ארכיון תג: חג פורים

פורים ה'תשע"ט Purim 5779

אני ליצנית I'm a clown

אני ליצנית   I'm a clown

הבטיחו עדלאידע גדולה וחגיגית ואכן קיימו. היה כיף!

They promised a great and festive Adloyada and indeed they kept their promise. It was fun!

 

 

משלוח מנות ה'תשע"ט Mishloach Manot 5779

The Story of Purim

איזה כיף זה חג פורים! אני אוהבת את השמחה, התחפושות, ומשלוח המנות – ממש כיף!

How fun is Purim! I love the joy, the costumes, and the mishloach manot (sending of portions) – it's really fun!

יוסי בן הארבע מאיר אותי בחיוך רחב, מחבק חזק ומכריז: "אני אוהב אותך, סבתא!"

אני מחבקת בחזרה ונושקת לו על ראשו: "גם אני אוהבת אותך, חמוד שלי!"

יוסי: "איזה חמודה את שהבאת לי את משלוח המנות!"

אני מלטפת באהבה את ראשו ושותלת נשיקה בלחיו: "בכיף ובשמחה, מתוקי!"

Yossi, the four-year-old, gives me a wide glowing smile, hugs me tightly and declares: " I love you, Grandma!"

I hug back and kiss him on the head: "I love you too, my darling!"

Yossi: "How sweet you are to bring me the Mishloach Manot!"

I fondly caress his head and plant a kiss on his cheek: "With pleasure and joy, sweetie!"

יוסי: "איזו סבתא נהדרת את שהבאת לי את כל הממתקים האלה! אני אוהב אותך!"

אני: "לולא הבאתי לך את משלוח המנות, לא היית אוהב אותי?"

יוסי (בנחישות): "לא!"

אני: "מה לא? לא היית אוהב אותי ולא הייתי סבתא נהדרת אם הייתי באה לבקר בלי משלוח המנות?"

יוסי מביט בי קצרות, אחר כך הוא מגניב מבט אל אמו. זו מניעה בראשה מצד לצד להביע את מורת רוחה על תשובתו. הוא מחזיר אלי מבט נבוך. אני מתארת לעצמי שאינו מבין מה לא בסדר. גם אני לא. הרי אמר את אשר עם לבו. אני מעדיפה אמירת אמת על התחנפות מזויפת.

Yossi: "What a wonderful grandmother you are to bring me all these sweets! I love you!"

Me: "If I had not brought you the Mishloach Manot, wouldn't you love me?"

Yossi (resolutely): "No!"

Me: "What no? Wouldn't you love me and I wouldn't be a great grandmother if I came to visit without the Mishloach Manot?"

Yossi looks at me briefly, then sneaks a gaze at his mother. She shakes her head from side to side to express her discontent at his answer. He returns an embarrassed gaze at me. I imagine that he doesn't understand what's wrong. Me neither. He said what was in his heart. I prefer telling the truth about fake flattery.

במשפט אחד:

מפי הטף – הם תמיד אומרים את האמת וכדאי להקשיב להם בתשומת-לב.

In one sentence:

From the mouths of children – they always tell the truth and listen attentively. Chag Same'ach, Happy Purim!

צחוק, צהלה ושמחה

וגם משלוח מנות

מסכות, צהלה ושמחה

מסכות, צהלה ושמחה

החיים יפים, מתוקים כמו דבש, בעיקר בפורים. כמו בקרנבל בברזיל, אנחנו יוצאים לרחובות בתהלוכות תחפושות ושוכחים מההווה המעיק ומהמחר הלא פשוט, שיבוא מיד כשהקרנבל יגמר.

Paul Evans – Happy Go Lucky Me

 ♀♀

אינני יודעת למה אני חושבת על זה, אולי משום שבשבוע שעבר ציינו חמש שנים לפטירתה של אמי ונזכרתי שהיא לא סיפרה לי הרבה על ילדותה, בעיקר לא על איך חגגו את החגים בעיירה. מעולם לא סיפרה אם התחפשה בפורים וּלְמָה. על תמונות אין מה לדבר, כי אם היו – הן אבדו בשואה. אינך נוהגת לקחת איתך את אלבום התמונות כשאת נמלטת על נפשך מפני הצורר המבקש להשמידך; זה הדבר האחרון שיש לך בראש.

קשה לי לדמיין מה עובר על ילדה שגרה בעיירה קטנה, שגדלה בידיעה שהיא שונה מהסביבה, גם אם ישנן עוד כמה ילדות וילדים כמוה. בכל זאת, היא מהמגזר של המיעוט. איך זה לאפות אוזני המן (אמהּ, היא סבתי, היתה האופה של העיירה) ולחַלֵק את משלוח המנות רק לחֵלֶק מהאוכלוסיה, זה שנמנה עם בני ברית.

חשבתי על משלוח המנות בגולה עת הכנתי כמה כדי להביא לשכנות שלי. הצעירים החופשיים (הלא דתיים) של ימינו כבר אינם טורחים במנהג הזה. אלה שיש להם ילדים בגנים או בבתי הספר עדיין מכינים בלית ברירה, אך לא עבור החברים והשכנים. חבל. מנהג יפה הוא משלוח המנות.

רונית אופיר – משלוח מנות

אני נזכרת בארוע הזוי שארע לפני שנים. אחת מחברותי החופשיות גרה אז ב-upstate ניו יורק. ערב פורים, סיפרתי עליה לחברה אחרת, חרדית מברוקלין (תמיד היתה לי חולשה לדתיות וקשר די הדוק עימן…). זו התעקשה שאמסור לה את כתובתה המדויקת של החופשיה ולא אבתה לגלות מדוע. עם כל הידע שלי על החג, לא תארתי לעצמי שהמצוה כה חשובה עד כי תבעיר אש בעצמותיה של החרדית וזו תעשה את כל הדרך הלא קצרה עד ביתה של החופשיה רק כדי למסור לה דרישת שלום ממני באמצעות משלוח מנות.

מה רבה היתה הפתעתי לקבל שיחת טלפון מחברתי החופשית, בה סיפרה שהיתה קרובה להתקף לב עת ענתה לצלצול בדלת כששמעה שמעברה השני הזדהתה מאן דהיא כ"חברה של שרון", ולכן לא היססה ופתחה. לבה החסיר כמה וכמה פעימות לַמראה ההזוי: על סף ביתה ניצבה אשה, אמנם נחמדה ומסבירת פנים, אך עטויה שמאטע (כך כינתה חברתי את השביס) לראשה. מה יכולה אשה מן הישוב לחשוב על הופעה כזו? עלי להזכיר לקוראות שהלה הרי חופשיה, בסביבתה לא גרו יהודים ולכן לא התענתה יום לפני בתענית אסתר, כך שהיא שכחה מחג הפורים. היא חשבה שקרה לי אסון ודתיה באה לבשר לה עליו. בשביל זה בראו לנו את הדתיות, לא ככה?

בטרם עמד לבה מלכת באופן סופי, שמעה החברה את האשה מברכת אותה בפורים שמח ותוקעת לידיה המופתעות שקית ארוזה בצלופן צבעוני מרשרש. בעוד הזרה מחייכת אליה משן אל שן, מחכה להזמנה להכנס פנימה כדי לנוח מתלאות הדרך (זה המידע שקיבלתי מהצד של הדתית), עמדה לה חברתי ההמומה, בוהה בתופעה שלפניה, אינה מסוגלת להוציא הגה במשך דקות ארוכות.

הדתית סיפרה לי שכשהבינה שאין תקוה להצעה להכנס, היא חזרה על ברכת ה"פורים שמח", סבה על עקביה וחזרה לברוקלין. לא שהיתה לה כוונה לבקש דבר, גם לא כוס מים, כי מהדרת שבמהדרין שכמוה לעולם לא תטעם וגם לא תשתה חלילה וחס דבר בבית זר, על אחת כמה וכמה בזה של חילוניה, רק לנוח ביקשו רגליה אחרי שכיתתה אותן ברחבי העיר כשהיא מסתייעת ברכבת התחתית ובאוטובוס.

החברה החופשיה לא הצליחה להתגבר על האלם שקפץ עליה וכל מה שהיתה מסוגלת לעשות, זה להביט אחר גבה המתרחק של הדתית ולאחר שזה נעלם מעיניה, לסגור את הדלת ולמהר להתישב משום שרגליה לא היו יציבות כל כך. בכל זאת, הפתעה שכזו, של ד"ש וברכת חג שמח ממני…

רחוב סומסום – משלוחי מנות

בתמצית:

הפתעות יש להפתיע בצורה מושכלת, גם אם הן נעימות. כדאי לקחת בחשבון שלא כל אחת יכולה לעמוד בהן.

פורים באנימציה

חג פורים שמח ומבדח Happy and Funny Purim

חג פורים

חג פורים שמח לילדים ה'תשע"ד 2014  Happy Purim for the children

ובישוב קציר צהלה ושמחה. בית לולה, הוא בית העם שלנו, אם היינו קיבוץ, מלא מפה לפה ברוקדות ורוקדים, צוהלות וצוהלים, המניפים רגליים אל על, מגרונם בוקעים שירי פורים עליזים, שירי עם ובוקרים כיד הדי-ג'י הקלה על הצלילים. והיין, כמובן, נשפך כמים, נערה אל קרבנו עוד ועוד ועוד.

The settlement of Katzir cheered and rejoiced. Beit Lula, our assembly hall, if we were a kibbutz, is full of people dancing, joyous and cheerful, waving their feet up, jubilant Purim songs bursting from their throats, folk and cowboys' songs as the hands of the DJ relieved the sounds. And the wine, of course, spilled like water, poured into us more and more and more.

יום ששי, שתיים אחרי חצות. בית לולה מתחיל להתרוקן. תהלוכה רבת שיכורים משוטטת באמצע הלילה ושרה ושרה ושרה… עד דלא ידע. ביאטריס ואני עם החוגגות, גם אנחנו לא ממש יציבות על רגלינו ומתנודדות כמו השאר. קרררררררר, האף קופא לנו, אבל בתוך תוכנו חם מכמויות היין האדירות שצרכנו. אינני זוכרת מתי שתיתי כל כך הרבה. הראש מסתובב לי ואני רואה את העולם מבעד לעיגולים זזים, בלי להצליח למקד את העיניים. הכל נראה כפול. אני עוצמת עין אחת והרחוב מסתדר לי. פוקחת אותה והכל שב להיות זוגי וישנם כמה עצמים שמתעצמים גם לכדי שלישיה ורביעיה.

Friday, two after midnight. Beit Lola begins to empty. A very drunken procession roamed in the middle of the night and sings and sings and sings… Unaware of what's happening. Béatrice and I are with the celebrations, we are not quite steady on our feet ourselves, and we are swaying like the rest. It's colllllld, our nose freezes, but inside our body it's warm due to the huge quantities of wine we consumed. I don't remember when I ever drank so much. My head is spinning and I see the world through moving circles, unable to focus my eyes. Everything looks double. I close one eye and the street gets organized. I open it and everything becomes double again, and there are some objects that grow into a trio and a fourth.

אין לי מושג איך ולמה זה קרה, אך ביאטריס סיפרה לי שפתאום נעמדתי באמצע הכיכר, מסביבי אנשים שמחים, והתחלתי לדקלם בשפה זרה לה:

קוּקעריקו, די מאמע איז נישט דא

וי איז זי גיפארן?

קיין מלאבעס.

וואס וועט זי ברענגען?

א טופ מיט קאבע.

וי וועט זי דאס שטעלן?

אינטע די טיר.

ווער וועט דאס טרינקען?

איך מי דיר.

I have no idea how and why it happened, but Béatrice told me that suddenly I stood in the middle of the square, around me happy people, and began to recite in a foreign language she didn't know:

Kukeriku, di mame is nisgt du.

Vi is zi gifurn?

Kein Melaves.

Vus vet zi brengen?

A top mit kave.

Vi vet zi dus shteln?

Inte di tir.

Ver vet dus trinken?

Ich mit dir.

ביאטריס טענה שהחבורה מחאה לי כפיים בהתלהבות ודרשה לשמוע שוב ולדקלם יחד איתי עוד ועוד. לדבריה, עשינו את זה לפחות 10 פעמים ואפילו היא כבר למדה לדקלם את זה בעל פה. אני פותחת לה עיניים בגודל של צלחות כשהיא מדגימה לי איך עמדתי ודיקלמתי, מתעלמת מהקור ומהעובדה שדחקה בי כל הזמן למהר הביתה. אני נמסה למשמע מבטאה הצרפתי באידיש. אי אפשר לחשוד בביאטריס שזו תדע את שפת אמי, קל וחומר דקלום שלימדה אותי הורתי בילדותי, כך שאני מאמינה לה שכך קרה, למרות שאינני זוכרת דבר מכל זה.

Béatrice claimed that the group applauded me enthusiastically and demanded to hear again and recite along with me more and more. According to her, we did it at least 10 times and even she has learned to recite it by heart. I open to her eyes the size of plates as she demonstrates how I stood and recited, ignoring the cold and the fact that she kept pushing me all the time to go home. I'm melting at the sound of her French accent in Yiddish. You can't suspect Béatrice to know my mother tongue, let alone a recital that my mother taught me as a child, so I believe her that it happened, even though I don't remember any of it.

במשפט אחד:

איני צריכה לזכור או להזכר – הכל מצולם ומתועד בוידאו אצלה בטלפון הנייד.

 

In One sentence:

I don't have to remember or be reminded – everything is filmed and documented on her cell phone.

חג פורים שמח לילדים ולמבוגרים תשעד 2014

חג פורים שמח לילדים ולמבוגרים ה'תשע"ד 2014  Happy Purim for the children

ובעברית:

קוקוריקו, אמא איננה.

לאן נסעה היא?

למלאבס (היא פתח תקוה של פעם).

מה היא תביא?

סיר עם קפה.

היכן היא תשים?

מאחורי הדלת.

מי ישתה זאת?

את ואני.

In English:

Cock-a-doodle-doo, mother is gone

Where did she go?

To Melabes (the name of Petah Tikva in the past)

What would she bring?

A pot with coffee.

Where would she put it?

behind the door.

Who would drink it?

you and me.

♀♀

לכבוד פורים, כמה חיוכים 😉

ניר וגלי – אין דברים כאלה

הערוץ של ניר וגלי

בבוקרו של חג הפורים ההוא

♀♀

הפנימיה הצבאית, מגרש המסדרים. אנחנו, ההורות וההורים, עומדות סביב, משקיפות בנחת על צאצאינו העומדים בנוח קשוב. המ"פ בשיחת הפיזור מסכם את החויה. בטרם פרידה, לקראת סיום, הוא מוסר את החדשות שזה עתה הגיעו. רחש עובר בקהל. חלק מהניצבים במסדר קופץ משמחה. מלים קשות נזרקות לאויר: "מגיע להם!" "פחות ערבים להתעסק איתם!" וכמובן המשפט המסורתי: "מוות לכל הערבושים!"

צמרמורת עוברת לי לאורך כל הגב. אלה הולכים להיות חיילינו? זה המוסר שאנו מנחילים להם? אני מביטה בהורים. חלק מהם גאה ביוצאי חלציו המבטאים את דעותיהם הנחרצות; חלק אחר, מבטו מזלזל ב"אסיאתים הללו שאין להם לב לחפים מפשע" ומביע בקול רם למדי, אפילו רם מדי, את תמיהתו על שאלה שונאים את אחיהם לתפוצה. חילופי המלים בין הנצים מתפתחים לתגרות ידיים ושוב השסע הזה בעם בין "השחורים הדפוקים" הנמהרים להתלקח לבין "הלבנים הצפונבונים" שבלית ברירה ובניגוד לאופיָם הרכרוכי, נאלצים להשיב מלחמה.

אני זזה הצדה לנקודת מסתור. אין זה מאופיי להרים יד על אף אחד, גם לא להכנס למערבולת של מלים דוקרות כאשר אני יכולה להמנע מכך. אני מעדיפה להרצות את דברי בנחת, אולי אחשב פעם לחכמה…

נעל עפה לכיוון שלי ואני נשמטת ממנה בזריזות. מזל שהבחנתי בה מבעוד מועד ויכולתי להציל את נפשי. הענף הדק בו פגעה, משמיע קול גניחה מתפצח וצונח ארצה. נוזל דביק ניגר מהמקום הפגוע. העץ עומד חסר אונים, בוחן אילם את מעשיהם של בני האדם. מבטו עצוב.

♀♀

שעה ארוכה עוברת עד שהסדר מושב על כנו בסיועה המסור של משטרת ישראל. פני הכל לוהבות. הרוחות עדיין לוהטות והאוירה טעונה מאוד. כל גץ קל עלול להציתן מחדש ושומרי החוק עומדים דרוכים על המשמר, עיניהם פקוחות לקדם כל רעה. המ"פ מתעלם מהקהל ושולח מבט חמור במסדר שמולו עת הוא מסביר מדוע אין מקומם של הצוהלים בין שורות החניכים לעתיד. לטוהר הנשק של צה"ל יש עדיין משקל רב. "ואלה שמות…" הוא פותח בסילוק המודחים. הכל עוצרים נשימתם. הפעם, אין הדממה הדקה מופרת ואף אחד אינו זז אף כמלוא הנימה, גם לא כשהטקס ננעל בשירת התקוה החרישית.

♀♀

בבוקרו של חג הפורים, בשעה חמש בבוקר, בעוד הרדיו פתוח כרגיל על רשת ב', אחזה בנו פלצות לשמע החדשות: ברוך גולדשטיין, רופא במקצועו, לבוש מדי צה"ל וענוד דרגות סרן, נכנס למערת המכפלה, אל אולם יצחק בו התפללו באותה עת שמונה מאות מוסלמים, ופתח באש צולבת מרובה הגליל שברשותו. תוצאות הטבח היו חסרות תקדים כמעט: עשרים ותשעה מתפללים חפים מפשע נרצחו, מאה עשרים וחמישה אחרים נפצעו. ברוך גולדשטיין לא הפסיק לירות עד שהסתיימה התחמושת שברשותו. אז התנפלו עליו שאר המתפללים והרגו אותו.

הויכוח בין הדעות השונות במדינה גבר והגיע למימדים עצומים. גם בבית שלנו נחלקו הדעות. "אני לא יודעת מה אני רק מה סוף-סוף פעם אחד מה יהודי יורה מה הורג שונאים", לחשה הדודה חנה.

"חנצ'ו!" גערה בה אמא, "איך את מדברת?"

"מה יותר טוב נאצים הרגו יהודים מה לא עשו כלום?"

"מה הקשר? גם המתפללים האלה לא עשו כלום!"

"אבל היו עושים אם מה היו יכולים."

"מי אמר לך את זה?"

"ככה שונאים שלנו, מה אתה נותנת להם הזדמנות מה יורים גב שלך."

גם בתקשורת נחלקו הדעות. היו שאמרו שממשלת ישראל אשמה בטבח בכך שלא מנעה את הפיגועים. היה מי שציטט את ברוך גולדשטיין שאמר שאיננו יכול עוד לשאת את הכאב של עמו. היה מי שאמר שדעתו של הרוצח השתבשה. היו מי שאמרו שהעם היהודי הוכתם בכתם של שפיכת דם נקי… ורק הדודה חנה, אשר לחרדתי איבדה קצת מצלילות דעתה, הוסיפה לומר: "עם יהודי מה עשה זה… איך קוראים אותו… מה הביא קצת אביסל'ה כבוד, מה לא נתן לחי שני בשביל מקבלת עוד סטירה מאויב שלו, נו סוף-סוף אתם רואים מה אלוהים לא מרביץ אותנו עם שני ידיים, מה הביא לנו כזאתי, מה שם שלו לא יודעת, מה הורגת שונאים."

"ברוך גולדשטיין היה רוצח!" אמרתי בלהט.

"נו, זה מה אמרתי, שם שלו גולדשטיין", השיבה הדודה.

"מה אתה אומר, אבא"? שאלתי למחרת בביקורי בחנות.

"מה יש לומר, ילדה שלי?"

"דודה חנה שמחה על זה…" מלמלתי. ביני לבין עצמי הייתי חייבת להודות שהיה משהו בדבריה של הדודה.

"לאהל'ה שלי, זה איום ונורא מה שהוא עשה."

"אבל גם הם רוצחים בנו כל הזמן…"

"הביני, ילדה שלי", קולו של אבא נסדק מעט, "שפיכות דמים היא אחת המצוות שנאמר עליה יהרג ובל יעבור."

"אז לתת להם להרוג בנו בלי רחמים?"

"את לא מבינה את גודל החטא, ילדה שלי", לחש אבא, "שפיכות דמים היא אחת המצוות שנצטוו בהם כל אומות העולם."

"גם הם?"

"אנחנו לא יכולים לרדת לרמה שלהם, לאהל'ה", המשיך אבא, "אבל שבע מצוות בני נוח כוללות את האיסור לשפוך דם נקי."

"גם מוטי היה נקי…" מלמלתי.

אבא התבונן בי במבט עצוב. מעולם לא אמרתי לו דבר וחצי דבר על מוטי, אבל אבא הבין דברים מעצמו. "מוטי היה חייל", לחש לי.

"ונקי מכל רבב", המשכתי את דבריו.

"גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, לאהל'ה, את מבינה?"

 הקטע מתוך "חטאים קטנים" בהוצאת "קוראים" מאת הסופרת צביה גולן ומובא באדיבותה.

♀♀

חפירה אחת:

עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים