ארכיון תג: טרור

איזה מין עולם ? What kind of a World

ציפורים נודדות, ביאטריס היא מן הסתם אחת מהן Migrating birds, Béatrice is probably one of them

ציפורים נודדות, ביאטריס היא מן הסתם אחת מהן   Migrating birds, Béatrice is probably one of them

אי אפשר שלא לתהות באיזה מין עולם אנו חיות, עולם ממש נורא!

One can't help but wonder what kind of world we live in, a really awful world!

ביאטריס ואני בסקייפ. אני צופה בה איך היא מכינה את עצמה לארוז את ביתה ולעבור למקום חדש בו הציעו לה עבודה חדשה. היא מבוקשת למדי בתחומה ויכולה היתה להשאר עד שיבה טובה במשרה הנוכחית, אך היא מהסוג שיש לו קוצים בישבן ושאינו מסוגל להתביית. היא חשה צורך לעבור כל מספר שנים למקום חדש ולעבודה חדשה כדי לא להשתעמם. אני, לעומת זאת, יכולה לשבת במקום אחד עד עולם ולא לזוז לנצח. אנחנו הפכים.

Béatrice and I on Skype. I watch her as she prepares herself to pack her house and move to a new place where she is offered a new job. She is quite in demand in her field and could have stayed in her current position until advanced age, but is the kind who has thorns in her buttocks and is unable to become domesticated. She feels the need to move to a new place and a new job every few years in order not to get bored. I, on the other hand, can sit endlessly in one place and not move forever. We are opposites.

בדרך כלל, לא לוקח לה זמן רב להחליט לאן לעבור, משום שהשיקול שלה על פי רוב הוא הענין בעבודה המוצעת ואם זה מקום שעדיין לא גרה בו. הדרכון שלה מלא בעקבות ממקומות ברחבי העולם בהם גרה. בדרכון שלי יש את סימני הביקורים שלי כשטסתי לפגוש אותה, בעיקר בפאריז, אך גם בבריטניה ובקנדה. מן הסתם אני 'פנים מוכרות' אצל פקידי ההגירה. יש אפילו אחת נחמדה בנמל התעופה באורלי איתה יצא לי לשתות קפה מספר פעמים מחוץ לשעות עבודתה ואפילו להפגש בסקייפ מדי פעם. אני מתיידדת בקלות.

Usually, it doesn't take her long to decide where to go, since her consideration is for the most part her interest in the work offered, and if it is a place she still didn't live at. Her passport is filled with tracks of places around the world where she had lived. My passport has the traces of my visits when I flew to meet her, mainly in Paris, but also in the UK and Canada. I'm probably a 'familiar face' with immigration officials. There is even a nice one at the Orly Airport with whom I had coffee several times outside of her office hours and even meet from time to time on Skype. I make friends easily.

בשנים האחרונות, הפכה ההחלטה לאן לעבור קשה יותר ויותר. לא משום הצעות העבודה – אלה אינן חסרות – אלא משום שהעולם הפך להיות למקום נורא. אין מקום בטוח, אין מקום בו אפשר לחיות בצורה סבירה, אין מקום על הגלובוס בו את יכולה לדעת שיהיה לך טוב בו. אין. בכל מקום טרור: אם זה איסלמי עם אין ספור הקבוצות מכל מיני פלגים שאין כח להתעמק בהן ובהם; אם זה איזה משוגע יוצא לטבוח בבני אדם ללא סיבה נורמלית, אולי כי מישהו הרגיז אותו או כי שמע קולות בראשו; איסלמיסטים חוטפים אנשים, נשים וילדות/ים, אם זה למטרת גיוסן לשורותיהם או כדי למלא תפקיד של שפחות מין; על גבולנו הדרומי יש לנו את החמאס ושאר הארגונים הפועלים נגדנו כדי לשרוף את בתינו ושדותינו ולשלוח אלינו טילים; בגבול הצפון מחכה החיזבאללה, שליחה של אירן, להשמיד את מדינת ישראל. אין רגע דל. את יכולה לצאת לרחוב לתומך כדי לערוך קניות או לשבת עם חברות בבית קפה וזה עלול להסתיים בצורה לא טובה לך רק משום שהיית במקום ובשעה הלא נכונים.

In recent years, deciding where to move became increasingly difficult. Not because the job offers – these are not lacking – but because the world has become a terrible place. There is no safe place, no place where you can live reasonably, no place on the globe where you can know that you will have a good life at it. There is not. Terrorism everywhere: if it is Islamic with countless groups of all kinds of factions that we have not the strength to delved into; if it is some crazy person who foes out to slaughter humans for no normal reason, maybe because someone upset him or he heard voices in his head; Islamists kidnap people, women and girls and boys, whether for recruitment or to play the role of sex slaves; on our southern border we have Hamas and other organizations acting against us to burn our homes and fields and send missiles to us; on the northern border, Hezbollah, an envoy of Iran, is waiting to destroy the State of Israel. There's not a dull moment. You can go out on the street innocently in order to do your shopping or sit with friends at a café and it may end badly for you just because you were at the wrong place and time.

A Minute-By-Minute Look at The New Zealand Volcano Eruption

NBC News

ואם אין טרור במקום כלשהו – יש בו אסונות טבע. אני תוהה היכן יש על כדור הארץ מקום בו אפשר לחיות בשקט ובשלוה, בלי לדאוג לשום דבר, לכלום. לא נראה לי שיש מקום כזה, משום שהתחממות כדור הארץ – זו שהמנהיגים ברוב מדינות העולם מתעלמים ממנה ומכחישים אותה – היא עובדה קיימת הגורמת לשינויי אקלים קיצוניים המשפיעים על חיינו וחיי הבאים אחרינו. כשביאטריס חתמה על חוזה עבודה באוסטרליה, היא לא תארה לעצמה שהיא עומדת להחנק מעשן השריפות הנוראיות שאינן נכבות. סידני אפופת עשן מכל עבר ואין רואים שום אופק בהיר שם. זו לא היתה בחירה מוצלחת. איני רואה את עצמי מפקירה את שלמות גופי ונפשי וטסה לבקר אותה שם. לא באוסטרליה.

התפרצות הר הגעש באי ווייט/ ואקאארי בניו זילנד

Incredible footage shows calm before fatal blast on Whakaari White Island

And if there is no terror anywhere – it has natural disasters. I wonder where on earth there is a place where we can live in peace and quiet, without worrying about anything, not a thing. I don't think such a place exists, because global warming – the one that leaders in most countries ignore and deny – is an existing fact that causes extreme climate change that affects our lives and the lives of our offspring. When Béatrice signed the job contract in Australia, she didn't think she was going to suffocate by the horrible non-extinguished fire smoke. Sydney is blankete by smoke and there is no clear horizon. It was not a good choice. I don't see myself abandoning my well-being -both body and mind – by flying to visit her there. Not in Australia.

במשפט אחד:

אין מה לעשות – היא אוהבת לעבוד ועדיין מבוקשת בתחומה. אני מחזיקה לה אצבעות בתקוה לטוב.

In one sentence:

There is nothing to do – she loves to work and still her expertise in her field is demanded. I keep my fingers crossed with hope for the best.

הר הגעש התפרץ: "האסון היה שאלה של זמן" אתר וואלה

פאריז 13 בנובמבר  2019  Paris November 13

November 13: Attack on Paris

אנשים עמדו ברחובות בשקט, זוכרים. אני רגילה לטכסי הזכרון בארץ, לזכר השואה ולזכר חללי צה"ל, עם שתי דקות הצפירה. פה לא היו סירנות, היה שקט.

People were standing in the streets quietly, remembering. I am used to the memorial ceremonies in Israel, the Holocaust memorial and the IDF fallen, with the two minutes siren. Here there were no sirens, it was quiet.

ביאטריס ואני עמדנו דומעות, איננו מסוגלות לעצור בעד הדמעות לזלוג לנו מהעיניים. אנחנו רגשניות. חשבתי על הטילים הנופלים בזמן הזה על המדינה שלי, על בני עמי שאינם יכולים לעמוד זקוף, אלא מכונסים בתוך המקלטים, מתפללים לטוב, ששום טיל לא ייפול עליהם. התפללתי למענם.

Béatrice and I stood tearfully, unable to stop the tears from running out of our eyes. We are sentimental. I thought about the missiles that fell at this time on my country, on my people who can't stand upright, but gather in their shelters, pray for the good, that no missile will fall on them. I prayed for them.

Paris Attacks Aftermath & Manhunt (Sky News)

במשפט אחד:

לזכור בפאריז את הטרור.

In one sentence:

Remembering terrorism in Paris.

בלתי יאמן Unbelievable

בלתי יאמן, אך זה קורה אצלנו: מדינה מודרנית תחת טרור יומיומי והעולם בסדר עם זה.

Unbelievable, but it happens here: a modern state under daily terror and the world is okay with it.

היא אורזת. אני מביטה בה בשתיקה. "הייתי נשארת", היא מתנצלת "אבל זה למעלה מכוחותי. איני יכולה להתמודד עם דבר כזה."

מה אני יכולה לומר לה? היא אמנם יהודיה, אך אינה תושבת. היא אינה חייבת להשאר פה.

She's packing. I look at her in silence. "I would have stayed," she apologizes, "but it's beyond my strength. I can't cope with that. "

What can I tell her? She is Jewish, but is not a resident. She does not have to stay here.

אנחנו רגילות לטילים הללו, לטרור היומיומי על הגבול עם עזה, לטרור הדקירות. יש בנו את החוסן הנפשי להמשיך את חיינו למרות כל אלה, אבל זה לא מה שאנו רוצות. אנחנו רוצות לחיות בשלום. אנחנו רוצות ששכנינו יחיו בטוב ובשלום. איך עושות את זה?

We are used to these missiles, to the daily terror on the border with Gaza, to the terror of stabbings. We have the mental strength to continue with our lives despite all of these, but this is not what we want. We want to live in peace. We want our neighbours to live well and in peace. How can this be done?

במשפט אחד:

כולנו תקוה ששוב אין מלחמה לפתחנו.

In one sentence:

We all hope there is no war again on our doorstep.

יובל דייןלאסוף [מלים]

Yuval Dayan – Gather

פאריז פסח ה'תשע"ח Paris Pesach 5778

מלקולם מקלארן וקתרין דנבפאריז פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis Paris

פסח בפאריז. מזג האויר קר, רק 0c16 ואני מרגישה לא משהו עם זה. כרגיל, מעדיפה את החמימות בארץ.

Passover in Paris. The weather is cold, only 160c and I'm not good with it. As usual, I prefer the warmth in Israel.

פעם היתה העיר הזו מופת ליצירת אמנות מעניינת מכל הסוגים. בבחרותי, חלמתי להגיע אליה ולהנות ממה שיש לה להציע. היו זמנים שחשבתי לעבור לגור למשך שנה בפאריז – הן כדי לחרוש את העיר והן כדי ללמוד את השפה המקסימה שתמיד היתה לי חולשה אליה. מאוד משך אותי לתור מקומות כמו הגדה השמאלית, מונמארטר, מוֹנְפַּרְנָאס ועוד, שתוארו בספרים הצרפתיים המתורגמים שקראתי בעברית. שמות כמו כנסיית סן ז'רמן דה פרה, מוזאון הלובר, מגדל אייפל (אבל בלי שום רצון לטפס עליו) הלהיבו את דמיוני. נשים שפעלו בעיר, כמו סימון דה בובואר, סימון סניורה, רומי שניידר ועוד מלא נשים מרשימות שהיו לי למודל ולמופת.

Once upon a time this city was a model of interesting art of all kinds. In my youth, I dreamed to come here and enjoy what it has to offer. There were times when I thought I would move to Paris for a year – both to explore the city and learn the charming language I always had a weakness for. I was very attracted to places such as the La Rive Gauche, Montmartre, Montparnasse, etc., described in the French translated books I read in Hebrew. Names like Abbaye de Saint-Germain-des-Prés, Musée du Louvre, Tour Eiffel (but with no desire to climb it) excited my imagination. Women who lived in the city, such as Simone de Beauvoir, Simone Signoret, Romy Schneider and other impressive women who were my role models and exemplary.

 מלקולם מקלארן – ג'אז זה פאריז

Malcom McLaren – Jazz Is Paris

מזה מספר שנים שהעיר הזו התקפלה, מכונסת בתוך עצמה מפחד הטרור. מה שהתחיל כרצח יהודים בידי מוסלמים ארורים ולא קיבל מענה מתאים, הפך לרצח שאר האזרחים הלא מוסלמים. עיר הלומת טרור. לא הייתי בוחרת לבלות בה את הפסח אלמלא ההזדמנות לפגוש את ביאטריס פנים אל פנים.

For several years now, this city has been retreated, withdrawn into itself because of terror. What began as the murder of Jews by bloody Muslims and did not receive a proper response, became the murder of other non-Muslim citizens. A city stricken with terror. I would not have chosen to spend the Passover here were it not the opportunity to meet Beatrice face-to-face.

מלקולם מקלארן – פאריז (סידי 1)

Malcolm McLaren – Paris (CD 1)

מקומות בהם נהגה ביאטריס לבלות נסגרו, בתי הקפה אינם הומים כמו בעבר, העיר איבדה את הקסם שלה. אין הרבה חשק להסתובב ברחובות, ודאי לא בלבוש מסורתי. החשש מפני השכנים המוסלמים מזכיר לי את מה שקרה ליהודים בזמן הנאצים. ביאטריס מתארת בכאב איך כילדה שיחקו כל הילדים בשכונה ביחד בלי שעיינו זה את זו, אלא להפך – עובדת היותם הוריהם מהגרים קֵרבה ביניהם. אני יכולה לדמיין איך פעם היה אחרת ועד כמה זה השתנה בצורה קיצונית לרעה.

Places where Béatrice used to hang out were closed, the cafés are not as crowded as before, the city had lost its charm. There is not much desire to walk around the streets, certainly not in traditional garb. The fear of the Muslim neighbours reminds me of what happened to the Jews during the Nazis time. Béatrice describes painfully how as a child, all the children in the neighbourhood played together without looking in hostile at each other, but on the contrary – the fact that their parents were immigrants brought them close to each other. I can imagine how different it was once and how drastically changed.

מלקולם מקלארן – פאריז (סידי 2)

Malcolm McLaren – Paris (CD 2)

אני שמחה שאני רק תיירת פה ואיני צריכה לחיות במקום הזה. הטרור בישראל יותר נוח, נראה לי. ישראל היא ביתי, ארצי, מולדתי.

I'm glad that I'm just a tourist here and I don't have to live in this place. To me, terrorism in Israel seems more convenient. Israel is me home, my country, my homeland.

Links:

Sarah Halimi, Wikipedia

Mireille Knoll, Mida site

 

היום בו התרסקו המטוסים The Day the Airplanes Crashed

Israel's Memorial to American's 9/11 Attack

 

כולנו זוכרות היכן היינו ומה עשינו ביום בו חטפו הטרוריסטים מטוסים וריסקו אותם על מטרות תמימות, כן? כולנו זוכרות את האימה, התדהמה, ההלם, נכון?

We all remember where we were and what we did on the day when the terrorists kidnapped and crashed the planes onto innocent targets, right? We all remember the horror, the consternation, the shock, yes?

אוי מנצ'סטר ! Oy Manchester

 

ריטה ומוש בן ארי – שיר המעלות

Rita & Mosh Ben Ari – Shir HaMa'a lot

הלכתי לישון די מאוחר אמש. הייתי עסוקה בצפיה בסדרה המעולה והסוחפת "בורגן" ואחריה פרשתי לישון. החדשות לא פרצו אלינו. איני נוהגת לבדוק את החדשות לפני השינה, כי בדרך אין אצלנו כאלה, לא בשידור חי ולא באחת בלילה. הלכתי לישון שלוה.

I went to sleep late last night. I was glued to the screen watching the excellent series "Borgen", and afterword I went straight to bed. The news didn't break to us. I don't have the habit of checking the news before going to bed, since we usually don't have them, no live and not at one o'clock in the night. I went to sleep peacefully.

Diwan Halev – Shir Lamaalot

נורא לקום בבוקר עם חדשות נוראיות כאלה. נורא להיווכח לדעת שרוב הנפגעים הם ילדים תמימים שכל "פשעם" היה לנכוח בקונצרט של אלילה שלהם. לבי-לבי עם הנפגעים ובני משפחותיהם ואני מקוה להחלמה מהירה של הפצועים, כולל אלו שחווים טראומה. נקוה שהטרור לא יכה שוב, אמן!

It is horrible to wake up in the morning to such horrifying news. It is awful to realize that most of the victims are innocent children that all their "crime" was to attend a concert of their idol. My heart goes out to the casualties and their families, and I hope they will have a speedy recovery, including those who are traumatised. Let's hope that the terror won't strike again, Amen!

Eric Clapton – Tears in Heaven

לילה טוב ושקט Quiet Good Night

The Weavers – Goodnight Irene

בילדותי, היינו מברכות זו את זו בברכת "לילה טוב" או "ליל מנוחה". בעקבות גלי הפיגועים משנת 2001, הפכה הברכה ל"לילה טוב ושקט" וברכת "ליל מנוחה" נשמטה מהשפה כמעט לגמרי.

In my childhood, we used to grit each other by saying "goodnight" or "resting night". Following the terror waves since 2001, it became "quiet good night", while "resting night" was extinct almost completely.

שבת שובה ה'תשע"ז Shabbat Shuvah 5777

933

עברו 13 שנה. מי זוכרת?

13 years have passed. Who remembers?

יום בחיים A Day in the Life

Oy vey!!!

Oy vey!!!

יום בחיים, כ"ח בתשרי ה'תשע"ו (11.10.15).

הבוקר בא אחרי לילה שקט יחסית אצלנו. היו לי כמה דברים דחופים לעשות, כמו לשמור על היבולים בפארם טאון שלא ירדו לטמיון, כך שלא יצא לי להתעדכן בחדשות, לא על פיצוץ המכונית על הבוקר וגם לא מה עשתה נבחרת ישראל אתמול נגד נבחרתה של קפריסין. אינני מחוברת לשום עדכונים, משום שאינני אוהבת את ההפרעות הללו כל כמה שניות ואת המידע הזורם ללא הרף. אם אני רוצה להתעדכן, אני עושה זאת בזמני החופשי ולא באילוץ. כמה שזה היה חשוב לגאוה הלאומית שלנו, ממש לא התעניינתי. כשהייתי צעירה, אהבתי לצפות בכדורגל (וגם לשחק), אך עם השנים הפך המשחק להיות משעמם כל כך, שסבלנותי כבר אינה יכולה להכיל. היה די הזוי אמש: כל היום טרור ודקירות בבירה, ואילו בלילה – משחק כדורגל בין ארצי עם אבטחה חסרת תקדים, כפי שהצהירו הכותרות. הזוי, אך החיים נמשכים למרות גל הטרור העובר עלינו. אנו נתגבר!

A Day in the Life, 28 Tishrey 5776 (11.10.15).

The morning comes after a relatively quiet night in our area. I had some urgent tasks to attend to, like watching the crops in FarmTown to prevent them to go to waste; therefore, I didn't have the chance to update with the news. Not about the car explosion earlier, and not even what was the score in the football game between the Israeli and the Cyprian teams. I'm not connected to any updates, because I don't like being interrupted every second, or the information streaming continuously. If I wish to be updated, I do it in my free time and not by being pushed. Despite the importance to the national Israeli pride, I wasn't interested. When I was young, I loved watching football (as well as playing), but as the years went by the game became so boring, that my tolerance can't stand in this torture anymore. It was quite hallucinatory yesterday: all day long terror attacks and stabbings in our capital, but in the evening – a football match with unprecedented security, as the headlines declared. Hallucinatory, but life goes on despite this terror wave we are going through. We shall overcome!

Vey oy!! אוי ואבוי

!!!Vey oy אוי ואבוי

נדברתי עם השכנה לצאת לקניות, אך היא הבריזה לי, החצופה. בעקבות כך, התערער קשות מקומה בצוואתי. למרות זאת, החלטתי לרדת לחדרה באוטובוס, משום שכמעט ולא נשאר לי כלום ומה אני יודעת איזה מצור עלול ליפול עלינו ולא נוכל לנסוע בדרכים כלל.

I planned to go shopping with one of my neighbours, but she stood me up, the cheeky. Consequently, she can be assured that her share in my will had severely undermined. However, I decided to go to Hadera by bus, because I have almost nothing left, and I can't be sure what kind of a siege might fall upon us and we won't be able to drive in the roads at all.

בעודי מכינה עצמי לצאת, מתקשרת אלי כלתי לדרוש בשלומי בימים טרופים אלו. בשל כך, מקומה בצוואתי מובטח מאוד! אני מרגיעה אותה שהתקרית הבטחונית בקציר (שלא קיבלנו עליה פרטים ואין לנו מושג מה ארע בה), לא נשנתה, לפחות לא בצורה גלויה, כי לא קיבלנו מאז שום עדכון על בעיות חדשות. היא מספרת לי על מה שקרה הבוקר, על הפיצוץ, מביעה את דאגתה ושואלת אם לא אוכל לדחות את נסיעתי. בכל זאת, אוטובוס, לא משהו בטוח כעת. גם מכונית אינה דבר בטוח, אני עונה לה, ואולי אפילו אופציה עוד יותר גרועה, אבל אין ברירה, אני צריכה לאכול לפעמים ולכן עלי לחדש את המלאי. למרות געגועי העזים לנכדי ורצוני העז לבלות איתם, לא היא ולא אני מציעות שאגיע אליהם היום. בדרך כלל, אני מבקרת אצלם בשעות אחר הצהריים, כשהנכדים חוזרים מהגנים, ומתנחלת לארבע שעות שלמות, עד שהאוטובוס האחרון לקציר, היוצא בשמונה בלילה, מגיע לאסוף אותי. במצב הנוכחי, עדיף להמנע מלהסתובב בואדי ערה בשעות הערב. לא ששעות היום בטוחות יותר…

While preparing myself to go out, my daughter-in-law calls to ask how I am doing in these chaotic days. Her share in my will is very certain! I assure her that the security incident (on which we didn't get any details, and we have not a clue what happened there), didn't repeat, at least not publically, because we haven't got any update about new incidents ever since. She tells me about the car explosion this morning, expresses her concern and asks if I can't postpone my trip. After all, it's a bus, not something safe currently. A car is not a safe thing either, I reply, and perhaps even a worse option, but I have no choice, I need to eat sometimes, therefore I must renew my inventory. Despite that I miss my grandchildren very much and despite my strong craving to see them, neither she nor me suggests that I'd come to see them today. Usually, I visit them in the afternoon, when my grandchildren are back from kindergarten, and then I settle there for four whole hours, until night time, when the last bus from Kazir comes at eight o'clock to collect me. In the current situation, it's best to avoid wandering around Vadi Ara in the evening. Mind you, it's not safe during the day either…

Such a great solution איזה פתרון מצוין

Such a great solution
איזה פתרון מצוין

הנהג הלוקח אותנו חדרתה רציני מאוד. שלא כהרגלו, הוא מקבל את פני בפנים חתומות ואינו מחייך אלי, בקושי מניד בראשו לברכת השלום שלי. אני מתארת לעצמי שלא קל להיות ערבי במצב הנוכחי. הרדיו כבוי. הנסיעה עוברת בשתיקה גמורה. הנוסעים, עיניהם תקועות במסכי הטלפונים הסלולריים, עסוקים בהתעדכנות ובהעברת מסרים. הכל בהיכון. אני מביטה מבעד לחלון, מקבלת בנחת את השמש הלוטפת את פני ונהנית מהנוף. זוהי חבל ארץ יפהפיה. הלואי והיתה גם שלוה. הנסיעה עוברת.

The driver who takes us to Hadera is very solemn. Not as usual, he welcomes me with no smile, his face sealed. He barely nods after I greet him. I imagine that it's not easy to be an Arab in the current situation. The radio is turned off. The trip passes in a total silence. The passengers, their eyes stuck in their cellular screens, are occupied with updating and text messaging. Everybody is alert. I look through the window, pleasantly receiving the caressing sun and enjoy the view. It's a beautiful land. If only it was peaceful too. The trip passes.

אני נכנסת לחנות הנשק בחדרה במטרה לקנות לעצמי אקדח גז מדמיע. בעל המקום הגנב מנצל את המצב כדי לעשות עלינו קופה. לא עלי! אין לי כוונה להוציא על זה 300 ₪ (!!!), כשהמחיר נמוך בהרבה. על מיכל הגז הוא רצה 150 ₪, בעוד שזה אמור להיות המחיר של האקדח עם 2 מיכלים. גנב! הוא מנצל את העובדה שהוא היחיד באזורנו, ממש גועל נפש! אני יוצאת בפחי נפש, אך נחושה לחפש באינטרנט. אם אצטרך, אסע לתל אביב כדי לרכוש את זה. הנסיעה באוטובוס לא תעלה לי 150 ₪.

I'm going to the weapon shop in order to buy myself a tear gas gun. The owner exploits the situation to rip us of. Not me! I have no intention to spend 300 ILS (!!!) on this, when the price is much lower. He wanted 150 ILS on the gas container, when this should be the price of the gun with 2 gas containers. What a thief! He exploits the situation because he's the only gun seller in our region. Really disgusting! Disappointment, I leave the shop, but decisive to search on the internet. If I'll have to, I'd go to Tel Aviv to purchase this. The bus fee won't cost me 150 ILS.

אני סועדת את לבי במסעדה מצוינת. ארוחת הצהרים טעימה לי מאוד, גם אם זה בגפי. סביבי, המולת הסועדים האחרים. גם הם, לא כולם סועדים עם מישהו/י. אני אוהבת להביט באנשים, לראות את שפת הגוף שלהם, איך הם מתקשרים זה עם זה או עם זו או כיצד אינם מתקשרים. יש המנהלים שיחה ערה ביניהם ויש השותקים, אחרים מחליפים פה ושם הברות זה או זו לעבר זה או זו (ושאר הקומבינציות האפשריות), כאלה הנועצים עיניהם במסכי הטלפונים הסלולריים שלהם במקום בעיני חבריהם לסעודה. יש כל מיני. לפעמים אני מחברת לעצמי דיאלוגים דמיוניים של מה הם עשויים לומר זה לזה או מה הם נמנעים מלומר. אותי זה מרתק.

I'm having lunch in a nice restaurant. The meal is very delicious, even if I'm having it by myself. Around me, the turmoil of the other diners. They too, not all of them have partners. I like to watch people, see their body language, how they communicate with each other, or how they don't communicate. Some conduct a vivid conversation with each other and some are silent, others exchange a few syllables with each other here and there, some stare at their cellular screens instead of looking at their dinner partners. There are all kinds of dinners. Sometimes I make up imaginary dialogues of what they might say to each other, or what they avoid of saying. I find it fascinating.

בדרכי אל הסופרמרקט וממנו, אני סוקרת את הרחוב בקפידה ומביטה תכופות מעבר לכתפי, מוכנה להדוף כל מתקפה של איזשהו מטורף ערבי שנפשו המסוכסכת תחשק להזיק לי. גם בקבוק מיץ תפוזים של שני ליטר עשוי לשמש כנשק בעת מצוקה. לא שיש לי עבר קרבי, אך שלם לא יצא המופרע מעימות עימי.

הרחוב שקט ואני עוברת את המסע הקצר בשלום.

On my way to the supermarket and later to the bus stop, I keep a close watch on the street and look frequently over my shoulders, ready to push back any attack of any lunatic Arab whose embroiled confused soul wishes to harm me. A two litter orange juice bottle might also be a weapon in time of need. Even though I'm lack of a Combat experience, such a disturbed drek won't come out complete of a confrontation with me.

The street is quiet and I pass my short journey peacefully.

עמוסת מצרכים, אני עולה על האוטובוס של 14:40. הנהג היהודי פטפטן, כהרגלו, מביע את דעתו על המצב ומעיר את הערותיו הבלתי מחמיאות נגד הערבושים הטרוריסטים. הוא אינו מבייש שום סטראוטיפ של נהג מונית, למרות שהוא נוהג באוטובוס. אני מכירה כמה נהגי אוטובוס מאוד אינטליגנטים, הוא אינו נמנע עליהם. סוג כזה של אנשים אינו עושה לי טוב. אני נמנעת מלהכנס איתו לויכוח, כי אין בזה שום טעם. כפי שהלה מנסח זאת – הוא היה מפטר את כל הערבים משום שהוא מאמין בכל לבו שלא מגיע להם להתפרנס מאיתנו, ושולח אותם לְסֶגֶר בָּחוֹרים שלהם.

Loaded with necessary groceries, I'm catching the 14:40 bus. The Jewish driver is chatterbox as usual. He expresses his opinion regarding the situation and comments non-flattering comments against the Arabushes terrorists. He doesn't shame the stereotype of any taxi driver, even though he drives a bus. I do know some intelligent bus drivers, he is not one of them. This kind of people does not do me good. I avoid of entering into any discussion with his, since there's no point doing so. As he put it – he would fire all the Arabushes from their jobs, because he strongly thinks they shouldn't make any living from us Jews, and would send them to be locked in their holes.

Paul McCartney – A Day in the Life

אני חוזרת הביתה בשלום. מארגנת את המצרכים במקומם, מתקלחת וממהרת להתחבר לפארם טאון כדי להציל את היבולים בטרם יבלו. לצערי, חלק לא חיכה לי ונבל כפי שאפשר לראות בתמונות למעלה. אני עסוקה במרוץ נגד השעון כדי להציל כמה שיותר ומתרכזת בהקלקות.

I get home peacefully. I'm putting away the groceries, take a shower and hurry to connect to FarmTown in order to save the crops before they would go to waste. Sadly, some didn't wait for me and wasted, as you can see in the pictures above. I'm busy racing against the clock in order to save as much as I can, and am concentrating in the clicking.

הטלפונים מתחילים לטרטר. כלתי החַדֵרָתית, זו מהבוקר, מתקשרת לבדוק אם הגעתי הביתה בשלום. בני הצעיר מתעניין גם הוא בשלומי. אף אחד מהם אינו מרחיב מעבר לכך, רק מביע את דאגתו לשלומי. גם השכנה שהוצאתי מצוואתי הבוקר מתקשרת לברר אם אני עדיין בחיים. מן הסתם דואגת זו לחלקה בצוואה. אני מתפלאת על ההתעניינות המסיבית הזו והיא מסבה את תשומת לבי לארוע שבחדשות. הייתי עסוקה בחווֹת ולכן לא שמעתי שהיה פיגוע דריסה ודקירה בתחנה של גן שמואל. אני מניחה ליבולים לנפשם ונצמדת לחדשות. התחנה בגן שמואל היא אחת מהתחנות של האוטובוס לקציר וממנה ואני מוצאת את עצמי לא אחת עולה עליו משם.

The telephones start to rattle. My daughter-in-law from Hadera, the one from the morning, calls to check if I made it home safely. My younger son is also interesting in my wellbeing. Neither elaborates beyond that, both just express their concern about me. The neighbour I took out from my will this morning calls too to find if I'm still alive. She probably cares about her share in my will. I am surprised from this massive attention, and she draws my attention to the incident on the news. I was too busy with the farms, therefore I hadn't heard that there was a running over and stabbing incident at the Gan Shmuel bus stop, near the Kibbutz. I leave the crops to themselves and cling to the news. The bus stop near Gan Shmuel is one of the bus stops on the way to and from Kazir, and I frequently use it to go home.

סלפי בתחנת גן שמואל  Selfie at Gan Shmuel bus stop

סלפי בתחנת גן שמואל
Selfie at Gan Shmuel bus stop

אני חושבת על העובדים הערביים האדיבים והנחמדים שהכרתי במתחם הקניות שמעבר לכביש, כמו אלה בטויס אר אס. אולי הם חוששים לצאת הביתה מפחד ההמון. הקרין המפגר שואל מישהו מהקיבוץ לתחושות התושבים ונראה מאוכזב מהתשובות המתונות. מה הוא רצה לשמוע, שאנשי הקיבוץ הנורמליים ישתגעו כמו אנשי הימין ויצאו לנקום בערבים שידם לא היתה במעל? הייתי שמחה לשמוע רק דיווחים ופירושים, אך לא הסתה. למזלנו, כאן הרוב שפוי ושוחר שלום ואין לצפות שיקום מאן דהוא לכלות את תסכולו באנשים חפים מפשע. ערבים הם בני אדם, גם הדבר אם מפריע למאן דהוא.

I'm thinking about the nice polite Arabs workers I knew at the shopping complex across the road, like the ones at Toys R Us. Perhaps they are scared to go home, fearing the crowd. The imbecile TV presenter asks somebody from the Kibbutz about the feelings of the members, and seems disappointed from the moderate answers. What did he want to hear, the normal Kibbutz members will go nuts and attack innocent Arabs? I'd be happier to hear only reports and interpretations, but not inciting. Luckily, here the majority is sane and peace seeking, therefore it's not expected for somebody to vent their frustration on innocent people. Arabs are human being, even though it might bother some people.

בתמצית:

יום בחיי ישראלית. אני עדיין אופטימית. יהיה שלום בין עמינו על אף ולמרות הפוליטיקאים הבוחשים.

In essence

A day in an Israeli woman's life. I'm still optimistic. Peace will be between our nations despite and in spite of the shitty politicians stirring up troubles.

ערבים – שלישית מה קשור

אלה הם חיינו This is Our Life

שבת שלום ומבורכת

שבת שלום ומבורכת Gut Shabbes

קציר, כ"ה-כ"ו בתשרי ה'תשע"ו (8-9 באוקטובר 2015)

8.10.15  10:30 (סמס)

אירוע בטחוני שארע היום בקציר טופל על ידי כוחות הבטחון. בכל מקרה של חשד לאירוע יש להתקשר מיד למוקד 100 ולרב"ש

♀♀

8.10.15  19:09 (דוא"ל, משולחן הועד)

תושבים יקרים

היום היה ארוע בטחוני ברחוב ההרדוף, לשמחתינו ללא נפגעים בנפש וברכוש
הארוע טופל על ידי כוחות הביטחון שהוזעקו למקום.
על פי הנחיות גורמי הביטחון המעודכנות, הציבור מתבקש להמשיך ולגלות ערנות, לצמצם  תנועה בכביש 65 ובישובי הואדי בדגש על שעות הערב והלילה ולהימנע מנסיעה בטרמפים.

בכל מקרה של חשד או ארוע בטחוני אתם נדרשים להתקשר מיידית למוקד 100 ומיד לאחר מכן לרב"ש הישוב

בברכה
הועד המקומי

 ♀♀

9.10.15  12:17 (סמס)

תושבים יקרים לתשומת ליבכם היום בשעה 13 מתוכננת הפגנה בצומת אום אל פחם ובשעה 16 בצומת ערערה, סעו בזהירות ושבת שקטה

♀♀

Kazir, 25-26 Tishrey 5776 (8-9 October 2015)

8.10.15  10:30 (text massage)

A security incident which occurred today in Kazir was handled by the security forces. In any case of suspicion of an event call immediately 100 and the community's security coordinator

 ♀♀

8.10.15  10:09 (email)

Dear residents

Today was a security incident at the Harduf Street, happily without any casualties or damage

The incident was handled by the security forces that were called to the place.

According the updated instructions, the public is being asked to continue and be alert, narrow moving on road 65 and the Vadi settlements with emphasis on evening and night hours and avoid of taking lifts.

In any case of suspicion or a security incident you are required to immediately 100 and then immediately the community's security coordinator

Kind regards

The local committee

♀♀

9.10.15  12:17 (text massage)

Dear residents for your attention today at 13 hours a demonstration is planned at Um El Fahm junction and at 16 hours at Arara junction, drive carefully and a peaceful Shabbat

נינה

כל הארץ כמרקחה. כבר עברנו תקופות קשות של טרור. החארות לא יפחידו אותנו, להפך! אלה השעות היפות של עמישראל המתלכד להלחם באויב. הוריתי לפטר את כל הערבים שעבדו אצלנו במפעל. התפלאתי לראות את הרשימה. כל כך הרבה מהם! וכל אחד מן הסתם פוטנציאל לטרור. למה לי פצצות מתקתקות אצלי? נזפתי במנהל כוח האדם והזהרתי אותו שאם משרתו יקרה לו, שיותר לא יביא לי מהם. שיחנקו בחורים שלהם. יש מספיק פועלים מסין או מתאילנד או מכל מקום אחר. לא צריך לתת פרנסה למי שרוצה להרוג אותנו. נראה אותם מתקוממים נגד ההנהגה הטרוריסטית שלהם, שזו תיתן להם פרנסה. נראה אותם עכשו!

Nina

The entire country is in turmoil. We had already times of terror. The dreks won't scare us, on the contrary! These are the beautiful hours of the Israelis who unite in order to fight the enemy. I ordered to fire all the Arabs who worked in our factory. I was surprised to see the list. So many of them! And each one is a potential terrorist. Why would I have ticking bombs in my factory? I rebuked the personnel manager and warned him that if he cares about his job, than he should never hire any of them again. May they suffocate in their holes. There are enough workers from China or Thailand or any other place. We should not give any work to those who wish to kill us. Let see them rebel against their terrorist leadership, let the damned Abu Mazen give them livelihood. Let's see them now!

פינה בעמק – בדרך אל האור

ג'ינה

איזה גל טרור עובר על הארץ! אנחנו מתפללות בבית הכנסת לשלום ולבטחון בני עמנו ומקוות לטוב. חויתי על בשרי את הטרור בשנת אלפיים. היה מפחיד, כי טרור הרי מפחיד, אבל התגברנו על הקמים עלינו לרוצחנו. תמיד נתגבר! הרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, אך עם ישראל חי לעולם ועד!

Gina

What a terror wave flows in Israel! We pray in the synagogue and plead for peace and safety on our people, and hope for the best. I myself experienced the terror in 2000. It was scary, since terror is frightening, but we succeeded to overcome those who came to murder us. We will always overcome! We will always overcome! In each and every generation they rise up against us to destroy us, but the people of Israel will live forever and ever!

עפרה חזה – חי, עם ישראל חי

מינה

לא מעט נקלעתי לזירות טרור בימי חיי וגם אתמול לא היה שונה. ירדתי מהאוטובוס בתחנה של עזריאלי ושמתי פעמי לקניון כדי להפגש שם עם מישהי שהכרתי באתר ההכרויות, אחרי שדיברנו בטלפון והשיחה היתה נחמדה. לא שזו ערובה למשהו. מפגש פנים אל פנים עלול לטפוח לנו על הפנים, חלילה.

אל הפגישה לא הגעתי, משום שברגע שירדתי מהאוטובוס, התחילה מהומת אלוהים ברחוב, בני אדם ומכוניות שעטו במהירות והיו צעקות ויריות ובלגן שלם. התרחקתי משם כל עוד רוחי בי ונסתי על נפשי לכיוון תחנת האוטובוס הביתה. לקח שעתיים עד שהאוטובוס הגיע כדי לאסוף אותנו.

כשהגעתי סוף-סוף הביתה, ראיתי בטלויזיה את מה שהתרחש. הודיתי לאלוקימתינו האדירות על ששמרה עלי. לא ברור לי למה הייתי צריכה להקלע שוב לארוע כזה, אבל כנראה אלה החיים שלי. אני לא ממש יודעת אם בא לי לנסות ולהפגש שוב עם ההיא. אני מאמינה בגורל ואולי היה זה אות אזהרה בשבילי מפניה?

Mina

I had my not fair share of encountering into terror events in my life, and yesterday was not different. I went off the bus at the Azrieli bus stop, and made my way to the shopping centre in order to meet with somebody I met at the dating site, after speaking with her on the phone. The conversation was nice, but it's no guarantee for anything. A meeting face to face might not end nicely.

I didn't make it, because the minute I went off the bus, a turmoil started, people and cars were running rapidly, and there was shouting and gun shooting and a whole balagan, total mess. I fled away as fast as I could toward the bus stop home. It took two hours until the bus came to collect us.

When I finally arrived home, I saw on TV what happened. I thanked our mighty Goddess for guarding me. I don't know why I had to encounter again into such an event, but it seems that this is my life. I'm not so sure if I feel like trying to meet again that person. I do believe in fate, so perhaps it was a sign of warning for me from her?

נאדיה

הטרוריסטים אינם מפסיקים. בכל יום עוד דקירות ועוד התקפות עלינו לרוצחנו. נראה שהם יצאו מדעתם בעקבות ההסתה ושטיפת המוח שמנחיתים עליהם מנהיגיהם הארורים. אבל הם לא יצליחו. אנחנו איתנים ונעמוד לנצח. כבר עברתי כברת חיים כדי לחוות ולדעת שאין דור שבו אין הם עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. כך יהיה גם הפעם.

אני מקוה שכל מי שינסה להרים עלינו את ידו – יושמד מיידית. למה רק פוצעים אותם? בשביל מה לוקחים אותם אחר כך לבית החולים? הטיפול בהם עולה לנו כסף. מי משלם את זה, משרד הבריאות? משרד הבטחון? משרד ראש הממשלה? והכל הרי מהמסים שלנו! עדיף שיחסלו אותם במקום וזהו.

Nadia

The terrorists do not stop. Each day more and more stabbings and attacking us with the purpose to murder us. It seems that they have gone out of their minds due to the inciting and the brainwash they are having from their damned leaders. But they won't succeed. We are standing firmly for ever and ever. I have went through a significant part of a life and experienced enough to know that there is not a generation when they don't rise up against us to destroy us, and the Holy One, blessed be He, rescues us from their hands. So will be this time too.

I do hope that anyone who tries to raise his hand against us – will be destroyed immediately. Why just injure them? Why are they taken to the hospital after the event ends? Treating them cost us money. Who pays for this, the Ministry of Health? The Ministry of Defence? Prime Minister's Office? And it's from our taxes! It's better that these terrorists will be destroyed on the spot, there and then, and that it.

♀♀

בתמצית:

החארות לא ינצחו אותנו!

In essence:

The dreks won't defeat us!

יהודה פוליקר – איך קוראים לאהבה שלי