ארכיון תג: טילים

חוסנה של השטעטל הישראלית The Strength of the Israeli Shtetl

והפועל עובד

והפועל עובד  And the worker works

א.   מוות לערבים!

ב.    ערבי טוב זה ערבי מת.

ג.     צריך להכנס בהם כמו שצריך!

ד.    רק כוח הם מבינים, הכלבים הללו (וסליחה מההולכים על ארבע על עלבון ההשוואה)!

ה.   הם לא ישברו אותנו!

ו.   כל ההצהרות הללו עגומות, אך נכונות.

  1. Death to the Arabs!
  2. A good Arab is a dead Arab.
  3. Have to get in properly!
  4. Only force they understand, these dogs (and forgive those who walk on four for insulting by comparison)!
  5. They will not break us!
  6. All these statements are bleak, but correct.

 

יום חמישי, 10.7.14, מרכז קניות גן שמואל, שש וחצי בערב. מגרש החניה מלא בדוסאלך – מחזה לא שגרתי בעליל. מה לעוטי הציציות ולקיבוצניקים? איננו מתעכבות לברר. לא שיש לנו יציקה על הראש, אבל יש דברים אחרים להשלים. הזמן קצר והמלאכה די מרובה.

Thursday, July 10, 14, Gan Shmuel shopping center, six-thirty in the evening. The parking lot is full of Dosalach – clearly an unusual sight. What are those wearing tzitzit have to do with the kibbutzniks? We don't stop to find out. Not that we have any concrete casting on our head (in Hebrew it means that we are not in any hurry), but there are other tasks we need to complete. Time is short and the work is quite a lot.

אור היום מכה בכל עוזו. אנחנו מסירות את משקפי השמש ונכנסות לחנות הכלבו המכונה "דוכן גן שמואל" כדי להצטייד לקראת השבת. המקום הומה קונות המעמיסות על העגלות מכל טוב. זו הסיבה שאני מעדיפה לערוך את קניותי בימי רביעי, אך השבוע, עם הטילים והשיפוצים, יצא דוקא יום חמישי.

The light of day strikes with all its might. We remove our sunglasses and go to the department store called the "Gan Shmuel stand" to stock up for Shabbat. The place is crowded with people who load their carts with all the best. That's why I prefer doing my shopping on Wednesdays; but this week, with the missiles and the renovations, it happens to be on Thursday.

ביאטריס מובילה את העגלה ויחד אנחנו ממלאות אותה לפי הרשימה שהכנו מראש. יש גיל, שבלי רשימה לא נזכור דבר. חשבתי על יזמות חדשה: להמציא מקרר שממלא רשימה של המצרכים שמתרוקנים ממנו כדי שלא נצטרך לעמוד מולו ולבדוק את תכולתו בכל פעם מחדש. אם נרצה להגדיל את המצוה – אפשר בהחלט לתכנת את המקרר כך, שזה יעביר הרשימה לחנות הקבועה שלנו וזו תכין לנו את המצרכים ותשלח לביתנו. לחילופין, אפשר לבקש מהמקרר להורות לחנות לעכב את המשלוח אם נרצה לבקר בה בעצמנו. פשוט, נעביר את כרטיס המועדון שלנו והמצרכים ישונעו אוטומטית לקופות, הקניה תחויב אוטומטית בכרטיס האשראי (יהיה לכו—-לן!) והמצרכים ימתינו לנו ביציאה כשהם ארוזים. כל שיוותר לנו לעשות, זה להורות לרובוט התורן לאן להוביל את הקניה.

Béatrice leads the cart and together we fill it according to the list we prepared in advance. There is an age, that without a list we will not remember anything. I thought of new entrepreneurship: to invent a refrigerator that makes a list of the groceries emptying away, so that we would not have to stand in front of it and check its contents every time. If we want to increase the mitzvah – we can definitely program the refrigerator so that it will transfer the list to our usual store, and it will prepare the ingredients and send them to our home. Alternatively, we can ask the refrigerator to instruct the store to delay the shipment if we want to visit it ourselves. Simply, we will transfer our club card and the goods will be automatically transported to the checkout, the purchase will be automatically charged to the credit card (everyone will have it!) and our shopping will wait for us at the exit already packed. All there's left to do is tell the robot on duty where to take the shopping to.

ביאטריס מציצה במה שאני חולמת ומאשרת. לדבריה, אם לכיפת ברזל הגענו בשעה מוצלחת, הרי שדבר פשוט מזה אינו בגדר חלום באספמיא. את המוח יש לנו, הרי הראש היהודי ממציא לנו פטנטים מבורכים.

Béatrice peeks at what I dream and affirms. According to her, if we have reached to the Iron Dome at a good hour, nothing simpler than this is not a wild dream. We have the brain, and the Jewish kop (head) is inventing for us many blessed patents.

אורי זוהר – שיר הפטנטים

Uri Zohar – The Patents Song

סיימנו הקניה ואנו עומדות בתור לקופה. לפנינו עומדת שכנה מקציר ואנחנו מחליפות פטפוטים שגרתיים. לפתע, מתריע הנייד שלה והיא קוראת בקול רם את ההודעה שהגיעה: "צבע אדום בחדרה!" בסביבה עובר רחש, אך אף אחד אינו זז, הכל שומרים על תורם בקנאות. חדרה אינה גן שמואל, הטיל הרי אינו בכיוון שלנו, אז אנחנו רגועות. חוצמזה, הכל מכתוב, לא ככה?

We have finished shopping and we are standing in line at the checkout. In front of us stands a neighbour from Katzir and we exchange routine chatter. Suddenly, her cellular phone alerts and she reads aloud the message that arrived: "Colour red in Hadera!" There is a rustling sound in the surroundings, but no one moves, all devotedly keep their place in the queue. Hadera is not Gan Shmuel, the missile is not in our direction, so we are keeping cool. Besides, it's all already written, isn't it?

מבעד לדלת הזכוכית אפשר לראות את הדוסלך עומדין ומתנדנדין בתפילה. אין לי מושג אם זו תפילת ערבית משותפת בה הם חולקים או כנגד הטיל שלא יגיע. לא ממש אכפת לי.

Through the glass door we could see the Dosalach standing and swaying in prayer. I have no idea if this is a mutual Arvit prayer they share or it's against the missile that will not arrive. I don't really care.

השכנה מקציר שואלת את עצמה בקול רם אם יהיה זה בטוח לנוע עכשו בדרך הביתה. אני אומרת לה שאם אין היא מתכוונת להכנס למקלט כלשהו, עדיף שתהיה בתנועה. ככל שתרחיק את נפשה מהאזור, כן ייטב. בקציר בטוח יותר.

The neighbour from Katzir asks herself aloud whether it is safe for her to drive the way home. I tell her that if she does not intend to enter any shelter, it's better to be in motion. The more she distanced herself from the region, the better. It's safer in Katzir.

♀♀

בדרך הביתה, אנחנו נזכרות במסיר הכתמים שמשום-מה שכחנו להוסיף לרשימה ומחליטות להכנס לחנות בכפר קרע כדי שלא נשאר בלי זה. ביאטריס נשארת במכונית ואני שמה פעמי ישירות אל מושא קנייתי. בדרך צדה עיני את משחת השיניים שקנינו "במבצע" בגן שמואל: אם קונים שניים, מקבלים את השני בחצי המחיר. שם זה עלה 15.90 ₪. אני מעיפה מבט במחיר והסעיף עולה לי בכל עוזו: 7.90 ₪ בלי מבצע ובלי טובות. את קונה שניים במחיר שהוא פחות מהאחד שאת קונה בדוכן גן שמואל. לא להתעצבן?

On the way home, we remember that for some reason we forgot to add to the list the stain remover, and we decide to go to the shop in Kfar Kara so that we will not be left without it. Béatrice stays in the car and I go directly to the object in question. On my way, I caught sight of the toothpaste we bought "on sale" in Gan Shmuel: if you buy two, you get the other in half price. There it cost 15.90 NIS. I glance at the price and the I get very angry: 7.90 NIS without any sale or favours. You buy two for a price that is less than the one you buy at the Gan Shmuel stand. How can one not get mad?

אני תמיד בעד לתת פרנסה קודם כל לבני עמי, בבחינת "עניי עירך קודמים", אך כשאלה פושטים מעלינו את העור, אני מעדיפה לשמור על הכיס אפילו במחיר של לתת פרנסה לאויבינו. אני מזכירה לקברניטינו שהבטיחו וקשקשו לנו שיורידו את יוקר המחיה ושום דבר בכיוון לא נעשה על ידיהם ואין תוצאות חיוביות בנוגע להעלאת רמת חיינו והורדת יוקר המחיה. מעצבן איך המלים החלולות והשדופות יוצאות להם מהפה בכזו קלות והזלזול בנו, העם, ממש מקומם! אחר כך הם מתלוננים שיש כלכלה שחורה ומתריעים שצריך להלחם בה וכל דברי ההבאי הללו. זו מרכולית בכפר קרע עם קופה רושמת וחשבוניות, אי אפשר לדבר כאן על כלכלה שחורה, אז למה ההבדל העצום הזה במחיר? ברור לכולנו שאין מדובר כאן רק בפריט בודד, נכון?

I am always in favour of giving my people the chance to make a living first, as "the poor of your city come first," but when they take off our skin, I prefer to keep an eye on my pocket even at the cost of providing for our enemies. I remind our leaders that they promised us and rattled that they will lower the cost of living and that nothing in that direction has been done by them, and there are no positive results in raising our standard of living and lowering the cost of living. It's annoying how the hollow empty words come out of their mouth so easily and the contempt for us, the people, is really outrageous! Then, they complain that there is a black economy and warn that it is necessary to fight it, and all this nonsense. This is a supermarket in Kfar Kara with a cash register and invoices, you can't talk about a black economy here, so why is this huge difference in price? It is clear to all of us that this is not just a single item, right?

 

ביאטריס מגלגלת עיניים. מבחינתה, תמיד היינו עם של סוחרים ממולחים וכך גם נשאר, לדעתה. אני, מבחינתי, מקוה שנתעשת ונשים קץ לתופעה הרווחת במקומותינו לפיה מי שיכול מנצל את זולתו עד העצם. ישראל אמנם קטנה, אבל מספיק עם ההתנהלות של השטעטל; אני מזכירה לכל שישראל זו מדינה, לא עיירה בנכר.

Béatrice rolls her eyes. As far as she was concerned, we were always a nation of shrewd merchants, and so it stayed, in her opinion. For me, I hope that we will recover and put an end to the prevalent phenomenon within us, according to which whoever can exploit others – they do it to the bone. Israel is indeed small, but enough with the conduct of a shtetl; I remind everyone that Israel is a country, not a shtetl (little town) in the diaspora.

שוב טילים עלייך, ישראל!

לפני הטילים צוק איתן תמוז תשע"ד יולי 2014

לפני הטילים

הזוי, מה שקורה אצלנו, הזוי. לפני כחודש סיכמנו עם הפועלים על שיפוצים. לביאטריס עדיין לוקח זמן להתרגל לבני דודינו המתהלכים בינינו באופן חופשי למרות צוק העתים והארועים האלימים באזורנו. מבחינתה, כמי שלא נולדה פה, המדינה היא מדינת היהודים ולא נתפש אצלה איך זה שישנם תושבים נוספים שאינם יהודים ועוד כאלה העוינים אותנו, גם אם מכנים אותם מיעוט.

לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה שקציר היא אי של שקט וגם שלוה בתוך האוקינוס הסוער של הארץ האוכלת את יושביה כדי שהיא תסכים לבוא לכאן לתקופות ארוכות יותר מאשר ביקורים חטופים. לאט, אבל בטוח, יחסינו מתמסדים. אנחנו חולקות את זמננו קצת אצלה והרבה יותר אצלי.

לפני כחודש נחטפו 3 מבנינו ונרצחו בידי בני עוולה. 3 שבועות של עינוי ותקוה לסוף טוב הסתימו במפח נפש ובצער גדול. שוב הוקז דם יהודים רק משום היותם כאלה. ביאטריס לא ידעה את נפשה מרוב דאבון לב וכפסע היה בינה לבין לארוז כדי לחזור לאנטישמיות המוכרת לה בפאריז. היה קשה לשכנע אותה שבכל זאת זו ארצנו והגולה אינה פתרון.

הפעם היחידה בה חויתי אזעקה, חוץ מהצפירות השגרתיות שבימי הזכרון, היתה במלחמת לבנון השניה. היה ערב והטיל שהיה בדרכו לכיוון חדרה הפעיל את האזעקה בקציר וגרם ליונה שישבה לה בשלוה, מחממת את הביצה בקן, לעוף בבהלה ולא לחזור יותר. את הקן יחד עם הביצה הבאושה זרקתי אחרי מספר ימים כשהבנתי שאין תקוה לבקיעת דור הנוצות הבא.

אתמול, ירדנו לחדרה כדי לשעשע את הצ'וצ'י, הוא הנכד בן השמונה וחצי חודשים. עודנו עושות לו פרצופים וקולות, נשמע קול פיצוץ אדיר ואוזנינו מתמלאות בהמולה. איך מחבקים פספוס מבוהל ואיך מודדים את הנזק שנגרם לאוזניו, אולי לנפשו? האזעקה לא פעלה, אבל לא חיכינו להתאוששותה. מיד ארזנו את הנכד והוריו ושינענו את כולנו במהירות לקציר. נראה לנו שאין מקום בטוח יותר מאשר בקרב אוכלוסיית המיעוט בתקוה שהחמאס לא יחליט להטעים גם את אחיו מנחת טיליו.

אחרי הטילים

אחרי הטילים

בבוקר, מתפזרים הילדים והנכד לשגרת יומם והפועלים מגיעים להמשיך בשגרת השיפוץ. היינו אמורות לפנות חדר מארון הקיר שבו, אך בלהט ההתרגשות וההמלטות מהאש, שכחנו מזה. הפועל שהתעתד לטפל בחדר הזה, אמד את הארון בעיניו וללא היסוס קרא לחבריו לסייע. בתוך דקות ספורות פורק הארון וחלקיו הורדו מהקומה השלישית לאחסון בפרגולה עד שיגיע זמנם להתאחד שוב, אם כי בחדר אחר. בלי התמרמרות, בלי ויכוחים, עשיה ישר ולענין.

בחודש האחרון למדה ביאטריס שגם בני דודינו יכולים להיות אנושיים. כשמתקשרים ברמה הבינאישית, על בסיס אנושי טהור, אפשר להגיע לתוצאות חיוביות. חבל שכשזה מגיע לפוליטיקה – זורקים את האנושיות לפח וגוי ויהודי נושאים זה אל זה חרב.

וסתם תהייה: איך-איך-איך מבדילה הממשלה הכושלת הזו בין דם תושבי הספר לדם המיוחסים במרכז וצפונה? איך זה ששגרת טילים על ישובי הדרום אינה נענית בנוק אאוט החלטי על ראש האויב וכשהטילים חוצים את קו העוני של האוכלוסיה מסוג ב' – מיד מפעילים את צה"ל למכות מחץ.?