ארכיון תג: חג שמח

שבת שלום וחג שמח Shabbat Shalom and Happy Holiday

לוחות הברית

Tablets of the Ten Commandments


יום ששי, מחר שבת ומחרתיים ערב חג הסוכות. לא היתה לי ברירה, אלא לצאת לקניות, משום שביום ראשון יהיה בלגן גדול.

It's Friday, tomorrow Saturday and the day after tomorrow the eve of Sukkot. I had no choice but to go shopping because Sunday would be a big mess.

הסוּפֶּר דוקא לא עמוּס כל כך, למרות שציפיתי שלא יהיה מקום לשים שם סיכה. או שאנשים ערכו את הקניות שלהם אתמול או שהם דוחים אותן ליום ראשון.

The supermarket was not so packed, though I expected there would be no place to put a pin anywhere. Either people did their shopping yesterday or they put them off for Sunday.

בדרכי לשם, אפשר היה להריח גויאבות מן העצים הספורים שעמדו עמוסי פרי. בסופר, זו השנה הראשונה בה הציגו גויאבות, אך הן נראו כל כך מסכנות ורקובות, שהקונים הפוטנציאליים משכו מהן ידיהם והן נותרו בתוך הארגזים. לא יודעת מה קרה לפרי האהוב עלי ולמה איני מצליחה למצוא גויאבות אכילות. היקום כנראה אינו מעונין שאהנה מזה.

On my way there you could smell guavas from the few trees that were loaded with fruit. At the supermarket, this was the first time for years they had displayed guavas, but they looked so wretched and rotten, that potential buyers pulled their hands out so the guavas remained in the crates. I don't know what happened to my favourite fruit and why I can't find edible guavas. The universe probably does not want me to enjoy it.

שאלתי את הירקן אם אין גויאבות טובות יותר והוא ענה שזה מה יש. התעלמתי מן המבט המזלזל שהלה שלח לעברי והמשכתי הלאה. לא הייתי במצב הרוח המתאים כדי להעמיק את הנושא איתו ולומר שחבל שהוא טרח להציגן מלכתחילה, משום שהן ממש לא נראות טוב. לוא הייתי במקומו – לא הייתי מקבלת סחורה כזו, בעיקר אחרי שהם מפרסמים באותיות של קידוש לבנה שהתוצרת שלהם מגיעה מן השדה אל הסופר תוך 24 שעות. הגויאבות הללו לא נקטפו אתמול, כך זה נראה בבירור.

I asked the greengrocer if there were no better guavas and he said that this is what he has. I ignored the dismissive look he sent towards me and moved on. I wasn't in the mood of deepen the subject with him and say that it's a pity he bothered to display them in the first place, because they really don't look good. If I had been in his place, I would not have received such merchandise, especially after they publish in very large letters that their products come from the field to the supermarket within 24 hours. It seems very clear that these guavas were not picked yesterday.

בפעם שעברה, היתה לי איתו תקרית אחרת: הם מכרו במבצע שלוש חבילות של עשבים (שמיר, פטרוזיליה ונענע) ב-10 ₪ במקום ב-3.90 ₪ היחידה, אך היו רק שתיים, כך שכדי לנצל את המבצע הייתי צריכה לקנות שתי חבילות נענע וחבילת שמיר, כי פטרוזיליה לא היתה בנמצא. כשהתלוננתי על כך בפניו, הוא דוקא היה אדיב ונחמד והתנצל על המחסור בעשב החשוב כל כך למרק ולסלט שלי.

Last time, I had another incident with him: they sold three packages of herbs (dill, parsley and mint) for 10 NIS instead of 3.90 NIS per package, but there were only two, so I had to buy two packages of mint and a package dill, because there was no parsley. When I complained about it to him, he was kind and nice and apologized for the lack of such an important herb to my soup and salad.

הייתי אז עם הנכדים והתפתחה בינינו שיחה על חינוך הדור הצעיר. כחובש כיפה שחורה, הוא התפלא מאוד לשמוע אותם מדקלמים את ברכות הקידוש ושהם בכלל יודעים דברים על יהדות, כשסבתם מסתובבת בסופר עם מכנסיים קצרים וחולצת טי קצרת שרוולים.

I was then with my grandchildren and a conversation developed between us about the education of the younger generation. As a someone who wears a black Kippa (yarmulke), he was very surprised to hear them reciting the Kiddush blessings and that they knew about Judaism at all, when their grandmother was strolling around the supermarket with shorts and a short-sleeved T-shirt.

"בחן את יהדותך", בחנתי אותו בבחינה שאני מעבירה את רוב הדתיים הנקרים בדרכי, בעיקר את אלה החושבים שיש להם בעלות על האמת הבלעדית ושאחרים אינם נחשבים בעיניהם. "האם אתה יכול לדקלם לי את עשרת הדברות?"

"עשרת הדברות?" הוא חזר אחרי כהד, מנסה להרויח זמן. נראה היה בעליל שאין הלה בקיא בהם, למרות שהיה צריך, הרי אלה אבני הדרך ביהדות, הנחיות המוסר העיקריות שלנו.

"עשרת הדברות!" הכרזתי. "האם אין כבודו זוכרן? כי אני יכולה לסייע לך בזה, גם הנכדים שלי יודעים אותם בעל-פה." אימצתי את כל כוח האיפוק שלי כדי לא לפרוץ בצחוק גדול למראה פניו המשתהות. ילדים חילוניים יודעים את עשרת הדברות! איזה פלא!

"Examine your Jewishness," I examined him with the test the I pass most of the religious people caught in my path, especially those who think they own the exclusive truth and that others are not worthy. "Can you recite the Ten Commandments to me?"

"The Ten Commandments?" He echoed back, trying to gain time. It was obvious that he was not familiar with them, even though he should have, as these are the milestones in Judaism, our main moral guidelines.

"The Ten Commandments!" I declared. "Doesn't your honour remember them? Because I can help you with this, even my grandchildren know them by heart." I took all my strength of restraint in order not to burst into a big laughter at the sight of his pausing face. Secular children know the Ten Commandments! What a wonder!

"חבר'ה", אמרתי לו, "אני נמנעת מלתת לך ציון הפעם, אך אני מטילה עליך לשנן את הדברות עד לפעם הבאה שניפגש, כי אבחן אותך. ממליצה לך לשננם גם לצאצאיך."

הוא הבטיח לי לעשות כן, אך היום לא טרחתי לבדוק את הדבר. לחושך מבטו המזלזל, הבנתי ששכח ממני לגמרי.

"Man," I said to him, "I avoid from giving you a grade this time, but I order you to memorize the commandments until the next time we meet, because I will test you, and I advise you to memorize them to your offspring too."

He promised me that, but today I did not bother to examine the matter. In dark of his contemptuous look, I realized that he had forgotten all about me.

לא יִקְרֶה ! Not Gonna Happen

עדן בן זקן – פיסה מזכרוני [מלים]

EdeBen Zaken – A Pieceof my Memory


סעודת החג הסתיימה. אנחנו מודות זו לזו על המאכלים הטעימים שתרמנו לכרה החגיגית ונפרדות מן המארחת באיחולי חג שמח ולילה שקט. עדיין קשה לי להתרגל לתוספת של ברכת הלילה השקט, אך יש בקרבנו כאלה שהפנימו בשל צוק העתים ומזכירות לנו שהחיים אינם בטוחים יותר בימינו. אנחנו מקוות לטוב.

The feast ended, we thank each other for the delicious dishes we contributed to the festive meal and saying our good-byes to the hostess, wishing each other Hag Same'ach (happy holiday) and a quiet night. It's still hard for me to get use to the addition of the quiet night, but some of us did internalize due to adversity times, and they remind us that life isn't safe anymore in our days. We aspire for the best.

LP – Someday

אני יוצאת אל אויר הלילה הקריר, מברכת את עצמי על הגרביונים שגרבתי, המגנים עלי מפני הצינה. טפיחה על שכמי, אני עוצרת ומסבה את ראשי. היא. כל הערב החלפנו מבטים זו עם זו, אך לא  מעבר לכך. אני משערת שהיא ציפתה שאפנה אליה ראשונה כפי שציפיתי אני ממנה. איני נוהגת לפנות אל נשים בלתי מוכרות לי, כך שדבר לא קרה.

I go out to the chilly night. I'm happy for wearing tights which protect me from the cold air. A pat on my back and I stop and turn my head. She. We exchanged gazes all evening, but nothing more. I guess that she expected me to reach her first, as I did expect of her. It's not my habit to speak to unfamiliar women, therefore it didn't happen.

"רוצה טרמפ?" היא שואלת.

גבה אל הפנס בכניסת בית המארחת ופניה מוסתרות באפלה. איני יכולה לראות את עיניה באור המסנוור את עיני. לא ממש בא לי להתחיל עכשו שיחה עם אשה זרה ואני מעדיפה לצעוד ברגל, גם אם הרוח די טופחת על פני. "תודה לך, אך אין צורך", אני עונה, "אני גרה קרוב." אני פונה לדרכי ומוסיפה תוך שאני מתרחקת ממנה, "חג שמח!"

"חג שמח!" היא מברכת את גבי המתרחק. אני מנידה בראשי לאות שקלטתי את ברכתה.

"Want a ride?" She asks.

She is standing with her back to the torchlight at the entrance of our hostess' house and her face is hidden in the dark. I can't see her eyes in the light facing me and blinding my eyes. I don't feel much to start catting to a strange woman and I prefer to use my feet, even if the wind is quite strong and blows in my face. "Thank you, but there's no need", I reply, "I live nearby." I turn onto my way, and while walking away from her, I add, "Hag Same'ach!"

"Hag Same'ach!" She blesses my back that is drawing away.

k.d.lang – Barefoot


השעה עשר ושלושים. הלילה די שקט. המכוניות המעטות החולפות ברחוב עושות זאת בצורה שקטה, משתדלות לא להרעיש יותר מדי. מפתחי הבתים יוצאים אנשים שגם הם סיימו את סעודת החג, אוחזים בידיהם בסירים שהביאו עימם. אני מניחה שכמו אצלנו, חלק ריקים, אולי אף שטופים, וחלק עדיין מכילים את שאריות המאכלים שלא נאכלו עד תום. הם נבלעים בדממה בתוך המכוניות הממתינות להם במנועים שקטים.

It's ten thirty p.m. The night is fairly quiet. The few cars that are passing by do it quietly, trying not to make too much noise. People are coming out of the houses where they celebrated the holiday, holding the cooking pots they brought with them in their hands. I guess that like with us, some of the pots are empty, perhaps even rinsed, and some still have the remains of the dishes that were not eaten. Silently they immerse into the cars that wait for them with noiseless engines.

למרות הרוח המקפיאה את פני, אני נהנית מהצעידה. זו מאפשרת לי מרחב נשימה להרהר בערב הנחמד והמאוד מהנה. אנחנו חבורת נשים הנוהגות להפגש תכופות ביומיום, וגם מדי פעם בחגים כדי לחגוג אותם יחד. רובנו מכירות זו את זו, אך לפעמים מצטרפות נשים חדשות, כמו הערב. יכלה לפנות אלי במהלך הערב ולהחליף איתי מלה, אני מהרהרת לעצמי. אני משערת שהיא אולי אומרת את אותו הדבר עלי לעצמה. או שלא.

Despite the wind that freezing my face, I enjoy walking. That allows me some breathing space to ponder about the evening that was very nice and enjoyable. We are a group of women that use to meet often on an everyday basis, and occasionally on holidays to celebrate them together. Most of us know each other, but from time to time new women join us, like this time. She could talk to me during the evening and change a word with me, I think to myself. I assume that she says the same about me to herself. Or not.

Laura Pergolizzi – Lost on You

מתנות לפסח Gifts for Passover

הגדה לפתח בעברית ובאנגלית
הגדה לפסח בעברית ובאנגלית © אמני הציור בפה וברגל  Passover Haggadah in Hebrew and English © Mouth & Foot Painting Artists ltd.

כמי שמאותגרת בכל הקשור לציור, שאינה מסוגלת אף לשרטט קו אחד ישר בלי סרגל (וגם זה לא יוצא ממש ישר), הריני מלאת התפעלות בכל פעם שאני נתקלת באמנים ברוכי כשרון, קל וחומר בכאלה שגוברים על האתגרים שהחיים הציבו בפניהם.

As someone who is challenged in anything regarding painting, who is unable to even draw a single straight line without a ruler, I'm full of admiration every time I encounter talented artists, a fortiori those who overcome life's challenges.

קשה להתפרנס מאמנות. מי שעיניו בראשו, נוכח לדעת שבצוק העתים, כשעמך מוכרח לרכז את כל מעייניו ומרצו ב"מאין יבוא הכסף", שלא לדבר על "מאין תבוא הפרנסה", הדבר האחרון שמעניין אותנו זה מה שאי אפשר להתקיים ממנו, קרי – אוכל.

It's hard to make a living from art. Whoever has his eyes on his head (it's a nice Hebrew saying that means: intelligent, wise person), realizes that in times of distress, when people must concentrate all their efforts and energy on "where will money come from", not to mention "where will livelihood come from," the last thing we care about is what we can't be survived by, ie – food.

מנהג סיני/יפני (איני זוכרת בדיוק) יפה זה להוציא כסף על אוכל – שיהיה כדי לקיים את הגוף, ולא לשכוח גם לקנות פרח – כדי שגם הנפש תהנה. מי שמוותר על אמנות, משול למי שעובר את החיים בלי לתת לנפשו לפרוח. ובלי להזין את הנפש למה שוה האדם? לקליפת השום.

A beautiful Chinese/Japanese (I don't exactly remember) is to spend money on food – to maintain the body, and not to forget to buy a flower – for the soul to enjoy, too. Anyone who gives up on art is like anyone who goes through life without letting their soul flourish. And without feeding the soul what is humans/wumans worth? As a garlic peel (a saying in Hebrew: of no value).

פסח זה חג המשפחה. רובנו נפגשים זה עם זה בסדר, בחול המועד או בסיומו עם המופלטות. למה שלא נחרוג ממנהגנו השבלוני להביא צלחות וכלים למיניהם? למה שלא נביא למארחינו אמנות?

Passover is a family holiday. Most of us meet with each other at the Seder, in the Intermediate days of Passover or at its end with the Muflettot. Why should we not exceed from our usual custom to bring various plates and tools? Why won't we bring art to our hosts?

חג שמח וכשר לכולנו.

Hag Same'ach and kosher to all of us.

הגדה לפסח בעברית © אמני הציור בפה או ברגל
הגדה לפסח בעברית © אמני הציור בפה או ברגל  Passover Haggadah in Hebrew © Mouth & Foot Painting Artists ltd.


מבחר מתנות לפסח ולכל השנה באתר אמני הציור בפה וברגל

הגדות לפסח בעברית באתר אמני הציור בפה או ברגל

הגדות לפסח עברית-אנגלית באתר אמני הציור בפה או ברגל


A selection of gifts for Passover and the whole year round Mouth & Foot Painting Artists' site

Passover Haggadaot in Hebrew Mouth & Foot Painting Artists' site

Passover Haggadaot in Hebrew and English Mouth & Foot Painting Artists' site

שולחן החג The Holiday Table

Sharon & neighbours

שנה חלפה, שנה עברה, אני כפי ארימה בתחינה לשנה טובה יותר מזו הקשה שחלפה. אולי זה אצלנו ב-DNA (ראיתן יהודים שאינם מקטרין?), אך אין שנה שבה אנו מתבוננות לאחור ורואות כי טוב ומקוות לשנה חדשה דומה. בכל שנות חיי, מכל הא/נשים שפגשתי, חויתי רק שניים. מלבדן, לא נתקלתי במישהו/י שאמר/ה בכיף שהיתה לו/ה שנה טובה. זה אומר משהו, לא? אגב, אצל שניהן לא מדובר בשנה רוחנית מוצלחת, אלא בכזו שהיתה רווחית מבחינה כספית. אם אין קמח, אין תורה.

A year went by, a year passed, I will lift my palms with a plea for a better year than the hard one that passed. Maybe it's I our DNA (have you seen any non-griping Jews?), but there is no year in which we look back and see that it was good and hope for another similar year. In all my years, of all the people I've met, I've only experienced two. Except for them, I didn't come across anyone who said they had a good year. It means something, doesn't it? Incidentally, for both of them, this was not about a successful spiritual year, but one that was financially profitable. If there is no flour, there is no Torah.

שנה טובה (אנימציה חמודה מאוד)



שולחן החג עמוס מכל טוב הארץ. אכן, ארץ זבת חלב ודבש היא ארצנו. הפיליפינית הזמינה מהסופרמרקט את המצרכים והטבחית (גם היא מאותה תפוצה) בישלה וטיגנה ואפתה את המאכלים המסורתיים. לפי הטעם, אפשר לחשוב שזו נולדה יהודיה. אמנם זה לא כמו בבית אמא, כי את זו בלתי אפשרי לשחזר, אבל גם זה טעים מאוד.

אני אוהבת לחגוג את החגים עם המשפחה. בראש השנה כולם באים אלי. זו כבר מסורת ואין לשנותה. לפחות לא כל עוד אני חיה. איזה כיף זה להיות יחד! השנה נוספו כמה נכדים חדשים במשפחה ונחמד שהם סופגים את המסורת יחד עם חלב אמם. מקוה לזכות לראות גם נינים, אמן כן יהי רצון!

הנרות דולקים בחגיגיות, שלהבותיהם מרעידות עם צלילי קולות המסובין. הים רוחש אי שם למטה, אך אין זה נשמע פה עם המוזיקה שאנחנו עושים בקולותינו. לפחות עכשו שקט לנו, אחרי שבמהלך השבוע שחלף היה לי סיפור מעצבן עם האספסוף הקולני שהפגין מדי יום, מבוקר עד ערב, בשער הבית. חלק הגזים מאוד וישן על המדרכה בתוך שקי שינה כדי לא לטרוח ללכת ולחזור. חצופים! מזל שלא הקימו לי פה אוהלים מול הבית! מה אני אשמה שעוד מפעל נסגר ודוקא בערב החג? אפשר לחשוב שאני אחראית פה לעם. אני אחראית רק על עצמי ועל הכסף שאני עושה בזעת אפי. לא קטפתי שום גרוש משום עץ! הכל עשיתי במו ידי, כי מי פרגן לי כל השנים? ואני מעולם לא עשיתי שום תספורת לאף אחד! תמיד החזרתי כל גרוש שהתחייבתי עליו ובזמן.

הסיפור שלי ידוע: נולדתי למשפחה קשת יום. בבית לא היה שום דבר, בקושי היה אוכל, כך שגם אני וגם אחי לא ליקקנו דבש. לימודים? מי הגיע לזה? המשכילים מבינינו בקושי סיימו בית ספר יסודי, שמונה שנות לימוד וישר הלכו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מעניין שדוקא אלה, עשו הכי הרבה כסף. אני היחידה מאחיותי שלא נישאה בשביל כסף, אלא הצלחתי לעשות את הוני לפני החתונה. לא הזיק שלמזלי גם לו היה את ההון שלו. איך אומרים: כסף הולך לכסף. היה לנו הרבה מזל ועשינו חיל.

אני מביטה סביבי מלאת נחת ושמחה. היתה לנו שנה טובה ומוצלחת. מאחלת לעצמנו שזו הבאה עלינו לטובה, תשפיע עלינו עוד יותר ממתנותיה. אמן!


The holiday table is packed with all the country's finest. Indeed, our country is a land of milk and honey. The Filipino ordered from the supermarket the groceries, and the cook (also from the same distribution) cooked and fried and baked the traditional foods. According to the taste, one might think she was born Jewish. While it's not like mom's, as it's impossible to restore the taste of her cooking, these are also very delicious.

I love celebrating holidays with the family. On Rosh Hashanah (Jewish New Year), everyone comes to me. It became a tradition and it can't be changed. At least not as long as I live. How fun it is to be together! This year, a few new grandchildren were added to the family and it is nice that they are absorbing the tradition along with their mother's milk. I hope to see great grandchildren too, Amen, may it happen!

The candles are lighting festivity, their flames tremble with the sounds of the participants. The sea sizzles somewhere down, but it isn't heard here with the music we make with our voices. At least now it's quiet for us, after the past week, when I had an annoying incident with the loud mob demonstrating daily, morning to evening, at the gate of the house. Some of them overdid it very much and slept on the sidewalk in sleeping bags so as not to bother going and coming back. cheeky! Lucky they didn't set up tents here in front of the house! What am I to blame for another factory shut down on the eve of the holiday? You'd think I'm responsible for the nation here. I'm only responsible for myself and the money I make by the sweat of my brow. I didn't pick any penny from any tree! I did it all with my own hands, because who took care of me all these years? And I've never done any haircut for anyone! I always returned every penny of debt I was obligated to, and on time.

My story is well known: I was born into the downtrodden family. There was nothing in the house, barely food, so neither I nor my brother licked honey. Education? Who got it? The most educated of us barely finished elementary school, eight years of schooling, and went straight to work to help support the family. Interestingly, these are the ones that made the most money. I am the only one of my sisters who did not marry for money, but managed to make my fortune before my wedding. It didn't hurt that he had his fortune too. How is the saying: money goes to money. We were very lucky and were very successful.

I look around me full of delight and joy. We had a good and successful year. Wishing us the next coming year for the better, will bestow upon us even more from its gifts. Amen!

שנה טובה מניר וגלי (אנימציה מצחיקה)



בית הכנסת מלא מפה לפה. הרבא נושאת דרשה מקסימה ביותר וכל האוזניים כרויות אליה כדי לא לאבד אף מלה מדבריה מלאי החוכמה. דממה בכל, אפילו הילדים שותקים ואינם פוצים פה. כולנו אוהבות את הרבא שלנו. אני, כמובן, כרוכה אחריה הכי מכולן, כי היא שלי…

אנחנו פה כבר מספר שנים, אחרי שהיא קיבלה את השליחות הזו עליה. לא היינו צריכות להתלבט הרבה כדי לעקור מהארץ ולעבור לכאן. היא למדה כדי להגיע לזה ואילו אני עצמאית בִּתחום ממנו יכולה להתפרנס בכל מקום בעולם. טוב, אולי לא בג'ונגלים של האמזונס, שם יש צורך בכישורים מסוג אחר…

יש ענין רב בלהיות בת זוג של רבא. מלבד העיסוק שלי לפרנסתי, אני הרי ממלאת את ייעודי השני כעזר שלה ומשתדלת כמיטב יכולתי לשמור על הקהילה, כמעט כמו זוגתי שתחיה. זו אמנם עבודה רבה ובלי שעות מוגדרות, אך היא בהחלט מאתגרת ומאוד-מאוד מרתקת. מה עוד צריך בחיים? אהבה יש, ענין יש, עבודה יש – שרק ימשיך לנו ככה.

בשעות הבוקר ארגנתי מספר חבר'ה כדי לקשט את אולם הכינוסים הצדדי, בו סידרנו את שולחנות החג עליהם הנחנו מפות צחורות והעמסנו בכל טוב. היתה לנו שנה מוצלחת בקהילה והתרומות זרמו, כך שיכולנו לארגן ארוחה חגיגית דשנה ולא לבייש את הדִכפין שאף פעם אינם חסרין.

שנה טובה ומתוקה, מזמרת מקהלת הילדות והילדים. שתהיה כזו, אמן!


The synagogue is completely full. The Rabba carries a most adorable sermon and all ears are devoted to her, so as not to lose a word of her words of wisdom. Silence in all, even the children are silent and don't let any utter out of their mouth. We all love our Rabba. I, of course, follow her the most, because she is mine…

We have been here for a number of years now, after she took this mission upon her. We didn't have to worry much to leave Israel and move here. She has studied in order to achieve this, while I am self-employed in a field where I can make a living anywhere in the world. Well, maybe not in the Amazon jungles, where other kind of skills are needed…

There is great interest in being a Rabba's spouse. Apart from my occupation for making my own living, I fulfil my other purpose as her aide and try my best to keep an eye on the congregation, almost like my blessed spouse. This is a lot of work and without defined hours, but it is definitely challenging and very much fascinating. What else does one need in life? There is love, there is interest, there is work – may it continue for us this way.

In the morning, I organized a number of guys to decorate the side conference hall, where we arranged the holiday tables on which we placed white tablecloths and loaded on them with all the good food. We had a successful year in the community and donations flowed in, so we could organize a rich festive meal and not shame the never-ending needy paupers.

Happy New Year, chanting the children's chorus. May it be so, Amen!

שנה טובה – חבורת חג לטף



לפני איזה חודש שלחה לי מישהי מאתר ההכרויות בו אני רשומה, הודעה עם מספר הטלפון שלה. אני אשה מנומסת וגם יהודיה כשרה, אז שאלתי בהודעה חוזרת לשעות הנוחות לה שאתקשר. מה אני יודעת מה סדר היום של מאן דהיא? אני שונאת להתקשר ולגלות שזו בדיוק עסוקה וּבְאמצע משהו או עובדת במקום בו אולי לא יודעים שהיא לסבית ואינה מסוגלת לדבר כרגע. תשובה לא קיבלתי. אז לא. עד לפנות ערב, כשבדקתי את התבה שלי באתר, נראתה ההודעה ששלחתי אליה כבלתי נצפית. לא ברור לי: למה טרחה, אם אינה פותחת את ההודעות המגיעות אליה? עוד לסביה מטורללת בחיי? אוף!

כבר שנים שאין לי אף אחת, מאז הלכה אריקה לעולמה והשאירה אותי כואבת ודוויה. ולבד. היו לי פה ושם נסיונות משמימים עם נשים, אך אחרי שטעמת את הטעם של האחת והיחידה, של הנפש התאומה שלך, של אהבה עם כל הלב ללא כחל וסרק, של השלמות בהתגלמותה – איך אפשר למצוא שוב את מה שהלב שלך יכמה אליו? לא אם אתרע מזלך.

חברות מנדנדות לי השכם והערב שאני צריכה להפסיק עם זה ולסגור את הפרק ההוא כדי שאוכל להכניס אל חיי אהבה חדשה. הייתי רוצה, אבל זה לא קורה. הן גם אומרות לי שאסור לי להשוות עם מה שהיה לי. כאילו שאני משוה. אני ממש לא! אבל מה אני יכולה לעשות שכל שיחה שמתחילה עם מאן דהיא פוטנציאלית (ועם תקוה שהפעם זה יקרה!!!), סופה מפח נפש על הרדידות, על השטויות שהן מקשקשות לי באוזן, על הריקנות שהן משאירות בי? לא שאני כזו מתפלספת ו/או משכילה מאוד (בקושי סיימתי 10 שנות לימוד), אבל אין כבר נושאי שיחה אחרים מלבד הנקיון לקראת החג, המחירים המאמירים בשווקים ובחנויות והנכדים? הלוווווו! מה עם איזה ספר טוב שקראת (מי עוד קוראת?), מה עם איזה סרט טוב בו צפית (למי יש זמן?), מה עם קצת פלפל בחיים?

היה לי נפלא עם אהובתי, היו לנו כמה שנים טובות יחד ואז קרה האסון. הלב השבור שלי אמנם לא יתאחה לעולם, אך גם עם לב מרוסק אפשר לאהוב. אני ממש לא מחפשת אותה בכל אשה חדשה שאני פוגשת, כי אני הרי יודעת שאריקה שלי היתה רק אחת ואין בִּלתה. אינני תרה אחר אחותה התאומה, הרי אף אחת לא תוכל למלא את מקומה. אני מחפשת מישהי שתהיה נפלאה כשלעצמה, עם תכונות שתתאמנה לי, מישהי שתמלא אותי בענין ותמתיק את לילותי.

מקוה שהשנה החדשה הבאה עלינו לטובה תביא לי בכנפיה את האחת ולא אצטרך יותר לשבת אל שולחן החג בגפי או להסתפח אל זה של מי מחברותי טובות הלב.


About a month ago, someone from the dating site I'm registered at, sent me a message with her phone number. I am a polite woman and also a kosher Jewish woman, so I asked in return for her convenient hours of me calling her. What do I know about the someone's agenda? I hate to call and find out that she is busy and in the middle of something or working somewhere that may not know that she is a lesbian and is unable to speak at the moment. I didn't get an answer. So no. Until dusk, when I checked my box on the site, the message I sent to her seemed unread. It's unclear to me: why did she bother, if she doesn't open the messages sent to her? Another crazy lesbian in my life? Ugh!

For years I have never had anyone, since Erika passed away, leaving me sore and doleful. And alone. Here and there I have had dreary attempts with women, but after tasting the taste of the one and only, of your soul mate, of all-hearted and ideal love, of perfection in its incarnation – how can you find what your heart desires again? Not if you are unlucky.

Friends are nagging me over and over that I need to stop with this and close that chapter so I could bring in a new love to my life. I would like to, but it doesn't happen. They also tell me that I must not compare with what I had. As if I'm comparing. I'm not! But what can I do when every conversation that begins with a potential candidate (and with the hope that it will happen this time!!!), ends with bitter disappointment for the shallowness, for the nonsense they rattle in my ear, for the emptiness they leave in me? Not that I'm such a philosopher and/or very educated (I barely finished 10 years of schooling), but are there no other topics of talks besides the clean-up for the holiday, increasing prices in markets and stores and grandchildren? HELLOW! What about a good book you read (who else reads?), what about a good movie you watched (who has time?), what about some spice in life?

I had a wonderful time with my loved one, we had a good couple of years together and then the disaster happened. My broken heart will never heal, but also with a crushed heart you can love. I really don't look for her with every new woman I meet, because I know my Erika was just one and there is no other like her. I'm not looking for her twin sister, as no one can take her place. I am looking for someone who will be wonderful in her own right, with traits that will fulfil me, someone who will fill me with interest and sweeten my nights.

I hope that the next new year which comes upon us for the better, will bring me in its wings the one, and no longer I'll have to sit at the holiday table by myself or annex to one of my kind friends.

שולה חן – שנים-עשר ירחים



אני שוכבת פה לבד בחושך. אפשר לחשוב שאני פולניה, טפו! אמנם יש עוד שתי נשים בחדר, אך הן יצאו אל משפחותיהן לחג. יש אנשים שיש להם מזל וזכו למשפחה אוהבת ודואגת המזמינה אותן להסב איתן לשולחן החג. לי אין כלום. כל מי שהכרתי, הלך לעולמו. לא היה לי מזל להקים משפחה. מה אני אשמה שלא נחנתי ביופי חיצוני ואף אחד לא חיזר אחרי? גם לא הבן של הסנדלר, שאמו היתה מנקה בבתי האשכנזים ולא היה שידוך מי-יודעת-מה, אבל הלב שלי כאב אליו משום-מה. מה יכולתי לעשות שהוא לא טרח להעיף בי מבט שני, אחרי שבקושי רפרף עלי עם הראשון?

אֲחֵר לא היה. הלב שלי קפא ולא אהב יותר. היו לי חברות, תמיד היה לי עם מי לבלות, אך לא יותר מזה. את כל חיי העברתי בלהיות לבד בלילות. כשהייתי צעירה, זה היה מציק לי ומדיר שינה מעיני, אך עם הזמן התרגלתי. האדם הרי הוא סתגלן ומתרגל לכל דבר שהחיים מביאים לו, גם אם זה לא מוצא חן בעיניו.

בערב, בסעודת החג, ישבתי עם עוד כמה שגורלם המר להם כשלי ובלית ברירה נשארו לעשות פה את החג, במקום שממנו אין מוצא, אלא לעולם שכולו טוב. בזמן שברכנו וטבלנו התפוח בדבש, חשבתי בלבי על מה אני כבר יכולה לאחל לעצמי. החיים שלי כמעט ועברו, למה כבר אני יכולה לשאוף? בגילי, מי עוד יכולה לחשוב על אהבה?


I'm lying here alone in the dark. You might think I'm Pole, tfu! Although there are two other women in the room, but they went out to their families for the holiday. Some people are lucky and have a loving and caring family that invites them to sit at the holiday table with them. I have nothing. Everyone I knew passed away. I was unlucky to never start a family. What is my fault that I didn't endow with external beauty and nobody courted me? Not even the shoemaker's son, whose mother was a cleaner in the Ashkenazi houses and wasn't much of a match, but my heart ached for him for some reason. What could I do that he didn't bother to take a second look at me, after barely glancing at me the first one?

There was no other. My heart froze and no longer loved. I've had female friends, I've always had whom to spend time with, but nothing more. I spent my entire life being alone at night. When I was young, it was bothering me and I lost sleep because of it, but over time I got used to it. We are adaptable and accustomed to everything that life brings, even if we don't like it.

In the evening, at the feast, I sat with a few others whose fate is misery like mine and had no choice but to spend the holiday here, from where there is no way out but to the world that is all good. As we blessed and dipped the apple in honey, I thought about what I could wish for already. My life is almost over, what can I aspire for already? At my age, who can still think about love?

שנה טובה – החבובות


במשפט אחד:

שנה טובה ומתוקה לכולנו.

In one sentence:

Happy sweet new year to all of us.