ארכיון תג: טלויזיה

פרסומות

הרהורים לא מחמיאים על תרבות הרייטינג הריקנית

 טלויזיה!!!

הכל רוצים למכור את מרכולתם. הכל רוצים לפצח את הנוסחא כדי שהמכירה תעשה במינימום מאמץ ובמקסימום רווחים. אין זה משנה מה מוכרים, העיקר שזה ימכר וימלא את הכיס בהכי פחות עמל.

מנחה בקורס "אמנות המכירה" (איזה ניגוד!) אמר פעם שאם לא נפרסם את עצמנו או את המוצר שלנו, איך נרצה שיקנו אותו? היה לו גם פתגם בסגנון: 'מי שלוחש את המוצר ולא צועק אותו מעל כל במה – שלא יתפלא אם ישאר בשממה'. זו אני, אז לא שיננתי ממש, בקושי זוכרת את רוח הדברים.

השאלה היא, איך הפכו חיינו לרעש בלתי פוסק של פרסומות נוראות, שאולי נחרתות לנו בזכרון, אבל לא בצורה לה התכוונו היוצרים אותן. או שמא כן?

ישנן פרסומות בהן מיצג השחקן את הצד השוביניסטי של האוכלוסיה וצועק על אשתו שתמלא את רצונו או שכל המשפחה מחכה למוצא פיו של הוד מעלתו, שהוא יאשר משהו, כי הרי רק הוא הפוסק ואין לו בת זוג שיש לה זכות דיבור ודעה, שלא לדבר על החלטה. זוכרות את המסע המפגר והדוחה של "להעביר את דביר"? לפחות הפסיקו עם הצעקות (האם שמעו אותי מוחה?), אם כי השוביניזם עדיין שולט שם, כמו בשאר שטחי חיינו. אין שום פרסומת בה אשה, בנקאית (יש בכלל כאלה?), מציעה ללקוח/ה מוצר בנקאי כלשהו. הרי יש רק מומחים בבנק, אין מומחיות. מי בכלל נותן את הדעת על שמחצית מהאוכלוסיה אינה מיוצגת? למי זה אכפת, שם, במגדל השן של המפרסמים? אין הם מבינים שעברנו פאזה, שהיום נתון ניהול משק הבית בידי שני בני הזוג וצריך לפנות אל שניהם במידה שוה ולא להתעלם מהחצי החשוב יותר? אינני יכולה שלא לתהות למה אין פונים אלי מהבנק הזה כדי שאנחה אותם בנושא, שלא לדבר על הפרנסה שיכלו לתת לי.

 טלויזיה ריאליטי

ישנן פרסומות שבאות לדחוף לנו מוצר גרוע, העיקר לדחוף. אי אפשר שלא לתהות: אם המוצר שלהן אינו טוב, אז למה למכור אותו? התשובה? כי מן הסתם זול מאוד ליצר אותו ותמיד ימצאו השוטים שיקנו. בעיקר מדובר במוצרי שטויות לילדים, כמו חטיפים למיניהם. למה שההורים יטרחו להכין ארוחות מזינות ומאוזנות, אם אפשר פשוט להתעצל ולדחוף לילד חטיף, העיקר שלא יהיה רעב?

לאחרונה, רצה פרסומת מקוממת, שלא רק מדיחה לצרוך מוצר רע, אלא גם עושה זאת בצורה מאוד לא חינוכית. מראים שם ילד שמתחצף ואומר שהוא יעשה כל מה שמתחשק לו, כי "אתם לא מחליטים" עליו. אז מי כן? החברה שמוכרת, כמובן, שדוחפת לו מוצר לא בריא, העיקר בשביל הרווחים שלה. איך אמר לי מורה ומחנך בישראל: "אני קורא לפתוח במתקפת נגד מול הבושה החדשה של עלית. גם ככה יש לנו בעיות חינוך וסמכות הורית במדינה, אז מפרסמים מחליטים לחתור תחתינו, ההורים/מורים? על כולנו להכריז חרם על הבמבת זבל שלהם!!!" אני איתו, כמובן ומקוה שישפיע על תלמידיו, יחד עם שאר המורים ברחבי המדינה, שלא לדבר על ההורים החכמים, שמבינים מה טוב להם ולילדיהם. כנראה שאלה שהגו את הטמטום הפרסומי הזה ובעלית, המפרסמת, חושבים שההורים טיפשים, אחרת איך אפשר להסביר את זה?

גם אי אפשר שלא לחשוב על הילד המסכן שמשחק בפרסומת. הוא אינו אשם, האומלל, אבל הוריו הדבילים והחמדניים בהחלט אשמים!!! האם חשבו על מה הוא יקח איתו אל החיים? איפה המועצה לשלום הילד שתפסיק את זה? ובכלל – צריך לפעול במרץ ובנחישות כדי להפסיק לחלוטין את השימוש בילדים בפרסומות. אם זו אינה התעללות, אז מה כן?

פני החברה, מן הסתם, כפני הפרסומות. ולא, במקרים הללו לא חכם לחשוב שהעיקר זה שמדברים עליך – כי חשוב גם מה אומרים עליך. אנשים ממש לא מטומטמים ואני מקוה שיצביעו בממונם ולא יקנו את החרא שמוכרים להם, בעיקר לא באמצעות שימוש בילדים.

סלט

♀♀

גם למכור תדמית זו מלאכה. חשבתן למה מתאמצות החברות השונות, בעיקר של הטייקונים, למכור לנו לוקשים של תדמית במקום להפנות את הכסף לאפיקים חיוביים, כגון הוזלת מחירים לצרכנים? שוב, כדי להעמיק עוד יותר את הכיסים שלהם. אין לי בעיה עם ליצור בזול ולמכור ברווח, כי זו הרי נשמת אפה של כלכלה חופשית, אך יש לי בעיה עם הניצול שלנו, עמך, הצרכנים. יוצרים בזול, תוך רמיסת העובדים שהפכו לעבדים (אולי שמעו על שכר הוגן, אך מתנגדים בכל תוקף לשלמו), בלי להתחשב בבריאות שלנו, בכדור הארץ ההולך ונחרב ולא בתוצאות האחרות של מעשיהם. ממש לא אכפת להם מה נשאיר אחרינו. גם לא מעניין אותם שרוב העם נאנק תחת המשא הכלכלי הכבד מנשוא וללא תקוה לצאת מן המעגל אליו נקלע. הרי הם במעגל אחר, הרחק למעלה בסולם.

אז יש את הפרסומות המלבבות של חברת החשמל עם תקע ושקע והולדת הצאצא. לא אכנס כאן שוב לנושא של המגדר, שהצאצא נולד באויר, מרוח הקודם מן הסתם, אבל איך אפשר לא לתהות למה אין נשים בפרסומות הללו? למה אין שוויון? האם המחצית החשובה יותר באוכלוסיה אינה משתמשת בחשמל? שוב אין מתיעצים איתי???

הפרסומות האחרונות, נחמדות ככל שתהיינה, מה הן רוצות מאיתנו? במקום להפחית את תעריפי החשמל ולהוריד את השערוריה הזו הנקרית "חשמל חינם לעובדים", מסנוורים אותנו בחבובות. האם עובדים בבנק מקבלים הלוואות בלי ריבית? נכון שאלה משלמים ריבית מופחתת מהנשך שעמך נאלץ לשלם מדמיו הזעומים, אבל עדיין לא בחינם! מה מותר עובדי חברת החשמל מאלה של הבנקים או מגזרים אחרים? אלה גם אלה משתכרים משכורות שאנחנו יכולים רק לקנא בהן, אבל אינם מקבלים דברים בגודל כזה בחינם, כמו עובדי חברת החשמל. ברור שהמפרסמים שם בטוחים שאנחנו מטומטמים, אחרת בשביל מה זה? הרי לא לבדר אותנו ביקשו, בכל זאת השקיעו סכום לא קטן בהפקת הפרסומות הללו. הם בטוחים שאם יתנו לנו שעשועים, נשכח את העובדה המרה שאין לנו לשלם להם את התעריפים השערורייתיים שלהם.

המונופול הזה שולט בכיס שלנו ולאף אחד בממשלה, שאמון על השמירה עלינו, אין את האומץ לפרק אותם לגורמים ולהפסיק את החגיגה הזו על גבינו. מישהי שאלה את עצמה איך זה שישנן מכסות כה מגוחכות לחברות שמנסות להפעיל אתרים סולריים? איך זה שעוצרים יזמים מלהקים חשמל חלופי כדי שתהיה תחרות? איך זה, שבמדינה כמו שלנו, בה זורחת השמש לפחות 8 חודשים בשנה, אין כל הארץ מכוסה בקולטים סולריים כדי להפיק חשמל בחינם? ועוד שאלה בוערת: למה עולה כל-כך הרבה להתקין את זה? ממה זה עשוי, מיהלומים?

גג סולארי

זוכרות את סרטוני התדמית של חברות הסלולר בתקופת ההילולים שלהן? אז עכשו הן הורידו פרופיל אחרי שהתעריפים שלהן נחתו ארצה בעקבות כניסת חברות נוספות לענף. וזה לא התמוטט, אלא להפך – אנשים חופשיים יותר להתקשר זה עם זה במקום לדאוג שכל מלה תעלה להם בסלעים רבים מדי.

עצה למפרסמים:

התחילו לחשוב בצורה מציאותית! אני יודעת שקשה לעשות את זה ממרומי המגדלים בהם אתם מתגוררים, משום שאין לכם מושג איך זה לחיות כעמך, אבל כדאי שתתחברו אל העם ואל מה שאנחנו רוצות, לא אל מה שאתם רוצים שנצרוך, כי זה כבר לא קורה יותר. אנשים פקחו את העיניים. היתה מחאה ולא בכדי. אמנם, היא אינה נמשכת בראש חוצות וחבל, אבל אנשים בכל זאת בודקים עכשו כל דבר בעקביות ובשבע עיניים, משוים מחירים וטיב של מוצרים וכבר אינם צורכים יותר מותגים. ימיהם של אלה חלפו מן העולם כשמדובר בעמך. עשירים, משום כיסיהם העמוקים, אינם עושים חשבון למה שהם מוציאים והם הרי חיים בעולם סגור משלהם, של להראות כמה יש להם. עמך לא יקנו בגלל השם של המוצר, אלא בשל מה שזה יעשה בשבילם – מעשית, לא נקירתית. לעמך אין את הקטע של לנקר את עיני זולתו במה שאין לו צורך בו. לכו אל אולמות השמחות ותראו את זה, כמה פחתו ההזמנות וכמה הן מחושבות היום הרבה יותר מבעבר. שמתם לב, מפרסמים, שאנשים מעדיפים לעשות בריתות מצומצמות בבית, בחוג המשפחה הקרוב ולא באולמות גדושים? לנו אין חבורת "שמור לי ואשמור לך" שעלינו להזמין בשביל הרושם. לנו אין על מי לעשות רושם.

♀♀

♀♀

קישורים:

  1. על הפרסומת של עלית, אמא יש רק אחת, הבלוג של בלה שני – הדרכת הורים, אתר סאלונה
  2. מסטיק עלמה, עוד פרסומת שבאה לטמטם אותנו במסוה של שעשוע

במשפט אחד

Jazmin+Sharon23

האם גם אתן אוהבות את הקשקוש הזה, כשמבקשים מהמרואיין לקצר ולתמצת את דבריו למשפט אחד (ואני מזכירה שזה בדרך כלל אחרי שאלה ארוכה כאורך הגלות + ריבית והצמדה) והלה נושא נאום שלם המופרע כל הזמן בידי המראיין חסר האונים המזכיר לו נואשות ש"זמננו תם" והפרסומות/ החדשות מגיעות?

מה כבר אפשר להגיד במשפט אחד? למה זה השתרש בשיח אצלנו? למה אין דיון/שיח ממצה, נרחב, עם מתן מקום לדעות שונות וכיבוד הזולת?

אחד הנושאים המוזכרים פה ושם בימים אלה, זה רשות השידור, כלומר מה שאנו מחשיבים לשידור הציבורי, האמור להיות פתוח וזמין לכולנו. כבר שאלתי קודם ברשומותי, אך שום דבר לא התקדם: למה אי אפשר לצפות בערוץ הראשון, האמור להיות זמין לכל משלמי האגרה, באמצעות האינטרנט? למה אני צריכה בשביל זה טלויזיה? אני הרי משלמת בעל כורחי את האגרה גם ככה, אז למה שהתוכניות בהן אני מעונינת לצפות בערוץ הראשון לא תהיינה זמינות לי? לפעמים, גם אם אלה נדירות, משודרים שם דברים מענינים, כמו הסדרה הספרדית "על ספת הפסיכולוג" וכמה סדרות מתח, אם כי חבל שחלק מאלה האחרונות משודר בשידור חוזר במקום להביא לנו חדשות. לפחות הביאו לנו את המפצחת הצרפתיה שבאמת מרתקת ואני מוצאת את עצמי מתפעמת בכל פרק מהיצירתיות של יוצריה ומאוד שמחה לצפות. עכשו בטוח יורידו אותה כדי לעשות לי דוקא!

לא ערכתי סקר כדי לבדוק מי וכמה מאזינות לערוץ הראשון שלנו, אך נראה לי שאין רבות, חוץ ממני ומחברה איתה אני נוהגת להחליף חוויות על השידורים שציינתי. אם מישהי מתפלאת על כך, זה אומר שמזמן לא ביקרה בתחנות הללו. השממה רבה והעשבים השוטים נפוצים שם לאין ספור. אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן לנכש ולנקות ובעיקר – להביא לנו שידור ציבורי ראוי לשמו, כזה המעלה שיח בו משתתפות נשים במספר לפחות שוה לגברים, אף שאישית, אני הרי מעדיפה לשמוע נשים יותר מאשר את השמוקים.

הפעם האחרונה שבה צפיתי בתוכנית בערוץ המסחרי היתה בהשרדות, כלומר זה היה מזמן וגם זאת עשיתי באינטרנט. אם יש משהו חשוב – אני מעדיפה לצפות בערוץ הראשון, משום ששם אמינות עלי חלק מהנפשות הפועלות והעושות במלאכה, יותר מאשר בערוצים המסחריים, שם הפרסומות על כל צעד ושעל ממאיסות את הצפיה. כמה אפשר לגשת לשרותים ו/או לפינת הקפה בזמן שהללו משודרות? גם אינך רוצה להפסיד משהו, אם טרחת כבר לצפות בחדשות. מה שמרגיז אותי בשידור הציבורי (וקוננתי על כך לא אחת), זה שאם זה אמור להיות ציבורי, למה אין ייצוג הולם לנשים? למה כל המרואיינים הם גברים, כאילו אין לנו נשים משכילות, חכמות, נבונות וטובות-מענה היכולות להתמודד עם שאלות המראיינות? לפחות ישנן כמה נשים בין הללו, הבעיה היא שאין הן מרשות לאף אשה אחרת להתקרב אל ד' אמותיהן. חבל. האם מפחדות הן להתמודד עם רִאיוּן נשים אחרות? האם רוצות הן להיות המלכות היחידות בממלכה שאינה כלל של אביהן, אלא של כולנו? מבחינתי, כשאני רואה את הפאנל הצפוי לנו והוא על טהרת המגדר השגוי – אני מוותרת על הצפיה ופשוט סוגרת. אין לי ענין במה שיש לשמוקים השולטים לנבוח לי ולא משנה כמה גבוהה השכלתם. את נביחותיהם השדופות אני מכירה מכבר.

אינני יכולה שלא לתהות (ואני מקוה שגם אתן שמות לזה לב) איך זה שתוכנית כמו "השבוע שלי", כמעט ואינה מביאה נשים להשמיע את קולן והגיגיהן, כאילו שאנחנו איננו אמורות להיות שוות זכויות להתבטא בשיח הציבורי. זו דוגמא למה שקורה בכל שטחי חיינו – נשים מודרות על ימין ועל שמאל. למה זה קורה בשידור הציבורי? האין זה אמור להיות של ועבור כולנו כפי שמקשקשים הם לנו עם הסיסמאות הריקות מתוכן שלהם, שם ברשות השידור?

 Jazmin+Sharon24

♀♀

במשך שנים רבות נהגתי להקשיב לתחנה מסוימת בצד הנכון של הסקאלה, שהתימרה להביא את המוזיקה הכי טובה ברדיו. לפני מספר שנים חל מהפך לרע וכבר אי אפשר היה לשמוע שם את מה שאני אוהבת. יש שיגידו כי עדיף לא לקפוא על השמרים ולהתקדם עם הזרם, הקידמה וכל השטויות המפגרות הללו, אך אני טוענת שלא היתה שם התקדמות לטובה, אלא נסיגה ואיבוד מאזינות. כמו כן, אם מאן דהיא אוהבת מוזיקה מסוימת ומעדיפה ז'אנר מסוים – מותר לה לצפות כי תמצא תחנה המשדרת את זה. למה תמיד, אבל תמיד(!)ניתן למצוא בחו"ל תחנות כאלה? כשאת מתביתת על תחנה מסוימת שמרגילה אותך לסמוך עליה שתשמיע את המוזיקה האהובה עלייך – את נאמנה לה ואכן זו היתה פתוחה אצלי כל היום בזמנה והתענגתי על השידורים. עכשו יש שם סמטוכה של כל מיני סגנונות שאינן לטעמי, שלא לדבר על ההגשה שהתדרדרה וכל הזכרים הללו שמשדרים כאילו אין בנמצא נשים היכולות לערוך ולשדר משדרים מהנים. תחנה המשמיעה מוזיקה טובה ומעניינת, אך בה בעת מוגשת בידי מי שאינך רוצה לשמוע – יצא שכרה בהפסדה. מה לעשות ולא כולנו נולדנו עם קולות ערֵבים ומתאימים? אפשר להשאר עורך, לא צריך להרוס לנו את האוזניים עם אנפופים שלא במקומם ושאר מרעין בישין. גם השירים של בוב דילן נשמעים הרבה יותר טוב כשהם מושרים בפי זמרים/ות מקצועיים, כמו זה:

Guns N' Roses – Knocking On Heaven's Door

הנה דוגמא נוספת:

Adele – Make You Feel My Love

לחילופין, אם הקרין/נית בעלות קול ערב והמוזיקה שהיא/הוא בוחר/ת להשמיע באוזנינו אינה ערבה לנו – גם פה לא עשינו שום דבר מועיל. גם הקרין/נית הכי מוכשר/ת אינה יכולה להפיח רוח חיים במוזיקה המשמימה והחוזרת על עצמה שוב ושוב. פעם, לפחות בשבת, היתה נחת להאזין למוזיקה של פעם; היום, גם את זה אין והכל לעוס וטחון עד זרא. ודאי יהיו כאלה שיעירו שמה כבר יש לחדש בהשמעת המוזיקה של פעם. תשובתי: ודאי שניתן לחדש, משום שיש מגוון כה גדול ואם יתחילו לשדר גם את המוזיקה הפחות מוכרת לנו ולהביא את זו שהיתה לוהטת בחו"ל ולא הגיעה אל הרדיו שלנו – היריעה לא תגמר, לפחות לא כל כך מהר.

ומה עם כל המוזיקה שאין משדרים כלל? האוונגרדית, המעניינת, העמוקה? למה נדבקו רק לפופ וממחזרים אותו במקום לתת מקום לשאר הסוגות? למה אי אפשר לשדר כל היום את המוזיקה הזו, הטובה יותר והקולעת לטעמם של רבות?

Jazmin+Sharon25

במקרה, יצא לי לראות את סרט החתונה בה נכחתי לפני מספר חודשים. בשעתי, רקדתי ופיזזתי לצלילים כדי לשמח את החתן (אני מהצד שלו) והכלה והשתלבתי עם אוירת השמחה הכללית. החִרקוּש המחורקש שדפק לנו באוזניים בבום-בום האחיד והמחליא, לא הורגש אצלי במהלך המסיבה, אך להתבונן במחוללות/ים בשידור חוזר – היה למעלה מכוחן של אוזני ושל אלה של אם החתן. ישבנו והבטנו בתמונות המפזזות לנגד עינינו בדממה שאיפשרה לנו להתמוגג מדמויותינו בכיף. מה שהכי הדהים אותנו, זה שהדור הצעיר, חברי החתן-כלה, היו בקיאים בכל הגיג מטומטם מן ההברות שהשמיעו הקולות (נו, הרי אי אפשר לקרוא לאלה זמרים) מתוך התקלוט של הדי-ג'י וצרחו במלוא גרונם את הצלילים. זאת אומרת, שהם שמעו את זה קודם לכן, שהם גם מאזינים לזה בזמנם החופשי ומן הסתם גם להנאתם… על זה אני נוהגת לומר שאני שמה דאודורנט ומרימה ידיים. לפעמים אני מלוה את זה בגלגול עיניים לשמיים בבקשת ישועה מא-לוקימתינו האדירות, שתעשה טובה לאנושות ותעצים אותנו. גם שתשמרנו מכלל התפלות הלזו.

ואחר כך מקוננים למה המוזיקה ה"ים-תיכונית" המחורבנת והמחרבת את המוח תפסה שליטה עלינו כאילו שאין אלטרנטיבה ראויה!

לא מתה על הסגנון הזה, אני מעדיפה מוזיקה, לא הטפות, אבל זה אלף מונים טוב יותר מאשר הים-תיכונית

גבריאל בלחסן – סליחה

להקשיב למלים!!!

במשפט אחד: איחס מה שקורה פה, הולך ופוחת הדור!

זמננו תם ! Our Time is Over

 על השיח הציבורי

About Public Discourse

 

שדרניות רדיו

פעם, לבני עדה מסוימת היה פיוז קצר מאוד והמרחק בין מלה/משפט שנאמרו להם ולא מצאו חן בעיניהם לבין שליפת סכין והעברת המשמיע למצב צבירה שונה – היה מהיר ביותר. בני העדה אמנם התבגרו והפכו לחלק אינטגרלי מכלל העם, אך הפיוז הלך והתרחב ודבק בשאר, משל היה וירוס אלים.

Once upon a time, some members of a certain ethnic group had a very short fuse, and the distance between a word/phrase they were told and disliked to pulling a knife and transferring the speaker (the person who said those things) to a different accumulation state – was extremely fast. The members of that ethnic group grew up and became an integral part of the entire populace, but the fuse expanded and stuck to the rest, as if it was a violent virus.

החברה שלנו הלכה מדחי אל דחי, במקום לצמוח ולגדול לטוב. נראה כי כולנו לקינו בקוצר רוח להאזין למה שיש לזולתנו לומר, אם כי אין לנו בעיה להשמיע ללא הרף גם כשאף אחד אינו מעונין להאזין לנו.

Our society deteriorate, instead of growing and developing for the better. We all seem to get deficiency with impatience of listening to what others have to say, though we have no problem voicing constantly even when no one wants to listen to us.

מלבד הדרת נשים מן השיח הציבורי ואי הבאתן להשמיע את דעותיהן למען נחכים ונלמד שיש זוית אחרת מלבד זו של המגדר השגוי, ישנה רעה חולה נוספת שלי אישית מביאה את הסעיף וגורמת לי לסגור את המדיה כשזו קורית. יש לזה מספר וריאציות:

Apart from excluding women from public discourse and failing to voice their opinions for the sake of us to become wise and learn that there is another angle besides that of wrong gender, there is another ill evil that personally causes me anger and causing me to shut down the media when it happens. It has several variations:

😦 "השאלה היא…" (וכאן מגילה שלמה של מלל, לא שאלה כלל ובסופה:) …"ונא בקצרה!"

לוא הייתי המרואיינת, אני מבטיחה שהייתי קמה והולכת בלי לטרוח לענות. מה זה ה"נא בקצרה!" הלזה? האם לא הוזמנתי להשמיע את דעתי המלאה? אלו מלים אפשר לבחור כדי להכניסן לסד הזה?

😦 "The question is…" (and here's a whole scroll of text, no question at all and at the end:) …"and please briefly!"

If I were the interviewee, I promise I would get up and leave without bothering to answer. What is this "please briefly!" Wasn't I invited to voice my full opinion? What words can you choose to put into this brace?

😦 "אם אפשר במשפט קצר".

או שהמרואיין (הרי זה בדרך כלל זכר, כי מדוע שיביאו אשה דעתנית חס ושלום?) מתעלם מהשטות הזו ועונה ככל העולה על רוחו ומביא את הסעיף למראיינת או שהוא מתחיל את דבריו בחזרה על דבריה והבטחת שוא כוזבת, אך במקום משפט קצר – הוא מפליג הלאה, אל מעבר להרי החושך. בשני המקרים התוצאה היא אחת – המשפט אף פעם אינו קצר.

😦 "If possible, in a short sentence".

Either the interviewee (is it usually male, because why would they bring an opinionated woman G-d forbid?) ignores this nonsense and answers as much as he likes and brings the fuse to the interviewer or he starts his words with repeating the interviewer's words and a false promise, but instead of a short sentence – he sails on, Beyond the mountains of darkness. In both cases the result is one – the sentence is never short.

😦 מאחר ואלה מלים נכתבות ולא מבוטאות, בלתי אפשרי להמחיש כדי לסבר את האוזן. אפשר רק לנסות לתאר: המראיינים מלעיטים עצמם בפלפלים חריפים לפני השידור וכנראה בוער להם מאוד, משום שהדבר מתבטא בדיבורם האוטוסטרדי והבלתי מובן לאוזן המנסה לבור את המוץ מהשטף. מישהו צריך להסב את תשומת לבם הבלתי ממוקדת שהקשקוש שהם מוציאים מקרבם במהירות האור גורם נזק כפול:

😦 Since these are written and unspoken words, it is impossible to illustrate to give a simple and clear explanation. I can but try to describe it: the interviewers stuff themselves with hot peppers before the broadcast, and are probably burning like hell, because this is reflected in their autostradic speaking which is incomprehensible to the listeners' ears that are trying to understand what is the flood about. Someone needs to focus their untargeted attention on the fact that the rattle they take out of themselves at the speed of light causes double damage:

א. סבלנותם של המאזינים/הצופים פוקעת כמעט מיד והם נוטשים. בכל זאת, הפתגם "דברי חכמים בנחת נשמעים", עדיין יש לו השפעה עלינו.

ב. הדיבור ההיסטרי מלחיץ את המרואיינים שבתורם מנסים להתחרות במלים הנמהרות ואף אחד אינו מבין את הבליל של הצדדים. שוב נטישה של הצופים/המאזינים ואחר כך מתפלאים למה אין טלויזיה ישראלית ראויה. באמת, למה?

A. Listeners/viewers' patience expires almost immediately and they leave. Still, the adage "words of the wise are said patiently," still has an effect on us.

B. The hysterical speech stresses the interviewees who in their turn try to compete with the rushing words and no one understands the parties' scribble. Again an abandonment of viewers/listeners and then there is a wonder why there is no proper Israeli television. Really, why?

😦   המרואיין עושה (טעות גדולה!) איזושהי אתנחתא כדי לנשום טיפת אויר לבל יכחיל חס ושלום או אולי (שומו שמיים!) כדי לשקול את דבריו בשביל להציגם בצורה נאותה, אך שבריר השניה הזה לא נותר יתום או ערירי, כי המראיין (זו עשויה גם להיות אשה, היות ויש לנו קצת ייצוג בצד הזה) מזדרז לעבור לנושא אחר או לסיים את הראיון. מה שנותר, זו תמיהה גדולה למה כל הסיפור הזה, אם אין נותנים פתחון-פה ראוי. לוא הייתי אני המרואיינת, הייתי שואלת את המראיין אם הבין את מה שרציתי להביע, משום שלא סיימתי להסביר את שהתכוונתי. זאת, בצרוף הסבר לִנְטוּל החינוך, שיש להתיחס לזולתך בנימוס ולא לקטוע את חוט מחשבתו. אינני מתימרת להבטיח שזה היה עוזר כהוא זה לשיח להשתפר או לשינוי בגישת המראיין. יש להם תוכנית להעביר ולא משנה מה יביאו בה. העיקר שהזמן יחלוף והמשכורת תכנס.

😦 The interviewee makes (a big mistake!) some sort of respite to breathe a drop of air so as not to turn blue G-d forbid or maybe (woe is me!) to consider his words in order to present them properly, but this split of a second is not left orphaned or solitary, because the interviewer (this may be also a woman, since we have some representation on this side) hurries to move on to another topic or finish the interview. What remains is a big wonder why this whole story was for, if not given a proper chance to speak. If I were the interviewee, I would ask the interviewer if he understood what I wanted to express, because I didn't finish explaining what I meant. This, joined with an explanation for this uneducated person, that he should treat other people politely and not cut off the anyone's train of thought. I don't pretend to guarantee that it would in any case help the discourse to improve or change the interviewer's approach. They have a programme to transmit no matter what they bring in it. The main thing is that time will pass and the salary will come in.

😦 "זמננו תם".

לפעמים מתלוה לצמד המלים הללו התנצלות כגון: "צר לי, אך…" "אני מתנצלת (לשון נקבה מכוונת, כי גברים לעולם לא יתנצלו חס וחלילה), אך…" או (הכי גרוע!) "אנחנו צריכים לסיים כי יש לנו פרסומות", מה שממחיש את סדר הדברים בחיינו ואלו נושאים באמת חשובים ומה צריך להשמיט בפני מה. נכון (וחבל עד מאוד) שאין לצפות מישראלי לנימוס, שבניגוד למספר ארצות תרבותיות, אין מלמדים אצלנו איך לשוחח ואין מנחילין את תרבות השיחה וכיבוד הזולת, אך בכל זאת אפשר לשנות את זה. פשוט, ענין של גישה, של יחס שוה לזולתך, שלא לדבר על "ואהבת את רעך כמוך". אפשר לסיים שיחה בצורה מתורבתת בלי להשמיע את הגרסאות הנלוזות הללו ובלי להעליב את בני שיחנו. מה לא בסדר בפשוט להודות למרואיין על זמנו ועל דבריו? למה צריך להוסיף את העלבון הזה שאין לנו זמן אליו? במה זה תורם לשיחה, לאינטראקציה, לראיון?

😦 "Our time is over".

Sometimes these couple of words are accompanied with an apologize, such as: "I'm sorry, but…" "I apologize (it's mostly women, because men will never apologize), but…" or (which is the worst!) "we have to wrap it up because we have advertisements", which demonstrates the order of things in our lives and which issues are really important issues and what should be left out to what. It is true (and very badly) that there is no expectation of politeness form Israelis, which, unlike a number of cultural countries, we are not taught how to converse, as well as implement the culture of conversation and respect for others, but it can still be changed. Simply, a matter of attitude, of an equal approach to others, not to mention "and love your neighbor as yourself". A conversation can be ended in a civilized way without voicing these derogatory versions and without insulting our interlocutors. What's wrong with simply thanking the interviewers for their time and words? Why add this insult to which we have no time for them? What does it contribute to the conversation, the interaction, the interview?

התוצאה מכל הנכתב לעיל היא, כפי שאנו נוכחות לדעת במציאות המרה של חיינו, שאין מתקיים דיון רציני ומעמיק בנושאים החשובים לנו ולצאצאינו וכל מה שהממשלה הזו רוצה – היא מעבירה. איפה העם, כמו במצרים, שיקום ויאמר את דברו במלואו ויכריז שנקעה נפשו מהשקרים שזו מאכילה אותו ויביא אנשים ראויים להיטיב עימנו ולא עם עצמם ובשרם? עוֹיְלֶעם גוֹיְלֶעם!

The result of all of the above is, as we leran in the bitter reality of our lives, that there is no serious and in-depth discussion of the issues that are important to us and our descendants, and all that this government wants – it passes. Where is the people, as in Egypt, who will rise and utterly speaking out loud and proclaim that they are sick of the lies that this nasty government is feeding them and will bring worthy people to benefit us and not themselves and their flesh? Oylem Goylem!

אפשר ורצוי לשאול שאלות נוקבות ולא לשטח את הדברים, אפשר ורצוי להעמיק ולא לרדד את השיח הציבורי, אפשר ורצוי להביא בעיקר נשים להשמיע את קולן ולהמנע לחלוטין מן המגדר האחר (לפחות עד שהנמנים עליו ישנו את התנהגותם ויחסם אלינו). אין שום דבר חכם או מחכים באשה המנחה דיון/תוכנית שכל מרואייניה על טהרת המגדר המיותר, להפך – זה ממש מביש! אולי זה תורם לאגו של הלזו (אין לי מושג כיצד זה), אך אין כאן שום תרומה חיובית לנו. נקעה נפשנו מזה.

It is allowed and required to ask rigorous questions and not to flatten things, it is possible and desirable to deepen and not to dampen public discourse, it is permitted and welcomed to bring mainly women to let their voices heard and avoid completely the other gender (at least until they will change their behaviour and attitude toward us). There is nothing smart or wize for a woman guiding a discussion/program that all her interviewees are all of the unnecessary gender, on the contrary – it's really shameful! Maybe this contributes to her ego (I have no idea how it is), but there is no positive contribution here. We are fed up with it.

במשפט אחד:

איך אומרת רבקה מיכאלי בפרומו לתוכנית צעקנית ירודת רמה: "שימו שקופית שאף אחד לא יצפה בכם". האמת? חבל שאין הם ושכמותם פועלים לפי ההמלצה הזו. התרבות היתה טובה יותר, השיח הציבורי היתה מתון ואולי היינו מנחילים גם דרך ארץ לדורות הבאים.

In one sentence:

How does Rivka Michaeli say in her promo to a low-pitched screaming program: "Put on a slide so no one will watch you." The truth? It's a shame they and the alike don't follow this recommendation. Culture would be better, the public discourse would be moderate, and perhaps we might also be teaching politeness for the generations to come.

הערה:

גם אם ישנן מספר צדיקות בסדום הזה, אלה מעט המעידות על הכלל והלך הרוחות. חבל.

Note:

Even if there are several righteous people in this Sodom, these are a few who Indicates the rule and the state of mind. Too bad.

ענן עשן

מבצע עמוד ענן, היום הרביעי, שבת בבוקר.

גולשת לאתר של הערוץ הראשון כדי להתעדכן, אך הטלויזיה שלנו דתית למהדרין ושומרת את השבת לקדשו. אין צורך כנראה לידע את הציבור במתרחש. הרי אין אנו משלמות את האגרה ולכן לא מגיע לנו להתעדכן בזמן אמת. באתר שלהם כתוב שהשידור החי הבא מי ישורנו. אני מניחה שהם עדיין לא קלטו שם, ברוממה, שמי שאינה מוצאת את המידע שהיא/הוא מחפשת וחוסמים מפניהן את הצפיה – תחפש הלה ערוצים אחרים ומשתמצא (וזה הרי זמין בעידן שלנו) – היא/הוא לא תחזור אליהם יותר.

בינתיים, אני עובדת בזעת אפי בחוה שלי בפייס ומחליפה מספר מלים עם הדמויות החמודות של שכנותי. חברה מבריטניה ואחרת מצרפת, מבקשות ממני מידע ומקורות לצפיה. אני מנסה להפנות אותם לשידורים בשפות שהן מבינות, אך למה שיהיה כדבר הזה ברשות השידור? הן מדווחות לי שהקישורים אינם עובדים. נו, זה מובן לגמרי – הרי הן לא שילמו האגרה, אז איך תוכלנה לצפות בשידורי הערוץ הישראלי באינטרנט? הגיוני, נכון? בערוץ 10 אין דורשים אגרה, אז אפשר לקלוט אותם באינטרנט בכל זמן. דא עקא, שכנותי בחוה בפייסבוק, אף שהן אוהדות אותנו, הישראלים, אינן מבינות עברית. במקום להפעיל מערך הסברה יעיל באמצעות הטלויזיה הישראלית – יש רק קדחת.

חברים אחדים בפייס מואילים להביע תמיכה בנו ומחזקים את ידי. אני מרגיעה אותם ומבהירה להם שאינני נמצאת בקו האש, ברוכה א-לוקימה, שלמזלי אני גרה במקום שהסיכוי לטילים שישלחו אליו הוא מאוד נדיר. פיגועים זה דבר אחר, כמובן. מאלה צריכה להזהר כל הזמן, למרות ש-טפו-טפו-טפו היה לנו שקט בזמן האחרון.

ניסיתי גם לחפש את הוידאו בו נראה מת'יו גולד, שגריר בריטניה בישראל כשהוא מבקר בקרית מלאכי ומבטא את הזדעזעותו לנוכח הזוועות בהן חזה – אבל למה שהממונה על ההסברה ינגיש את זה? הרי זה באנגלית ומרבית העולם מסוגלים להבין את השפה הזו וזו הסברה ממדרגה ראשונה. חלמאות, כבר הזכרתי?

אני עוברת להאזין ל-FM88. גדי ליבנה שר עם המוזיקה שהוא משדר ובעת הצורך מכריז על אזעקות "צבע אדום". תארנה לעצמכן את הקריין בביביסי או בקלאסיק FM עושה כך. הזוי לחלוטין. אין אצלם מצב כזה, הממשלות שלהן לא היו מסכימות להסכין עם מצב כזה של טילים על אזרחים, רק בישראל זה יכול לקרות. אני אוהבת את המוזיקה שגדי משדר כל כך במקצועיות ובחן. הוא אחד ויחיד מסוגו. הלואי והיו עוד רבים כמותו, הרדיו היה נשמע הרבה יותר טוב. אחריו, אין מה לשמוע, המוזיקה שמשמיעים קריינים אחרים אינה לטעמי, אז אני עוברת להתעדכן בחדשות ברשת ב', כי הרי הטלויזיה שומרת שבת, כזכור.

מדברים על החוסן הלאומי/האזרחי. ברור שהעם חזק ואיתן ונפשנו חסונה, הרי כבר בתנ"ך ציינו שעם קשה-עורף אנו, כך שיש לנו מוניטין לשמר, לא ככה? חבל שצוררינו הארורים לא השכילו להבין ששום דבר לא ישבור אותנו, כי אין לנו ברירה אחרת – זו המדינה שלנו עוד מקדמת דנא. שמנה לב שכתבתי המדינה, לא הארץ, כי הארץ אינה בלעדית שלנו וכדאי שמנהיגינו יפנימו את זה מה שיותר מהר ויפסיקו לברבר ולשפוך את דמנו בשם החזון המעוות שלהם. שישפכו הם את דמם קודם. איך התבטא השר הממונה על הנגב והגליל (שהביקורת שלי על אי עשייתו היא נפרדת) על השהידים המוסלמים: "האיש עם השמלה מתחבא בחורו כבר שש שנים, כי הוא מפחד מאיתנו ויחד עם חבר מרעיו הוא שולח אחרים להשתהד, לא את עצמו." אהבתי את הפועל "להשתהד". לפחות הוא דובר עברית רהוטה, ולא אמר "לבצע שיהוד", כמו העלגים המשתמשים בצורה מפגרת במלה "ביצוע" במקום להשתמש בפועל המתאים הקיים בעברית. לדוגמא: במקום לומר "לפגע", משתמשים בצרוף המלים המעוות "לבצע פיגוע" וכיוצ"ב. הלואי והיו מעבירים לדוברים קורסי רענון בשפתנו כדי לשמרה ולמנוע "ביצוע" עיוותה.

חומר למחשבה: כמה הזוי זה לצפות באיילה חסון המראיינת מהאולפן ברוממה את ריבחי רנטיסי בחַי כשהוא יושב באולפן בעזה? כמה מפליא לשמוע שהשר דיכטר מתראיין באלג'זירה? ואחר כך אומרים לנו שאין לנו עם מי לדבר!!! לא הזוי?

לילה בדרום / להקת פיקוד דרום

*

שבת, אין חפירות כרגע, אולי אוסיף מחר… בינתיים, כדאי לקרוא את הרשומה של איתמר: לא אסתפק ב"שקט"

תרבות הרייטינג

שלשום הגיע אלי בדוא"ל מאמרו המרתק של פרופסור עוז אלמוג והריני מביאה אותו כלשונו, ברשותו של מחברו.

החיוך של ארז טל

עוז אלמוג

לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות.

החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים.

ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שנעצה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.

נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.

שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו  בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.

המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.

ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.

הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.

אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.

——————

בדוא"ל שהועבר אלי היו הערות של שרשרת שולחיו, ביניהן: "גם אני מזדהה עמוקות עם הכתבה…
מה יצרנו? תרבות הריק…" "אני עד כדי כך מזדהה עם הכתוב שיש לי עכשיו ממש דפיקות לב מואצות. אנא אנו באים???? איני יודעת אם לא אקריא את המאמר הזה לתלמידי ואשאל לחוות דעתם. תודה רבה!"

—————-

אני קוראת את הכתוב ולבי נחמץ על ההחמצה שהדור שלי אחראי לה. הדור שלי הוא דור מלחמת יום כיפור שלחם על הגנת קיומנו במדינה שלנו. בני הצעיר נולד במלחמת הבוץ הלבנוני. ככל אם עבריה, הריני גאה בצאצאי, אם כי חבל לי על שהם וחבריהם יוצאי דופן המה בקרב בני דורם. אני, לביתי הפרטי עשיתי כמיטב יכולתי, וכך גם כמה מחברותי, אך אנו בהחלט מכות על חטא על שלא השכלנו לחנך כראוי את הדור כולו. אם מאן דהיא מדמיינת אותנו הולכות בעצמנו מבית לבית ומבית ספר לבית ספר ומחנכות, אז לא לכך התכוונתי, אלא לחוסר המעורבות שלנו בנעשה בחדרים החשוכים של ממשלות ישראל לדורותיהן, בעיקר בממלכת משרד החינוך. אני מאמינה שהשינוי יכול לבוא מלמעלה, מעמדות הכוח של השלטון, שעל פי נציגינו שם יישק דבר. היינו צריכות לשלוח (או שמא לקום בעצמנו ולשמש) נציגות ראויות יותר מרוב אלה שישבו ויושבים שם דבוקים בחוזקה לכסאותיהם, הבטוחים שמטרת הגעתם לבית הנבחרים היא אך ורק לעשות לביתם ולא לבית העם הנאנק תחת עוּלם המיותר ומממן אותם. המעטות ששלחנו, הישרות והחרוצות (מישהי זוכרת את מפלגת ד"ש?), נפלטו משם עד מהרה, היות והן לא הצליחו לצלוח את הבוץ הפוליטי המטנף במטרתן לעשות לתיקון הקלקולים. מלחמת מעטות נגד רבים אינה מצליחה ברוב המקרים.

מה הפתרון? כבר כתבתי בעבר שיש כזה והוא פשוט ביותר: לנהוג ביושר וביושרה. יש לטהר את בית הנבחרים עד היסוד, להעיף את המושחתים העומדים בראשינו ועושקים אותנו ולהקים לנו מנהיגים ישרי דרך. איך כתב פרופסור אלמוג על בני דורו: "מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש". אנשים ישרים אכן נסו מהפוליטיקה כל עוד רוחם בם משום שסרבו להתלכלך בטינופת. האמיצים המעטים שהעיזו לטבול את ידם בסחי במטרה להרחיק את השרצים ששורצים שם, נכשלו. אני סבורה שאפשר עדיין לתקן. את הנעשה אמנם אי אפשר להשיב, אך את הנוכחים שם אפשר לסלק ולהתחיל מחדש עם בדק בית יסודי ושידוד מערכות. לזה צריך אנשים ראויים ואני מקוה שישנם עוד צדיקים בסדום (צדיקות מעטות יש והן בהחלט נכונות) שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את העול ולמלא ביושר את המשימה הלא קלה הזו.

פני הדור כפני הטלויזיה המשדרת אליו. הרי לא אטול שום קורה מבין עיני אף אחד אם אזכיר שסוג התרבות הנצרכת הינו פועל יוצא מן החיברות שלנו, מן הערכים (או חוסר הערכים) שספגנו ראשית לכל במשפחתנו (הן הגרעינית והן המורחבת), ממה שלמדנו בגן ובבית הספר, מהחברה בה אנו חיים ובעיקר –ממה שאנו רואים וחווים בסביבתנו הקרובה וגם הרחוקה. הדור שעליו מדבר פרופסור אלמוג מחובר רובו ככולו אל הכפר הגלובלי ושואב משם את ערכיו ומושגיו, במקום להתחבר בעיקר (אך לא רק, כמובן) אל ערכי עמו ולשאוב ממקורותינו החכמים. חבל גם שהדור הזה בחר לחקות את הקלוקל, המיידי, חסר הסבלנות והסובלנות, כגון מה שמגיע מארצות הברית, שבמכוון אינני מכנה אותה תרבות במובן העמוק של המלה. אמנם זו מכונה תרבות, אך מי ששומרת נפשה מומלץ לה לרחק ממנה פרסאות רבות ככל האפשר. במקום לשאוב מן הראוי והמיטב שמציעה החשיפה אל תרבויות אחרות, בוחר חלק גדול מדור הריק לצרוך את הכאן ועכשו וממש לא אכפת לו שאחריו המבול. זה דור שמאן דהיא ממנו העירה לי פעם על האומץ שיש לי (לטענתה) לפרסם מגילות ארוכות על אף שלקוראים אין סבלנות לקרוא מעבר לשתי שורות במציאות הזו של סיסמאות ותמצות קלוקל, של עוני בשפה ושטחיות. נו, טוב, אני הרי מתכתבת עם עצמי, אז אני ממשיכה בשלי…

אנחנו חינכנו את הדור הזה. ירקנו הרבה מאוד דם והשקענו את מיטב יכולתנו ומאמצינו במה שהאמנו שאנו צריכות להעביר לצאצאינו. למה זה לא עבר כפי שתכננו? כי אנחנו לא לבד. לסביבה השפעות חזקות יותר מכל ערכים של משפחה, גם המלוכדת, החמה והאוהבת ביותר. גם את הנכדים הפסדנו, לצערי.

ארז טל הינו דוגמא מובהקת לכך שאין דבר בטוח, שלא תמיד הבטחות מתקיימות. ההתחלה המבריקה שלו היתה ב"העולם הערב" בערוץ 2 הנסיוני (שגם הוא אבד בדרך אל הרדידות). לאחר מכן, הוא עשה את "רק בישראל", שהיתה לא יותר מנחמדה ומצחיקה, אך אני בספק כמה ידעו לצטט ממנה קטעים או אם הוציאה מטבעות לשון כמו "העולם הערב". מה שאני זוכרת מהתוכנית, זה רק את אורנה בנאי הכשרונית בתור לימור המהממת, אבל זו רק אני.

איך מעבירים מעלינו את רוע הגזרה של תרבות הרייטינג? גם פה יש לי פתרון פשוט: שידוד מערכות יסודי. למחוק מחיקה מוחלטת את השטויות המשודרות כיום ולהפנות את כל התקציבים ליצירה מקורית איכותית כגון שבתות וחגים, מעורב ירושלמי, בטיפול, חטופים (תהיה עונה שניה, יש!!!) ועוד שנעשו כאן. הסליחה עם אלה שלא הזכרתי, כולל אלה הנמנים על ז'אנרים אחרים כמו זה הסאטירי של ארץ נהדרת הנפלא. חלק מהן נקנה על ידי רשתות מכובדות בחו"ל, מה שמוכיח לנו שלמרות שהיצירה נוצרת בעברית, אפשר בהחלט למוכרה לגויים, גם אם הם עורכים בה שינויים כדי להתאימה לקהל.

ידיד שלי (מהדור של פרופסור אלמוג) נקלע לבית מאן דהוא ומצא אותו יושב דבוק לתוכנית ראליטי על יפות וחנונים. לאחר מספר דקות בהן בהה ידידי בעל כורחו במתרחש על המסך, הוא חש צורך עז להקיא ולפיכך חש האיש חיש למלט את נפשו מהאיחס. את תובנתו מן החויה המחליאה סיכם באוזני במלים הבאות: "אין צורך להלחם בעם ולדכא אותו כפי שנעשה בסין ובמדינות כמותה, מספיק לטמטם את העם באמצעות החרא שמציגים בטלויזיה וכך לשלוט בו." כמו כן, תהה ידידי איך זה שהחנונים נחשבים לחכמים אם היו כל כך טפשים להסכים להשתתף בתוכנית כזו. האם הכסף יעוור עיני כל ויענה הכל?

אין לנו טלויזיה שמשדרת איכות. למה? כי יש את התפישה שאותי כל כך מקוממת, לפיה צרכנים המחפשים איכות מעטים המה ולכן הם אינם נספרים. אף אחד אינו מעלה בדעתו ש"מסעודה משדרות" כבר אינה אותה אחת משנות המאה שעברה וכי גם היא התפתחה וזכתה ללמוד ולהתקדם בחיים וכדאי כבר להשמיט את המושג הזה ממקומותינו ולכוון גבוה ככל האפשר. כשהברירה תהיה בין גבוה לגבוה – לא תהיה בעיה של רייטינג ונהירה אל הנמוך, נכון?

אולי. אפשר רק לקוות. לטוב, רק לטוב.

אחד מקרובי, מהדור הישן, נהג לומר לילדיו באידיש: "טמבל, נעם א ביכל אין די האנט" (טמבל, קח ספר ביד). זה היה בטרם פרצה הטלויזיה בישראל להשחית את חיינו

הגרסא המקוצרת: אין. רוצים שינוי!

קישורים:

1. האתר המעניין של פרופסור אלמוג

2. מה שכתבתי מזמן על התרבות (תמיד כדאי לשנן שוב)