ארכיון תג: יום הזכרון הבינלאומי לשואה

פולנים, ימח שמכם ! People of Poland, Damn You

תמנע בראואר – העיירה בוערת

Timna Brauer & Elias Meiri Ensemble – Undzer Shtetl brennt

הסערה שככה לקראת אחר הצהרים, הגשם פסק ויכולתי אפילו לפתוח חלון לרווחה כדי להכניס פנימה אויר צח.

The storm had subsided in the afternoon, the rain had stopped and I could even open a window wide to let in fresh air.

השמש היתה קרה ולא הצליחה לחמם בכוחות עצמה את המים בדוד. ברדיו דיברו על הסערה החדשה שעוברת עלינו בדמות הפולנים הארורים עם החוק החדש שלהם לגבי השואה. חשבתי על אמי זצ"ל, איך שנאה אותם שנאת מוות על מה שעשו לה ולמשפחתה בשואה. בפעמים הספורות שהזכירה אותם, כינתה אותם "פאַרשאָלטענע פולאקן" (פולנים ארורים).

The sun was cold and could not heat the water in the boiler by itself. On the radio they talked about the new storm that was going on over us in the form of the cursed Poles with their new law regarding the Holocaust. I thought of my mother, of blessed memory, how she hated them with all her soul for what they had done to her and her family during the Holocaust. On the few occasions she mentioned them, she called them "Farsholtene Polakn" (cursed Poles).

 

שריפה אחים שריפה – עס ברענט

Es Brent (Yiddish: It's burning)

ואתמול, לכבוד יום הזכרון הבינלאומי לשואה, הם באו עם חוק בזוי ומבזה. פולנים ארורים, ימח שמכם וזכרכם לעד!

And yesterday, in honour of the International Holocaust Remembrance Day, they came up with a despicable and humiliating law. Bloody Poles, your name and your memory will be damned forever!

 

קישור:

חוק בפולין: מאסר למי שיאשים את הפולנים בשואהאתר ynet

Link:

Is new Polish law an attempt to whitewash its citizens’ roles in the Holocaust? The Times of Israel

 

יום השואה הבינלאומי בפאריז 2013 International Holocaust Day in Paris 2013

טלאי צהוב

חיים – חוֹוִים. משחר ילדותי אני רגילה לטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה בארץ. ערב היום הזה, אנו צופות בטלויזיה בטקס הממלכתי המרשים. למחרת, מתקיימים בבתי הספר טקסים שהוכנו מבעוד מועד. אוירה מיוחדת שוררת ברחבי הארץ, וכמובן הצפירה ועמידת הדום.

You live – you experience. Since childhood I have been accustomed to the Holocaust Remembrance Day ceremonies in Israel. On the eve of this day, we watch on television the impressive state ceremony. The next day, there are ceremonies in the schools that were prepared in advance. A special atmosphere prevails across the country, and of course the siren and the standing at attention.

אינני מצליחה להזכר איך היה בילדותי בבית הספר, אך באמצעות ילדי למדתי שהטקסים בבית הספר מתקיימים עם תחילת הלימודים וכשהצפירה מגיעה – עומדים הילדים דום בכיתותיהם, מה שנראה לי משונה וחסר הגיון. הייתי מצפה שהטקסים יכוונו לצפירה ואז כל תלמידי בית הספר עומדים דום ביחד. אולי יביאו לנו שר חינוך חדש ונורמלי יותר וזה ישתנה.

I can't remember how it was when I was a child at school, but through my children I learned that the school ceremonies take place at the beginning of the day, and when the siren is heard – the children stand at attention in their classrooms, which seems strange and irrational to me. I would expect the ceremonies to be synchronized with the siren, so all the schoolchildren would stand at attention together. Maybe they will bring us a new and more normal minister of education, and that will change.

כשיצאה החלטת האו"ם לגבי יום הזכרון הבינלאומי לשואה, לא ממש התרגשתי, אם כי הרי עדיף מאוחר מאשר אף פעם. גם לא זכור לי שציינו את זה בארץ, אולי משום שלא ממש הייתי קשובה לחדשות והילדים שלי כבר בגרו מעבר לגיל בית הספר. בתוכנית הרדיו של קול ברלין (מס' 44, בתאריך ה' בשבט התשס"ט 30.1.2009), שידרנו על היום הזה וגם אחר כך, ביום הזכרון לשואה אצלנו, דנו בַּנושא הכאוב בְּהבט של היחסים בין בני הדור השני (הצאצאים הישירים של הקרבנות) לבין בני הדור השלישי, נכדֵי הנאצים – אם יש טינה, אם אפשר לסלוח, אם ניתן להתיחס לצאצאי הרשעים ימ"ש כאל בני אדם.

When the United Nations resolution on the International Holocaust Remembrance Day came out, I was not really excited, although it's better late than never. Also, I don't remember mentioning it in Israel. Perhaps because I was not really listening to the news and my children were already over the age of school. On the radio show of Kol Berlin (No. 44, January 30, 2009), we talked about this day and later, on Holocaust Remembrance Day in Israel, the painful subject of the relations between the second generation (the direct descendants of the victims) and the third generation, the grandchildren of the Nazis – if there is resentment, if one can forgive, if the descendants of the wicked, damn them, can be treated as human beings

מה אנו בוחרות לזכור ולהנציח? עת חולפות השנים והתעמעמות הזכרון, יחד עם הסתלקותם מן העולם של ניצולי השואה, עולה וצפה השאלה אם לא די, אם לא מספיק עם כל ההנצחה הזו והשימור של הגטואיזם. בני דורי, אלה שהוריהם יצאו משם בעור שיניהם, עדיין נושאים את הצלקות של ילדות בצל המוות, של לא להכיר את סבא וסבתא משני הצדדים, לא את הדודים ושאר בני המשפחה, אלא רק דרך סיפורים מעטים מדי, מתי מספר, שסופרו על ידי ההורים לעתים מאוד-מאוד רחוקות. אינני חושבת שאי פעם יבגוד בי הזכרון עד כדי שכחת התוכנית "המדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל, את השקט המצמית שהשתרר עת הקריין או הקריינית מתחילות בקריאת השמות והבקשות למידע בקול דרמתי, שאסור היה להשמיע שום רחש עד שזו תסתיים ואת המבטים המאוכזבים של ההורים כשלא שמעו שם מוכר.

What do we choose to remember and perpetuate? As the years pass and memory recedes, along with the Holocaust survivors' departure from the world, the question arises as to whether shouldn't it be enough of commemoration and the preservation of ghettoism. My parents, those whose parents escaped by the skin of their teeth, still carry the scars of childhood in the shadow of death, of not knowing the grandparents of both sides, not the uncles and the rest of my family, but only by very few stories, too few, which were told by the parents very-very occasionally. I don't think that my memory will ever betray me to the point of forgetting the "Search Bureau for Missing Relatives" program in Kol Israel, the silent silence that occurred when the announcer begins to read the names and requests for information in a dramatic voice, that no sound should been heard until it is over and the parents' disappointed gazes when they did not hear a familiar name.

עד מתי להנציח? אני חושבת שלעולם ועד. יש לקיים את יד ושם ולזכור ולהזכיר ולקחת את תלמידי בתי הספר לשם למען ילמדו מהו רוע ושיש להמנע ממנו. רצוי גם שזה יהיה במקום הדריכה המיותרת על אדמת הדמים בגרמניה, בפולין וביתר הארצות בהן משל הרוע והשמיד את בני עמנו. ביום הזכרון הזה אי אפשר להמנע מלקשר בין הגזענות בבית"ר ירושלים לבין רצח בני עמנו בשואה. אי אפשר שלא להרהר על חוסר החינוך המתאים של אותם אוהדי הקבוצה הגזעניים שנראה כי לא ביקרו במוזאון שבעירם ולא למדו דבר מהעבר הנורא.

How long to commemorate? I think it should be forever. Yad Vashem must be maintained, and we must remember and remind, and the students of the schools should be taken there to learn what evil is and that it must be avoid. It is also desirable that this should be instead of unnecessary setting foot on the bloody soil in Germany, Poland, and other countries where evil has ruled and destroyed our people. On this day of commemoration, it is impossible to avoid linking the racism in Beitar Jerusalem with the murder of our people in the Holocaust. One can't help thinking about the lack of proper education for those racist fans of the group, who probably did not visit the museum in their city and learned nothing from the terrible past.

פעם ראשונה שלי לעשות את היום הזה בנכר. בבית הכנסת בו נוהג אחיה הדתי של ביאטריס להתפלל, עורכים טקס זכרון ותפילה מיוחדת לעילוי נשמות הנספים בשואה. ביאטריס מחנה את המכונית בחניה ומציגה בפני ה-flic, הוא הז'נדרם, את ההזמנה. מאז מאורע הדמים בטולוז ובמונטובאן, אין לוקחים צ'אנס ומאבטחים מקומות כינוס של יהודים, כמו בתי כנסת. בי אין אלה משרים בטחון כלל, בכל זאת אלה גויים ולא שוטרי ישראל. שומרים ישראליים משרים עלי יותר רוגע, אולי משום שאני רגילה לראותם בכל מקום בארץ ואילו פה את יכולה להכנס לכל מקום, גם אם זה כלבו/קניון ענק או אפילו הלובר ואף אחד לא יהיה שם כדי לפשפש בתיקך ולתהות על מצגת חפצייך האישיים.

It is my first time to be on that day in the diaspora. In the synagogue where Béatrice's religious brother use to pray, a special memorial and prayer ceremony is held for the ascent of the souls of those who perished in the Holocaust. Béatrice parks the car in the driveway and shows the invitation to the flic, the gendarme. Since the bloody events in Toulouse and Montauban, no one takes any chances and security for gathering places of Jews, such as synagogues has been tightened. It does not make me feel safe at all, since they are non-Jews and not Israeli policemen. Israeli guards make me feel calmer, maybe because I'm used to seeing them everywhere in Israel, and here, in Paris, you can go anywhere, even if it's a huge department store or mall, or even the Louvre, and no one will be there to rummage through your bag and wonder about your personal belongings.

מספר חברים מה"רזיסטאנס" יושבים יחדו בקדמת בית הכנסת, סמוך לבימה, ומוזמנים לעלות בזה אחר זה כדי להזכיר את בני משפחותיהם ואת הקוֹמְרַדְס שלהם שלא שרדו את התופת. אינני יכולה לעצור את דמעותי. מראה הקשישים הללו, בלבושם המכובד – החולצות הצחורות המגוהצות למשעי, העניבות השחורות, שלל המדליות הענוד בגאוה מוצדקת על מקטורניהם – מעביר בי צמרמורת של כאב חד שקשה לי להתגבר עליו. איפה הם ואיפה ניצולי השואה אצלנו? איפה הם, החיים בצורה מכובדת ואיפה ניצולי השואה בישראל, המסיימים את חייהם בצורה כה עלובה רק בגלל רוע הלב והרשעות של ביב השופכין העומד בראשנו, שיִיבֵּש אותם (כמו גם אותנו) מכל מקור מחיה סביר. אני שומעת מעמיתים בברלין על יהודים שחזרו לגור בגרמניה רק בגלל בעיות פרנסה בהן נתקלו בארץ וכי בנכר הם מתקיימים בכבוד. כמה מקומם שדוקא בארץ היהודים, נמנע הצדק מהיהודים ששרדו. מה וכמה השתנה (אם בכלל) מאז התוכנית שעשו אורלי וגיא על הנושא?

Several members of the Resistance are sitting together in the front of the synagogue, near the stage, and are invited to go up one after the other to commemorate their families and their comrades who did not survive the inferno. I can't stop my tears. The sight of these elderly men in their respectable clothes – the neatly pressed white shirts, the black ties, the numerous medals worn with justified pride on their jackets – gives me a shiver of sharp pain that I can't overcome. Such a huge difference between them and the Holocaust survivors living in Israel! What a huge difference between them, living in a dignified manner and the Holocaust survivors in Israel, who end their lives in such a miserable way only because of the wickedness and malevolence of the sewage pipe (Bibi in Hebrew reminds of biyuv – the Hebrew word for sewage), which dried them (as well as us) of any reasonable source of sustenance. I hear from colleagues in Berlin about Jews who returned to live in Germany only because of the livelihood problems they encountered in Israel, and that they live with dignity in the diaspora. How annoying it is that in the land of the Jews, justice is denied form the Jews who survived. What has changed (if at all) since Orly and Guy's program on the subject?

החזן נעים הקול אומר קדיש וכולנו עונות ועונים אמן, מקצה עזרת הנשים שביציע ועד לאולם הגברים שלפנינו. הרב אומר מספר מלים לסיום ויש לי כל הזמן תחושה שבתום דבריו הוא יעביר אותנו לדום ונפצח כולנו בשירת "התקוה" בטרם פיזור. זה אינו קורה, כמובן ואני די מתאכזבת, אך מזכירה לעצמי שאינני נמצאת בארץ וכאן המנהגים שונים משלנו.

The cantor says Kaddish with his pleasant voice, and we all answer Amen and Awomen (for the women). Our voices spread from the end of the women's gallery in the colonnade to the men's hall in front of us. The rabbi says a few words to end the ceremony, and during that, I have a feeling that at the end of his words he will take us to attention and we will all burst into the song of Hatikvah before dispersing. This does not happen, of course, and I am quite disappointed, but remind myself that I am not in Israel, and here the customs are different to ours.

♀♀

בתמצית:

תחושה משונה לחוות את יום הזכרון הזה בנכר.

In summary:

It was a strange feeling to experience this Memorial Day in the diaspora.

♀♀

בכתובים:

לפעמים צריך בכח

A novel in writing:

Sometimes You Need to use Force

♀♀

חפירות:

  1. יום הזכרון הבינלאומי לשואה ויקיפדיה
  2. הפודקסט של תוכנית הרדיו קול ברלין עם אביב רוס העורך והשדרן
  3. כל ניצול רביעי בארץ עני מיה איידן, אתר נענע
  4. משטרת צרפת במלחמת העולם השניה אתר הספריה הוירטואלית של מט"ח
  5. הגר אשר בשעריך