ארכיון תג: טייקונים

יום המעשים הטובים Good Deeds Day

קשה לתפוש, אך כך מתנהל העולם: העשירים חוגגים ואילו העניים מתרבים והולכים. לפני שנים, התוודעתי למושג "נשף צדקה". כמי שניזונה רק מהעתונים דאז (ומאז כבר לא), ראיתי בעיני רוחי את העשירים והמכוערים כשהם מקושקשים ורוקדים בנשפים וכך אוספים כספים לכל מיני מטרות. לאן הלך הכסף? לא נראה לי שיש רבים היודעים זאת, מלבד אלה שטיפלו בו. אולי לכיסם הם, כי הרי צדקה מתחילה מבית, לא ככה?

It's hard to grasp, but that's how the world goes: the rich celebrate while the poor multiply. Years ago, I became familiar with the concept of "charity ball". As someone who was only fed from the newspapers at the time (and no longer since), I envisioned the rich and the ugly as they scrambled and dancing at balls, thus raising money for all kinds of purposes. Where did the money go? It seems to me that there are many who know this, except those who have taken care of it. Maybe it went in their pockets, because charity starts at home, isn't it?

לעניים, לאלה שבאמת זקוקים היו לו, הכסף לא הגיע. עובדה, מאז ועד היום דבר לא השתנה: העוני לא מוגר, העניים רק התחלפו וחדשים צצו במקום אלה שהלכו לעולמם מוקדם מדי, כי מעוני אי אפשר לחיות יותר מדי שנים. העולם סובב ומתנהל כשהיה ואין חדש תחת השמש.

To the poor, to those who really needed it, the money didn't come. In fact, nothing has changed since then: poverty hasn't been defeated, the poor have only been replaced and new ones have emerged replacing those who have passed away too soon, because people can't live of poverty for too many years. The world revolves and runs as it was and nothing is new under the sun.

Pink Floyd – Money

ביום של המעשים הטובים שצוין השבוע, ישבתי עם שכנה בבית קפה ודמיינו לעצמנו מה היינו עושות לוא היה נופל לידינו סכום כסף משמעותי. אני עדיין חולמת על ה-21 מיליון פאונד שאמורים להגיע אלי במהרה בימי ובהכי קרוב שאפשר, והיא מסתפקת במיליון אחד. לקח לי כחצי שעה לשכנע אותה שעדיף לבקש יותר כדי שלבסוף יגיע אליה הסכום שהיא רוצה. סיכמנו שהיא תדמיין 10 מיליון, אחרי שהיא התעקשה שאלה יגיעו אליה בשקלים חדשים, כי אין לה ענין במטבע זר. שיהיה. אני דבקה ב-21 מיליון פאונדים שלי.

On the day of the good deeds celebrated this week, I sat with a neighbour in a café imagining what we would do if a significant amount of money would fall into our hands. I still dream of the 21 million pounds that are supposed to reach me soon in my days and as soon as possible, and she settles for one million. It took me about half an hour to convince her that it is preferable to ask for more so that she would finally get the amount she wanted. We concluded that she would imagine 10 million, after she insisted that they reach her in new shekels, because she had no interest in foreign currency. Whatever. I'm sticking to my 21 million pounds.

היה קשה להוציא ממנה תוכניות בשליפה, משום שהלה לא היתה מוכנה. הדמיון שלה מעולם לא הרחיק לכת יותר מדי והיא לא עסקה בנושא הזה. לא טיפוס חולמני. אחרי שהוצאתי ממנה טיפין-טיפין עזרה לילדים להסתדר, סיוע למשפחה היותר מורחבת וכיוצא באלה תוכניות שגרתיות, היא אמרה: "הייתי רוצה לתרום סכום כסף גם לצדקה." אמירה יפה כשלעצמה, אך מה פירושה? האם לתרום לארגון כלשהו העוסק בכך? מי לידנו יתקע כי הכסף יגיע למי שבאמת צריך אותו ולא לכיסי המאכרים למיניהם? הצעתי, שבמקום להסתבך עם ארגון, שפשוט תקים קתדרה ללימודי נשים באחת האוניברסיטאות ותממן יוצאות צבא כדי שתהיה להן פלטפורמה להסתדר בחיים. לא שתואר אחד מספיק, אבל זו התחלה יפה. עשינו חשבון שתואר עולה כ-60,000 ₪, כך שיהיה לה מספיק ממון לממן כמה וכמה צעירות בראשית דרכן בחיים, בבחינת "אמצי חיילת משוחררת".

It was difficult to get any plans out of her with a quick draw, because she wasn't ready. Her imagination never went too far and she didn't deal with this issue. Not a dreamy type. After I drew out of her little by little helping the children get along, helping the more extended family and such tedious plans, she said: "I would like to donate money to charity as well." A nice statement in itself, but what does it mean? Donating to any organization that deals with it? Who would ensure us that that the money would go to those who really need it and not to the various pockets of swindlers? I suggested that instead of become embroiled with an organization, she should simply set up a women's studies chair at one of the universities and fund army veterans so that they could have a platform to get along in life. Not that one degree is enough, but it's a nice start. We calculated that a degree costs about NIS 60,000, therefore she would have enough money to fund several young women in their first steps in life, in terms of "adopt a discharged soldieress".

הרעיון דוקא מצא חן בעיניה והיא התחילה לחשב כל מיני חישובים והרעיונות עלו ושפעו. פתאום התרחבו עיניה עת עלתה במוחה הארה. "תגידי", היא אומרת לי בנימה מהורהרת, "איך זה שעשירי ישראל אינם עושים כדבר הזה? איך זה שעדיין ישנם עניים?"

אני מביטה בה באי הבנה. "מאיפה נחתת, חביבתי?" אני שואלת אותה בפליאה. "לא הובאה לידיעתך כל נושא המחאה החברתית, הטייקונים וכיו"ב? היכן היית בשנתיים האחרונות, על המאדים?"

"לא ממש", היא מתגוננת. "אני קוראת וצופה בחדשות בדיוק כמו כל אחד אחר, אבל הנושא הושתק ואין עוסקים בו יותר."

She liked the idea too and she started to calculate all kinds of calculations and the ideas emanate. Suddenly, her eyes widened as enlightenment rose in her mind. "Say," she says to me in a pensive tone, "why don't the rich in Israel do this thing? How come they are still poor?"

I look at her in misunderstanding. "Where did you land from, dear?" I ask her in amazement. "Hasn't the issue of social protest, tycoons, etc. been brought to your attention? Where have you been for the last two years, on Mars?

"Not really," she defends. "I read and watch the news just like anyone else, but the topic has been silenced and it's no longer being dealt with."

אכן הושתק. אכן. כמו שהושתקו נושאים אחרים, כמו פיטורין של 900 עובדים בבנק ההוא של העשירה ההיא, ביום שבו התפרסם הדו"ח על הרווח העצום שהבנק הרויח. מה השתנה מאז? אין אחריות חברתית, אין אחריות תאגידית, אין כלום. העשיר מתעשר על גבו של העני ופרוטתו של זה האחרון הולכת ונשחקת.

במקום שבכל ימות השנה נזכה למצוות ולמעשים טובים, יש לנו יום אחד בו מפעילים מתנדבים ומעבידים אותם במטלות שונות כדי להאדיר את שמה של זו שלא תרמה מכיסה אף פרוטה שחוקה ופועלת כל העת לעשוק את כל מי שהיא רק יכולה.

Indeed, it was silenced. Indeed. As other issues have been silenced, such as the layoff of 900 employees at that bank of that wealthy woman, on the day the report about the huge profit the bank made was published. What has changed since then? No social responsibility, no corporate responsibility, nothing. The rich gets richer on the poor man's back, and the poor's dime gets eroded. But there is the good deeds day, in which the very well-off woman is photographed with the President of the State, and he cooperates with her, because it's crony capitalism, they go hand in hand, one hand washes the other, because what do we know, someday he may find himself in need of her patronage.

Instead of doing Mitzvot and good deeds all year long, we have one day where volunteers are operated and employed on various chores to glorify the name of the one who haven't donated even a single eroded penny, and works constantly to exploit anyone she can.

Liza Minnelli & Joel Grey – Money, Money

השורה התחתונה:

משהו צריך כבר להשתנות פה מן היסוד!

Bottom line:

Something has to change from the ground up!

די כבר !!! Enough Already

© משה בלולו

אחת ליומיים בערך אני חוטפת את הדכאון של החיים שלי בגלל מה שקורה פה (אלימות, טייקונים, גנבות, מעילות וכיוצא באלה מרעין בישין שלצערנו כולנו מכירות) ורוצה לשים קץ לכל זה. כמה אפשר לסבול? בשביל מה להתענות? אם אהיה כאן ואם לאו – מאי נפקא מינה? מישהי פחות, למי זה ישנה? איך פתח הנזיר עם הפרארי את הרצאתו: "Who will cry when you die?"

Every other day or so, I get the depression of my life because of what is going on here (violence, tycoons, theft, and so forth evils that unfortunately we all know) and I wish to put an end to it all. How much can one tolerate? What to be tortured for? Whether I am here or not – does it matter? Somebody less, who will it matter? How the monk with the Ferrari began his lecture: "Who will cry when you die?

מצאתי שהתרופה היחידה לזה, היא לצאת לגינה ולעבוד את האדמה, כל עוד יש לי הזדמנות ולפני שהארץ תחרב לנו בידי הרשעים. לא שזה עוזר הרבה, משום שכשאני גומרת בקושי לעקור את העשבים השוטים במקום אחד, צצים להם חדשים ורבים במקומות נוספים. כמו חברי הכנסת והשרים המתרבים על חשבוננו ללא סיבה, מלבד אחת: אנו משקים אותם ומאפשרים זאת. נחמה פורתא אני מוצאת בכך שלפחות אינני יושבת מול המחשב מן הבוקר עד הערב ופעילות גופנית אולי תמנע/תעכב אוסטאופורוזיס, לא עלינו ולא על בני ביתנו (אפשר רק לקוות…).

I found that the only remedy for this is to go out to my garden and work the land, as long as I have a chance and before our land will be destroyed by the evils. Not that it helps much, because when I barely finish to pull out the weeds in one place, new ones pop up in many other places. Like the members of the Knesset and the ministers who multiply at our expense for no reason other than one: we water them and allow it. A little comfort I find that at least I do not sit in front of the computer from morning to evening and physical activity may prevent/delay osteoporosis, neither us nor our loved ones (we can but hope…).

בוקר אחד אַת קמה ושומעת פתאום דיבורים על בחירות. כאילו שאין פתרון אחר לצרות שלנו. מה מונע מן הממשלה המכהנת להוציא דברים אל הפועל לטובתנו? אנחנו, הא/נשים הפשוטים/ות, הממוצעות, הלא-מתערממות, המנסות לצוף על אף נסיונותיה העקשים של הממשלה הזו להטביענו, איננו רוצות הרבה – מה אנחנו, טייקונים? מה שאנו רוצות, זה חיים שׁלֵוִים, כאלה שיאפשרו לנו שקט ליצור. רוצות בטחון כלכלי, דֵי לחם ומים לקיים את הנפש, גג מעל הראש. האם זה יותר מדי לבקש?

One morning you get up and suddenly hear talks about elections. As if there is no other solution to our problems. What is preventing the incumbent government from putting things into practice in our favour? We, the simple, average, unassuming people who try to surface despite this government's stubborn attempts to drown us, do not want much – what are we, tycoons? What we want is a peaceful life, such that will allow us to create in peace. We want financial security, enough bread and water to sustain the soul, a roof over our heads. Is it too much to ask for?

עד שהכנו עצמנו להתמודד עם מִסמוּס המחאה החברתית בתהליך הזה של הבחירות, ניסינו להתארגן בהמונינו לקראת מחאות הקיץ, והנה, שוב בוקר רע ואגרוף נוסף בפרצוף: קואליציה מקיר לקיר כמעט, כזו שתהרוס את המדינה היקרה שלנו ותחרוץ את גורלנו לשבט. אתם שם למעלה, אתם שומעים??? אנחנו רוצות לחיות!!! ואיפה הנשים בקואליציה הזו? איפה קולן של מחצית מן האוכלוסיה? למה אין אנו קמות ומוחות ומונעות את האסון הזה?

By the time we prepared ourselves to deal with melting the social protest with this election process, we tried to organize ourselves massively for the summer protests, and here, again a bad morning and another punch in the face: a nearly wall-to-wall coalition, such that would destroy our dear country and determined our destiny for the worst. You up there, do you hear??? We want to live!!! And where are the women in this coalition? Where is the voice of half the population? Why don't we rise up and prevent this catastrophe?

ייחלנו לשינוי, אך לא לזה פיללנו. לא רצינו ממשלת זכרים חסרי רסן שהולכת להמיט עלינו אסון רק משום שכל אחד מהם מְתַחְמֵן איך להראות לַכל עד כמה שלו גדול יותר. חבורת צמאי-הדם הלזו, השׂשה אלי-קרב, לא תיתן פתרונות מעשיים לצרות האמיתיות שלנו, אלא תסיט את השיח הציבורי – הדורש חיים טובים ובטוחים (הן כלכלית והן למניעת האלימות הגואה עלינו לכלותנו) – לקולות של צופרי מלחמה. לזה כבר יהיה תקציב. במקום להעביר כספים למקומות בהם הם נדרשים – לרווחה כלכלית לכולנו – יישפכו דמים לשוא.

We hoped for change, but that was not what we hoped for. We did not want an unbridled government of males that was going to bring disaster upon us just because each of them manipulates how to show everybody how his is bigger. This blood-thirsty gang, that rushes to fight, will not give practical solutions to our real problems, but will divert the public discourse – which requires a good and secure life (both economically and in order to prevent the violence that is rising on us to extinction) – into the sounds of war sirens. To that they will have a budget of course. Instead of transferring monies to the places where they are needed – economic welfare for all of us – blood will be shed in vain.

מי שמאמין/נה להסכם הקואליציוני בין הליכוד לקדימה – היא במקרה הטוב תמימה ובזה הרע – טפשה שלא למדה מהעבר. ממתי הסכם חתום הוא בסיס לעשיה אמיתית של הממשלה והכנסת? האם לא היו הסכמים קודמים שדיברו על פעילות העומדים בראשנו למען רווחת העם? מה נעשָׂה עד כה מלבד הצמדות לכסאות בדבקות?

Anyone who believes in the coalition agreement between the Likud and Kadima – is at best innocent and at bad – a fool who has not learned from the past. Since when has a signed agreement been the basis for real action by the government and the Knesset? Where not there previous agreements that spoke of the activities of our leaders for the welfare of the people? What has been done by them so far apart from clinging to chairs?

והכי מרגיז – למה זה נרקח אמש וקמנו לזה הבוקר? למה לא קודם לכן? עכשו נצטרך לחכות שבוע שלם עד שב"ארץ נהדרת" יעשו מזה מעדנים.

And most irritating – why was it concocted last night and we got up to it this morning? Why not earlier? Now we will have to wait a whole week for the "Wonderful Country" to make delicacies out of this.

במשפט אחד:

יש עוד אור בחוץ. הולכת לנכש כמה שיותר עשבים שוטים כדי להספיק עד שהחשכה תרד עלינו.

In one sentence:

There is still light outside. Going to weed as many weeds as I'll manage before the darkness fell on us.

© משה בלולו

למי ששכחה איך נראה קיץ תשע"א: מרד הנפילים

For those who have forgotten how the summer of 2011 looked like: Atlas Shrugged

אחריות תאגידית

© משה בלולו

אחריות. לקחת אחריות. מה המשמעות של המלים הללו לנו? ואם ניקח את זה הלאה: איזו אחריות יש לנו בכלל?

הפילוסופיה האישית שלי אומרת דבר ואולי אף את היפוכו: מחד גיסא, אנו נמצאות/ים כאן, עלי אדמות ובגלגול מסוים, כי יש לנו תפקיד למלא, גם אם הוא אינו ידוע לנו. לפי הגיסא השניה, אנו נמצאות/ים כאן בצורה מקרית ומקרה, כידוע, פרושו: הכל מהשם (בסיכול אותיות). גם בתאוריית הכאוס, החביבה עלי, נאמר שיש איזשהו סדר בבלגן והמקריות עשויה/עלולה (לפי המקרה…) להיות מכוונת. בכל מקרה, מומלץ שניקח אחריות למעשינו.

אני גורסת, שהסיבה היחידה להציץ בצלחתה של השכנה ולגלות ענין בתכולתה, היא כדי ללמוד מתכונים (קרי: דברים) חדשים ולא כדי לקנא חס ושלום או לנזוף בה על מה שהיא אוכלת – אם זה בענין כשרות, קניבליזם או כל דבר אחר. גם אם אני מקפידה על כשרות, אין זה אומר ששאר העולם מוכרח ללכת בדרכי. יחד עם זאת, אם כבר הצצתי ומצאתי שהלה מאביסה עצמה במה שעלול להזיק לה – יש לי אחריות להאיר את עיניה, אך כמובן לא בלשון ציווי או בִּכְפִיָה.

אני סבורה, שכאשר אדם מגיע לשים ידו על ממון נכבד – גם אם זה בזכיה בלוטו ולאו דוקא מתוך עבודה קשה של שנים – יש לו אחריות כלפי אחיו בני האדם. בראש ובראשונה – לא לעָשקם. לעולם לא יהא אדם דורך על גוִיות (גם על גוֹיות אין זה מומלץ) בדרכו להשיג את ממונו, על אחת כמה וכמה כשחברה עסקית מצליחה הופכת לתאגיד עתיר דמים.

יש הרי גבול לצריכה ולשימוש של הפרט. כמה זוגות מכנסיים אפשר ללבוש בזמן נתון? לטעמי, גם יש גבול למה שחברה עסקית צורכת לעסקיה. מעבר להוצאותיה, שסעיף נכבד בו צריך להיות תשלום שכר הוגן לעובדיה, יש לחברה (עסק) אחריות להחזיר לחברה (society) נתח ניכר מהטוב שהושפע עליה. אין זה מתנגש עם הכלל הברור (לסברתי) שאחריותו של עסק הוא כמובן להרויח. השאלה היא כמה. אני מאמינה שאפשר להיות עשיר כקורח ובה בעת גם בעל לב, אפשר להיות בעל הון עתק ולסייע לאלה שחסרים. לא בצדקה, חלילה, אלא בהעצמה, כדי שיעמדו על רגליהם בעצמם ולא יזדקקו למתת חסד, חס ושלום.

הדוגמא אליה אני מתיחסת פה, המקרה המסוים דלהלן (איך אומרים case study בעברית, חקר מקרה?), בהחלט יכול להוות מודל לכלל החֲברות. אין זה סוד שנפשי נקעה ממעלליה של חברת אפל ושל מי שעמד בראשה ומזל שנפטרנו מעונשו ב"ה, בתקוה שהבאים אחריו יתעשתו ויטיבו עם האנושות במקום מה שהלה עשה. אין לי דבר נגד מי שעושים כסף, אלא נגד אלה שעושים זאת לא ביושר (כמו טייקונים שהופכים לסַפָּרים) וגונבים. מארק בויל מנסח: "אחת הבעיות המרכזיות של תרבות הצריכה היא שאנחנו כבר לא רואים את ההשלכות הישירות של הרכישות שלנו על אנשים אחרים, על הסביבה ועל בעלי חיים. ההפרדה בין הצרכן למוצרים שהוא צורך, הפכה לרחבה כל כך, עד שאנחנו לא מודעים לכמה סבל והרס כרוכים בדברים שאנחנו קונים." הוא ממשיך וטוען ש"הכלי שאיפשר את ההפרדה הזאת הוא כסף. אם היינו מגדלים את המזון של עצמנו, לא היינו זורקים שליש ממנו. אם היינו בונים את הכסאות והשולחנות שלנו, לא היינו זורקים אותם בכל פעם שאנחנו משנים את עיצוב הבית. אם היינו צריכים לנקות את מי השתיה שלנו, לא היינו מזהמים אותם". על הקטע הזה אכתוב מן הסתם בפעם אחרת. הפעם, אני רוצה להתרכז בהשלכות של מעשי החברוֹת עלינו, הצרכנים.

יש טעם לפגם (אני מנסה להתנסח בעדינות) בריכוז עושר בידי מעטים, בזמן שההמונים נאנקים תחת העול ואינם יודעים מאין יבוא עזרם למלא את צורכיהם הבסיסיים ביותר. נורא בעיני, שבזמן שאפל נהנית משגשוג כזה, היא אינה מחזירה לחברה. קודם כל, יכולה החברה הזו לתרום לארה"ב ביצירת מקומות עבודה ביצור מוצריה במדינה עצמה ולא להשתמש בכוח העבודה הזול שבסין. כאשר יש לך כסף, למה לא תהיי נדיבה? מדוע לא תסייעי לכלכלה של עמך? שנית, למה צריכים מוצריה לעלות כל כך הרבה? מה רע במחירים סבירים ושוים לכל נפש? שלישית, למה – בתהליך הייצור – צריך לדרוס את העובדים? למה לא לתת להם את התנאים להם הם זכאים כבני אדם? שום דבר מאלה לא יגרום לאפל חור בכיס, אף לא חריר, גם לא יוריד את ערך מניותיה וּוַדאי לא יפילן – להפך.

למה מנהליה נוהגים כפי שהם נוהגים? רשעות? חמדנות? אטימות-לב?

תרכיז:

מהטמה גנדי: "עלינו להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם" ואני מוסיפה: היום אנחנו כאן ומחר – מי תשורנה.

© משה בלולו

קישורים מומלצים:

  1. One Global Economy
  2. עמותת תפוח – זורעים שינוי
  3. אפל העשירה והעובדים הסיניים המתאבדים
  4. אפל מתממת
  5. לאן ילכו כספי הטייקונים?
  6. לימודים יקרים בהרווארד
  7. עולם ללא כסף?
  8. מארק בויל: להיות מאושר בלי כסף
  9. The Freecycle Network ויקיפדיה
  10. Work Hard. Be Nice

בנקאות היברידית מנותקת מהלקוחות

בס"ד

© משה בלולו מפראדוקס קפה

© משה בלולו מפראדוקס קפה

הקשר עם הבנקאים שלי נראה מבטיח בהתחלה. לא הטרדתי אותם והם לא הטרידו אותי. מצוידת באפשרות להשתמש באינטרנט לִצרכַי, לא מצאתי צורך כלשהו במגע אנושי. גם הכספומט שימש אותי היטב וזה, מן הסתם, יחלוף מן העולם כשהארנק הדיגיטלי יתחיל למלא את יעודו.

פעם זה היה אחרת. היה מגע אישי (ועוד איך!) עם הבנקאי/ת. כשחברה מאוד טובה שלי עבדה בבנק בשנות ה-80, היו אנשים נוהגים להכנס כדי לשבת, להעביר את זמנם בנחת ולהנות ממיזוג האויר. הם באו לא רק במטרה לעמוד בתור ולהתעסק עם חשבונותיהם ועם הבנקאי/ת. היה כיף. לאנשים לא היה מינוס, לפחות לא חמוּר, כך שלא היה להם צורך להתחמק מן הבנקאי/ת. עם השנים, כשהמינוס והעמלות התחילו להתפרע, הדרנו את רגלינו משם, מה גם שהבנק אף הוא הֵדירָנוּ וּשְׁלחנוּ מעליו לכל הרוחות.

יש את הבדיחה הזו על מאן דהוא שנהג לבקר מדי יום ביומו בקופת החולים. שבוע אחד הוא נעדר וכשחזר אל החבר'ה, שאלוהו מה קרה, היכן היה ותשובתו היתה… כן, ניחשתן: "הייתי חולה ולא יכולתי לבוא". את זה אי אפשר להקביל לבנק, כי כמה מאיתנו התעשרו ולא היו צריכות יותר לכתת רגליהן אל בין כתליו?

יום אחד, תפסה אותי אחראית המשמרת בסוּפֶּר והציעה לי את כרטיס המועדון, שזה כרטיס אשראי חוץ-בנקאי שהתנאי לקבלתו הוא שקודם יש לך כרטיס אשראי של הבנק. היה לי והצטרפתי, למרות שידידי ורעי, אחי האהוב משה מתנגד בתוקף למועדון הזה מזה עידן ועידנים ובימים אלה נלחם בו עד חורמה.

© משה בלולו מפראדוקס קפה

בשמחה ובששון היא הסבירה לי שאין עמלה על הכרטיס בשנה הראשונה ואילו בשנה השניה מה שהרוב עושה זה לבטל ולהזמין חדש כדי למנוע את העמלה. עברה שנה וכדי למנוע את רוע הגזרה, התקשרתי לחברת הכרטיס החוץ-בנקאי והסברתי שיהיה זה אוילי, טפשי ושטותי לבטל את הכרטיס ולהזמין חדש רק בגלל העמלה. כמובן שהמוקדנית לא יכלה לתת לי תשובה על המקום והיה צורך לדון בנושא בדרגים אחרים בחברת האשראי. לזכותם יאמר כי תוך שעתיים (כן, עוד באותו היום!) חזרה אלי נציגה מורשית ובישרה כי חברת האשראי נענית לבקשתי ומבטלת לי את העמלה על הכרטיס בתנאי שאשתמש בו בסכום X בשנה. התנאי לא היוה בעיה, משום שזה סכום שממילא יורד לטובת הגורמים שמוצצים את דמנו כמו ארנונה, מים, חברת החשמל, ביטוח לאומי, מס הכנסה ושאר מרעין בישין שאי אפשר להמנע מהם כל עוד אנו חיות עלי אדמות, למרות שאיננו מקבלות שום תמורה בעדן. בנוסף, כבונוס, היא הגדילה לי את האשראי. לא שהייתי צריכה, אבל מ'כפת לי – שיהיה. איך אמא שלי היתה אומרת: "אם זה לא רוצה לאכול – קחי, אולי תצטרכי פעם". צדקה, זצ"ל. מי יודעת מה ילד יום? שיהיה עוד אשראי, גם אם לא מנוצל.

בינתיים גיליתי שבכרטיס הבנקאי החלו להוריד לי עמלות חודשיות. מה לעשות, אני פולניה, כך שגם 13.80 ₪ לחודש היוצאים מכיסי ונזרקים לפח, אינם בגדר צחוק, זה רציני! אתן הרי יודעת לעשות חשבון כמה זה בשנה, נכון? מה עוד, שאפשר לקנות ארטיק לנכדים בכסף הזה, אז למה שזה ילך לכיסו של זר? אני בהחלט אוהבת להוציא כסף, אך עלי, על משפחתי וחברי הקרובים ולא לשוא! ודאי לא לכיסם של טייקונים עושקים!

מיהרתי לפנות אל הבנקאים המסורים שלי ואלה מצאו "פתרון" – להחליף את הכרטיס מחברת האשראי שבה הוא הונפק ולעבור לחברה המתחרה. אני, מ'כפת לי, אני רק הלקוחה פה… ממש לא מעניין אותי איזו חברת אשראי תנפיק לי את הכרטיס. עברה עוד שנה. הכרטיסים ואני צברנו ותק, התרגלנו לצאת יחד לקניות והיה לנו נחמד ונעים. החברה החוץ-בנקאית התנהגה יפה ולא היה צריך להזכיר לה לא לגזול ממני עמלות מיותרות. הכרטיס הבנקאי, דוקא התחיל להראות שרירים ופתאום שוב נגבּוּ עמלות. שוב המליצו הבנקאים להחליף הכרטיס ולחזור לחברת האשראי הקודמת – הרי יש רק שתיים בשוק והתנודה יכולה להיות רק בין שתיהן. בנוסף, גיליתי שכשקונים משהו בתשלומים רגילים (לאו דוקא בקרדיט), לוקחים ממך בכל תשלום שיורד, סך של 49 אגורות עבור "עמלת תשלום נדחה". למה? כי הם יכולים. גם אם תעמדי על הראש, לא יבטלו לך את זה.

למרות שעברה שנה, החליטה חברת האשראי של הכרטיס הבנקאי שעלי לשלם עליו עמלות חודשיות ואי אפשר לחרוג מזה. אצלי, אין דבר כזה של "אי אפשר לחרוג מזה" כשמדובר בכסף שלי. לא מספיק שחברת האשראי מרויחה גזל רב מעצם השימוש שלי בכרטיס, אני עוד צריכה לשלם עליו? שיגידו לי תודה שאני מוכנה להשתמש בו! התשובה שקיבלתי מדרג גבוה בסניף שלי היתה שהבנק אינו יכול להתמודד עם חברות האשראי, ועל אף העובדה שזה כרטיס של הבנק, הן אלה שקובעות את התנאים והעמלות.

אני אשה אסרטיבית, עיקשת ונחושה ולכן התקשרתי בעצמי אל חברת האשראי והסברתי שבכרטיס החוץ-בנקאי שברשותי הסכימו לותר לי על העמלות ואין סיבה שמונעת את אותם תנאים גם בכרטיס של הבנק. לקח שבוע של שיחות ודוא"לים וחילופי הצעות, עד שהועלתה ההצעה הבאה: לבטל את הכרטיס של הבנק ולהנפיק לי כרטיס חוץ-בנקאי ללא עמלות למשך שנתיים. לא הבנתי את ההגיון בזה, אני הרי אשה פשוטה ולא משכילה. הלכתי להתיעץ עם הבנקאים שלי ועדכנתי אותם בפרטי ההצעה. תגובתם היתה שאין מה לעשות בנושא, אלא להענות להצעת חברת האשראי והציעו להנפיק לי כספומט של הבנק שהמשיכה בו גבוהה מזה של כרטיס האשראי. נו, במשהו יצאתי נשכרת. התוצאה היא, שיש לי 2 כרטיסי אשראי חוץ-בנקאיים ללא עמלות וכספומט אחד שעלה לי 24 ₪ חד-פעמי שנתי.

למה טרחתי לשתף אתכן בכל השטויות המעניינות הללו? כי בימים אלה תוקף הבנק כל אמצעי שהוא ומציף אותנו מכל צדדינו בקשקוש המעצבן הזה של בנקאות היברידית. קיבלתי בדואר מכתב מהבנק ששמי היה רשום עליו, אך הכתובת שגויה. למה שיטרחו להפנים בבנק ההיברידי שלי שאני גרה בקציר ולא בחריש? הנה לפנינו בנקאות "אישית", ה"מַכירה" את לקוחותיה. רק משום שמְחַלקת הדאר שלנו מכירה את התושבים ויודעת לשייכם, הגיעה אלי המעטפה. בתוכה היה מכתב חתום בידי מנהל הבנק, אלי יונס, וחוברת המסבירה לי מהי בנקאות היברידית. לכעוס על הכספים העצומים שנשפכו כדי להפיק את מסע הפרסום הזה במקום להפחית את העמלות ללקוחות? להתעצבן על הליצן שניבט בענק מלוחות המודעות עם קופסת ממחטות הנייר שהוא מגיש ללקוחות בהבעה מפגרת של כאילו הקשבה והבנה ושמקשקש לנו ברדיו את השטויות ששמו בפיו, שאינן מתחברות עם מה שהלקוחות באמת רוצים? לזעוק חמס על העצים שנכרתו כדי להדפיס את הניירות הללו? ומה עם הצניעות? למה כל הרעש והצלצולים הללו? אפשר בהחלט להעביר מסר בצורה חכמה וחסכונית יותר. אבל כשהמוצר נלוז, הרי אין ברירה ויש צורך לעשות כל מיני תרגילים כדי להחדירו בכוח לציבור.

לפני מספר חודשים, כשנשאל מנהל הבנק במה יועיל המהלך הזה ללקוחות, הוא ענה שלא העמלות הן בראש מעייניו של הלקוח, אלא שהלה רוצה מגע אישי כי נמאס לו מכך שהדירו את רגליו מהבנק. עוד תת-טייקון עלוב שבטוח שהוא יודע מה הלקוח רוצה, במקום לשאול ולהפנים את התשובות. איך כתוב בחוברת שלהם: "זמין, אישי, זריז. כך תמיד רצית את הבנקאי העסקי שלך". אז קודם כל, אם כבר, תמיד רציתי בנקאית ולא בנקאי. שנית, ממש לא כך רציתי אותה! לידיעת המנהל: מה שאני רוצה זה שלא ישחטו אותנו בעמלות. אבקש את כבודו להפנים: לי הן כן חשובות! וכמה שפחות – עדיף. כשחברה מאוד-מאוד טובה שלי לקחה משכנתא לפני מספר שבועות, היא שילמה 500 ₪ עבור פתיחת התיק. חמש מאות ₪ טבין ותקילין!!! לא גזל? ועל מה? על העברת הניירות מצד אחד של השולחן בבנק לשני? בנוסף, היא שילמה 700 ₪ לשמאי שבא להעריך את שווי הנכס המיועד למִשכּוּן. השמאי, למותר לציין, לא היה מטעמה, אלא מטעם הבנק. האם היתה לה ברירה? לא, כי היא היתה זקוקה לכסף והיתה אסירת תודה שבכלל אישרו לה את המשכנתא הזו. ויש עוד: עבור כל תשלום חודשי שלה למשכנתא בהוראת קבע, היא משלמת 2 ₪ עמלה. היא גם משלמת עמלה עבור הוראת הקבע לטובת חברת הביטוח בה ביטחה את חייה לטובת המשכנתא. הבנקאים לא מסתפקים בריבית השוחטת שהם לוקחים על המשכנתא, הם גם מסובבים את הסכין עוד מספר פעמים ולוקחים עמלות גם על ההחזרים של הלקוחה. למה? כי הם יכולים!

אני חושבת שאנו, כְּעַם, התפכחנו והבנו שיש לנו כוח לשנות. הגיע הזמן שהחברות השונות, הטייקונים שידם בכל אך ידי הכל אינם בם, השולחים טלפיהם המזוהמים אל כיסינו, המספרים את הפנסיות שלנו תספורת קצוצה שבקצוצות, זה הכסף שאנו חוסכים בעמל רב, והופכים אותנו לעניים מרודים בזקנתנו, כל המנצלים אותנו עד דכא – הגיע הזמן שיתעשתו ויתחילו להחזיר את שגזלו. ויפה שעה אחת קודם!

הכי חשוב (עודכן ב-17, לאחר כמה תגובות שקיבלתי): אני מקוה שמתוך מה שכתבתי לא השתמעו דברים הפוכים. הבעיה שיש לי היא עם מסעי הפרסום המתיחסים אלינו, הלקוחות, כאל חסרי הבנה, דעה וצרכים. אני רוצה להדגיש כי אני דוקא מרוצה ביותר מהעוֹבדוֹת המקסימות והמסורות בסניף שלי – פרדס חנה, ובראשן דניאל, המנהל הנפלא, שדלתו פתוחה תמיד ואוזנו קשובה ללקוחות ותמיד-תמיד לא ילאה ולא יתחמק מלחפש פתרונות יצירתיים למצבים הדורשים זאת. יש הבדל בין ראשי הבנק, המנותקים מן הלקוחות לבין העובדים המסורים, אלה שעושים כמיטב יכולתם למען הלקוח, גם אם ידיהם קשורות. ודי לחכימא ברמיזא.

הגרסא המתומצתת:

הלואי והיה קם גוף, תחליף לבנקים כפי שהם היום, שינהג בנו ובכספנו בהגינות, שנוכל להתנהל בכבוד ולחסוך לעת זקנה כדי שלא נזדקק לעשות שבתנו חול.

© משה בלולו המוכשר מפראדוקס קפה

כדאי לעיין גם בזה – מאלף ביותר