ארכיון תג: טאבלט

הכל נגמר בטוב Everything Ended Well

לפני חודשיים חשקה נפשה של ידידתי לקנות לעצמה טאבלט. ישבנו על האינטרנט לבדוק מה הכי מתאים לה ואחרי חפירות רבות מאוד מצאנו. הללויה!

Two months ago my friend was in a mood to by herself a tablet. We set on the internet to explore what could suit her best, and after a lot of digging we found. Hallelujah!

נדברנו שנשב ביום אחר ונחקור היכן כדאי לקנות את הדגם המסוים שמצאנו, אך לי לא היה זמן והיא חקרה בעצמה. היא מצאה אתר שמוכר טאבלטים ברשת, שמה את כרטיס האשראי שלה, שילמה וקיבלה קבלה על התשלום והרכישה, כולל התחייבות שזו תגיע אליה תוך שבעה ימי עסקים. לי נודע הדבר רק כעבור יומיים, כשזו צלצלה אלי ושאלה אם אהיה זמינה לקבל את הרכישה, משום שהיא עצמה עובדת בשעות שהשליח אמור להגיע.

We agreed to continue another day and try to find where should she buy that particular model we found, but I didn't have time, so she investigated by herself. She found a site that sells tablets on the internet, gave her credit card, paid and got a receipt for the payment and the purchase, including an obligation that she will get it within seven business days. I found out about it two days later, when she called me and asked if I'll be available to receive the parcel, since she works when the courier is supposed to arrive.

היות והרכישה כבר נעשתה, נמנעתי מלהטיף לה מוסר שדברים כאלה אין קונים ברשת משום שעלולים ליפול ברשת. התפלאתי שהטאבלט מגיע אחרי שלושה ימי עסקים במקום שבעה כמובטח, אך זה היה סימן חיובי ומעודד שהרכישה נעשתה במקום טוב.

Since the purchase had already made, I avoided lecturing her that it's not safe buying such things online. I was surprised that the tablet is arriving after three business days instead of the seven as promised, but that was a positive and encouraging sign that it was purchased from a good place.

השליח מגיע, מוסר לי את החבילה ואינו טורח להחתימני על שום טופס. בדרך כלל איני מחטטת בדברים כאלה, אך נראה לי מוזר שהחבילה הכרוכה בגומי עבה, מכילה שלושה קרטונים זהים בצבע חום ועל כל אחד מהם כיתוב אחיד של המוצר. זה טאבלט, אני מזכירה לעצמי, לא יכול להיות שיש לו שלושה חלקים שונים בגודל זהה. סימסתי לידידתי להודיעה שהר הטאבלט בידינו, אך משום-מה נראה לי ששלחו לה שלושה טאבלטים במקום אחד. כשהגיעה לקחת את החבילה, יעצתי לה להתקשר לאתר ממנו קנתה את הטאבלט ולבדוק את הענין בטרם תפתח את החבילה.

The courier arrives, hands me the parcel and doesn't bother signing me on any delivery form. I don't usually rummage in such things, but it seemed odd to me that the parcel bound with thick rubber, contains three identical brown cartons, and on each of them the same description of the product. It's a tablet, I remind myself, it can't have three different parts in the same size. I texted my friend to inform her that the tablet is in my hands, but for some reason I think that they sent her three tablets instead of one. When she came to take her parcel, I advised her to call the site from where she bought it and go into the matter before she should open the parcel.

התברר שהיתה טעות במשלוח. היא קיבלה הזמנה של מישהו אחר שרכש שלושה טאבלטים ואילו הלה קיבל את ההזמנה שלה, של הטאבלט האחד. אישרו לה לפתוח את שלה והבטיחו לבוא לקחת את השאר. לקח להם חודשיים עד שבאו לשחרר אותה מן המשמורת של הטאבלטים האחרים. אמרתי לה שהיא צריכה לקחת מהם דמי אחסון ושמירה.

It turned out that there was a mistake in the shipment. She got the order of somebody else who bought three tablets, while that person got her order with the one tablet. She was authorized to open hers and they promised to come and take the rest. It took them two months until they came to release her from the guardianship of the other tablets. I told her that she should take storage and guarding and withholding fees from them.

PentatonixHallelujah

 

מסכים Screens

גיא ואני

מָסָכִים בכל מקום. בכל מקום מסכים. מסכים. מסכים. לכל מלוא העין מסכים. כבר אי אפשר לנהל שיחה נורמלית זו עם זו בלי תיווך של מסך – שלה, שלך. את יושבת מולה, היא יושבת מולך ואתן מביטות במסכים שלפניכן במקום זו בעיני זו. אינכן מנהלות שיחה יותר, רק משתפות במסכים.

Screens everywhere. Everywhere screens. Screens. Screens. As far as the eye can see, screens. It is no longer possible to have a normal conversation with one another without the mediation of a screen – hers, yours. You sit in front of her, she sits in front of you and you look at the screens in front of you instead of each other's eyes. You don't conduct a conversation anymore, you just share screens.

עשרה קבין של שיחה נגרעו מן העולם ובמקומם ירדו מסכים אל חיינו. הלואי והיינו קוראים ספרים במקום זאת, לפחות בכמות הזמן בה אנחנו דבוקים למסכים. קשה לזכור איך היה לפני כן. היתרון של הגיל שלי הוא שיש דברים שאנחנו בכל זאת זוכרות. לא תמיד את מה שאנחנו באמת רוצות, אבל זה ענין אחר.

Ten portions of conversation have been cut off from the world and screens came to our lives instead. I wish that we would read books instead, at least during the amount of time we are stuck to screens. It's hard to remember what it was like before. The advantage of my age is that there are things we still remember. Not always what we really want, but that's another matter.

לפני כשנתיים, ישבנו מספר חברות בבית קפה וניהלנו שיחה ערה על עניינים שברומו של עולם. מאן דהיא אמרה הא ורעותה השיבה לה דא, כשהשלישית מחוה דעה משלה. הקפה היה טעים, העוגה נימוחה בחך.  אחר כך הוצאנו ארנקינו כדי לשלם עבור התענוג, כל אחת את חלקה היא. תוך הטלת השטרות על מגש הכסף החוּם, העברנו במעגל את האלבום הקטן שהילדים קנו לנו במיוחד, אותו נשאנו עימנו בכל אשר פנינו ובו תמונות הנכדים המתוקים שלנו, משוש חיינו, מקור קיומנו. "ילדים זה שמחה", נהגה אמי זצ"ל לומר, "אך הנכדים הם הריבית הנפלאה". צדקה, הצדיקה. ילדים, עם כל האהבה שלנו אליהם, הם בכל זאת בגדר עול. מהרגע שהם מגיעים לחייך, את מחויבת להם, אין אפשרות להחזיר לבית החולים. נכדים הם חגיגה. תמיד אפשר להחזיר אותם להוריהם כשאנו מתעייפות מהם.

About two years ago, a few friends and I sat in a café and had an exciting conversation about matters of the utmost importance. Somebody said this, another replied her that, and the third expressing her own opinion. The coffee was delicious, the cake melted in the palate. Then we took out our wallets to pay for the pleasure, each one for her part. While dropping the notes on the brown money tray, we circled the little album the kids bought for us, which we carried with us wherever we went, with photos of our sweet grandkids, our pride and joy, the source of our existence. "Children are a joy", my late mother used to say, "but grandchildren are the wonderful interest". She was right. Children, with all our love for them, are a burden nevertheless. Once they come into your life, you are committed to them, there is no way to return them to the hospital. Grandchildren are a celebration. They can always be returned to their parents when we get tired from them.

 גיא

♀♀

הזמן עובר גם אם נהנות וגם אם לא. אחרי תיאומים והשתדלויות, הצלחנו לבסוף והתכנסנו שוב לפני מספר ימים. עוד לפני שהקפה הגיע, מצאנו את עצמנו דבוקות למסכים לא שלנו, מעבירות בינינו את הסמרטפונים, מראות זו לזו את אלבומי התמונות שיצרנו. הטכנולוגיה עזרה לנו להרחיב את השלל לא רק לתמונות הנכדים, אלא לכל מה שצילמנו – החל מהטיול לחו"ל, עבור דרך תעוד שמירת הכושר של כמה מאיתנו בחדר הכושר (מוכרחה להודות – תמונות קשות ומביכות מאוד! בגילנו, לבוש קצר אינו הולם את כולן ועדיף לכסות כמה שיותר טפחיים מאשר לגלות פיסה כלשהי) והיד הלוחצת על כפתור הצילום עוד נטויה מפה עד להודעה חדשה. הטכנולוגיה הולכת ומתקדמת, אם כי לא בהכרח מקדמת אותנו בכיוון הנכון.

Time passes, whether we have fun or not. After coordinating and making the efforts, we finally succeeded and reconvened a few days ago. Even before the coffee arrived, we found ourselves glued to screens that were not ours, moving the smartphones between us, showing each other the photo albums we created. Technology has helped us extend the treasures not only to the grandchildren's photos, but to everything we took – from traveling abroad, through the keeping in shape in the gym by some of us (I have to admit – very problematic and embarrassing photos! At our age, short outfit does not fit all, and it's better to cover as much handbreadths as possible that reveal any), and the hand pressing the photo button is still going on until further notice. Technology is advancing, though not necessarily advances us in the right direction.

אנחנו רכונות על המסכים, מרפרפות בשטחיות חפוזה על הצילומים ומעבירות הלאה בלי להתעכב יותר מדי. זו בעיקר מחוה נימוסית מאשר סקרנות אמיתית, כי חוץ ממני למי יש סבלנות לאלבומים? מולי, נערמים שבעת הסמרטפונים בזה אחר זה ואני עוד בראשון. אני משערת שכל הערב היה עובר עלי בנבירה, לולא החלו הללו לצלצל ובעלותיהן נטלו אותם כדי לענות ואחר כך לעדכן סטטוסים בפייסבוק ולהעלות את תצלומינו מבלות בנעימים בבהיה במסכים.

We lean onto the screens, flutter with a brief superficiality over the photos and pass them on without delaying too much. It's more of a courtesy gesture than real curiosity, because besides me who has the patience for albums? In front of me, the seven smartphones are piling up one by one, and I'm still with the first. I guess the whole evening would pass on me rummaging, but they started ringing and their owners took them to answer and then updated Facebook statuses and uploaded our snapshots having fun staring at the screens.

לי לא היה מה להראות, מלבד להוציא שוב את האלבומון עם התמונות המודפסות של הנכדים שגדלו ושל זה שנוסף לנו לפני מספר חודשים. אני מצלמת אותם ללא הרף במצלמה הדיגיטלית (ומודה לטכנולוגיה שהביאה אותה לעולמנו) ולא בסמרטפון שאין לי. את הילדים נהגתי לצלם בפילם, להדפיס את התמונות ולהדביקם באלבומים. עם הנכדים זה קל יותר. אני מסדרת באלבומים (קרי: תיקיות תמונות) במחשב, מגבה בכל אמצעי אפשרי ומדפיסה במדפסת את אלה שאני רוצה לצרף לאלבומון. בניגוד לספרים הדיגיטליים, אותם אני מעדיפה על אלה מנייר, אני עדיין אוהבת לדפדף באלבום המיושן. מן הסתם, בעוד כמה שנים אֶתרגל אחרת. יכול להיות שגם לי יהיה סמרטפון.

I had nothing to show, except to take out again my little album with the printed photos of the grandchildren growing up and the one that was added to us a few months ago. I constantly take their photos with my digital camera (and I thank the technology that brought it to our world) and not with the smartphone I don't have. I used to photograph my children in film, print the photos and paste them into albums. With the grandchildren it's easier. I arrange the photos in albums (ie: photo folders) on the computer, back them up by any possible means, and print on the printer those I want to add to the album. Unlike digital books, which I prefer them to the paper ones, I still like to browse the old-fashioned album. Probably in a few years I will get to used differently. I might as well have a smartphone. Days will tell.

שיחת רֵעוֹת לא היתה בינינו הפעם. היום כבר אין אנו משוחחות זו עם זו על הא וגם לא עד דא. את שיש לנו לומר, אנחנו מעלות לעמוד שלנו בפייסבוק. לא ממש חשוב לנו מי קוראת ומתעדכנת, כי גם לנו אין ענין רב להיות מעורות בחייהן של האחרות. חברות זה לא מה שהיה פעם. היום יש מסכים.

There was no friends' talk between us this time. Today, we no longer talk to each other about anything, important or unimportant. What we have to say we post on our Facebook page. It does not really matter to us who reads and get updated, because we don't have much interest in being involved in the lives of others. Friendship is not what it used to be. Today there are screens.

גיא והמסך

חפירה מעניינת באנגלית על העולם הטכנולוגי שלנו

זול עולה יקר

זול1

הורי לא היו עשירים, אך כפולנים, תמיד היתה הפרוטה מצויה לצרכים הבסיסיים. כיוצאי שואה, הם חשו שעליהם לחסוך כמיטב יכולתם – הן את כספם והן דברים אחרים, כמו למלא את המזָוֶה בסוכר, בקמח ובמצרכים מתכלים שונים, כי הרי אלה מתיקרים כל הזמן וכדאי לקנות כמות. איך נהגה אמי לשנן לי: "זה הרי לא רוצה לאכול, אז עדיף שיהיה".

כעובד בתע"ש, היה אבי זכאי לתלושים מוזילים, כך שהם נהגו לערוך קניה חודשית בשק"מ רמת-גן ולחסוך הרבה. כל המצעים והמגבות שאמי ערמה לנדוניה שלי, אלה שעדיין בתוקף ובתוך הניילונים שלהם, אני מתכננת להעביר גם לדור הנכדים, כי הבנים אינם זקוקים לכל מה שהצטבר אחרי שלקחו כדי צרכם.

עם כל האגירה והשמירה על הפרוטה, היתה אצלם מחשבה והתנהלות של לקנות את הכי טוב במחיר הכי סביר שהם יכלו להרשות לעצמם. מעולם לא קרה שמשהו היה חסר טעם (לפחות לא בעינַי) או לא טעים – ואני לא הייתי מהכי אכלניות שבעולם ודי בררנית. הפירות והירקות הכי טריים נקנו אצל הירקן ובמדויק. את אלה לא היה טעם לאגור כדי שלא ירקבו. הורי נהגו להשתמש בכסף, לא לזרוק אותו לשוא.

מהם למדתי להשוות בין מוצרים, להיות נאמנה למה שהוכיח את עצמו ולא תמיד לבחור בזול, כי זה הרי מתקלקל חת-שתיים ואז צריך לקנות חדש ומה עשינו בזה? יצא שכרנו בהפסדנו. תנור פרידמן החזיק שנים ולא היה זקוק לתיקונים, פרט למילוי נפט. המקרר של אמקור עבד ועבד ועבד בלי לעשות בעיות ובכל שנה, עת חידשנו את הביטוח עליו – גם קיבלנו שי נאה כמו מסחטת פירות, סט כוסות וכיוצ"ב כלים למטבח.

♀♀

אוכל, אוכל

הפעם הראשונה בה שמעתי שיש רשתות שמוכרות סחורה פחותה ו/או פגומה, היתה כשבאתי לגור באנגליה. סיפרו לי שיש הבדל בין המוצרים והמצרכים שמוכרת רשת "טסקו" לבין זו של Sainsbury's. שהראשונה מוכרת זבל ואילו אצל השניה הסחורה סבירה במחיר שנדרש. כמי שבאה מבית פולני, לא הבנתי כיצד ניתן לומר "זבל" על אוכל, אך זרמתי עם המארחת.

רוב הקניות שלנו רוכזו ב-Sainsbury's ולשם היינו שמות את פעמי המכונית לפחות אחת לשבוע. פעם-פעמיים, משום שהיינו באזור – נכנסנו ל-Asda רק לשם הגיוון, אך לא התמדנו שם. כך גם ב-Waitrose, שם הסחורה היתה מעולה, אך המחירים גבוהים. כשמתרגלות למקום מסוים – קל יותר לקנות שם.

למותר לציין של-Marks & Spencer נכנסתי רק כדי לשטוף את העיניים. הסחורה שם אכן היתה מצוינת, אך בהחלט לא לחסכניות כמוני.

זול2

באופיי, אינני אוהבת לנסות דברים חדשים רק בשביל הניסוי או הגיוון. אם מקום מסוים הוכיח את עצמו – אני נאמנה. לא הכל בחיים זה כסף, אם כי לזה האחרון יש משקל רב בימינו אלה. מאז הגעתי לקציר, התחלתי לקנות אצל בני דודנו בכפרי הסביבה, בעיקר בכפר קרע ובברטעה, בהתאם להמלצת השכנות. מדי פעם, כשאני מגיעה לפרדס חנה או לחדרה – אני נכנסת לשופרסל. לובה כבר רגילה אלי ויודעת שיש לי כרטיס מועדון, אם כי אינני משתמשת בו לעתים קרובות משום שהחנות בכפר קרע זולה משמעותית.

לפני זמן-מה החליטה שכנה לקחתנו לבדוק מה קורה ברשת שמכריזה על עצמה כהכי זולה. נסענו לפרדס חנה, לסניף המקומי של רמי לוי. השוואת מחירים עם אלה שבמכולת בקציר ובכפר קרע – לא ממש החמיאו לרשת. חוץ מאי-אלו מצרכים (גיל וקוטג') – השאר לא הרשימו. ממש לא כצעקת הפרסומות (טוב, רק טפשים מאמינים להן). כשהגעתי לבחור ירקות – היה קשה מאוד למצוא משהו סביר, מה גם שמחירם אינו נמוך. בירקניה של כפר קרע זול הרבה יותר וגם ה"סחורה" עדיפה אלף מונים. מה שאני קונה שם, מחזיק לפחות שבוע – מה שאי אפשר לומר על מה שקניתי אצל רמי לוי. גם הבחירה הכי מוקפדת – מתגלה כ"בררה" כשאת מגיעה הביתה או לאחר יום.

שלוש פעמים נכנסתי למקום הזה ברווחי זמן סבירים, פעם רביעית לא תהיה.

♀♀

אייסר-שמייסר

לפני שנתיים וחצי, ב-24.2.11, לאחר חקר שווקים נמרץ וממוקד, רכשתי נטבוק של אייסר (Aspire one D255). היה לי צורך במכונת כתיבה שאוכל לסחוב איתי בנדודי ושלא תכביד הן על הכיס והן על התיק. מהרגע הראשון התאהבתי וזה משרת אותי נאמנה עד עצם היום הזה. זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. שני חסרונות יש לזה: האחד, זה לא אדום ולמרות שחיפשתי – לא היה בנמצא. השני, יש לזה זכרון של 1 ג'יגה בלבד. היה נחמד לוא החברה היתה הולכת צעד אחד קדימה לעבר הלקוחות ומצידת את הנטבוק לפחות בשני ג'יגה, מה שהיה מאיץ את הגלישה כשמעונינות לבדוק דוא"ל. אם מישהו בתעשיה תהה למה צללו מכירות הנטבוקים בחדות כזו והטאבלטים השתלטו על השוק – הנה התשובה. לא כל אחת צריכה מכונת כתיבה ולוא היה ליצרניות חזון – היו משפרות את המפרט. אבל, כפי שציינתי – לי זה מצוין.

לפני שנתיים, ב-4.9.2011, כשהמחשב השולחני שלי הלך בדרך כל בשר, קניתי את האייסר השני שלי (Aspire 5740G), כדי שימלא את מקומו של המנוח. שוב, אחרי בדיקת שוק קפדנית והתאמה לצרכי. אם הנטבוק היה עבורי מציאה ותענוג לעבוד עליו – הרי שהנייד היה כבר סיפור אחר לגמרי. 5 חודשים לאחר הקניה, פתאום התחילו להתהוות כתמים אדומים זעירים על המסך ועם הזמן הלכו אלה והתרחבו. משום נדודי בין שמים וארץ, לא היה לי זמן לטפל בכך ועד שהגעתי להתקשר לחברה – הכתמים היו כבר גדולים והאחריות נמוגה.

התשובה שקיבלתי לפני כשנה היתה, שהמחשב טולטל ולכן נוצרו שברים פנימיים במסך. לא הואילו הסברי שאי אפשר הרי לטלטל המחשב הזה, משום היותו כבד והטלטול היחיד שזה מטולטל מתרחש כשאני מרימה את מכסה המסך בבוקר כדי להדליקו ובלילה כשאני מכבה. נציגי החברה טענו שאין מה לעשות – האחריות פגה לפני חודש (אז, לפני כשנה) והאפשרות היחידה שלי היא להחליף את המסך תמורת 750 ₪ טבין ותקילין. לא טרחתי לברר אם זה כולל מע"מ.

קצת לפני הסיפור עם הכתמים, חשקה נפשו של בני בטאבלט, כך שהמלצתי לו לרכוש מאייסר וב-4.12.11 – יצאה העסקה אל הפועל. כמעט שנתיים אחרי – אין לו טענות והוא מאושר מהמוצר, היות וזה ממלא את צרכיו כיאות. בעיה אחת צצה לאחרונה והיא – אין אפשרות להשתמש עליו ב-Office של מיקרוסופט, משום שזה טאבלט אנדרואיד. ב-9.7.2013 (לפני יותר מחודש) יצרתי קשר עם אייסר ישראל ולאחר דיון מעמיק עם הנציג, הסתבר כי אין מה לעשות אלא להחליף את הטאבלט לכזה עם מערכת הפעלה של מיקרוסופט. אנחנו עדיין שוקלים אם כדאי לעשות את הצעד ולהוציא סכום כסף לא מבוטל רק בשביל היכולת לכתוב מסמכים באמצעות הטאבלט.

באותה הזדמנות, העליתי את נושא השבר הפנימי במסך של המחשב שלי. הסברתי לנציג שאינני קונה את הסיפור של הטלטול (שוב – הרי המחשב לא טולטל כלל!), אלא נראה לי – לאחר שחקרתי קצת באינטרנט – שהשבר נובע מהתחממות המחשב. הנציג דוקא קיבל את הטענה הזו והסביר לי שההתחממות של המחשב נובעת מכך שיש צורך לשאוב תכופות את האבק המצטבר בפתחי האוורור. לשאלתי, "מה זה תכופות?" ענה כי יש להפעיל השואב כל שבועיים-שלושה. פעם ראשונה שאני שומעת את הדבר הזה. כשאת קונה את המוצר – אף אחד לא מסביר לך את זה. קוננתי באוזני הנציג שחבל שזה קורה ונראה לי שיש להם אחריות על המחשבים ויש מקום להיות יצירתיים. הבעיה החלה מספר חודשים אחרי הקניה ונכון שאני אשמה על שלא פניתי בזמן, אך באותה מידה – השבר הזה לא היה צריך להיות. הלה הבטיח לבדוק בחברה ולחזור אלי.

אתן כבר מבינות שזה לא קרה ומזל שלא עצרתי את נשימתי מאז, כי אחרת איך הייתי כותבת את הרשומה הזו? מה שכן, יותר לא יכנס אלינו שום מוצר של אייסר, על אף שבהשוואה למוצרים של המתחרים – המחירים של אייסר די סבירים. ישנם כמה מחשבים שעלינו לרכוש – הן עבור "קציר מלים" והן עבור המשפחה – נעשה זאת בחברות אחרות.

זול3

העיגולים והמריחות שאתן רואות – אלה השברים הפנימיים. לא סימפטי, נכון?

בתמצית: זול עולה יקר.