ארכיון תג: יהדות

דת ורוחניות Religion and Spirituality

בשולי הביקור בארצנו של הכס הנחשב לקדוש

On the sidelines of the visit to our land by the See who is considered Holy

הבלי דת, חבלי משיח?

הבלי דת, חבלי משיח?  Absurdity of religion, pre-Messianic pangs

השבוע ביקר אותנו בנוכחותו המיותרת מי שחולש על העולם הנוצרי ומוביל את מאמיניו בדרכי הבל ושטויות. חוץ מטקסים ותככים פוליטיים, מה הביא הלה עימו?

This week we were visited by his needless presence of he who dominates the Christian world and leads his followers in the ways of vanity and nonsense. Apart from political ceremonies and intrigues, what did that person bring with him?

באחת מתוכניות הרדיו אתמול, הביע הדובר את תמיהתו על השמחה שעלתה מתוך פסיקת בית המשפט העליון על הפסקת סבסודם של תלמידי הישיבות. הלה טען שבלימודיהם, "מחזיקים" הללו את רוחניותו ותרבותו של עמנו. אני טוענת שלכל אחד מאיתנו הזכות להחזיק בדעה אישית, רק חבל שזו מוטעית וצרת אופקים. רוחניות אינה בהכרח דת ולפיכך ישיבה אינה בהכרח מוסד רוחני. למה לימודי דת נחשבים לנעלים יותר מאשר לימודים למטרת השכלת היחיד/ה? למה התעניינות בכתבים עתיקים נראית חשובה יותר מאשר התעמקות בהגותם של משכילים מודרניים?

יש כמה דרכים לפתור את הטפיליות של הדתיים והאוחזים בקרני הדת, אך אציע פה אחת ופשוטה ביותר: להחליט כבר להנחיל לילדינו את כל התכנים החשובים ולא להשמיטם מתכנית הלימודים של כולם. אם אנחנו מחשיבים את התורה ותוספותיה לאוצר הרוחני שלנו כיהודים, בעיקר במדינת היהודים, הרי שהמתבקש הוא כי תוכנית הלימודים תתנהל בהתאם בלי השטויות הדתיות, כמובן, אלא לימוד המורשת הטהורה ושאף אחד לא יקשקש לי שללא ההבלים הדתיים משול הדבר לגופה בלי נשמה. הבלי הדת אינם נשמה, אלה אמונה במשהו מסוים ולא כל אחד כבול לזה. יש בינינו נבונים דיים כדי להבדיל בין אמונה עיוורת לבין רוח אמיתית. זה ענין של החלטה ותו לא, של שר/ת חינוך בעל חזון, שעתיד עמו חשוב לה/ו. אמנם היו לנו שרי חינוך מן המגזר המיותר, אך בשורות גדולות לא הביאו לנו אלה. עובדה, מה יודעים ילדינו על מורשתם?

אני מתארת לעצמי שיש מאבק בין היחודיות לבין הרצון להשתייך לעולם כולו, בין אינדיבידואליות לבין גלובליות. גם בסדרות של מדע בדיוני כגון "מסע בין כוכבים" מראים שלמרות הגלובליזציה, עדיין ישנה הבדלנות והמסורת של העמים השונים המשמרים את נכסי צאן הברזל של מורשתם. אולי זה מתוך מוגבלותם של הכותבים לדמיין לעצמם יקום החף מכל הבלים דתיים, אך הגיע הזמן להתקדם ולהבין שדת זה ענין של אמונת היחיד במשהו שמתאים לו (אם כי זה בדרך כלל נכפה עליו מרגע התהוותו) ולא ענין רוחני שנכון לכל אחד מאיתנו.

מה מותר כהן דתי כלשהו על פני האדם הנחשב לפשוט? ודאי שלראשון אין נשמה יתרה על האחרון. לא הלמדנות והשקדנות בכתבים העתיקים הפכה את הפופ/הרב לרוחני יותר מאחר שלא טרח להתעמק בהללו. מי ששואלת את עצמה מדוע אינני מזכירה את האימאם, אזכיר את תעובי את אלה הנמנים על דת שכל מהותה להכרית את מי שאינו מאמין בהבליה. לא שהדתיוּת היהודית הפנאטית והנוצריוּת הלא פחות פנאטית טובים יותר.

אני הרי מאותגרת ולפיכך קשה לי להבין איך אדם בשר ודם נחשב לקדוש רק משום שהלה עוסק בלימוד כתבים עתיקים. האם אינו נזקק לנקביו כמו כולנו?

 

Documentary: The Thorn Birds – Rachel Ward, Richard Chamberlain Reminisce

מדינה יהודית

של כל אזרחיה

Israeli Flag

היתה יכולה להיות לנו ארץ נהדרת. החיים פה היו יכולים להיות נפלאים והיינו יכולות לחיות אשה תחת גפנה ותאנתה, שלא לדבר על זו בזרועותיה של זו. אבל למה שזה יקרה? יש לנו פוליטיקאים ושאר מרעין בישין מופרעים המסבכים את חיינו וכל דבר תחת השמש עליהם הם יכולים לשים את טלפיהם המזיקים. אם היו יכולים – היו עושים זאת גם בחלל.

מי שמוצא לנכון להתווכח על זהותה של מדינת ישראל, כדאי שישתמש בשני התאים האפורים שאולי יש לו ויתחיל להבין שזו מדינה יהודית ואין מה לדון בנושא. נא להבדיל בין מדינה יהודית לבין מדינת היהודים, משום שאלה מושגים שונים. מדינה יהודית, זו מדינה בעלת צביון יהודי ושייכת לכל אזרחיה. אני מדגישה: למדינה היהודית צריך להיות צביון יהודי, אך חס ושלום פן יהיה זה חרדי או דתי, אפילו לא לייט! זו צריכה להיות מדינה יהודית חילונית, בה הדת מופרדת לגמרי מן המדינה. עלינו להפסיק לאלתר לקבל את התכתיבים של הדתיים האורתודוקסים ולא להרשות להם יותר לשלוט בחיינו. מספיק עם זה! אכלנו מספיק חרא מהם והגיע הזמן שנשתחרר מעולם. ויפה דקה אחת קודם.

ודאי יהיו כאלו שיתהו מה פירוש מדינה יהודית חילונית. אני תוהה בחזרה למה אני צריכה להסביר את מה שמובן מאליו: לא לכפיה דתית!

מנורה

בנוגע לצביון, על זה צריך לשבת על המדוכה ולחשוב בכובד ראש איך אנחנו רוצות לראות את המדינה שלנו. הגישה של הדתיים לפיה יש להם את הצדק האבסולוטי ולהם האמת הבלעדית, אינה מקובלת וצריכה כבר להעלם מסדר היום הציבורי שלנו. ישנן כמה אמיתות ולא אמת בלעדית אחת, לאנשים שונים אמונות שונות והן לגיטימיות לחלוטין. לא רק האורתודוקסים צודקים, יש גם את הרפורמים, הקונסרבטיבים ועוד ועוד. לכולם יש לאפשר מקום כדי לקיים את אמונתם כל עוד אינם כופים אותה על זולתם. אני מאמינה שאם אכתוב את זה שוב ושוב, זה יקלט בסופו של דבר והחשוכים המתנגדים לאחרים שאינם מקיימים את אותם מנהגים בדיוק, יתחילו לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" ויפסיקו להבדיל בין אנשיהם ושאר האוכלוסיה. בשום מקום בתנ"ך לא נכתב "ושנאת את רעך" או "רדוף את הגר אשר בשעריך".

בקיבוץ של פעם, היתה אספת חברים, בה היו אמורים הכל להשתתף (לפחות אלה שהחיים במקום אותו ראו כ"בית" היו משמעותיים להם), להביע את דעותיהם ולהשפיע על קבלת ההחלטות באשר לאורח החיים אותו רצו לישם. הרוב החליט. במדינה של היום, לא מספיק להניח את קבלת ההחלטות בידיהם של חברי הכנסת, הפוליטיקאים המוּנָעים מאינטרסים אישיים ושטובת הציבור אינה לנגד עיניהם. למה אי אפשר לאסוף את מיטב המוחות האקדמאים, את מיטב הוגי הדעות בקרבנו, בתוספת נציגים מכל הציבור היהודי – עמך, הפשוטים, לא חברי הכנסת, שהאמון שלנו בהם אבד, ובאמצעות שיח ציבורי מעמיק לשרטט את דמותה של המדינה היהודית. אין צורך לשנות את הסמלים הקיימים, אלא את ההתיחסות לכל זרמי העם היהודי.

אני רואה את שאר המגזרים בקרב התושבים הקמים ומתקוממים על שלא תהיה להם החלטה בנושא. מה לעשות, אי אפשר לספק את הכל, משום שמטרת הקמתה של מדינת ישראל היתה אחת – לשמש בית לעם היהודי ולא כדי לאפשר לגיס חמישי לעלות עלינו לכלותנו. איך אמר חבר הכנסת הנתעב, שאת שמו לא שיננתי (וטוב שכך): קודם נשנה את הסמלים הלאומיים, אחר-כך נראה אם אנחנו יכולים לחיות יחד עם היהודים במדינת ישראל. לא שמתי מרכאות, משום שלא מצאתי את הציטוט המדויק וכתבתי את רוח הדברים מהזכרון. החצוף הזה רוצה לשנות את הסמלים היהודיים של המדינה היהודית! זה לא יקרה!

במדינה דמוקרטית, כל האזרחים שוים, הן בזכויות והן בחובות. כך גם במדינה היהודית, כפי שאני רוצה לראות אותה. אני מתנגדת בתוקף לכל אפליה שהיא נגד כל אזרח באשר הוא. יש לאפשר לכווווווולם לקבל הזדמנות שוה ולהתיחס אל כל אחד ואחת על פי כישוריהם (בנושא קבלה לעבודה, לדוגמא) ועל פי החובות אותם הם ממלאים כלפי המדינה. הגיע הזמן למתוח קו על העבר ולהתאים את החשיבה למציאות. צריך להכיר בעובדה שיש לנו גם אזרחים לא יהודים, אבל אסור שאלה יקבלו מאיתנו יחס שונה במהות. כמו שגם במגזר היהודי אין כל האזרחים שוים וכישוריהם שונים זה מזה, כך גם צריך להתיחס לאזרחים שאינם יהודים. אין להפלות בין אזרח לאזרח.

אני חושבת שכדאי לבחון את הרעיון של לאפשר לאזרח לבחור כיצד הוא רוצה לשרת את המדינה. צריך להפסיק להכריח את הכל להתגיס דוקא לצה"ל. מספיק עם זה. בתקופה בה משחררים מחזורים שלמים מעודף כוח חייל, מומלץ לבחון את הנושא הזה מחדש ובמקום להמשיך עם הגיוס לצה"ל – לשבת על המדוכה (שוב!) ולדון כיצד לגייס את כל בני הנוער מכל המגזרים לשרות לאומי. הפעם, יש לכנס נציגים מכל התושבים, לא רק מהמגזר היהודי, משום שלא מדובר בצביון היהודי של המדינה, אלא בתרומה של כל אזרחיה הצעירים לכלל הציבור. בין המוסדות של המושג הזה "שרות לאומי", יכול להיות גם צה"ל. כל צעיר וצעירה צריכים וצריכות לתת שנתיים שלמות מחייהם לטובת הציבור. לא צריך שלוש שנים – זה יותר מדי. מספיקות שנתיים. ואז, בגיל 20, יוצאים לחיים האזרחיים.

במקום להלחם במגזרים השונים ובנימוקים המוצדקים שלהם לאי התגיסות לצה"ל – כדאי להבין את הצרכים המיוחדים של כל מגזר ולגייס את בניו ובנותיו (כן – את שני המינים!) לשרות לאומי מתאים. לא חייבים לעשות דוקא ולהכריח כדי "להראות להם". בכוח אין משיגים שלום-בית. גם בקיבוץ תרם כל אחד לפי יכולתו. הבעיה שם היתה שכל אחד קיבל לפי צרכיו בלי פרופורציה ולזה איני חושבת שיש מקום מבחינה לאומית. הנושא העגום של מתן שרותים חברתיים הולמים לאזרחים הוא ענין אחר שגם הוא צריך ליבון מעמיק. אני בספק אם נבחרינו מתעניינים בזה, לפי התנהלותם הכושלת.

בתי החולים משוועים לכוח אדם, מוסדות החינוך כנ"ל וישנם מקומות נוספים אליהם אפשר להפנות את המתגיסים לשרות הלאומי. והתגיסת לרעך כמוך!

בנוגע לגר אשר בקרבנו: נבצר מבינתי איך במדינה היהודית מתנכלים כך לזר ולנוכרי שכל "פשעם" הוא רצונם לחיות ולא למות. עם שעבר את השואה, שרואה עצמו כמוסרי, אינו יכול לנהוג כך בבאים בשעריו לבקש מקלט. מה כל-כך קשה לקלוט אותם ולתת להם לעבוד כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד? מה עִם מצוקת בתי החולים? החקלאים משוועים לידיים עובדות ומיבאים מלא עובדים זרים, למה לא לתת לנמלטים על נפשם את העבודה הזו בצורה מסודרת? בכך לא היו זורקים אותם היכן שזרקו ומהתושבים הותיקים היה נמנע סבל. בכך לא היו צריכים להוסיף חטא על פשע ולכלוא אותם במתקנים כאילו היינו מדינת משטרה ולא דמוקרטיה. אבל למה שההגיון ימשול אצלנו? כי זו ממשלה חלמאית, לא פחות מקודמותיה. כי העומד בראשה הוא אותו ביבי כשלון שאינו מסוגל להנהיג כהלכה, אלא מתנהל בהתאם לגחמות הלוחצים עליו. שום סדר יום נורמלי, שום חמלה אנושית – לא כלפי הזר ואף לא כלפי התושבים. רק ריקנות שלטונית.

♀♀

במשפט אחד:

נכון שקשה לכל אחד ואחת מאיתנו לראות מעבר למצוקה האישית (שנגרמת בגלל העומדים בראשנו), וחבל שהמחאה החברתית גוועה, אבל למען צאצאינו עלינו להתעלות, להטות שכם ולהחליט אנה מועדות פנינו, כי איך שזה נראה כרגע – אסון עומד לפתחנו.

סליחה ומחילה Forgiving and absolving

לנוצרים יש את הוידוי בכל פעם שעולה החרטה בלבבם. לנו יש יום אחד בשנה שבו אנו מרכזים את כל חטאינו ועוונותינו כדי לשלח אותם מעלינו ולהטהר. אני מאמינה במסורת, לא באל או בכל דבר שכביכול מכוון את חיינו מלמעלה וגם לא מלמטה. לפיכך, כמי שאינה שבויה בסגידה ובעבודה הזרה לנפשה, אני מדלגת על הקטע שבין אדם למקום (המקום שלי הוא אחר…) ומתרכזת ביחסים שבין אשה לחברתה.

The Christians/ Catholics have their confession or Sacrament of Penance (depend on one's belief), when they feel remorse. We, Jews, have one day in the year where we concentrate all our sins and misdemeanours in order to send them from us and become purified. I believe in our tradition, not in G-d or anything that allegedly stirs our live from above or from below. Therefore, as I'm not trapped in worshipping anything or anyone per se, I leap above the concept of "between a person and G-d" (especially because it is a He and not a She), and concentrate on the relationship between people.

Kol Nidrei Max Bruch (1st part)

משחר חיי, בגן, בבית-הספר, אני זוכרת שלימדו אותנו להאיר פנים לזולת, לעזור, להקל ככל האפשר. אחד היסודות של חיינו היה "ואהבת לרעך כמוך". עד היום אני תוהה על הפתגם הזה וגם אם ירדתי לפשרו – קשה לי מאוד להתחבר אליו. אולי יש כאלה המסוגלים לכך, אך אישית, אינני יכולה לאהוב את כל העולם, זה לא באופי שלי. ישנם אנשים שפשוט אינני יכולה להתחבר אליהם, קל וחומר לאהוב. את רֵעַי (בבחינת חברַי/חברותי, לא הזולת סתם) אני בהחלט אוהבת, אחרת לא היו נמנים על אלה.

From the dawn of my life, at the kindergarten, at school, I remember that we were taught to treat kindly the people we meet, to help them, make it easy for them. One of our basic rules was "love thy neighbour as thyself". I have no idea why somebody translated this to English as "thy neighbour" and no "thy friend" as it is origin in Hebrew. Can't understand why so many simple words got distorted and lost their original meaning when translated. Anyway, neighbour or friend, I still have my doubts about the meaning of this "love thy neighbour as thyself", and I find it hard to do so. Perhaps there are people who can spread their love all over (I know shlongs do…), but personally, I'm not capable of loving the whole world, it's not in my nature. There are people that I just can't befriend, let alone love. My friends (in terms of my friends, not just people, others) I do certainly love; otherwise, they wouldn't be counted as such.

Kol Nidrei by Louis Lewandowski

אומרים שאנו נוטים להכאיב יותר לקרובים לנו, בעיקר לאלה המרעידות לנו את הלב. אם נסלק מעל פנינו את הסדיסטים ונעלים אותם מחיינו, הרי שנותרנו עם חידה. אדם נורמלי, שאינו נמנה על מְעַנֵי זולתו, נמנע מכך, לפחות במודע. זאת אומרת, שיתכן והקרובים לנו נפגעים מאיתנו על לא עוול בכפינו, גם אם לא עשינו להם כלום. כבנות אדם, יש לכל אחת מאיתנו את נקודת המבט שלה. כיהודיות, יש לנו מבחר דעות מגוון, לפעמים אפילו על אותו הנושא. קשה למצוא מישהי שתראה איתך עין בעין. אני חושבת שהחוכמה היא לנסות לראות גם את הצד של זולתך ולהשתדל להבין. זה קשה, אפילו מאוד, אולי אף בלתי אפשרי.

Some say that we tend to hurt the people who are close to us more than others, especially those who make our heart tremble. If we'll remove the sadists and clear them from our life completely, then we remain with a puzzle. A normal person, who doesn't belong to those who like to torture people, avoids doing so, at least consciously. That is to say, perhaps the people who are close to us could be offended by us without any fault on our behalf, even if we did them no harm. As wuman beings, each of us have our own point of view. As Jews, we have a diverse choice of opinions, sometimes even on the same issue. It is hard to find somebody who shares the same opinions as you. I think that the point is to try and see the other's side too and make the effort to understand them. It is difficult, even very, perhaps impossible.

כך יוצא, שגם אם נשתדל מאוד, אי אפשר למנוע פגיעה. גם אם בכלל לא התכוונו, גם אם דברינו הוצאו מהקשרם, לא הובנו כהלכה, גם אם עשינו משהו בתמימות רבה – עלול להיות מישהו שיחוש נפגע. אני מבדילה בין אלה שנפגעים באמת, שאף שלא התכוונתי – "הצלחתי" בכל זאת לפגוע; ובין אלה שכל דבר, אבל כל דבר – מה שתעשי ומה שלא, גם אם תנהגי בהם בשיא העדינות – יציק להם איכשהו ואז הם יציקו לך בחזרה. המה אינם נמנים על רֵעַי, כמובן, כבר לא.

That leaves us with the problem that although we would try our best, offending is inevitable. Even if we didn't mean to, even if our words were out of context, we were misunderstood, even if we did something innocently – there might be somebody who will feel insulted. I distinguish between those who are really offended, that even I didn't mean to, nevertheless I "succeeded" to offend them; and those who anything, but really anything – what one might or might not do, even if treating them with the most gentle behaviour – somehow they would be annoyed, and in return they will irritate you. Those are not counted as my friends, of course, not anymore.

קשה לבקש סליחה וקשה למחול; קל לבקש סליחה וקל למחול – תלוי מה האופי שלך. אם את לוקחת את החיים מהצד הקל יותר שלהם, גם אם אלה קשים עלייך מאוד ואינך מלקקת בהם דבש – הרי שיקל עלייך לבקש את סליחת אלה שפגעת בהם בשוגג ולמחול לאלה שלא התכוונו לחטוא כלפייך, אך כך יצא להם ולא בכוונה תחילה. אך אם את מתעוררת בכל בוקר עם משא כבד בלב על שאת חיה, אם את לא רוצה לראות אור יום כי רע לך, אם את קמה ממיטתך בכל זאת וממשיכה לעוד יום מחורבן כקודמו – הרי שכל העולם נגדך, אין אף אחד שעושה לך טוב וכל סביבתך בעצם עושה יד אחת להרע לך ולפגוע בך. איך תהיה בך היכולת לבקש סליחה על כל הרעות שאת גורמת לכל הנקלע אל חייך, קל וחומר למחול למבקשים את סליחתך?

It's hard ask for forgiveness and difficult to forgive; it is easy to ask for forgiveness and easy to forgive – depending on your nature. If you take life from its easier side, even though it is very hard and you don't lick any honey – it's still easy for you to ask for the forgiveness of those you hurt and forgive those who didn't mean to hurt you, but this how it happened and they didn't mean to. But if you wake up each morning with a heavy burden on your heart because you are alive, if you don't want to see the light of day because you feel bad, if you get out of bed despite this and keep on to another bad drek day as the previous – then all the world is against you, there is nobody in your life who does you good, and actually all your surrounding is conspiring against you in order to hurt and offend you. How would you have the ability to ask for forgiveness for all the damage you cause to every person you meet, let alone to forgive those who beg for your forgiveness?

Tracy Chapman – Baby can I Hold You (known as "Sorry")

ישנם מנהגים, שגם אם הם נראים מאולצים, עדיין מומלץ לקיים אותם. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מופתעים מהגילויים בעקבות בקשת סליחה ומחילה מאלה שאנו בטוחים שמעולם לא עשינו להם רע. פתאום נגלה, שבעקבות מקרה שאיננו זוכרות כלל, אצל הזולת נפער פצע ואנו לא ידענו מכך. אני מקוה שבקשת הסליחה והמחילה שבעקבותיה אכן מרפאות.

There are customs that even if they seem strange to one's nature, it is still recommended to practice them. We might find ourselves surprised by the discoveries following the asking for forgiveness from those who we are sure that we never did them any harm. Suddenly, we'll find out that following an event we don't remember at all, the other person was hurt by us and carries an unhealed wound that we didn't know about. I hope that asking for forgiveness and the pardoning that follows do heal indeed.

מאחלת לכולנו סליחה ומחילה ולאלה הצמות – צום מְכַפֵּר.

Wishing all of us to forgive and be forgiven, and those who fast – may it grant them atonement.

גרסא מקוצרת:

אני משתדלת באמת ובתמים לחיות בטוב, באופטימיות ולהיות בסדר, אך אם יש מאן דהיא בה פגעתי שלא ביודעין, הריני מבקשת את סליחתה ומקוה שזו תמצא בלבה את היכולת למחול לי.

A short version:

In all honesty, I do try to live my life in a good and optimistic way, and also do what is right, but if there is somebody out there whom I offended unknowingly, I beg her pardon and hope that that person will find in her heart the ability to forgive me.

תפילה זכה  Pure Prayer

Karl Jenkins: The Armed Man – Benedictus

Karl Jenkins: The Armed Man – Benedictus

תפילה זכה נוספת  Another Pure Prayer

סיטואציה שלמה ארצי (הקשבנה למלים)

Shlomo Artzi – Situation

חפירות Diggings:

  1. ואהבת לרעך כמוך ויקיפדיה
  2. כל נדרי – מקס ברוך ויקיפדיה
  3. Karl Jenkins: The Armed Man
  4. על Max Bruch: Kol Nidrei ב-Classic FM
  5. היום הקדוש ליהודים/ חג האופניים
  6. להשלים וגם לסלוח אורלי בר-קימה
  7. Luciano Pavarotti & Tracy Chapman – Baby Can I Hold You
  8. Louis Lewandowsky ויקיפדיה (תודה מקרב לב למרסלו שהאיר את עיני)
  9. Louis Lewandowsky מלחין למלים של תפילות

 

פרשת המים

טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי

הגות בספר שנערך בידי אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ', תמר דבדבני

 

מבוא

א. בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ  ב. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם  ג. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר  ד. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ  ה. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם  ז. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן  ח. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן  י. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב  יא. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן  יב. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב  יג. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.

ישנם מושגים רבים בחיינו אליהם אנו מתיחסים כפשיטא ואיננו מקדישים להם מחשבה. לרוב, אנו חשים בהם בחסרונם, כשאנו זקוקים להם וָאַיִן. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשמדובר במים. אֵין דין היושב בשבדיה על פלגי מים כדין ההֵלֶךְ בסהרה.

מים, לדידי, הם הנוזל הזולג מהברז, אִם לשתיה או לרחצה. כחילונית (אף שבית הורי היה מסורתי), הפעם היחידה בה התוודעתי לשימוש הנרחב יותר במים, היתה כשהרבנית הממונה על הנושא, הסבירה לי את שעלי לעשות בטרם אכנס לחופה. נאמנה לדרכי האתאיסטית, הנסיבות היו עימי (תרתי משמע) ולא הזדקקתי לטבילה, כך שלא חויתי על בשרי.

על המים

מתוך כריכת הספר: "מים הם יסוד כה בסיסי בחיינו, עד כי לעתים אנו שוכחים את היותם חומר קמאי, שבלעדיו לא יתכנו חיים, שבהינתנו בצמצום, לא תתכן צמיחה ושבשפיעה מוגזמת שלו טמונה סכנה".

כמו כל דבר בחיים, הסוד הוא איזון נכון. עדיף במשורה, בזהירות, מאשר במופרז. כוחם הרב של המים יכול לפעול לטובה אך עלול גם להרע. מגיסא טבא, מעניקים לנו המים חיים ויוצרים צמיחה ושגשוג. אנו צורכים אותם מדי יום והם תורמים לקיומנו, כמו גם לשמירה על בריאותנו (היגיינה). מאידך, הם עלולים לגרום להרס ולחורבן, לא עלינו.

מים הם המרכיב הכי משמעותי בחיינו, למעשה יסוד החיים שלנו, כי בהעדרם – לא יִתָכנו חיים. יחד עם זאת, כשהם באים בהגזמה – ישמרנו האל וינצרנו מפגיעתם. מאז ימי המבול בימות התנ"ך, הצונמי הנורא בדצמבר 2004, השטפונות הקשים בקווינסלנד בדצמבר 2010 ושאר ההצפות ההורסניות שלא מניתי כאן בתקוה ובתפילה שלא יקרו יותר – חווינו קשות ולא היינו רוצות לחזור לאלה. דיינו יותר מדי. בתפילת הגשם (הן ביהדות והן במסורות אחרות), מבקש האדם מבורא עולם שהמים יבואו עליו לטובה ולא חס וחלילה אחרת. הלואי, אמן!

על פי הפאנג שוואי, אלמנט המים שייך לאנרגיה הנקבית (יין), המסמלת רגישות, שגשוג וכספים והוא אחראי על חידוש ושחזור של אנרגיה חיובית. הלואי עלינו, אמן!

מכריכת הספר: "דמות העולם ודמותנו משתקפת במים באינספור אופנים. עתים ההשתקפות סהרוריות, עתים חידתית וקסומה, פעמים עכורה ופעמים בוהקת."

המים כמשקפים אותנו ואת סביבתנו: בוקר אחד אנו קמים רגיל, באחר אנו הפוכים, לפעמים מצב רוחנו מרומם, לפעמים לא כל כך ופעמים השמש זורחת עד שלבנו מתרונן משמחה על היום החדש הצופן לנו אך טובות ועל ההפתעות הנעימות הנכונות לנו.

על הטבילה

מהכריכה: "בהכנסנו למים, אנו הופכים לחלק מעולם הבבואה, טובלים בעולם דמיוני שאין ממשי ממנו, יקום המכיל בתוכו אפשרויות בלתי מוגבלות".

מזכיר לי את הספר המקסים "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ואת המשכו – "מבעד למראה ומה אליס ראתה שם". יש מין קסם בכניסה לתוך המים, אל עולם אחר, כזה העוטף אותך כולו, מחבק, מזמין אותך לתת מעצמך. ומצד שני, באבחה של חוסר זהירות – זה עלול לגרום לאובדנך.

מתוך הספר: "הטובלים במים מאבדים מכובד משקלם והופכים במידת מה לחלק מהמהות הצלולה, השקופה והמימית. אפשר לחוות את הטבילה במים כויתור על האגו ועל הצורך בשליטה".

את נכנסת למים, צפה על פניהם, מתמסרת. חויה של היטהרות, של ראשוניות, של התמזגות עם יסוד כה ראשוני ועם הטבע. אין עוד בנמצא משהו (לא עולה על דעתי) המסוגל לשאת אותך, לאפשר לך לצוף בלי להזדקק לתוספות שמחוץ לגופך. מגע המים על הגוף, יוצר תחושה של רוגע, טוהר, עילאיות.

"כוונת הטבילה היא להוסיף ממד של קדושה למעשה האהבה ולהביא לידי ביטוי את התהליך הרגשי שהוביל לבחירה, בהוספת ממד גופני למערכת הזוגית".

לפני שנים, כשהבנתי מי אני, חשבתי שלפעם הראשונה שלי עם מי שאהבה נפשי תהיה משמעות גדולה אם נקדים טבילה לאיחודנו, לשם יחוד קודשא בנוסח א-דתי. חויה מעניינת. למדתי אז, שגם טבילה בים כשרה היא.

על מים וטבילה

בספר ששה שערים המכסים את מהלך חיינו ומראה כיצד המים מלווים אותנו לאורך כל דרכנו: החל מטבילה במעברי החיים, דרך הזדמנויות לריפוי והחלמה של הנפש והגוף, התחדשות ותיקון עצמי, גיור וכלה בטקסי מעגל השנה. השער השישי עוסק בעיון טבילה ובו רשימות רבות-ענין מאת אנשים מעניינים.

כמו ספרים נוספים שיצאו משערי הרבנות הרפורמית הברוכה, מוכיח גם הספר הזה שהיהדות פנים רבות לה וגם אם הפרשנות שונה היא, הרי שהמקורות הם אותם – של אמותינו ואבותינו.

סיפא

קראתי בספר בשקיקה ובענין רב ולמדתי ממנו רבות. הוא כתוב בצורה קולחת. יש בו מאמרים מרתקים בצד שירים ומסות מאירות עיניים. יש בו הגות והגיגים וכל אחת ואחד תמצאנה בו ענין.

עיצוב הכריכה מהנה את העין ומושך לפתוח את הספר. הטיפות הכחולות והשקופות על רקע הלבן הטהור מעוררים את הלב להתבונן בקנקן וגם רצון להעמיק ולבחון מה יש פנימה.

אהבתי את שם הספר על האסוציאציות שזה מעורר. אצלי, כששמעתי את שמו לראשונה, צץ לי מיד המונח "קו פרשת המים" (המטאפורה שבאה לתאר ארוע מהותי, המפריד בין מה שהיה לפניו לזה שאחריו). אחרי הקריאה בו, אמרתי לעצמי שאם השיח הציבורי דהיום נוגע (בין השאר) גם להדרת נשים, הרי שבא ספר כזה ומוכיח עד כמה המוח החכם והיוצר הוא שחשוב ולא אלו אברים מאפיינים את מיננו.

מילתא זוטרא:

תבורכנה עורכות הספר, כמו גם הכותבות בו, על שהביאו בפנינו ממטעמי היהדות.

עיון נוסף:

  1. פרשת המים – דפים מהספר
  2. ביקורת באתר של נוריתה
  3. הרבה אלונה ליסיצה בגוגל ספרים
  4. הרבה ד"ר דליה מרקס בהיברו יוניון קולג'
  5. הרבה מיה ליבוביץ' באתר סימניה
  6. אתר הרבה תמר דבדבני
  7. הרבה דליה מרקס על איכות החיים שלנו ותוחלתם
  8. הסרט המלא מ-1972 Alice's Adventures in Wonderland
  9. הרבה דליה מרקס על פרשת בשלח
  10. אלעד קפלן על נשים ויציאת מצרים