ארכיון תג: חינוך

בת לוקחת בת, בן לוקח בן Girl Takes Girl, Boy Takes Boy

Stjepan HauserBenedictus

 

זה מתחיל מהילדות, מחינוך, מהטמעה. ונמשך.

It starts from childhood, with education, by assimilation. And it continues.

שבת. נסעתי לים עם הנכדים. התמקמנו והתחלנו לכייף. מישהי שלא ראיתי מזה די הרבה זמן, חלפה לידינו ונופפה לי לשלום חטוף בלי להתעכב לדבר איתי. הנחתי שהיא ממהרת לאנשהו. השבתי נפנוף ופספסתי את הכדור שנרקיסי'לה שלח לעברי. זה פגע לי בקודקוד וראיתי כוכבים באמצע היום.

Shabbes. I went to the beach with my grandchildren. We settled down and began to have fun. Someone I had not seen for quite a long time, passed by and waved a quick goodbye without stopping to talk to me. I assumed she was in a hurry. I waved back and missed the ball Narkisi'le sent at my direction. It hit me at the top of my head and I saw stars in the middle of the day.

השבתי את רוחי בעזרת האבטיח הקר והענבים המתוקים שהבאתי איתי. בעודנו יושבים ומנשנשים מהפירות, התקרבו אלינו בריצה ובצהלה שני ילדים בגיל של נרקיסי'לה וכלנית. נכדַי קמו על רגליהם והחלו לקפץ ולצהול אף הם למראה חבריהם. מאחור, התנהלה מכרתי באיטיות, כל הצורה שלה מביעה חוסר חשק למראה האיחוד המרגש.

I recovered my spirits with the cold watermelon and the sweet grapes I had brought with me. As we sat nibbling the fruit, two children at the same age of Narkisi'le and Calanit came running up to us. My grandchildren rose to their feet and began to jump and laugh at the sight of their friends. Behind, my acquaintance was walking slowly, her whole shape expressing her objection to the sight of the exciting reunion.

היא מכּרה, לא מישהי קרובה, כך שאין לי הרבה מידע לגבי חייה הפרטיים ולא היה לי שמץ של מושג שנכדינו מכירים. המכרה ואני מכירות בעטין של נסיבות חברתיות, לא אישיות. אני בטוחה שגם היא לא ידעה על ההכרות של נכדינו ולוא היה לה שמץ כלשהו, היתה ודאי מדירה רגליהם מאיתנו.

She is an only acquaintance, not somebody close, so I don't have much information about her private life and I had no idea that our grandchildren knew each other. The acquaintance and I know each other doe to social circumstances, not personal. I'm sure that she did not know about our grandchildren's acquaintance, and if she had any trace of such knowledge, she would certainly pick another way, away from us.

איני אוהבת להכריח, אך משום שהילדים נדבקו זה לזה ואי אפשר היה להפרידם, הצעתי לה לשבת ולהתכבד בפירות ארצנו. אני מניחה שלא היתה לה ברירה, אלא להענות ולחכות בסבלנות עד יעבור זעם, כלומר: עד שהילדים יאותו להפרד ולהמשיך הלאה.

I do not like to constrain, but since the kids stuck to each other and could not be separated, I suggested that she sat down and help herself with the fruits of our country. I suppose she had no choice but to comply and wait patiently until the storm passed, that is, until the children were ready to separate and move on.

אנחנו שותקות. איני נוהגת לפתוח בשיחה עם מי שנראה בעליל שאינה רוצה בכך ונקלעה למצב בלית ברירה. במקום זאת, אוזנַי כרויות אל רחשי הים והגלים. מבעד לצלילים הנעימים, אני שומעת את צחקוקם של הילדים. "רוני אוהב את דניאל", מקניטה כלנית נכדתי את נכדהּ של מכרתי. אני מחייכת לעצמי. יש עוד תקוה לדור הצעיר אם בגיל הזה הם יכולים להתמודד עם אהבה של בני אותו מין.

We are silent. I don't usually start a conversation with somebody who obviously does not want it and seems to be fallen into a situation of no other choice. Instead, I listen to the sounds of the sea and the waves. Through the pleasant sounds, I hear the children's chuckle. "Ronny loves Daniel," teases my granddaughter Calanit my acquaintance's grandson. I smile to myself. There is still hope for the young generation if at this age they can deal with love of the same sex.

"מה את מחייכת", זועפת המכרה שכנראה מנחשת את מחשבותי. "דניאל זה שם של בת."

"What are you smiling at?" Sulks the acquaintance, which seems to be guessing my thoughts. "Daniel is the name of a girl."

Laura Wright – Benedictus

 

גברת, הזדרזי Mam, Hurry up

Mr. Bean – Jumping the Queue at the Sales

זה ענין של תרבות, חינוך, של מסורת. חוצפה ישראלית היא אולי טובה כשמדובר בהיי-טק, במעוף ובעוד כהנה, אך לא כשפונים למבוגרים מאיתנו. אני מעדיפה את הנימוס הבריטי. קר ככל שיהיה, עדיין זה נעים יותר כשמתיחסים אלייך בכבוד, גם אם זה מהפנים לחוץ.

It's a matter of culture, education, of tradition. An Israeli chutzpah might be suitable in high tech, in vision and such, but not when approaching to the elders. I prefer the British politeness. As cold as it may be, still, it feels better when treated with respect, even if it's not genuine.

את רוצה מכות?

ליום האלימות נגד נשים שחל אתמול

מערוך1

מי באמת רוצה?

מי רוצה לחיות בפחד תמידי?

מי רוצה לשקשק מאימה?

רוצה לחוות את הטרור, שמא הגה שתוציא תגרור תגובה אלימה כלפיה?

מי רוצה להיות תחת לחץ מצמית?

מי?

לא, אני לא רוצה!

אתה רוצה?

בא לך לחוות איך זה?

♀♀

אני משתדלת לעזור, להעצים נשים, אבל לא אחת נתקלת בחומת הפחד הנוראה שגורמת למאן דהיא להשאר עם הנבל, להתחפר בחרא המוכר ולא לצאת ולהלחם על זכותה לחיות את חייה כראות עיניה. כל מה שאגיד, כל מה שאדגים, כל מה שתאמר לה הגורמת המקצועית – שום דבר מאלה לא יעזרו לאף אחת לצאת מן הכלא ללא תשתית כלכלית משל עצמה.

אני הרי אופטימית ובטוחה שלכל דבר יש פתרון אם ירצו הגורמים המתאימים לחתור אליו. מבחינתי, הפתרון בנושא הזה הוא אחד: חינוך. אם אגיד/אכתוב את זה מספיק פעמים, האם זה יחדור אי פעם לראשם וללִבם של העומדים בראשנו ולמקבלי ההחלטות באשר לאיכות חיינו?

כמו כל דבר בחיים, זה צריך להעשות בשלבים, משום שאין "זבנג וגמרנו". אנחנו לא שמוקים. אין אנו נוהגות לתקוף את הבעיה או להציף את הנושא (זה עוד עלול לטבוע לנו ולהשאר איתנו לנצח…), אלא אנחנו משתדלות לחשוב, לאמץ את התאים האפורים כדי למצוא פתרון. סוף מעשה, כדי שלא יהיה מר ונמהר, במחשבה תחילה.

♀♀

אז מה עושות כדי לשנות?

"כי מן הטף תבוא לנו החוכמה". דבר ראשון, ליצור תכנית לימודים שתדגיש את השוויון בין המינים (וגם המגדרים, כמובן, כי "הומו" לא יכולה להיות קללה יותר!). כשזה יוטמע בטף, החל מגיל אפס, הרי שזה יחלחל למעלה, גם להוריהם. יהיו הורים שאיתם תהיה זו בעיה, כי הם חולים ומתעללים, אך גם לזה יש פתרון בדמות הוצאת הילדים מרשותם; אבל זה כבר שייך לענייני אכיפה.

יהיו מגזרים שהדבר לא יהיה להם קל, אך מאחר וחינוך זה דבר שאפשר ללמד, הם יצטרכו להתישר עם לימודי הלִבּה וללמוד איך לכבד גם את אלה שאינם מאמינים ו/או הולכים בדרכם. אינני מסוגלת להבין איך, במדינה דמוקרטית, נותן משרד החינוך יד לחינוך מפלה. דת/מסורת וכו' זה ענין אישי, לא לאומי ולא חשוב במה מאמין מאן דהוא – עליו לפעול לפי הנורמות שתקבענה. לא די לומר ש"אלימות זה דבר נורא ויש להכחידה", אלא יש לפעול ממש כדי להגשים את זה, למגר את האלימות מן השורש. לא אכנס כאן לנושא של השחתת הנפש בשליטה על עם אחר ואיזו "גדלות רוח" זו גורמת לקלגס.

"ואהבת לרעך כמוך". רעך זה גם האשה, גם אם היא נדמית לך זרה ומפחידה אותך, השמוק. היא לא נולדה כדי לשרת אף אחד, היא לא נוצרה כדי שתהיה כלי משחק בידיך, היא לא נבראה כדי למלא את מאווייך, גם לא אם אתה דמות ציבורית מפורסמת. לא, שמוק!

"וביערת הרע מקרבך!" יש להפסיק את הסלחנות והיד הרכה בנוקטים באלימות ולהתחיל לתת עונשים משמעותיים לפושעים הללו. כשבעילת קטינות תפסיק להיות ענין "חברמני" של מפורסם זה או אחר, אלא פשע שיש לתת עליו את הדין בישיבה מאחורי סורג ובריח יחד עם שיקום שכלי משמעותי – תראה החברה אחרת.

מה זה חינוך?

איך מחנכין להבחין בין טוב לרע? מה זה טוב? מה זה רע? שאלות שכדאי לתת עליהן את הדעת ולהעלותן לדיון ציבורי כדי למצוע פתרון לחברה החולה שלנו.

♀♀

הדג נחש – אין לי אף אחד

♀♀

חומר לעשיה:

הבטנה סביבכן וראנה נכוחה את פני הדברים. הסברנה פנים לנשים שבחייכן, בין אם אלה נמצאות בסביבתכן הקרובה ובין אם אתן רק נתקלות בהן פה ושם. קבלנה אותן, הארנה להן פנים, העצמנה, עזורנה, תננה מעצמכן. כל המסייעת לנפש דוויה אחת – הצל תציל עולם ומלואו.

♀♀

בתמצית:

צריך לשים גבול להשתוללות ולהתחיל לפעול כדי למגר את הרעה החולה. מה שיש לנו כיום, אלה תחבושות שאין בהן כדי לרפא את הפצע. כל האגודות, העמותות ומרכזי הסיוע למיניהן (הן למען נשים והן לילדים) ודומיהן, כולל מקלטי הנשים – אינם פתרון, אלא ראי למצוקה הנוראה הקיימת בקרבנו. גם אם עושות הן עבודת קודש, אין זה מסייע למיגור הבעיה.

הלואי, אמן, יבוא היום במהרה בימינו ולא נצטרך ימי זכרון שכאלה.

האומץ להיות מה שאת

crop4

לכולנו סיפור חיים משלנו המיחד אותנו זו מזו ומעניק לנו את האישיות שלנו. אותה חוויית חיים עשויה להצמיח אישיות שונה אצל בני אדם שונים. מה מבדיל אותנו? מה גורם לנו להיות שונים זו מזו?

בתוך כל הכאוס מסביב והבאסה בהשראת ממשלת הרשע הפועלת נגדנו, פעלה לצדנו מישהי מיוחדת, בעלת שיעור קומה ענק, שהעניקה לחלק מהעם מעשייתה המבורכת וחבל שלא לכולנו. אפשר להתווכח על שיטות חינוך ולימוד שונות, אפשר לבחון מתודות שונות, אך כשדבר-מה מצליח – אי אפשר שלא לתמוה מדוע אין הכל מאמצים אותו. למה הכל צריך להיות ענין של תקציב ולמה אין נמצא התקציב המתאים לדברים שהם בנפשנו?

ד"ר אריקה לנדאו ז"ל עשתה דברים שמשרד החינוך היה צריך לעשות. היא הקימה את המכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות, בו עסקה הד"ר לא רק באינטליגנציה של הילד/ה, אלא במכלול האישיות, כלומר: היא טיפחה הן את הכשרונות הגלויים והן את הפוטנציאל החבוי כדי להביא לידי ביטוי את הידע הנרכש, לפתח בשלות רגשית ולעודד את תחושת השייכות החברתית. היא ראתה בילדים "שלה" אוצר טבע לאומי והתיחסה אל טיפוחם הרגשי, היצירתי, הסביבתי והאינטלקטואלי כאל המשאבים האנושיים העתידיים של המדינה. אי אפשר שלא לתהות מדוע אין התיחסות כזו מצד משרד החינוך (שלא לדבר על הממשלה כולה!).

ענין של גישה וסדר עדיפויות. העם משלם מסים והתהייה היא לאן אלה הולכים ולאלה מטרות מופנים המסים הללו. איך יתכן שישנם מאין המליונים הדרושים כדי להפלות בין המגדרים ולהפריד ילדות וילדים מכיתה ד' בחנוך הממלכתי-דתי? איזה מוח דתי מעוות המציא את האפליה וההפרדה בין המגדרים? למה שנרשה זאת בחינוך הממלכתי? אין לי בעיה שיהיה זרם נפרד (יש כבר, לא?) לכל מיני גישות ואסכולות, אך שהמימון לא יבוא מאיתנו. למה שלא יממנו חינוך ממלכתי לכל, שיכלול לימודים נרחבים? למה מצמצמים את הנושאים בכל שנה? למה נמצאים התלמידים בבית הספר רק עד השעה 12, למה לא עד ארבע אחר הצהריים? למה שלא ירחיבו להן את לימודי הספרות והלשון העברית והלועזית, יעשירו אותן בתרבות ובפעילות יצירתית (שיעורי ציור, מוזיקה וכד'), ספורט וכל מה שצריך כדי לטפח בנות חוה ובני אדם מצוינות?

למה שהכסף לא יופנה לחינוך הולם? ישנם כבר מבנים של בתי ספר, גם המורים ( בעיקר המורות) נמצאים (אם כי לא כל אלה ראויים להיות במקצוע הזה), הילדים הרי בהכרח צריכים לפקוד את בתי הספר… ה"מצרכים" נמצאים, איזה תבשיל יצא מהם? היכן הטבחית שתדע להוציא מטעמים תחת ידיה המוכשרות?

 Wasted1

ד"ר אריקה לנדאו הוכיחה כי ליצירתיות אין גבול, כי זו מצויה בכל אחת מאיתנו וכדי למוצאה יש לגלותה ולטפחה. נכון, לא כולנו גאוניות/מוכשרות, אך כולנו (ללא קשר להשכלה, מנת משכל וכו') מסוגלות להיות יצירתיות. אני בעד ביטול כל בחינות הבגרות שאינן מביאות תועלת ואינן מטפחות כלום מלבד השינון כמו תוכי ובמקומן שהתלמידים יכינו עבודות נושא מקיפות. אני חושבת ששרי החינוך לדורותיהם לא השתמשו ביצירתיות כדי לפעול ולשרת את העם כיאות. אין גם ראייה מקיפה ומחשבה מקדימה לְמה שאנו רוצות לראות בבוגרות ובוגרי מערכת החינוך. כפי שהענינים נראים כיום, זו משמשת כשמרטף במקום לחנך וללמד. כשאין מטרה ראויה – איך אפשר לצפות לביצוע ערכי?

פעם דיברו על מחשב לכל תלמיד. מה יצא מזה? לפני כמה שנים יצא לאור הטאבלט, שהיה חלום שלי מאז צפיתי בו בסדרה "חלל עמוק 9". במקום להפוך את הכלי הזה להמוני ולחינוכי – זה זוחל. זה כלי מדהים, שבשימוש יעודי – יכול להוות תחליף לכל הערמות המיותרות של ספרי הלימוד. האם עלי לפרט את כל יתרונות הטאבלט לעומת הדפים העבשים העוברים מיד אחת לשניה, מתלמיד זה לאחר או מהדורות חדשות בכל שנה כדי להכביד על כיסם הדל של ההורים המתרוששים וגבם הרך של התלמידים? כמה כסף צריך לעלות טאבלט חינוכי כזה ולמה שהחברות המיצרות לא תתרומנה כאלה לטובת מערכת החינוך? כל מה שצריך זה יצירתיות ומחשבה מחוץ לקופסא. חבל ששרי החינוך לא השכילו לכזאת.

כשעולה רעיון חדש (ובדרך כלל חיובי ולטובת העם), ישר קופצים שרינו ומתנגדים כי "אין כסף". במקום להתנגד, צריך לחשוב קודם כל איזו מין חברה אנו רוצות להשאיר אחרינו ואיזה חינוך אנו שואפות לחנך את צאצאינו. צריך לנתב את עצמנו ומשאבינו לכיוון חיובי, ליצירת חברה חיובית, משכילה ככל האפשר, יצירתית ולטפח את אלה העושים במלאכת הקודש הזו, כי בנפשם של צאצאינו מדובר.

בתמצית: ד"ר אריקה לנדאו ז"ל (15.10.1931-5.8.2013), הלואי וכולנו היו כמוה ומעשינו מבורכים כשלה.

תרבות הרייטינג

שלשום הגיע אלי בדוא"ל מאמרו המרתק של פרופסור עוז אלמוג והריני מביאה אותו כלשונו, ברשותו של מחברו.

החיוך של ארז טל

עוז אלמוג

לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות.

החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים.

ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שנעצה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.

נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.

שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו  בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.

המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.

ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.

הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.

אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.

——————

בדוא"ל שהועבר אלי היו הערות של שרשרת שולחיו, ביניהן: "גם אני מזדהה עמוקות עם הכתבה…
מה יצרנו? תרבות הריק…" "אני עד כדי כך מזדהה עם הכתוב שיש לי עכשיו ממש דפיקות לב מואצות. אנא אנו באים???? איני יודעת אם לא אקריא את המאמר הזה לתלמידי ואשאל לחוות דעתם. תודה רבה!"

—————-

אני קוראת את הכתוב ולבי נחמץ על ההחמצה שהדור שלי אחראי לה. הדור שלי הוא דור מלחמת יום כיפור שלחם על הגנת קיומנו במדינה שלנו. בני הצעיר נולד במלחמת הבוץ הלבנוני. ככל אם עבריה, הריני גאה בצאצאי, אם כי חבל לי על שהם וחבריהם יוצאי דופן המה בקרב בני דורם. אני, לביתי הפרטי עשיתי כמיטב יכולתי, וכך גם כמה מחברותי, אך אנו בהחלט מכות על חטא על שלא השכלנו לחנך כראוי את הדור כולו. אם מאן דהיא מדמיינת אותנו הולכות בעצמנו מבית לבית ומבית ספר לבית ספר ומחנכות, אז לא לכך התכוונתי, אלא לחוסר המעורבות שלנו בנעשה בחדרים החשוכים של ממשלות ישראל לדורותיהן, בעיקר בממלכת משרד החינוך. אני מאמינה שהשינוי יכול לבוא מלמעלה, מעמדות הכוח של השלטון, שעל פי נציגינו שם יישק דבר. היינו צריכות לשלוח (או שמא לקום בעצמנו ולשמש) נציגות ראויות יותר מרוב אלה שישבו ויושבים שם דבוקים בחוזקה לכסאותיהם, הבטוחים שמטרת הגעתם לבית הנבחרים היא אך ורק לעשות לביתם ולא לבית העם הנאנק תחת עוּלם המיותר ומממן אותם. המעטות ששלחנו, הישרות והחרוצות (מישהי זוכרת את מפלגת ד"ש?), נפלטו משם עד מהרה, היות והן לא הצליחו לצלוח את הבוץ הפוליטי המטנף במטרתן לעשות לתיקון הקלקולים. מלחמת מעטות נגד רבים אינה מצליחה ברוב המקרים.

מה הפתרון? כבר כתבתי בעבר שיש כזה והוא פשוט ביותר: לנהוג ביושר וביושרה. יש לטהר את בית הנבחרים עד היסוד, להעיף את המושחתים העומדים בראשינו ועושקים אותנו ולהקים לנו מנהיגים ישרי דרך. איך כתב פרופסור אלמוג על בני דורו: "מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש". אנשים ישרים אכן נסו מהפוליטיקה כל עוד רוחם בם משום שסרבו להתלכלך בטינופת. האמיצים המעטים שהעיזו לטבול את ידם בסחי במטרה להרחיק את השרצים ששורצים שם, נכשלו. אני סבורה שאפשר עדיין לתקן. את הנעשה אמנם אי אפשר להשיב, אך את הנוכחים שם אפשר לסלק ולהתחיל מחדש עם בדק בית יסודי ושידוד מערכות. לזה צריך אנשים ראויים ואני מקוה שישנם עוד צדיקים בסדום (צדיקות מעטות יש והן בהחלט נכונות) שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את העול ולמלא ביושר את המשימה הלא קלה הזו.

פני הדור כפני הטלויזיה המשדרת אליו. הרי לא אטול שום קורה מבין עיני אף אחד אם אזכיר שסוג התרבות הנצרכת הינו פועל יוצא מן החיברות שלנו, מן הערכים (או חוסר הערכים) שספגנו ראשית לכל במשפחתנו (הן הגרעינית והן המורחבת), ממה שלמדנו בגן ובבית הספר, מהחברה בה אנו חיים ובעיקר –ממה שאנו רואים וחווים בסביבתנו הקרובה וגם הרחוקה. הדור שעליו מדבר פרופסור אלמוג מחובר רובו ככולו אל הכפר הגלובלי ושואב משם את ערכיו ומושגיו, במקום להתחבר בעיקר (אך לא רק, כמובן) אל ערכי עמו ולשאוב ממקורותינו החכמים. חבל גם שהדור הזה בחר לחקות את הקלוקל, המיידי, חסר הסבלנות והסובלנות, כגון מה שמגיע מארצות הברית, שבמכוון אינני מכנה אותה תרבות במובן העמוק של המלה. אמנם זו מכונה תרבות, אך מי ששומרת נפשה מומלץ לה לרחק ממנה פרסאות רבות ככל האפשר. במקום לשאוב מן הראוי והמיטב שמציעה החשיפה אל תרבויות אחרות, בוחר חלק גדול מדור הריק לצרוך את הכאן ועכשו וממש לא אכפת לו שאחריו המבול. זה דור שמאן דהיא ממנו העירה לי פעם על האומץ שיש לי (לטענתה) לפרסם מגילות ארוכות על אף שלקוראים אין סבלנות לקרוא מעבר לשתי שורות במציאות הזו של סיסמאות ותמצות קלוקל, של עוני בשפה ושטחיות. נו, טוב, אני הרי מתכתבת עם עצמי, אז אני ממשיכה בשלי…

אנחנו חינכנו את הדור הזה. ירקנו הרבה מאוד דם והשקענו את מיטב יכולתנו ומאמצינו במה שהאמנו שאנו צריכות להעביר לצאצאינו. למה זה לא עבר כפי שתכננו? כי אנחנו לא לבד. לסביבה השפעות חזקות יותר מכל ערכים של משפחה, גם המלוכדת, החמה והאוהבת ביותר. גם את הנכדים הפסדנו, לצערי.

ארז טל הינו דוגמא מובהקת לכך שאין דבר בטוח, שלא תמיד הבטחות מתקיימות. ההתחלה המבריקה שלו היתה ב"העולם הערב" בערוץ 2 הנסיוני (שגם הוא אבד בדרך אל הרדידות). לאחר מכן, הוא עשה את "רק בישראל", שהיתה לא יותר מנחמדה ומצחיקה, אך אני בספק כמה ידעו לצטט ממנה קטעים או אם הוציאה מטבעות לשון כמו "העולם הערב". מה שאני זוכרת מהתוכנית, זה רק את אורנה בנאי הכשרונית בתור לימור המהממת, אבל זו רק אני.

איך מעבירים מעלינו את רוע הגזרה של תרבות הרייטינג? גם פה יש לי פתרון פשוט: שידוד מערכות יסודי. למחוק מחיקה מוחלטת את השטויות המשודרות כיום ולהפנות את כל התקציבים ליצירה מקורית איכותית כגון שבתות וחגים, מעורב ירושלמי, בטיפול, חטופים (תהיה עונה שניה, יש!!!) ועוד שנעשו כאן. הסליחה עם אלה שלא הזכרתי, כולל אלה הנמנים על ז'אנרים אחרים כמו זה הסאטירי של ארץ נהדרת הנפלא. חלק מהן נקנה על ידי רשתות מכובדות בחו"ל, מה שמוכיח לנו שלמרות שהיצירה נוצרת בעברית, אפשר בהחלט למוכרה לגויים, גם אם הם עורכים בה שינויים כדי להתאימה לקהל.

ידיד שלי (מהדור של פרופסור אלמוג) נקלע לבית מאן דהוא ומצא אותו יושב דבוק לתוכנית ראליטי על יפות וחנונים. לאחר מספר דקות בהן בהה ידידי בעל כורחו במתרחש על המסך, הוא חש צורך עז להקיא ולפיכך חש האיש חיש למלט את נפשו מהאיחס. את תובנתו מן החויה המחליאה סיכם באוזני במלים הבאות: "אין צורך להלחם בעם ולדכא אותו כפי שנעשה בסין ובמדינות כמותה, מספיק לטמטם את העם באמצעות החרא שמציגים בטלויזיה וכך לשלוט בו." כמו כן, תהה ידידי איך זה שהחנונים נחשבים לחכמים אם היו כל כך טפשים להסכים להשתתף בתוכנית כזו. האם הכסף יעוור עיני כל ויענה הכל?

אין לנו טלויזיה שמשדרת איכות. למה? כי יש את התפישה שאותי כל כך מקוממת, לפיה צרכנים המחפשים איכות מעטים המה ולכן הם אינם נספרים. אף אחד אינו מעלה בדעתו ש"מסעודה משדרות" כבר אינה אותה אחת משנות המאה שעברה וכי גם היא התפתחה וזכתה ללמוד ולהתקדם בחיים וכדאי כבר להשמיט את המושג הזה ממקומותינו ולכוון גבוה ככל האפשר. כשהברירה תהיה בין גבוה לגבוה – לא תהיה בעיה של רייטינג ונהירה אל הנמוך, נכון?

אולי. אפשר רק לקוות. לטוב, רק לטוב.

אחד מקרובי, מהדור הישן, נהג לומר לילדיו באידיש: "טמבל, נעם א ביכל אין די האנט" (טמבל, קח ספר ביד). זה היה בטרם פרצה הטלויזיה בישראל להשחית את חיינו

הגרסא המקוצרת: אין. רוצים שינוי!

קישורים:

1. האתר המעניין של פרופסור אלמוג

2. מה שכתבתי מזמן על התרבות (תמיד כדאי לשנן שוב)