים הספורות שזה קורה לי, שלא חישבתי נכון את הזמן. היא לא כעסה כלל והיה נחמד. היא נראתה נחמדה. התנהגה בצורה נחמדה. סיפרנו זו לזו על עצמנו. היה לי מעניין לשמוע על חייה. נראה היה לי שגם היא מצאה ענין בדברים שסיפרתי לה. ישבנו במשך שעתיים תמימות ויכולנו לשבת עוד לולא היו לי התחיבויות קודמות והייתי צריכה ללכת. קבענו להפגש שוב בקרוב.

Three years ago she called, we talked on Skype and set a date. We met. Unlike usual, I was fifteen minutes late. This was one of the few times it happened to me, that I didn't calculate the time correctly. She wasn't angry at all and it was nice. She looked nice. Behaved nicely. We told each other about ourselves. It was interesting to hear about her life. It seemed to me that she, too, was interested in the things I told her. We sat for a whole two hours and could sit more if I had no previous commitments and I had to go. We arranged to meet again soon.

בפגישה השניה, הלכנו לראות סרט. הפעם היא זו שאחרה, בחצי שעה. כך יצא, שבמקום להפגש לפני כן לכוס קפה ולשבת יחד בסרט, היא נכנסה אחרי שזה התחיל. הפסד שלה. אחרי הסרט, הלכנו לשבת בבית קפה, לאכול ארוחת ערב. אני הייתי רעבה. גם היא. במהלך הארוחה בדקנו את השקפות העולם שלנו, את הטעם שלנו בסרטים, בספרות, במוזיקה ובאמנות בכלל. האוירה היתה נעימה מאוד והיתה לי הרגשה שאנחנו באותו הראש. לא נמשכתי אליה כלל, אך חשבתי שיש כאן פוטנציאל לחברות נחמדה. גם בגילנו נחמד להכיר חברות חדשות. זה מעשיר את הנפש ואת השכל.

On our second date, we went to see a movie. This time she was late, half an hour late. So it came out that, instead of meeting before for a cup of coffee and sitting together in the movie, she came in after it started. Her loss. In the second session, we went to see a movie. This time she is late, at half time. So it turned out that, instead of meeting before for a cup of coffee and sitting together in a movie, she came in after it started. Its loss. After the movie, we went to sit in a café, to have dinner. I was hungry. She too. During dinner, we explored our worldviews, our tastes in movies, literature, music and art in general. The atmosphere was very pleasant and I had the feeling that we were in the same page. I was not attracted to her at all, but I thought there was a potential for nice friendship here. At our age is also nice to meet new friends. It enriches the soul and mind.

הדבר האחרון שאני זוכרת ממנה, זה מעמד הפרידה. היא חיבקה אותי. לא היה לי נעים. איני אוהבת שאנשים זרים מרשים לעצמם לחבק בלי לודא שגם הצד השני מעונין בכך. איני מחבקת כל אחת רק לשם החיבוק. איני אוהבת להתחבק עם חברות רק משום שהן חברות. יש כאלה שיש לי חיבה כלפיהן, הן כמו אחיות מבחינתי ויש כאלה שאיני מסוגלת לגעת בהן. ענין של טעם. ההנחיות של המנעות מחיבוקים בזמן הקורונה מתאימות לי מאוד.

The last thing I remember about her our farewell. She hugged me. I was uncomfortable. I don't like when strange people allow themselves to hug without making sure the other side wants it too. I don't hug everyone just for the sake of hugging. I don't like hugging with friends just because they're friends. There are some that I feel affection to, they are sisters to me, and some I cannot touch. It's a matter of taste. The guidelines for avoiding hugging during the Corona fit me very well.

היא אמרה שהיא תתקשר אלי למחרת ונראה איך אנחנו ממשיכות. היא לא התקשרה. היום, שלוש שנים אחרי, היא נזכרה והתקשרה.

She said she would call me the next day and see how we proceed. She didn't call. Today, three years later, she remembered to call.

סטיבי וונדר התקשרתי רק כדי לומר שאני אוהב אותך

Stevie Wonder I Just Called to Say I Love You

במשפט אחד:

בינתיים חלפו השנים, בוזבזו הימים, חברות לא יצאה מזה. גם לא תצא.

In one sentence:

In the meantime, the years went by, the days have been wasted, friendship have not come out of it. Not going to happen either.

שבת נעימה בפארק   Pleasant Shabbat in the Park

Chicago Saturday in the Park


השבת היתה נעימה. יצאתי לפגוש כמה חברות בפארק. הן חשו צורך להתאוורר. שמחתי להצטרף.

The Shabbat was pleasant. I went out to meet some friends in the park. They felt the need to get some fresh air. I was happy to join.

כהרגלי, אני מגיעה בזמן. זה אומר 10-5 דקות לפני השעה היעודה. לְאַחֵר, מבחינתי, ממש לא בא בחשבון. מי שמכירה אותי יודעת שאפשר לסמוך עלי במובן הזה. בעודי מתקרבת את האזור בו נדברנו להפגש, אני רואה חברה באה מולי. גם היא דייקנית, מן הסתם. אנחנו מחייכות זו לזו ומתישבות על הספסל במרחק מטר זו מזו. אנו עוטות מסכות, כך שמטר אחד מספיק כדי לשמור על עצמנו מפני עינא בישא של הוירוס הארור. לוא היינו יושבות במרחק של שני מטרים, לא היה מספיק מקום לעוד אחת. ציפינו לבואן של חמש מאיתנו.

As usual, I arrive on time. This means 5-10 minutes before the scheduled time. As far as I'm concerned, to be late is really out of the question. Anyone who knows me knows that I can be trusted in that sense. As I was approaching the area where we were planning to meet, I saw a friend coming near opposite me. Apparently, she is punctual, too. We smile at each other and sit on the bench one meter away. We wear masks, so that one meter is enough to keep us safe from the evil eyes of the damned virus. If we were sitting two meters away, there wasn't enough room for one more. We were expecting five of us to show up.

מישהו בגילנו עובר עם אישה צעירה האוחזת בזרועו. הוא נעצר ליד הספסל שלנו. "שלום", הוא אומר לידידתי. "מה נשמע? כמה זמן לא התראינו!"

ידידתי מחייכת אליו: "אוי, מוישה, באמת המון זמן!"

מוישה פונה אל הצעירה ואומר לה: "את זוכרת אותה, הבת שלה בגיל שלך. הייתן חברות פעם."

הלה מחייכת אל ידידתי. "ברור שאני זוכרת! נטע ואני עדיין חברות. מה שלומה?"

Someone our age passes by with a young woman holding his arm. He stopped at our bench. "Hello," he says to my friend. "What's up? How long have we not seen each other!"

My friend smiles at him: "Oh, Moishe, really a long time!"

Moishe turns to the young woman and says to her: "You remember her, her daughter is at your age. You used to be friends."

The young woman smiles at my friend. "Obviously I remember! Neta and I are still friends. How is she?"

"את צריכה להכיר את האיש הזה", פונה אלי ידידתי, "הוא חומד של בחור. ממש טוב לב, מקסים ותראי איך שהוא נראה, נכון חתיך?"

האיש נראה לפחות בן מאתיים. אני משתלטת מיידית על הבעת ההפתעה שמאיימת לעלות על פני ומחייכת אליה, אליו וגם אל בתו: "ודאי חתיך! חתיך עולמי!" האיש מחייך במבוכה. בתו שולחת אלי חיוך חמים.

"ואיזו אישה יש לו!" ממשיכה ידידתי בהתלהבות, "מקסימה ממש!"

"רגע, הוא נשוי?" אני שואלת בתמיהה.

"ועוד למי!" קוראת ידידתי בגאוה. "היא מנהלת חשובה מאוד בבנק!"

"You have to know this man," my friend turns to me, "he's he's such a sweet guy. Really kind, charming and see how he looks like, handsome, isn't he?"

The man looked at least two hundred years old. I immediately take control of the surprise expression that threatens to appear on my face and I smile at her, at him and at his daughter: "Surely a hunk! The most hunk in the whole world!" The man smiles embarrassed. His daughter sends me a warm smile.

"And what a woman he has!" My friend continues enthusiastically, "Really lovely!"

"Wait, is he married?" I ask, puzzled.

"And to whom!" My friend exclaims with pride. "She's a very important bank manager!"

"אני רוצה להבין", אני תוהה, "את מכירה לי גבר נשוי?"

החברה מביטה בי בתהיה משלה. "אז מה אם הוא נשוי? אין בזה כל פסול!"

"תראי", אני מסבירה לה, "לפי איך שהצגת אותו, כבר ראיתי את עצמי מתחת לחופה איתו, לבושה בשמלה לבנה, ההינומה שלי מתבדרת ברוח הקלילה ועם עשרים-שלושים ילדים בעוד מספר שנים."

שלושתם פורצים בצחוק. הבת אומרת: "הייתי שמחה לתפור לך את שמלת החתונה, אך זה לא יהיה עם אבי, אני מקוה. אני מאחלת לו ולאמי הרבה שנים של זוגיות טובה ונחת."

"I want to understand," I wonder, "do you introduce me to a married man?"

My friend looks at me with a wonder of her own. "So what if he's married? There's nothing wrong with that!"

"Look," I explain to her, "by the way you presented him, I had already seen myself under the Chuppah (canopy) with him, wearing a white dress. My wedding veil is moving gently with the wind, and with twenty-thirty children in a few years."

The three of them burst out laughing. The daughter says: "I would love to sew your wedding dress, but it won't be with my father, I hope. I wish him and my mother many years of happiness and good partnership."

"הם באמת זוג נחמד. את צריכה להכיר את אשתו", אומרת ידידתי אחרי שהם הלכו לדרכם.

"גם איתה אין לי מה לעשות", אני עונה לה, "גם היא נשואה."

היא אינה מספיקה לענות לי. שאר החברות מגיעות ואנחנו מנסות להסתדר על הספסלים תוך כדי שמירה על ריחוק חברתי כנדרש.

"They are really a nice couple. You have to get to know his wife," says my friend after they've left.

"I have nothing to do with her either," I reply, "she is married too."

She doesn't manage to answer me. The other friends come and we try to get on the benches while maintaining social remoteness as required.

*******

"את לא מגלה להן שאת לסבית?" תוהה הנסיכה, מתישבת על גב הספסל, ברווח ביני לבין ידידה אחרת.

'מה יש לי לגלות?' אני עונה לה בתוך ראשי, מקפידה לא להוציא הגה מיותר כדי שהידידות סביבי לא תבחנה שאני מדברת אל אויר. 'מה זה עניינן? זה לא שבא לי על מי מהן. כולה ידידות לעיסוקים חברתיים, לא דברים אינטימיים'.

"לא דברים אינטימיים?" אני יכולה לשמוע את הלעג הקל בקולה. "אתן יהודיות, ישראליות, אין דבר כזה שאינכן נכנסות אחת לשניה לתוך הענינים האינטימיים. אני שומעת איך הן מספרות לך על מה שקורה בינן לבין הבעלים ו/או המאהבים שלהן."

'אין זה אומר שגם אני צריכה לשתף. אין לי כוח לשאלות המפגרות שלהן. אף אחת מהן לא שאלה אותי עד עכשו על דברים אישיים שלי. הן יותר מעונינות לדבר מאשר לשמוע, אז אין לי צורך לדבר על זה. אולי תלכי? קשה לי להתרכז בלשמוע אותן כשאת מקשקשת לי במוח.'

"Don't you tell them you're a lesbian?" The princess, sitting on the back of the bench, between me and another friend, wonders.

'What is there to reveal? I'm not hiding it', I answer her in my head, taking care not to utter unnecessary sound so that my friends around me would not notice that I was talking to air. 'It's none of their business! It's not like I fancy any of them. It's all about social friendship, not intimate things.'

"Not intimate things?" I can hear the slight mockery in her voice. "You are Jews, Israelis, there is no such thing as not getting into each other's intimate affairs. I hear how they tell you about what's going on between them and their husbands and/or lovers."

'That doesn't mean I have to share either. I have no strength for their stupid questions. None of them asked me until now about my personal affairs. They are more interested in talking than hearing, so I have no need to talk about it. Can you please go? It's hard for me to concentrate on hearing them when you rattle in my brain.'

שאדיי – אהבה לא שגרתית

Sade No Ordinary Love

במשפט אחד:

אם אין שואלות, אין סיבה שאענה.

In one sentence:

If they don't ask, there is no reason for me to answer.

חשבתי שאת חברה שלי I Thought You Were My Friend

בכל פעם שזה קורה – אני נדהמת מחדש. אין סוף לניצול.

Every time it happens – I'm amazed again. There is no end to exploitation.

חברה ביקשה שאערוך לה טקסט קצר. ערכתי. עריכת טקסט קצר של 10 עמודים אורך לי כמה שעות. זה לא בשלוף ולא כהרף עין. עריכה זה דבר אחראי וצריך לעבור שוב ושוב, לפחות 5 פעמים ובמרחק זמן זו מזו. דברים שנשמטו מעינייך צצים בקריאות חוזרות. למה זה מצריך רווחי זמן בין קריאה לקריאה? כי המוח שלנו נוטה לזכור חלק מהטקסט והוא עובר עליו במהירות בהנחה שזה בסדר ואין טעויות. טעות גדולה.

A friend asked me to edit for her a short text. I did. Editing a short 10-page text takes me a few hours. It is not something that you do in a flash. Editing is a responsible thing and it should be repeated over and over again, at least 5 times and at a distance from each other. Things that have fallen out of your sight come up with repeated reading. Why does it require intervals between each reading? Because our brain tends to remember part of the text and it passes it quickly assuming that it is okay and there are no mistakes. A big mistake.

זו עבודה לכל דבר, גם אם זה בשביל חברה. אין לי בעיה לסייע מפעם לפעם, אך כשזה הופך לריטואל קבוע ובכמויות – זה מרגיז. מעולם לא חלמתי אפילו לנצל אף אחד. אם אני צריכה משהו בתחום המקצוע של חברה שלי – אני משלמת לה עבור מה שעשתה. איני מעזה לנצל את החברוּת בינינו. חברות זו חברות ועבודה זו עבודה.

It's a job as any other job, even if it's for a friend. I have no problem helping from time to time, but when it becomes a regular ritual and with quantities – it's annoying. I never dreamed of exploiting anyone. If I need something in the line of my friend's profession – I pay her for what she did. I dare not take advantage of our friendship. friendship is friendship and work is work.

בהתחלה זה היה לצלצל אלי ולבקש את עזרתי פה ושם; עמוד פה, דף שם. עד מהרה זה הפך להיות כמה עמודים ובלי הקדמה, אלא פשוט לשלוח אלי את המסמך כדי שאעבוד עליו. שום בקשה, שום הסבר, שום התנצלות – רק הטקסט בדוא"ל ואני צריכה לעבוד עליו. בפעם הראשונה שזה קרה, התעלמתי מהדוא"ל. לאחר מספר ימים היא התקשרה כדי לבדוק למה השתיקה שלי: "מה קורה? לא קיבלת את המסמך שלי?"

"לא קורה כלום", עניתי, "קיבלתי את המסמך שלך."

שתיקה נדהמת מעבר לקו. אני מניחה לדממה לחלחל בינינו ולהפוך עבה יותר ויותר. מי שתוציא הגה ראשונה – מפסידה. אין לי שום כוונה להפסיד. אולי ללמד לקח.

At first it was to call me and ask for help here and there; page here, page there. It soon became a few pages and without introduction, but simply sending me the document to work on. No request, no explanation, no apology – just the text in the email, and I have to work on it. The first time it happened, I ignored the email. After a few days she called to check why my silence: "What's happening? Didn't you get my document?"

"Nothing happens," I answered. "I got your document."

A stunned silence on the other side of the line. I let the silence seep between us and become thicker and thicker. Whoever makes a first word loses. I have no intention of losing. Maybe to teach a lesson.

"חשבתי שאת חברה שלי", היא פולטת ומנתקת את השיחה. שיהיה. אני ממש לא לוקחת ללב.

"I thought you were my friend," she blurts out and hangs up the phone. Whatever. I really do not take it to heart.

במשפט אחד:

למה אנשים עושים את זה?

In one sentence:

Why do people do that?

ג'ין קילבורן – הסכנה בה מודעות מראות נשים

Jean Kilbourne – The dangerous ways ads see women

ליד השולחן, בפומבי At the table, in public

ברברה סטרייסנד ומייקל בובלה – זו מוכרחה להיות את

Barbra Streisand & Michael BubléIt Had to Be You

אני חיה, אני פעילה – אני חווה. אם אשב לבד בחושך בחדרי – מה אלמד? יחד עם זאת, ישנם דברים אותם הייתי מעדיפה לא לחוות ולא ללמוד.

I live, I am active – I am experiencing. If I'd sit in my room alone in ze dark – what will I learn? However, there are things I'd rather not experience or learn.

התאספנו, מנין חברות, לארוחת צהרים. פתחנו שולחן בחוץ, בגלל הקור המקפיא בתוך המסעדה ולא רצינו להפוך לנטיפי קרח. ארבע מאיתנו לא היו מסוגלות לסבול את החמימות שבחוץ והעדיפו לשבת בפנים כשהן מכריזות שלא כל כך קר שם. כל אחת ובחירתה היא.

We gathered, ten friends, for lunch. We opened a table outside, because of the freezing cold inside the restaurant and we did not want to turn into icicles. Four of us could not stand the warmth outside and preferred to sit inside declaring that it was not so cold there. Each her own choice.

סיפרתי להן על הבהמה שהופיעה לפני מספר שבועות בפני פורום הנשים בו השתתפתי והבעתי את סלידתי ממנה. זכותי לא לסבול מישהי ששותה את השתן של עצמה בפומבי, בתוכנית טלויזיה.

מישהו מאחורי נוגע בכתפי. אני מסובבת את ראשי בתקוה שזו אהבת חיי המתגלמת בפני. אכזבה מרה, זה גבר, ארשת של טמטום נסוכה על פניו. "את יודעת שיש דבר כזה ששותים שתן בחדרי חדרים בזמן סקס?" מקשקש הזר.

בא לי להקיא. רגלי משתוקקת לבעוט בו במקום רגיש בגופו, אך אני מתאפקת. אני מסובבת את ראשי חזרה לשולחן, מגלגלת בעיני כלפי החברות וממשיכה לספר את הרצאתה המשעממת והלא מעוררת השראה בפנינו. הלה שוב נוגע בכתפי. הפעם אני מגיבה: "הפסק לגעת בי!" אני אומרת לו בקול רם ותקיף.

"פי, רגישה!" הוא אומר ומגחך אל האישה שיושבת מולו. אם זו אשתו – הריהי מסכנה, אני חושבת לעצמי, ואם זו חברה – זה הזמן שלה להכיר מי הוא ולנוס על נפשה ממנו. עוד שוביניסט מגעיל.

I told them about the beast that appeared a few weeks ago in front the women's forum where I participated, and expressed my disgust from her. I have the right not to tolerate someone who drinks her own urine in public, on a television show.

Someone behind me touches my shoulder. I turn my head in hope that this is the love of my life who embodies to my eyes. A bitter disappointment, it's a man, a look of stupidity on his face. "Do you know there's such a thing as drinking urine clandestinely during sex?" the stranger rattles.

I want to puke. My foot longs to kick him in a sensitive spot in his body, but I hold back. I turn my head back to the table, roll my eyes toward my friends and continue to tell them about her boring and uninspiring lecture she held. He touches my shoulder again. This time I respond: "Stop touching me!" I say to him loudly and firmly.

"Pi, sensitive!" He says, grinning at the woman sitting across from him. If it's his wife – poor thing, I think to myself, and if she's his girlfriend – this is the time for her time to know who he is and flee for her life away from him. Another disgusting chauvinist.

רופרט הולמס – בריחה (שיר הפינה קולדה)

Rupert HolmesEscape (The Piña Colada song)

המלצרית מגיעה כדי לקחת ממנו את ההזמנה. היא עומדת ליד כסאי ורושמת את שהוא מכתיב לה. זו מסעדה בחדרה, עדיין לא עברו פה להזמנות דיגיטליות. אני בספק גדול אם ישקיעו בזה. אין טעם בזה כשעסקים אינם מחזיקים מעמד לאורך זמן. "ומה בשביל הגברת?" אני שומעת אותה שואלת אותו.

"אישתי אינה שומעת, אז אני אזמין בשבילה", הוא עונה בקול רם, מן הסתם כדי שגם הכל ישמעו – הן במתחם המסעדה והן כל עוברי האורח.

חברותי ואני מחליפות מבטים. איזה מזל שהיא אינה שומעת, אני מהרהרת בתוכי, מזל גדול שאינה יכולה לשמוע איך הוא מודיע לכולם על מצבה. לא שיש לה במה להתביש, אך לא נראה לי שהיא היתה שמחה לדעת שהוא מפרסם את זה.

The waitress arrives to take his order. She stands beside my chair and writes down what he dictates to her. This is a restaurant in Hadera, they don't have digital orders here yet. I doubt if they will invest in this. It's no use when business does not last long. "And what for the lady?" I hear her asking him.

"My wife does not hear, so I'll order for her," he replies loudly, probably so that everyone will hear – both in the restaurant compound and in all the passers-by.

My friends and I exchange glances. How lucky she does not hear, I think, it's a great luck that she can't hear how he informs every one of her condition. Not that she has anything to be ashamed of, but I don't think she would have liked to know he was advertising it.

במשפט אחד:

שמוק הוא שמוק הוא שמוק ואידיוט גם כן.

In one sentence:

A schmuck is a schmuck is a schmuck and a prick as well.

הקרפנטרס והתזמורת הפילהרמונית המלכותית – סופרסטאר

The Carpenters & The Royal Philharmonic OrchestraSuperstar

רק עברתי Just Passed By

רק עברתי פה Just passed by

רק עברתי פה Just passed by

אסתַר שמיר – עברתי רק כדי לראות

ישנם אנשים שהעיתוי שלהם לא משהו בלשון המעטה; כאלה, שתמיד צצים בזמן שאינו נוח לך. איך מנפנפים אותם מעלינו? נראה לי שזו אמנות, כמו להלך על ביצים בנסיון לא לשבור את האגו שלהם.

There are people whose timing is not great to say the least, such that always appear when it's the most uncomfortable. How do you wave them off? I think that this must be art, like walking on eggs while trying not to break their ego.

Jasmine Thompson – Old Friends

להתוודע Getting to Know Each Other

על חברות וידידות נפש

About Friendship and Soulmates

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי להכיר נשים חדשות. גברים אף פעם לא ממש עניינו אותי. הסקרנות להתוודע אל צפונות זולת שטרם ידעתי, תמיד היתה גדולה אצלי. הזרה, זו שבאה מתרבות שונה משלי, תמיד ריתקה אותי ושאפתי להכירה כמה שיותר מקרוב.

Since I can remember, I have always loved to meet new women. Men never really interested me. The curiosity to get to know the secrets of strangers I had not yet known, was always a big issue for me. A stranger, coming from a culture different from mine, always fascinated me and I aspired to know her as closely as possible.

אף פעם לא אהבתי את הביטוי "כבדהו וחשדהו", למרות שיש בזה מן התבונה לפעמים. שמתי לב, שאצלי האינסטינקט הוא כבדִיהָ ורק אחרי שהיא מוכיחה באותות ובמופתים שלא היתה ראויה לכך – אז אני חשדִיהָ וגם זה במשורה ולא באמונה שלמה שזה אכן קורה. צר לי מאוד על שעלי לחדול מלכבדה. צר לי שיותר מדי מהסוג הזה נקלעו אל חיי. אין לי מושג במה פשעתי על שזו היתה מנת חלקי.

I never liked the expression "respect and suspect", although it is a wise thing to do sometimes. I noticed that my instinct is to respect and only after she proves clearly and incontrovertibly and that it did not deserve it – then I suspect her. That, too, sparingly and not with the full conviction that this is indeed happening. I am very sorry that I have to stop respecting her. I am sorry that too much of this kind has come into my life. I have no idea what have I done to deserve this.

פט שופ בויס ודאסטי ספרינגפילד – מה עשיתי שזה מגיע לי

Pet Shop Boys & Dusty SpringfieldWhat Have I Done to Deserve This

 

ביאטריס רוצה שאכיר את חברותיה. חברות הן מוסד חשוב ונכבד לכל אשה ורצוי שתתאמנה לך. נחמד שיש לך על מי להשען בעת מצוקה ובאוזני מי לקטר על בת הזוג שלך וגם על עניינים אחרים. היו לי חברות מהילדות ומהצבא, כאלה שהלכו איתי לאורך שנים, אך אתרע מזלי וכנראה לא השכלתי לבחור אותן, כי כולן נמלטו על נפשן אחרי שסיפרתי להן עלַי כשגיליתי שאני לסבית. לא מהאופי שלי להעלים דברים מהסביבה שלי ולא לחלוק עימה את שעובר עלי. קשה לי עם הסתרה.

Béatrice wants me to meet her friends. Friendship is an important and respectable institution for every woman and it is necessary that they suit you. It is nice that you have someone to lean on in distress and have ears to complain to about your spouse, as well as other matters. I had girlfriends from childhood and from my service in the army, who had gone with me for years, but I wasn't lucky and probably didn't know how to choose them, because they all ran away after I told them about me when I discovered I was a lesbian. It is not my nature to hide things from my surroundings and not to share with it what I am going through. It's hard for me to hide.

ריטהחברה

RitaGirlfriend

שנת 1999 היתה שנה של שינויים בחיי ובחיי הסובבים אותי, שנה של גילויים מפתיעים, בעיקר כאלה שסוף-סוף הואילו לאפשר לאסימון לרדת אצלי. החברות שלי לא רצו לשמוע וגם לא לקבל. זכותן. לאט-לאט החלו להשמט ממני והותירו אותי להתמודד לבד. גם זו זכותן. אני מאמינה בחופש הבחירה של הזולת, בעיקר אם זו אשה וגם אם החלטתה שגויה לדעתי והמעשה שלה אינו נושא חן בעיני. כל אשה והחלטתה ומעשיה היא. אינני מחזיקה אף אחת בכוח, הרי זה בלתי אפשרי.

1999 was a year of changes in my life and in the lives of those around me, a year of surprising revelations, especially those that at last allowed me to let the token go down, which in Hebrew means comprehension. My friends did not want to hear or accept. It's their right. I believe in the freedom of choice of others, especially if it is a woman and whether her decision is wrong and I don't like her actions. Each woman and her own decision and actions. I don't hold anyone by force, as it is impossible.

עם השנים באו חדשות. קשה קצת למצוא חברות בגילאים מתקדמים, אבל זה קורה למי שמבורכת במזל. נחמד להכיר ולחלוק, אם זה בנפש, בבילויים ובכלל.

Over the years, news came. It's hard to find friends at advanced ages, but it happens to those who are blessed with luck. It's nice to meet and share, if it's in the soul, in hanging out and in general.

ריטה מארחת את מירי מסיקהאף אחת

Rita & Miri Mesika – No One

ואף אחת לא תפסה את המקום שלי בלב שֶׁלָךְ

And no one took my place in the heart of yours

לביאטריס חברות ילדות שהלכו איתה עד הלום והיו איתה בכל אשר עברה, תמכו וסייעו. ידידות-נפש שמעט מוצאות כמוה. יש ביניהן ביקורת, כמובן ויש הבעת דעה ויש שיפוט, אך כל אלה נעשות באהבה, מתוך דאגה אמיתית לרווחתה. אחרי הכל, אחרי שהורינו הולכים לעולמם, מי נשארות לנו מלבד החברות הקרובות?

Béatrice has childhood friends who had gone with her to this day and were with her wherever she went through, supported and helped. A soul-friendship is rarely found. There is criticism between them, of course, and there is an expression of opinion and judgment; but all these are done with love, out of genuine concern for her well-being. After all, after our parents have passed away, who remain to be with us, apart from our close friends?

הצ'רצ'ילים והסגנונות – Friends

The Churchills & The Styles – Friends

 עיון נוסף בנושא חברות בבלוג זה.