ארכיון תג: חדרה

עונג שבת Shabbat Pleasure

אסתר עופריםואולי

Esther Ofarim – Perhaps

השבת הזהובה הזמינה את הנפש לצאת החוצה, לספוג את קרני השמש הנעימות. יצאתי. לא יודעת מה חשבתי לעצמי.

The golden Shabbat invited the soul to go outside, to soak up the pleasant rays of the sun. I went. I have no idea what I was thinking.

התנועה בכביש הראשי היתה דלילה למדי. זו חדרה, עיר דתית, הכל סגור, אין תרבות חילונית בשבת, הדוסים ספונים בבתיהם או מתנועעים בבתי הכנסת. חוץ ממני, היו ברחוב מתי מספר, פחות ממנין אצבעות יד אחת.

The traffic on the main road was rather sparse. This is Hadera, a religious city, everything is closed, there is no secular culture on Shabbat, the religious people are introverted in their homes or trembling in their synagogues. Except for me, there were a few people in the street, less than the fingers in one hand.

רציתי לשבת על שפת הים, לשאוף אל קרבי את הריח המלוח, להביט בגלים ולצלם אם יתאפשר. אין תחבורה ציבורית בשבת ואין לי כוונה להחזיק אוטו רק בשביל נסיעה בשבתות. כשבעה קילומטרים מפרידים בין דירתי לבין חוף הים באולגה. לקחתי מונית ספיישל. מאה ₪ לא ימנעו ממני את עונג השבת שלי.

I wanted to sit on the beach, to breathe in the salty odor, to stare at the waves and photograph if possible. There is no public transportation on Shabbat, and I do not intend to keep a car just for driving on Saturdays. About seven kilometers separate my apartment from the beach in Olga. I took a special taxi. A hundred shekels will not deprive me of my Shabbat delight.

חוף הים באולגה The beach in Olga

חוף הים באולגה The beach in Olga

 

היא ישבה לה על כסא נוח, תחת שמשיה שהתנודדה מעט עם הרוח הקלה, ראשה מוטה אל הטאבלט שבידיה. אין לי מושג למה, אבל הנחתי שהיא קוראת בספר. אולי מן הזוית של ראשה, אולי מהצורה בה העבירה את אצבעה על המסך. התישבתי לא רחוק ממנה, אולי היא תבחין בי.

She sat on a plastic chair, under a sunshade that swayed slightly with the breeze, her head tilted to her tablet. I have no idea why, but I assumed that she was reading a book. Perhaps from the angle of her head, perhaps from the way she ran her finger across the screen. I sat down not far from her, maybe she would notice me.

היה עונג שבת.

We had Oneg Shabbat (Shabbat pleasure).

חוף הים באולגה The beach in Olga

חוף הים באולגה The beach in Olga

מחדרה לבני ברק From Hadera to Bnei Brak

המלכה ציוותה ולי לא היתה ברירה, אלא לציית. היא מצאה מקום זול בבני ברק וכשהמלכה אומרת שהיא רוצה שתעשי בשבילה משהו – אינך יכולה לסרב לה אם חפצת חיים את.

The Queen ordered and I had no choice but to obey. She found a cheap place in Bnei Brak and when the queen says she wants you to do something for her – you cannot refuse her if you wanted to live.

"גם העשירים בוכים", אמרה מישהי בתחנת האוטובוס. "כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים."

"מה את מדברת!" התווכחה איתה חברתה. "מי שיש לו כסף יכול לעשות מה שהוא רוצה."

"The rich do cry too," someone said at the bus stop. "Money is not the most important thing in life."

"What are you talking about!" Her friend argued with her. "Whoever has money can do what they want."

מיקי קם, עליזה רוזן, טולי יעקובוביץ וחנן יובל – מי היה החולם [מלים]

חמש דקות Five minutes

הרחוב שלך... חמש דקות... Your street... Five minutes

הרחוב שלך… חמש דקות… Your street… Five minutes

רק חמש דקות מפרידות

בין ביתך לביתי.

רק חמש דקות.

אך…

התהום החוצצת בינינו,

אוי, איזו תהום פעורה,

אורכה הרבה יותר משנות חיים…

Lana Del Rey – Born To Die

Only five minutes separate between

Your house and mine.

Only five minutes.

But…

The abyss that splits us,

Oy, such a wide open abyss,

It's much more longer than a lifetime…

הרחוב שלי... חמש דקות אחרי שלך... My street... Five minutes later

הרחוב שלי… חמש דקות אחרי שלך… My street… Five minutes later

זו לא הליצנית It's Not the Clown

Manfred MannManfred MannHa, Ha, Said the Clown

בניגוד לאתמול, שהיה שומם, היום המה המדרחוב ושקק. רבים לא ידעו שהקרנבל הועבר למחר, כפוף לתנאי מזג האויר. התחזית הבטיחה לנו גשם כיאה לפורים כדי להרוס את התחפושות.

Unlike yesterday, that was deserted, today the pedestrian was full of people and bustled. Many didn't know that the carnival was moved to tomorrow, subjected to the weather condition. The forecast promised us rain as befits Purim in purpose of ruining the costumes.

קרנבל פורים בחדרה Purim carnival in Hadera

קרנבל פורים בחדרה Purim carnival in Hadera

יצאתי, כהרגלי, לצלם. אני אוהבת את חג הפורים. זה שמח, זה כייפי, זה עושה טוב על הלב לראות את כל התחפושות המסתובבות ומשובבות את העין.

As usual, I went out to take photos. I love Purim. It's joyful, it's fun, it warms my heart to see all the costumes wander around, delight for the eye.

עמדתי על שפת המדרכה, מכוונת את המצלמה ומצלמת את התחפושות שהכי מצאו חן בעיני. היו מלא נינג'ות, סופרמנים, באטמנים וכיו"ב, אך התחפושות שהכי עניינו אותי, הן אלה שאינן שגרתיות ונפוצות.

I stood on the kerb of the sidewalk, aiming my camera and taking photos of the costumes I liked most. There were numerous ninjas, supermen, batmen etc., but the costumes I was really interested in were the unusual and nonstandard.

"היי", טופחת לי מישהי על כתפי מאחור. "לא התקשרת. היית עסוקה, הא?"

אני מסובבת את ראשי, תמהה אל מי הייתי צריכה להתקשר ולא עשיתי זאת. זו ההיא מבית הקפה עם העיתוי הבעייתי. "אה, זו את", אני מפטירה. מה אני יכולה לומר מעבר לזה, ששכחתי אותה ברגע שיצאה מתחום ראייתי, שלא בא לי להתקשר אליה, וכשמצאתי את הפתק עם מספר הטלפון שלה, זרקתיו לפח?

"Hi", somebody behind me patted my shoulder. "You didn't call. I guess you were busy, ha?"

I turn my head, wondering whom I was supposed to call and didn't do so. That's the one from the coffee shop with the problematic timing. "Oh, it's you", I mutter. What can I say beyond that, that I forgot her the minute she went out of my sight, that I didn't feel like calling her, and when I found the note with her number, I threw it into the bin?

"מה את מצלמת?" היא שואלת בסקרנות, מתעלמת מארשת פני הלא מזמינה בעליל.

"את התחפושות המעניינות", אני עונה בעל כורחי, מקוה בכל לבי שהלה תבין את הרמז ותניח לי לנפשי.

"What are you shooting?" She asks curiously, ignoring my uninviting expression.

"The interesting costumes", I answer reluctantly, hoping wholeheartedly that she would get the hint and leave me alone.

ליצנית על קביים עוברת לידנו A female clown on stilts passes near us

ליצנית על קביים עוברת לידנו A female clown on stilts passes near us

ליצנית על קביים עוברת לידנו, עושה דרכה בזהירות בינות לקהל. בת שיחי העקשנית אינה מראה סימנים שהיא הולכת לאנשהו. אני מתרכזת בצילום הליצנית. זו עוצרת ומחייכת אלי בחביבות.

A female clown on stilts passes near us, carefully making her way between the crowd. My persistent interlocutor doesn't show any sign that she is going anywhere. I concentrate in taking photos of the clown. The latter stops to pose for me with a friendly smile.

הליצנית מחייכת אלי בחביבות The clown poses for me with a friendly smile

הליצנית מחייכת אלי בחביבות The clown poses for me with a friendly smile

"הי, ציונה!" קוראת העקשנית, מתכוונת לליצנית. "מה שלום אמא? לא ראיתי אותה מזמן!"

"את מכירה אותה?" אני שואלת בתמהון. בעצם, למה שזו לא תכיר, עולה המחשבה במוחי בה בעת.

"ודאי, זו שכנה שלי!" היא מסבירה לי ופונה חזרה אל ציונה, אך זו ניצלה את ההזדמנות ונמלטה על נפשה. אני בהחלט מבינה אותה.

"Hey, Ziona!" The stubborn shouts out loud to the clown. "How is your mum? I haven't seen her for quite a while!"

"Do you know her?" I ask surprised. In fact, why wouldn't she know her, the thought pops in my head at the same time.

"Of course, it's my neighbour!" She explains and turns to Ziona, but the clown took the opportunity and fled to save herself. I definitely understand her.

זו ניצלה את ההזדמנות ונמלטה על נפשה The clown took the opportunity and fled to save herself

זו ניצלה את ההזדמנות ונמלטה על נפשה The clown took the opportunity and fled to save herself

Dame Judi Dench sings Send in the Clowns

 

פורים תשע"ז Purim 5777

ילדים מחופשים בפורים Children with costumes on Purim

ילדים מחופשים בפורים Children with costumes on Purim

 

המדרחוב היה שומם. באתי לצלם תחפושות, אך היו מעטות ביותר. חדרה התחרדה מאוד ולכן אין בשבת פעילויות נורמליות. מה רוצים מהאוכלוסיה החילונית, שתשב בבית ותלמד תורה?

The pedestrian was empty. I came to take some photos of the costumes, but there were very few. Hadera became ultra-Orthodox; therefore, there aren't normal activities on Shabbat. What do they want from the secular population, to stay at home and study the Torah?

Cloverton – Hallelujah

חזרתי הביתה ובדקתי באינטרנט לראות אם בכלל צפוי לנו ארוע כלשהו ומצאתי דוקא, למרבה פליאתי. במחשבה שניה, פורים זה חג דתי, יש לזה אפילו מגילה משל עצמו, אז אין מה לתמוה שמתוכננת חגיגה ואני בטוחה שהיא מיועדת בעיקר לאוכלוסיה הדתית פה, בחדרה.

I went back home and checked on the internet to if is there any event, and to my amazement I did find. In a second thought, Purim is a religious holiday, and it even has its own Megile, therefore I shouldn't wonder about the planned carnival and I'm sure it's designated mainly for the religious population here, in Hadera.

 

קרנבל פורים בחדרה, לא בשבת Purim carnival in Hadera, not on Shabbes

קרנבל פורים בחדרה, לא בשבת Purim carnival in Hadera, not on Shabbes

תחפושות פורים Purim costumes

תחפושות פורים Purim costumes

רבקה רז – מי הליצן

 

ארכיטקטורה Architecture

#developingyoureye

אולם ספורט תיכון חדרה Sports Hall, Hadera high school, Israel

אני אוהבת בניינים, גם גורדי שחקים, אם כי סביר להניח שבאלה אין סיכוי שאמָצֵא. הפעם היחידה בה חֵרָפתי את נפשי לבקר מישהי שגרה בקומה הששית, הספיקה לי בהחלט בגלל הסחרחורת הנוראה שחטפתי ושהבהירה לי כי אם חפצת חיים אנוכי – עדיף שאשאר בגובה הקרקע, מקסימום קומה שניה.

I like buildings, skyscrapers too, although it's unlikely that I'd be found in those. The only time I dared to risk my life by visiting somebody who lived on the sixth floor, was more than enough for me, due to the awful dizziness I got and made it clear that if I wish to live long – I'd better stay on ground level, or maximum on the second floor.

#developingyoureye

אולם ספורט תיכון חדרה (ש/ל)   Sports Hall (B & W), Hadera high school, Israel

פעם היו בונים בניינים ייחודיים, אחר כך התחילו לבנות כלאחר-יד, העיקר לאכלס כמה שיותר ולהרויח במקסימום. גם בתים פרטיים נבנים בימינו ללא כוונות מיוחדות, העיקר לבנות ולא משנה שאין הבית משרת את דייריו ואין הוא הולם את אורח חייהם וטעמם.

In the past, buildings were unique, later on they were built offhandedly, mainly to inhabit tenants as much as possible and maximize the profit of their contractors. Private houses are also being built these days without too much inspiration; just for the sake of building, and it doesn't matter that the house doesn't serve its occupants and it doesn't suit their lifestyle or their taste.

#developingyoureye

אולם רנה שני, בית למופעי תרבות וספריה, חדרה Rina Shani Hall for culture performences and a library, Hadera, Israel

אני אוהבת בניינים הבנויים בקוים נקיים ורכים, כאלה שאינם תזזיתיים או חדים, אלא משרים נועם על העין המביטה. אני מקוה שהם גם נוחים לדייריהם, כי המטרה העיקרית של בנין היא להתאים למטרתו – אם זה בית למגורים או אכסניה למטרה אחרת, כמו בית ספר, בית תפילה, משרד וכיוצא באלה.

I love buildings that are built with clean and soft lines, such that are not restless or sharp, but induces pleasantness on the looking eyes. I hope that they are also comfortable for their dwellers, because the main cause of a building is to suit its purpose – weather it’s a dwelling house or a lodgings for another purpose such as a school, house of worship, an office etc.

#developingyoureye

אולם רנה שני (ש/ל), בית למופעי תרבות וספריה, חדרה  Rina Shani Hall (B & W) for culture performances and a library, Hadera, Israel

לעומת חוסר הדמיון והחידוש בבניינים למגורים, אפשר לראות מדי פעם (אם כי במשורה) בנייני ציבור מעניינים בצורתם, נעימים לעין ולמבלים בהם.

As opposed to the lack of imagination and innovation in residential buildings, it is possible to see occasionally (however frugally) interesting shaped public-buildings, pleasant for the eye and to the people who visit them. 

במשפט אחד:

הלואי והיו בניינים מעניינים רבים יותר.

In one sentence:

I wish there were more interesting buildings.

חדרה, גאוה 2013

גאוה חדרה 1

חם. מזג אויר ים-תיכוני טיפוסי. לי זה עושה רק טוב. מִפֶּה לאוזן הועברה השמועה שיש מצעד בחדרה ובמקרה זו נקלטה גם אצלי. השעות התאימו לי. יורדת באוטובוס של 9 ומגיעה לתחנה המרכזית שלושת רבעי השעה לאחר מכן. בדרך אני מצלמת כמה ארועים. בצומת קציר מתאספים אנשים להפגנה משלהם, בנושא אחר שאמנם קשור איכשהו לגאוה, אך לא של הקהילה. לישובים בואדי עארה יש דינמיקה משלהם ונושאים בוערים אחרים.

צומת קציר

כרגיל, אני מקדימה, כך שאני יכולה לנצל את הזמן לארוחת בוקר. יום ששי זה יום חופשי ובית הקפה הומה אדם. עומדת ברחבת הכניסה בנסיון לאתר שולחן פנוי. לא נראה שיש סיכוי. עיני משוטטות סביב בקפידה. היא מושכת את תשומת לבי בחינניות שבה. יש לפעמים קליקים שמתחילים במבט אקראי.

"אפשר לשבת איתך?" אני שואלת אותה ולפני שהיא מספיקה לחכוך בדעתה, אני ממהרת להסביר שהכל מלא, בתקוה שתהיה בת-חוה רחומה.

גאוה חדרה2

שעה אחרי כן, הצלחות שלנו נקיות, הבטן מלאה והקפה האחרון מגיע עם עוגת השוקולד. שתי נשים חולקות חויה חדשה של הכרות עם תחושה שכאילו ידענו זו את זו משכבר הימים.

♀♀

בדרך לעשות את השבת יחד בביתי, אני יושבת במכוניתה, מציצה אל צדודיתה. היא מחייכת לעצמה, אני לעצמי. אנחנו שותקות בציפיה.

גאוה חדרה3

קינה של פולניה: למה אין מספרין לי דבר? לוא הייתי יודעת על קיום המצעד הזה, אולי הייתי משנה תוכניות וטסה לפאריז אחריו? אמנם יום ששי יום קצר, אך אפשר היה למצוא טיסה אחה"צ, בטרם כניסת השבת. חבל, כי נמסר לי ממי שנכחו, שלא היתה השתתפות סוחפת של א/נשים. אם לי לא נודע – אז מי יודעת לכמה עוד היה הארוע בגדר תעלומה, כאלה שהיו מעונינות לצעוד?

בני, גיבור התהילה, סליחה

תחנת האוטובוס ביציאה מחדרה, י"ט בטבת התשס"ט 15.1.09

קהל הממתינים היה משועמם. חצי שעה עברה ואוטובוס לקציר אין. אני מעבירה מבט סביב. חדרה. עיר של פיגועים. שרק לא יבוא לי פיגוע עכשו. לא בא לי למות. עדיין לא. גם לא להפצע. אין לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עכשו, אני פצועה מספיק מהחיים. אוירה של מתח באויר. הידיעות מעזה זורמות מתוך טרנזיסטור רחוק. בית הקפה הסמוך משדר תמונות מלחמה. שרק לא יפלו לנו חיילים. הלואי ויחזרו הביתה בשלום. אתן אומרות אמן, נכון?

כבר יותר מחצי שעה. כמעט שעה עברה ההמתנה היא חיינו. פקח עובר ונעצר ליד מכונית מסחרית כחולה, בוחן אותה בעיניים רעבות, מכשירו נכון להקלדה. הוא מעיף מבט סביב, אולי יבחין בדמות כלשהי השועטת בבהילות לבטל את הרוע בטרם תהפוך זו לגזֵרה כואבת בכיס. אף אחד אינו נראה באופק. הפקח מצמיד את הנייר שהפיק אל מגב המכונית.

שולפת את מצלמתי. העצים נראים יפה היום, מסורקים, מסודרים, נכונים להנצחה. בחור צעיר חולף לידי, קביו נושאים אותו לאט על רגלו האחת. הוא עוצר ליד המכונית הכחולה, מביט באי אמון על החלון הקדמי. בספסל שלידי, אשה מצקצקת בלשונה, מוחה דמעה מעינה. אני מהנהנת אליה בהשתתפות. גם עיני אינה יבשה. הבחור שולח מבט לצדדים, אחר כך מסתובב אלינו, פניו מכורכמות. הוא אוסף את הדו"ח ומדדה אל צד הנהג. המכנס המיותם, המקופל בקפידה תחת ירכו, מחמיר אלינו מבט בתוכחה רועמת.

בחלוף מכוניתו לידינו, אני מנסה לפגוש את מבטו, אך הוא כבר הרחק מאיתנו. הוא מסתכל קדימה, ארשת פניו אומרת השלמה.

הגרסא המשלימה:

ואמש… כמדי שנה, נאספו המכובדים לטקס פתיחת ארועי יום הזכרון. וכמדי שנה, על אף גילו המופלג, טרם השכיל נשיאנו הבלתי נלאה ללמוד ענוה, צניעות ומתן כבוד מה הם. כמדי שנה, במקום שיגיש הלה את הלפיד לאלמנה, מגישה התורנית את הלפיד לנשיא. והבוקר, אני משערת שזה יחזור על עצמו: הנבחרת מסכימה להגיש את הזר לנשיא כדי שהלה יניחו על הקבר.

הגרסא המקוצרת:

תהא נשמת הנופלים צרורה בצרור החיים ובבנין הארץ ננוחם.

קציר, יום הזכרון לחללי צה"ל

ה' באייר התש"ע 19.4.10

עוד מחוויותי ביום זכרון אחר