ארכיון תג: חמאס

פתאום נהיה שקט Suddenly Silence

בילי ג'ואל – לא אנחנו התחלנו את האש

Billy JoelWe Didn't Start the Fire

יומיים של מתח, קולות קרב, פיצוצים, פגיעות, פצועים, טראומה. יומיים של שוא.

Two days of tension, sounds of battle, explosions, injuries, wounded, trauma. Two days of nothing.

אחרי הרעשים והמראות הקשים, פתאום נהיה שקט. השאלה היא עד מתי, כי בטחון שיהיה שקט – אין.

After the noise and the harsh sights, suddenly it became quiet. The question is for how long, because there's no guarantee for peace.

מדינת ישראל המודרנית. נובמבר 2018. כבר מזמן, אך בימים האלה ביתר שאת, אין ממשלה ראויה בישראל, החמאס הישר בעיניו עושה ומנהיגיו שולטים בנו.

The modern State of Israel. November 2018. A long time ago, but in these days more intensely, there is no proper government in Israel, Hamas does as its leaders saw fit and rules over us.

עם קשה עורף

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא (שמות ל"ב 9)

מה בפסוק הזה לא הבינו החארות? מה חשבו חסרי הבינה, שיצליחו לנצח אותנו? מישהו צריך להסביר להם שזו הארץ היחידה שיש לנו ושום דבר לא יעזור להם נגדנו. אנחנו נשאר פה על אף ולמרות כל איומיהם נגדנו.

Sia – Breathe Me (Live At SxSW)

שבת. לא נעים להקשיב לרדיו כשכל דקה מתערב החמאס בשידור. לא נעים לשמוע שיר מקסים של סיה בתכניתו של אבי אתגר כשברקע אזעקות. הרסו את השיר, אך לא את רוחנו. בסופו של דבר נכניע אותם ונשחרר אותנו מֵעוּלם. גם את חלק העם הפלשתיני שאינו רוצה בהם, אך חסר אונים מלהתנגד להם. ראיתם את "הגיבורים החמאסניקים" מנהלים משפטים הוגנים? סתם יצאו ותפסו את חסרי המזל שאתרע מזלם להקרות בדרכם של הרוצחים.

פטריוטיות מתחילה בינקות

פטריוטיות מתחילה בינקות

זוכרות את מה שלמדתן על מסעי הצלב? היה דבר כזה, כשראשי הדת הנוצרית החליטו להשליטה בכוח על כל העולם. עכשו יש את הדת הנתעבת האחרת שמנסה לעשות את אותו הדבר בדרכים מתקדמות יותר. גם על זה נתגבר. בסופו של דבר, ננצח. האור ינצח את החושך. אני אופטימית.

American Journalist James Foley Beheaded Video Gets Leaked

שוב טילים עלייך, ישראל ! Again, Missiles on You, Israel

לפני הטילים צוק איתן תמוז תשע"ד יולי 2014

לפני הטילים   Before the missiles

הזוי, מה שקורה אצלנו, הזוי. לפני כחודש סיכמנו עם הפועלים על שיפוצים. לביאטריס עדיין לוקח זמן להתרגל לבני דודינו המתהלכים בינינו באופן חופשי למרות צוק העתים והארועים האלימים באזורנו. מבחינתה, כמי שלא נולדה פה, המדינה היא מדינת היהודים ולא נתפש אצלה איך זה שישנם תושבים נוספים שאינם יהודים ועוד כאלה העוינים אותנו, גם אם מכנים אותם מיעוט.

Delusional, what's going on with us, delusional. About a month ago, we agreed with the workers on renovations. It still takes time for Béatrice to get used to our cousins ​​walking freely between us despite the hard times and violent events in our region. For her, as someone who was not born here, the state is the state of the Jews and she can't understand that there are other non-Jewish residents and such who are hostile to us, even if they are called a minority.

לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה שקציר היא אי של שקט וגם שלוה בתוך האוקינוס הסוער של הארץ האוכלת את יושביה כדי שהיא תסכים לבוא לכאן לתקופות ארוכות יותר מאשר ביקורים חטופים. לאט, אבל בטוח, יחסינו מתמסדים. אנחנו חולקות את זמננו קצת אצלה והרבה יותר אצלי.

It took me a long time to convince her that Katzir is both an island of peace and tranquillity within the turbulent ocean of the country that eats its inhabitants, so that she will agree to come here for longer periods than brief visits. Slowly, but surely, our relationship getting settled. We share our time a bit at her place and a lot more in mine.

לפני כחודש נחטפו 3 מבנינו ונרצחו בידי בני עוולה. 3 שבועות של עינוי ותקוה לסוף טוב הסתימו במפח נפש ובצער גדול. שוב הוקז דם יהודים רק משום היותם כאלה. ביאטריס לא ידעה את נפשה מרוב דאבון לב וכפסע היה בינה לבין לארוז כדי לחזור לאנטישמיות המוכרת לה בפאריז. היה קשה לשכנע אותה שבכל זאת זו ארצנו והגולה אינה פתרון.

About a month ago, 3 of our sons were abducted and murdered by evils. 3 weeks of torture and hope for a happy ending ended with bitter disappointment and great grief. Again, Jewish blood was shed just because they were Jews. Béatrice was flooded with sadness and was just a step before packing and go back to the familiar antisemitism in Paris. It was hard to persuade her that this is our country and the Diaspora is not a solution.

הפעם היחידה בה חויתי אזעקה, חוץ מהצפירות השגרתיות שבימי הזכרון, היתה במלחמת לבנון השניה. היה ערב והטיל שהיה בדרכו לכיוון חדרה הפעיל את האזעקה בקציר וגרם ליונה שישבה לה בשלוה, מחממת את הביצה בקן, לעוף בבהלה ולא לחזור יותר. את הקן יחד עם הביצה הבאושה זרקתי אחרי מספר ימים כשהבנתי שאין תקוה לבקיעת דור הנוצות הבא.

The only time I experienced a war alarm, other than the routine sirens of remembrance days, was during the Second Lebanon War. It was evening and the missile that was on its way to Hadera triggered the alarm in Katzir, causing the pigeon that was sitting in peace, warming the egg in the nest, to fly in panic and return no more. I threw the nest together with the spoilt egg after a few days when I realized there was no hope of the next feathered generation to hatch.

אתמול, ירדנו לחדרה כדי לשעשע את הצ'וצ'י, הוא הנכד בן השמונה וחצי חודשים. עודנו עושות לו פרצופים וקולות, נשמע קול פיצוץ אדיר ואוזנינו מתמלאות בהמולה. איך מחבקים פספוס מבוהל ואיך מודדים את הנזק שנגרם לאוזניו, אולי לנפשו? האזעקה לא פעלה, אבל לא חיכינו להתאוששותה. מיד ארזנו את הנכד והוריו ושינענו את כולנו במהירות לקציר. נראה לנו שאין מקום בטוח יותר מאשר בקרב אוכלוסיית המיעוט בתקוה שהחמאס לא יחליט להטעים גם את אחיו מנחת טיליו.

Yesterday, we went down to Hadera to amuse the Choochi, the eight-and-a-half-month-old grandson. While we were making funny faces and voices to him, a huge blast was heard and our ears filled with noise. How do you hug a frightened toddler and how can you measure the damage done to his ears, perhaps to his soul? The alarm didn't work, but we did not wait for it to recover. We immediately packed the grandson and his parents and quickly moved us all to Katzir. It seems to us that there is no safer place than among the minority population, with the hope that Hamas won't decide to let its brethren also know how do missiles taste.

 

אחרי הטילים

אחרי הטילים    After the missiles

בבוקר, מתפזרים הילדים והנכד לשגרת יומם והפועלים מגיעים להמשיך בשגרת השיפוץ. היינו אמורות לפנות חדר מארון הקיר שבו, אך בלהט ההתרגשות וההמלטות מהאש, שכחנו מזה. הפועל שהתעתד לטפל בחדר הזה, אמד את הארון בעיניו וללא היסוס קרא לחבריו לסייע. בתוך דקות ספורות פורק הארון וחלקיו הורדו מהקומה השלישית לאחסון בפרגולה עד שיגיע זמנם להתאחד שוב, אם כי בחדר אחר. בלי התמרמרות, בלי ויכוחים, עשיה ישר ולענין.

In the morning, the children and grandson disperse to their daily routine and the workers arrive to continue the renovation routine. We were supposed to clear a room from the wardrobe in it, but with the intense event of fleeing from the fire, we forgot about it. The workman who intended to take care of this room, assessed the closet with his eyes and, without hesitation, called on his friends to help. In a few minutes, the closet was dismantled and its parts removed from the third floor to be stored in the pergola until their time came to reunite, albeit in another room. No resentment, no argument, just a straight to the point doing.

בחודש האחרון למדה ביאטריס שגם בני דודינו יכולים להיות אנושיים. כשמתקשרים ברמה הבינאישית, על בסיס אנושי טהור, אפשר להגיע לתוצאות חיוביות. חבל שכשזה מגיע לפוליטיקה – זורקים את האנושיות לפח וגוי ויהודי נושאים זה אל זה חרב.

In the last month, Béatrice learned that our cousins ​​can be human too. When communicating at the interpersonal level, on a purely human basis, one can achieve positive results. It's a shame that when it comes to politics – they throw humanity in the garbage and gentiles and Jews carrying a sword towards each other.

וסתם תהייה: איך-איך-איך מבדילה הממשלה הכושלת הזו בין דם תושבי הספר לדם המיוחסים במרכז וצפונה? איך זה ששגרת טילים על ישובי הדרום אינה נענית בנוק אאוט החלטי על ראש האויב, אך כשהטילים חוצים את הקו של האוכלוסיה מסוג ב' – מיד מפעילים את צה"ל למכות מחץ?

And just wonder: How-how-how does this failed government differentiate between the blood of the residents of the border settlement and the blood of the privileged living in the centre and north of Israel? Why is it that the missile routines on the southern communities are not answered with a definitive knock-out on the enemy's head, but and when the missiles cross the line of the second-class citizens – immediately the IDF launches a smash hit?